ישמח משה, ואתחנן א׳Yismach Moshe, Vaetchanan 1
א׳טרם נבא אל ביאור מקראי קודש, נפתח פתחא להאי פרשתא לבאר איזה מדרשים.
1
ב׳איתא במדרש (עיין קה"ר פ"י) הובא בספר כתנות אור בשם הגאון מהרש"ך בספרו ברכת שמואל וזה תוארו, אמר לו הקב"ה למשה כתבתי עליך שחכם אתה, הנאמר (משלי י ח) חכם לב יקח מצות, ואתה רוצה לכנס לארץ. והוא פלא. ונ"ל דאיתא במסכת סוטה (דף י"ג.) חכם לב יקח מצות, זה משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק בעצמות יוסף, עד כאן. וכתב זקיני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות על מה שתאר אותו בשם חכם, דלכאורה אינו ענין לכאן רק תואר צדיק, דאיזה דבר חכמה יש בזה רק הוא צדקות. ומפרש דשפיר הוא דבר חכמה, שחושב הפסד מצוה כנגד שכרה (אבות פ"ב מ"א) עד כאן דבריו. ובאמת ראויין הדברים למי שאמרם, דאף דאצלינו הוא נדמה לדבר פשוט, היינו כיון שכבר הורינו זקנינו דבר זה, אבל הממציא הראשון שהמציא דבר זה, ודאי דחכם יתקרי, ובפרט להגביר שכלו על ידי דבר זה על החומרי לעשות מעשה בפועל, כי אינו דומה המסכים במשפט השכל בלא מעשה בפועל, שאף ששכלו חלש יסכים על דבר אמת, כיון שאין לו מונע הוא החומר מה שאין כן לעשות מעשה בפועל, שאז התגברות החומר וכוחותיו המתאוים נתערבב שכלו, בודאי שצריך להיות בעל שכל גדול וחזק בשעה שהגיע מעשה לידו בפועל, זה ודאי יורה על שלימות שכלי וחכם יתקרי. היוצא מזה שעיקר החכמה של משה אדונינו בזה הוא הסתכלות החשבון הזה. ואיתא עוד סוטה (דף י"ד ע"א) שאמר לו הקב"ה למשה בשעה שביקש ממנו לכנוס לארץ, וכי לאכול מפריה אתה צריך, אלא לקיים המצות התלויות בה, הריני מעלה עליך כאלו קיימת אותן ואתן לך שכר בעבורן. והקשה גם כן הגאון הנ"ל וכי משה עשה על מנת לקבל פרס, שהשיב לו הקב"ה שאתן לך שכר כאלו קיימת אותן, הא אסור לעבוד על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג). ותירץ הגאון הנ"ל, בכהאי גוונא שאינו מחויב בדבר רק שרוצה להביא עצמו לידי חיוב, שרי על מנת לקבל פרס. ומשה עדיין לא היה מחויב בדבר לקיים מצות התלויות בארץ, כיון שלא היה בארץ, עד כאן דבריו הקדושים. ואם כן לפי זה אם אמר יאמר משה אדונינו שאף בכהאי גוונא שעדיין אינו מחויב בדבר, ורוצה להביא עצמו לידי חיוב, לא ירצה לעשות על מנת לקבל פרס אף שמותר מן הדין, רק שחפץ לקיים מצותיו בלי קבלת תועלת, אז הוי טענתו חזקה ומה יתן ומה יוסיף תשובתו יתברך באמרו הריני מעלה עליך, דהיינו שיתן לו שכר כאלו קיים, כיון שהוא לא יחפוץ בהשכר רק בהקיום עצמו. אך אם נלמד דבכהאי גוונא שלא היה מחויב בדבר רק שיביא עצמו לידי חיוב, אף משה עשה על מנת לקבל פרס, אם כן היתה תשובתו יתברך תשובה ניצחת. והנה דבר זה נלמד ממה שמצינו שנקרא משה חכם במעשה דעצמות יוסף, ואופן חכמתו בזה כבר כתבתי משום שהמציא לחדש הפסד מצוה כנגד שכרה. ויש להבין הלא חשבון זה לא שייך רק מי שעושה בשביל שכר, ואף כשיש לו היזק על ידי