ישמח משה, ויקהל ד׳Yismach Moshe, Vayakhel 4
א׳ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיו לכם קדש שבת שבתון לה' (שמות לה ב). בהקדים דיש סמך להשבות איסור מלאכה על ידי עכו"ם, על פי הילקוט (תשא רמ"ז שצ"א) הובא בעטרת שלמה פרשת עקב, כתוב אחד אומר ששת ימים תעשה מלאכה, וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) ששת ימים תעבוד, אלא כשישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, עיין שם. הרי דהפסוק ששת ימים תעשה וגו' איירי במלאכה על ידי עכו"ם, ועל זה אמר ויום השביעי יהיה לכם קדש, להורות דאפילו על ידי עכו"ם אסור, וזה ברור. ומעתה לפי פירוש הילקוט יש לפרש באופן נאה, כי לעתיד ודאי יהיה מלאכתן נעשית על ידי אחרים, דהפסוק (ישעיה סא ה) ועמדו זרים וגו' קאי על לעתיד, וכן כתיב (ישעיה מט כג) והיו מלכים אומניך וגו'. והנה אמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. ושמעתי טעם לזה, כי אין שבת אלא שביעי מהתחלת ימי המעשה, נמצא אם שמר שבת אחד, אז השני הוא השביעי מהתחלת ימי המעשה. ועל פי זה מבואר ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל שתראו שתעשו מלאכה על ידי אחרים דוקא, ועל ידי מה תבואו לזה, לזה אמר ויום השביעי יהיה לכם קדש, ר"ל שתשמרו יום השביעי דייקא ותקדשו אותו, ואיך יהיה זה, על זה אמר שבת שבתון לה', ר"ל שתשמרו שתי שבתות, אז יהיה השני יום השביעי ותזכו לגאולה ויתקיים הכל כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת תשא לפרש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' (שמות לא טז), עיין שם).
1
ב׳ועל פי זה יתבאר המדרש רבה (בפרשת עקב, דב"ר פ"ג א') אימת שמרו ישראל את השבת תחלה באלוש, שנאמר (שמות טז ל) וישבתו העם ביום השביעי, שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את השבת, הא לא נתתי לכם אלא לטובתכם, כיצד א"ר חייא ברבי אבא הרי אתה מענג אותך במאכל ומשתה, ואני נותן לכם שכר שנאמר (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג, עד כאן המדרש. ויש לתמוה בזה המדרש טובא (א), מה נפקא מינה איך היה השבת הראשונה אם במקום הזה או במקום אחר. (ב), איך נמשך לזה שמא תאמרו לרעתכם וכו'. (ג), מהיכי תיתי לומר שיתכוון השי"ת בנתינת השבת לרעה ח"ו. והנ"ל בזה על פי שכתבתי למעלה דאף האמירה לעכו"ם הוא שבות מדרבנן, מכל מקום יש לה סמך מן התורה כמ"ש, ואל תתמה, כי כן מצינו בספרי לענין ע"א באש', וכן מצינו כמה פעמים בש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והנה כל מה שחדשו רז"ל, הוא בכלל לאו דלא תסור (דברים יז יא), כי כן הוא רצונו ית"ש וחביב יותר מיינה של תורה, כמו שדרשו (במ"ר פי"ד ד') בפסוק (שיר השירים א ב) כי טובים דודיך מיין, רק דכך חייבה חכמתו ית"ש שיתחדש דבר זה על ידי החכמים, אבל כך הוא רצונו מאז, ובפירוש נאמר (קהלת יב יא) דברי חכמים כדרבונות וגו' מרועה אחד ניתנו, ובאמת הכל ניתן מסיני, רק שנאמר שכך יתחדש על ידי התלמיד חכם פלוני, כאמרם (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) גילה לו הקב"ה למשה כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, והבן זה. לכן יש סמך ורמז בתורה, ואחר שנתחדש הוא גוף התורה ממש, ולכך מצינו בש"ס (סנהדרין כ"ב ע"ב) דמקשה עד דאתא יחזקאל מנא