ישמח משה, נח ט׳Yismach Moshe, Noach 9
א׳בתנחומא ריש הפרשה (תנחומא נח סי' א') ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מיתות בשעת לידתן. כך שנו רבותינו על שלש עבירות וכו', על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו, אמר הקב"ה אדם הראשון תחילת בריותי היה ונצטוה על עץ הדעת (בראשית ב יז), וכתיב בחוה (בראשית ג ו) ותרא האשה וגו' ותתן גם לאישה עמה ויאכל וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו, וכתיב (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, תשפוך דמה ותשמור נדתה כדי שיתכפר לה. מצות חלה, הוא טמאה חלתו של עולם וכו'. הדלקת הנר, היא כבתה נרו של אדם, תשמור הדלקת הנר, עד כאן. והוא פלאי דמה ענינו לכאן. והנ"ל כי במסכת שבת (פרק ב' דף ל"ב ע"א) תנינין במשנה (שבת ל"א ע"ב) על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן וכו', ומקשה שם בגמרא מה שנא בשעת לידתן, עיין שם מה שתירץ הגמרא. והנה לפי המבואר כאן בתנחומא דהמצות הללו הם תיקון לחטא אדם הראשון, מיושב קושית הגמרא בפשיטות, דהא בעצב תלדי בנים הוא עונש על החטא הראשון, ולכן יתכן דאם לא עשתה התיקון לחטא הזה, תמות בעונש הזה והוא טעם הגון לענ"ד. וצריך לומר בעל כרחך דהגמרא לא סבר כדעת התנחומא בטעם המצות האלו, דאם לא כן לא היה מקשה כלל, ולכך פירש רש"י שם בגמרא טעם אחר (ד"ה הריני), שהנשים נצטוו במצות האלו מפני שצורכי הבית תלוין בה, כנ"ל. והנה הנפקא מינה בין טעמים הללו, דלטעם הגמרא אבב בזיונא וכו' או נפל תורא וכו' או תפיש תירוס אמתא וכו', אם כן אף בשאר עבירות ראוי לומר כן, מה שאין כן לטעם הנ"ל שכתבתי לדעת התנחומא, ודאי דלא שייך רק במצות אלו שהם תיקון לחטא הראשון, וזה נכון. והנה לפי שיטת הגמרא צריך לומר דנקיט בהמשנה אלו השלשה המצויין בנשים, ואין הכי נמי דגם בשאר עבירות כן, מה שאין כן לפי מ"ש לשיטת התנחומא הוא דוקא כנ"ל. והנה עוד טעם נ"ל מ"ש בשעת לידתן, דאפשר שראוים מתחלה למות, אך ניצולה בזכות שעתיד לצאת ממנה איזה ולד כשר, ולכן כאשר יצא הזרע הכשר לעולם, אז גובין ונפרעין ממנה החוב, ולפי זה גם כן אף בשאר עבירות כן הוא. והנה י"ל דהתנחומא לא סבירא ליה כטעמים הנאמרים בגמרא, ואפשר דלא שמיע ליה דהא הוא שמעתתא דאמוראים. והנה איתא שם במדרש תנחומא (נח סי' ב') ומנין שאף הראשונים בזכות האחרונים, תלמוד לומר ונח מצא חן, מה טעם אלה תולדות נח. ולפי זה אתי שפיר, דבלא זה כיון דלא הוי ידעינן דראשונים ניצולים בזכות אחרונים, וליכא למימר כהטעם השני, בעל כרחך צריך לומר כהטעם התנחומא ומוכח דדוקא מפני אלו ג' מתין כמ"ש, ואין כאן מקום ספק. אבל כיון דמהפסוק אלה תולדות נח מוכח דראשונים ניצולים בזכות אחרונים, אם כן י"ל כטעם השני, וגם כן יש לומר כטעם הראשון, והנפקא מינה כמ"ש. והיינו