ישמח משה, פקודיYismach Moshe, Pekudei

א׳אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן (שמות לח כא). ויש לתמוה בהאי קרא דסיפא לאו רישא ורישא לאו סיפא ועיין בתרגום יונתן. ועוד קשה משכן משכן, ודרש רז"ל (תנחומא פקודי סי' ב') ידוע. והנ"ל על פי הזוהר בפרשה זו (זוהר ח"ב רכ"א ע"ב) ר' אבא פתח (ישעיה יא י) והיה ביום ההוא שורש ישי וגו'. תא חזי משכנא דא קיימא בחושבנא, ובגין כך אצטרך לצלותא דמשה דישרי עליה ברכאין, דכתיב (שמות לט מג) ויברך אותם משה, ומה ברכה בריך לון יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדי ידיכון, וברכאין לא שראין על האי חושבנא עד דאקשרי ליה משה לעילא, דכתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וכו', עיין שם. והנה יש להבין מאי ענין ברכה צריך כאן. אבל הענין הוא יובן כפשוטו דהשראת שכינה דמינה נפקין ברכאין לכל עלמין, והעד בברכת כהנים (במדבר ו כה) יאר ה' פניו אליך, תרגומו ינהר ה' שכינתיה לותך, וכמ"ש (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ותרגומו בכל אתר די אשרי שכינתי לתמן אתינא לותך ואברכינך, ואם כן ענין ברכה בה בעצם וראשונה, על דרך הנוטע אוזן הלא ישמע (תהלים צד ט), אם כן לא שריא באתר, דברכה לא שריא דלא שריא באתר גלוי, רק באתר סמוי מן העין, וזה נכון. ועל פי זה יתפרש הפסוק אלה פקודי המשכן, ר"ל אילין מניני משכנא דהוי בחושבן, ואף על פי כן משכן, ר"ל שהוא משכן לשכינה, העדות, ר"ל דזה עדות אשר פוקד על פי משה וכדברי הזוהר. אך עדיין יש להבין הטעם דלא יכלו להשפיע שם ברכה שום אדם זולת משה. אבל הענין הוא על פי טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט), דנדרש (נדרים ל"ח ע"א) על משה וקרי יברך, ור"ל דלא יכול להשפיע ברכה רק מי שהוא כלו טוב וזה משה כנודע, אמנם לכאורה יש להבין הלא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), ואם כן הוויין כלהון טובים, ומטעם זה איתא במנחות (דף נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, עיין שם. אך הא בעגל חזרה זהומתן, ומיהו המשכן הלא הוא כפרה על עון העגל, אך דודאי לא כיפרה רק אחר שנעשה משכן, ואם כן האיך יעשה משכן אם לא על פי משה והבן, אך מאן יימר דחזרה זהומתן, לזה אמר עבודת הלוים וגו', על פי הגלגולים (בפרק כ"ג) על הפסוק (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים בני צדוק, והנה המבואר דאם יטהרו ישראל מתערובות רע, אז הלוים קודמים לכהנים, רק עכשיו הלוים נמתקים על ידי הכהנים, כמ"ש בכסף וזהב דלכך נענש שלמה, עיין שם. וזה דברי הפסוק עבודת הלוים ביד אתמר בן אהרן הכהן דייקא, אם כן מבואר דלא נטהרו, ואף על פי כן שריא ברכה באתרא דקיימא חושבנא, הוא העדות אשר פוקד על פי משה, והבן.

ב׳ועל פי זה יתבאר הא דאיתא במדרש (שמו"ר נ"א א') אלא פקודי המשכן, כך פתח ר' תנחומא בר אבא (משלי כח כ) איש אמונת רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונת זה משה, דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, רב ברכות שכל הדברים שהיה גזבר עליהם מתברכות, ואץ להעשיר זה קרח שהיה לוי ובקש להיות כהן גדול, מה היה סופו ותפתח הארץ את פיה ותבלעה אותם (במדבר טז לב), עד כאן המדרש. והוא תמוה מאד (א), מה ענין זה לריש פקודי, (ב), איזה דבר והיפוכו יש בזה דמשה היה נאמן, והיו מתברכין הדברים שהיו גזבר עליהם, וקרח שבקש להיות כהן גדול נבלע, דמאי ענין זה לזה. והנה המתנות כהונה מדקדק דמאי ענין ברכה צריכין אלה הדברים. ואמנם על פי מ"ש יתבאר הכל, דהנה לפי מה שפירשתי יובן דמ"ש בזוהר דהברכה שברכן משה יהא רעוא דתשרי ברכה בעובדי ידיכו, ומ"ש רש"י על התורה (ד"ה ויברך) שברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, וכן איתא בתרגום יונתן, וכמדומה שכן מפורש בגמרא, הכל בקנה אחד עולה, וכן מה שפירשו ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), שלא היה רק טוב, שלא נהנה מעץ הדעת טוב ורע ולא נתערב בו רע, ומה שפירשו (סוטה י"ב ע"ב) שראתה השכינה עמו הכל אחד, דזה תולה בזה.

