ישמח משה, שמות ו׳Yismach Moshe, Shemot 6
א׳וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד וגו' (שמות א כ). ויש לדקדק דהנה לפי הפשוטו משמע דהך וייטב אלקים למילדות הוא גזירת המאמר, וירב העם הוא מאמר בפני עצמו, אם כן ויעצמו מאד קאי על העם, ולפי זה קשה דמשנה הפסוק מלשון יחיד ללשון רבים, דוירב העם הוא לשון יחיד, ויעצמו הוא לשון רבים. והנ"ל דהא עצומה נאמר על כמה ענינים, פעם על הפלגת הריבוי, כמ"ש (שמות א ז) פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד, פעם על הפלגת הגבורה כמו (במדבר כב ו) כי עצום הוא ממנו, פעם על הפלגת העושר, פעם על הפלגת זכיות ומעשים טובים, כמו שנאמר (יואל ב יא) כי עצום עושי דברו. והנה כאן נאמר (שמות א יז) ותחיין את הילדים, פירש רש"י (ד"ה ותחיין) שהיו מספקות להם מים ומזון. והנה מבואר בפירוש רש"י בסוטה (דף י"א ע"ב) ותחיין את הילדים, משמע שהיו מסייעין להחיותן, שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלין אותן, עכ"ל. ויובן דהיה קשה לרש"י מה ענין הספקת מים ומזון לגזירת פרעה, והנה הדעת נותן כי יותר שמתרבין הילדים, הם יותר מתדלדלים כי לא יספיק להם כל הון, אבל זה היה מהשגחת השי"ת להשגיח עליהם ולהשפיע להם ברכה, וכל מה שהיו יותר מפזרין לריבוי הילדים, היו יותר מתעשרין על דרך יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד). והיינו וייטב אלקים למילדות כל כך, עד שאפילו וירב העם והיה ראוי שיתדלדלו מרוב הפיזור, עם כל זה לא כן היה אלא אדרבא ויעצמו מאד בעושר, ואם כן הכל מאמר אחד, והאי ויעצמו קאי על המילדות ולא קשה מידי. ועל פי זה יתפרש קרא דבתריה (שמות א כא) ויהי כי יראו המילדות את אלקים, דהיינו כמבואר למעלה שהיו טומנין אותן בבתיהם, ואם כן היו צריכין לבתים ולחדרים רבים, ויעש להם וגו' קאי על אלקים, דהיינו שהשי"ת עשה להם בתים, שהשפיע להם שלא כדרך הטבע עד שקנו ובנו בתים כפי הצריך להם, כנ"ל נכון בס"ד.
1
ב׳והנה עוד נ"ל לפרש (ולא באתי עתה ליישב הדקדוק הנ"ל, רק ליישב דפתח (בראשית א כ) בהטבת המילדות ולא פירש מה, ומסיים בריבוי עם, ואחר כך חוזר להטבת המילדות (בראשית א כא) ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים, דלמה הפסיק באמצע בהטבת המילדות). כי הנה הפרשת דרכים (בדרוש שמונה עשר) פירש על הגמרא דעירובין (דף פ"ו.) וז"ל: דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), אימת ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק מה חידש רבא בפשטיה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ותירץ על פי דאמרינן במדרש (שמו"ר מ"א א') על הפסוק (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו', דכל כך גדולה כח מתנות עניים שמהפכת מדת רוגז למדת רחמים, וידוע מהמדרש (ב"ר י"ב ט"ו) דמתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים, עד כאן. וזהו פירוש הגמרא, דהיה קשה לו לרבא דהיכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והלא אמרינן שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר אימת ישב עולם לפני אלקים דייקא, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן ודפח"ח וש"י. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שלפנינו (שמות א טו) ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', (שמות א טז) אם בן הוא והמיתן אותו, וכיון ששמעו הגזירה רעה שנגזר על ישראל, הבינו שמדת הדין מתוח על ישראל ח"ו כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז), ופלגי מים לב מלך ושרים ביד ה' (משלי כא א), לכך (שמות א יז) ותראנה המילדות את האלקים דייקא, ר"ל שיראו וחרדו מפני מדת הדין המתוח עליהם, וחשבו מזימות אשר יוכלו להפכו לרחמים, לכך לא זו בלבד שלא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, כי חס להו להצדקניות הללו להרוג נפשות מישראל, ולפי ערכן אין זה נחשב ליראת שמים כלל, אלא גם זה עשו ותחיין את הילדים כפירוש רש"י, כדי להפוך מדין לרחמים בהצדקה שעושין, וכן היה כי וייטב אלקים, ר"ל אלקים שהוא דין הטיב לישראל, למילדות ר"ל על ידי המילדות שהפכוהו לרחמים, ולכך וירב העם וגו'. ואם כן לפי זה הפסוק הנ"ל לא איירי כלל במה שהטיב להמילדות עצמן, רק במה שהטיב לעם על ידי המילדות, ואחר כך מפרש הפסוק ויהי כי יראו וגו', במה שהטיב למילדות עצמן, ואתי שפיר בס"ד.
