ישמח משה, פנחס ט׳Yismach Moshe, Pinchas 9
א׳נתן תתן להם אחזת נחלה וגו' (במדבר כז ז). בילקוט שמעוני (ילקו"ש רמז תשע"ד) (והוא מהמד"ר, ב"ב קי"ח ע"ב) נתן תתן להם נחלה, זו נחלת אביהן, בתוך אחי אביהם זו נחלת אבי אביהן, והעברת את נחלת אביהן להן זו חלק בכורה, נתן תתן תן להם במטלטלין. דבר אחר נתן תתן, שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ולפני אלעזר בארץ כנען, שנאמר (יהושע יז ד) ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון, ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן מכאן, שנאמר (בראשית מט כב) בנות צעדה עלי שור, שנעשה הירדן למשה כשור שלא יכנס לארץ, ואמר לו בנותיך נוטלות מכאן ומכאן, עכ"ל. ויש להבין כונת הילקוט בזה, ובמאי פליגי לישנא קמא עם הדבר אחר, ואיך תולה הא דבנותיך נוטלות מכאן ומכאן, בהא דנעשה הירדן למשה כשור. בהקדים לפרש המדרש (שהש"ר פ"א) על הפסוק (במדבר כז ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה', אמר לו הקב"ה מדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק, ומפני אי אתה מסתלק, (הובא בספר בנין אריאל פרשה זו). בהקדמה לפרש הרש"י (בפרשה זו) עלה אל הר העברים וכו' (ד"ה עלה), (והוא מהמדרש שם, תנחומא פנחס סי' ט') דבר אחר, כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, אמר כמדומה לי שהותר נדרי וכו', עיין שם שתמהו אם כן מאי ענין זה לבנות צלפחד, היה לו לכתוב זאת בפרשת חקת אחר כיבוש סיחון ועוג.
1
ב׳בהקדים לפרש הגמרא ב"ב (דף קי"ט ע"א) על המשנה ושהיה בכור נוטל שני חלקים, ואמאי ראוי היא וכו', עד שם (ב"ב קי"ט) ע"ב מלמד שמתנבאין ואין יודעין מה מתנבאין, עיין שם. והנה בסוגיא זו קשה טובא. (א), מה שהקשה הש"ס ואמאי ראוי היא, ראיתי קושיא בשם הגאון מוהר"י מה מקשה, הלא פשט דקרא משמע דרצו לנחול מעבר לירדן, ולכך קרבו לפני משה, ודילמא חפר מת אחר שכבשו ארץ סיחון ועוג, אם כן הוי מוחזקת. ורצה היא ז"ל לומר דקושית הגמרא משום דארץ סיחון ועוג ניתן להם על תנאי אם יעברו וכו', וכל שלא נתקיים התנאי הוי ראוי לקצת פוסקים, וכתב על זה מיהו להפוסקים דלא הוי ראוי אף שלא נתקיים התנאי, קשה מאי מקשה הש"ס, עד כאן דבריו הצריך לענינינו פה. והנה אומר אני דמ"ש דקושית הש"ס הוא משום דהוי ראוי משום שלא נתקיים התנאי, על זה קשה מאי משני רבה ארץ ישראל מוחזקת הוא, הלא מכל מקום הוי ראוי משום שלא נתקיים התנאי, ואדרבה על הנך פוסקים דסברי דהוי ראוי בלא נתקיים התנאי, קשה מהגמרא הנ"ל. אם כן לפי זה יש לנו שני קושיות, א' קושית מהר"י מאי מקשה הגמרא. (ב), על הפוסקים הנ"ל. (ג), קושית הרמב"ן בחידושיו על קושית הש"ס על רבה, ואי ס"ד ארץ ישראל מוחזקת היא מאי קא מספקא ליה, הלא גם אי ראוי היא, קשה גם כן מאי מספקא ליה, ואין לומר דנימא דמספקא ליה אי בכור נוטל בראוי, אם כן מאי פשיט ליה כן בנות צלפחד דוברות, עד כאן קושייתו עיין בחידושיו לבבא בתרא. (ד), ראיתי כתוב קושיא בשם הרמב"ן, מאי מקשה על רבה, הלא על שמואל דמשני ביתידות ואוהלים, גם כן קשה מאי מספקא, ואין לומר דאין הכי נמי דהקושיא היא על שמואל גם כן, אם כן קשה הלא לשמואל לא משני ולא מידי, עד כאן הקושיא. (ה), מה שהקשה הבנין אריאל מאי משנה היא גופא מספקא ליה, היה לו לפשוט דארץ ישראל מוחזקת היא מהפסוק (דברים יב ג) ואשריהם תשרפון באש, ולא סגי לה בביטול עיין עליו בפרשה זו, והיא קושיא עצומה. ומ"ש הוא לפרש בהש"ס כדי לתרץ קושיא זו, קשה עליו אם כן מאי קאמר בש"ס ופשטו ליה תרווייהו, הלא לפי דבריו ליכא תרוייהו בפסוק מורשה (שמות ו ח), רק אחד דהיינו ירושה לכם מאבותיכם, ולא מורישין ואינן יורשין, עיין עליו ותבין. (וא"ו), דהוה ליה למימר היא גופא מסתפקא ליה אי ארץ ישראל מוחזקת או ראוי. (זיי"ן), מאי דמסיק והיינו דכתיב וכו' (שמות טו יז), מלמד שמתנבאין וכו', הלא אין כאן מתנבאין לפירוש הרשב"ם, כיון דכבר נשמע ממשה במה דאמר מורשה.