ג׳ועל פי זה יתבאר המדרש רבה הנ"ל, דממה שפירשנו הפסוק הנ"ל, מבואר דדוקא על ידי משה היה הברכה דהיינו השראת שכינה, משום דלא היה בו התערבות רע, והיינו דנקרא נאמן, דהא קשה וכי שאר הצדיקים גנבים הם ח"ו, רק דהענין הוא דאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, שמא יחטאו ואינו מאמין בהם, והן בקדושיו לא יאמין כתיב (איוב טו טו, תנחומא תולדות סי' ז). ואף דהכל צפוי (אבות פ"ג מט"ו), מכל מקום הידיעה אינה מזדקקת לבחירה, מיהו זה דוקא באם יש בו איזה תערובות טוב ורע יש לחוש להתגרות הרע, מה שאין כן רק טוב, ולכך נקרא משה נאמן, ולכך הוא רב ברכות שהיה על ידו השראת שכינה, שממנו כל הברכות אף בדברים שלא היה ראויין מצד עצמן לכך הואיל דקיימא בחושבנא, וקרח היה היפך מזה, שהיה מאבד אף למה שהיה בידו, כי היה לוי ודי לו יקר כמאמר משה (במדבר טז ט) המעט מכם וכו', שהם דבוקים לו יתברך יותר משאר ישראל, ורצה להעשיר שיהיה כהן גדול שיהיה דבוק יותר מכל עם, דהיינו שהשגיח על גבהות נשמתו כנודע בלוי, ולא השגיח על התערובות כנודע מנשמת קרח, היפך משה של היה בו שום תערובות, ולכך נמדד לו היפך ממשה, דעל ידי משה היה השראת שכינה אף במה שאין ראוי, ועל ידי קרח נסתלק השכינה וזיו המתפשט אף מה שהיה כבר, דענין פתיחת פי הארץ נאמר בו (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא, ופירש רש"י (ד"ה ואם) בריאה חדשה, והראב"ע פירש כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג מז). ולי נראה דשתיהן אמת, דידוע מה שפירש הבעש"ט בפסוק (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, כי נאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו, ואותו דבור נצב קיים בשמים והוא המחיה אותם ומקיימם. ומה שפירשתי אני בפסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, כלומר שאותו דבור יעמוד קיים והבן. והנה במושך מאמרו אליו יהיה ביטול המציאות, ויתכן דכזה היה פתיחת הארץ, שמאותו המקום סילק מאמרו ונשאר חלל, אם כן הוי בשעת מעשה כפירוש הראב"ע, ואחר כך כשחזר מאמרו הוי כמו בריאה חדשה כפירוש רש"י, והבן.

ד׳עוד יאמר אלה פקודי המשכן משכן וכו' (שמות לח כא). להבין משכן משכן למה, ומה שפירש רש"י (ד"ה המשכן) שדרשו רז"ל (תנחומא פקודי סי' ב') משכן שנתמשכן שני פעמים בעונותיהן של ישראל, זו קשה יותר מן הראשונה הרמז הזה גבי נתינת המשכן מאי ענינו. (ב), העדות, ופירש רש"י (ד"ה משכן) עדות הוא לישראל שנתכפר עון העגל. גם זה לחשבון למה. ובעל הטורים פירש עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל, וגם על זה קשה כקושין. (ג), אשר פוקד על פי משה, אטו לא ידענא עד עכשיו שהכל נעשה על פי משה. ועל פי פשוט אמרתי לתרץ קושיא זו, דהא הכונה פשוטה בנתינת החשבון היה כדי לנקות את עצמו מכל מיני חשד, והתורה הודיע לנו זאת כדי ללמד לדורות הבאים, מרומז למ"ש בנביאים (במדבר לב כב) והייתם נקיים מה' ומישראל. והנה אם רואים אנחנו מאיש תלמיד חכם וצדיק וישר שמנקה עצמו בפני הבריות, אכתי מזה לא נשמע שדרך הישר לעשות כן, כי יש לומר אף שחכם וצדיק הוא, מכל מקום אולי עדיין לא הגיע למדת הנשתוות שזכר החסיד בעל חובת הלבבות, ועושה כן כדי שלא יגנהו אבל ישבחהו. אבל היושר האמיתי שאין לחוש כלל לגנות הבריות, ושבחן וגנותן על קוטב אחד יסובו, ואם ידבק במדריגה זו מה טוב, ולמה לו להעלות חשבון, כיון שידע שצדיק וישר הוא בעיני אלקים ועולתה לא נמצא בו, אך ידוע דמדת הנשתוות הוא סניף וענף מענוה, ועל משה העיד הכתוב שלא נמצא כמוהו במדה זו כאמור (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד וגו', ואף על פי כן נתן חשבון, ממנו ודאי יש ליקח ראיה שהוא יושר האמיתי כדי שלא יתחלל שם שמים ח"ו, ולא ילמדו לעשות רע, אף שהוא אינו עושה שלא יביאם לידי עבירה לדבר על צדיק עתק על לא חמס בכפו. וז"ש הכתוב אלה פקודי המשכן וגו' אשר פוקד על פי משה הידוע שהוא הגדול במדת ענוה והיה לו מדת הנשתיון, ואף על פי כן אלה פקודי המשכן שנתן חשבון, וממנו יראו וכן יעשו, כנ"ל על פי פשוטו.

