ישמח משה, שמות א׳Yismach Moshe, Shemot 1
א׳ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (שמות א א). הנה יש לדקדק טובא. (א), דבכל מקום אמרינן וא"ו מוסיף על ענין ראשון, וזה אין לו שייכות למה שלפניו. (ב), הבאים, והלא כבר באו, ומה שתירץ במדרש (שמו"ר א' ד') שכיון שעד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים וכו', לכך הוה כאלו באים עתה לפי שעתה הורגשו בביאתם, קשה תרתי, א' הלא כתיב אחר כך באו. ועוד הלא כתב רש"י לעיל (ריש פרשת ויחי, בראשית מז כח, ד"ה ויחי) למה פרשה זו סתומה, שכיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד. הרי דבמיתת יעקב תלה התחלת השעבוד. עוד קשה דאיתא במדרש (סדר עולם רבה ג') למה נמנו שנותיו של לוי, לפי שהוא מת אחרון לאחיו, וכל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא שיעבדו המצרים בישראל, הרי לך ג' זמנים חלוקים, מיתת יעקב, ומיתת יוסף, ומיתת האחרון שבשבטים. וצריך ביאור. (ג), איש וביתו באו כולו מיותר, דמה מלמדנו בזה הלא כבר נאמר בפרשת ויגש (בראשית מו ח). (ד), למה נכתב כאן שמותן הלא כבר נכתב, ומ"ש רש"י (ד"ה ואלה) מחמת שנמשלו לכוכבים, על זה הקשו המפרשים דאם כן שמות כל הע' נפש היה ראוי לכתוב. (ה), (שמות א ה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, נפש בתרא למה. (ו), ויוסף היה במצרים, מקודם ראוי לומר, ואחר כך ויהי כל נפש וגו', שהרי יוסף במנין השבטים ובכלל השבעים נפש.
1
ב׳ומקודם אקדים ליישב סתירת המדרשים בהתחלת השיעבוד, (ודוקדק) [וידוקדק] על פי זה השינוי לשון שבשניהם. דהנה גלות מצרים נמשך מדריגה אחר מדריגה, שהרי משנולד יצחק התחיל הגירות (סדר עולם רבה ג'), ואחר כך כשירד יעקב למצרים הותחל השבי שנשבה למצרים. ואבאר זה, כי לפי העולה על הדעת כמקרה בעל כנף קרהו ליעקב, ועיין באלשיך ריש פרשה דילן. והנה באמת יעקב הרגיש בזה, שהרי נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו ג), שמע מינה שהיה מתירא, ובאמת לא היה ליעקב לבא עם כל בני ביתו, רק לבדו עם בניו ולהשתעשע עם יוסף, רק היא היא אמרם ז"ל (שבת דף פ"ט:) ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שהיה אז עת הירידה למצרים, וראה יעקב זאת ברוח הקודש שאם לא יהיה ברצון יהיה באונס, כנ"ל ברור. ובודאי שבטי ישורון גם הם הרגישו בזה, במה שראו שהנסיעה היא עם כל בני ביתם, ונמצא לא הרגישו אז בביאת מצרים לרוע בפרטיותם, כי היה לטוב להם להיות נכבדי ארץ, רק הרגישו בביאת הכללות כל בני ביתם, והבן. נמצא מלידת יצחק התחיל הגירות, ומירידת יעקב למצרים הותחל השבי, רק שהיה בהעלם. ונקדים עוד, דכל מין גלות ושיעבוד לא הוי בחומרית לבד, רק ברוחנית גם כן, ואדרבא כל התחלות היא ברוחנית ונשתלשל לגשמית. והנה בעת הרוחה וגאולה, התפשטות הקדושה שולטת, וההיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו' ע"א), ואמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), וכשהקדושה שולטת הדעת מתרבה, כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב ו), וראיה לדבר חכימי דירושלים המבואר באיכה רבתי (פתיחתא שם). והנה ידוע דבגלות מצרים נאמר (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, מחמת גודל התפשטות הסט"א, וכן אמרו בביאור משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ולעתיד נאמר (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו', וההיקש על זה בשאר הגליות, והנה לפי זה שייך לצרות השיעבוד סתימת מעינות החכמה. והנה כל זמן שיעקב קיים שורש האילן הקדוש, לא היה יכול הסט"א להתפשט, ומבועין דחוכמתא פתיחין, וכשמת יעקב נסתמו, והיינו נסתמו עיניהם ולבן מצרות השיעבוד, ר"ל דבר זה התחיל מצרות השיעבוד שנסתמו לבן ועיניהם, ולא הוי פירושו מחמה צרת השיעבוד והבן זה, ואם כן התחלת השיעבוד היה ברוחני. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחת מהם שגדרו עצמן מן העריות, והנה אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ובפרט במצרים המקום גורם שהיה ערות הארץ כנודע היה צריך התחזקות גדול, והיינו משא של מצרים, והבן. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שבזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות, נגדרו כל האנשים (הובא בחן טוב פרשה זו). והנה דעת לנבון נקל שכל זמן שיוסף היה קיים שהוא שורש מדת היסוד, והיה התפשטות מדה זו בעולם, היה בנקל להזהר, מה שאין כן אחר כך היה צריך להתחזקות, והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים, עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא, מה שאין כן אחר כך הוטל עליהם משא מצרים ערות הארץ, ועצם השיעבוד הותחל אחר מיתת השבטים כנ"ל, ואם כן אין כאן סתירה. ונקדים עוד דמבואר במדרש (שמו"ר א' ה) דשמות השבטים על שם גאולת מצרים הם פועל דמיוני, ראובן על שם ראה ראיתי וכו' (שמות ג ז), עיין במדרש שם פרשה דילן, ועיין בחן טוב דגאולה העתידה גם כן מרומז בהו, ודפח"ח. אבל אני אלך בדרך המדרש דהם פועל דמיוני על גאולת מצרים, ויוסף מבואר במדרש (שם) על גאולה העתידה, דכשם שנגאלו ממצרים כן יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה יא יא). ונקדים עוד דשבעים נפש הוא סימן לשבעים אומות, והוא פועל דמיוני על גלות החל הזה בין כל שבעים אומות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, דהנה עד שלא מת יוסף, לא הרגישו בביאת מצרים רק חכימי לבא ביותר, ואם כן אין צריך להוראת השמות, אבל כשהרגישו בהגלות, שפיר הוצרכו להוראת השמות. והיינו וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שכיון שמת יוסף ואלה שמות, ר"ל עכשיו נתגלו הוראת שמותם שהוצרכו להם, ומפרש הטעם הבאים מצרימה כדברי המדרש שעתה הרגישו בביאת מצרים, ולכך הוצרכו לפועל דמיוני של השמות. ואמר את יעקב, ר"ל אף שכבר באו עם יעקב ואז גם כן הרגישו, שהרי נאמר אל תירא כמ"ש, לזה אמר איש וביתו באו, ר"ל אז לא הרגישו רק בביאת בני ביתם, אבל עכשיו הרגיש כל איש בעצמו כנ"ל, ומפרש שמותיהם שהוא פועל דמיוני על גאולת מצרים, ואחר זה אמר ויהי כל נפש וגו', דהוא פועל דמיוני על גלות האחרון כנ"ל, וכמו אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), שפירושו אהיה בשיעבוד זה אשר אהיה בשיעבוד מלכיות (שמו"ר ג' ו'), ולכך אמר שבעים נפש, להורות דכל אחד יש לו הוראה מיוחדת דהיינו לאומה אחת, והבן. והשתא צריך לרמז גאולה העתידה, והיינו ויוסף היה במצרים כדברי המדרש שכשם שגאל אותנו ממצרים, כך יוסיף ה' שנית ידו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה י"ל הטעם שיוסף נקרא יוסף הצדיק, דהלא באמת היו כולם צדיקים, והנה ידעתי גם ידעתי כי יש דברים בגו שהוא מדת צדיק חי עלמין צדיק יסוד עולם, אבל נ"ל כפלים לתושיה, על פי האמור דכל השבטים נקראו על שם גאולת מצרים, ויוסף על שם גאולה העתידה על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. והנה מבואר בשם מקובל קדמון על הפסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, על פי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ', הם על הגאולות, כ' מ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה, צמח אצמיח (זכריה ו יב), עד כאן. ועל פי זה אתי שפיר שנקרא יוסף הצדיק, שהוא רומז על הגאולה העתידה שהיא בצד"י כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת ויגש על הפסוק (בראשית מו א) ויזבח זבחים, עיין שם).
2
ג׳עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.
