ישמח משה, תצוה ד׳Yismach Moshe, Tetzaveh 4
א׳ולא יזח החשן מעל האפוד (שמות כח כו). הנה הרמב"ם בספר המצות בלא תעשין (מצות לא תעשה פ"ז) כתב וז"ל: הזהרנו מהסיר החושן מעל האפוד, אבל יהיה החושן דבק בו. ובסוף מכות (כ"ג ע"א) אמרו עם זכרון מחוייבי מלקות, והא איכא מזיח החושן, הנה כבר נתבאר שהמזיח לוקה, עכ"ל. והנה קשה לי למה לו להוכיח ממסכת מכות משקליא וטריא מהא דמקשה והא איכא מזיח עיין שם דף (כ"ג) [כ"ב] ע"א, והלא הדין מפורש במסכתא יומא (דף (ע"ז) [ע"ב] ע"א). ונ"ל משום דשם ביומא איתא מתקיף לה ר' אחא בר יעקב וכו', והוה אמינא דלית הלכתא כרבי אלעזר, רק כר' אחא בר יעקב דאתקף עליה, ואף על גב דמשני מי כתיב שלא יזח, הוה אמינא אנן אשינוי ניקום ונסמוך, דמכל מקום פשוטו של מקרא הוא לנתינת טעם כמו שפירש רש"י בנימוקי החומש פרשה זו אצל ולא יקרע הנאמר במעיל (שמות כח לב, ד"ה לא), וכן מבואר גם כן בדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה יו"ד, שהוא נתינת טעם גם כן, ועיין בשורש החמישי של רבינו הרמב"ם בספר המצות, ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל שם באות ד', ומהר"י דיליאן ז"ל שם, לכך מביא מהא דמסכתא מכות דמהא דמקשה סתמא דגמרא כן, שמע מינה דהלכה כותיה דרבי אלעזר, וכן למד מפי השמועה, עכ"ל.
1
ב׳ועוד נ"ל, דהנה הסמ"ג במצות לא תעשה רצ"ט כתב וז"ל: שלא יפרק החשן מעל האפוד בשעת עבודה, עכ"ל. וכן כתב הר"א ז"ל בספר החינוך בפרשה דילן מצוה ק', והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה. ונראה דמסתבר להם כך דאין מצותו רק בשעת עבודה, אבל רבינו לא הזכיר תנאי זה לא בספר הי"ד ולא בספר המצות, ומשמע מדבריו דאף שלא בשעת עבודה לוקה, כמו במסיר בדי ארון שהוא תמידי. ונראה להוכיח כדעת רבינו הרמב"ם, מהא דמקשה בש"ס מכות שם ולחשב נמי המזיח את החשן, והיינו כמו שפירש הריטב"א שם בחידושיו למסכת מכות, דהיינו שהיה לבוש חשן בשעת חרישה ומזיחו בעסק החרישה, ואי אמרת דאין הלאו רק בשעת עבודה, אם כן לא קשה מידי קושית הגמרא, דהא שעת עבודה אינו רק בבית המקדש, וכי חרישה וזריעה וכרם ובית הטומאה בעזרה איכא. ועוד אם עובד אינו חורש, ואם חורש אינו עובד. אלא ודאי דלא בעינן בשעת עבודה, ולדעתי היא קושיא עצומה על הסמ"ג ועל הרא"ה. ונראה שזה הוא כונת רבינו הרמב"ם דלא הביא מהא דיומא, דהוי אפשר לומר דוקא בשעת עבודה איירי, לכך מביא מהא דמכות דמוכח דאף שלא בשעת עבודה, כנ"ל נכון בס"ד. והנה רבינו הרמב"ם בספר הי"ד מהלכות כלי המקדש (פ"ט הלכה יו"ד) כתב: וכל המזיח חושן מעל האפוד, ומפרק חבורן דרך קלקול, לוקה. הנה הוסיף על דברי הגמרא דרך קלקול, והנה צריך לומר לפי זה, דהקושיא דהגמרא במסכת מכות הוא כגון שמקלקל בעסק החרישה, הנה בהסמ"ג ובחינוך ליתא לתנאי זה דרך קלקול. ונראה דזה תולה בפירושא דקרא, דאם נפרש כפירוש רש"י שכתב בפרשה דילן (ד"ה ולא) לא יזח לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט, עכ"ל. אם כן כל המנתק חייב אף שאינו דרך קלקול, ואם נפרש כפירוש הרמב"ן שהוא כמו ולא יסח, מן בית גאים יסח ה' (משלי טו