ישמח משה, וירא כ״חYismach Moshe, Vayera 28
א׳ויהי אחר הדברים האלה וגו' (בראשית כב ב). הנה יש לדקדק במקראי קדש האלה טובא. (א), איזה שייכות יש כאן להנאמר למעלה דאמר אחר הדברים האלה, ולפי מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פ"ט ע"ב) אחר דבריו של שטן, או של ישמעאל, קשה מהו האלה, הלא לא נזכר מדברים אלו כלום. (ב), והאלקים ניסה את אברהם, קושית האלשיך וכי זה הוא נסיון הראשון והלא היא העשירי. (ג), ויאמר אליו אברהם, הקשה האלשיך ויקרא אליו אברהם מבעיא ליה. (ד), ויאמר הנני, שפירש רש"י (ד"ה הנני) דרך ענוה, תמוה מאד מאי דדרך ענוה יש כאן שהשיב להשי"ת. (ה), ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגומר (בראשית כב ב), אריכות וכפל הדברים, ודברי רש"י (ד"ה את) ידועים, וגם אני אענה חלקי. (ו), המדרש (ב"ר נ"ו י') שהיה לו לומר אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ועכשיו אתה אומר קח נא את בנך וכו', מאי אתמול דקאמר, דבשלמא בבן אדם יתכן להקשות אתמול אמרת, דבזמן רחוק יוכל להיות ששכח, אבל מאתמול ועד היום לא יתכן שכחה, אבל אצל הקב"ה דאין שכחה לפני כסא כבודו, מה זה אתמול דדייק, והבן. והנ"ל ליישב כל זה, דהנה עיקר הנסיון הוא שמחת הלב, דהמעשה מוכרח מצד מצות הבורא ב"ה, והנה לכאורה גבי אברהם ראש החכמים והצדיקים, גם השמחה אינה נסיון כל כך, דאיזה אהבה חשובה אהבה נגד אהבתו ית"ש, כמ"ש העקרים ליישב הסמיכות (דברים ו ד-ה) שמע ישראל וגו' ה' אחד, (דברים ו ה) ואהבת וגו', דאין אהבה אמיתית רק מה שאין מתחלק. ועוד הואיל ואנחנו תחת גדר ההפסד, נחשב בעינינו ליש גם מה שעתיד להיות נפסד ונעדר, אבל באמת להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא), כיון שהוא נצחי לכך הוא יש ולא זולתו, כי מה שעבר אין, וכל מה שסופו להיות עבר הרי כאלו עבר כבר, ומה שעתיד להיות כבר היה, ומה תועלת יש בהמשך הזמן. והנה בני עליה וחכמים אמיתים אין בעיניהם יש, רק מה שהוא יש על דרך האמת, ואם כן אברהם ראש החכמים על אבדון גופו של יצחק לא היה לו לחוש אחר שנצטוה מפי הש"י, כיון שבלא זה עלול להפסד והעדר כי לא יחיה אדם נצח, והגם שיקום בתחית המתים, הנה המעלה זו לא יאבד במה שיעשה עולה כמו הצדיקים הנשרפים על קדושת ה' ית', ואי על הנשמה, הלא אדרבה תתעלה במדריגה עליונה מאד, ואי שיחסר בעבודתו, הא אדרבה זה הוא העבדות כיון שנצטוה בכך, ואם כן למה לא יעשנה בשמחה. והנ"ל בזה, דהנסיון של השמחה לא היה בעבור שמנגד להאהבה הגשמית אהבת האב לבן, רק בבחינת המצוה ההיא בעצמה היה השמחה לנסיון כמו שאבאר, ועיין בעקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) שם בביאור איך השמחה נותנת שלמות אל המצוה, הקשה איך יתכן היראה והשמחה שהם שני הפכים, ועיין מה שתירץ דהנפש שמחה במה שמרגשת סימני בריאתה, ועל פי זה פירש עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק ב), אבל לא בהוללות וסכלות, רק עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה (תהלים ב יא), היינו השמחה שבא על ידי הרעדה, עד כאן דבריו. והגם שהוא דבר נאה, מכל מקום דוחק גדול לומר שבעת הרעדה הגדולה הזאת יעלה על לבו שנפשו הוא שלם וישמח. ועוד דהרי זה הדרך כמעט מביא לידי גאות. אבל מה שנ"ל בזה, כי אם יקרב