ישמח משה, ויחי א׳Yismach Moshe, Vayechi 1
א׳ויחי יעקב בארץ מצרים וגו' (בראשית מז כח). יש לדקדק בהאי פרשה טובא. (א), דאמר ויחי יעקב, דהיה לו לומר ויהי יעקב דודאי היה בחיים. (ב), דקדוק האלשיך למה לא נזכר כמה חי בפדן ארם וכמה בארץ כנען. (ג), דאמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו, הוה ליה למימר ויהי ימי חייו. (ד), ימי ימי למה. (ה), דאמר אחר כך (בראשית מז כט) ויקרבו ימי ישראל, דשינה מיעקב לישראל (ו), דאיפכא מסתברא. (ז) אל נא תקברני במצרים, ואחר זה אמר (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי, ואחר זה ונשאתני וגו'. דקשה ממה נפשך אם ושכבתי היינו השכיבה במערה, האיך אמר אחר כך ונשאתני וגו', ואם קאי על הגויעה כפירוש רש"י (ד"ה ושכבתי), הלא אמר מקודם אל נא תקברני וגו'. (ח) למה חזר ושינה לקרא שמו יעקב, דכתיב (בראשית מח ב) ויגד ליעקב. (ט) באותו ענין שקרא שמו יעקב, חזר לומר ויתחזק ישראל. (י), דהיה ראוי' לומר ויתחזק וישב, ולא לכתוב לא ישראל ולא יעקב דהא ביה איירי קרא. (יא), הקבצו וגו' (בראשית מט ב), הלא כבר אמר האספו (בראשית מט א). (יב), למה לעיל לא אמר ושמעו, וכאן אמר ושמעו. (יג), למה אמר בני יעקב, ולעיל אמר סתמא האספו. (יד), בני הוה ליה למימר. (טו), למה חזר ואמר ושמעו. (טז), למה שינה מהאספו להקבצו. (יז), למה שינה לומר אל ישראל אביכם. (יח), מה שיש לדקדק בגמרא דתענית (דף ה' ע"ב) דאמר שם רב נחמן ורבי יצחק הוי יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א"ל מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, עכ"ל הגמרא. והנה קשה וכי מהלכות דרך ארץ הוא להפסיק את חבירו באמצע האכילה, אף אם לא ידע ממימרא דר' יוחנן. (יט), קשה על ר' יצחק האיך השיבו הכי אמר רבי יוחנן, כיון דיש בו סכנה. (כ), יעקב אבינו מה ענינו לכאן. (כא), למה מתאר אותו בשם יעקב, ולא בשם ישראל שהוא התואר המעולה. (כב), הלא מצינו כמה פעמים בגמרא שנזכר יעקב ולא תארוהו בשם אבינו, כמו יעקב תיקן תפילת ערבית (ברכות כ"ו ע"ב) וכדומה. וכאן תיאר אותו בשם אבינו, ולא דבר ריק הוא. (כג), שהקשה וכי בכדי חנטו חנטייא, הוה ליה להקשות איך חנטו. (כד), מה השיב לו מקרא אני דורש וכו', מכל מקום תשובתו נשארה מעל מהכתובים מפורשים. (כה) מה זרעו בחיים, והלא יהיה גלגול מחילות וישועה גם להמתים שבחוץ לארץ. (כו), לבאר המדרש תנחומא (ויחי סי' ב') ויקרבו ימי ישראל למות, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת, מהו ויקרבו, א"ל הקב"ה היום קובל עליך לומר שהוא יקום, עיין שם. והוא משולל הבנה. אלו קושיות שקשה בפרשה זו, מלבד הקושיות העצומות בענינים אחרים וכמה מקראות יתיישבו בס"ד.
1
ב׳ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.
