ישמח משה, שמיני ה׳Yismach Moshe, Shmini 5
א׳ותצא אש ותאכל אותם וגו' (ויקרא י ב). הנה טרם נבאר המקראות, נקדים סוגית הש"ס במסכת פסחים (דף צ' ע"ב), ועיין בצל"ח שם מ"ש ליישב הרמב"ם (פ"ו מהלכות קרבן פסח ה"ב) דפסק אין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת מצוה שהנזיר מגלח, עיין שם, וגם הגירסא הישנה סבר לה כר' עקיבא וגו'. וגם מה שמדקדק בדברי ר' יצחק שאמר אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין לטהר. ואם משאל ואלצפן היו, היו יכולין לטהר (סוכה כ"ה ע"ב, עיין שם תוספות ד"ה שחל), עיין שם היטב. והנה בעקבותיו אלך ליישב כל הנ"ל, על פי הספרי (הובא במזרחי ריש פרשה זו) משום ר' עקיבא, דשמיני למלואים היה בח' בניסן, ואז מתו נדב ואביהו. ועיין במזרחי פרשת צו בפסוק (ויקרא ח ב) קח את אהרן ודו"ק, ואם כן הוי לדידיה יום זיי"ן בערב פסח, לכך אמר היו יכולין לטהר, כיון דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח, דהא לא נטמאו רק בבגדים, אבל על נושא ארונו של יוסף, אמר כבר היה יכולין לטהר. ור' עקיבא סובר שריפת נשמה וגוף קיים, והוי טומאה שהנזיר מגלח, ובהא פליגו ר' עקיבא ורבי יצחק, כמו דפליגו ביה תנאי אחרינא, ואם כן מוכח דינו של הרמב"ם הן מדברי ר' עקיבא והן מדברי רבי יצחק, וגם מוכח דעל טבול יום דשרץ שוחטין וזורקין, דהא לא גרע מטומאת יחיד דמת שאין הנזיר מגלח דשוחטין וזורקין עליו, וכמו דמוכח מקושית רבי יצחק, ומיושב גרסא הישנה, וגם מיושב קושית התוספת בריש פרק מי שהיה (פסחים צ"ג ע"א ד"ה רבי) דאמר שם ר' עקיבא לטעמיה דאמר אין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ, עיין שם ודוק היטב. ומיושב גם כן קושית התוספת דילמא בששי, דהא על כרחך היה אז שביעי, דהא ביום ח' היה אז שמיני למלואים, דהא באחד בניסן הוקם המשכן לכולי עלמא, ולא מצי לומר דמאוחר היה. והשתא מיושב טפי הגרסא הישנה, דדוקא נקט סבר לה כר' עקיבא, דאלו כדברי רבי יצחק היה נשאר קושית התוספת (פסחים צ' ע"ב ד"ה שחל) דילמא בששי, אבל על רבי יצחק גופיה לא קשה דילמא בששי, דהא לדידיה אין קפידא, דהא הוא רוצה להוכיח דעוסק במצוה פטור מן המצוה אף היכא דאיכא כרת, ואם היה בששי ודאי דנשמע דבר זה שפיר טפי, רק דאמר שחל שביעי, היינו דלא תימא דילמא איירי דחל שביעי, ולא משמע דבר זה דהיו יכולין לטהר, לכך אמר אף אם חל שביעי נשמע דבר זה, דהא אם תאמר דחל שביעי, על כרחך צריך לומר דאין שוחטין וזורקין, דהא כתיב (במדבר ט ו) ולא יכלו וגו', ולכך מדחה דלר' עקיבא לא מוכח כלל, דהא משאל ואלצפן על פי הדבור עשו, דנאמר להם קרבו וגו' (ויקרא י ד), ואין ללמוד משם, די"ל דמשום דמאת פני הקדש הוא ודו"ק, אבל לרב דלא נשמע דינו רק אם נימא דחל שביעי, נשאר הקושיא. לכך צריך לשנויא סבר לה כר' עקיבא, וכמו דאיתא הגירסא הישנה הנ"ל בתוספת דסוכה (דף כ"ה) שם בהסוגיא דמייתי הפלוגתא דרבי עקיבא ורבי יצחק הנ"ל, עיין שם היטב ותבין מה שכתבתי כאן. ואין להקשות דלפי זה לר' עקיבא ביום ההוא למה, הא בלא זה על כרחך היה בשביעי. לא קשה מידי, דהא איכא למטעי דיום שמיני מלואים היה באחד בניסן, דהא איכא למסבר קראי לכאן ולכאן, עיין בהרא"ם פרשת צו בפסוק קח את אהרן. לכך נאמר ביום ההוא ועל כרחך