לן, אלא גמרא ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא, ומכאן תשובה למכחישים בתורה שבעל פה ואומרים שהכל בכלל לא תוסיפו (דברים ד ב) מה שלא נאמר מפורש בתורה, דאם כן מה יענו להמצות המפורשים בדברי נביאים וכתובים, דהא בנביאים כתובים אף הכופרים מודים, אלא ודאי דלא מקרי הוספה רק כמו שקבלו רז"ל (סנהדרין פ"ח ע"ב) חמש טוטפות בתפילין, דהיינו הוספה על מצוה דאורייתא בזמנה, והבן. ולפי זה אתי שפיר מה דאמרינן דשבות דאמירה לעכו"ם יש לה סמך מן התורה, ואינו ח"ו בכלל לא תוסיפו, רק הוא כגוף תורה ודבר הלמד מענינו הוא, שהרי מצות עונג שבת לא נאמר כלל בתורה, ואף על פי כן מקבלין עליו שכר כשמענג לשם מצוה שהרי נאמרה בדברי קבלה, אלמא דכהאי גוונא לא הוי בכלל לא תוסיפו, והבן.
2
ג׳והנה נחלקו אבות העולם אם יצאו האבות מדין בני נח קודם מתן תורה או לא, רק בשעת מתן תורה היה כמו גירות כמבואר (בכריתות פ"ב דף ט' ע"א) בהזאה וטבילה ומילה. והנה לפי זה אותן אשר לא מבני ישראל המה כמו ערב רב, ודאי לא נתגיירו קודם מתן תורה לכולי עלמא. והנה איתא במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) כל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, וקאי על הערב רב, ועיין בספר סיעתא דשמיא מ"ש על הפסוק (שמות לד ט) ילך נא ה' בקרבינו כי עם קשה עורף הוא, עיין שם. והנה לפי זה כי וישבות העם ביום השביעי, היה באלוש קודם שבאו למדבר סיני, והיינו קודם מתן תורה, והעם היינו הערב רב, והא קיימא לן (סנהדרין נ"ח ע"ב) בן נח ששבת חייב מיתה, דאינהו הוי קודם מתן תורה בני נח לכולי עלמא, ואיך הניחן לעבור על אזהרתן. והנה גם אם נפרש על ישראל, קשה למאן דסבר דלא יצאו מכלל בני נח קודם מתן תורה. ויש ליישב כיון דצווי השי"ת היה להם שישמרו השבת, ממילא הוציאן מכלל בני נח בזה. אבל לפי המדרש הנ"ל דעם קאי על ערב רב, קשה אליבא דכולי עלמא דודאי לא היה הצווי מפורש על ערב רב שישמרו השבת. ומיהו כמ"ש בדרוש אחר ליישב על יוסף הצדיק איך שמר השבת (בראשית רבה פרשה צ"ב (ב"ר צ"ב ד'), הכי נמי יתיישב כאן והוא, דהנה קיימא לן (חולין פ"ג ע"א) דהיום הולך אחר הלילה, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, והיינו משום דבקדשים הקדים הכתוב היום, ובכל מקום ילפינן מברייתו של עולם דהקדים הערב (בראשית א ה, עיין ברכות ב' ע"א) ואם כן לפי זה באיסור שביתה דבני נח דהקדים הכתוב להדיא היום להלילה, שנאמר (בראשית ח כב) יום ולילה לא ישבותו, אם כן הלילה הולך אחר היום שלפניו, כנ"ל ברור לדינא דבני נח, והמבואר ברש"י דסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) דאם לא עשה יום שלם, דהיינו יום ולילה מלאכה חייב מיתה, והיינו יום ולילה שלאחריו, וזה ברור לדעתי, וגם טעמא רבה יש בדבר, דהנה עיקר עת מלאכה הוא ביום, כמו שמבואר בריש ברכות (ב ע"ב) מקרא (נחמיה ד טז) והיום למלאכה, רק דהלילה הוא להשלמה אם לא עשה ביום, אם כן היום קודם, והבן. ואם כן לפי זה לא קשה מידי על יוסף הצדיק, דהא לענין שבת ודאי היום הולך אחר הלילה, ואם כן עשה מלאכה ביום ערב שבת, והוי כאלו עשה מלאכה בלילה שלאחריו, דלבני נח הלילה הולך אחר היום, ולישראל דאינו הולך אחר היום הרי לא עשה מלאכה, ובליל מוצאי שבת גם כן עשה, ובשבת לא עשה כלום, ויצא ידי שניהם והבן, והכי נמי כאן, ודוק.
