ישמח משה, תולדות י״דYismach Moshe, Toldot 14
א׳ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה לא). יש לדקדק דתיבת כיום לכאורה אך למותר. ועוד קשה דהלא עשו לא בקש מיעקב רק הלעיטני נא מן האדום וגו' (בראשית כה ל), ולמה זה שנתן לו יעקב לחם נוסף על העדשים, וגם לשתות כדכתיב וישת (בראשית כה לד) מה שלא בקש כלל. והנה כפשוטו נ"ל שיעקב לא היה נותן עיניו כלל בממון שיקח שני חלקים בירושה, רק לענין עבודתו ב"ה וב"ש רצה לקנות. והיינו דאמר מכרה כיום את בכורתך, ר"ל שאין כאן ירושה עדיין, ולא לענין ירושה העתידה לבא לאחר מכאן, כי לענין ירושה תשאר בכורתך, ור"ל בעבור זה לבד אתן לך העדשים שאתה חפץ. והשיב עשו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב), כפירוש רשב"ם בשם אביו ר' מאיר שהוא עלול למות בכל יום, מצד שמסכן עצמו לצוד חיות במקום דובים ואריות, ולמה זה לי בכורה, ר"ל אף זו הבכורה של ירושה להמתין עד לאחר מיתה, ור"ל תקח גם זאת ממני, ותתן לי עוד מאכל ומשקה מלבד העדשים גם עבור זה. אף על פי כן יעקב הצדיק אמר השבעה לי כיום (בראשית כה לג), היינו על ענין עבודה, כי לא רצה להשביעו בעסק ממון, כי ענין שבועה גדול מאד בעיניו אף שבועת אמת, אבל הרשע הזה היה שבועה קל בעיניו, לכך וישבע לו בכל ענין וימכור את בכורתו לגמרי, על כן ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים נוסף על מה שהבטיח לו מעיקרא, וגם משקה נתן לו כאמור ויאכל וישת כנ"ל. (ב), עוד נתכווין באמרו מכרה כיום, לפי שהבכורה יש בו ירושה, והיינו מה שאירש מאבא מכור לך, ויש בו גם כן ענין העבודה שהיא תיכף, והוי כמו קני את וחמור דיש אומרים דלא קנה (קידושין נ"א ע"א), ועל כן אמר מכרה כיום את בכורתך, ר"ל דבר הנוהג עכשיו שהוא אינו דבר שלא בא לעולם כנ"ל. (ג), ועוד נ"ל על פי התרגום יונתן שפירש כיום, כיומא דאת עתיד למחסן. והוא פירוש נאה שלא רצה לבאר לפתוח פיו לשטן במיתת צדיק, רק רמז כיום העתיד שיש בו תועלת בבכורה. ועל פי זה נ"ל מה שלא אמר סתם מכרה בכורתך לי וממילא דהוא כן, היינו טעמא דהא קיימא לן (ב"מ ט"ז ע"א) מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, משום דהוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו, רק המרדכי פסק דאם אמר שיקנה כשיהיה בעולם קנה. והיינו מכרה, ר"ל כיום דאת עתיד למחסן שיהיה אז בעולם, על אותו עת מכרה שאקנה אז, והסכים עשו, ויאמר יעקב השבעה לי כיום, כתרגום יונתן כיום דיהי' וכו', ר"ל שישבע לו על אותו יום שלא יוכל לחזור ביני וביני דכופין אותו לקיים שבועתו, ונשבע לו, ובאמת לא חזר, רק אדרבה אמר (בראשית כז לו) את בכורתי לקח כמצער, אבל לא חזר ובניו שוב אינם יכולין לחזור, דכבר קנה בעת שבא לעולם כנ"ל. (ד) או יאמר, דמכירה זו ודאי דהיה בה אונאה, רק דדרשינן כלל ופרט וכלל דאין אונאה רק במטלטלים וגופן ממון (ב"מ נ"ו ע"ב). לכך אמר מכרה כיום, כמ"ש בפירושי הראשון כיום של עכשיו, דהיינו רק לענין עבודה, ואם כן אין גופו ממון דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו (ביצה כ"א ע"א). אבל עשו שמכר הכל כמ"ש, ואם כן י"ל דיש בו דין אונאה, לכך אמרה התורה ויקם וילך, אחר כך ויבז וגו' שלא חזר אף אחר כך, רק אדרבה ביזה ושיעור אונאה כדי שיראה לתגר וכו' (ב"מ מ"ט ע"ב), והוא