שביעי, דהא ששי לא יתכן, דהא אחד משתיא לה ודאי היה שמיני למלואים, או ראש חודש או ח' בניסן, דהא על כל פנים הראשון למלואים היה בראש חודש, ודו"ק. ואין לומר דעדיין קשה ביום ההוא למה, הא אי אפשר לומר דאחד בניסן היה שמיני למלואים, דאם כן קשה כבר היה יכולין לטהר. זה אינו, דהוי מצי למטעי ולומר שנתעצלו בדבר, כמו דעל כרחך אמרינן כן לרבי יוסי הגלילי. ולדידי יש לומר דלכולי עלמא נשרפה הפרה בשני לניסן, כיון דכבר הוקם המשכן באחד בניסן והוי אל פני אוהל מועד, דודאי משה והציבור לא נתעצלו והבן. ויותר נראה לומר, דהאי דאמר בשני נשרפה, הוא כדעת הספרי דמלואים היה אחר הקמת המשכן, אם כן לדידיה לא מקרי פתח אוהל מועד קודם גמר הקמה, ולא היה יכול לשרוף הפרה קודם. מה שאין כן למאן דסובר דראש חודש היה שמיני למלואים, אם כן על כרחך סובר דתשבו פתח אוהל מועד דנאמר במלואים, הוא קודם גמר הקמתו כמו שמבואר במזרחי, אם כן לפי זה היו יכולין לשרוף הפרה קודם ראש חודש תיכף אחר כ"ג אדר, כיון דמקרי פתח אהל מועד. ומיהו אפשר לומר דאלעזר וחקה כתיב, ועדיין לא נתחנך, ותולה בהפלוגתא דזבחים (דף ק"א ע"ב) אם משה כהן היה. והנה אף אם היה כהן, יש לומר דהיה כהן גדול ואנן סגן בעינן. ועוד דפשטיה דקרא (במדבר יט ב) משמע דהפרה הראשונה היתה על ידי אלעזר ממש. ולפי זה נראה דהאי דסובר דבשני בניסן נשרפה הפרה, הוא כדעת התורת כהנים, דלדעת הספרי הנ"ל על כרחך בטי"ת נשרפה, אבל ודאי לא מאוחר, דודאי לא נתעצלו, ודוק. ואם כן מיושב גם כן קושית התוספת דהוה ליה לומר שיטבלו, דהא תירץ התוספת הוא דחוק גדול. וגם קשה מאי צווחו למה נגרע, יטבלו, והוא תמיה גדולה, עיין שם. ולפי מ"ש לא קשה מידי, דהא לטבול יום דמת לא מהני טבילה, וגם מיושב קושית רש"י לפי המסקנא דלמה לא נזכר טומאת שרץ בתורה, דטומאת שרץ על כל פנים יכול לטבול, ולא קשיא גם כן דנימא גם בטומאת שרץ דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דידיה, דאם כן תקשה קושית רש"י הוה ליה להזכיר טומאת שרץ בתורה. ונראה לומר מדדייק קרא (במדבר ט י) לכתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש, ולא כתיב סתם כי יהיה טמא, שמע מינה דוקא לנפש מוכרח לדחות לפסח שני, אבל טומאת שרץ יכול לטבול ולעשות פסח ראשון דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ, כן כתב המזרחי להדיא בפרשת בהעלותך. אך דעדיין קשה אם כן דטמא מת חמור לענין טבול יום, אם כן לא מצי למילף כלל טומאת שרץ אף אם לא טבל דמקוה לפניו, והא דתירץ בצל"ח דמוכח מהלשון של ר' יצחק, הוא תמוה, דבש"ס מקרא רוצה ליליף כמו דמסיק ואמר רחמנא דנדחה, ולא מלשון של ר' יצחק ודוק. ועוד אי מלשון של ר' יצחק יליף, קשה על רבי יצחק גופיה הקושיות שהקשה הגמרא על רב ודוק, וזה עיקר הקושית שעל הרמב"ם שהוא רוצה לתרץ וצלל במים אדירים, ולבסוף העלה חרס בידו במחילת כבודו, דהא באמת דינו של הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת מוכרח מאד, דהא אמר הא למחר יכולין לעשות, וקשה ממה נפשך אי לא יטבלו ויזו, אם כן גם ביום ההוא יכולים לעשות, ומה הפרש יש בין יום ההוא ובין מחר, אלא ודאי דבגוון דיכולין לעשות ביום מחר, דהיינו על ידי טבילה והזאה דהיום, לא יכלו לעשות ביום ההוא, וזה