ישמח משה, משפטים י״טYismach Moshe, Mishpatim 19
א׳(אמר המסדר לאשר כי אאזמ"ו המחבר זצ"ל רומז לעיל לעיין בחידושיו לחולין בענין אין הקב"ה מביא תקלה וכו', אמרתי להעתיק פה, וזה לשונו שם).
1
ב׳חולין (דף ה' ע"ב) ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן. והנה התוספות (ד"ה צדיקים) הקשו קושיות עצומות על זה מיהודה בן טבאי שהרג עד זומם (מכות ה' ע"ב), ועוד שאר קושיות. והנה לזה חדשו דבר חדש דדוקא באכילת איסור אמרינן כך, לפי שהיא גנאי לצדיק, עיין שם. והנה זה דוחק גדול, דלמה לא יהיה גם כן גנאי להמית נפש אשר לא תמותנה בדין ודת תורה. ועוד הלא הראיה היא מחמריה דרבי פנחס בן יאיר, וגנאי ודאי לא הוי רק באם אוכל הצדיק בעצמו דבר האסור, אבל לא אם החמור אוכל, וכמ"ש התוספת בעצמם (שם) דלא גרסינן בכתובות (כ"ח ע"ב) האי קושיא דמה בהמתן של צדיקים, לפי שאין גנאי רק באם הצדיק בעצמו אוכל, אבל לא אם אחר יאכל על ידו, וכן כתבו התוספת בגיטין (ז' ע"א, ד"ה השתא), ואם כן מכל שכן במה שהחמור אוכל דלא הוי גנאי כל כך. ועוד דאיך יעלה על הדעת דתקלה דהריגת נפש לא הוי גנאי כמו באכילת חמור דבר איסור, ובפרט איסור דרבנן כמבואר לקמן ((חולין ז' ע"ב) דף זיי"ן ע"ב). ולא זכיתי להבין דבריהם, לדעתי הם מרפסין איגרי'. ועוד קשה דבש"ס איתא בכמה מקומות בסתם אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, משמע איזה תקלה שיהיה. ועוד דגם זה דוחק למחוק הגרסא בכתובות דאיתא בכל הספרים. ועוד דהלא הקשו התוספת על החילוק מכמה מקומות, והוצרכו לדחוק עוד ולחלק בין איסור עולם, ובין אכילת היתר רק שאוכל בשעה האסורה. ועדיין קשה מהא דהביאו התוספת בין דין לדין איתאכלי פירי בטבלייהו, אף דבתוספת דשקלים (ח' ע"א) איתא דאמר ר' זירא עלה דהאי מילתא אם הראשונים וכו', והנה אם ענותנותו של ר' זירא גרם לומר כך, אנו נחזיק זאת לאמיתת שהם לא היו חשובין ח"ו כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, והלא הוא קטינא חריך שקיא (ברכות מ"ו ע"א). ועוד קשה על התוספת דמה יענה לחמורו של רבי חנינא בן דוסא שלא רצה להלוך אף שהיו מכין אותה, עד דאמר ר' חנינא אולי יש עליה דבר של אחר, ובקשו ומצאו עליה מנעלים של אחר, ונטלן והלך, עד כאן (שבת קי"ב: ותענית כ"ד. עיין שם), והלא זה אינו דבר אכילה.