המצוה ורוצה למנוע, שייך לומר שיחשוב השכר כנגד ההפסד. מה שאין כן כשאינו עושה בשביל שכר, והשכר לא נחשב אצלו מאומה נגד החשקות שיש לו לקיים מצותיו יתברך באהבה, הנה החשבון הזה למה לו, הלא אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואינו צריך מחשבון הזה כלל. ועוד קשה טפי, דאם מחשב השכר ובשביל זה הוא מחזיק במצוה, אם כן הרי הוא על מנת לקבל פרס, ואם כן האיך חשב משה השכר של המצוה כנגד ההפסד ובשביל זה החזיק המצוה, אם כן הרי הוא על מנת לקבל פרס ודבר זה אסור. ואם נימא דאמת לא היה צריך משה לחשבון זה כלל, אם כן הדרא קושיא לדוכתי מהיכי תיתי לו תואר חכם, רק תואר צדיק או חסיד. אלא ודאי כדי ליישב זה צריך גם כן לומר דדבר זה הוא התעסקות עצמות יוסף, שאין מוטל עליו החיוב לעסוק לבדו רק על כללות ישראל, ולא על יחיד בפני עצמו, וכיון שהם לא רצו להתעסק אין עליו חיוב, לכך שפיר עביד על מנת לקבל לקבל פרס דבכהאי גוונא שרי, לכך חשב זה החשבון וחכם יתקרי, כנ"ל ברור. והנה מזה יש ללמוד דבכהאי גוונא כיון שלא היה עליו החיוב עשה משה על מנת לקבל פרס, ואם כן לפי זה היתה תשובתו יתברך ניצחת מה שהשיב לו הריני מעלה כו' כשביקש על ביאת הארץ, וזה ברור. והשתא מבואר המדרש שלפנינו כתבתי עליך שחכם אתה, שנאמר חכם לב יקח מצות, כמו שדרשו חז"ל על משה בהתעסקות עצמות יוסף, ותואר החכם כמ"ש שהמציא החשבון הזה, ואם כן גלית אדעתך שאתה עושה בכהאי גוונא על מנת לקבל פרס, אם כן לפי זה תשובתו יתברך באמרו הריני מעלה עליך כו', הוא תשובה ניצחת ואתה מבקש ליכנס לארץ, וזה נכון בעז"ה בדרך פשוט.
2
ג׳והנה לפע"ד נראה עוד לומר, שזה היה כדמות עונש למשה על שלא קיים אז באהבה גמורה כפי מדרגיתו, רק שחישב חשבון זה, לכך נמדד לו עכשיו כמדתו כאלו היה רוצה לכנוס לארץ על מנת לקבל פרס, אף שלא היה כונתו עכשיו כן. ועל פי זה נתיישב מה שתמוה לי, דאף אם שרי על מנת לקבל פרס בכהאי גוונא, למדריגת משה ודאי לא נחשב אצלו שום דבר לנגד השתוקקות וחשקות שלו שהיה לו לקיים איזה מצוה, ואם כן מה השיב לו השי"ת בזה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהוא עונש על שלא קיים אז בכהאי גוונא באהבה, רק על ידי חכמות החשבון הזה. והשתא אתי עוד שפיר טפי לשון המדרש הנ"ל, שהוא כמו הודעת החטא כתבתי עליך שחכם אתה שלא עשית באהבה אלא על ידי חכמות החשבון, ועכשיו אתה רוצה ליכנס לארץ ישראל כעושה מאהבה, לא כך אלא כמדתך אז, כך אמדוד לך עכשיו שחישבת בשביל שכר, ועכשיו הריני מעלה עליך כהנ"ל ואתן לך שכר ודוק. והנה היוצא מזה דבר חדש, שבאשר משפטו שם פעלו, שאף שעשה מצוה רבה בעצמות יוסף, ושבחוהו חז"ל בזה וקבל שכר גדול כמו שמפורש בגמרא סוטה שם, מכל מקום פגימה דקה היתה בזה שהיה צריך לחשבון, ואף שמותר בזה על מנת לקבל פרס כמו שכתבתי, מכל מקום לפי מדריגת משה הוא פגימה, ואף שחז"ל הורינו לעשות זה החשבון, היינו לנו כי גב החומר גבינו להכניע את חומרינו, ופגימה