ה׳אמנם אף על פי כן יש להבין מה צריך לחשבון הזה באמצע עשיית המשכן, כיון שהוא רק כדי לנקות עצמו, ולא הוצרך לחשבון הזה לצורך מלאכת המשכן, והיה לו להמתין עד גמר הקמתו והשלמתו ואז יתן חשבון, ולמה לו למהר כל כך בנתינת החשבון, וגם למה להתורה לכתוב זאת באמצע המלאכה. (ד), ובצלאל וגו' עשה את כל אשר ציוה ה' את משה (שמות לח כב) למה לי, וכי עד כאן לא נשמע זאת. (ה), (שמות לח כג) ואתו אהליאב וגו', קשה גם כן כקושיין. (וא"ו), להבין דרש רז"ל (ברכות נ"ה ע"א) מהפסוק כאשר ציוה ה' את משה, שהסכימה דעתו של בצלאל לדעת המקום מה שלא נאמר לו כלל, למה לא דרשו כן אהא דכתיב בפרשת בא (שמות יב כח) ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' את משה ואהרן כן עשו. והנ"ל ליישב כל זה, כי נתינת החשבון הלז הוא עשיה אחת מעשיית המשכן, ובהכרח הוצרך למלאכת המשכן, כי בלא זה לא יתכן עשיית המשכן והקמתו. ומקודם שנבאר זה, נבאר מה דכתיב משכן משכן העדות אשר פקד על פי משה, על דרך רז"ל כי משכן משכן הוא שנתמשכן בעונותיהם של ישראל. ועל פי זה יתבאר, דהנה יש לתמוה על פעולת משה אדונינו שהוא המשכן, והתורה מלאה מזה כמה פרשיות וכמה סדרים, ומה כל הרעש הזה כיון שלא היה רק לפי שעה.

ו׳והנ"ל בזה, כי עיקר עשיית המשכן היה להוריד שכינתו ממעל כביכול, להיות כאן שירת המלאכים וכמו ששמע ישעיה, ובניית המקדשים היה רק העתקה כמעתיק מכתב ולשון צח, אשר כבר נכתב מפועל חכם בחכמת הלשון, ונמצא אף שההעתק הוא פועל איש אחר, מכל מקום עיקר הפעולה של הראשון הוא, ונמצא המקדשים הן המה העתק מן המשכן. ועל דרך זה יובן רמז רז"ל שרמזו לנו משכן משכן שנתמשכן שני פעמים, ועל זה קשה וכי המשכן של משה נתמשכן שנאמר בו הרמז, והלא נגנז, אלא כדאמרן שהמשכן הוא המקדש, מיהו עדיין לא הרוחנו רק כל זמן שהמקדש קיים שהיה קיים פעולת משה, אבל אחר שנחרב המקדש והמשכן נתבטל, איך יתכן שפעולת משה אדונינו היה כאפס וכאין, וכבר הקדמנו כמה פעמים שמה שהוא אפס ואין בתכליתו, הוא אפס ואין תיכף בהתחלתו, ואיך יתכן זה.