2
ג׳והנ"ל בזה ליישב קושית התוספת, דכבר כתבו כל חכמי לב הטעם דשוגג צריך כפרה, דלכאורה הדבר תמוה דלמה זה, וכי הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו דשגיאות מי יבין. וכתבו דהשוגג בא מהעדר היראה והאהבה הראויה, דאלמלי היה לו היראה הראויה לאיש הישראלי ליראה את השם הנכבד והנורא המשגיח עליו בכל עת בנסתרו ונגלהו, והיה ירא וחרד על דבר השם ואוהב אותו בכל לב ובכל נפש בכל עת לבל יעלים, היה זריז וירא וחרד בכל עת שמא ישגה לעבור על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה, והיה נרתע ונזדעזע מרוב יראה ואהבה, והיה משים אל לבו לפקח בעניני אלקיו לבל ישגה בהן, והיה קולע אל השערה. והדמיון בזה בעניני העולם, מי שרכושו יקר מאד בעיניו, הוא זריז ומהיר ומפקח על עסקי חשבונותיו לבל יאבד מהם כלל וכלל. ולפי גודל המצוה והמפקד אותו על העבודה, כך ראוי להיות גודל הזריזות. הדמיון לזה מי שהוא פקיד על עבודת איש כערכו, בודאי אינו זריז וזהיר כל כך, כמו מי שהוא פקיד על עבודת המלך ממלכי אדמה, ובפרט אשר יודע שהמלך בעצמו רואה ומשגיח בכל עת אם עשאו כראוי, בודאי דאז משים כל עשתונותיו ומחשבותיו וכל מזימותיו וכל כחותיו רק למלאות רצון המלך, על אחת כמה וכמה בעבודת מלך הגדול והנורא מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגם משקיף עליו בכל עת כחשכה כאורה, איך שראוי לשום כל מחשבותיו ותחבולותיו לעבודת המלך ולא יעלים אף כרגע, וגם בודאי לא היה בא לידי שגיאה, כי השגיאה בא מהסרת הלב שאינו משים אל לבו הדבר הזה דהיינו העדר הזריזות, והוא בא מהעדר היראה ואהבה וכדי בזיון וקצף, ולכך צריך כפרה ותשובה ובקשת מחילה מאת מלך מוחל וסולח, וזה טעם נכון מאד.
3
ד׳ונ"ל שמטעם זה אמרו רז"ל שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג). וכפשוטו דשגגה של תלמיד חכם נחשב לזדון, לכאורה הדבר תמוה וכי בשביל שאני זכר הפסדתי. ולפי מ"ש אתי שפיר דאיש המוני אינו יודע ומכיר סוג היראה ואהבה כל כך, מה שאין כן זה שיודע בגדולת הבורא ובכבודו יתעלה, ומבין איך שראוי ליירא מפניו ולאהבה אותו ולדבקה בו ואינו ראוי להיות לו שום שגיאה, על כן נחשב לו כעושה בזדון, דהסרת היראה היא בזדון, והבן זה. ועוד נמצא טעם על שהשוגג צריך כפרה, לפי שכל חטא וחטא פוגם בטבע בהנפש, ואם כן אף אם בשוגג עשאו, מכל מקום פגם בהנפש, כי אם יחתה איש בשוגג אש בחקו ובגדיו לא תשרפנה, והאם יאכל אדם סם המות בשוגג ולא ימות, לכך צריך כפרה דהיינו לנקות ולקנח הפגימה מהנפש, וזה אמרו יתברך וכפר מאשר חטא על הנפש (במדבר ו יא), והבן זה. ונ"ל דאלו ואלו דברי א' חיים ושני הטעמים אמת, ולפי זה אפשר לומר דבאיש המוני שאינו יודע כל כך בגדולת הבורא, השוגג אינו צריך כפרה אצלו רק לטעם השני, ועל כל פנים שוגג הוא, אבל בתלמיד חכם יש גם טעם הראשון, ולכך נחשב כזדון