זו היתה סבה שלא בא לארץ ישראל ולא שמשום זה נענש, רק שנענש בשביל המפורש בכתוב, רק שזה היה סעד גם כן שלא יקובל תפלתו אחר שכבר נגזר עליו לבטל הגזרה מחמת חשקות הנמרץ שהיה לו שנמדד לו כמדתו, אם שבדבר שאין מן החיוב מתנהגין במחשבת קבלת שכר ונקצב לו שכר כאלו קיים, אבל לא זכה לקיימם, וזה היה לו עונש גדול מאד אף שנקצב לו השכר, דהא הוא היה חפץ במצוה מאד ביותר, ואין השכר נחשב לו לכלום נגד השתוקקות וחשקות לקיים מצות הבורא ב"ה. ומה שבאמת בעצמות יוסף לא היה כן, יתבאר בסמוך ואף שלא נמצא כן בשום ספר, כי במצוה רבה זו היה עזר וסעד שלא יכנוס לארץ ישראל, דהיינו שלא יתבטל הגזירה שנגזר עליו מצד אחר, כי עמוקה מני ים מה תדע, ואם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, ומי אשר יחפור ימצא מטמונית חדשים אשר לא שערום אבותינו. ואברר ואגלה כי מפורש בדברי רז"ל ברמז, שעל פי זה תבין מה שראוי לעמוד בו, דהנה מצינו בגמרא (סוטה י"ג ע"ב) דאין המצוה נקראת אלא במי שגומרה, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מארץ מצרים קברו בשכם, וכי ישראל העלו הלא משה העלה, אלא נקראת על מי שגומרו, עד כאן. הנה משמע שאין המצוה נקראת על שם משה, הואיל ולא גומרה, והוא תמוה דהא קיימא לן (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ומכל שכן הכא שכבר פעל צדיק פעולתו מארץ מצרים ולהביאו עד הירדן, ואף שלא גמר להכניסו לארץ, צדיק מה פעל הלא נאנס שאמר לו הש"י לא תעבור את הירדן (דברים ג כז). ולפי מ"ש אתי שפיר, שההתחלה של המצוה היא בעצמה היה סבה שלא גמרה שלא היה בשלימות, כי אם היה בשלימות כפי מדריגת משה, היה נגמר על ידו שהיה בא לארץ כאמור, אך מחמת שחיסר בהמצוה לפי מדריגתו, לכך נמדד לו בסוף כן כשבקש ליכנס לארץ ולא נגמר על ידו, לכך אין זה בכלל נאנס כנ"ל.
3
ד׳אך כדי להבין מהיכן נצמח שמשה אדונינו יצטרך בדבר מצוה להתחכם כנגד יצרו בתחבולות על ידי שוחד שכר, הלא זה כל האדם, אבל לא משה אדונינו כי אם יעשה לעשות רצון קונו וחפץ צורו, ומה זה עושר המדומה בחיק משה אדונינו שיבטל שום מצוה עבור זה. אך הענין בזה, שמשה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), והוא כדמות אילן והם הענפים, ובהפרדם ונפלם שדי תכלא קצת במשה, לכך נאמר לו לך רד כי שחת (שמות לב ז), בשעה שעבדו ישראל את העגל (עיין ברכות ל"ב ע"א), ולכך אז שכולם נתעסקו בביזה ולא השגיחו בדבר מצוה כזה, שדי תכלא במשה עד שהצטרך להתחכם ולהתגבר שכלו בבקשת חשבונות רבים. ואף דאיתא שם בסוטה דאמרו ישראל הניחו כבודו בגדולים, אם כן משמע לכאורה דלא חטאו ישראל בהתרשלות מן המצוה שמושבעין ועומדין, כבר פירש שם זקיני הגאון מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות שזה קאי על מ' שנה שבמדבר שלא נתעסקו בו אלא משה, אבל בתחילת יציאתם ממצרים לא נתעסקו בו מפני הביזה, ולכך לא נתעסקו בו אלא משה. וכן כתב עוד שם וז"ל: גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיתה המצוה חביבה עליו, ובגנאי ישראל דשבקי' ליה משום ביזה, היינו בתחלת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים כו', עכ"ל עיין שם. ואם כן משמע מדבריו דהסיפא דקרא דחכם לב, דהוא ואויל שפתים ילבט קאי על ישראל, וסיפר בגנותן דשבקי' לארונו של יוסף משום ביזה, והכי פירושו שפתים ילבט, מה שנשבעו לבטא בשפתים לשאת ארונו של יוסף. וכן משמע מהגמרא שאמרו כל ישראל נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, עכ"ל הגמרא. אם כן משמע להדיא דהכי פירושו דמייתי ראיה על שתיהן דחכם לב זה משה, ואויל שפתים ילבט היינו ישראל, ולזה כין זקיני הגאון מהרש"א ז"ל באמרו שסיפר הכתוב בשבח משה ובגנותן של ישראל, וזה ברור וכו'. ועל פי זה יתבאר שם בסוטה (דף י"ג ע"א) תנו רבנן בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק במאמר הזה טובא. חדא, דמאי קא משמע לן באמרו בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, דאטו מי לא ידע דמשה בחיר ה' עבדו נאמן ביתו צדיק הוי וחביבין עליו מצות, ומאי קא משמע לן. ועוד קשה מאי רבותא כל כך לגבי משה שדחה עושר המדומה קנין הבל, כדי לעשות נחת רוח לבורא, והחליף עולם עובר בעולם עומד. ועוד קשה אם בא לשבח את משה להורות לנו חביבות המצות ממשה, שנלקח ראיה ומוסר וחכמה ולימוד ממנו, דודאי לא נכתב שום דבר לבטלה דהא מאי דהוי הוי, רק הכל ללמד דורות הבאים, אם כן לאיזה ענין מונה את ישראל, וכי בשביל זה יוגדל שבחו של משה מתכבד בקלון חבירו. ועוד דמאי קא משמע לן דמשה היה צדיק יותר מכל ישראל ודאי דזיל קרי' ביה רב הוא ומובן מאליו, דאם לא היה טוב יותר מכל ישראל, לא היה נבחר לגואל לסרסר בין ישראל לאביהם שבשמים להוריד להם התורה הקדושה. וגם כן יש לדקדק תיבת כולן מיותר, ואיך שייך לומר כל ישראל כולן, והן אמת דבעין יעקב השמיט תיבת כולן, היינו מפני שהיה זה הלשון תמיה בעיני המעתיק, ולכן חשבוהו לטעות, אבל בספרי הש"ס איתא דכל דבריהם בדקדוק נאמרים אין בהם נפתל ועקש ושפת יתר. והנ"ל בזה, דכבר כתבנו דהקרא דחכם לב רישא בשבח משה, וסיפא בגנות ישראל. והנה נ"ל דעיקר הכונה בסיפא לא לגנות ישראל, רק לפרש הסיפא, על פי מה שכתבנו דחכם לב יקח מצות, וקאי על משה שהתעסק בעצמות יוסף. וזה תמוה מאד דמשה בחיר ה' מובחר האנושי ורבן של הנביאים, יצטרך לזה חכמות לב, דמשמעו של חכמת לב ודאי מורה לתחבולות נמרצות ועשתונות משתנות, ולמה הוא לו והלא מילתא זוטרתא הוא לגבי משה לעשות מצוה לעשות נחת רוח לקונו יתברך, ולדחות מפניו כל הון, ומה זה לפני האיש משה שיצטרך לעצות ותחבולות, הלא אהבתו כלפיד בוער עד אין קצבה. לכך אמר ואויל שפתים ילבט, וקאי על ישראל שהם הפרו ברית ושבועה בשביל הביזה, וכיון שכל ישראל עשו כן, פגמו בעצם נשמת משה ונתרפה במלאכתו מלאכת אהבה בעצם, עד שנצטרך להגביר שכלו בתחבולות ובעצות נמרצות ככל פירוש הכתוב.