2
ג׳וכדי ליישב כל זה, אען ואומר ומקודם נציע הצעה אחת דכמו שהוא לפירוש הרשב"ם דבחלוקה הראשונה, ירושה לכם מאבותיכם, נכלל גם מורישין ואין יורשין. ומאי דקאמר דפשוט ליה תרוייהו, היינו החלוקה הראשונה שבו נכלל שתיהן, עיין עליו. הכי נמי יתפרש לדידי, רק ההיפך כמו שאבאר. ומעכשיו נחזור לענינינו ליישב הקושיות, הנה הקושיא הראשונה של הגאון מהר"י לא קשה מידי, דהלא המשנה דידן סברה דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כמבואר בהמשנה (דף קי"ו ע"ב) ושם בגמרא (דף קי"ז ע"א) תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ לאלה (במדבר כו נג), כאלה להוציא את הטפלים, עיין שם ברשב"ם דהיינו פחות מבן עשרים שיצא ממצרים אין לו חלק ונחלה עיין שם. אם כן לפי זה מוכח דצלפחד בן חפר היה על כרחך יותר מבן עשרים כשיצא ממצרים, דאם לא כן לא היה לו חלק בשביל עצמו, אם כן מכל שכן חפר אביו דהוי יותר ויותר, ואם כן הרי כבר נאמר (בפרשת דברים) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וגו', היינו מבן עשרים שנה ומעלה עיין שם רש"י (ד"ה אנשי), ואז נאמר למשה (דברים ב יז) אתה עובר היום את גבול מואב וגו', (דברים ב יח) וקרבת מול בני עמון וגו', (דברים ב יט) קומו סעו עברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון וגו' (דברים ב כד). הרי בכיבוש סיחון ועוג לא היה אחד קיים מהיוצאים ממצרים מבן עשרים ומעלה, לבד כלב ויהושע שנכנסו לארץ, וכן מבואר בפרשת שלח לך (במדבר יד כט) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה וגו', אלמא שמתו כולם במדבר ולא באו לארץ נושבת, וכן מבואר בפרשה זו (במדבר כו סד-סה) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו', (במדבר כו סה) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אם כן איך יתכן לומר דחפר היה קיים אחר כיבוש סיחון ועוג, וזה ברור. והנה הקושיא השניה שכתבתי על פי דבריו, דקשה על הנך פוסקים דסברי דאם מת האב קודם שנתקיים התנאי, אף שנתקיים אחר כך, הוי ראוי, אם כן נשאר הקושיא על מעבר לירדן. נראה דלא קשה מידי, דהא התנאי הוי אם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען, אם כן ממה נפשך יש להם קרקע ולא הוי רק חליפין, והבן. ומכל מקום דברי מהר"י אתי שפיר דזה דוקא למאי דמשני ארץ ישראל מוחזקת, אם כן גם על עבר הירדן לא קשה מידי דהוי רק חליפין כמ"ש, מה שאין כן לס"ד דמקשה דארץ ישראל לאו מוחזקת, אם כן גם על עבר הירדן קשה אף אם היה חפר קיים לאחר הכיבוש, מכל מקום ראוי מכח התנאי, ואין לומר דהוי רק חליפין, דהא ארץ ישראל הוי ראוי. ועל זה משני ארץ ישראל מוחזקת, אם כן גם בעבר הירדן לא קשה דהוי רק חליפין. ויתכן דזה היה כונת הגאון הנ"ל, ועל כרחך צריכין אנחנו לומר סברא זו, דהא בכל ארץ ישראל אף דמוחזקת, הא מכל מקום לא ידוע לכל אחד חלקו עד הגורל, אם כן קודם הגורל הוי ראוי, אלא על כרחך צריך לומר כנ"ל דמכל מקום יש לו חלק ודאי, והוי רק חליפין וזה ברור. ועוד י"ל בכונת הגאון הנ"ל, דבאמת י"ל דנחלתם רק בארץ ישראל, ובאמת כן מורה פשט הפסוקים ביהושע, רק דהקושיא שלו הוא מנ"ל להגמרא להקשות, לכך כתב שפיר דלהפוסקים דכל זמן שלא נתקיים התנאי הוי ראוי, מקשה הש"ס שפיר דהא גם בעבר הירדן הוי ראוי, ועל זה משני הגמרא שפיר ארץ ישראל מוחזקת וכו', ולא קשה מעבר הירדן מכח התנאי, דנימא באמת דנחלתו היה בארץ ישראל, והבן.