כמ"ש. והנה יש שני מיני שגיאות, מין אחד שהוא בא מחמת שכחה או לאו אדעתיה והעלם דבר, והנה כל שגיאות שממין זה הם באים מהעדר יראה ואהבה, דיש בחק האפשרות להזהר מהם על ידי שישים אל לבו היטב בכל תנועותיו ומעשיו ועסקיו אם אינו עובר על מצות השי"ת, ולהסתכל בהסתכלות טוב בכל מעשיו בענין זה. והמין השני מהשגיאות, הוא דברים שלא הגיע לאזנו מעולם ולא ידע בשום פעם, ואיננו בא מחמת שכחה והעלם דבר, ושגיאה כזה איננו בא מהעדר היראה ואהבה, כי מה מועיל אם שם אל לבו אם אין לו שום ידיעה שיש בזה העברה על דברי השי"ת, וממש על כזה אמרו רז"ל (מכות ז' ע"ב) אומר מותר אנוס הוא, וכן בכל דבר שאין בגדר הזהירות, כגון שנזדמן איזה חטא בלי ידיעה על ידי מקרה והזדמן רחוק במילתא דלא שכיחא שאין לאדם לחשוב על זה, ומכל מקום טעם השני שייך בזה, דמכל מקום יש פגימה בהנפש מטעם שכתבתי. והנה ידוע (אבות פ"ג מט"ו) דהבחירה נתונה לאדם, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב), רק להמתקדשים ומתטהרים בבחירתם, ה' עוזר לו למה שאין בחק האפשר בבחירתם, אבל כל זמן שהוא בכח בחירתם, הבחירה נתונה בידו ואין עוזר לו. ואם כן לפי זה השגיאה שהיא ממין הראשון שהוא מהעדר הזריזות והיראה, ודאי דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והבחירה נתנה בידו ואין עוזר לו, וכן בכל דבר שהוא בחק האפשרות בבחירתו להזהר ממנו ויש בו קצת זדון, על קוטב בחירתו עומד. מה שאין כן השגיאה שממין השני שאין בחק האפשרות הבחירה להזהר ממנו ואיננו בא מהעדר היראה, בודאי דהשי"ת שומרו שלא יבא לידי מכשול כזה ויפגום נפשו, ובפרט בנפש אוהביו הדבקים בו יתברך, כנ"ל ברור ונכון והוא כלל גדול בכל מקום בענין זה לדעתי.
4
ה׳ועל פי זה יתיישב לך כל קושיות התוספת, והנה בגופא דעובדא דרבי פנחס בן יאיר לא היה לרבי פנחס בן יאיר שום אשמה בדבר אם היתה בהמתו אוכלת שאינו מעושר, דודאי לא נתאכסן אצל עם הארץ, ולא היה לו לחשוב כלל דילמא אינו מעושר, כמו דמשמע לקמן (חולין דף ז' ע"ב) דבעל אכסניא לא היה עם הארץ, דהא משמע דלא ידעו באכסניא אם לא היה מעושר. ועוד דמנא הוי ליה לרבי פנחס בן יאיר לידע דמתחלה לקחה לאדם ונמלכו וניתן לבהמה, דמסתמא שעורים מאכל בהמה הן כמבואר במסכת פסחים (דף ג':), עיין שם בהאי דאמר שעורים נעשו יפות, דאמרו לו צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב (מלכים א' ה ח) השעורים והתבן לסוסים ולרכש, עכ"ל הגמרא שם. ואם כן מהיכי תיתי לו לחשוב דנלקחו לאדם ונמלך אחר כך לבהמה. ועוד דאיתא שם רמו ליה שערי לחמריה, משמע דבני אושפיזא רמו, ואפשר דהיה בלי ידיעתו, רק דאחר כך נתוודע ואמר דילמא לא עשרינהו, ואם כן הואיל ואם היה בהמתו אוכלת, לא היה לו אשמה כיון שאינו בגדר הזהירות, ואף על פי כן היה פוגם בנפשו הקדושה קצת כטבע החטא, שמרו השי"ת. וכן בחמריה דרבי חנינא בן