ישמח משה, נח כ׳Yismach Moshe, Noach 20
א׳והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם וגו' (בראשית ט טז). לכאורה תמוה כיון שנשבע הש"י שלא יבא מבול לעולם (ישעיה נד ט, עיין סוטה י"א ע"א), אם כן למה לי אות הקשת, האם ח"ו יש שכחה לפניו ית"ש שישכח שבועתו. ועוד קשה דמה ענין הקשת שכלול כמה גוונין, לאות ברית הזה. ונ"ל למאי דקיימא לן (נדרים כ"א ע"ב) דהנשבע יכול להתיר שבועתו, ואמנם הנודר או הנשבע על דעת חברו, אין מתירין לו אלא מדעת חבירו ומרצונו, ודוקא שנדר או נשבע על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו, כדאיתא ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף כ' עיין שם). ולפי זה בשבועת המבול לכאורה היה השי"ת יכול להתיר שבועתו, וכדמצינו במסכת ב"ב (דף ע"ד.). אך הלא מבואר בפסוק (בראשית ח כ-כא) ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח, (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד וגו'. הרי שנשבע משום הנחת רוח שהיה לפניו ית"ש מהקרבנות, אם כן הוי כמו שקבל טובה בעד השבועה שנשבע על דעת נח, ושוב אין מתירין אלא מדעתו ורצונו. והנה כבר אמרו רז"ל דבקרבנות עיקר כפרה הוא בדם, והנה נח לקח מכל מיני בהמה ומכל מיני עוף והעלה עולות במזבח, וידוע דמראות דמים חלוקים הם זה מזה, כמבואר במסכת יומא דדם פר משונה מדם שעיר, ובגיטין פרק הניזקין (גיטין נ"ז ע"ב) בדמו של זכריה אייתי דם פרים ואלים ולא אידמי, עיין שם. על כן הקשת שהוא כלול כמה גוונין, זכר לכמה מיני דמים של קרבנות נח, ופעולתו לסתום פה המקטרג שיתיר השי"ת שבועתו. ולכן אות זה מעיד שכביכול קבל טובה, ואין לו התרה. ועל פי זה יובן הא דאיתא בכתובות סוף פרק המדיר (כתובות ע"ז ע"ב) בעובדא דר' יהושע בן לוי כשהגיע זמנו לפטור, אמר לו למלאך המות אחוי לי דוכתאי בגן עדן, אמר לו לחיי וכו', כי מטי להתם שור נפל להאי גיסא, וא"ל בשבועה דלא אתינא, אמר הקב"ה אי איתשל אשבועתא נהדר, אי לא לא נהדר וכו', מכריז אליהו קמי פנו מקום לבר לואי, אשכחיה ר' שמעון בר יוחאי א"ל את הוא בר לואי, א"ל הן נראתה הקשת בימיך א"ל הן, וא"ל ר' שמעון בר יוחאי אם כן אי את בר לואי, וקאמר הגמרא ולא הוא דלא הוי מידי, אלא סבר דלא אחזיק טיבותא לנפשאי, עד כאן. והקשו המפרשים מה נשתנה ר' יהושע בן לוי ששאלו לו אם נראתה הקשת בימיו, מה דלא מצינו שנשאל כן לשום צדיק. ולפי מ"ש הדבר נכון, דכל פעולת אות הקשת הוא להזכיר שקבל טובה, ועל כן אין מקום להתיר השבועה, אבל בימי ר' יהושע בן לוי דהוא לא אתשל מעולם אשבועה, אם כן יתר מרעהו צדיק כל שכן הבורא ית"ש ודאי דהוא מודד לו במדתו, ואין לשאול בזמנו אשבועה דמבול להרע לעולם, אם כן אין צריך לקשת ואתי שפיר. אלא דלכאורה עומד לנגדינו סוגית הש"ס (ב"ב דף ע"ד) דאמר רבה בר בר חנה שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי (מן הגלות), ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל בר בר חנא סיכתא, היה לך לומר מופר לך, והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא, ורבנן אם כן אוי (למה לי) [לי למה], אלא משום דבכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט) כן פירש רש"י (ד"ה ורבנן), הרי מבואר להדיא דמהני התרא אשבועתא דמבול, וגם רבנן לא דחו אלא מדקדוק הלשון אוי, ומשמע דבעיקר הדבר מודו לרבה בר בר חנה דגם על שבועת המבול שייכה הפרה, (ועיין במ"ש המשנה למלך פ"ו מהלכות שבועות).