סיפר בפני אוהביו וביזה ולא חזר, אם כן שוב אין בה אונאה. (ה), עוד נראה לפרש מכרה כיום, דבאמת יש פלוגתא אי יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה או לא. והנ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים הן, דמהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), היה הבחירה בידם וביד זרעם וביד כל הנלוים אליהם ביד כל אחד מהם, אם להחזיק עצמו כבן נח או כישראל, אבל משעה שנתנה התורה כרת ה' אתם ברית בחורב (דברים ה ב), ובעל כרחם הם ישראל עד סוף כל הדורות, וזה ברור. והנה במסכת ב"ב (דף ט"ז ע"ב) אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, ועיין שם דקודם מעשה שדבר יעקב עמו שימכור לו הבכורה, לא עבר רק שתי עבירות, (ור"ל דהחמשה עבירות המנויים שם, היינו בא על נערה המאורסה, ונלמד מגזירה שוה מויבא עשו מן השדה (בראשית כה כט), וכתיב התם (דברים כב כז) כי בשדה מצאה. והרג את הנפש, כתיב הכא כי עיף אנכי, וכתיב התם (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי וגו'. וכפר בעיקר כתיב הכא למה זה לי, וכתיב (שמות טו ב) זה אלי. וכפר בתחיית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות. ושאט את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה, עיין שם. והנה הג' עבירות האחרונים לא עבר רק בעת אשר דבר עמו יעקב, כמבואר ממשמעות הכתוב ולא קודם, ודו"ק). והנה זה דהרג את הנפש אינו מוסכם, לפי מה דקיימא לן (חגיגה י' ע"ב) דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, אבל הא דבא על נערה המאורסה, הוא גזירה שוה גמורה דברי תורה מדברי תורה, וגם מופנה לגזירה שוה, דבשלמא והוא עיף שייך לגופא דעובדא, דמאחר שהיה עיף ותאוה למאכל כדרך היגעים, אבל מה שנאמר מן השדה הוא ודאי מיותר, דמה לי שיגע מן השדה או ממלאכה אחרת, והיה ראוי לומר ויבא עשו והוא עיף, אלא ודאי אתי להורות על הגזירה שוה להודיע דבא על נערה המאורסה. אמנם יש להבין השייכות של העבירה מהנערה המאורסה עם מכירת הבכורה, דרמזה התורה דבר זה כאן. והנ"ל בזה, דהנה מכירת הבכורה אין לה מקום על פי דין תורה, דהוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך, וגם אם כבר ירש הרי קיימא לן (גיטין ס"ה ע"א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, והוא לא הוי רק בן י"ג כמבואר ברש"י (בראשית כה כז, ד"ה ויהי), רק דכל הדינים אלו אינם רק בישראל ולא בבן נח, דהא דבן נח נצטווה על הדינין (סנהדרין נ"ו ע"ב), אינו רק בדין נימוסיי באומד הדעת, ולא בדיני התורה דמשפטים בל ידעום (תהלים קמז כ), ובדידהו בכל ענינים הוי מכירה. והנה הקשו התוספת שם בב"ב (ט"ז ע"ב, ד"ה בא), ובסנהדרין (דף נ"ז, ע"ב, ד"ה לנערה) הא דאמרינן דבעולת בעל יש להם, נערה המאורסה אין להם. ותירצו דמכל מקום מכוער הדבר, כמו דחשב דשאט את הבכורה, עיין שם. והנה לפי זה קודם שבא על נערה המאורשה, היה מוחזק בישראל, אם כן אין מקום למכירת הבכורה. אבל מאחר דבא על נערה המאורסה, הרי החזיק עצמו לבן נח, ואם כן יכול למכור הבכורה. וזה מאמר יעקב מכרה כיום, ר"ל כהיום שכבר החזקת עצמך לבן נח, מכרה את בכורתך לי, ועשו הסכים לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ר"ל אם אחזיק עצמי לישראל אנכי הולך למות על ידי חטא