דוסא, דלא היה לו לידע דאחר שם מנעליו על חמורו במקום שאין נראה ובלי ידיעתו. וכן בעובדא דר"י ור' אסי', דבשכחה לא נסתפק ר' זירא כלל, דבודאי לא היו שוכחין דבר מסויים כזה, רק דמסופק דילמא לא שמיע להו, על זה פשוט שפיר דאי לא שמיע להו כלל שום תקנה ולא הגיע לאזנם מעולם, אם כן אין להם שום אשמה דמה להם לעשות, על כזה ודאי הקב"ה משמר הצדיקים שלא יפגום בנפשם ח"ו, כיון שבאמת אסרו חכמים והוי דבר איסור. וכן שם בכתובות דרבי אלעזר בר' יוסי לא היה לו שום ידיעה כלל שיש מקום שמחלקון תרומה לעבד בגורן, וזה פשוט וברור. וכן בגיטין (דף ז') בר' חנינא בן גמליאל, מהיכי תיתי היה לו לחוש על בני ביתו שירצו להאכילו דבר איסור חמור אבר מן החי, והוא ודאי מקרי והזדמן רחוק, ובפרט דמושל מקשיב על דבר צדק כל משרתיו צדיקים, כמו דאיתא לעיל (חולין דף ד' ע"ב), רק שמפני אימה רצו לעשות, ומהיכי תיתי היה לו לחוש על זה. אבל יהודא בן טבאי דטעה בדבר משנה, ובודאי דהיה בהעלם דבר והוא מהסוג הראשון, ואלו היה מתון בדין והיה משים אל לבו כל המשניות השייכים לזה הענין, הוי אדכורי מדכר דבמשנה לא אמרינן לא שמיע ליה, ומשניות היה קבלה בידם ממשה, רק דרבינו הקדוש סדרן בסדר זה שהיא לפנינו כנודע. ועוד דהיה לו להתייעץ עם שמעון בן שטח בפרט בענין נפשות, ולכך אין זה בגדר השמירה, ולכך אותו צדיק עשה תשובה כל ימיו על זה, כמבואר שם במסכת מכות (דף ה' ע"ב). ובר"ה (כ"א ע"א) דאמר כמה בסים תבשילא וכו', שם מעיקרא לא קשה מידי, דשם לא היה שגיאה והעלם דבר כלל, וגם לא שום סרך חטא כלל, דבודאי ידעו מעיקרא דיכול להיות דעברו בארץ ישראל החדש, רק שדבר תורה היא שלא לחוש לזה, רק לילך אחר הרוב שנים כל זמן שלא נודע, והרי הוא ככל דבר הנעשה על פי הוראת בית דין שהורו לילך אחר הרוב, דבודאי בתי דינין של הגולה הורו כך לקבוע כן, וכן הוא הדין תורה והתורה אמרה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך (דברים יז י), ובית דין דידן שליחות בית דין הגדול שבירושלים קא עבדי, ואין בזה שום סרך חטא כלל, והראיה לזה דהרי אף אחר שנודע מפי לוי דהיום יומא רבה, אמרו ליה אסהיד ונקבל שלא לאכול, כמו שפירש רש"י שם (ד"ה אסהיד), אמר להם לא שמעתי מפי בית דין מקודש, עיין שם. הרי משמע דמותרין היו באכילה אף אחר שאמר להם, הואיל ולא היה יכול להעיד על פי דין תורה, והבן. ומר' ירמיה בר אבא דאשתלי וטעים קודם הבדלה, משם ודאי לא קשיא, דהא על ידי שכחה היה והוא מהסוג הראשון כמ"ש. וכן בכלכלה דפירי, ודאי היה מהסוג הראשון, ודברי ר' זירא שהיה מגרע עצמו מדרך ענוה הוה לומר שאיננו צדיק, אבל באמת צדיק היה, רק בדבר הזה היתה שגיאה ואין צדיק בארץ וגו' (קהלת ז כ), כנ"ל ברור דלא אמרי רק לדברי כבושין לעורר לתשובה, דדרכן היה לומר דברי כבושין להכניע את הלב, אף שאינם אמיתים כמבואר ביומא (דף כ"ג ע"א וע"ב), והבן.
