ישמח משה, תולדות כ׳Yismach Moshe, Toldot 20
א׳ויגש יעקב אל יצחק אביו וגו' (בראשית כז כב) עד ויברכהו (בראשית כז כג). יש להבין הא דלא מצינו מפורש בתורה הק' שאברהם בירך ליצחק כמו שבירך יצחק ליעקב. ובסוף פרשת חיי שרה (בראשית כה יא) נאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו. ופירש רש"י (ד"ה ויהי) נחמו בתנחומי אבלים. דבר אחר אף על פי שמסר הקב"ה את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה וברכו, עד כאן. ובפסוק (בראשית יב ב) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, פירש רש"י (ד"ה ויתן) שאמר לו הקב"ה לאברהם והיה ברכה (בראשית יב ב), הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק, עד כאן. וכתב המזרחי דאם לא כן מה ויתן, הא כבר נתנה לו מזמן ששלח את אליעזר לחרן, שנאמר (בראשית כד לו) ויתן לו את כל אשר לו, עד כאן. והנה על דבר אחר הנ"ל שפירש רש"י, כתב המזרחי דהוא לא מפרש ויתן את כל אשר לו ליצחק, דהיינו שמסר לו הברכות, אלא לשום דרשה אחרת, דאם לא כן מאי נתיירא לברך את יצחק דקאמר, הרי כבר מסר לו מבוע הברכות לברך את מי שירצה שהיא יותר גדולה מהברכה, עכ"ל. והנה לא קשה להמזרחי רק מה שנתיירא, ולא קשה ליה למה לו לברכו שכבר עשאו מבוע של ברכות, דזה לא קשיא, דאברהם גופיה יוכיח שעשאו השי"ת מבוע של ברכות באמרו והיה ברכה, אף על פי כן ברכו גם כן, דאף שמבוע של ברכות בידו לברך למי שירצה, מכל מקום צריך ברכה לעצמו, משום הכי לא קשיא ליה רק מה נתירא, וזה פשוט. והנה לפי דבריו קשה לפירוש הדבר אחר הנ"ל, מאי ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, הא כבר נתן, ושום דרשה אחרת לא ידענא מה היא, ועל כרחך מוכרח לומר דלא כפירוש הדבר אחר רק כפירוש הראשון, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה לא בירך אברהם ליצחק, דאף שנתן לו מבוע הברכות, מכל מקום היה לו לברכו, ואם היה מברכו היה נתפרש בתורה כמו שנתפרש ברכת יצחק ליעקב וברכת יעקב לבניו. והנ"ל בזה, וגם יתבאר הטעם מה שיצחק רצה לברך את עשו, והטעם מה שרבקה מנעתו מזה, דהנה מבואר במסכת הוריות (דף י"א ע"ב) ובכריתות (ה' ע"ב) דמלך בן מלך אין צריך משיחה, רק שלמה נמשח מפני מחלוקת של אדוניה. ועיין בברית שלום פרשת שופטים מה שפירשו על פי זה הפסוקים (תהלים קלב יז) שם אצמיח קרן לדוד, (תהלים קלג א) והנה מה טוב ומה נעים וגו', עיין שם. ונקדים עוד דכמו שיש בעם איש פרטי שמוכתר בכתר מלכות, ככה יש בכללות העמים עם אחד שהיא גברת ממלכות, וכמו שנאמר (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', וכמו שיהיה לעתיד והיו מלכים אומניך וגו' (ישעיה (מט כג) מ"ט (ל"ב) [כ"ג]), ומלוכה ניתנה לאברהם כאמרו ית' ואעשך לגוי גדול וגו' ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית יב ג), והיינו שהם יהיו עליון על כל גויי הארץ וגברת ממלכות. והנה במשיחה נאמר (תהלים קל"ג ג') כי שם ציוה ה' את הברכה, ר"ל דמעלות המשיחה היא כי בשמן הזה שורה בו הברכה מאת ה', והנמשח בו מתברך מאת ה', ולפי זה הברכה מאת ה' היא ודאי כמו משיחה. והנה אברהם נתברך מאת ה' ראשונה