ז׳והנ"ל כי עדיין קיים פעולת הצדיק הזה גם עכשיו בזמן הגלות ועליהו לא יבול, והוא קיים לעדי עד ולנצח נצחים, על פי משל נחמד מעשיר גדול שהניח לבנו הון רב וגם אבן טוב אחד, והנה הבן הלך עקלקלות ובזבז הכל ברשעתו, זולת האבן היקר ההוא נשאר לו בידו על פי צוואת אביו. והנה מגודל רשעתו ומעשיו הרעים נחרץ משפטו על פי נימוסי המלך להמיתו במיתה משונה וקשה, לאבדו מן העולם אותו וזרעו וזרע זרעו באופן שלא ישאר לו נין ונכד וזכר על פני האדמה. והנה בראותו כי כלתה אליו הרעה, ומה בצע בדמו ברדתו אל שחת ולא ישאיר אחריו שום יורש, נתן זה האבן הטוב למלך למען יפדהו מרדת שחת, וגם עלתה בידו וניצל גם הוא גם צאצאיו על ידו. והנה אחר הדברים האלה התמרמר אחד לנגדו וגם הוכיחו לאמר איך הוריד לטמיון כל הון בית אביו, וגם האבן היקר לא נתקיים בידו והיה לבטלה, כיון שגם אותו הוציא מתחת ידו. והשיב לו חכם אחד אדרבה עכשיו הוא יותר מן הצורך, ופעולה זו שהניח לו אביו האבן טוב בידו קיים גם כעת אף שהוציאו מתחת ידו, יותר מקודם בעת שהיה מונח בהתיבה אצלו, כי מה הנאה היה לו אז. אבל עכשיו כל זמן שהוא או זרעו וזרע זרעו יחיו על פני תבל, הרי האבן הטוב גם כן קיים, כי אלמלא הוא לא נתקיימו הם, והבן זה. כך המשכן והמקדש שהעידו רז"ל אלמלא שפך חמתו על עצים ואבנים, לא היה נשתייר משונאיהם של ישראל ח"ו שריד ופליט (מדרש תנחומא תזריע אות ט'), וראה כמה כחו גדול להיות תמורת ישראל עד סוף כל הדורות, והבן זה. ונמצא כל זמן שישראל קיימים, המשכן קיים והוא לעדי עד ולנצח נצחים כאמור (מלאכי ג ו) ואתם בני יעקב לא כליתם. וזה שאמר הכתוב משכן משכן שנתמשכן שני פעמים בעונותיהם של ישראל, והיה שני פעמים תמורת ישראל, היא גופא העדות אשר פוקד על פני משה, כי אין יכולת לשום נברא להכניס קדושה גדולה כל כך שיהיה שקול כישראל עד סוף כל הדורות, לבד משה שלא קם כמוהו, והבן זה.

ח׳ונחזור לענינינו, בהקדים מה שמבואר בעקרים (מאמר שלישי פרק אחד עשר) שכתב כי מצד הארון והלוחות, וכן המשכן שהיה שכינה שורה עליו, היה מתהפך כדמות ניצוצי השמש שנתהפך, והיא היתה הסיבה להגעת הנבואה, והנה הכרח מציאת הנבואה בישראל מבואר שם במאמר הנ"ל (פרשת שמיני) באורך, עיין שם. ולפי זה יובן פעולת המשכן, כי איזה בית אשר תבנו לי אמר ה' (ישעיה סו ב), והנה על זה קשה כיון שהמשכן הוכרח להגעת הנבואה ורוח הקודש, האיך יעשה על ידי בן אדם, כיון שלא יצוייר עשייתו רק על ידי נביאים ורוח הקודש ודבקות האלקי. אמנם התירוץ לזה כי משה יוכיח אשר לא קם כמוהו, והוא באמצע, וממנו התהפך הניצוץ ביתר שאת אף על הבלתי שלמים, כמו שביאר שם בעקרים (פרק י"א) שם באורך, מה שאין כן מהמשכן שלא יתכן רק על השלמים בהדרגות האלו, ועשיה זו הוצרך לדורות, וגם בעת משה טובים השנים מן האחד. והנה כשם שלא כל שלם יכול לקבל מאת ה' רק על ידי משה, ככה לא כל שלם יכול לקבל ממש רק על ידי המקבל ממנו. והמשל בזה מחלוש הראות, כי לפי חולשתו ככה יתרבו המסכים בינו ובין אור השמש. והנה לפי שהחזיקו ישראל בהמשכן והמקדש, אז החזיקו אותו לקדש בשמירתו ובמוראו, ואם חללו חללו קדושתו כאמור (ישעיה כח כ) כי קצר המצע מהשתרע, ועשר מסעות נסעה שכינה (ר"ה ל"א ע"א), והנה אם זה אחר שכבר היה, מה גם קודם שנעשה, כמ"ש הבית יוסף בחו"מ סי' א' ליישב הסתירא דעולם קיים ועולם עומד, עיין שם.