נערה המאורסה, ובעל כרחך אחזיק עצמי לבן נח, אם כן אני יכול למכור הבכורה, ולמה זה לי בכורה כיון שאני יכול למכרה. והיינו הפסוק ויבז עשו את הבכורה, דאלו לפי הפשט אין כאן בזיון הבכורה, רק בזיון לנפשיה שהולך למות על הבכורה מחמת שסורו רע, וגם אם נפרש כפירוש הראב"ע, גם כן אין בזיון לבכורה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דביאור דבריו כיון שיכול למכרה, למה לו הרי כדי בזיון, ולכך שינה עליו הכתוב לכתוב עוד פעם ויבז עשו, אף שכבר נאמר דאמר למה זה לי בכורה, רק בכדי שלא נטעה לפרש כפשוטו ואין כאן בזיון לבכורה, לכך מפרש ויבז עשו כנ"ל, ר"ל דלבזיון הוי הכונה וכמו שפירשתי. לכך כיון ששמע יצחק שמכר עשו הבכורה, והבין שכבר החזיק עצמו לבן נח ויצא מתורת האבות וכבן נכר נתחשב, הסכים לברכתו של יעקב, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. (ו), או יאמר מכרה כיום וגו'. בהקדים לבאר מה דאיתא במדרש (ב"ר ס"ג י"ג) מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, (פירשו המפרשים דלא יתכן דבשביל ירושת פי שנים ימסור נפשו, שהרי ידע שעשו יטור לו שנאה ויבקש המיתו), משום דתנינן (זבחים קי"ב ע"ב) עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים, אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב על גבי המזבח, לכך נתן נפשו על הבכורה, עד כאן. ותמהו למה הביא הסיפא משהוקם המשכן וכו'. ועוד קשה לי, היתר ואיסור הבמות מאי בעי הכא, ולא הוי צריך לאתויי רק עד שלא הוקם המשכן היה העבודה בבכורות. והנ"ל בזה על פי התוס' בסנהדרין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה שנאמר מעם מזבחי וכו', (ור"ל דבעי הגמרא להוכיח דרציחה תדחה את השבת מקל וחומר, מה עבודה שדוחה את השב רציחה דוחה אותה, שנאמר (שמות כא יד) מעם מזבחי תקחנו, שבת שנדחה מפני עבודה, אינו דין וכו'. והקשו בתוס' וז"ל: ואם תאמר דמה שרציחה דוחה את העבודה, לאו משום שרציחה דוחה עבודה, אלא משום דגברא לא חזי, וכדאמרינן (ברכות ל"ב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר (ישעיה א טו) ידכם דמים מלאו, וכל שכן עבודה. וי"ל דע"כ חזי דהא לא מיחל לעבודה, ונשיאת כפים חומרא בעלמא. ועוד י"ל דשאני נשיאת כפים, לפי שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סניגור, עיין שם). והנה התירוצים של התוס' תמוהין המה, דהתירוץ הראשון דנשיאת כפים חומרא בעלמא הוא, תמוה דהאיך שייך לומר על מה דכתיב בקרא מפורש דהוא חומרא בעלמא. ומה שתירצו דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידו, תמוה מאד דבעבודה צריך גם כן לעבוד בידו. והנה נ"ל דבאמת מסתבר כמו שסברו התוספת לומר דגברא לא חזי, דהא אפילו לנשיאת כפים פסול וכל שכן לעבודה, רק משום דגילה התורה דגגו של מזבח קולט כשהעבודה בידו דוקא, שמע מינה דאינה מחוללת, דאי מחוללת לא מקרי עבודה בידו. ונראה דהיינו טעמא דחזי לעבודה, דהיא הנותנת כיון דיש בה כדי להגין עליו, מה שאין כן נשיאת כפים, והבן כי סברא נכונה היא. ועיין בשו"ת מקום שמואל שאלה ק', וברמב"ם פ"ה מהלכות רוצח הלכה י"ב וי"ג ובמשנה למלך שם, ובמרכבת המשנה שם, דמבואר שם דבעל זית רענן הוכיח מן הש"ס דגגו קולט אף למזיד כשהעבודה בידו, דהא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, דרשינן