2
ג׳ונקדים עוד דהנה אמרו רז"ל בברכות (דף י"ג ע"א) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב, ומשני שאני התם דהדר אהדריה קרא. והנה באמת יש להבין הטעם מה שנא. אך הנראה כי אברם אשר קראו אביו ואמו, יכול להבטל וגם כן נכלל באברהם. אבל יעקב שהקב"ה קראו כן, כמו שפירש רש"י על ויקרא שמו יעקב (בראשית כה כו, ד"ה ויקרא), מעשה ידי יוצר לא יבטל וגם כי יהיה נבטל לגמרי. ודיוק הכתובים מורים על זה, כי שם נאמר (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, וכאן לא נאמר רק כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה י), והיינו בלשון תנאי שלא יקרא יעקב כי אם ישראל יהיה שמו, והבן. וגם פירושו שלא יקרא יעקב ר"ל רק בבחינה זאת, כי אם ישראל גם כן יהיה שמו, כי הוא ב' בחינות וישארו לנצח נצחים. והענין שידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות דף ז' ע"ב) על אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), ומבואר בספרים כי השם לפי הנשמה ומקורה, ועל פי זה נ"ל טוב שם משמן טוב, על פי ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח), שהיא הנשמה, והגוף כפתילה, והשפעה הוא השלהבת. ועל פי זה מבואר יותר ויום המות מיום הולדו, על דרך שפירשנו למעלה כי אז הוא כך, והנה מאז היתה נשמתו בדרגא דיעקב, ואחר כך העלה את הגוף במדריגה זו שהיתה הנשמה בה מאז, ונעשה הגוף כלו נשמה ולא נשאר בו גוף, והנשמה העלה למדריגת ישראל ולא נשאר בו גוף, רק נשמה ונשמה לנשמה. והיינו דמבואר בזוהר (ח"א כ"א ע"ב) יעקב ומשה כחדא אזלנין, ועל פי זה נשאר ב' השמות, יעקב להגוף דהוא נשמה תתאה, וישראל לנשמה עילאה, לכך לא נעקר שם יעקב, והבן. והיינו דקאמר יעקב אבינו לא מת, כי הוא חי בחיים האמיתים וכמ"ש, אבל על שם ישראל לא יתכן לומר לא מת, כי היא הנשמה ומאי רבותא דידיה. ונקדים עוד כי מאחר שביארנו אין על שום צדיק שם מיתה עליו ממש, רק על הימים או העוברין או העתידין, רק זה בצד השלמות אבל לא בצד החסרון, כי בצד החסרון יוצדק עליו שם מיתה. והיינו אין צדיק וגו' ולא יחטא (קהלת ז' כ'), שפירושו מלשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז). וידוע מה שפירשו אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ו ע"ב), והנה יעקב זה שלם בכל מכל כל, והנה גם הם נקראו אבות מכח יעקב, כי ברא מזכא אבא (סנהדרין ק"ד ע"א) דהא הוא היה הבכור כנ"ל, ואל תקשה מאין צדיק בארץ, כי היה כלו נשמה וכלו דבוק למעלה, והיינו אין צדיק בארץ ר"ל שהוא עדיין בארץ ולא יחטא. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (פרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, על פי מ"ש בעל עיון יעקב בפסחים (דף קי"ז ע"ב) הטעם שחותמין רק באברהם, מפני שברא מזכה אבא והוא משולש בזכותם, עיין שם. וז"ש אנכי מגן לך, שבך חותמין מגן אברהם, וק"ל והוא קצת על דרך הרמז, ולך דייקא, והבן. ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, דאין לו מובן. אך הנ"ל דהא בבחינת יעקב גם כן הוא אב לכולנו, כאמרם בכל מקום יעקב אבינו, נמצא על כרחך בבחינת יעקב היה שלם בכל השלמות שאפשר להיות בגדר אנושי, וישראל למעלה מגדר אנושי, והיינו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא גם כן פירוש נאה בעזרת ה'. והא דאמר ועם אנשים ותוכל, לפי שמצד אלהות ודאי כיון דאין בגדרו, לאו דיליה הוא רק של רבו, רק עם אנשים, היינו מצד אנושי גם כן יכלת בעצמך, ועל כן ראוי לך השפע והעזר וכלו נקרא על שמך. והכי פירושו כי שרית עם אלהים, דהיינו שהלכת למעלה מגדר המלאכים והוי כמו נחלם בם ויוכל להם שהגיע למעלה מהם, וגם עם אנשים ותוכל, ולכך ראוי להקרא שמך ישראל שמורה על זה. והיינו דאמר הקבצו ושמעו בני יעקב, שבקיבוץ כולכם אתם בני יעקב כי יש בכם כל השלמות שלי, ושמא תאמר מה לכם לשמוע דברי התעסקו זה עם זה כיון שבקיבוץ כולכם יש בכם מה שיש בי, ואף על פי כן ושמעו אל ישראל אביכם, כי זאת אין בכם, ואביכם דהכא כמו האברך הנאמר ביוסף (בראשית מא מג), וכמו שדרשו בברכות (דף ד'.) בכלאב (שמואל ב' ג ג), דהיינו אב בחכמה, וכמו בנו בעור (במדבר כד טו), בנו בנביאות כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ק"ה.). ולכך מתחילה אמר האספו בסתמא, לפי שהיה רוצה לגלות את הקץ ולזה החשקות של אדם כוסף, ולכך לא אמר ושמעו, וגם אמר האספו דמשמע שלא בדרך ציווי רק מעצמו, וגם לא פירש שום טעם על מה שראוי לשמוע, רק כשנסתלקה שכינה והסכים לומר רק דברי תורה, הוצרך לומר הקבצו דרך ציווי וגם להזהיר על השמיעה, ואמר מצד שני דברים, אחד מצד שהם בני יעקב אף שבקיבוץ הם שוים לו בבחינה ההוא, מכל מקום הם בניו והוא אביהם וחייבים בכבודו, ועוד שאף בקיבוץ אינם רק בני יעקב, ואם כן ושמעו אל ישראל אביכם, ואביכם הנ"ל הוא על המדריגה של ישראל. ונקדים עוד מה ששמעתי דאיתא בספרים כי הקנה, רומז על עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק מוציא הקול, וושט דוגמת עולם הזה ששואב כל מאכל ומשקה, וכן כתב בעקידה. והנה לכך אין מגלין במרכבה (פסחים מ"ט ע"ב), שלא יתאמצו אותן הריקים מתורה הניגלית וממצות המעשיות, לדברים הרוחניים ההם שלא בהדרגה, ומשחית נפשו הוא יעשנה, כי אין לטייל בפרד"ס קודם שימלא כרסו לחם ובשר, והיינו דקאמר ר' נחמן ור' יצחק הוי יתבי בסעודתא, היינו כמו ויאכלו וישתו הנאמר מפורש בתורה. והיינו זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא כב), ומתבודדים במחשבתם, אמר ליה ר' נחמן לר' יצחק לימא מר מלתא, שיגלה אפס קצה מהשגתו שידעו מגדולתו ית'. א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, כי הוושט צריך להיות מוקדם כי ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא ו), ללומדיהם לא נאמר כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י"ז), והיא סכנה עצומה כי בזה נלכד אחר. והנה כבר כתבתי דכינוי הסעודה הוי כמו אכילה ושתיה דקרא, ואם כן היינו כמו שכתבתי שנזדכך גם בנפש, ואז טעמו החיים האמיתים בגוף ונפש, וראו שיכול להיות