ישמח משה, נצבים ה׳Yismach Moshe, Nitzavim 5
א׳(ישעיה ס"ג ד) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. נ"ל לפרש כי דרשו חז"ל (סנהדרין דף צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי, דלבא לפומא לא גליא, רק אותן צדיקים דבלבא תלין. נ"ל הטעם על זה, שנ"ל לפרש הפסוק (זכריה ח' י) ליוצא ולבא אין שלום. דרישא דקרא שמעתי על ענין הגלגול, שיוצא וחוזר ובא. ואני אפרש הסיפא, שעל ידי זה לא בא משיח, שנאמר (מלכים ב' כ יט) שלום ואמת יהיה בימיו, על פי מה שדרשו ובעוונינו שרבו יצאו מה שיצאו כו' (סנהדרין דף צ"ז ע"ב), על פי הגמרא (ע"ז דף ה'.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, היינו בחדר האוצר שנקרא גוף (עיין שם רש"י ד"ה עד). וזה שאמרו ובעוונינו שרבו, יצאו אותן נשמות שיצאו כבר, כי חזרו להתגלגל מחמת שלא נתקנו עדיין ולא באו נשמות חדשות, ועל פי מ"ש במדרש שמואל על משנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ' ע"א), ועל פי מ"ש האר"י ז"ל על הכתוב (ישעיה ס כב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אז כשיתרבו יתוקנו הנשמות שבגוף, אז אני ה' בעתה אחישנה למהר הגאולה, ואם כן ביאת המשיח הוא אחר שיטהרו כולם, וזה תולה בבחירה. ובהקדם מה שפירשתי על המדרש (קה"ר פ"י י"ד) כתבתי עליך שחכם אתה, ואתה מבקש לכנוס לארץ. דענינו כי חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב ע"א), שנביא הוא מגזירת ניב שפתים, ואינו משיג רק מה שהוא בחינת דיבור. אבל חכם עדיף, שמשיג כביכול מחשבתו של יוצר בראשית מה דלבא לפומא לא גלי. וידוע כי הבית נחרב על עוונותיהן של ישראל, כי שפך חמתו על עצים ואבנים (איכ"ר פ"ד י"ד), ואיתא במדרש אלו היה משה נכנס לארץ, לא היה חרב בית המקדש. וזה שאמר לו למשה כתבתי עליך שחכם אתה, ואתה יודע עתידות אפילו דבר התלוי בבחירה, שהוא רק בחינת ידיעה ולא בא לכלל דיבור, כמו שפירש האלשיך ואלו צדיק ורשע לא קאמר דוקא (נדה ט"ז ע"ב), דהדיבור מכריח, ואתה מבקש לכנוס לארץ, כלומר הלא אתה משיג שעתיד בית המקדש להיות נחרב בעוונות ישראל להתמשכן עליהם, ואם תבא לארץ לא ישלטו ידי זרים בבית המקדש, ומה אעשה עם ישראל לבלי לכלותן, והבן. ועל פי מה שכתבתי להלן פרשת וילך על הגמרא סנהדרין (דף צ' ע"ב) מנין שהקב"ה יודע עתידות, עיין שם ולא אכפיל הדברים. והיוצא מכל זה דהידיעה מתפרשת גם על הבחירה, רק דאין מכריח, אבל הדיבור מכריח, לכך העלים השי"ת אם שיטהרו כולם, ולא בא לבחינת דיבור לבל יהיו מוכרח כי ההכרח אינו כלום, ולכן יום נקם בלבי, אבל לבא לפומא לא גלי, דאם כן יהיו הכרח לביאת הק"ץ. וזה שאמר כי יום נקם בלבי ולא בא לדיבור, לכך שנת גאולי באה, והבן.
1