ישמח משה, צו ד׳Yismach Moshe, Tzav 4
א׳כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש מעמיה (ויקרא ז כה). בגמרא חולין (דף ק"כ ע"א) תנן התם, הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב, ופריך בשלמא הקפה את הדם אחשביה, אלא המחה את החלב, אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש נפש (ויקרא ז כה) לרבות השותה. תניא נמי גבי חמץ בכהאי גוונא המחהו וגמעו חייב כרת וכו', אמר ריש לקיש נפש (שמות יב טו) לרבות השותה, ותניא נמי וכו', וצריכי דאי כתב רחמנא חלב, חמץ לא אתי מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר, ואי כתב רחמנא חמץ, חלב לא אתי מינה שכן לא הותר מכלל. ובתוספת שם (ד"ה חלב) הקשה הר"ר שמואל מוורדין לרבי יוסי הגלילי דלא חייש להאי פירכא וכו', עיין שם. ותירוצם הוא כחלום בלא פתרון. ונ"ל ליישב קושיא זו, דהנה לכאורה קשה לי מהא דהקשו התוספת בפסחים (דף כ"א ע"ב) על ר' אבוהו בד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל, ואם תאמר יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת, דהא כתיב (שמות יב טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, וכי תימא אין הכי נמי, אם כן לקמן דבעי מאי איכא בין חזקיה לר' אבוהו, לימא דאיכא ביניהו הנאה. ואומר ר"י דלא יאכל ולא תאכל, ילפינן מלא תאכלו, אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו, עד כאן דבריהם ז"ל. ואם כן לפי זה הקרא הנ"ל דכרת לא איירי רק באכילה ולא בהנאה, אם כן לפי זה המחהו וגמעו דלא נפיק רק מהנפש דכתיב גבי כרת, קשה מנא לן איסור הנאה בהמחהו, דהא הקרא הנ"ל לא איירי בהנאה. מיהו קושיא זו מעיקרא ליתא וטעות הוא, דהא באמת כיון דחמץ נאסר בהנאה, מה לי המחהו או לא, רק לענין אכילה יש לחלק דלא מחשב אכילה כקושית המקשן, אבל ודאי הוא בכלל הנאת חמץ. והא דאיצטרך לרבות השותה ולא אמרינן דהוי בכלל הנאה, היינו לענין כרת איצטרך לרבוי דעל הנאה ליכא כרת רק לאו, וקאתי הנפש ומרבה השותה דהוי כאכילה לענין כרת, כמפורש בתוספת בסוגיא דידן בחולין בד"ה אלא אם חמץ הוא, עיין שם. אבל הנאת המחהו, הנאת חמץ הוא, וזה ברור.
1
ב׳אבל אי קשיא הא קשיא, הלא כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ז') וז"ל: האוכל מן החמץ בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר לא יאכל, ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית, עכ"ל. והקשה הכסף משנה למה לי קרא בחמץ בפסח, הא בכל איסורין שבתורה קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. וכתב המשנה למלך וז"ל: וראיתי להרב מהר"ל נ"ח בתשובה דתירץ דאיסור חמץ לא דמי לאיסור חלב, דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה שעת היתר, מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח, ולכן איצטרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור קודם הפסח, והוליד הרב ז"ל מזה דביום י"ד משעה ששית ולמעלה, אין אסור מן התורה בפחות מכשיעור, עד כאן דברי המשנה למלך. ור"ל דהא הקרא דלא יאכל דנפיק מינה חצי שיעור בחמץ לאיסורא, איירי בתוך זמנו, ולפי זה קשה בשותה מנא לן דחצי שיעור אסור מן התורה בחמץ, כיון דריבוי דהנפש, לא כתיב רק בכרת דאיירי בכשיעור, וחמץ משאר איסורין לא ילפינן. מיהו גם קושיא זו לא קשיא מידי, דהא הקרא דלא יאכל דילפינן מיניה חצי שיעור, איירי גם באיסור הנאה לכולי עלמא, ואם כן כבר ידעינן דחצי שיעור אסור מן התורה גם כן בהנאה בחמץ, וכבר כתבנו דהשותה לא נפיק מכלל הנאה, וכי איצטרך קרא לכרת, ואם כן בחצי שיעור הא ליכא כרת, אם כן בכלל הנאה היא דחצי שיעור אסור מן התורה ולא קשה מידי. ואם כן לפי זה לרבי יוסי הגלילי דסובר חמץ בפסח מותר בהנאה כל שבעה, אם כן לדידיה ליכא למימר כלל דחצי שיעור אסור בשותה מטעם דשתיה הוי בכלל הנאה, דהא חמץ מותר בהנאה, אם כן גם לענין איסור צריך לריבוי בשותה, אם כן לפי זה נשאר הקושיא חצי שיעור מנא לן דאסור בשותה. וצריך לומר לר' יוסי הגלילי אין הכי נמי דחצי שיעור לא אסור בשותה מן התורה בחמץ, ואם כן לפי זה מיושב קושית התוספת הנ"ל לר' יוסי הגלילי, דאי לא כתב נפש בחלב והוי ילפינן מחמץ, הא דון מינה ומינה ולא אסור שותה כלל בחצי שיעור, לכך איצטרך נפש בחלב, ודוק.
2