4
ה׳ועכשיו נחזור לענינינו לפרש הברייתא, ואפתח במשל פי מעושר גדול שיש לו אלף אלפים דינרי זהב, ואלף אלפים ספינות על הים בפרקמטיא, ואלף אלפים כפרים ואלף עירות, והוא מרויח בכל יום מאה אלף דינרי זהב מכל זה. ויהי היום ויתועדו בני אדם לדבר בנדון העושר ההוא, ויאמר האחד תמה אני מאד האיך יצויר להרויח בכל יום מאה אלף דינרין, ומי יתן שארויח כמותו. והשיב לו השני אין זה כלל וכלל מן התימא, כי מן רכוש רב כזה ראוי להיות ריוח עצום כזה, ואם כן עכשיו שיש לו רכוש רב כזה, אין תימה בפני. ואי תמיה לי, הא תמיה לי על תחילת העושר, האיך באפשרי לצבור הון כזה מאפס ואין, כי שמעתי אומרים שבנערותו היה בעירום ובחוסר כל. וגם מה שאמרת מי יתן שארויח כמותו, זה טפשות גדול דאיך יצויר להרויח כזה בידים ריקנות. אך זאת עשה חקור על תחילתו מהיכן בא לעושר ההוא, כי תחילתו היה גם כן בידים ריקנות וזאת תוכל לעשות. ויען השלישי ויאמר מה אתמוה על מה שלא ראיתי, כי התחלה של עשירות אינני זוכר, רק על זאת אתפלא ואתמה כי אני זוכר לפני ב' או ג' שנים כבר היה ירוד גדול, והיה הכל אומרים עליו אפילו האבנט אינו שלו, ובזמן קצר כזה חזר לעשרו והוסיף הון רב, ודבר זה ראיתי בעיני. ועל זאת הגדלתי התימה שלי, עד כאן המשל. והנמשל הוא, כי הצדיק הגמור אשר כבר התגבר שכלו על חומרו והוכנע חומרו לשכלו, בודאי אין תימה כלל איך עושה המצות בחשקות ובזריזות גדול ובאהבה גמורה עד אין תכלית ואין חקר ואין ערך ואין מספר, כך הוא ראוי לו כיון שהוא בדרך השכל, ובנקל גדול הוא לפי התגברות שכלו, ובפרט זה שהולך בדרך השכל בכל עת ובכל שעה ובכל רגע שכלו מתגבר והולך כמעיין הנובע. אך על זה יגדל הרואה התימא על תחילתו איך בא לזה להכניע החומר ותאותו כל כך, כי לפתח חטאת רובץ ויצר לב האדם רע מנעוריו ומשוקע בגשמיות מעת הולדו, אבל מאחר שכבר בא לזה, אין תימא כלל וכלל על נתיבו ומהלכו ושבילו, כי כן ראוי לו לפי שכלו ובפרט שמתגבר בכל פעם, רק עיקר התימא על תחילתו. וגם אם רוצה אדם לקנות יראת ה' ואהבה לומר אעשה כן גם אני, הבל יפצה פיהו שרוצה לעלות בסולם ודרגו עקורה, כי בודאי צריך אמצעים רבים להגיע אל תכלית יראה ואהבה, כמבואר בספרי חכמה ומוסר עיין בעיקרים מאמר ג' פרק ל"א ובהקדמות מסילת ישרים, כי צריך אמצעים רבים, עיין שם. אלא ודאי זה שרוצה ללמוד ממנו לעשות כמעשיו, צריך לדון איך בא למדרגה זו על ידי איזה הדרגות, ואף הוא יעלה באותן המדריגות מדרגא לדרגא, ואחר זה יבא לזה לעשות כמעשיהו. הנה דרך משל כשנדברו יראי ה' אודות איש קדוש הידוע להם, ותמהים מגודל קדושתו ופרישתו ומשתוקקים לעשות כמעשהו חושקים מאד לזה, ויען אחד ויאמר מה שאתם תמהים עכשיו מגודל הפלגת קדושתו ופרישת מעשיו, אין זה תמוה כי כך ראוי לו לפי התגברות שכלו ומתגבר והולך בכל פעם, אך זה תמוה על תחילתו מהיכן נצמח זה להגביר שכלו על חומרו כל כך. וגם מה שאתם רוצים לעשות כמעשיו, זה שטות גדול בידים ריקנות, כמו זה שיש לו הון רב וספינות וכפרים ועירות