3
ד׳ונקדים עוד מ"ש בפרשת ואתחנן על רש"י על הפסוק (דברים ג כג) בעת ההיא (ד"ה בעת), לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג וכו'. ליישב קושית הפרשת דרכים (בדרך הקדש דרוש שמיני) דבאמת יש לתמוה מה נשתנו ארץ סיחון ועוג טפי משאר ארץ ישראל, והניח בצריך עיון, עיין שם. וכתבתי דודאי אינו בכלל אשר נשבע לאבותינו (דברים ו כג), דאין זו ארץ רפאים אשר ניתן לאברהם עיין ברש"י (בפרשת דברים ב כ) מ"ש בפסוק ארץ רפאים תחשב אף היא (ד"ה ארץ), עיין שם. והבאתי ראיה דאם היה מהארץ שניתן לאברהם, איך שלח לו משה דברי שלום (דברים ב כו-כז) אעברה נא בארצך וגו' לא אסור ימין ושמאל (דברים ב כז). וממעשר אין ראיה, דכיון דכבשום קדשו בקדושת הארץ כמבואר בחולין (דף זיי"ן ע"א) בגמרא בסוגיא דבית שאן, ועיין שם בתוספת (ד"ה). ובאמת ארץ ישראל הוא לכל מילי אחר הכיבוש, רק דמכל מקום אינו בכלל הארץ אשר נשבע לאבותינו שיחול עליו הגזירה של משה. ומה שאמר משה דמיתי שמא הותר הנדר, כתבתי לפרש על פי מ"ש בפרשת דרכים שם בדרוש ההוא (דף כ"ח ע"א) דהא דעמון ומואב טיהרו בסיחון, היינו כמו קונם לביתך שאני נכנס, מכרו לאחרים מותר (נדרים מ"ו ע"א), עיין עליו מה שפירש על פי זה בהפסוקים (שמות טו יג) נחית בחסדך וכו', עיין שם. ועל פי מ"ש בדרוש ההוא (דף כ"ו ע"ג) בשם הר"ן דאם לביתך מכרו מותר, אם כן נפל ובנאו אסור דאכתי ביתו הוא, עיין שם היטב. ועל פי מ"ש עוד בדרוש ההוא (דף כ"ז ע"א) דלכך על ידי מיתת משה עתיד המקדש ליחרב ולהבנותו ואז באים למנוחה, דהוי כנפול ובנאו, עיין שם. ויובן דלכך לא רצה להתיר ית"ש, משום שיש תועלת לישראל. ועכשיו מבואר דהכי קאמר, כיון שכבשתי ארץ סיחון ועוג, וצריך לומר דעמון ומואב טיהרו בסיחון, ואם כן מוכרח דלביתך ומכרו מותר, מזה היה נראה לו כסברת הר"ן דנפל אסור ולא כהריטב"א, עיין שם. אם כן אין תועלת לפי זה לישראל בהנדר, וראוי להתיר והבן. אבל לא משום שיהא נחשב בין הארץ אשר נשבע לאברהם (בראשית נ כד), והוא נכון בס"ד. אם כן לפי זה כיון דעבר הירדן מזרחי אינו בכלל אשר ניתן לאברהם, אם כן ודאי לא שייך בה לומר מוחזקת היא מאבותינו, וזה פשוט וברור.