5
ו׳והנה עובדא הנ"ל בכלכלה דפירי, איתא גם כן בבראשית רבה פרשת חיי שרה (ב"ר ס' ח'), רק דשם איתא ר' ירמיה ור' זעירא, והיא היא, ומצאתי שם ביפה תואר שכתב תימא דבגמרא פריך ומה בהמתן וכו' צדיקים עצמן לא כל שכן, והאיך אכל ר' זעירא וכו'. ושמא י"ל דמן השוגג הוא דה' שומר נפשות חסידיו, אבל הכא קרוב לפשע הוא דהוה ליה לשאול, עד כאן דבריו. והנאני שכיוונתי לדעת הגדול, אבל לא נחית לכל מ"ש לחלק בין שוגג לשוגג מטעמים נכונים ונאותים, דאם היו נחית, לא הו"ל לשמא רק לודאי, דהאמת יורה דרכו ומיושב בכל המקומות על ידי זה כנ"ל. והנה לעיל מיניה איתא שם במדרש, ר' הונא ור' ירמיה שאל לר' חייא לא היה גמליו של אברהם אבינו דומה לחמורו של רבי פנחס בן יאיר, ועיין ברמב"ן על התורה פרשת חיי שרה, ובמתנות כהונה שם במדרש שפירש שהיא תמיה קיימת עיין שם, (ור"ל שבא לסתור דברי מי שאמר שיצאו זמומין(ב"ר נ"ט י"א), שאם כן יהיה החסידות של רבי פנחס בן יאיר גדולה מחסידות של אברהם אבינו ע"ה), עיין שם. ולכאורה לפי זה היא סתירה למ"ש, דאלו לפי מ"ש לא הקשה המדרש ולא כלום והוא מבואר למבין. אבל הנ"ל דאדרבה משם ראיה למה שכתבתי, דלפי המתנות כהונה קשה דעיקר חסר מן הספר, ואיך כתב המדרש קושיא בלא תירץ והיא תמוה מאד. ועוד קשה דהלשון אינו מדוקדק שם, דמייתי עובדא חמריה דרבי פנחס בן יאיר וכו', אם הוא נמשך להא דלעיל והם דברים אחדים, הוה ליה לשאול מקודם דמייתי העובדא מאי חמריה דרבי פנחס בן יאיר כמו שדרך הלשון בכל מקום, ולכל הפחות היה ראוי לכתוב דחמריה בדל"ת, והבן. אבל הנ"ל דהדברים הנאמרים שם במדרש הן הן הדברים שכתבתי דבכל הנ"ל אינו כפושע, ואם כן לפי זה הכי פירושו דהא דאמר חמריה דרבי פנחס בן יאיר נסבוהו ליסטאי, היא תירוץ דמתרץ המדרש להקושיא הנ"ל חמריה דרבי פנחס בן יאיר נסבוהו ליסטאי, ומספר והולך כל העובדא ואם כן לא היה פשיעה בדבר, וכן בענין דמאי דאמר דמחמרה על גרמיה, אבל מן הדין עשו שפיר. אבל באברהם אלו לא היה זממם, או לא היה מזהיר עבדו על הזמימה, היה פושע, ועל זה מייתי עובדא דר' ירמיה ור' זעירא לסייעתא, דמיניה מוכח להדיא דבפשיעה לא שייך זה כמ"ש לעיל גם כן בשם היפה תואר, ובלא זה ישבתי המדרש דמכל מקום היה חילול השם אי לא היו בהמתו של אברהם יוצאות זמומות, ועוד שאברהם עשה ללמד לבני אדם איך יתנהגו בכשרון מעשה, וזה פשוט.
6
ז׳ונחזור להנ"ל, ונ"ל דזה יש לכוון בלשון הגמרא אין הקב"ה מביא וכו', דהיינו מה שתולה ביד הקב"ה, דהיינו מה שאינו תולה בבחירה ורצון, דהלא נודע דאין רצונו ית' לבטל בחירה ורצון במעשה טוב ורע, וגם לשון תקלה משמע שנתקל בו שלא מדעתו, אבל סוג הראשון לאו תקלה היא, דכזדון דמי ובפרט לגבי צדיקים דסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג, יבמות קכ"א ע"ב). ותמוה לי על התוספת דהאיך לא הקשו כקושיתם, מזה דאמרינן (אבות פ"ד מי"ג) דשגגת תלמוד עולה זדון, דשגגת תלמוד היכי משכחת לה, הא אין הקב"ה מביא תקלה על ידו, ודוחק לומר דאיירי בתלמוד שאינו צדיק, דסתם תלמיד חכם הוא צדיק, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות י"ט ע"א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה וכו'. ולפי מ"ש אתי שפיר. ומיהו י"ל דהתוספת מפרשים הא דשגגת תלמוד, כעין