כה), ענין נתיצה וניתוק בחילוף הסמ"ך בזיי"ן, כמו יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמט ה), עם נתעלסה באהבים וכו' (משלי ז יח), עיין עליו בפירושו על התורה בפרשה דילן, אם כן כיון דהוא לשון ניתוק ונתיצה, היינו פירוק דרך קלקול שהוא נתיצה כמו ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג) כנ"ל, והא דאמר בגמרא כל המזיח סתם, היינו גם כן דרך קלקול, דלא נקרא מזיח באופן אחר לפירוש זה. ונראה לי דהיה גלוי להרמב"ם ז"ל שני הפירושים, והיה לו ספק איזה מהן יוכשר, לכך כתב וכל המזיח ומפרק חבורן דרך קלקול לוקה, ר"ל דמלקות אין לחייב רק בכהאי גוונא דאין לוקין מספק, אבל לענין איסור אסור אף שלא בדרך קלקול דספק איסורא לחומרא, ולכך בספר המצות לא הזכיר לענין האזהרה מדרך קלקול. והנה יצא לנו מזה לרבינו הרמב"ם אין לוקין רק בדרך קלקול ואף שלא בשעת עבודה, ולהסמ"ג והרא"ה אין לוקין רק בשעת עבודה ואף שלא בדרך קלקול, כנ"ל ברור בס"ד. והנה במסכת חולין (דף זיי"ן ע"א) אין מזיחין, כדכתיב ולא יזח החשן. והנה רש"י פירש שם (ד"ה מכאן) אין מזיחין אין מבדילין אותו משמועתו, והנה רש"י לשיטתו שהוא רק לשון נתיקה ופירוק, אבל לפי פירוש הרמב"ן צריך לומר אין נותצין ומבטלין את דבריו, והבן.
2
ג׳(אמר המסדר לאשר כי אאזמ"ו המחבר זצוק"ל רומז למעלה על מה שכתב בחידושיו לחולין על אמרם גדולים צדיקים במיתתם וכו', והנה בחסרון ידיעה מה שכתב שם, יהיו דבריו שבכאן סתומים וחתומים, על כן אמרתי להעתיקו פה וזו היא).
3
ד׳חולין (דף זיי"ן ע"ב) בכה רבי ואמר מה בחייהן כך במיתתן על אחת ככה וכמה, דאמר ר' חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, שנאמר (מלכים ב' יג כא) ויהי הם קוברים איש והנה ראו הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו, אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא לקיומי ביה ברכתא דאליהו וכו', אמר ליה אי הכי היינו דתניא על רגליו עמד, ולביתו לא הלך וכו', עיין שם. והקשו המפרשים דלמה בכה על גדולת הצדיקים. ועוד הקשו מאין הוא הוכחת ר' חמא בר חנינא דגדולים צדיקים במיתתן, יותר ממאי דהחיה אלישע, ואי כפירוש רש"י (ד"ה ויגע) מדהחיה בנגיעה, היינו משום דלא היה חיות גמור, ועיין בהרי"ף שם. ועוד קשה לי דילמא הא דהחיה שם בנגיעה, היינו משום דאין קוברין רשע אצל צדיק, וכדאיתא בסנהדרין (דף מ"ז ע"א), עיין שם. ומסתמא הוא צער וגנאי לצדיק לקבור עמו. והתוספת (ד"ה גדולים) הקשו דאם כן מאי פריך הגמרא ודילמא לקיים ברכתא דאליהו, עיין עליהם, ועיין ברי"ף שם מה שהקשה על פירוש התוספת. והנ"ל בזה דדבר גדול דברו החכמים כאן והוא כתפוחי זהב במשכיות כסף, ונקדים דיש שני מיני צדיקים, כת אחת המסגלים מצות מעשיות צדקה וגמילות חסדים וכל מיני מצות שכליות ושמעיות וגזריות, אבל מכל מקום קצר קצרה יד שכלם להבין גדולת הבורא ית', עד שיקיימו מה שנאמר (דברים ל כ) לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו על אופן המעולה. הכת השניה הדבקים בו ית' בכל עת ובכל רגע בתוקף וחשקות גדול עד שמתענגים בו, שנאמר (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ועושין כל המצות בחשקות נמרץ ובאהבה נפלאה, עד שכל התענוגים הם בעיניהם כאפס וכאין נגד התענוג הגדול הנפלא ההוא שהם מתענגים באהבתו ית', והם מתעלים תמיד ממדריגה למדריגה, ומכירים תמיד בכל עת בגדולת הבורא יתברך מה שלא הכירו קודם, ומתחדש להם אהבה וזריזות ואופני עבודה. ומצורף לזה היראה והחרדה מגדולתו ית' שרואין שפלת עצמם לנגד גדולתו יתברך וזעים וחלים ורועדים, ונוסף על זה דואגים ורועדים וחרדים בכל עת שניתוסף להם הכרה על מיעוט הכרה והעבודה שהיה להם בזמן הקודם, ולבם דוה וכואב ונאנח על זה, עד שהחסידים הללו כל ימיהם בתשובה, כמ"ש החסיד האמיתי בעל חובת הלבבות זצוק"ל. ועל פי זה יובן וגילו ברעדה, ודרשו (תהלים ב' י"א) במקום גילה וכו' (ברכות ל' ע"ב). דתמהו דהם שני הפכים. ולדרכינו יובן, כי במקום גילה היינו שניתוסף הכרה ושמחה ואהבה, שם תהיה רעדה על קיצור הכרה והעבודה שמעבר, והבן.
4
ה׳ועל פי זה פירשתי מאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (תהלים ז ט) (סי' זיי"ן פסוק טי"ת) שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, דהך תיבת עלי הוא אך למותר לכאורה. אבל הנ"ל בזה על פי מה שכתבתי כי האדם תמיד ממעט בעבודה מקוצר המשיג ועומק המושג. והנה העבודה הראוי לפי גדולת הבורא ית"ש, בודאי דהן שמים לא זכו בעיניו ותהלה ישים באילי תרשישיו, ומכל שכן דאין צדיק בארץ (קהלת ז כ), וקל וחומר בן בנו של קל וחומר דאין נופל עליו לשון תמים דמורה על השלמות, דאיך יתכן זה בחק האנושי נולד מטיפה באושה להשלים העבודה לפי גדולתו ית"ש. אך הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ואין המבוקש מהם רק שישלמו חקם כל אחד ואחד לפי מדריגתו והשגתו, ואם משלים את חקו תמים יתקרי' ואשרי לו. וזה מאמר דוד אדונינו שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, ושמא תאמר איך יתכן לומר כך, הלא הן שמים לא זכו בעינו לפי ערך גדולתו ית' שאין לו ערך, לזה אמר וכתומי עלי, ר"ל שיחשב עלי לפי ערכי וערך השגתי, והבן זה. ועיין בביאורי על התורה בפרשת בחקותי ותמצא נחת בעזרת ה' במה שכתבתי שם בענין כזה. ועל פי זה יתיישב גם כן קצת קושית העקרים דאיך יתכן יראה ואהבה יחדיו נצמדים והם שני הפכים מתנגדים, דיראה הוא קיצור נפש, ואהבה הרחבת נפש. ולפי מ"ש תבין איך יראה אמיתית נצמח מאהבה, והבן זה. והנה אמרו רז"ל (שבת ל' ע"א) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, שנאמר (תהלים פח ו) במתים חפשי, עד כאן. והנה זה הוא בכל המצות מעשיות דהיום לעשות ולא למחר (עירובין כ"ב ע"א), אבל הדבקים בו ית' לא ישולל מהם הדבקות לאחר מותם, ואדרבה מתגדל ומתחזק ביתר שאת ויתר עז כיון שהוסר מסך המבדיל הגשמית וה' הוא נחלתם, וזה מבואר בתכלית הביאור בספרי החכמים הקדושים ומובן מאליו, ועיין בעקדה (שער שבעים) שפירש על הפסוק (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ר"ל שאתם הדבקים בו ית' בחיים, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אחר הפרד הנפש מהגוף, עד כאן דבריו וש"י.