ששאל על כמה עברות וכו', ר"ל אם טעם הראשון עיקר ואלו ג' דוקא, או טעם השני דוקא וכל מיני עבירות בכלל. והשיב כך שנו רבותינו וכו', ואלו ג' דוקא כנ"ל. ועוד לאלקי מילין בפירוש התנחומא הנ"ל, תחלת הדברים יהיה באופן אחר וסוף הדברים כהנ"ל, בהקדים לישב קושית התוספת בב"מ דף ל"ו ע"ב בד"ה אי הכי וכו', שהקשו ואם תאמר אמאי נקט ברישא עלתה וכו', עיין שם היטב כל הסוגיא עם פירוש רש"י ותוספת, ועיין כל מה שכתבתי שם ותמצא נחת בעזרה"י, ויתבאר אי"ה בחבורי על חושן משפט סימן רצ"א. ותורף הדברים דיש מקום עיון בשומר ורועה ומקבל עסק ופקדון, אם רשאי לסכן הקרן בשביל ספק ריוח, דהיינו או שיאבד או שיהיה ריוח, עיין שם. ונקדים דלא מצינו צווי לחוה בעץ הדעת רק לאדם הראשון. ונקדים עוד מ"ש בספר שפת אמת בסימן כ"ז פסוק כ', וז"ל: בפרשת בראשית (ג ד-ו) ותאמר הנחש לא מות תמותון, (בראשית ג ה) כי יודע האלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע וגו', (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל, עד כאן. ולפי פשוטן של דברים קושיות רבות יש במקראות הללו, האחד איך בראיה בעלמא ידעה כי העץ הוא טוב למאכל, אם ליפיו, הרי כמה דברים יפין יש שהם סמי המות. וכן מה שכפל ואמר ונחמד העץ להשכיל, פשיטא קשה מאין ידעה מאין ראתה. ועוד קשה למה קנס ה' מיתה על האשה, הלא לא היה לה התראה.
1
ב׳אמנם ז"ל הרמב"ם במורה נבוכים : הקשה לי תלמיד אחד איך יתכן שעל ידי שעבר אדם על הצווי, זכה לאותה הכרה בשכל, כמו שאמר פלוני הפליג בעול, והושם כוכב בשמים. ותירץ כי לא תהיה הצואה לבהמות, אלא שהיה כל כך שלם בדעתו ונקי בשכלו, שאפילו גלוי ערוה לא היה אצלו רק כחוטב עצים, אבל לא נהנה מגוף המעשה להנאת עצמו. ועל ידי אכילת עץ הדעת נכנס בו יצר הרע וידע שזהו גנאי אליו וצריך שמירה במעשה מגונה הזה, והאריך ואין זה לשונו. ובאמת הצדיק המתגבר על יצרו עכשיו ועושה על דעת הראשונה, דהיינו שלא להנאת עצמו כלל, הוא עושה פלא ויזכה לכמה וכמה מדריגות גבוהות ועליונות יותר מבראשונה, עד שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה ע"ב) עתידין צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה. ובזוהר הק' בהקדמה (זוהר ח"א ח' ע"ב) ובסבא פרשת משפטים (זוהר ח"ב צ"ה ע"ב) שאל פלוספנו אחד את רבן גמליאל כתיב (ירמיה י ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, משמע הא בחכמי ישראל יש כמוך וכו'. והשיב לו יפה את אומר מאן מחיה מתים הקב"ה, אתא אליהו ואלישע והחיו מתים. מאן פוקד עקרות הקב"ה, אתא אלישע ופקד עקרות. מאן מוריד גשמים הקב"ה, אתא אליהו ועצרן, עיין שם. באופן כי עכשיו שנמשך היצר הרע בגופו של אדם, אם יעשה על דעת הראשונה, מדריגתו יותר נפלא ירום ונשא וגבוה מאד. וזה דברי הנחש כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים, שתזכו