להגוף חיים האמיתיים בצד השלמות, רק שהמיתה בצד החסרון. והיינו בתר דסעיד אמר עכשיו אני יודע שיעקב אבינו שהוא השלם הגמור, שעל זה מורה התואר אבינו כאמור, ודאי לא מת, לכך לא קא מקשה והאיך חנטו, כי אין כונתו לא מת מהחיות הגשמית, כי זה אינו חי לגבי השלמים, וההפרד ממנו לא נקרא מת, רק כונתו שנשאר גם הגוף חי בחיים אמיתיים ותענוגים הרוחנים, ולא יזיקהו הזיקות הגשמיות כמו אבחת חרב כי מה לו בזה, וכמו שהיה אדם יכול להביט מסוף העולם ועד סופו. אך קשה דמילתא דכדי הוא, כיון דחי בחיים אמיתיים לא היה ראוי לירא מתולעה וסרחון, א"ל מקרא אני דורש, ואם כן מתורץ הקושיא. וגם יש ראיה לדברי, דהא על ציווי החניטה כיוונתי בעזרת ה' לדעת האלשיך שפירש כדי שלא יעשוהו עבודה זרה כשיראו שאין שולט בו רימה וסרחון. ואני הוספתי נופך, דבזה הוציא מלבם גם מה שנשתרש בלבם מענינים אחרים שראו ממנו דברים פלאים, לכך הראה להם שהוא איש ולא אל כיון שנחנט כנ"ל. והיינו (ירמיה למ"ד) אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, שקאי על יעקב אבינו מדקאמר הכא ואת זרעך כמ"ש המפרשים. ומה היא היראה. ועוד הכפל. ומה שמשנה מיעקב לישראל, ומתירא לתחת. ונראה דהכי פירושו דתחת לשון שבירה, כמו שפירש רש"י (בישעיה ז' ח') (אל) יחת אפרים מעם, והיינו אל תירא יעקב, ומה היא היראה ואל תחת ישראל, שלא תשבר ותחרב הקדושה הנוראה שבך בעשאם אותך לאלקי ח"ו, כי הנני מושיעך מרחוק היינו מארץ מצרים שהוא רחוק מארץ הקדושה אשר שם שער השמים והשפעת השגחתו ית', שאגלגל סיבות שלא יהיה כך, ואם כן מיושב הקושיא וגם ראיה דמקיש הוא לבדו לזרעו, דמה זרעו בקיבוץ כולם בחיים האמיתי', אף הוא לבדו בחיים האמיתי', והיינו הדברים דלעיל והוא כפתור ופרח בס"ד. ועל פי האמור תבין המאמר (בפרשת פנחס, במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי בשני הפכים טוב ורע אין שלום, רק למי שנזדכך חומרו. והיינו פנחס הוא אליהו (פרקי דר"א פמ"ז), שקיים בגוף ונפש, ועל פי זה תבין המשכון שנטל יעקב מאליהו הוא"ו, כי כל שם יש לו וא"ו קצוות, והוא"ו מורה השלמות בכל צד, ועדיין צריך לאותו דבר שיהיה שלום ואז יוחזר לו. וכן יעקב עתה לא נשלם עדיין בחינת ישראל על מכונו שהוא גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז כז), וצריך להוא"ו כיון דיעקב מורה על הגוף כאמור, אבל כשיושלם בחינת ישראל וכולו רוחני, אין צריך לזה, וק"ל. (ועיין מ"ש בריש פרשת שמות בטעם הואוין שבקצת שבטים, על פי דברי אגרת שמואל שהוא"ו היא מקור הרחמים, עיין שם). ועתה נשים לב לפרש המקראות, ויחי יעקב, שאף יעקב חי בחיים האמיתי' היינו הגוף, ואף בארץ מצרים ארץ טמאה. ועוד יש לומר שעיקר החיות היה שם שלא היה לו שום דאגה ועצב וצער שמונע הדבקות כמו שהיה לו עד עתה, ואמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו וגו', אבל חייו של עצמו עדי עד, רק שהימים אשר צדיק בהם פעל מתו, ואמר אחר כך ויקרבו ימי ישראל למות. או בדרך הפשוט, שהימים קרבו למיתה שמתו ממנו, והימים