ישמח משה, ויחי י״חYismach Moshe, Vayechi 18
א׳במדרש רבה (ב"ר צ"ח ד) בפסוק (בראשית מט ד) א"ז חיללת וגו'), אמר יעקב לראובן אני איני מרחקך ואיני מקרבך, אלא הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שנאמר בו (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלקים, ומה שדעתו רואה לעשות כך יעשה, כיון שבא משה התחיל לקרבו, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן וגו'. ועיין בספר סמא דחיי (דרוש ב') מה שתמה על זה. וגם לבאר מדרש תמוה עוד (ב"ר פ"ד י"ט) בפסוק (בראשית לז כט) וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה וכו'. עיין שם בספר הנ"ל שהביא המדרש הנ"ל, ומה שפירש בו. והנ"ל בזה בהקדים לפרש הפסוק (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויבך וגו' ושבית שביו. והנה פירשתי בו בכמה אופנים, וכעת לחדש באתי, בהקדים לפרש הע' של תמניא אפין (תהלים קיט קכא-קכח), והפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודך ועדותך כי כל דרכי נגדך. על פי מ"ש האלשיך בפסוק (שמואל א' כד ה) ויך לב דוד אותו וגו' (שמואל א' כד ו) ויאמר חלילה לי וגו'. ותורף דבריו שם. כי דוד היה מסופק אם האמת בפי אנשיו המסיתים אותו להרוג את שאול, באמרם כי מאת ה' היתה נסבה להשיג את שאול במערה, והותר לו דמו מפסוק (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב, שלמדנו משם הבא להרגך השכם להורגו (יומא פ"ה ע"ב). או שמא לא דברה התורה רק נגד סתם בני אדם, אבל לא נגד משיח ה', ובפרט כי נתגדל אצלו מפתו אכל ומיינו שתה. מה עשה דוד רצה לנסות אם כך היה רצונו ית"ש כדבריהם, (שמואל א' כד ד) ויקם ויכרות וגו', לומר אם בהכרתת הכנף לבד יהיה לבי נוקף על שולחי יד במשיח ה', מכל שכן שרעה בעיני ה' ליגע בעצמו ובשרו, ואם אין לבי נופקי אדע כי מן ה' היה זה, כי זה דרכו ית' על ידי התעוררות לזה לבלתי הביא תקלה על ידי הצדיק, והנה בכרתו ויך לב דוד וגו' שהיה לבו נוקפו, אז אמר לאנשיו חלילה לי מה' וגו', וזה אמר לאדוני, ר"ל שהייתי מאוכלי שלחנו, ועוד למשיח ה', עיין שם.
1
ב׳והנה מבואר מזה דבכהאי גוונא כשהאדם נופל במבוכה בענין גדול אם לעשות ואם למנוע אם הוא מצוה או עבירה, ואינו מכיר חלקי הסותר כי איזה מהם יצר טוב ואיזה מהם יצר הרע, יעשה מענין זה דבר קל, ועל ידי זה יודע לו האמת, ואף שהענין קל הזה היתה גם כן עבירה, מכל מקום כיון שהוא לשמה כדי שיתודע האמת, ואחר כך מונע את עצמו על ידה מדבר גדול, נמחל לו הקל ומחזירה אל הקדושה ונחשב לו כזכות. אבל אם אינו מונע את עצמו אחר כך מהגדול, ודאי נענש על שתיהן על הקל ועל החמור. והיינו עשיתי משפט וצדק, ר"ל אם כל עשיותי בבחירתי רק משפט וצדק שהוא רצונך ולא למרות עיני כבודך, אז בל תניחני לעושקי, ר"ל להמטעה אותי, ועל כן נקרא עושקי שהוא כמו גוזל בעל כרחו, ועל דרך זה (תהלים קיט קכג) עיני כלו לישועתך מהנ"ל, ולאמרת צדקך שתאמר לי על ידה איזה דבר צדקך, ר"ל מה היא צדקך, (תהלים קיט קכד) עשה עם עבדך כחסדך וחקך למדני כנ"ל, (תהלים קיט קכה) עבדך אני, ר"ל שאני רוצה לעבדך ולא להמרותך, על כן הבינינו ואדעה מה היא עדותיך אם הוא בכלל עדותיך, וכיון שאני במבוכה (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' לשם ה' הפרו תורתך וגו' כנ"ל, (תהלים קיט קכז) על כן אהבתי וגו' שבאתי על האמת על ידי זה, (תהלים קיט קכח) על כן כל פקודי, ר"ל כל חסרונות שחיסרתי (כמו ולא נפקד ממני איש, במדבר לא מט) כל ישרתי, הכל היה שאיישר את עצמי ושאדע איזה דרך הישר, אבל לא ח"ו לשם עבירה כי כל אורח שקר שנאתי, רק לפעמים בחרתי ברע במיעוטו כדי שאדע דרך הטוב, והיינו (תהלים קיט סו-סח) טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי, ר"ל למדני והורני הדרך האמת כיון שאני מאמין במצותיך, (תהלים קיט סז) טרם אענה שתודיע לי האמת, אני שוגג, ועתה שנודע (תהלים קיט סח) טוב אתה ומטיב לאחרים, ר"ל שאתם מסייעם שיהיו טובים ולזה למדני חקיך כנ"ל. והיינו שמרתי פקודיך ועדותיך ואף בעת שכל דרכי הם נגדך, כמו שדרשו רז"ל (יבמות ס"ג ע"א) לא זכה כנגדו, כלומר אף העבירות שלי היו לשמה, והיינו כי תצא למלחמה על אויבך, ר"ל שאתה יוצא למלחמה כנגד יצרך ואויבך, רק שהיא עם אויבך שאתה עושה דבר שהוא מצדו כדי לברר האמת, ונתנו ה' בידך שתבא אל האמת ותנצחו, ואז ושבית שביו, שאף מה ששבה דהיא העבירה הקלה, ישיב לזכות, והבן.
