ישמח משה, צו ג׳Yismach Moshe, Tzav 3
א׳ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה וגו' (ויקרא ז יח). פירש רש"י (ד"ה ואם) במחשב לאכלו בשלישי הכתוב מדבר, עיין שם. ויש להקשות למאי צריך לומר המקריב אותו לא יחשב לו, דהוא שפת יתר כיון דכתב כבר לא ירצה, אם כן הקרבן פסול וממילא לא עלה לבעלים לשם חובה, דמה אם שחט שלא לשמן סתמא, מצינו בריש זבחים (ב' ע"א) דאף אם הקרבן כשר, מכל מקום לא עלו לבעלים לשם חובה, מכל שכן היכי דהקרבן פסול. גם יש להפליא למה תצא זאת מלפני הכהנים עובדי ה' לשחוט את הזבח על מנת לאכלו ביום השלישי דייקא, דאטו ברשיעי עסקינן או מומר להכעיס ח"ו, הלא מסתמא הכהנים המה יראי ה', ואין בודקין מהמזבח ולמעלה (פסחים ג' ע"ב). והנ"ל בזה, דהנה כבר עמדו הקדמונים על ענין הקרבנות, דאם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכבר היה דברינו בזה למעלה (בפרשת ויקרא), דהעיקר הוא דעל ידי הקרבן ישים החוטא אל לבו ויחשוב בעצמו מה זה שבשביל שחטאתי אני, ישחט תמורתי בעל חי שלא חטאה ואין עול בכפה, ובודאי אין זה כי אם השתעבד הפחות להנכבד ממנו, כי על ידי זה הותר לי לשחוט הבעל חי תמורתי והיתה נפשה תחת נפשי, הנה מזה יבא החוטא ליקח קל וחומר בעצמו, ומה אם הבעל חי לנגד האדם אשר לא בראו ולא גמלו כל טוב כך, על אחת כמה וכמה איך ראוי להאדם להשתעבד ולהכנע להנכבד מלך מלכי המלכים הקב"ה שבראו והוציאו מאין ליש וגמלו כל טוב ואיננו מסיר השגחתו ממנו אף רגע, ומזה יבא לחשוב עם קונהו ולקרוע סגור לבו עלי חטאיו אשר עבר ופשעיו אשר גבר, ויתמרמר מאד ויתחרט וישוב בתשובה שלימה. ובזה פירשתי הפסוק (מיכה ו ו-ח) במה אקדם ה' איכף לאלקי מרום וגו'. דיש לדקדק דפתח בה' וסיים באלקי מרום. וגם מה ענין התואר אלקי מרום לכאן. ולדברינו הכי פירושו, במה שאקדם ה' דהיינו בקרבנות, ענינם וכונתי הוא דעל ידי זה איכף לאלקי מרום, דהיינו נגד רוממותו יתעלה כנ"ל, כי האקדמנו בעולות וגו', הלא כל זה אין די, (מיכה ו ז) והירצה ה' באלפי אלים וגו', אמנם עיקר רצונו הוא לבא על ידי זה לידי הכנעה ולידי מדות טובות, והיינו (מיכה ו ח) הגיד לך וגו' מה ה' דורש מעמך כי אם עשות חסד והצנע לכת וגו', שעל ידי הקרבן יבא לידי מדה זו, והבן. ונמצא לפי זה עיקר הקרבת הקרבן הוא, דעל ידי זה יתעורר האדם לחשוב עם נפשו איך שראוי לו להשתעבד למלך מלכי המלכים מקל וחומר השתעבדות הבהמה אליו. אבל אם אינו עושה החשבון הזה עם נפשו ואינו שב בתשובה, אזי הקרבן אינו כלום והירצה ה' באילים, ורחמיו על כל מעשיו כתוב (תהלים קמה ט), והנה כי כן קרבן כזה אינו עולה לרצון, וממילא אין להכהנים לאכלו, כי הכהנים אוכלים בזמן שהבעלים מתכפרים ולא בזמן שאין הבעלים מתכפרים בו (פסחים נ"ט ע"ב). אמנם זה דבר התלוי במחשבת הבעלים המקריבים, ואיך יודע להכהן המקריב אותו אם הבעלים חשבו לנפשם כנ"ל, ואם עשו תשובה להכשיר הקרבן אם לאו, והנה לבי אומר לי וברור בעיני דזה היו סיבה מאת ה' החוקר לב ובוחן כליות, דבאם הבעלים לא שמו אל לבם ככל הנ"ל ולא שבו בתשובה כראוי, אז בעל כרחו של הכהן נזרקה במחשבתו בעת הקרבה לחשב לאכול הקרבן ביום השלישי, לגלות דהקרבן פסול ואינו ראוי להקרבה והכהנים לא יאכלוהו. וזה שאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי, כפירוש רש"י שמחשב לאכלו ביום השלישי לא ירצה, ושלא תקשה איך יצוייר מחשבה פגולה כזו בכהני ה', על זה אמר המקריב אותו, ר"ל הבעלים לא יחשב לו, כלומר לא עשה החשבון השתעבדות הפחות להנכבד מבהמה לו, וקל וחומר ממנו למלך מלכי המלכים, לכך פיגול יהיה כי מה' היתה נסיבה לשום זה במחשבת הכהנים, למען לא יאכלוהו ולמזבח לא יעלה כאמור, והבן. ועל פי האמור דעיקר הקרבן הוא כדי שיתעורר בתשובה על ידי חשבון השתעבד הפחות לנכבד, פירשתי אמרם (ברכות נ"ה.) שלחנו של אדם דומה למזבח. דר"ל דגם על ידי ששוחט בהמות ועופות למאכלו, על כרחך מטעם השתעבד הפחות להנכבד, אם כן גם מזה יקח קל וחומר הנ"ל לעצמו להשתעבד לרוממות הבורא יתעלה. ובזה פירשתי (ישעיה (נא יב) נ"א י"ב) מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך וגו'. דהנה ידוע דיש שני בחינת יראה, יראת העונש והיא נקרא יראה תתאה, כי ירא רק את עצמו שלא יענש וימות ח"ו, ולמעלה מזה יראת רוממותו יתעלה הנקרא יראה עילאה שלא מחמת העונש כלל, רק משאיתו והדר גאונו ית' בחינת השתעבד הפחות להנכבד. וזה שאמר מי את (לשון הגדלה), כלומר הלא אתה זרע אברהם יצחק ויעקב, ותראי רק מחמת שאנוש ימות היינו יראת העונש, הלא בערכך ראוי לך להבן ולקחת מוסר השכל מבן אדם חציר ינתן, ר"ל שהיה מהראוי שיאכל חצר ועשב השדה, ומדוע זה הותר לו בעל חי למאכלו (עיין), ועל כרחך מטעם השתעבד הפחות להנכבד אף גם שלא עשאו ולא בראו, ואיך תשכח ה' עושך וגו', ודאי מהראוי להשתעבד לנגדו יתעלה וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, והבן.
1