הם העתידים, והיינו למות כמו לכלות שלא יהיה לו עוד ימים, ונקט ישראל דימים של ישראל הנעדרים ממנו הוי היזק טפי מהם והוי מיתה טפי. ועל פי זה יתפרש המדרש הנחומא ויקרבו ימי ישראל, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת. הנה תיבת אתה דייקא, ואמר בתר הכי היום קובל עליך לומר דהוא יקום, עכ"ל. והכי פירושו היום קובל עליך לומר שהוא יקום, דהיינו שהוא לבדו יקום בלי חברתך. ועוד י"ל שהיא יקום שאין מי שיעלהו. אך על זה קשה האיך שייך לקרא ימים העתידין ימי ישראל, כיון שאינם ימיו. וכן קשה בכל מקום דכתיב כהנ"ל כגון ימי דוד (מלכים א' ב א), ממה נפשך אי קאי על ימים העתידים קשה כמ"ש, ואי קאי על ימים העוברים, הא הם חיים וקיימים, כמו דכתיב (מלכים א' א א) והמלך דוד זקן בא בימים, (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים. לכך נ"ל כמ"ש דאשמועינן תוקף החיים המתחדשים קודם מותו של הצדיק, שאז דבק באור פני מלך חיים, ובסימן זה ידע שימות מהר, כמו דאיתא בספר חסידים בצדיק שבא אור על ראשו וידע שכבר קרב זמנו, לכך מצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתנבאו קודם מותן אף שלא היו נביאים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכל כך התגברות החיים היה, עד שימיו שעברו עד עתה היו קרובים למיתה נגדו, ואף שהיו גם כן חיים אמיתיים, ולא מבעיא ימי יעקב, אלא אף ימי ישראל ונקדים עוד מ"ש כי עיקר כונת יעקב שאמר אל תקברני במצרים, היה לכבוד השי"ת שלא יעשוהו עבודת אלילים, והנטפל לטובתו (ועיין מ"ש להלן במדרש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, בראשית נ ג). והנה לטעם זה לא היה צריך רק שלא לקבר בארץ ההוא, אך בארץ אחרת אף שאין רחוק כל כך כמו ארץ ישראל, ואחר כך יעלוהו ודאי עמהם מקברו כמו שעשו לכל השבטים. אך שחשקתו היה להקבר תיכף במערה עם אבותיו, וגם שיוסף יטפל בו כנודע ממנהגי הקדושים אשר בארץ המה, אך אולי פן לא יניחני פרעה, על כל פנים זה יעשה שלא יקברנו במצרים. ואם כן השבועה היתה בוא"ו המחלקת, כדי שלא יוכרח לעבור ח"ו ופרעה לא יבין, ועל ידי כך יניחנו להלוך כמו שכתבו המפרשים. והיינו שאמר אל נא תקברני במצרים שהיא העיקר בעיניו לכבוד השי"ת שלא יהיה נעבד ח"ו, ושכבתי היינו ואני ידעתי שסופי לשכב עם אבותי על דרך פירוש רש"י, אבל לא כפירוש רש"י על הגויעה, רק על השכיבה במערה שיעלוהו עמהם, אך אני מבקש יותר, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם מיד אם אפשר, וק"ל. ומה שנאמר אחר כך ויאמר אל יעקב, כי ודאי האומר אל הנראה לו אמר דהיינו בחינת יעקב, אבל הוא התחזק במדת ישראל, והיינו ויתחזק ישראל שהבחינה ההיא התחזק כדי שהברכות יתקיימו יותר. ועוד יש לפרש יותר על פי מ"ש הרמב"ן כי אצל השלמים הנשמה מחיה להגוף, היפך ממנהגו של עולם, והיינו אמרם (ברכות י' ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. והיינו ויתחזק ישראל אף שכח הטבעי אפס וכלה, חיזק בכח הנשמה ולא היה התחזקות טבעי כנ"ל, והבן.
3