ט׳והנה אם יחשדו לבחיר ה' ויתקטן אמונתו, ממילא דתקטן מעלת המשכן הנעשה על ידו בעיניהם, ועל דרך רבן לא שנה וכו' (נדה ס"ב ע"ב). ועוד אף שמשה לבד הקימו, עם כל זה לא יוכל רק אם כל ישראל עוזרים באמונתם ומחשבתם, ואם יפלו, גם הוא יגרר אחריהם ויפול ממדריגתו, כאמור (שמות לב ז) לך רד, שדרשו רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) כלום נתתי לך גדולה וכו'. ואם כן נתינת החשבון בהכרח הוצרך למלאכת המשכן, ובלא זה לא יתכן. והיינו דאמר אלה פקודי המשכן, ומבאר למה הוצרך זאת לעצם המלאכה שיהיה באמצע העסק, על זה בא הרמז משכן משכן שנתמשכן וכו', ואם כן אחר היותו, קל וחומר קודם היותו. ועל זה מבאר והולך כי פעולת המשכן הוא העדות שהשכינה שורה בישראל כמו שפירש בעל הטורים, והיינו על ידי מ"ש פה כי על ידו השראת שכינה, והוא על ידי התהפכות הניצוץ. והיינו העדות שנמחל עון העגל, כי כל עוד שחלאת טומאה זו נדבק, לא ישרה השי"ת שכינתו כמו שביאר שם בעקרים (מאמר שלשי פרק שמיני) שהבאתי פה בענין הרחקת התועבות, שהוא סיבה להשגת רוח הקודש, עיין שם. ועל זה אמר כיון שהוא סבה להגעת הנבואה והשראת שכינה, איך יעשה כיון שלא יוכל עשוהו רק באופן זה, על זה אמר אשר פוקד, דהיינו נצטוה על פי משה והוא האמצעי כאמור, והנה אם מעלת המשכן נצמח ממעלת משה, ממילא אם יגרע מעלתו בעיני ישראל דיגרע מעלת המשכן ותקטן אמונתם בו, ואם כן לא יוכל עשהו כדאמרן משכן משכן והוא קל וחומר, לכך הוצרך נתינת החשבון לעצם המלאכה. ועתה יש לחלק הפירוש של משכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה לשני פירושים, א' על פי שנתמשכן שני פעמים כמ"ש. ב', פירוש משכן משכן הוא, שלא יתכן עשייתו רק על ידי משכן השכינה נבואה ורוח הקודש, שעל ידו משכן השכינה והגעת נבואה ורוח הקודש לישראל, ואם כן קשה כמ"ש, לזה אמר התירוץ העדות אשר פוקד על פי משה, ואם כן עקרו על ידי משה, לכך אלה פקודי שלא תקטן אמונתם בו ולא יוכל עשוהו, והבן. והשתא אתי שפיר דרש רז"ל העדות שהשכינה שורה בישראל, וגם העדות שנמחל עון העגל הכל כמ"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל מה דאמר על פי משה, מפרש האיך העושים זולת משה עשו בו, על זה אמר (שמות לח כב) ובצלאל עשה את כל אשר ציוה ה' את משה, דהינו משה היה האמצעי, ועל זה דרשו רז"ל שהסכימה דעתו למה שלא נאמר לו, והיינו בשפע רוח הקודש על דעתו ושכלו. ויתכן מה שדרשו כאן, ולא דרשו כן בפסוק ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו. ולדברי אתי שפיר, כי כאן מוכח הפירוש דכן הוא, דאם לא כן אינו ענין לכאן, אבל לפי מה שפירשתי שייך שפיר, והבן. ועל זה אמר ואתו אהליאב, דהיינו שאהליאב קיבל באמצעות בצלאל. והנה כשם שכל השפעות היה על ידי המשכן והמקדש בדרך התהפכות הניצוץ, כן עכשיו על ידי המקדש מעט. וכשם שקדושת המשכן היה כפי שמירתם ומוראם, ככה המקדש מעט, וחייבים אנחנו בשמירתו ובמוראו, והזוהר החמיר מאד בזה, ומזה נצמח מוסר גדול, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, שיחזיר שכינתו בתוכינו במהרה בימינו אמן.