3
ד׳אך עדיין קשה מה דנאמר וישבתו העם ביום השביעי, וכי דוקא הערב רב שבתו ולא ישראל. ונראה דבאמת נ"ל דעיקר כונת משה היה במה שהוציא הערב רב מדעתו, היה שרצה הוא שיהיו ישראל על אופן המעולה, ואם כן ראוי להיות מלאכתן נעשה על ידי אחרים, ולכך הוציא הערב רב כדי שמלאכת ישראל יהיה נעשה על ידם, ואף דאיתא טעם אחר על הוצאת הערב רב, מכל מקום גם לזה נתכוון, דהא גם באסתר אמרינן (מגילה ט"ו ע"ב) דנתכוונת ככלהו תנאי וככלהו אמוראי כיון שהיתה בעלת רוח הקודש, דרוח הקודש סובל כל הציורים, על אחת כמה וכמה משה רבינו ע"ה, ולכך קודם החטא כך היה, לכך עיקר השביתה היו לישראל במה ששבתו העם, וממילא שבתו גם ממלאכת עצמן לחומרא, ואם כן מכאן נמי יש סמך להשבות דעל ידי עכו"ם, והבן. ואין לומר משום חומרא, דהא בשל אחרים אין להם להחמיר, אלא ודאי דאסור מדינא. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל אימת שמרו ישראל השבת הראשונה באלוש, שנאמר וישבתו העם וכו', ר"ל דהקרא נאמר קודם בואם לסיני, והנה מזה דנאמר וישבתו העם וכנ"ל במדרש דהעם היינו ערב רב, ולפי המדרש הנ"ל דהיה קודם מתן תורה, דאז היה הערב רב בכלל בני נח, שפיר יש סמך לאיסור מלאכת ישראל על ידי עכו"ם כמ"ש. ולזה נמשך שפיר ושמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את השבת, ר"ל בשעה שאתם רעים וחטאים דמלאכתכם נעשה על ידיכם, אז נתתי לכם השבת כי אסור לעשות מלאכה בעצמו בשבת, מה שאין כן אם ישראל זכאין ומלאכתן נעשה על ידי אחרים, אם כן לזה לא ניתן שבת כלל כי מותר לעשות על ידי אחרים גם בשבת, לזה אמר הא לא נתתי לכם אלא לטובתכם, ר"ל הא לא נתתי לכם לכתחלה בשעת נתינתה אלא לטובתכם, ר"ל ע"ד שאתם טובים ולאסור אף על ידי אחרים כדמוכח מוישבת העם ביום השביעי, ונמצא הוי ממש כגופי התורה אף דהוא מדרבנן ואין בזה משום לא תוסיפו, ואמר ראיה לזה עוד שהרי אתם מענגים וכו', ואני נותן לכם שכר שנאמר וקראת לשבת עונג, והלא בתורה לא נאמר מזה כלל, אלמא דלא הוי בכהאי גוונא משום לא תוסיפו, ודוק היטב. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (דברים ז יב) והיה עקב תשמעון, ר"ל שיהיה עקב וסוף ותכלית אחרון אם תשמעו, כי היום אם בקולי תשמעו (תהלים צה ז), כי משה נתכוין שיהיה התכלית האחרון המעולה בימיו, וכנ"ל בערב רב שהוציא, והבן.