5
ו׳והנה לפי זה הצדיקים אשר הם מכת הראשון, צדקתם בטל לאחר מותן שאין באפשרי לאחוז שם הצדיק דרכו, כי היום לעשותם ולא למחר, רק שמקבלים שם שכרן על מה שעבר, ר"ל מה שפעלו בזה העולם כאמור ולמחר לקבל שכרם. והנה לפי זה אז לא יפול עליהם שם הצדיק בהוה רק בעבר שהיו צדיקים בחייהם, אבל אז כבר יצאו מגדר זה, הואיל והצדקות שלהם היתה רק עשיית המעשים טובים, ושם אין באפשרות לעסוק במה שעסקו בחיים. מה שאין כן הצדיקים שמכת השניה, עיקר הצדקות שלהם הוא היראה והאהבה והדבקות, כי היא התכלית של התורה והמצות, כמו שנאמר (דברים י יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו', וכמו שביאר זה החכם ר' יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר שלישי פרק אחד ושלשים), עיין עליו. ואף גם שמכל מקום מחויבים לעשות כל המצות, והאומר שאין צריך לעשות שום מצוה אחר שבא למדריגת הדבקות שעובד השי"ת רק ביראה ואהבה ודבקות המחשבה, זהו מין וכופר, וכבר כתבו החכמים שזה היה טעות אחר, וזה אמרם (חגיגה דף י"ד:) אחר קיצץ בנטיעות, והבן זה כי היראה ואהבה והדבקות הוא השורש, וכל המצות הם הענפים אשר נטע ושתל עילת כל העילות ית', ואלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה כי לא יצוייר בשום אופן להאחז בהשורש בעוד התקשר הנפש בהגוף, רק מי שנאחז בהענפים בכל כחו, ובעת התרפה ממלאכתו באחיזת הענפים, מיד נדחה ונטרד מן השורש והוא שנוא להשי"ת ולא אהוב, ולא יתכן להיות אוהב ואף שנדמה שהוא אהוב ודבוק, הוא שוא נתעה ודמיון כוזב. והנה אלישע אחר שנכנס לפרדס והשיג ענין הדבקות האמיתי והיחודים, והבין שהוא תכלית התורה והמצות, אז פרק מעליו עול התורה והמצות באמרו שהגיע להתכלית המבוקש מהתורה והמצות ואין לו שוב שום צורך בהם, והיינו קיצץ בנטיעות, שאמר שאין שוב צורך בענפים כיון שהגיע לשורש, ולזה קיצץ להענפים ובטלן, וזה הוא אפקורסית ומינות גמור, על כן נתעה ונטרד לחרפות, והוא לקוח מהחכם האמיתי אלקי החבר למלך הכוזר רק בהוספת דברים, ובעוה"ר יצאו מה שיצאו לאלפים מן הדת על ידי טעות הזה, דהיינו כל המאמינים בשבתי צבי ימ"ש, רק שצריך להזדרז לעשיית המצות וללמוד תורה לשמה בתוקף אהבה וחשקות נמרץ ודבקות האמיתי, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו, אף גם זאת בצירוף המעשים היראה ואהבה והדבקות הוא העיקר, ואם כן בהפרד הנפש מהגוף והוסר מסך הגשמית ובטל כל המעשים, מכל מקום נשאר העיקר דהיינו הדבקות ואהבה ויראה ביתר שאת ויתר עז, אם כן נופל עליהם אף לאחר מותם שם צדיקים בהוה, כי צדקתם עומדת לעד כי עיקר צדקות שהיה בהם בחיים כאז כן עתה וביותר וכו'. והיוצא מזה שהצדיקים שמכת הראשון נעדר מהם שם צדיקים