י׳עוד יתבאר אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה (שמות לח כא). כי פקודי היינו המצות, כמו שתרגום אילין פקודיא, ועל פי אמרם ז"ל (שבת פ"ז ע"א) בשבירת הלוחות נשא משה קל וחומר בעצמו, מה פסח שהוא מצוה אחת, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, והיינו מומר שנתנכרו מעשיו (זבחים כ"ב ע"ב), כל התורה כולה וכל ישראל מומרין על אחת כמה וכמה, עד כאן. ונמצא אלולי המשכן שכפרה, היה פסולין לתורה ולמצות, העדות לזה שכל התורה תליא במשכן אשר פוקד היינו נחסר, כמו ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא מט), על פי משה, היינו הלוחות הראשונות שנחסרו מאתנו על פי משה על ידי משה שנשא קל וחומר, מזה יבואר דכל התורה תלוי במשכן שכפרה על זה. והנה מבואר במפרשים הטעם שהמשכן כופר על חטא העגל, משום שהתיקון צריך להיות בדוגמא, והנה הם אמרו עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו (שמות לב א), לזה עשה משכן לה' האלקים האמת שילך לפניהם. ועל פי זה שיעור הפסוק כך הוא, אלה פקודי המשכן, ר"ל דכל המצות עקרן המשכן שהם תלוים במשכן, כמ"ש דהמשכן כפרה על חטא זה, שאלולי הכפרה היה פסולין להתורה ומצות, ואמר הטעם שכפרה משום דהוא משכן לה' אלקים אמת והוא דוגמא להחטא, על כן הוי התיקון והעדות לזה שאלולי הכפרה היה פסולין, אשר פוקד על פי משה כמ"ש והבן, (ועיין באור החיים שפירש אלה פקודי המשכן כעין זה, אבל על פי הקדמה אחרת, והוא העירני לזה הפירוש).

י״אאו יאמר אלה פקודי (שמות לח כא) ר"ל החסרונות של התלמיד חכם הנקרא משכן אשר הלוחות בתוכו, כד"א (ירמיה ל"א ל"ג) על (לוח) לבם אכתבנה, וגם השכינה שורה בו כנאמר (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, כמו שדרשו רז"ל, וכמו דכתיב (ישעיה יב ו) בקרבך קדוש, וכמו שאמרו במסכת תענית (דף י"א:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, משכן במה שהוא מחשיב עצמו למשכן היינו לוחות העדות, לזה אשר פוקד הכל על פי משה, והיינו רק משה שהיה ענותנותו גדולה מכל האדם, והיה בעיניו כאפס וכאין, והבן זה.

י״בבמדרש רבה (שמו"ר נ"א ד') אלה פקודי המשכן משכן העדות (שמות לח כא) שני פעמים מהו העדות, אמר רבי שמעון בר ישמעאל עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל. והנה כפשוטו נראה כי מאחר שנקרא משכן גם בפעם השני, הרי הוא מורה שעתיד לפדות, ואם כן מבואר שיש סליחה לישראל ולא השליכם מעל פניו. ובאופן אחר נראה בדרך דרוש, דהנה ידוע דהשי"ת שומר תורתו (עיין ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג), והנה השי"ת הוא מלוה, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ג מט"ז) הפנקס פתוחה וכו' וכל הרוצה ללות וכו', וכמו דאיתא במדרש רבה פרשת תשא (שמו"ר ל"ט א') אמר הקב"ה חייבין לי ישראל וכו', עיין שם. והנה איתא במסכת ב"ק (ב"ק ח' ע"א) אמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורות, שנאמר (דברים כד יא) בחוץ תעמוד וכו'. והקשו התוספת (ד"ה) הא במטלטלו כל מילי מיטב וכו'. והנה תירוצם אינו מובן, דילמא משום הא גופיה דכל מילי מיטב במטלטלי הוי הוא המוציא, מה שאין כן בקרקע, ועיין בתוס' (ד"ה) ובמהרש"א בגיטין (דף נו"ן). והרמב"ן בב"ב דף קע"ה מתרץ תירוץ נאה, דבמשכון לא הוי כל מילי מיטב, דבמשכון לא שייך דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם, שהרי אינו יכול למכרו. ויש להמתיק דבריו, דכיון דאינו יכול תיכף לעשות מעות ממנו, יש חילוק בין גרוע ליפה. והנה באמת העיקר נתמשכן ביד אויבים כלי המקדש, ועתידים להחזיר כמבואר במדרשים. והנה כשאין ישראל עושים רצונו של מקום נקראים עבדים (ב"ב י' ע"א), וקיימא לן עבדא כמטלטלי דמי כרב נחמן בב"ק (י"ב ע"א). והנה ישראל חשובין יותר, כי היכל ה' היכל ה' המה (ירמיה ז ד), לכך היה הגביה מזבוריות, ושמא תאמר הלא במטלטלי הכל מיטב, לזה אמר שרק נתמשכן, ואם כן הוי זיבורות ומזה ראיה שיש סליחה לישראל, דהיינו הם חשובין יותר מכלי בית ה', והבן.