מקרא דוכי יזיד, עיין שם. והנה עיין ברש"י מסכת מכות (דף י"ב ע"א) ד"ה הכי גרסינן, דמבואר שם בדעת רש"י דמעם מזבחי לא ממעט רק של במה, אבל מזבח של משכן בכלל מזבח בית עולמים הוא, דמדלא גרס רש"י גבעון, שמע מינה דדעת רש"י דאף של גבעון דהוי רק במה גדולה במות ציבור, וכל הבמות מותרות אז כדאיתא בזבחים (דף קי"ב ע"ב), אף על פי כן מקרי מזבחי המיוחד לי, כיון דהוא במת ציבור, על אחת כמה וכמה מזבח של משכן דאז הבמות אסורות, והוא ברור בס"ד, ועיין ברש"י בעין יעקב שם דו"ק ותשכח כדברי. ולפי זה בבמה דלא מגין, הוי גברא דלא חזי דכל שכן הוא מנשיאת כפים, דהא הטעם דאינו מחלל עבודה במשכן ומקדש, הוא כמ"ש דהיא הנותנת כיון דעבודה זו חשובה ומגינה עליו, הוי אז כלא עשה העבירה, מה שאין כן במקום שאין מגין, וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש משום דתנינן עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות והעבודה בבכורות, משהוקם המשכן הבמות אסורות והעבודה בכהנים, לכך אמר רשע זה יהיה עומד ומשמש, הלא ממה נפשך יחלל עבודה, דהא הרג הנפש באותו יום כדאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ז ע"ב), וכן איתא במדרש (ב"ר ס"ג י"ב), ואם כן ממה נפשך דאם יוקם המשכן בימיו, דאז הבמות אסורות והורג נפש לא מיחל עבודה, הרי עבודה בכהנים ולא בבכורים, ואם לא יוקם המשכן והעבודה בבכורות, הרי העבודה בבמות ולא מגין על הורג נפש, וממילא דמיחל עבודה, לכך נתן נפשו על הבכורה, והבן. ולכך אמר מכרה כיום, ר"ל כהיום שהרגת את הנפש, וכהיום שאין משכן רק במה, אם כן אתה מיחל עבודה, אם כן מכרה את בכורתך לי. וכששמע עשו שאין מגין עליו דלכך עבודתו מחוללת כמ"ש, דמתחילה היה סבור דאם ירצו להמיתו בדין יוכל להציל עצמו בעבודתו, ולכך לא היה מוכר בכורתו, אבל עכשיו ששמע שאין מגין, אמר הנה אנכי הולך למות אף אם אעבוד, אם כן למה זה לי בכורה כיון שאין תועלת לו להצלה, ועבודתו של מקום היה נקלה בעיניו, רק שבקש הצלת עצמו. והיינו דאמר ויבז עשו את הבכורה, ופירש רש"י (ד"ה ויבז) העיד הכתוב על רשעתו שבזה עבודתו של מקום כנ"ל, דהיינו שהכתוב העיד דהכונה שלו היה כמו שכתבנו, והבן. עוד ביאור על המדרש הנ"ל מה ראה יעקב שנתן נפשו על הבכורה, תמן תנינן עד שלא הוקם המשכן וכו', שתמהו למה מייתי הך משהוקם המשכן. והנ"ל בזה דאם רשע זה יקריב שתוי' יין או פרוע ראש, מה לו לזה וכי ערב הוא בעדו. רק סבור היה כיון שבענין זה יש בידו למעט על ידי קניית הבכורה ממנו, מחויב למנוע, דהוי כיש בידו למחות ולא מיחה (שבת נ"ד ע"ב), וענין יש בידו למחות ולא מיחה, נלמד מפסול הבכורים מחמת חטא הידוע, אף שישראל לא חטאו רק הערב רב, ואלו שחטאו נפלו, רק מפני שלא מיחו (עיין ע"ז ד' ע"א), ושבט לוי לבדם לא היה כח בידם למחות, אבל כל ישראל אם היו רוצים למחות היו יכולים, ולכך נפסלו. והשתא אתי שפיר דמייתי הרישא להורות דהעבודה בבכורים קודם שהוקם המשכן, ומייתי הסיפא משהוקם המשכן וכו', דמזה מוכח גודל החטא של זה מי שיש בידו למחות אף בלא ערבות, דהרי לא קבלו ישראל בערבות עד שעברו את הירדן כדאיתא בסנהדרין (מ"ג ע"ב). לכך אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב כמו שמבואר מרישא, לפיכך נתן נפשו וכו' כדאיתא בסיפא, והבן.
1