לאחר מותם בעצם, רק שנקראו כן על שם העבר, מה שאין כן הצדיקים שמכת השניה, אין נעדר מהם שם צדיקים בעצם לאחר מותם, כי עדיין בצדקתם עומדים, והוא נכון ואמת בעזרת ה'. והנה לפי זה דעת לנבון נקל כי מה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, דהיינו שחשובין יותר לפני המקום ב"ה היינו הצדיקים שמכת השניה, כי עיקר צדקתם מתגדל ומתרבה אז אלף אלפי אלפים ככה מבחיים חיותן, מה שאין כן הצדיקים שמכת הראשונה אדרבה פסקה צדקתן, רק שמקבלין שכר נצחי על העבר, אבל למה יחשבו יותר מצדיקים חיים שהם עדיין בצדקתן כנ"ל וזה סברא נכונה מאד, ומסתבר לומר דבהכת הראשון החיים חשובין יותר, והבן זה. ועל פי זה נ"ל מה דאיתא בפסחים (דף נ' ע"ב) בהא דאמר עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואנן כדקאי קאי. דקשה טובא. חדא, דמאי רבותא וכי לא ידע זה דרשעים בחשך ידמו. ועוד קשה אמאי קרו להו עליונים, ואי משום דהיו עליונים בזה העולם, מאי קמשמע לן וכי לא ידע דאין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות (אבות פ"ו מ"ט). ועוד קשה מה דאמר על התלמידי חכמים ואנן כדאיתא אנן הכא, הכי נמי איתא התם, אין לו ביאור דאם בעולם הזה הם שפלים ונבזים, ח"ו שיהיה כן לעולם הבא. על כן נ"ל דלא דבר כלל ברשעים כי לא דברה תורה במתים, רק משני כיתות צדיקים הנ"ל דבר, דהיינו הכת העוסקים במצות מעשיות, והכת השניה הלמידי חכמים הדבקים בה' ובתורתו תמיד, והנה צדיקים הנפטרים הם שוכני מעלה ועליונים יתקריו, והחיים הם התחתונים, ואמר על כת הראשון בדרך המליצה עולם הפוך תחתונים למעלה ועליונים למטה, ר"ל שהחיים חשובין יותר מהמתים כמ"ש, ונמצא הסדר מהופך עליון למטה ותחתון למעלה, ואנן ר"ל התלמידי חכמים הדבקים בה' ובתורתו כדאתינן הכא, הכי נמי איתנו התם דהיינו עליונים למעלה ותחתונים למטה, דבהם גדולים הצדיקים במיתתן יותר, וזה נכון בס"ד. ונקדים עוד דהעקדה (שם בשער הנ"ל) כתב מה שצריך לענינינו פה וז"ל: שהכחות הדברים הנפלאים משדוד מערכת על ידי מעשים רצוים אליו וכו', המה ראיה עצומה להצלחת הנפשות, כי מי הוא זה ואיזהו אשר יראה את הנביא או את החסיד קורא לאלקיו יענהו, ובעוד בחיים החומר וחיותו ובעפר יסודו, זה יקרע הים, וזה יעמיד השמש והירח, וזה יחיה המת, וזה יאסוף המצורע, או ירפא את המים, או יקרר אש העצומה, או יסכר פי אריות, ורבים כמו אלה הענינים המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם, אשר לא יוכרחו להודות כי לא במעלת גופו של הנביא ההוא או החסיד ההוא על שאר גופי האנשים, ולא בעוצם כחו על החומר ההוא עושה המעשים ההמה, כי אם בזכות נפשו וקדושתו וטהרתו על זולתו אשר נתעצמת להיות עצם רוחני נבדל