י״גכי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם (שמות מ לח). נ"ל דידוע דכל התורה היא נצחית, ומדבר כמשמעו על המשכן שהיה, וגם על ענין נצחי דהיינו דהצדיק קרוי משכן, כאמרו (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, ודרשו רז"ל בתוכו לא נאמר וכו', ונאמר (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוככם, (ישעיה יב ו) בקרבך קדוש, (ירמיה ז ד) היכל ה' היכל ה' המה, ונאמר (תהלים עח ס) אוהל שיכן באדם. והנה לפעמים נופל הצדיק ממדריגתו ויש עליו כמו מסך המבדיל, אבל הוא שלוח מהשי"ת, דירידה זו צורך עליה היא כדי שיתאמץ בכל כחו ויעלה יותר ויותר. והנה הדרך להתבודד עם קונו, הוא מסוגל יותר בלילה, כאמרם ז"ל אם ראית תלמיד חכם וכו' (ברכות דף י"ט:), דודאי עשה תשובה בלילה, והגם שמדריגת בר ישראל הוא להתבודד בתוך ריבוי עם בחינת אברהם, מכל מקום זה לא יתכן רק אם אוחז בבחינת הדבקות שזכה כבר, לא יופסק בתוך ריבוי עם, אבל כשצריך עליה חדשה, יתכן יותר בהתבודדות, והבן.

י״דונקדים עוד מ"ש בהפטורת שמות על הפסוק (ירמיה יג יא) כאשר ידבק איזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את בית ישראל, ור"ל אפילו מדריגה הפחותה הנקראים בית ישראל שהם רק בחינת דירה, עיין שם. והיינו לאו דוקא בבני עליה יש בחינת אלו עליה, וירידה צורך עליה, אלא גם בפחותי ערך כל אחד לפי ערכו יש בחינת אלו, וגבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם רק אם הם נוסעם אל המקום ב"ה וב"ש. מה שאין כן באלו אשר עבודתו ית"ש לא יחשובו ולא יחפוצו, לא דברה התורה במתים. והנה ידוע דמסך המבדיל נקרא ענן, ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל, כי ענן ה' על המשכן יומם, דלפעמים יש על התלמיד חכם וצדיק הוא משכן ה' ביום מסך המבדיל שהוא ענן ה' שלוח מהשי"ת, ולא נעשה מחטא ועון כלל ח"ו, והכונה של הבורא ית"ש ואש תהיה לילה בו, כשיתבודד בזמן שדרך להתבודד, יבער בו אש ה' שלהבת יה ויעלה יותר ויותר, ולאו דוקא בבני עליה יש בחינות אלו, רק לעיני כל בית ישראל, ר"ל אם נותנין עיניהם ולבם להשגיח ולדקדק על עצמם, ימצאו בעצמם בחינות אלו, רק דבבני עליה הם באופן מעולה מאד, בכל מסעיהם ר"ל אם הם נוסעים אל המנוחה ואל הנחלה, והבן זה.

ט״וועל פי זה יפורש הפסוק (תהלים צז יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. על פי הנ"ל ובתוספת נופך, כי העידו רז"ל (תענית ט' ע"א) דליכא מידי בנביאים ובכתובים וכו', אך על ידי נביאים וכתובים נבא להבנת הרמז בתורה הק', כמ"ש האלשיך (במשלי א' ב) בפסוק לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, עיין שם. גם כאן נאמר אנחנו דעל ידי הבנת הפסוק הנ"ל בתהלים, נבין יותר הרמז בתורה הק' בפסוק הנ"ל, והוא דבאותו מסך המבדיל עצמו יש בו אור האלקי טמון וגנוז, אשר יירש כשיתחזק בכל כחו ויפשיט מעליו הלבוש, אז ימלא המטמון בתוכו. והיינו כי ענן ה' וגו' כמ"ש, ואש תהיה לילה, ר"ל אש הדבקות ושלהבת יה אשר ימצא בלילה בעת התבודדות, הוא בו באותו הענן עצמו, והבן זה. וידוע מה שפירשתי על הפסוק (יחזקאל טז ז) כצמח השדה נתתיך, על פי הכוזרי. והיינו אור זרוע, כדמיון הזורע אשר כפי הנראה הוא מאבד הגרעין שנתנו במקום שיכלה ויתבלה, אבל יש בו כח הצמיחה נסתר להרבות תנובה יותר ויותר ממה שזורע, הכי נמי יש לצדיק אור זרוע שכפי הנראה בא מסך המבדיל להורידו מקדושתו ומעלתו, אבל יש בו מטמון להעלותו עליה גמורה יותר ויותר, ומפרש סדר העליה על ידי זה ולישרי לב שמחה, ר"ל אותן היודעים לישר לבם, נצמח להם דבקות ושמחה בה', והבן.

ט״זוכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ לה). בזוהר הק' (פרשת ויקרא ע"ב) תא חזי וכבוד ה' מלא את המשכן, מילא לא כתיב כאן, אלא מלא, דהוי שלים לעילא ולתתא עם משכנא וכו', ועיין במקדש מלך מה שפירש. ולי נראה דהזוהר הק' כיון לפרושי בפסוק הנ"ל, על פי המורה שכתב מלא הוא שם משותף וכו', ועל פי שבעה דברים קדמו לעולם (פסחים נ"ד ע"א), וכמבואר למעלה בפרשת ויקהל, עיין שם והבן.