2
ג׳ועד השלישי אני בא ליישב הקושיא שיש בהפסוקים הנ"ל דפתח בהטבת המילדות ומפסיק בריבוי עם ומסיים בהטבת המילדות (שמות א כ). וגם ליישב הדקדוק שדקדקנו בפתח דברינו אם ויעצמו קאי על העם, אם כן הרי משני מלשון יחיד ללשון רבים, בהקדים נבאר אמרם ז"ל (ב"ב י' ע"א) גדולה צדקה שמקרבת הגאולה, שנאמר (ישעיה נו א) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות, עד כאן. דקשה למה מצוה זו מקרב הגאולה טפי משאר מצות. והנ"ל דהנה בבית שמואל אחרון (פרשה זו), כתב לפרש הא דאיתא (במסכת שבת דף ל"א.) באחד שבא לפני שמאי ואמר גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהילל, גיירו אמר לו כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא היא זיל גמור. ופירש רש"י (ד"ה דעלך) שיקיים ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ובזה יקיים כל התורה כולה, עד כאן. והנה תמוה מאד על הגר הזה מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד. ועוד קשה איך נכלל כל התורה במצות ואהבת לרעך כמוך, ופירוש רש"י דחוק. ופירש הוא ז"ל, דהנה איתא דכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצות, וצריך להתגלגל עד שיקיים כולן, והנה הגר הזה רצה להתגייר רק באופן שיקנה שלמות בפעם הזאת שהוא בעולם, ולא יצטרך שוב להתגלגל, ויהיה עומד שם אחר פטירתה במנוחה ועונג ועידון, ורגל הוא לשון פעם, כמו שלש רגלים (במדבר כב כח). וזה אמרו גייריני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, ר"ל שאוכל לקיים בפעם אחד, בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה, ולא אצטרך שוב להתגלגל. דחפו באמת הבנין דזה דבר שאי אפשר הוא, דהרי אין יכול לקיים מצות כהנים ומצות יבום וכדומה. והנה איתא בספרים דמי שמקשר עצמו עם כל אחד מישראל כנפשו, הרי נחשב כגוף אחד עם כל ישראל, וכל מה שמקיים אחד מישראל כאלו קיים הוא, ומפרשין על פי זה המשנה (שבת ק' ע"ב) ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו, והבן. וזה אשר השיב לו הילל כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, שבמצות שיעשה חבירך תצא ידי חובתך גם אתה, עד כאן דבריו ובתוספת נופך. והנה לדבריו אינו מובן מה שסיים ואידך פירושא היא זיל גמור.