3
ד׳עוד י"ל (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', (שמות א ה) ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר ד' ו') שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו, והנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואינו בטל ברוב, מה שאין כן לאחר דניידי, כמו דקיימא לן נכבשינהו דניידי (בזבחים ע"ג ע"ב). והנה אם ישראל יושבין במקומן, אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל לאחר שגלו הוי ניידו, (ועיין בספר ברית שלום). והא דבעלי חיים לא בטלי, היינו מדרבנן, אבל באמת גם זה אינו חשש, דהלא פירשו המפרשים הסתירה דכתיב (הושע ב' א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר. ותירצו דמצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), וכן (ביהושע ז' ה) ויכו מהם כשלשים וששה איש, ואמרו רז"ל (ב"ב דף קכ"א:) זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), שכל אחד מהן היה שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן (תנחומא בשלח סי' י'). ואם כן לפי זה אין בריה יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות ב"ה וב"ש, עד כאן דברי המפרשים. ואם כן אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים ומזלות, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן, ואפשר לאו רובא הם כנ"ל, וראיה לדבר זה על פי מ"ש לעיל בשם פרקי דר"א (פל"ט) שהשי"ת כביכול נכנס עמהם במנין להשלים מספר שבעים, ומזה יובן כמה ספון אחד מישראל, אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לאחד מהן. והנה ידוע דמצרים היה ערות הארץ מקום טומאה הגדולה, היינו בני ישראל הבאים מצרימה, דפירשו מקביעתן ובאו לשם מקום הטומאה, ואיך לא חשו דישתקעו בטומאה ח"ו ויבוטלו ברוב, לזה אמר ויהיו וגו' שבעים נפש, והלא בפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע, אלא שכביכול השלים המנין, ומזה יובן כמה חשיב אחד מישראל כנ"ל, ואם כן אין כאן רוב נגדם, ואמר עוד ויוסף היה במצרים, הוא לבדו ולא נטמע ביניהם ולא נבטל בהם, ואדרבה הכריח כולם על ידי מעשה צדקתו והבן, ועל פי זה נתיישב המדרש תמוה (שמו"ר א' ח') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א ו), אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, אלא (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו. והוא תמוה מאד מה אשמועינן בזה. והנ"ל דמפרש הסמיכות וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו, פירש רש"י (ד"ה וישרצו) שהיה יולדות ששה בכרס אחד. והנה זו הסמיכות דמשמע שכל זמן שהיו הצדיקים הללו קיימין לא היו מתרבין כל כך, והוא תמוה כלפי לייא. ועוד הלא כבר אמרו (ב"ר ע"ט א') לא מת יעקב עד שראה (שלשים) [שישים] ריבוא מישראל, ומפרשין על פי זה המדרש וא"ו דוגחון (ויקרא יא מב), תמן מת יעקב. דר"ל דהנה ידוע דיש ס' רבוא אותיות לתורה, ותמן חצי הספר באותיותיו והבן. אך דפירושו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נצמח מזה שהוא יתעלה נכנס עמהם להשלים המנין, והיה אז השראת שכינה שם, ולכך היה יולדות ששה בכרס אחד, כמו שהיה בבית עובד אדום הגיתי שנתברך בשעה שהיה הארון אצלו (שמואל ב' ו יא), ששם משכן השכינה, הכי נמי במצרים. והנה הוי אמינא כיון דאמר וכל הדור ההוא, ר"ל אותן השבעים נפש שבאו למצרים, והנה בהדור ההוא נכלל השי"ת, והוי אמינא דכל זמן שהיו הצדיקים קיימין היה שורה בתוכם, אבל אחר שמתו נסתלק שכינתו ח"ו, לזה אמר אף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דמורה על השראת שכינה גם אחר שמתו הצדיקים הללו, ואתי שפיר הסמיכות. וידוע דמיתה בצדיקים אינו מיתה ממש, דהרי הנפש חי וקיים והגוף גם כן חי, רק שהוא במנוחה עד עת שיחזור לחיות, וכמו שנאמר (דניאל (יב יג) י"ב י"ג) ואתה תנוח ותעמוד לגורלך, (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', וכמו דמצינו בר' אחא בר' יאשיהו (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב), ובשאר צדיקים. דרבי הוי אתי לביתיה כל בי' שמשי (כתובות ק"ג ע"א), ורבי יהודה דציפורי כמבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), רק דהוא הסתלקות מעולם התחתון לעולם העליון עד עת קץ. וזה דברי המדרש אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, ר"ל על דרך המליצה לא נסתלק מביניהם, והיינו ממש דברי הסמיכות, והבן.
4