4
ה׳ועוד יש לפרש המדרש הנ"ל, וגם הפסוק (שמות לה א) ששת ימים וגו' על פי שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' (ביצה דף ט"ז ע"א), ונמצא בישל ואפה בכל ימות השבוע לכבוד השבת, אף מה שבישל ואפה לצורך מאכלו בחול, היה לכבוד שבת כדי שיהיה היפה והמובחר לשבת. והנה כתבו הפוסקים דאף הילל מודה לשמאי דזה עדיף טפי, והנה העושה כן, ודאי ממשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע, ואצלו נקרא השבת שבת שבתון, שאינו שבת של חול רק שבת שבתון, שאף ימי החול הם אצלו שבתון, וכעין שכתב זקני מהרש"א ז"ל בשבת שבתון דיום הכיפורים (בריש מסכת יומא). ועל פי זה נ"ל לבאר המדרש (זוהר ח"ג קע"ט ע"ב) מעולם לא זזה שכינה מתוך ישראל אפילו בשבת של חול (והביאו הפרשת דרכים). ולפי זה הוא כפשוטו, דקדושת שבת צריכה הכנה כל השבוע, דמי שממשיך עליו כל ימי השבוע קדושת שבת ומכין עצמו, אז ודאי בא עליו בשבת אמיתי הארה גדולה, אז נקרא שבת שבתון, מה שאין כן אם אין ממשיכין בימי החול כלל ואם כן הוי שבת של חול, הוה אמינא דלא הוי שום השראת שכינה ביום השבת, כיון דלא היה שום הכנה וממוצע בין חול לקדש, קא משמע לן דקדושת שבת גדולה כל כך דאף בכהאי גוונא הוי השראת שכינה, הגם שאין הארה גדולה כל כך כמו בשבת שבתון, מכל מקום יש הארה, והבן. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל ששת ימים תעשה מלאכה באופן שיום השביעי יהיה קדש, דהיינו שיהיה הכל לכבוד השבת לקדשו ולענגו, כדאיתא במדרש שהבאתי שהרי אתה מקדש אותך במאכל ובמשתה וכו'. שבת שבתון לה', דהיינו שיהיה שבת שבתון כנ"ל, שימשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע ויהיה השבת שבת שבתון כנ"ל. ועל פי זה יתפרש גם כן המדרש הנ"ל שהבאתי אימתי שמרו ישראל וכו', ר"ל דאף כשניתן להם אז לא המשיכו קדושת שבת על ימי השבוע, דהא לא ניתן להם רק בערב שבת, כמפורש בתורה הק' (שמות טז כג) הוא אשר דבר וגו', מכל מקום כיון שלא ידעו ממנו קודם, ואחר כך כשקבלו עשו כל מה שבכחם, הוי כאלו המשיכו על כל ימי השבוע ונקרא שבת שבתון, ועוד דמכל מקום קדשו ימי השבוע בתורה ובעבודה, ולזה שייך שפיר שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם וכו', ר"ל בשעה שאתם רעים, ונמצא כל ימות החול הם חולין גמורים אז המצוה לקדש יום השבת, מה שאין כן אם נוהגין תמיד קדושה בתורה ועבודה, אפשר אתם אומרים דאינו צריך לקדושתכם, לזה אמר לא נתתי לכם אלא לטובתכם, ר"ל שתהיו טובים וממשיכין קדושת שבת על כל ימי השבוע ויהיה נקרא שבת שבתון, כיצד, ר"ל מה ראיה, לזה אמר אתה מקדש עצמך במאכל ומשתה, ר"ל בכל ימי השבוע ואני נותן לכם שכר על זה שנאמר וקראת לשבת עונג, ר"ל שכל העונג של כל ימי השבוע תקרא אותו לשבת שיהיה הכל לכבוד שבת, ומדוקדק היטב הלשון דאם לא כן קשה הוה ליה למימר תענג שבת והבן, אז תתענג על ה' היינו השכר כמבואר במדרש, ובזה נמשך קדושת שבת על כל ימי השבוע ויהיה השבת שבת שבתון כנ"ל. ועל דרך זה י"ל גם כן המדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבת של חול, כלומר אפילו ביום חול, שממשיך עליו קדושת שבת בו גם כן השכינה שורה, והבן.