3
ד׳ונ"ל כי בודאי צריך לקיים כל המצות שאפשר לו לקיים, דאז אף שיש מצות שלא היה יכול לקיימן, לא נחשב חסר משום זה, דמשלימין לו מצד האחדות אף שאינו מקבל שכר על מה שלא עשה, מכל מקום שלם הוי, דכיון שהיה מקיים כל מה שהיה יכול לקיים, הרי הם מפרשין דעתו דאלו היה יכול לקיים גם השאר, היה מקיימן ואנוס הוא, ולכך משלימין לו מצד האחדות. מה שאין כן כשאינו מקיים מה שיכול, אם כן אין לו פירוש וביאור על דעתו, דדלמא גם בהשאר גם אם היה יכול לקיים לא היה מקיימן, לכך אין משלימין לו מצד האחדות. וזה דברי הילל ואידך, ר"ל שאר המצות שאתה תוכל לקיים פירושא היא, ר"ל שהם יפרשו דעתך במה שלא תוכל לקיים, דהוא מצד אונס וישלימו לך מצד האחדות, על כן זיל גמור כדי שתקיים כל מה שבכחך, כנ"ל להוסיף נופך על דבריו. והנה ראיתי בספר סמא דחיי (דרוש חי"ת) שכתב בשם החסיד מו"ה אברהם הכהן ז"ל, לפרש האי דאחד שבא לפני שמאי וכו', ממש כמו שפירש הבית שמואל, רק שהחסיד הנ"ל פירש גם כן ואידך זיל גמור באופן אחר, דהנה יש עוד תקנה לקיים כל התרי"ג מצות על ידי לימוד התורה, דהנה אמרו רז"ל (מנחות ק"י ע"א) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכן כל המצות יכול לקיים על ידי עסק התורה בהלכה של אותה המצוה. וזה הוא הפירוש ואידך, ר"ל ועוד תקנה אחרת יש, זיל גמור, ועל ידי עסק התורה תוכל לקיים הכל, עד כאן דבריו. והנה זה הפירוש היה נכון אם הוי אומר ואידך זיל גמור, אבל באמת לשון הגמרא הוא ואידך פירושא היא זיל גמור, אם כן לא יתכן פירוש זה, ולפי מ"ש אתי שפיר בס"ד. והנה כתב שם עוד בספר בית שמואל אחרון לפרש הטעם שאמרו רז"ל (כתובות דף ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה, דהנה האר"י ז"ל פירש הא דאמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ז.) שית אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעונינו שרבו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, עד כאן דברי הגמרא. ופירש האר"י ז"ל דהנה אמרו רז"ל (ע"ז דף ה'.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, דהיינו אוצר הנשמות קרוי גוף. והנה אם הנפשות אינם חוטאים ומתתקנים בפעם אחת, הרי באים בכל פעם נשמות חדשות מאוצר הנשמות הקרוי גוף, וכלים הנשמות מאוצר הנ"ל ויוכל משיח לבא במהרה. אבל אם הנשמות אינם מתתקנים ויצטרכו לבא בגלגול, אז אין יוצאים נשמות חדשות ומתעכב ביאת משיח. וזה הוא הפירוש ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, ר"ל שיצאו לעולם נשמות מה שיצאו כבר שהיו צריכים לגלגול, ולכך לא יכלו נשמות חדשות לצאת מאוצר הגוף, לכך ועדיין בן דוד לא בא, עד כאן דברי האר"י זלה"ה. והיוצא מזה דאם מקיים כל התרי"ג מצות, ממהר ביאת משיח דהא אינו צריך לבא בגלגול כמבואר לעיל, מה שאין כן כשאינו מקיים כל התרי"ג מצות מעכב ביאת המשיח. והנה כבר מבואר דאי אפשר לקיים כל התרי"ג מצות אם לא אוהב כל אחד מישראל כנפשו, וזה פשוט וברור דמי שאוהב כל אחד מישראל, ודאי מקיים מצות צדקה בכל האפשר לו, דמי אכזר לא יעורר על העני אשר הוא כגופו ונפשו וחס עליו כמו על עצמו. מה שאין כן כשמעלים עין ממנו, אם כן בודאי הוא מפני שאינו אוהב לכל אחד מישראל כנפשו והוא נפרד מהם, אם כן אי אפשר לו לקיים כל התרי"ג מצות ומעכב ביאת המשיח, וכבר אמרו רז"ל (כתובות דף ק"י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כאלו עובד ע"א, ואם כן המעלים