4
ה׳ונקדים עוד, דלכאורה י"ל על קושית הבנין אריאל בפשיטות, דהא הרמב"ן כתב וז"ל: ואין לומר דהוא גופא מספקא ליה אם בכור נוטל בראוי כבמוחזק, דאם כן איך פשיט ליה כן בנות צלפחד דוברות, עיין שם. ולכאורה קשה איך רצה לומר דמסופק היה אם בכור נוטל בראוי, הלא כתיב (דברים כא יז) בכל אשר ימצא לו, למעט ראוי, ועל כרחך צריך לומר דהוי אמינא דאלו ספק הזה היה קודם שנאמר לו בכל אשר ימצא לו כנ"ל, ואם כן לפי זה י"ל גם כן דהיה מסופק מקמא שנאמר ואשיריהם תשרפון באש, רק צריך לומר דעיקר הקושיא הוא מה התחיל הש"ס להקשות והא ראוי הוא, הא באמת מוכרח מואשיריהם וגו' דמוחזקת היא, וגם על שמואל דמחליט דהוי ראוי, רק דהחלק בכורה הוי במטלטלים קשה כנ"ל, וכן על המקשן שהקשה על רבה מתיבי', קשה דהלא ודאי מוכח מקרא דארץ ישראל מוחזקת הוא. ועכשיו נחזור ליישב כל הקושיות ולפרש הסוגיא, דהנה ודאי קיים ליה להש"ס דארץ ישראל מוחזקת היא, ואין שום חילוק בדבר כדמוכח מקרא דואשיריהם תשרפון באש, רק דעיקר הקושיא מכח דכתיב נתן תתן כפל, והיה סבור כדבר אחר של הילקוט נתן בעבר הירדן תתן בארץ כנען, ועל זה קאי והעברת את נחלת אביהן, זו חלק בכורה, משמע דבשניהן היה חלק בכורה, אם כן על עבר הירדן קשה הלא ראוי הוא, דבזה לא שייך מוחזקת מאבותינו, דהלא לא ניתן לאברהם, ולא קשה מקרא דואשיריהם וגו', דהתם על ארץ כנען קאי, אבל בארץ סיחון ועוג באמת אולי היה מועיל ביטול, ואין לומר דאף אם עבר הירדן הוי ראוי, מכל מקום הלא נטלו שם כנגד מה שהיה ראוי ליטול בארץ כנען, ואם כן הוי רק חליפין כמ"ש לעיל, ואם כן מוחזקת היא. זה אינו, דהא על כל פנים במה שנתרחב הנחלה על פי כיבוש סיחון ועוג, הוי ראוי ודוק, דבשלמא בהא שכתב הגאון מהר"י מכח לא נתקיים התנאי, אתי שפיר מ"ש מכח חליפין, דהא גם אם לא נתקיים התנאי, היו נוטלין בארץ כל המגיע להם על חלקם כפי התרחבות נחלת ישראל, גם על ידי כיבוש סיחון ועוג, ודוק. אבל במה שכתבתי דעבר הירדן הוי ראוי מכח שלא ניתן לאברהם, קשה שפיר כנ"ל, ואקצר, דזו אינה קושיא כל כך, די"ל דבאמת בהאי פורתא שמגיע לחפר מכח התרחבות הנחלה, לא נטלו חלק בכורה. אך נ"ל דעיקר הקושיא הוא, דהא ראוי להבין מהיכי תיתי יטלו מכאן ומכאן, והלא כל נחלת בתי אבות היו רצופין זה אצל זה, ולא שיטול אחד כאן וכאן. אך צריך לומר דבאמת מבואר שהפסוק (ביהושע י״ז:ו׳ וא"ו) כי בנות מנשה וגו' וארץ הגלעד וגו', עיין שם. מבואר דהן לא היו מאלו אשר לקחו מעבר לירדן עיין שם, ועל כרחך צריך לומר דאף דלא לקחו חצי השני של מנשה בעבר לירדן, היינו החילוף בעד נחלתם בארץ כנען לא לקחו כמו שלקחו חצי האחר, אבל מה שמגיע להם מכיבוש של עבר הירדן, לקחו מעבר לירדן, והבן כי זה נכון מאד בס"ד, דבלא זה אינו מובן כלל הא דנטלו מכאן ומכאן, רק על כרחך צריך לומר דבארץ כנען לקחו מה שמגיע להם מכיבוש ארץ ישראל, ובעבר הירדן מה שמגיע להם מעבר הירדן, ואם כן לפי זה הוי כל מה שמעבר הירדן ראוי, והבן. ועל זה משני