2
ג׳והנה ידוע דבשעה שאדם כופה את עצמו לעשות רצון השי"ת, משרה שכינתו עליו, וגם מבואר בספרים דהמצוה היינו רצונו ית"ש והוא ורצונו אחד. אבל בשעה שעושה עבירה מכסה אורו ית"ש כביכול, וגם החוטא אין מדמה לעצמו שהיא לפניו אז, רק אדם עושה עבירה וחושב שמא עושה מצוה, הרי מדמה שהוא לפניו ומקרב עצמו, ובאמת הוא חוטא, זה נקרא חוטא לפניו. והנה לזה האיש קשה שיעשה תשובה, כי עשה סכלות הקניני, אף אם לעזה עליו כל המדינה מקולם לא יחת, וגם אם יזדמן לפעמים שישוב, יוכל להיות על ידי אחרים שהשיבו אותו, אבל מעצמו קשה הדבר מאד. אבל אם שב מעצמו בכל לבו, הוא חביב מאד לפני השי"ת. ועל פי זה יש לפרש מה שאמר (הושע יד ב) שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'. דהוה ליה למימר אל ה'. אבל עד ה' מורה על הקירוב, וכמ"ש זקני מהרש"א ז"ל (יומא דף פ"ו.) דמשום זה אמר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, עיין שם. וגם אנו נאמר, דהנה ענין התשובה היא שמשיב מהטומאה אל הקדושה, והיה עולה על הדעת דעבירות צריך להשיב אבל לא המצות, אבל האמת הוא דגם המצות צריך להשיב, דהיינו מה שנדמה לו שהן מצות ובאמת הן עבירות כנ"ל. והיינו שובה ישראל מה שהוא עד ה' אלקיך מקורב אצלו ית"ש ממש, דהיינו המצות שאדם חושב שהן מצות, צריך גם אותם להשיב כיון שאיננו כן כמו שהוא חושב, ושמא תאמר הלא מכל מקום שוגג הוא, לזה אמר כי כשלת היא בעוניך, דשגגת תלמוד היינו שגגת הלימוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג). ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דהנה מבואר במסכת שבת (דף נ"ה ע"ב) דראובן חטא בבלבול יצוע אביו, והיה סבור שהוא מצוה כיבוד אם ומה איכפת לו לאביו בזה, ובאמת חילל יצוע עלה, ועל ענין כזה עדיין לא עשה שום אדם תשובה, כי אדם וקין אף שעשו גם הם תשובה, מכל מקום לא חשבו בחטאם לעשות מצוה, ורק הוא היה הראשון בעשיית תשובה על זה, וגם מעצמו בלי התעוררות אחרים. והיינו מעולם לא חטא אדם לפני, ועשה תשובה לפני דייקא כנ"ל, ור"ל בשום אופן לא עשה אדם תשובה על זה אף על ידי התעוררות אחרים, ואתה לא די שעשית תשובה על זה, אלא גם זו שאתה פתחת בתשובה תחלה קודם שעוררך שום אדם, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, דהיינו קודם שפתח שום נביא בענין תשובה כזו, דכל הנביאים לא הזהירו רק על תשובה מהעבירות, אבל הושע הזהיר על השבת המצוה כנ"ל, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכמ"ש והבן. ועל פי זה יש לפרש גם כן יצילני מאויבי עז ומשנאי כי אמצו ממני, (תהלים יח יט) יקדמוני ביום אידי ויהי ה' למשען לי. דהנה הוספתי נופך לדברי האלשיך הנ"ל, במה שפירש כי דוד רצה לנסות בהכרתת הכנף של שאול אם היא מצוה או עבירה, והמתקתי הדברים דהנה ידוע (ב"ב ט"ז ע"א) כי הוא שטן הוא יצר הרע וכו' יורד ומסטין עולה ומקטרג, והנה אדם אם שומע ליצרו ועושה העבירה ח"ו, אז תיכף אחרי ככלות מעשהו הרעה עולה היצר הרע