עין מן הצדקה, גורם לישיבת בחוץ לארץ שהוא כעובד ע"א, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר בפשיטות מה שאמרו רז"ל דצדקה מקרבת את הגאולה, והבן. ועל פי זה מבואר גם כן אמרם ז"ל (ב"ב דף ח'.) אין הגליות מתכנסות אלא בזכות תנוי, שנאמר (הושע ח' י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, עד כאן. דהא מבואר לעיל דעל ידי לימוד תורה יוכל לקיים כל התרי"ג מצות, והבן. וחוץ לדרכינו יש לפרש הפסוק הנ"ל גם כי יתנו בגוים וגו', דהא כבר דרשו רז"ל מקרא דצדקה מקרבת הגאולה, וכבר דרשו רז"ל (ב"ב דף ט' ע"א) דמה שנותנים מס לעכו"ם נחשב לצדקה, שנאמר (ישעיה ס יז) ונוגשיך צדקה. ועל פי זה מבואר גם כי יתנו בגוים, עתה שנותנים מס עתה לגויי הארץ אקבצם, דנחשב לצדקה והצדקה מקרבת הגאולה. ועל פי האמור פירשתי הפסוק (זכריה ח' י') ליוצא ולבא אין שלום, דהא מבואר דאם יש לו אחדות עם כל ישראל, הרי מקיים כל התרי"ג מצות ואינו צריך לבא בגלגול. והיינו ליוצא ולבא, ר"ל מי שיוצא מעולם הזה ובא עוד לעולם הזה, הוא בודאי משום שאין שלום ואחדות לו, ולכך צריך להתגלגל. ויוצא לנו מכל זה דאם נותן צדקה, הוא מופת שאוהב את חבירו והוא מקושר עמו, אם כן המצות שחבירו עושה ומקיים, הוי כאלו קיים הוא. והנה כאן כתיב (שמות א יז) ותחיין את הילדים, ופירש רש"י (ד"ה ותחיין) שהיו מספקות להם מים ומזון, אם כן כל המצות שעשו אותן הילדים אחר שגדלו והצליחו ועשו פרי, נחשב למילדות כאלו עשו הם ונתעצמו המילדות במצות ומעשים טובים הרבה מכח הילדים. והנה דעת לנבון נקל דמה שהאדם עושה בעצמו טובות וזכיות הוא בבחירתו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות דף ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכמו שמפרשין (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, דמה שאני טוב, בל עליך רק בבחירתי, אבל מה שאחרים עושים ונחשב עליו, הוא ודאי רק מחסד הבורא, ונמצא השי"ת מטיבו בזה. וזה שאמר ויטב אלקים למילדות, שעשה אותן טובים במה שלא עשו הם כלל, וירב העם, ועל ידי זה שנתרבו מאד, ויעצמו המילדות בזכיות ומעשים טובים מאד, (כמו שמצינו עצומה גם כן על מעשים טובים וזכיות, כמו כי עצום עושי דברו, יואל ב יא), שכל טוב שעשה אחד מהם, נחשב כאלו עשו המילדות דהם קיימו אותן בחייהם, וגם הספיקו להם מים ומזון וגרמו לאותן מעשים טובים, אם כן מקושר היטב הפסוק ואין כאן שינוי לשון מלשון יחיד לרבים, דויעצמו קאי על המילדות, וגם לא איירי כלל בשכר המילדות, רק שנתרבו זכיותיהן, והקרא דבתריה מפרש שכרן בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה, כנ"ל נכון בס"ד.
4
ה׳ועוד י"ל בסיגנון זה יותר קרוב להפשוטו, דהא המילדות קיימו נפשות רבות מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (ב"ב י"א ע"א), ובודאי כל שמקיים נפשות יותר, הוא נחשב לצדיק יותר וטוב יותר. והנה לפי זה מובן דאם היו ישראל פרים ורבים רק בדרך הטבע, ולא היו המילדות מקיימים נפשות כל כך, לא היו נחשבין לצדקניות וטובים כל כך כמו עתה שפרו ורבו שלא כדרך הטבע, ועל ידי זה נעשו המילדות עצומים מאד בזכיות ומעשים טובים, שהרי קיימו נפשות הרבה מאד, וגם דהנפשות שקיימו כל המעשים טובים שעשו, נחשב עליהם דהם הגורמים, אם כן בהריבוי עצמו הם מאד. והיינו וייטב אלקים למילדות, שהשי"ת עשה אותן טובים כמו וירב העם כנודע שלא כדרך הטבע, על ידי זה ויעצמו מאד המילדות כנ"ל.