וקדוש וקרוב לאלקים, אשר בזה יכול לעשות לחדש אותות ומופתים בהיולי העולם כאחד מצבא המרום במרום וכיד האל הטובה עליו. והנה אם בהיותם קשורה אצל הגוף כך, קל וחומר בהפרדה מעמו, עכ"ל הזהב הצריך לענינינו פה. והנה דבר נפלא מזה אני רואה כאן במה שגבה טורא ביניהם, והיא יותר נפלא לדעתי ממה שחלק הנהר, דהנה בעת שיקרא החסיד אל ה', או שרוצה לעשות איזה דבר יוצא חוץ להיקש הטבעי לאיזה הכרח, אז מדבק נפשו בשורשו ויכול לפעול, כי העליון פועל בתחתון כמ"ש בעקדה ובחדושי אגדה להרשב"א כאן בגמרא שלפנינו. אבל בענין כזה שלא קרא רבי פנחס בן יאיר לאלקיו שיגבה טורא ביניהם, ולא עלה על רעיוניו דבר זה שיכין עצמו לחדש הפלא העצום ההוא, ויעשה השי"ת למלא רצונו בלי שאלה ובקשה והכנה לזה, זה מורה על דבקות יותר נפלא ויותר נכבד. והנה נקדים עוד, דמצינו בכ"י בזוהר חדש ברבי עקיבא שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעין, וכן איתא באגדה שמצאו תלמודיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ואמר שתענוג הוא לו. ועיין בטו"ז באו"ח הלכות שבת סי' רפ"ח ס"ק ב', וז"ל: שהיינו שמרוב דבקות להקב"ה זלגו עיניו דמעות, וכתב עוד שם וכן הוא מצוי בהמתפללים בכונה, עכ"ל.
6
ז׳והנה דעת לנבון נקל בעת שראה רבינו הקדוש עד היכן מגיע פעולת דבקות של רבי פנחס בן יאיר, ודאי מרוב שמחה וחשקות הגיע גם כן לדבקות נפלא, על כן בכה ואמר מה בחייהם כך, במיתתן על אחת כמה וכמה, והוא בעצמו הקל וחומר שכתב העקדה אם בחייהם יש להם דבקות הנפלא ההוא בעודם מחוברים אל החומר, עד שיתחדש להם פלאות בלי שאלות ובקשות לצורך דבר נקל שלא יעבירנו על דעתו לאכול או לצערו בהפצרת דברים, במיתתן שאין להם מסך המבדיל, על אחת כמה וכמה שיגיע למעלה מהדבקות, והבן זה. והנה כדי להביא ראיה להראות מעלת הכת ההיא של הצדיקים הדבקים בה', אמר דאמר רבי חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ונ"ל דהכי פירושו גדולים צדיקים במיתתן, דהיינו אלו שהם צדיקים במיתתן דהיינו הכת השני כמ"ש, יוחר מבחייהם, ר"ל מאלו שהן צדיקים רק בחייהם דהיינו הכת הראשון, שלא תאמר דתולה רק במעשה לשמה והן שווין, לזה אמר דאינו כן, רק שאלו גדולים יותר, והביא ראיה לזה שנאמר ויהי הם קוברים איש, והנה רבי חנינא בר חמא ודאי דאינו סובר כר' אחא בר חנינא בסנהדרין שם, דמשמע דזה הנקבר רשע היה, דאם לא כן לא הוכיח ולא כלום, רק דסובר כדעת המדרש שהביאו הרי"ף כאן בחידושי אגדות דזה הנקבר היה שלום בן תקוה שהיה גם כן צדיק, שאמרו עליו שם במדרש שהיה מגדולי הדור עושה צדקות בכל עת, ומה היה עושה, היה ממלא חמת, והיה יושב על פתח העיר, וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו וכו' שם במדרש. אך שמכל מקום אינו סובר כדעת המדרש שהלך לביתו והוליד, וגרם לזה צדקתו של שלום בן תקוה, רק כהברייתא דמייתא בסמוך דנדחה רק מאלישע, וכל כך למה, דאף שצדיק היה וגדול היה בהכת הראשונה שהיה עושה צדקות, וזהו עיקר צדקתו כמבואר שם במדרש קטן הוא אצל הכת השני, ואלישע הוא הגדול שבכת השני, וכבר כתב בת"ה, וקיימא לן כן בטור ושו"ע יו"ד סי' שס"ב סעיף ה', דאין קוברין צדיק אצל חסיד מופלג, ומקורו מהגמרא (סנהדרין מ"ז ע"א) עיין בבית יוסף שם, ואפשר דגם רר אחא בר חנינא סובר כן, רק דמכל מקום מוכח דאין קוברין רשע אצל צדיק מכח כל שכן ומה גופו, מוכח מעלת הכת הללו הדבקים בה' תמיד. והנה ידוע מהמפרשים במקום שנאמר איש סתם הוא מדריגת צדיק, לכך מייתי ראיה שפיר שנאמר ויהי הם קוברים איש דייקא והיינו צדיק, והוא היה שלום בן תקוה לפי המסורת שהיה מרבה בצדקות בכל יום, אם כן ממש הוא היה הגדול שבכת הראשונה, ואפילו הכי דחוהו אלישע מעל גבו, אם כן תא תזי מה בין הכת השניה לכת הראשונה, ואם כן מיושבים כל הקושיות והבן, ומה דמקשה הגמרא ומתרץ מובן מאליו, ודוק כי נכון הוא בס"ד. והנה לפי פירוש הפשוט דמייתי ראיה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, נ"ל שעל הנפש אין צריך להביא ראיה, דודאי גדולה לאחר מיתה דאין לה מסך המבדיל, והיא עצם פרדי שכל נבדל אין לה מעיק ומונע. רק עיקר הראיה על הגוף שלה עולה על הדעת הוא בחייו יותר גדול שמחובר עם השביב האלקי חלק אלקי ממעל, מה שאין כן אחר הפרדו הוא כאבן דומם, לזה מייתי ראיה דאף הגוף הוא יותר גדול אז, מחמת רוב בהירת הנפש בעמדה בעצמותה מגיע לגוף על ידי השתלשלות הצינורות השופעין מהנפש על הגוף של הצדיק בקבר, כמו שביארתי כל זה (בפרשת נצבים) בהפטורת שוש אשיש (ישעיה סא י), עיין שם ויונעם לך, ולזה מגיע לה יותר מעלה ויותר השפעה מאשר היה בחיים מחובר להנפש בחיבור גמור. וזה מדוקדק בלשון הגמרא כי שם מיתה אינו נופל רק על הגוף ולא על הנפש, כי לא יפול עליו שם מיתה כלל, עיין בעקדה (פרשת ויחי) בענין יעקב אבינו לא מת (תענית ה' ע"ב), וכאמרם (ברכות י"ח ע"ב) קשה רימה למת וכו' דהיינו להגוף, ואל ישיאך התוספות יום טוב במסכת אבות שפירש דקאי על הנפש, כי כבר השגתי עליו במה שיש בו די בחיבורי על התורה בפרשת ויחי ובפרשת אמור, עיין שם ותמצא נחת. ועל פי זה יתבאר לך דברי הגמרא כאן גדולים צדיקים במיתתן דייקא, היינו גופות הצדיקים דנופל עליהם שם מיתה, יותר מבחייהם והיא רבותא גדולה כמ"ש, ומייתי ראיה לזה שנאמר ויהי הם קוברים איש ויגע האיש בעצמות אלישע דייקא, דהיינו הגוף לבד שהחיה אותו בנגיעה בעלמא כפירוש רש"י או כפירוש התוספת, והבן זה כי הוא נכון ואמת בס"ד.
7