מוכרח מאד, רק דעיקר הקושיא כיון דיש איזה הוכחה דעל טבול יום דשרץ שוחטין וזורקין, ויש הוכחא דעל טבול יום דמת אין שוחטין וזורקין, אם כן שוב אי אפשר למילף כלל טומאת שרץ מטומאת מת, והא לא מתורץ כלל. והנלע"ד לתרץ בטוב טעם ודעת, בהקדים דקשה לי על דברי התוספת דפסחים (דף ס"ט ע"א) בד"ה שוחטין וזורקין, דהקשו למאן דאמר דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ, והוא הדין על טומאת מת בשביעי שלו, אם כן הא דכתבה התורה דנדחין מפסח ראשון, היינו קודם שביעי, אם כן למה לי קרא, הא אינו יכול לאכול בערב, וכהאי גוונא דגברא לא חזי, ודאי אכילת פסחים מעכב לדברי הכל, ועיין שם ע"ב ד"ה אכילת פסחים, ותירצו דאיצטריך להא דנדחין לפסח שני, עיין שם. ולפי זה קשה לי, דהא למאן דאמר הנ"ל שוחטין וזורקין בשביעי אף קודם שהוזה וטבל, ואם כן נהי דמשה הוצרך לומר להם דיעשו פסח שני כמו שתירצו, מכל מקום עלייהו קשה מאי קא צווחי מעיקרא למה נגרע, דהא מבואר בספרים הובא במזרחי פרשת בהעלותך, דצווחי משום דילפי קל וחומר מחטאת, ואם כן אם קודם שביעי מאי קא צווחי, הא אכילת פסחים מעכב דכתיב (שמות יב ד) איש לפי אכלו, ואינו דומה לחטאת דלא מעכב בהוא אכילת בעלים, ועל כרחך צריך לומר דאף דלא מסתבר לספרי דשאלתן היה אף דראוי שידחו מפסח ראשון, מכל מקום איך יעשו שלא יודחו מהמצות הלזו מכל וכל דמאי חטאו, דקשה להספרי דאף דלא חטאו בזה, מכל מקום טמאים הם מ"מ מ"ד דשוחטין וזורקין, על כן מפרש לשאלתן למה נגרע, כפשוטו כמ"ש ולא כהספרי וזה ברור, אבל הספרי לשיטתו אליבא דר' עקיבא, דהא סתם ספרי ר' שמעון, וכלהו סתימאה אליבא דר' עקיבא, סובר דחל שביעי שלהן בערב פסח, והיינו דאמרו דהדם יזרק על הטמאין והבשר יאכל לטהורין, דהא לערב בשעת אכילה יהיו טהורין ולמדו שפיר קל וחומר מחטאת, ובא הציוה דידחו לפסח שני מגזירת הכתוב. והנה לפי זה מבואר דדעת הספרי דאין סברא כלל שיזרק דם על הטמאין, לולי קל וחומר מחטאת וכן הוא שיטת רב, והנה כיון דכבר בא הציוה בטמאין לנפש דידחו, אם כן ממילא אף לענין טומאת שרץ, כבר נסתר הקל וחומר מחטאת דהא טמא לנפש יוכיח, ואם כן ממילא נשאר בסברא החיצונה, והיה ראוי לומר דאין שחיטה וזריקה עליו אף אחר שטבל, רק דאחר שטבל נמעט מטמא לנפש דכתיב בקרא כמ"ש בשם המזרחי, אבל קודם שטבל דלא נשמע ממיעוט הנ"ל, דהא טמא לנפש גם אחר שטבל איירי ותפסת מרובה לא תפסת, נשאר קיים בסברא החיצונה כיון דכבר ליכא קל וחומר מחטאת כמ"ש, והא דיליף בגמרא דילן מביום ההוא דאין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ, היינו דאי לאו ביום ההוא, הוה אמינא דקודם שביעי איירי, ואם כן איכא בטומאת שרץ שפיר קל וחומר מחטאת, ואין כאן יוכיח מטמא לנפש, דשאני התם דלא חזי לאכילה, ואכילה מעכב בפסח, אבל טומאת שרץ דחזי לאכילה הוי שפיר קל וחומר מחטאת, לכך אמר ביום ההוא וגו' ואמר רחמנא דנדחי, ואם כן ממילא קל וחומר ליכא מחטאת גם לטומאת שרץ, וממילא אין שוחטין וזורקין עליו, ולא מחמת דיליף מטמא לנפש. והדברים ברורים לענ"ד מאד והוא דרך אמת לענ"ד בעזר"ה, ודברי הרמב"ם מאירין כשמש בצהרים ונכון מאד, וגם מיושב דבלאו הכי משה איך יליף טומאת שרץ להחמיר מטומאת מת, כיון דודאי טומאת מת חמיר בכמה דברים, אבל