שמואל ביתדות ואהלים, ר"ל דהכפל של נתן תתן הוא על מטלטלין כפירוש הראשון של הילקוט, והיינו נתן בקרקע תתן במטלטלין, ואם כן לא לקחו קרקע רק בארץ כנען ולא בארץ סיחון ועוג, ואם כן שפיר נטלו חלק בכורה משני החלקים דהיינו מטלטלים ומקרקע, דהא ארץ ישראל מוחזקת היא. ועל זה הקשה ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע יז ה), ור"ל דמבואר מהפסוק הנ"ל דד' היינו של בנות צלפחד, חלק אביהן, וחלקו בנכסי חפר, וחלק בכורה, וחלק אחי אביהם. וכבר כתב רש"י ביהושע (סימן י"ז פסוק ה') שם (ד"ה ויפול) ולא הוזקק הכתוב להשמיענו מנין חלקי הבנות, אלא ללמד שנטלו חלק בכורה, עיין שם. ועל פי זה יובן קושית רבה, דאם נימא כשמואל דלא נטלו רק במטלטלים ובארץ כנען, אם כן גם בחלק בכורה אין רבותא, דהא כבר ידעינן דאם כן מוחזק הוא מואשיריהם תשרפון באש כנ"ל. ונקדים עוד דבאמת גם סיחון ועוג לאחר שכבשו נקרא ארץ ישראל, דהא לכל מילי הוי כארץ ישראל לכל מצות התלויות בארץ, רק ארץ כנען לא הוי, אבל ארץ ישראל הוי.
5
ו׳ועל פי זה יובן א' אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת, ר"ל כל ארץ ישראל אפילו ארץ סיחון ועוג דלא ניתן לאברהם, מכל מקום מוחזקת היא ליוצאי מצרים, משום דכתיב מורשה וכמו שאבאר בסמוך, ועל זה מקשה איתביה וכו', ואי אמרת ארץ ישראל מוחזקת מאי קא מספקא ליה, ר"ל אם גם עבר הירדן הוי מוחזק, ונתן תתן היינו מעבר הירדן מזרחי ובעבר הירדן ימה, אם כן מאי מספקא ליה, בשלמא אם נימא דעבר הירדן לאו מוחזק היא, ונתן תתן היינו בארץ כנען ובמטלטלים כמו דמשני שמואל, אתי שפיר די"ל דהוי מסופק בארץ כנען גופיה מקמיה דנאמר הפסוק ואשיריהם תשרפון באש כמ"ש לעיל, ופשוט ליה דמוחזק היא מאבותינו, כמו דנאמר אחר כך הפסוק ואשיריהם וגו', ואין להקשות אם כן ואשיריהם למה, דהא לאו יתירא היא דאצטרך לגופיה דטעונים שריפה. אבל אם נימא דעבר הירדן מוחזק, דזה לא מוכח מאשיריהם, וגם הוא מנגד להשכל דאמאי יהיה מוחזקת כיון דלא ניתן לאברהם, ועל כרחך צריך לומר מהפסוק ונתתי לכם מורשה, קשה שפיר, דהא הפסוק הנ"ל נאמר למשה במצרים מקמיה עובדא דבנות צלפחד, אם כן קשה מאי מסתפק ליה למשה, וכיון שכן, אם כן עיקר הקושיא הוא משום דהפסוק ונתתי לכם מורשה, כבר נאמר קודם למעשה דבנות צלפחד, אם כן על זה משני שפיר היא גופא מספקא ליה, ר"ל פירושא דהאי קרא גופא ונתתי אותה לכם מורשה, ירושה היא לכם מאבותיכם דייקא, ר"ל מה שניתן לאברהם יצחק ויעקב שייך לומר דהן יורשים ומוחזקת היא, מה שאין כן ארץ סיחון ועוג דלא ניתן לאברהם לא הוי מוחזקת, והא דכתיב מורשה ולא ירושה, היינו רק ענין נבואה שאינם נכנסים לארץ כמ"ש הרשב"ם, או דילמא הכי פירושו דלהכי כתוב מורשה, לא לענין הודעה בעתידות, רק דינא אשמעונין דאי הוי כתיב ירושה, הוי אמינא דוקא מה שניתן לאברהם והן יורשים, הוי מוחזקת בידם לענין שאם ימות אחד מהם קודם שיכנסו לארץ, בניו יורשים ירושה גמורה, והבכור יטול חלק בכורה, אבל