שפירשו מקצת מפרשים דהיינו שגגת הלימוד ודוק, ולקמן (חולין י' ע"א) בבצים המצומקות ביין, דר' אסי אכל, ואמר ר' זירא אפשר דגזרו חכמים על תערובות דמאי, ומסתייע מילתא דר' אסי אכל וכו', נראה דשם גם כן דומה לעניני דר' יוחנן דאכל משחיטת כותי, וכמ"ש לעיל דהא דר' אסי אכלו, היינו משום דעל ידי תערובות היה, לא היה חש למילתא כמו שפירש רש"י להדיא בד"ה כיון, וז"ל: והכא משום דליתא בעיניה ועל ידי תערובות איית' קמייהו, לא חש למילתיה, עכ"ל. והא דאמר ליה ר' אסי לרב זירא לאו אדעתאי, הכי פירושו לא נתתי אל לבי שיהיה שום גזירה בתערובות דמאי כי לא שמעתי מעולם, כי ר' אסי כיון דשמע שאלתו של רב זירא, סבר ששמע רב זירא דגזרו בתערובות, ולכך השיב לו כי לא עלה על דעתו שיש גזרת חכמים בכך, אך דלר' זירא היו דמיון מסופק בזה, ואם כן הוכיח שפיר דכיון דלר' אסי לא היה שום נדנוד ספק בזה, אם כן הוא מסוג שאין הקב"ה מביא תקלה על ידו דאומר מותר הוא, וכמ"ש לעיל דוק ותשכח כנ"ל. וכן לקמן (חולין) דף ז' ע"א בענינים דבית שאן, ברבי מאיר דאכל עלה של ירק, דאמר ודילמא לאו אדעתיה, ומשני השתא בהמתן וכו'. הכי פירושו דלאו אדעתיה דבסוג הראשון ודאי, דמן הסתם אין לחשוד את רבי מאיר בזה הדבר שהוא מהעדר היראה והזהירות, ומהיכי תיתי לומר כך, רק דודאי צריך לומר דילמא היה מהכת שלא עישר אחד מאופני הסוג השני, שלא הוה ליה לחשוב כלל שהיא אינו מעושר, על זה אמר שפיר השתא בהמתן וכו'. (ועיין מ"ש סוף פרשת ויצא, ובפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו מנחה וגו', ובפרשת וישב על הפסוק והוא רועה את אחיו בצאן, ותמצא פלאות בעזרת ה').
7
ח׳והנה על פי זה נ"ל הא דאמרו רז"ל שגגת תלמוד עולה זדון, שפירשו מקצת המפרשים דשגגת תלמיד חכם נחשב כזדון, וכבר כתבתי לעיל מה שנ"ל טעם הגון, וקצתם פירשו דשגגת תלמוד עולה זדון אצל אחרים שלומדים ממנו ועושים בזדון. ונ"ל דשני הפירושים אחת הן, דהנה שגגת תלמוד עולה זדון וכמ"ש לעיל אם הוא מהסוג הראשון, ואם כן לכך אין לחשוד שום תלמיד חכם אף בעבירות שוגג, לפי מה שנתחייב לדון כל אדם לכף זכות (אבות פ"א מ"ו), ומכל שכן תלמיד חכם, ואם כן כיון ששוגג היא אצלו זדון מהעדר היראה והזהירות, אין לחשוד אותו בכך, וכבר הארכתי בחיבורי על התורה בפרשת כי תצא בפסוק (דברים כא כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וגו', בענין זה איך לדון את הצדיק לכף זכות, עיין שם וינעם לך. אלא ודאי צריך לומר דהוא מסוג השני דלא נחשב כזדון, ואם כן קשה הא אין הקב"ה מביא תקלה בכגון זה, דכבר כתבתי לעיל דמסתמא כל תלמיד חכם בחזקת צדיק, אלא ודאי דהוא דבר היתר, והוא ממש כעין הוכחת ר' זירא אי איתא דגזרו האיך מסתייע מילתא דר' אסי, אלא ודאי דלא גזרו, אם כן זה הרואה עושה אחר כך בזדון, דהיינו בדעת שלימה דיש לו הוכחה דהוא היתר, ואם כן הוא הדין דשגגת תלמוד מהסוג הראשון עולה זדון אצל אחר, משום דבסוג הראשון אין רוצה לחשדו, ואם הוא מהסוג הב', הרי הוכיח לעצמו כהוכחת ר' זירא, ובאמת התלמיד חכם עשה בשגגה בהעדר הזהירות, והרי מכשול רב על ידו, אף שזה העושה על ידו הוא אומר מותר, מכל מקום זה פרי התלמיד חכם ולא יתחשב כזדון, דהוא במעשיו התעה את זה לעשות עבירה ביד רמה ולומר מותר כנ"ל, והבן כל זה.
8