עכשיו נתיישב הכל בס"ד. ועל פי האמור נראה לפרש מקראי קדש שלפנינו ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה', דיש לדקדק האי וימותו מיותר, כי אם נשרפו ודאי מתו. וגם לפני ה' למה, בודאי הכל לפני ה' הוא, ומכל שכן במקום המקודש. וגם מאמר משה הוא אשר דבר וגו' (ויקרא י ג), מאי בעי משה בזה, בודאי בלא זה ה' הצדיק משום שחטאו בהקריבם אש זרה. וגם איך הוכיח משה שהם הקרובים, דלמא על חטאם מתו, וקידוש הקרובים יהיה עוד. והנ"ל ליישב הכל, דהנה בספר צנצנת מנחם (דף ל"ה) הקשה איך עשה ה' ככה להמית נדב ואביהו במקדש ה', ולעבור על לאו דטומאת מקדש, עד כאן. ובאמת קושיתו נכונה, דהא מסורת בידוע שהשי"ת שומר תורתו, כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על הפסוק (ויקרא כב ט) ושמרו את משמרתי. ותירץ בספר הנ"ל כמה תירוצים. א', דהמכניס מת פטור, משום שאין לו טהרה במקוה. ב', שנשרפו, ואפר שרופים אינו מטמא (נדה כ"ח ע"א), עיין שם. והנה שני התירוצים של הבעל צנצנת מנחם, גם כן אינו לפי דברי שו"ת מעיל צדקה (סימן מ"ה אשר הובא בצל"ח שם), דהא אף אם מכניס מת פטור, מכל מקום חייב על הבגדים. גם תירוץ השני אינו מספיק, דאף אם נשרפו מכל מקום הבגדים קיימים, וגם אם לענין משאל ואלצפן מהני השרפה, מכל מקום לענין זה דטומאת מקדש לא מהני, דהא לכל אחד התחיל בהו מגוואיה כעין מיתה, כמו שמבואר בדברי מעיל צדקה (בשאלת מו"ה בערמאן שם). ומ"ש בצנצנת מנחם שנשרפו בבת אחת, זה דלא כמאן כמפורש במסכת סנהדרין דף נ"ב (ע"א), עיין שם. והנה עוד תירוץ מצאתי, על פי המבואר בצל"ח שם בשם זית רענן, דהקשה הא נטמאו אהלי משכן. ותירץ דאכתי לא נאמרה פרשת טמאים, עיין שם. ומיהו זה אינו מספיק רק לדידן דלא נהגינן טומאה באוהל ובמשכן, דאכתי לא נצטווינו בפרשת טמאים, אבל אין זה מספיק על השי"ת איך עבר על לאו ח"ו, דהא ואהיה אצלו אמון וגו' כתיב (משלי ח ל). מיהו לכאורה מצאתי תירוץ אחר, דהא בכתובות (דף ק"ג ע"ב) איתא בתוספת (ד"ה אותו) דהר"ר חיים כהן אמר אלמלא הייתי כשנפטר רבינו תם, הייתי מטמא לו. והיינו על כרחך לאו משום דצדיקים אינם מטמאין, עיין באסיפת זקנים שם, ובירושלמי פרק מי שמתו, ובספר הפלאה שם בכתובות. מכל הלין משמע דלתלמיד חכם מופלג הותר קדושת כהונה דרשאין לטמאות עצמן, אבל לא לומר שאין מטמאין, כמו שכתב שם בהפלאה ממיתת נשיא, וגם לשון הגמרא בטלה קדושה משמע כן, דאם צדיקים אינם מטמאין הרי הקדושה לא בטלה. מיהו התוספת במסכת ב"מ (דף קי"ד ע"ב [ד"ה מהו]) הביאו דהשיב אליהו כשקבר לר' עקיבא, דצדיקים אינם מטמאין, ומיהו כתבו התוספת שם דחויא הוא, עיין שם. ומיהו יש לתמוה דאיך אליהו הוציא ח"ו דבר שקר מפיו ובפרט בדיני התורה, בשלמא הא דהשיב לא מתני מר סדר טהרות דתנן ר' שמעון בן יוחאי אומר וכו', אף דדחי' הוא דלא קיימא לן כרבי שמעון בן יוחאי, מכל מקום שפיר מייתי דכך תנן בסדר טהרות רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו', אבל בהא דצדיקים אינם מטמאין קשה מאד, והוא קושיא עצומה מאד לענ"ד. והנ"ל בזה דבאמת סתירת דבר זה מבואר בכמה מקומות, כמו כאן דאמר ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, ור' עקיבא אמר שנטמאו בנדב ואביהו, אלמא דצדיקים מטמאין, וכן