5
ו׳ועוד נראה לפרש בסיגנון זה וקצת באופן אחר. דהנה ידוע דהשי"ת אינו מזדקק לבחירה, כמ"ש שמפרשין הפסוק (תהלים טז ב) טובתי בל עליך, רק בהמזכה את הרבים כבר אמרו רז"ל (אבות פ"ה מי"א) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דהיינו דהשי"ת משמרו מן החטא. ועל פי זה פירש בספר משנת חכמים בשם הרב הגאון מבארדוטשוב ז"ל המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הציבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. דר"ל אל תפרוש מן הציבור לומר אעבוד לבדי השי"ת בכל לב ונפש, ולמה לי להשגיח על הציבור ולהוכיחן ולהדריכן בדרך ישרה, כי ואל תאמין בעצמך וכו', מה שאין כן כשתזכה את הרבים, דאז השי"ת משמרך מן החטא, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה איתא במסכת סוטה (דף י"א ע"ב) ולא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים וגו' (שמות א יז), להן מבעיא ליה, אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, (פירש רש"י [ד"ה אליהן] אליהן משמע על עסקי ביאה לשון ויבא אליה, בראשית כט כג), עד כאן. והנה כבר העידו רז"ל כי האשה אינה בגדר שתעמוד בנסיון בטבע עצמותה, כמו שאמרו (שבת ל"ג ע"ב) נשים דעתן קלות, ר"ל דעתן קלות עליהן ונוחין להתפתות, ומבואר בדברי רז"ל שכל הנשים הן בכלל זה, כמו שמבואר ממעשה דברוריא דביתהו דרבי מאיר (ע"ז דף י"ח ע"א), ודעת לנבון נקל דאם איזה אשה עמדה בנסיון, היא ודאי סייעתא דשמיא מכח איזה זכות. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל, כי כבר כתבנו דתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והוא נסיון גדול שלא להתפתות למלך גדול כמוהו, וזה אין בטבע הנשים, רק היה בסיוע השם עליהם כי קיימו נפשות הרבה בישראל, ואין זכות הרבים גדול מזה, ולכך נתן השי"ת בהם כח וגבורה לעמוד נגד יצרן שלא להתפתות לו, ויתכן דזה שתבען היה אחר שהוכיחן ודבר עמהן, רק שהתורה מרמזת על מה שהיה אחר כך. וכך הוא פירושו, ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כדברי ר' יוסי בר חנינא, ועל ידי מה יכלו לעמוד בנסיון, לזה אמר ותחיין את הילדים ואין זכות גדול מזה, והיינו (שמות א כ) וייטב אלקים למילדות, שהשי"ת עשה אותן טובים במה שאין בטבע עצמותן כלל, מ"ט וירב העם, ואין, ואין זכות הרבים גדול מזה שהעמידו כל כך נפשות בישראל, ואפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון (ברכות נ"ז ע"א), ועל ידי זה ויעצמו מאד, כי כבר כתבנו כי עצומה נאמר על גבורה, וכבר העידו רז"ל כי הגבורה הגדולה שבגבורות הוא לעמוד נגד יצרו, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ולכך פתח בשולחן ערוך או"ח (סי' א' ס"א) יתגבר כארי, ועיין בט"ז או"ח (סי' א' ס"ק א'). והיינו ועל ידי זה ויעצמו המילדות מאד בכח וגבורה לעמוד נגד יצרן שלא להתפתות למלך גדול כמוהו, אחר כך מפרש הפסוק שכרן בעולם הזה ולעולם הבא עין לא ראתה, השי"ת יזכני להיות מן העובדים אותו בלב שלם אמן.
