ישמח משה, שמות י״בYismach Moshe, Shemot 12
א׳ויפן כה וכה (שמות ב יב). איתא במדרש (ילקו"ש רמז קס"ז) ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. לבאר איך הדרש יוצא מהפשוט, נ"ל דהא קשה על הפשוטו הא מפני ישראל לא היה מתיירא, כדאיתא במדרש (שמו"ר א' כ"ט) ויטמנהו בחול אלו ישראל, שנאמר (בראשית לב יג) והיו זרעך כחול הים, ואי משום מצריים, הלא כיון שהרגו בשם המפורש (שמו"ר א' ל'), גם מאה היה יכול להרוג, ואין לומר דזה המצרי היה חייב מיתה, דבן נח שהכה ישראל חייב מיתה כמבואר במסכת סנהדרין (דף נ"ח ע"ב), אבל אלו לא היו חייבין מיתה, הלא מכל מקום היו חייבין על שלא מיחו, דבן נח נצטוה על הדינין כמ"ש הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) לענין אנשי שכם, אלא ודאי דמוכח הדרש דראה שאין איש עתיד לצאת ממנו, אבל אם היה עתיד לצאת ממנו, לא היה הורגו הגם שהיה חייב מיתה, ולכך היה צריך לראות שאין איש מצרי שם שלא יגיד, ושמא תאמר יהרגהו גם כן, שמא יהיה שם איזה מצרי שיצא ממנו אחר כמה דורות איש כשר, ואם כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו והדרש נובע מהפשוטו. וכן יש לפרש דברי הדורש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית (שבא על אשתו), ומה עשה לו בשדה. שהוא נובע גם כן מהפשוט, די"ל דמי שדרש לדרשא זו, מתרץ להך קושיא דבשם המפורש היה יכול להרוג כמה וכמה, דלא היה רוצה להרוג רק אותו מחמת שנתחייב מיתה על פי דין שבא על אשתו והכהו, וכמו שאמרו רז"ל (שמו"ר ד' א') דישב עליו בדין והרגו, דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נ"ז ע"ב). אבל אם היו עומדים שם המצריים ולא מיחו לא היה הורגן, דמאן דדריש ראה מה עשה לו בבית וכו', סובר כסברת הרמב"ן (בפרשת וישלח) דמשום שלא מיחו בני נח, אין חייבין מיתה עיין שם, וממילא שאין להרוג לזה מפני היראה, ולכך אמר וירא כי אין איש, אז ויך את המצרי והדרש נובע מהפשוט כאמור. ומיהו קשה דבחד מנייהו חייב מיתה או מהבית או מהשדה, ומהכתוב משמע דדוקא משום שניהם הרגו. והנ"ל על פי המבואר בתוספת ע"א ((ע"ז) דף ס"ד ע"ב הובא במהר"ם א"ש), דאף דבני נח אזהרתן זו מיתתן בלא עדים והתראה, אפילו הכי אינו חייב מיתה רק אם נידון, אך הא ישב עליו בדין ובן נח נהרג בדיין אחד, ובפרט שפרעה מינוהו. אך הא קיימא לן (ר"ה כ"ו ע"א) אין עד נעשה דיין, רק אם ראה בשעה הראוי לדון דהיינו ביום, דלא תהיה שמועה גדולה מראיה, ואף דבדיני נפשות אין עד הרואה נעשה דיין, היינו משום דכתיב (במדבר לה כד-כה) ושפטו העדה (במדבר לה כה) והצילו העדה, וכיון דחזא, לא מצי חזי ליה זכותא, עד כאן. אם כן היינו דוקא בישראל דכתיב והצילו העדה, אבל לא בבן נח כנ"ל. והנה באותו מעשה דבית, אף אם לבו הלך וראה על ידי אור הגנוז, מכל מקום אותו מעשה בלילה הוי כמו שפירש רש"י (ד"ה מכה), ועל הכאה לחוד דהיה מלקהו ורודהו כל היום, ודאי היה למראית עין משום עבודה, ועל זה מינהו פרעה לשוטר ודינא דמלכותא דינא לענין מסים, ובפרט שמסרן השי"ת לעבודה כנאמר לאברהם (בראשית טו יג). אך משום שראה מה שעשה לו בבית, מכח זה ידע שמה שעשה לו בשדה לא הוי משום עבודת פרעה, רק משום שהרגיש במעשה דבית, ואם כן חייב על מה שעשה לו בשדה כנ"ל.
1
ב׳ועוד י"ל, ולבאר מה דנאמר למשה מיד בנבואה ראשונה ושאלה אשה משכנתה וגו' כלי כסף (שמות ג כב). דהנה מבואר במדרש שמואל דהיכי דהורגו שלא כדין, הקב"ה מזמין עדים שיראו, עיין שם. ועל פי זה מבואר (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש רואה, אם כן דן משה ודאי דחייב מיתה כיון שלא הזמין השי"ת רואים, דהיה מסופק אם חייב על הכאתו, כיון שהוא על מצות פרעה ודינא דמלכותא דינא, אך אם אינו משוה גזירתו על כל בני מלכותא לא הוי דינא. והיינו וירא כי איש דייקא, אך הלא לעומת זה הלא נמסרו לכך בברית בין הבתרים (בראשית טו יג). אך י"ל הלא לא נאמר בפירוש למצרים (עיין רמב"ם הלכות תשובה פ"ו ה"ה). ועוד אף אם נגזר עליהם המצרים חייבים, כדרך שנאמר (אבות פ"ב מ"ו) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך וכו'. והנה נסתפק אם זכה בהן או לא, ומזה שאין רואה, שפט שחייב מיתה בדין, על כן ויך את המצרי. והנה אחר כך כששמע שהדבר נודע, חישב שזה אולי מורה שעשה שלא כדין, על כן ויירא מהשי"ת ונצטער ואמר אכן נודע וכו' (שמות ב יד), אבל לא מחמת מורא מבשר ודם שיעלה על גבר בוטח בה'. ועל כן כששמע פרעה, החליט משה בלבו שעשה שלא כדין, על כן ויברח (שמות ב טו), ולא החזיק עצמו למזיד ויקבל עליו המיתה רק לטועה ושוגג, ועל כל פנים אינו ראוי לנס, על כן ויברח וגם קבל עליו גלות בנפשו כדין. ומ"ש מפני פרעה, ר"ל מפני שמיעת פרעה, כי על ידי שמיעת פרעה נודע לו לפי דעתו שעשה שלא כדין, ועל כן היה שפל מאד בדעתו כי החזיק עצמו להורג נפש, ואם כי היה בשגגה, פגם גדול מאד היא ומה גם בחיק משה, על כן וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג א-ב), שקבל על עצמו גלות במדבריות ועשה שם תשובות גדולות במקום שאין רואה, ועל כן נקרא אז הר האלקים כי קדשו משה, ועל כן נבחר. ועל כן נקרא חורב, שהחריב שם את גופו וגשמיותו עד קצה האחרון וחטאתו נגדו תמיד, על כן (שמות ג ב) וירא ה' אליו מתוך הסנה, להראות לו כי מדבק בשפלים, על כן (שמות ג יא) ויאמר מי אנכי וגו' וכי אוציא וגו', הלא מגלגלין זכות על ידי זכאי ואני חייב גדול, על כן אמר לו השי"ת ושאלה אשה וגו', דהיינו שכר עבודה (עיין סנהדרין צ"א ע"א), ואם כן מבואר דלא נקנו לו, והמצרי חייב מיתה ושפיר עביד כדין וכדת כנ"ל.
2