בהמלוכה ואין צריך למשיחה, ובפירוש נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואם כן אין לו יורש אחר רק יצחק ואין צריך לברכה, וגם ישמעאל לא נחלק עליו, ומזה למדנו שעשה ישמעאל תשובה ונכנע ליצחק ועשאו גביר עליו, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית כה ט) ויקברו אותו יצחק וישמעאל. ולדעתי זהו כונת התורה במאי דאשמועינן זה, ולא לשבח ישמעאל, דהתורה לא ניתנה רק לתועלת ישראל, דרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה, ורק כדי להודיע שנתחזקה הברכה בידו של יצחק בלי שום ערעור, ולא היה צריך לברכת אברהם. ולדעתי גם לכונה זו נאמר בתורה בבני קטורה וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' (בראשית כה ו). ונ"ל שטעם אברהם היה שלא לברך ליצחק, שהיא במקום משיחה, שברכתו היה כברכת אל עליון שמסר השי"ת הברכה בידו, היינו שלא לעבור על אמרם (שבת י' ע"ב) לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים ושלא לעורר קנאה, דהא קיים אברהם כל מילי דרבנן (יומא כ"ח ע"ב), לכך לא היה רוצה להראות השינוי בפועל, ואם היה מברך ליצחק, היה צריך לברך גם את ישמעאל, והוא לא היה רוצה לברכו, לכך עביד כל טצדקי שלא יצטרך יצחק לברכה שהיא כמו משיחה, ובזה גופא שלא ברכו ולא נתעורר מחלוקת עליו, היא גופא סיבה שאינו צריך לברכה, רק שאמר לו הברכות מסורות בידך לברך לאחרים כמו שפירש רש"י, משום דידע ברוח הקודש דיהיה על יעקב ערעור מעשו, ויצטרך לברכה שהיא במקום משיחה, כמו שהיה צריך שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה, כי שמן המשחה לא היה להם, דהיה צריך להעשות על ידי משה דוקא, כמו שנתבאר בכריתות (ה' ע"ב) ובהוריות (י"א ע"ב) דשמן של משה לא כלתה, וממנו נמשחו בכל הדורות, והוא קיים גם לעתיד, ובבית שני שנגנז לא היה משיחה. אחר כתבי זאת ראיתי בתרגום יונתן שם בפסוק ויהי אחרי מות אברהם, וז"ל: ומן בגלל דלא הוי אברהם צבי לברכא ית ישמעאל, בגין כן לא ברך ית יצחק, דאין הוא מברך ית יצחק ולא לישמעאל, הוי נטיר ליה דבבא, עכ"ל ושמחתי. ומכל מקום בדברי התרגום יונתן לא מתיישב, דקשה וכי משום זה יפסיד יצחק הברכה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דכיון דלא ברכו לא היה צריך לברכה, ודו"ק. והנה רצה יצחק לברך לעשו, דהיה סבור דממלא מקומו ביראה, דהרי היה מראה עצמו לצדיק לפניו בשאלות כיצד מעשרין את המלח ואת התבן (ב"ר ס"ג י'), אף דמאותן שאלות ידע שהוא בור, מכל מקום היה סבור דממלא מקומו ביראה, ולו יאתה המלוכה שהוא הבכור אף שאינו ממלא מקומו בחכמה, כמבואר בהלכות מלכים (פ"א ה"ז) דסגי בממלא מקומו ביראה, ומקורו ממסכת כתובות (דף ק"ג ע"ב) שם גמליאל בני נשיא וכו', עיין דמסיק נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוי, ומכל מקום צריך ברכה כי היא במקום משיחה, דהרי הברכה מאת ה' היה נמסר בידיו, משום שיעקב גדול ממנו גם בחכמה. אבל רבקה ידעה האמת דעשו הוא רשע ואינו ראוי לירש עטרת המלוכה, דכיון דאינו ממלא מקומו ביראה, כולי עלמא מודי דאינו ראוי, ומכל שכן שהוא רשע גמור, ואם כן יעקב היא היורש. ומכל