הרבה, רק שאנחנו צריכים לחשב ולעיין איך בא לזה בהיותו נער וריק מכל, כי ערום יצא מבטן אמו, שעל זה יגדל התמיה, ואם נבין זה, גם אנחנו יכולים לעשות כן. ויען השליש אשר נשען על ידו, ויאמר האם אתפלא על זה שלא ראיתי ולא הכרתי ולא הייתי עמו בתחילתו, וגם אין מבוא ללמוד ממנו דבר זה של התנהגות תחילתו כיון שלא ראינו בעינינו, אך על זה אתפלא, כי באמת בעת שהוא דבוק למקורו מקור מים חיים ולבו פתוח כפתחו של אולם, אז אין דבר פלא ממנו הפלגת קדושתו שהוא לו בנקל ולא בעמל ויגיעה, וכמעט יצא מגדר הבחירה אל גדר המוכרח, כיון ששבת המונע הוא החומר הגס, אם כן הנפש שהוא חלק אלקי את שלה תעשה בטבע, וכמעט שלא יחשוב לצדקות גדול כיון שאין לו עמל ויגיעה וצער, רק אדרבה מתענג בנועם מתיקות הדביקות שאין לה ערך וקץ וסוף, אך החשיבות שלו גדול מאד, שהרי בבחירתו עלה למדריגה זו. אך זה יפלא שמכל מקום בשר ודם הוא, ואם כן נפסק הדביקות איזה פעם כשעוסק בצרכי הגוף הגס, ולפעמים על ידי הרהור ומחשבה, ולפעמים נופל ממדריגתו וישב כאחד העם, ואחר זה חוזר בכל מאמצי כוחו על ידי עמל ויגיעה גדולה להפלגת קדושתו ולדביקותו ועוד ביתר שאת וביתר עוז, וזאת אנחנו רואים בכל עת ממש כמו שמדבר עם בני אדם בדברים הכרחים ומחשב בעסקי עולם הזה, ונפסק הדביקות מכל וכל, וכרגע כבר חזר להפלגת קדושתו ונועם אהבתו, זאת הוא פלא שאחר שנפסק ונתפרד, האיך יעלה ברגע למדריגה כזו, ובודאי יש לו עמל ויגיעה גדולה אז לעלות משפל מצבו לרום שמים כרגע, ולא יתכן אם לא בשבירת כל גופו בקבוץ כל הכוחות וכל המחשבות (למקום אחד) לכח אחד ולמחשבה אחת, ומזה אנחנו יכולין ללמוד כי זה אנחנו רואין בכל פעם. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, שבלי ספק שכהוגן השיב שלא יגדל התימא רק מעת שנפרד ונופל וחוזר, ומזה יש ללמוד כי אז הוא מיגע עצמו בתחבולות וביגיעות, אם כן גם אנו נעשה תחבולות ויגיעות כאלה. מה שאין כן בעת התגברות השכל ומחזיק בדבקות שאז עושה הכל בקלות גדול, אז אי אפשר לנו לעשות כן ואין ללמוד ממנו. ואם כן לפי זה משה אדונינו שזה היתה מעלתו ומדריגתו שלא נפרד בשום פעם מדביקות, כאמור (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ותמיד היה עומד ומזומן כמלאכי שרת, אם כן כל מעשיו והפלגת קדושתו ותוקף אהבתו אין להפליא כלל עליהם, כי הכל לו בנקל גדול וכמעט יצא מגדר הבחירה כי לא היה לא מונע, וגביה דידיה לא שייך לומר דהפלא בעת שנפרד וחזר, דהא זה משה האיש ידענו מה היה לו שלא נפרד בשום פעם, ולא כשאר צדיקים שהם ברצוא ושוב, ואם כן אין כאן נסיון חשוב לגבי משה, כי הכל אצלו בנקל גדול ובטבע. אך אם מצינו במשה באיזה פעם שנפסק ונפרד מאהבתו וחשקו, ואף על פי כן עמד בנסיון גדול, זאת הוא דבר פלא וממנו ראוי ללמוד, כי אז היה לו יגיעה להתגבר על גופו וחומרו, ואף על פי כן עבד עובדי' בנפשיה בבחירתו ולא בעצם נשמתו, ומזה יש ללמוד האיך ראוי ליגע ומחשבה בעצה תכון ובתחבולות תעשה מלחמה. וכבר כתבתי