5
ו׳אופן ג' על המדרש אימתי שמרו ישראל וכו' (דב"ר פ"ג א'). וגם על הפסוק ששת ימים וכו' (שמות לה א). על פי מ"ש הטעם על שלעתיד יהיה יום שכלו שבת, על פי מ"ש התוספת (פסחים דף נ' ע"א [ד"ה מקום]) דמפרש בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) משום דזמן פסח מחצות ואילך, ואף יחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה וכו', ופריך אם כן קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום, יהיה בכל יום אסור במלאכה, ומשני שאני תמיד שהתורה הוציא מן הכלל, דכתיב (דברים יא יד) ואספת דגנך, ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן, ומשמע התם דמדאורייתא אסור, עכ"ל. נמצינו למדין דבאמת היה ראוי לאסור במלאכה כל היום מחמת הקרבת תמידין, והא דשרי, היינו משום דלא אפשר דמי יאסור דגן, והנה בברכות (דף ל"ה ע"ב) איתא רבי שמעון בן יוחאי אומר בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, דכתיב (ישעיה סא ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, דכתיב ואספת דגנך, ואף דהאי כתיב אצל והיה אם שמור, כבר כתבו התוספת (ד"ה כאן) דאיירי בעושים, אבל אין עושים רצונו כל כך דאינם צדיקים גמורים, עיין שם היטב. ואם כן לעתיד כי תמלא הארץ דעה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ונהיה צדיקים גמורים, יהיה מלאכתינו נעשית על ידי אחרים, ועל אותו זמן נאמר ועמדו זרים וגו', וכיון שכן, אז בדין הוא שנהיה אסורים במלאכה, כיון שיבנה המקדש ונקריב תמידין בכל יום ואפשר להמלאכה להעשות על ידי אחרים, ועל כן יהיה יום שכולו שבת (סנהנדרין צ"ז ע"א) כיון שנהיה אסורים במלאכה. והיינו ששת ימים תעשה מלאכה על ידי אחרים, אבל בעצמו (יהיה) (אסור), וכי תימא אם כן מאי רבותיה דשבת, כיון שיהיה יום שכלו שבת, לזה אמר וביום השביעי יהיה לכם קדש, ומה הוא קדושתו שבת שבתון לה' דייקא, ר"ל שבת של כל ימי השבוע שיהיה גם כן שבת כנ"ל. ועל פי זה מבואר גם כן המדרש שמא תאמרו לרעתכם וכו', ר"ל אם אתם רעים ומותרים במלאכה אז השביעי קדש, מה שאין כן אם אתם טובים ותהיו תמיד אסורים במלאכה, אם כן מה יום מיומים, לכך אמר לא נתתי לכם אלא לטובתכם על דרך שתהיו טובים, ומפרש כיצד, ר"ל כיון דתמיד אסורין במלאכה אם כן מאי רבותיה דשבת, לזה אמר שהרי אתה וכו', ר"ל אף דלענין מלאכה אין נפקותא, מכל מקום כל מילי דשבת הוא גבוה מעל גבוה שהרי אתה וכו', ר"ל דאף במאכל ומשתה שבו אתה מקדש עצמך וגם מקבל שכר, על אחת כמה וכמה תורה ועבודה שבו, והבן.
6