ר' יוחנן בן זכאי אמרר בשעת מותו פנו כלים מפני הטומאה כדאיתא במסכת (ברכות דף כ"ח ע"ב), מכל מקום ודאי מעצם הדין ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, כי אין טומאה להם ובמיתתן נקראו חיים (ברכות י"ח ע"א). אך לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה, כי הכרעה זו אין דעתינו דעת האנושי מקפת אותה, כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות כתיב, והאדם יראה לעינים (ירמיה יז י), ולכך אין לנו להתנהג בזה כלל אף אם נודע לנו שהוא צדיק, כדי שלא לחלק בין צדיק לצדיק דאין כח המבחין בידינו, ואם כן השיב אליהו האמת, כנ"ל ברור ואמת בס"ד. ואם כן לפי זה מיושב הכל, דעלינו לא קשיא דטמאו המשכן, אף דלדידן אינו נוהג דין זה דהצדיקים אינם מטמאין, מכל מקום אכתי לא נאמרה פרשת טמאין. ועל השי"ת שכבר משמר תורתו, הרי אצלו גלוי הכל ונוהג דין זה דצדיקים אינם מטמאין, והוא נכון בס"ד. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, דהפסוק רוצה להודיע צדקתם אמר ותצא אש וגו', ושמא תאמר דנשרף הכל, לזה אמר אותם, ודרשינן בסנהדרין (דף נ"ג ע"א) אותם ולא בגדיהם, ושמא תאמר נשרפו בבת אחת ולא נטמאו הבגדים, לזה אמר וימותו, דהיינו דאתחיל בהו מגוואי כעין מיתה, ואף אם תאמר דהמכניס מת פטור, הרי כיון דמתו קודם שנשרפו, הרי נטמאו הבגדים דהא הבגדים ודאי נשארו, ושמא תאמר דעדיין לא נאמרה פרשת טמאים, לזה אמר לפני ה', שכבר הוא באמנה אתו. והנה כל התורה כולה בסיני נאמרה למשה כמבואר בכמה מקומות, רק דאחר כך בא הדבור ליתן כל אחד בזמנו לישראל כפי מה שחייבה חכמתו ית"ש, אבל לבני עליה הודיע קודם כי נהג טובת עין, ולכך להם היה קשה קושיא זו. וליישב קושיא זו ולהצדיק אותו ית"ש, אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, ר"ל דהם קרובים אליו ואינם מטמאין אצלו ית"ש, ועליהם אמר שיתקדש הבית בהם כפירוש רש"י ולא שיטמא ח"ו, וכמו שמבואר במדרש (תנחומא שמיני סי' א') שאמר משה שמעתי בסיני שיתקדש הבית במיודעיו, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד. ועל פי דרוש הנ"ל נ"ל לבאר הא דאיתא במסכת ברכות (כ"ח ע"ב) דר' יוחנן בן זכאי אמר בשעת פטירתו פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. דקשה מאד דגם לאיש ההמוני יפלא מאד אם יחשוב בשעת מיתה בהבלי עולם ובדברים נקלים, ומכל שכן לאיש קדוש כמוהו שאז העת לקשר עצמו לעילא ולעילא. והנ"ל דעיקר המצוה שאחז הצדיק הזה, הוא מה שריבץ תורה ללמד לתלמודים תורת ה', והנה איתא כל המקיים מצוה אחת לפני מותו כאלו קיים כל התורה כולה, לכך גם עכשיו אחז הצדיק דרכו בהמצוה שהחזיק בה ללמד לתלמודיו דינא דאורייתא, כי העולה על הדעת היה שהצדיקים במיתתן קרוים חיים כדילפינן מקרא (שמואל ב' כג כ), ואין ראוי שיטמאו, וח"ו שישרה הטומאה על צדיקים, רק דאנן לא נהגינן בזה להקל דהאדם יראה לעינים וכו', אבל במי שנתברר לנו שהוא צדיק גמור, הוה אמינא דאין משקר בשעת מיתה כמבואר בסמ"ע , אם כן הרי נתברר שהוא צדיק גמור. לכך אמר פנו כלים וכו' והכינו כסא וכו', לומר לך דאף בנתברר, לא ניתכן עמוד התורה על זה דלא בשמים הוא, ובארץ הידיעה נעדרת בזה רובא דרובא, על כן התורה השוה מדותיה וכו', ודו"ק היטב.
1