מה שיכבוש מה שלא ניתן לאברהם, מהיכי תיתי יהיה מוחזקת ביד יוצאי מצרים. לזה אמר ונתתי אותה לכם מורשה, ר"ל כל מה שאתן אותה לישראל נחלה בשעת הבאה לארץ אשר נשאתי את ידי, היא לכם ליוצאי מצרים מורשה שירשו לבניהם כמוחזקת בידם, אף שהם אינם יורשים כלל אותה מאבותיהם כי לא נתנה לאברהם יצחק ויעקב. וזה פירוש דברי הגמרא איכא דאמרי מורישין ואינם יורשין, ר"ל שמורישין לבניהם כמוחזקת, אף שאינם יורשין שלא ניתן לאבותיהם מגזירת המקום ב"ה וב"ש שעשה ליוצאי מצרים לכל הנחלה אשר ניתן קודם ביאת הארץ, ולא מבעיא במה שהן יורשין מאבותיהם שמוחזקת היא בידם. ואם כן לפי זה גם ארץ סיחון ועוג גם כן מוחזקת ביד יוצאי מצרים, ואם כן לפי החלוקה הראשונה לא אמרינן דארץ ישראל מוחזקת דהיינו עבר הירדן, ולחלוקה השניה הוי מוחזקת, והיא היפך מפירוש הרשב"ם עיין היטב ותבין. ולפי זה בחלוקה הראשונה הוי מוחזקת רק צד אחד, דהיינו מה שירשו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, ולא מה שלא ניתן לאברהם יצחק ויעקב. ולחלוקה השניה ההוי מוחזקת בידם גם שניהם, הן מה שניתן לאברהם ויורשים מאבותיהם, והן מה שאינם יורשים מאבותיהם. והיינו הדר פשטו ליה תרוייהו, ירושה היא לכם מאבותיכם, ומורישין ואינם יורשים, ר"ל אף שאינן יורשים, והיינו ממש כחלוקה השניה. ולפי זה אין בפסוק שום הודעה בעתידות לומר שאין נכנסין דור היוצאים לארץ, רק דינא קא משמע לן, על זה אמר והיינו דכתיב וכו', דהא אי הוי אמרינן כחלוקה הראשונה, אם כן על כרחך צריך לומר דהא דכתיב מורשה ולא ירושה, דהיינו הודעה בעתידות שדור היוצאים לא יכנסו, אם כן קשה הא דכתיב (שמות טו יז) תביאמו וכו', דאין לומר דנפל כך בפומייהו מתנבאים ואינם יודעים מה, דהא כבר ידעו זה מנבואת משה במה דאמר מורשה, ולמה לחזור ולנבא אותם במה שכבר נשמע הנבואה. ואין לומר דבאמת משה אמרו כך, משום שידעו שהם לא יכנסו מנבואת משה הנ"ל, קשה הא לרעה איכא חזרה (ברכות ז' ע"א), אם כן למה להם לפתוח פיהם לשטן, וברית כרותה לשפתים כמבואר במסכת מו"ק (דף י"ח ע"א) עיין שם. אבל השתא דאמרינן בפ' מורשה בחלוקה השניה, אם כן אין שם נבואה בעתידות כלל, אם כן אתי שפיר הא דכתיב תביאמו, מלמד שמתנבאים ואינם יודעין מה, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
6
ז׳ונחזור לענינינו במ"ש על הפרשת דרכים להוכיח דארץ סיחון ועוג אינו מכלל הארץ אשר ניתן לאברהם, אכתי י"ל כיון דהיה מעמון ומואב, כמו שאמרו רז"ל (חולין ס' ע"ב) עמון ומואב טיהרו בסיחון, אם כן י"ל דהוא בכלל קני וקניזי וקדמוני אשר הובטח לאברהם על לעתיד במהרה בימינו, ולא ליוצאי מצרים ודור רביעי ישיבו הנה (בראשית טו טז), לכך שלח משה דברי שלום, דאם היו משלימין לא היו נוחלין אז רק לעתיד, וכיון שכבשו אז, ממילא הוי כשאר ארץ דהא הובטח לאברהם, וי"ל דמכל מקום לא הוי כשאר ארץ שהובטח אז להנחיל ליוצאי מצרים, מה שאין כן מזה לא הגיע זמן הבטחה, ולא הוי הנתינה אז מחמת השבועה.