מלך גדול מאד לאיזה אדם שפל ומשתוקק לעבודתו ולאהבתו, ודאי לפי גודל רוממות המלך ושפלותו של האדם הזה, ככה תגדל השמחה באדם ההוא, והבן. והנה לכאורה קשה על הא דקיימא לן (עיין ברכות ל' ע"ב) שצריך להיות רעדה ויראה בעבודת הש"י, כמו שנאמר עבדו את ה' ביראה, ולכאורה אדרבה כשמכיר באמיתית זה הענין, איך נשאו לבו לגשת אל הקדש לקרב לעבודתו ית"ש, ואם כן מונע אל העבודה. אלא ודאי דישיב אמריו של אדם אליו, הלא הוא ית"ש רם על כל רמים, חפץ ומשתוקק לעבודתו וצוני על כך, ואיך אני השפל לא אשמע אליו, וכשמעלה את זאת על לבו שהמלך הגדול ית"ש אשר ברא כל העולמות מאין ומאפס המוחלט ליש והכל כנגדו כלא, משתוקק לעבודתו וחפץ באהבתו, אין שמחה גדולה מזו כנ"ל, והיינו גילה הבאה על ידי רעדה כנ"ל. ואם כן היוצא מזה דהשמחה היא הנותנת שלמות להמצוה, ועיין עוד בעקרים בפרק הנ"ל מה שפירש על הפסוק (תהלים קיט קיא-קיב) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה, (תהלים קיט קיב) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, עיין שם. ואני הרחבתי הביאור, דודאי לא יכול לעשות מצוה בחשקת הלב, רק מי שיש לו התגברות השכל, דהגוף לא יסכים בשום דבר שאין נמשך לתאותו, אם כן מובן דבמה שאין השכל מסכים, השמחה וחשקות הלב הוא בקושי מאד, וכמעט אין לו מבוא בנפש לא בגוף ולא בנפש ולא בשכל, ומיהו מכל מקום ח"ו לומר דבחקים הותרה הרצועה לעבוד על מנת לקבל פרס, רק צריך לומר דבעת עשיה וקיום, ודאי צריך להיות בזכות הלב רק לה' לבדו לנחת רוח לפניו ית"ש מבלי שום תקות שכר, כי השכל גוזר דרך כלל שישמע לדברי השי"ת לכל אשר מצוה אף שאינו מבין סבתו וטעמו, רק כיון שאינו מקובל אצל השכל בפרטיות שאינו מבין סבתו וטעמו, רק שמכריח עצמו משום שיודע דרך כלל שראוי לשמוע לכל אשר יצוה, הוי רק כמוכרח ואינו מתענג ושמח בעשייתו, והשמחה נעדרת הנותנת שלמות ולשמח דרך כלל בהבורא ית"ש שמקיים מצותו הוי קשה בהתחלה, כיון שהוא רק כמוכרח כמ"ש וכל התחלות קשות. על כן צריך בתחילה בשעה שמכין עצמו להעשיה של מצוה, לחשב בקבלת השכר ברב טוב הצפון כמה רב וכמה גדול, ועל ידי זה בא לידי שמחה, ועל ידי השמחה בא להתלהבות הדבקות באש ה' רשפי שלהבת יה, וכיון שבא לידי דבקות טוב, נקל לו לשמוח בה' דרך כלל שזוכה לקיים מצותיו אף שאינו מבין סבתו וטעמו, ואם כן בעת העשיה הוא רק לה' לבדו ושמח עם ה'. והיינו נטיתי לבי לעשות דייקא, דהיינו דבשעה שרוצה לעשות, מטה לבו במחשבת השכר דהיינו לעולם עקב, כדי שיוכל לבא לידי שמחה ודבקות הוא זך בלתי לה' לבדו. ועל פי זה נ"ל לבאר אמרם ז"ל במסכת אבות (פ"ב מ"א) הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו', דהוא סותר להמאמר (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. ולפי מ"ש אתי שפיר, דודאי עיקר העבודה צריך להיות שלא על מנת לקבל פרס, רק לפעמים כשיש לו איזה הפסד על ידי המצוה אף שמכריח עצמו לעשות המצוה, מכל מקום הלב עצב ולא ירצה לשמוח, ואף שיעשה המצוה מכל מקום יעשנה בעצבות ובעצלות וברפיון ידים, ונאמר (משלי לא כז) ולחם עצלות לא תאכל, על כן צריך לחשוב חשבון כנ"ל, ועל ידי כך יבא לידי שמחה וחשקת הלב והתלהבות ודבקות, ואז ודאי יעשה כלו לה', אם כן בשעת השימוש הוא שלא על מנת לקבל פרס כנ"ל, והוא נכון בס"ד.
