ישמח משה, פנחס ה׳Yismach Moshe, Pinchas 5
א׳בירושלמי (ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ז) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, תנא שלא ברצון חכמים, ופנחס שלא ברצון חכמים, אמר ר' יודא בר פזי בקשו לנדותו, אלולי שקפצה רוח הקודש ואמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' (במדבר כה יג). ופירש הפני משה תנא שלא ברצון חכמים הא דאמרן קנאין פוגעין בו, דוקא אם עושה מעצמו, שאם בא לשאול אין מורין לו כן, ופנחס שלא ברצון חכמים בתמיה שהרי שאל למשה, ואמר ליה משה שילך הוא בעצמו, בקשו חכמים לנדותו מפני שעשה אחר ששאל, אלולי וכו', עכ"ל הירושלמי והפני משה. והנה לדבריו קשה טובא, דעל פנחס לא קשה מידי, רק על משה שהורה לו כן אם נחשב זה להוראה. והנה לדבריו נ"ל ופנחס שלא ברצון חכמים בניחותא, ר"ל שגם פנחס עשה מעצמו, ואמר ר' יודא בן פזי הוא ענין בפני עצמו. ונ"ל לפרש דברי ר' יודא בן פזי, על פי דאיתא שם במדרש (סוף פרשת בלק, במ"ר פ"כ כ"ה) בנס השלישי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכיו, עיין שם. והנה לפי הגמרא שלנו בסנהדרין (דף פ"ב ע"א) דלא חשב שם נס זה מהאי טעמא, עיין ברש"י שם (ד"ה), נראה דסברת רש"י מסתמא דאף על פי כן היו מליזין שמקודם עשה ח"ו צרכיו, וכמו שאמרו מתחילה אף הוא לעשות צרכיו נכנס, דהא מבואר שם שהמתין פנחס עד שתשש כחו, משמע ששהה שם, וכן העבירו עליו את הקול. והנה מהמבואר במסכת מו"ק (דף י"ז ע"א) בההוא צורבא מרבנן דסני שומעניה, ובשו"ע יו"ד (סימן של"ד סעיף מ"ב) עיין שם, דמנדין בלא טובה השמועה. והנה איתא שם בגמרא סנהדרין (פ"א ע"ב) לא פגעו בו קנאין מהו וכו', ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה וכו', ואם כן כיון שקפץ רוח הקודש ואמר והיתה לו לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, הרי נתברר ששקר נסכם כנ"ל, (ועיין בזבחים דף ק"א ע"ב) בגמרא ההוא ליחס זרעו אחריו, ובתוספת שם (ד"ה ואידך), ודוק.
1
ב׳עוד ביאור על הירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ז) בקשו לנדותו, אלולי שקפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' (במדבר כה יג), דעיין בפני משה שפירש לנדותו להרחיקו, ועיין בפרקי דר"א פ"ב לנדותו מנכסיו. ונקדים הא דאיתא בקידושין (דף ס"ו ע"ב) דנפקא מהאי קרא והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, דאם נמצא בן גרושה אחר שעבד עבודה, דעבודתו כשרה, דלזרעו משמע בין זרע כשר ובין זרע פסול. והנה לכאורה קשה, מה ענין לימוד זה לכאן לענינא דפנחס. והנ"ל בזה על פי המתבאר בזבחים (דף ק"א ע"ב) ובתוספת ד"ה ההוא בברכה, עיין שם. והנה המתבאר משם דכל ישראל לא היו מרוצים אז בכהונת פנחס, ולכך לא נתחנך אז כדי שלא להרבות במחלוקת כנ"ל, אבל תיכף ראוי לכהונה היה כמ"ש התוספת. והנה מהמבואר בשליח ציבור דאף יחיד יכול לעכב, דאין נעשה שלוחו בעל כרחו (שו"ע או"ח סימן נ"ג סי"ט), ואם כן בכהן תולה אם הוי שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן (יומא כ"ו ע"א). והנה מסתבר דאם הוי שליח דידן, ראוי לפסול אם נמצא בן גרושה, דכיון דלכתחילה לאו יש בדבר, הא בשליח קיימא לן (קידושין מ"ב ע"ב) אין שליח לדבר עבירה, ואף אם השליח שוגג כמבואר באריכות בש"כ חו"מ סימן שמ"ח, והשליחות בטל כמ"ש בתשובת נודע ביהודה, ואם כן ממילא דהעבודה פסולה מטעם ביטול השליחות, מה שאין כן אם הוי שלוחי דרחמנא, לא שייך זה, והבן. ואך אם נימא דאם השליח שוגג, הרי יש שינה מדעת המשלח והשליחות בטל, וזה ברור דהוי שליחות בטעות. אלא ודאי מדהעבודה כשירה בכהאי גוונא, שמע מינה דהוי שלוחי דרחמנא, ואם כן שפיר הוי יכול לכהן אף שלא ברצון ישראל כנ"ל.