מקום צריך לברכה שהיא במקום המשיחה, מפני מחלקותו של עשו שיערער עליו, כמו בשלמה שהיה ראוי על פי נתן הנביא ולא אדוניה, ואף על פי כן היה צריך למשיחה מפני המחלוקת, דלכאורה קשה למה ליה להגמרא לתרץ שנמשח שלמה מפני המחלוקת, נימא הא דנמשח שלמה, היינו משום שהיה לדוד הרבה בנים ומאן מפיס איזה מהן יירש המלוכה. אלא ודאי צריך לומר דהיה שלמה נברר על פי הנביא ולא שייך לומר מאן מפיס, ואף על פי כן היה צריך להמשח מפני המחלוקת, הכי נמי גם כאן היה צריך יעקב לברכה במקום משיחה מפני ערעורו של עשו, ונתברך באמת ולא בטעות, כי הטעות היה בטעות כמבואר בדברינו למעלה, עיין שם. ועל פי זה יתבאר המדרש רבה (ב"ר ס"ג י"ט) (הובא למעלה) ולפי שהיה כמשחקים, הסכים הקב"ה ואמר קומו שרים משחו מגן, שרים אלו מיכאל וגבריאל, משחו מגן וכתבו שהבכורה ליעקב, עד כאן. והוא תמוה. ועל פי מ"ש אתי שפיר, דמאחר שקנה הבכורה, הרי לו ראויה עטרת המלוכה שהיא במקום המשיחה, על כן צוה למלאכיו שיסבבו שיברך יצחק ליעקב וישמרהו שלא יקללו, והיינו משחו מגן. וכן היה על ידי מלאכים, כמבואר בתרגום יונתן בפסוק (בראשית כז כה) ויבא לו יין וישת, עיין שם. וכן מבואר במדרש רבה פרשה ס"ה (ב"ר ס"ה י"ט) בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמושך (בראשית כז כא), נשפכו מים על שוקיו והיה לבו רפה כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד בימינו, עיין שם. ובודאי דהיו מיכאל וגבריאל אוהבי ישראל, והיינו משחו מגן, דבמה שתגינו עליו יהיה המשיחה וכתבו הבכורה ליעקב, דזה יהיה גמר הקנין של הבכורה שיחול עליו עטרת המלוכה, כי הברכה ההיא היה ממש משיחה, כי היה מסור בידו מאברהם הברכה של הקב"ה עצמו, והבן.
1
ב׳ודאתאן עלה דהאי סוגיא דכתובות (דף ק"ג) נימא בה מילתא, דאיתא התם דקאמר רבי שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. ופריך מאי קאמר, ומשני הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, א"ר לוי צריכא למימר (פירש רש"י דרבן גמליאל הבכור הוי נשיא). א"ל רבי שמעון ברבי צריכא לך ולמטלעתך, מאי קשיא ליה הא קרא קאמר (דברי הימים ב' כא ג) ואת המלוכה נתן ליהורם כי הוא הבכור, ההוא ממלא מקום אבותיו הוי. (ופירש רש"י כלומר אין באחיו חשוב ממנו, אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו). ורבי מאי טעמא עביד הכי, נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראה ממלא מקום אבותיו הוי, עד כאן. וקשיא לן על רבי שמעון ברבי דקאמר ללוי צריכא לך ולמטלעתך, דאין זה אלא אונאת דברים, והלא מבואר בפרק הזהב (ב"מ נ"ח ע"ב) דבאונאת דברים עובר בלאו כמו באונאת ממון. ונ"ל דרבי שמעון ברבי השיב בדבריו אלו ללוי הטעם דצריכא למימר משום שהוא חכם ביותר וכדמסיק הש"ס, עיין שם פירוש רש"י. רק שלא היה יכול להשיב לו כן בפירוש ולומר משום שאני חכם ביותר, דכתיב (משלי כז ב) יהללוך זר ולא פיך ואין זה מדרך ענוה, לזה השיב לו בדרך רמז להבין התירוץ מתוך דבריו, ולזה היה מוכרח לומר לו כדברים האלו, הגם שיש בהן אונאת דברים, בכהאי גוונא שרי, בהקדים דבתשובות צמח צדק סימן נ"ב מבואר דאף דאזלינן