להאמר לפניכם קדוש ותהיו נקראים בשמו של הקב"ה, הטעם כי היא עבודה יתירה לכבוש היצר הרע המתאוה, ואמרו רז"ל (סנהדרין מ' ע"ב) מנין להתראה מן התורה, שנאמר (ויקרא כ יז) ואיש כי יקח את אחותו וראה את ערותה, אטו בראיה תליא מילתא, אלא עד שיראהו טעם של דבר. והשטן עצמו ידע זאת שאם לא יתרה לה לא תתחייב, לכן הגיד לה את כל לבו וכל החסרונות התלוים בה וכל המעלות. והנה קודם אכילת עץ הדעת לא היה אדם נהנה מגוף המאכל בעצם, רק בעבור הסבה היוצא ממנה שיאכל כדי חיותו כדי שיוכל לעבוד השי"ת, כמו החוטב עצים שאינו נהנה מהחטיבה, רק מהשכר המגיע מהחטיבה. כן היה נהנה מהמאכל שיחיה ויעבוד השי"ת, וכן בכל מקום אשר היה אדם רואה בעיניו, היה רואה בעין ורוח נמוכה ולא היה מתאוה כלל אחר המותרות, ולא היה בו בעצמו נטיה רעה, רק היצר הרע מכחיש לקצת דיעות. אבל אמרה הנחש לחוה ידוע תדע כי כשתאכל מזה העץ, יתוסף תאותך למאכל ולמשקה ולדברים הבלים, אלא שאתה תמשול ברוחך ותכבוש יצרך, ואז תזכה להיות כאלקים כמ"ש רז"ל על הצדיקים לעתיד. וזה שאמר הכתוב ותרא האשה, כי ראתה טעם של נחש ודבריו כי טוב העץ למאכל, שהנחש גילה לה שהעץ סגולתו למאכל, ר"ל להנות מגוף המאכל, כדרך הרשע שאינו נהנה מהמאכל רק למלאות בטנו ולא בסבת עבודת האל, וכי תאוה היא לעינים, ר"ל הוא העץ יבא ויגרום תאוה לעינים, ואי קשה מאי מעליותא דהעץ, על זה אמר הכתוב ונחמד העץ להשכיל, באמת מה נחמד האיש המשכיל והולך בדרך הישרה וכובש יצרו ועושה על דעת ראשונה, ודאי נחמד העץ עליו שיביאהו למעלה גדולה. אבל דרך זה הוא רק ליחידי סגולה, וראיתי בני עליה והמה מועטים, ולא לרוב העולם שעוסקין בישובו של עולם אשרינו אם עמדנו בראשונה, ובזה נכשלה, ואם כן היה לה להתראה כמ"ש, והדברים ברורים בס"ד עד כאן דברי הספר הנ"ל. והנה לפי זה דעת האשה היה דאף שהוא קרוב להפסד, מכל מקום יכול להיות ריוח גדול על ידי זה, והנה אם עשתה האשה כדין, תולה בהא אם יכול לסכן הקרן בשביל ספק ריוח, דהא אנחנו מקבלי פקדון מהשי"ת, כמפורש בזוהר כמה פעמים דהנשמה שביב אלקי היא כפיקדון אצלינו, והנה על ידי זה מסוכן יקרה והדרה של הנשמה, משום ספק שתגדל יקרה ביתר שאת על ידי זה. והנה אז בעת הלידה העידו רז"ל שהאשה מרפרפת בעצמה שלא תזקק לבעלה (עיין ברבה סדר בראשית פרשה כ'), והיינו כי אז חשבה מה לי להכניס עצמי בסכנה בשביל ספק הולד, אם כן אז לפי מחשבתה חייבת מעץ הדעת וראויה לעונש כשלא עשתה שום תיקון דהיינו מצות חלה נדה הדלקה. וזה נכלל בפירוש דברי התנחומא, דהנה י"ל זהו הטעם מ"ש בשעת לידתן, ולפי זה אלו דוקא שהם תיקון לחטא. וי"ל גם כן כמ"ש לעיל הטעם דעד עכשיו ניצולה בשביל זה הולד שהיה עתיד לצאת ממנה, ואם כן אף על שאר עבירות ראויה אז לעונש, ושפיר תולה השאלה בהפסוק אלה תולדות נח כמ"ש לעיל.