2
ג׳ונקדים עוד הנפקא מינה שיש בזה שנתכהן תיכף בדבורו של הקב"ה, דהא מכל מקום לא נתחנך אז, על פי המבואר בגמרא ברכות (דף ד' ע"א) דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח טו) והנה אנכי עמך וגו', וכתיב (בראשית לב ח) וירא יעקב מאד. ומשני אמר שמא יגרום החטא, ועיין ברמב"ם בהקדמה לסדר זרעים בפירוש המשניות מ"ש בזה. ועיין בעקדה (שער צ"ו), ועיין במזרחי בפרשת וישלח מ"ש על הרש"י (ד"ה ויירא) וירא שמא יהרג, עיין שם. ועיין במהרש"א בחדושי אגדות שם בברכות. והנה המבואר דיש במציאות חזרה מהטובה.
3
ד׳ונקדים עוד הא דאיתא במסכת גיטין (פרק מי שאחזו דף ע"ב ע"ב) אמר ר' הונא גטו כמתנתו, ועיין שם בתוספת ד"ה א"ר הונא, הסברא בשם ר"ת לחלק בין גט למתנה, דמתנה אינה חלה מחיים לכך חוזר, מה שאין כן גט, עיין שם. והנה אף כאן נאמר דאם חל תיכף, ודאי אין זה חזרה. ונקדים דמבואר מדברי הגמרא בקדושין (דף ס"ו (ע"ב)) שם דיליף בנמצא בעל מום דעבודתו פסולה מאת בריתי שלום (במדבר כה יב), דגם הקרא הנ"ל איירי בכהונה, וכן מבואר מדברי התוספת בזבחים (דף ק"א ע"ב) שם בד"ה ההוא לייחס זרעו אחריו, במ"ש בשם הספרי עיין שם. רק דאף על פי כן רצו לנדותו מהכהונה, דסברי דהוי שלוחי דידן ומטעם האמור, אלולי שקפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו וגו', דמוכח דהוי שלוחי דרחמנא כמ"ש כנ"ל.
4
ה׳ועוד באופן אחר על הירושלמי (סנהדרין פ"ט ה"ז) (לפי הגרסא שהובא בספרים) בקשו חכמים לנדותו וכו'. דהנה כבר פירשתי (בסוף בלק) בקריינא דאיגרתא וכו' (סנהדרין פ"ב ע"א), דמי שנתעצם עם התורה, אין יכול לעשות זאת, דכיון דאין מורין כן לא הוי דין תורה ממש, והבן. וגם כבר ביארתי (בסוף פרשת תולדות בהפטורה) בפסוק (משלי ח יב) אני חכמה וגו', דמי שנתעצם עם החכמה, נקרא חכם, ואם לאו יקרא תלמיד חכם. והנה טעם אחר אמרתי על שאין מורין כן, דדין זה הוא דוקא למי שאין יכול לעצור בעצמו והבן, אם כן לאיש כזה הוא דין תורה ממש, והבן. ואם כן לפי זה אף מי שהוא בבחינת חכם יכול לעשות זאת, והבן. והנה כבר כתבתי (בפרשת ואתחנן) ענין בחינת בעלה דמטרנותא (זוהר ח"א רל"ו ע"ב), ובודאי לא יתכן רק למי שנתעצם, והבן. והנה נ"ל לומר מה שצריכה התורה לומר (במדבר כה יג) והיתה לו ולזרעו אחריו, דמהיכי תיתי אם נתכהן למה לא יהיו בניו כהנים כמו כל הכהנים. אך נראה לפי שמצינו במשה דלא הנחיל כתר כהונה לבניו כנודע, משום דאין דרך כבוד כלפי מעלה שיתייחסו בניו אחריו. ופנחס היה גם כן במדריגה זו, והוי אמינא גם כן שלא ינחיל לבניו, לכך הצריכה התורה לומר והיתה לו וגו', והטעם שבמדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב). והנה מבואר במדרש רבה (סוף פרשת בלק, במ"ר פ"כ כ"ה) דפנחס נס נעשה לו שלא יאמרו אף הוא עשה צרכיו, עיין שם. והנה פנחס לא סמך על הנס, רק דלא חש על כבודו ועל בזיונו לנגד כבוד שמים, אם כן גם למעלה לא חשו (כי) על מה שאין כבוד, והבן. והנה על כל פנים נשמע מזה דפנחס היה בבחינת בעלה דמטרנותא, אם כן ממילא ודאי דהיה במדריגת חכם, רק דהעיקר כמ"ש כאן באחרונה דמי שאין יכול לעצור בעצמו, אצלו הוא דין תורה, והבן. ועל פי זה מבואר בקשו חכמים דייקא לנדותו, פירוש להרחיקו מהם ולומר שאינו במדריגת חכם, אלולי שקפצה רוח הקודש ואמר והיתה לו ולזרעו, ומדהוצרך לומר שמע מינה דהוא במדריגת חכם, והוא פלא בס"ד.
5