לקטרג, ואזי בהעלותו ממנו, תיכף נצמח להאדם חרטה על אולתו, כי בזו הרגע שנשאר בלי יצר הרע מתחרט מאד, וזהו שאמרו (עירובין י"ט ע"א) פושעי ישראל מלאים חרטה, ולא כן בעשיית איזה מצוה. וזה היה הנסיון של דוד להודע אם היא עבירה, על ידי שיתחרט תיכף או לא בהכרתת הכנף, וכיון שכרת נאמר ויך לב דוד וגו', כי נתאמת לו אז שהיא עבירה, אז אמר חלילה לי וגו', והבן. וזה שאמר הכתוב יצילני מאויבי עז ומשנאי כי אמצו ממני, היינו היצר הרע המטעה אותי שהוא תקיף ממני כי אנא בשרא והוא נורא (קידושין פ"א ע"א), יקדמוני ביום אידי דהיינו שעולה ומקטרג, ועל ידי זה ויהי ה' למשען לי כנ"ל, והבן.
3
ד׳ועל פי זה מבואר המדרש רבה שבפרשה זו, כי הנה במסכת שבת (דף קל"ז ע"א) ובמסכת פסחים (דף ע"ב:) איפלגו עוד תנאי בטעה בדבר מצוה, עיין שם. והנה ידוע מ"ש הריטב"א באלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין י"ג ע"ב), כי ההכרעה ניתנה לחכמי הדורות, וידוע אמרם ז"ל (נדרים ל"ח ע"א) שהפלפול ניתן למשה לבדו, והוא נהג בו טובת עין ונתנה לישראל. ונראה דר"ל להגיע בבירור רצונו ית"ש על ידי פלפול ודעת אנושי, אי אפשר כי לא מחשבותיו מחשבותינו ואם עד תכלית שדי תמצא, רק מי שמבטל עצמו והוא כאין ונכלל באורו ית"ש יכול להשיג, והוא משה שאמר ונחנו מה (שמות טז ז). והיינו שאמרו (שמות לב א) כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', ר"ל אף שהיה איש דייקא, ר"ל איש כמונו ולא היה לו אמצעי, לא ידענו תכונתו ומדריגתו, כי מה היה לו, היינו מדריגות מה, שהיה אפס ואין וביטל עצמו לגמרי, על כן לא היה צריך לאמצעי, אבל אנחנו צריכים לאמצעי, כך היה שימה בפי הרשעים הללו בדברי חכמה, והבן. או יאמר שאמרו שלא ידעו בכונתו ומדריגתו כי מה היה לו, ועל כרחך נתבטל במציאות עתה ממש ושוב לא יבא. ונחזור לענינינו דמשה נהג בו טובת עין ונתנה לישראל, כי המשיך משורש קדושתו על ישראל עדתו, אבל קודם שבא משה, לא נתגלה מקור הכרעה, והבן. והנה ענין ראובן תולה בהפלוגתא בטעה בדבר מצוה וכו', ולכך אמר יעקב אני איני מרחקך וכו', כי ההכרעה לא ניתן לי עד שיבא משה שנאמר בו ומשה עלה אל האלקים לכלול באורו ית"ש ממש, לו לבדו נתן ההכרעה, ומה שדעתו רואה כפי מה שיראה לו להכריע יכריע, והוא נכון בס"ד.
4
ה׳ועוד י"ל על פי מ"ש על המדרש (בב"ר פ"ב ה') בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לא תעבור וגו' (דברים ג כז), אמר יחי ראובן ואל ימות (בפרשת ואתחנן). ועל פי זה מבואר שאמר יעקב איני מרחקך ואיני מקרבך, כי אין אני מכריע אם יצאו מכלל בני נח או לא, כי גם האבות היו מסופקין ומשה יכריע, כיון שבא משה, ר"ל כמו ביאת השמש, וכבר כתבו המפרשים דנקרא שקיעת השמש בלשון ביאה, כיון שבא למעלה, הכי נמי גבי משה, והבן. ומזה הכריע דיצאו מכלל בני נח ופלגש אביו מותר, לכן התחיל לקרבו ואמר יחי ראובן, ודו"ק. וגם אם נימא בא משה כפשוטו גם כן נכון, אך הפירוש כמו ביאת השמש הוא תוספת נופך, ודו"ק.
5