דפרידת משה אז, היה מוכרח מפרידת כל ישראל שהפרו ברית ושבועה, וזה פלא גדול שבעת ההוא שנתרפה הכח והדיבוק אלקי שבו, שיעמוד בנסיון כזה. וזה אמרם בא וראה כמה חביבין מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה, ולהכי חזר ואמר כולן, להורות דדוקא אמר שכל ישראל חטאו והפרו ברית, שממאמר כל ישראל לא נשמע זה, שגם על רבים דעלמא נופל זה הלשון אף שאינם כל ישראל, וכן יש כמה פעמים בש"ס כמו דאיתא בפסחים (דף מ"ב.) אייתי כולי עלמא חצבייהו לגביה שם בדרש דמים שלנו, אף שלא היה רק בני עיר אחת, קרי להו כולי עלמא. לכך קאמר כל ישראל כולם כמשמעו דהיינו כולם, ואם כן כיון שכל ישראל חטאו בזה והפרו ברית ושבועה, ולא שעו אל עושם המפליא להם ניסים וגאלם בזרוע נטויה, ופנו אל קנין הבל, כמה מהחטא הגדול שיש בזה. אם כן על ידי זה נשפל משה ממדריגתו, ואף על פי כן והוא נתעסק במצות, ואף שנתרפה הכח העצמי שבו, מכל מקום נתגבר בטוב בחירתו בתחבולות שונות, דודאי הוא דבר מסתבר דכיון שנתרפה משה בעצמותו ומצא הסט"א מקום לשלוט בו במשה למונעו מהמצוה, ואדרבא כיון שהוא משה הוא דבר גדול, דודאי עשה הסט"א כל התאמצות כדי להשיג למשה אף בדבר קל, ובפרט למונעו מהעלאת עצמות יוסף שהגאולה ההוא היתה תלוי בו, בודאי דעשה כל התפעלות והתאמצות עד אין חקר להסיתו ולהדיחו למונעו מהמצוה, והוא אז נרפה מחמת רוע בחירת ישראל, וגם סעד אלקי רחוק ממנו מחמת ריחוק ישראל מאביהם שבשמים, ואף על פי כן התגבר בטוב בחירתו, בודאי דבר זה הפלא ופלא. וראיה לדבר מעבודה זרה שאין בה שום הנאה, והוא כליון הגוף והנפש מהנפש עד בשר יכלה, ואף על פי כן נכשלו בה חכמים גדולים מאד, וכמאמר מנשה (בסנהדרין דף ק"ב ע"ב) אילו הוית התם כו', מטעם דתקיף עלי' יצר הרע בזה כמבואר ממאמרי חז"ל כמה פעמים בש"ס, ואם כן חזינן בזה כמה גדול כוחו של יצר הרע כשהוא מחזק עצמו, ואם כן כאן שחזק עצמו בכל מה שיוכל, ומשה נרפה וחלש עצמו בעצמותו ואין לו סעד, ואף על פי כן התגבר, וזה דבר פלא מאד ובודאי היא צריך לתחבולות גדולות.
5
ו׳ומ"ש דחטא של ישראל עשה פגם בנשמת משה, אף שמבואר הוא מטעם שכתבתי, מכל מקום רציתי להבינך יותר בשכל פשוט. חדא, דדיבוק אלקי ודאי התרחק ממנו על ידי חטא ישראל, לכך נאמר לו לך רד וכמו שדרשו חז"ל (ברכות ל"ב ע"א). והשני כיון שהעבירה הוא בטבע כמו סם המות לנפש, ועל פי זה פרשתי מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, דהיינו על ידי עבירה שנרפה הנפש ונחלה, אין בכחה לשמור עצמה מעבירה אחרת שמזמין לה החומר, דאם כשהיתה בריא לא יכלה לעמוד בפניו, על אחת כמה וכמה והבן. ואם כן לפי זה שמזיק בסגולה, אם כן יש סברא שפיר לומר דכיון דמשה הוא שורש נשמתן וכולה חד, דחטאם מזיק לנשמתו, כל זה נראה לי ברור בס"ד לאמיתה של תורה. ועל זה מייתי הקרא שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, וכמו שפירשתי שמחמת שהם אויל שפתים ילבט, הוא היה צריך להיות חכם לב, ודו"ק היטב והוא דבר נכון ואמיתי.