בתר רובא, מכל מקום לענין תשובה חיישינן גם למיעוט ולא אזלינן בתר רובא, וצריכה לעשות תשובה על זה גם כן, דשמא העובר הוא ממזר, עיין שם. ואני הוספתי נופך על דבריו, דתיקונו של הולד כשמכשירין אותו, זהו קלקולו לענין חומרת התשובה, דכיון דמן הדין לא מחזקינן ליה בממזר ויבא בקהל, ושמא באמת ממזר הוא ויתערב ממזרים בישראל על ידה, והבן. אך על עיקרא דמילתא שהביא הצ"צ דלענין תשובה לא מהני רוב, לא הביא ראיה רק מהא דהחמירה התורה על ספק יותר מודאי עבירה, עיין שם. אבל אין ראיה לרוב, דרוב הוא כודאי, והבן. אבל נ"ל להביא ראיה להצ"צ ממסכת ב"ק (מ"א ע"ב) דמקשה הש"ס על פי בעלים מודה בקנס הוא. ופירשו התוס' (ד"ה מודה) דהא קיימא לן (ב"ק ט"ו ע"א) פלגא ניזקא קנסא, ומשני הגמרא קסבר כופרא כפרה. ולכאורה קשה מה בכך, הלא מכל מקום סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולא הוי רק קנס (כתובות מ"א ע"א). ולפי מ"ש הצ"צ אתי שפיר, דהא דסתר שוורים היינו כמו רוב בהמות וכו', ולענין כפרה ותשובה לא מהני רוב, והוי מן הדין אי לא פטרו הכתוב, כנלע"ד ודו"ק. והנה במהרי"ק שורש קכ"ז הוכיח מהא דב"ק דף כ"ח ע"א, דשור תם שעלה על חבירו להרגו, דאם בעל התחתון דחף לעליון מעל התחתון כדי להציל שורו, ומת העליון, דחייב אם היה יכול לשמטו, עיין שם. דאם אחד גזל את חבירו וכדומה, ועמד חבירו והציל שלו באופן שעשה היזק גדול לזה שרצה לגוזלו, והיה יכול להציל שלו בענין שלא יהיה ההיזק, חייב לשלם, עד כאן. וכתבתי שיש לדחות, דהתם בעל השור העליון לא עשה מעשה רשע ופשע כלל, רק שהתורה חייבו על נזקי ממונו הואיל ולא שמרו, מכל מקום משום זה אינו יוצא משאר שוורים של ישראל שמוזהרין עליו שלא להזיקו, ומכל שכן בשור תם דקיימא לן (כתובות מ"א ע"ב) פלגא נזקא קנסא, דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, מה שאין כן בר ישראל שעושה בזדון אשר לא כדת, וחבירו בא להוציא בלעו מפיו, אפשר דאין צריך לדקדק לשמרו בשעת הצלה מן ההיזק, דכל איזה הצלה שנזדמן לו יעשה, דאיהו דאפסיד אנפשיה במה שעשה אשר לא כדת, וכאשר עשה כן יעשה לו והוא גרם לעצמו, וכמו שאמרו רז"ל במקום אחר (יבמות ק"י ע"א) הוא עשה שלא כהוגן, לכך עשו בו שלא כהוגן, וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (ב"ק כ' ע"א), כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה לא קשיא על רבי שמעון ברבי, דאף באונאת דברים הוי כמו אונאת ממון, מכל מקום הלא אונאת ממון גם כן אם היא דרך הצלה וגרם לעצמו שרי, והכי נמי דכוותיה, דהא לוי גרם לעצמו שהיה מהרהר ואומר על רבו רבינו הקדוש שאמר דברים שאינם צריכין, והם אך למותר וכדי בזיון לערכו, והיה רבי שמעון צריך לקיים כיבוד אביו וכבוד רבו, ולתרץ דבריו בגאוה היא לאו כמו שמבואר בהקדמת הסמ"ג, לכך היה צריך להשיב לו האמת בדרך רמז, אף שברמז ההוא יהיה בו אונאת דברים, הוא גרם לעצמו. והרמז הוא כך, דהא ידוע דלוי איטלע על שהגיס דעתו כלפי מעלה והטיח דברים (תענית דף כ"ה.), והשיב לו לפי מעשיך שנענשת עליו וכפי שיטתך דמותר להתגאות, יש לי תירוץ לומר לך דצריכא למימר, ודי לחכימא ברמיזא ודו"ק והבן.
2