2
ג׳עוד ביאור על המדרש תנחומא (נח סי' א') מה ששאל כאן על כמה עבירות וכו'. כי בלא זה ראוי לומר על איזה חטא שיהיה שיש בה העונש הזה, כי מאחר דנפל תורא, חדד לסכינא כאמרם ז"ל במסכת שבת (דף ל"ב ע"א). אך כיון דמפסוק אלה תולדות נח וגו', מוכח דהאבות נצולים בזכות הבנים, למה לא תנצל בזכות הולד אפילו לאחר שנולד, כי הילד באשר הוא שם הוא צדיק. ועוד בשביל דורותיו העתידים לצאת ממנו, כמבואר בנזר הקודש דעיקר עילוי נח היה על ידי הדורות העתידים לצאת ממנו ולבא מזרעו, כמו האבות והשבטים וצדיקי הדורות אמוני שלומי ישראל, וכמ"ש לעיל בריש הפרשה. אך צריך לומר שיש איזה עבירות שהם גם כן גורמים להיות הבנים בלתי הגונים, ואין קטיגור וכו', על כן אין ניצלת בזכות הולד. על כן שאל על כמה עברות נשים מיתות וכו', ר"ל אלו הם הגורמים לבנים בלתי הגונים, כי בנדה קיימא לן (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פט"ו ה"א) הולד פגום הוי. ובהדלקת הנר מצינו במסכת שבת (כ"ג ע"ב) שעל ידו זוכה לבנים מאירים בתורה, וידיעת הפכים בשוה. ובחלה מבואר בשבת (דף ל"ב ע"ב) כי אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים, וזורעים זרעים ואחרים אוכלים. והנה מבואר ברש"י פרשת מקץ (בראשית מא ב) על יפות מראה, שבזול אין עין בריה צרה בחברתה, על כן בעון חלה היא גורמת להרבות שנאה בעולם, אם כן בודאי עונש היחיד הגורם לזה העונש של רבים מדה כנגד מדה כמבואר לעיל מיניה שם (שבת ל"ב ע"ב) בשנאת חנם, כי אהבתו ניטלת ממנו, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, ועל כן נסמכו שם בש"ס בעון שנאת חנם העון חלה כנ"ל, והבן. ואם כן כיון שמשפטם חרוץ שיהיה ניטל ממנה הבנים קטנים, שוב אין מי שיצילה ונפל תורא והבן, כנ"ל.
3
ד׳עוד ביאור על המדרש תנחומא הנ"ל (נח סי' א') על פי פשוטו. כי נאמר בקרא תמים (בראשית ו ט), והיינו שלם, והיה עולה על לבינו כי במצוה אחת נשלם האדם הואיל שעושה רצון קונו, כי זה התכלית של כל המצות שאמר ונעשה רצונו (עיין רש"י זבחים מ"ו ע"ב, ד"ה הנחת). לזה ביאר המדרש דאינו כן, דמאחר שיש לכל מצוה סגולות מיוחדות, ודאי דלא נקרא שלם עד שיושלם בכולן, כמבואר כל זה בהקדמת חרדים בשם ספר שושן סודות, כי לחם לא יועיל לצמא ומים לרעב, ושניהם לא יועילו לקור, והראיה לזה דלכל מצוה יש סגולות מיוחדות, הביאו החרדים שם מאותו המשנה דעל שלש עבירות נשים מיתות וכו' (שבת ל"א ע"ב), דכיון שיש להם סגולה להפורעניות, כל שכן להפכו שהיא לטובה, עכ"ל. ועל כן הביא זה המדרש כאן לבאר ענין השלמות והתמימות, ועל כן נח למד תורה, שידע להשלים עצמו בכל המצות שיקרא תמים כנ"ל.
4