6
ז׳והנה על פי זה שכתבתי יש מקום אתי לפרש (משלי ח') ואויל שפתים ילבט, זולת פירוש זקיני מהרש"א. דהנה להבין הפגם בנשמת משה, הוא על פי דברי הפרד"ס בפרק ראשון משער הכונה בענין פגם החטא בנשמות אחרים, שכל אחד כלול מס' ריבוא צינורות דקים מזה לזה, והנה החטא סותם צנורו, נמצא כל אחד חסר אחד, עד כאן דבריו והבן זה. והשתא נבין ההפרש שבין משה רבינו שכולל ס' ריבוא, ובין שאר איש הישראלי שכל אחד כלול כו'. אך דעת לנבון נקל שמשה רבינו כלול מהם במילואם וטובם אחר שהם כלולים, נמצא אם הם סותמים צינורם היא נשאר יחיד, ועל כן נאמר לו לך רד כי שחת עמך כו', והיינו ואויל שפתים קאי על ישראל, שדברו בשפתים ולא קיימו, לכך ילבט (פירוש לשון עייפות וכשלון) זה משה, ר"ל שנעשה עיף ויגע עד שהוצרך להתחכמות כמ"ש.
7
ח׳עוד ביאור על המדרש (קה"ר פ"י) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ, על פי זה שנ"ל לבאר אמרם (אבות פ"ב מ"א) הוי הפסד מחשב כנגד שכרה כו'. כי לכאורה הוא תמוה, הלא אמרו שאין אתה יודע מהן שכרן כו'. ועוד דזה מורה לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל כי באמת צריך להיות ערום ביראה, כי לפעמים עת לעשות כו' (תהלים קיט קכו), כי העיקר לעשות תענוג ושעשוע לו יתברך, ואם כן אף אם יראה לפעמים באיזה מצוה קצת עבירה, רק שנראה שהתענוג והשעשוע שיצמח הוא גדול מאד, יותר מהעצב כו' שיש מצד העבירה, אז עת לעשות כו' וממילא אין כאן עבירה כלל, לפי שהכל לשמה ומצוה יקרא, אך על ידי זה יוכל היצר הרע להטעות אדם בעבירות שיעשהו שיראה לו קצת מצוה שיצמח מזה, לכך צריך האדם להתבונן אם התענוג גדול, או העצב גדול יותר, ואז עבירה יקרא כמשמעה, וצריך לשקול מאד הטיב הדק דבר זה. ובירור ידיעה זו באמת אינו רק במי שעוסק בתורה לשמה, שנאמר (משלי ח יד) לי עצה, והיינו ונהנין ממנו עצה (אבות פ"ו מ"א), והבן. והנה אצל העובד האמתיי, עיקר השכר אצלו הוא מה שעושה תענוג להש"י כי זה כל מגמותיו, והעונש דהיינו ההפסד ההיפך. ועל פי זה יתבאר אמרם, והבן. והנה במשה דרשו (סוטה י"א ע"א) חכם לב יקח מצות (משלי י ח), שנתעסקו כל ישראל בביזת מצרים, והוא בעצמות יוסף, וכתב מהרש"א שדבר חכמה הוא לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, לכך קרי ליה חכם לב, עד כאן. והדבר הוא תמוה שיהיה משה על מנת לקבל פרס עושה. אבל יובן לפי מ"ש כי אז היה מציוון וישאלו כו' (שמות יא ב), אבל משה לא קיים זאת המצוה, שידע שממצוה זה להעלות עצמות יוסף יהיה תענוג ושעשוע יותר גדול. והיינו דברי המדרש, כי אם רצה משה לכנוס לארץ ישראל לקיים מצות התליות בארץ כאמרם, והיינו לעשות להבורא תענוג ושעשועים בהמצות, הלא תענוג ושעשוע יותר גדול אלף פעמים כהנה שיבא דור המדבר לעולם הבא, ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל.
8