6
ז׳והנה הגם דמרומז תיכף בהמאמר הראשון שדבר אליהן ועדיין לא קיימו נפשות, דהא אין מקרא יוצא מדי פשוטו אף על גב דדרשינן, אם כן עיקר הקרא ולא עשו וגו', הוא על שלא קיימו כדבריו בענין מיתת הזכרים, רק שמרומז בתוספת אות א' אליהן גם דבר זה שתבען לדבר עבירה ולא שמעו לו, וזה ברור. והנה יש לדקדק למה אמר הפסוק כאשר דבר, יותר טוב היה לומר ולא עשו אשר דבר, הן לפי פשוטו והן לפי הרמז של אליהן, והכ"ף של כאשר למה. אבל הנ"ל בזה דהיו צריכין למה שזיכו את הרבים ועדיין לא היה, רק הא קיימא לן (קידושין ל"ט ע"ב) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. והנה תיכף בדברו להן, חשבו בלבן שלא יקיימו את דבריו, ואדרבה יסייעו בחיותן של הילדים, והיה נחשב כאלו עשו כבר וזיכו את הרבים, וזה היה מסייען לעמוד כנגד יצרן במה שפיתה אותן. ואם כן מדויק הפסוק מאד ולא עשו כאשר דבר, ר"ל תיכף כאשר דבר הוי ולא עשו ותחיין כנ"ל כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ולכך ולא עשו כאשר דבר אליהן המבואר בהרמז, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד.
7
ח׳עוד יש לפרש וייטב אלקים וגו', (בראשית א כ) באופן אחר, (ועל דרך זה יתפרש ויעצמו כפשוטו, דקאי על העם ולא על המילדות), על פי דאיתא בגמרא (פרק חלק, סנהדרין ק"ה ע"א) באו ה' בני אדם וישבו לפני הנביא ואמרו לו עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והיינו דכתיב (יחקאל כ לב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו', וכן הוא במדרש (תנחומא נצבים סי' ג') (הובא בפרשת דרכים דרוש כ"ה). והנה קל וחומר הדברים, מה אם לאחר מתן תורה ולקח גוי מקרב גוי במסות וגו' (דברים ד לד), עלה על דעתם כך, על אחת כמה וכמה קודם כל זה במצרים שהיו לעבדים גמורים, שהיה להם לחשוב כן ולא להחזיק בתורת האבות כלל כגון מילה ושאר דברים, ומחמת שהחזיקו וקיימו מילי דאבות, בזכות זה נגאלו, כמ"ש (יחזקאל טז ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. אך כבר כתב הפרשת דרכים שם דאם נקראו בנים אין בטענה זו ממש, והנה מהצדקה דיהבו המילדות ואסכימו מן שמיא על ידייהו, כי הטבה שלהם היה נראה שהיה שלא כדרך הטבע, כי היו מספקין לריבוי עם כזה ולא חסרו דבר, מזה מוכח דנקראו ישראל בשם בנים, כמ"ש הפרשת דרכים (בדרך צדקה) על הפסוק (משלי יד לד) צדקה תרומם גוי, ואמרו רז"ל (ב"ב דף י' ע"ב) אלו ישראל, שדוקא בישראל נחשבת הצדקה למצוה לפי שהם קרויים בנים, עיין שם. אם כן מזה נתעצמו העם שלא יתייאשו מהיות לו לעם ולא יניחו את המצות. והיינו וייטב אלקים וגו' וירב העם, אם כן מזה דהטבה לא חסרה מפני הריבויי, נראה דמן שמיא אסכימו על ידייהו ונקראו בנים, על ידי זה ויעצמו מאד קאי על העם דסמיך ליה, שיחזקו לבם לבל יתיאשו מהיות לו לעם ויניחו המצות, אם כן הצדקה של המילדות קיים כל הדת יהודית, וכן עתה. ועל פי זה יש לפרש בתוספת נופך הפסוק (משלי י"ד ל"ד) צדקה תרומם גוי אלו ישראל, ר"ל שהצדקה מרומם כל ענין הישראלית, מ"ט וחסד לאומים חטאת משום שנקראו עבדים, אם כן הצדקה של ישראל מורה שהם בנים, ואם כן לא שייך עבד שמכרו רבו, אם כן זה מרומם כל ענין הישראלית, והבן כי נכון הוא בס"ד.
8
ט׳והמשכיל יבין מכל זה גודל ערכו של מצות צדקה כי אינה ממעטת רק משפעת, והיא המפתח וגם מהפכת מדת הדין למדת הרחמים לבטל גזירות רעות, וגם גורם לקיים כל התרי"ג מצות ולהשלים את האדם שלא יצטרך להתגלגל, וזה כל שורש קיומן ומעמד ומצב של האומה הישראלית, וגם מקרב את הגאולה במהרה בימינו אמן.
9