7
ח׳ועל פי זה יש לבאר המדרש שאמר לו הקב"ה מדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק וכו', דהא אם נפרש ארץ רפאים שאמר הקב"ה לאברהם, הוא על ארץ סיחון ועוג כדעת הפרשת דרכים והרמב"ן, אם כן הוי בכלל אל הארץ אשר נתתי להם, אם כן כשנכנס לארץ סיחון ועוג, ודאי הוי כנדר שהותר מקצתו והותר כולו כמו דקיימא לן ביו"ד הלכות נדרים (סי' רכ"ט ס"א), אבל אם אמרינן דאין זה ארץ רפאים כדעת רש"י, אם כן לא הוי נדר שהותר מקצתו כלל. והנה מה דסליק משה עצמו מדינן של בנות צלפחד ויקרב את משפטן לפני ה', היינו כמבואר בגמרא דהיה מסופק אם ארץ ישראל מוחזקת וכפי שפירשתי, הספק היה על עבר הירדן כיון דלא ניתן לאברהם, דאם לא כן לא היה מקום להספק, ואם כן לא הותר הנדר ולא נבטל הגזירה. וזה שאמר לו השי"ת כיון שמדינן של בנות צלפחד אתה מסתפק, אם כן לשיטתך מפני ומגזירתי אי אתה מסתלק דלא הותר הנדר, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה מבואר גם כן המדרש שהביא רש"י בפסוק עלה אל הר העברים שהבאתי לעיל, דנראה דהמדרש הנ"ל סובר דמה דאמר לו השי"ת נתן תתן, שיתן להם חלק בכורה בעבר הירדן, היינו משום דהוי מקני קניזי וקדמוני, וכיון שנכבש הוי מוחזקת, אם כן לפי זה חישב דהותר הנדר, מה שאין כן קודם שנאמר לו תן תתן, היה חושב שאין עבר הירדן בכלל אשר ניתן לאברהם. והשיב לו השי"ת עדיין גזירתי במקומו משל וכו', ור"ל דאף שהוא בכלל אשר ניתן לאברהם, מכל מקום הוי כמו קיטון שאין זה עיקר ארץ ישראל, שלא הגיע זמן הבטחתו רק לעתיד, ואינו בכלל הגזירה רק הפלטין, ר"ל עיקר ארץ ישראל שנגזר עליו שלא יכנס משה לתוכו, דהיינו מה שהגיע זמן הבטחה ליתנו לישראל, והבן.
8
ט׳ועל פי זה יתבאר גם כן הילקוט נתן תתן, תן להם מטלטלין וכו'. ר"ל שדרש הכפל לרבות מטלטלין, דהיינו נתינה אחת בקרקעות בארץ כנען, ונתינה אחת במטלטלין, ולכך מגיע חלק בכורה משני החלקים כדעת שמואל דאמר נתן תתן שנטלו בעבר הירדן וכו', היינו כדעת רבה ואף יעקב וכו' שנעשה הירדן למשה כשור, עיין במדרש רבה, ור"ל שמעבר הירדן ימה אסור לו, ומעבר הירדן מזרחה הותר לו, והוי הירדן לו כשור ולא הוי כנדר שהותר מקצתו, שמע מינה דאינו בכלל ארץ רפאים שניתן לאברהם, ואף על פי כן בנותיך נוטלות מכאן ומכאן חלק בכורה, דהוי מוחזקת ליוצאי מצרים אף שלא ניתן להאבות כמ"ש, והוא חידוש, כנ"ל נכון בס"ד.
9
י׳ועוד נראה לומר על המדרש (שהש"ר פ"א) מדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק וכו'. על פי המבואר במדרש רבה (במ"ר פכ"א י"ב) דמשה סילק עצמו רק מכח ענוה, שאמר גם אני אניח למי שגדול ממנו. וידוע דאשכון את דכה וכו' (ישעיה נז טו), והיינו כיון שמדינן של בנות צלפחד אתה מסתלק, ולא רצית לתלות הגדולה בך רק בי, לכך מפני אל תסתלק, ותמיד לפני תעמוד, והבן כי גם זה נכון בס"ד.
10