י״זבהפטורה (מלכים א' י"ב)

י״חאז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל (מלכים א' ח יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. יתבאר על פי מה דכתיב באברהם (בראשית טו יז) השמש באה ועלטה היה, והוא רמז על הגלות, וידוע כי מקדש של מעלה כבר נבנה והוא הבית השלישי, ובית של שלמה היה רק כמו פונדק לפי שעה, ועם כל זה איננו פועל ריק חלילה כי היה הכנה לבית השלישי שיהיה המקום מוכשר לקבלו. וזה אמרו ידעתי כי ה' אמר לשכון בערפל, כלומר שיחרב הבית הזה ובכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ"ט ע"א), אך בנה, ר"ל הבית הג' כבר הוא בנוי למעלה, ואני בניתי רק זבול לך והוא מכון לשבתך עולמים, וכמו שביארנו באורך בפרשת תצוה עיין שם (בפסוק (שמות כז כ) כתית למאור), עיין שם.

י״טאו יאמר ה' אמר לשכון בערפל (מלכים א' ח יב). דעיקר בנין הבית היה בשביל החורבן והגלות, שאלמלא רושם השראת שכינתו במקום הנבחר, כאמרם (שמו"ר ב' ב') ואף על פי כן לא זזה שכינה מכותל מערבי, ח"ו לא היו יכולים להתקיים, רק על ידי שגם עתה כביכול שורה שם בערפל, זו היא מעמדן ומצבן של ישראל, והבן.

כ׳עוד יתבאר (מלכים א' ח יג) בנה בניתי בית זבול לך וגו'. על פי מה שראיתי כתוב (בעיר בנימין שני על הירושלמי ברכות פרק רביעי סי' כ"א) הטעם על שבית המקדש הראשון שהיה בזכות אברהם קראו הר, לפי שעתיד ליחרב והר ציון לבמות יער (מיכה ג יב). ויצחק קראו שדה, על שם ציון שדה תחרש. ויעקב בית אל, דהיינו מקדש שלישי שיהיה קיים לעד, עד כאן. ולמה אלו שבזכות אברהם ויצחק יחרבו, דזה שבזכות יעקב יתקיים, על פי דאיתא במדרש אברהם הוריד השכינה מערבות למכון, ויצחק ממכון למעון, ויעקב ממעון לזבול שבו בית המקדש בנוי, ועל כן אברהם ויצחק שבזכותם לא היה השראה עדיין בזבול, ואם כן בית המקדש שלמטה אינו מקושר עם שלמעלה, דהא שלמעלה חסר שכינה ולכך אין קיום לשלמטה, מה שאין כן של יעקב. ועל פי זה פירש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך (שמות טו יז) עיין שם. והנה איתא (שהש"ר פ"ה א') דמשה הורידו לארץ, ויתכן לומר וכדומה דאיתא להדיא כן חטאו בעגל נסתלק לוילון, חטאו במתאוננים לרקיע, בעדת קרח לשחקים, במרגלים לזבול, בא עכן למעון, בא שלמה ונשא בת פרעה למכון, בא מנשה לערבות אלכה ואשובה למקומי. ולפי זה ראה שלמה ששלו לא יתקיים שהוא דוגמת זבול, והשכינה עכשיו במכון, והבן. והנה חי העולמים, פירושו שהוא מחיה כל הנעלמים ספירין קדישין, כמו זה שמי לעולם (שמות ג טו), שפירושו לעלם (עיין פסחים נ' ע"א), והבן. והנה השראת השכינה היינו אורות הנעלמים הנ"ל, דאלו אין סוף ב"ה אין לייחס לו צד עליוני. והשתא יובן דברי שלמה דאמר בנה, ר"ל דעיקר בית המקדש הוא בנה בניתי, ר"ל דמה שבניתי הוא בית זבול, ר"ל ביתי כמו שהוא בזבול דוגמא לו, ואליה וקוץ בה דכעת מכון הוא לשבתך עולמים, ר"ל להנעלמים ולכך לא יתקיים, על כן העיקר הוא רק מה שכבר בנה למעלה. או יאמר, דבלא זה אתי שפיר, דהא שלמה בנה המקדש הראשון שהוא בזכות אברהם, ולכך אמר מכון לשבתך עולמים, דבבחינה של אברהם מכון לשבתך עולמים, ובמהרה נזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן כן יהי רצון.

כ״אתם ונשלם חלק ראשון