1
ב׳ברם כד דייקינן שפיר יש לתרץ דברינו, והוא דהתוספות הקשו שם (ד"ה ועכשיו) אהא דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מופר לי, תימא אמאי אין הקב"ה מיפר לעצמו כדדרשינן (חגיגה י' ע"א) אשר נשבעתי באפי (תהלים צה יא), וחוזרני. וראיתי בספר ברית שלום פרשת מטות כתב לתרץ קושיא זו, על פי מה דאיתא בעובדא דר' יהושע בן לוי דאמר הקב"ה אי אתשל אשבועתא נהדר, ואי לא לא נהדר. אם כן יש לומר דהכי נמי אמר הבת קול אוי לי שנשבעתי כבר על המבול שלא להביאו, ואם כן עכשיו שנשבעתי על הגלות מי מיפר לי, דבשלמא אלו לא נשבעתי על המבול, הייתי מיפר לי בעצמי אשבועא דגלות, אבל עכשיו שנשבעתי שלא להביא מבול, ואי אתשיל אשבועתא דגלות, אזי יכול אני להפר גם שבועת המבול כשיהיה קטרוג ח"ו בעולם. והיינו דקאמר מי מיפר לי, ר"ל שאי אפשר לי להתירה. ואפשר שזה הטעם שלא רצה רבה בר בר חנה להתיר, דאף על גב דידע דעל שבועת הגלות אמר, מכל מקום היה סובר כיון דמתשל אשבועתא דגלות, יכול להתיר גם שבועתא דמבול, והיינו דקאמר בגמרא איהו סבר אשבועתא דמבול, עד כאן דבריו והוא דבר חכמה וש"י.
2
ג׳אלא דלפי זה צריך להבין טעמייהו דרבנן דאמרי אם כן מאי אוי דקאמר דאשבועתא דמבול לא הוי אמר אוי, אלא אגלות משום בכל צרתם לו צר, הא לפי דבריו שפיר קאמר אוי לי שנשבעתי על המבול, כלומר אוי לי על הגלות משום שנשבעתי על המבול, ולכך עכשיו שנשבעתי על הגלות איני יכול להפר, ולכך אוי דבכל צרתם לו צר, דלולי שבועת המבול היה יכול להפר שבועה דגלות כמבואר. אמנם לפי מ"ש למעלה אתי שפיר טעמייהו דרבנן דסברי דבאמת שבועת המבול אין לו התרה משום שקבל טובה, והשתא הכי קאמרי רבנן אם כן מאי אוי לי דקאמר על הגלות משום שנשבעתי כבר על המבול, ועכשיו על הגלות מי מיפר לי, זה אינו הא אף שיכול לשאול אשבועתא דגלות דהוא שבועה לעצמו, מכל מקום אינו יכול לשאול אשבועא דמבול דהוי שבועה להעולם, ואין מתירין אלא מדעתו ורצונו משום שקבל טובה, אלא על כרחך כולא אשבועתא דגלות קאי, ולא כדסבר רבה בר בר חנה הפירוש במאמר הבת קול כדברי הברית שלום, ומה דקאמר מי מיפר לי ולא היפר לעצמו, היינו כמו שכתב מהרש"א בחדושי אגדות שם, דגם המתחרט צריך התרה מאחרים ואין הקב"ה מיפר לעצמו כי אם על ידי אחרים, אם כן היה לו לרבה בר בר חנה לומר מופר לך. נמצא דרבה בר בר חנה היה סובר דשבועת המבול יש לו התרה (וכדברי המשנה למלך), ורבנן סברי דאין לו התרה משום שקבל טובה וכדכתיבנא. ועל פי האמור יש לפרש הפסוק (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וגו', דלכאורה תיבת להם אך למותר. אמנם לפי מ"ש יובן, על פי מה דאיתא במנחות (דף נ"ג.) שדרשו בפסוק (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, אמר הקב"ה איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם, עיין שם. אם כן היינו דדייק ואמר אשר נשבעת להם, דאלו היה נשבע לנו היה מקום להתיר, מה שאין כן מה שנשבע להאבות שכביכול קבל טובה מהם, אין לו התרה מבלעדי רצונם וכאמור, והבן.
3