1
ב׳והנה נחזור לענינינו הנאמרים למעלה, דבמצוה שאין השכל מסכים השמחה לקושי, וצריך להתחיל במחשבת השכר כדי לעורר השמחה, ואם כן לפי זה הקרבת אדם דודאי אין השכל מסכים שירצה השי"ת בזה, דהא באמת נאמר (ירמיה יט ה) ולא עלתה על לבי, ודרשו (תענית ד' ע"א) זה יצחק בן אברהם, ומחשבת השכר לא יועיל שם, דמשום הרוחת השכר לא יסכים שום אדם לשחוט בנו יחידו בידיו, ומכל שכן בן חכם כיצחק קנמון בושם, כמו שפירשתי במדרש (ב"ר נ"ו ח') אתה אמרת קח נא את בנך וגו', וחזרת והחלפת אותו באיל אעברה נא (דברים ג כד), וגם המדרש (ילקו"ש רמז תתט"ו) את גדלך זה המן. אם כן מבואר דאין השמחה בזה, אלא מגודל אהבתו הבוער כאש תמיד לא תכבה, ואם כן לפי זה עיקר הנסיון של השמחה בזה, הוא בבחינת המצוה כיון שאין השכל מסכים בה. ואל תשיבני אם כן בחקה אחרת הוה ליה לנסותו, כיון שאין הנסיון רק מכח זה שהיא מצוה שאין השכל מסכים. על זה אשיב לך שתי תשובות בדבר. (א), דבחקה אחרת יכול להתחיל לעורר השמחה במחשבת השכר כמ"ש, אבל בזה לא יתכן, דזולת אהבת השי"ת כל הון בוז יבוז באהבת בנו יחידו, דהא באברהם כתיב (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, אם כן אף החקים קיים, ומנין ידע הלא לא ניתנה לו התורה, אלא שהשיג בשכלו, ובהדיא אמרינן בגמרא (אבות דר"נ פל"ג א') שהיו שני כליותיו נובעות לו חכמה כשני מעינות, ואם כן אף טעם וחכמת החקים ידע והשיג, ואף דאורייתא וקב"ה כולא חד (זוהר ח"ג ע"ג ע"א), דהתורה שהיא רצונו וחכמתו, ובו ית"ש אין שום דבר נוסף על מהותו, דהוא רצונו ורצונו הוא, וכן חכמתו, ואם כן הכל אין סוף הוא, ואיך ישיגנו שום נברא החקר אלקי תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. לא קשה מידי, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואיננו חפץ מהם כפי בחינת חכמתו ית"ש, ואם כן רצון אלקי מבריותיו השיג אברהם עד תכליתו. ואם כן לפי זה לא היה יכול לנסותו בדבר אחר שהיא רצון אלקי באמת, כי ישיגנו, או כבר השיגו, ואם כן אין כאן נסיון, לכך ניסה אותו בדבר אחר שהוא באמת אינו רצון אלקים, כמו שדרשו רז"ל (תענית דף ד') ולא עלתה על לבי, זה עקדת יצחק בן אברהם, ואם כן אי אפשר להשיגה והשכל לא יקבלהו, ואז אם יעשה בשמחה הרי זה נסיון גדול. ואבינך עוד יותר במה שהיה הנסיון בזה, כי אם אדם אחד יעשה איזה חקה שמנגד לשכלו בשמחה, אין זה פלא כל כך, לפי שהוא חושב אף שאין שכלו מקבל, הוא משום קוצר שכלו, אבל אברהם דידע בנפשו שהשיג כל רצון האלקי מבריותיו, ואף על פי כן שכלו איננו מקבל דבר זה ויעשהו בשמחה רבה, זה דבר פלא. ונקדים עוד דהרמב"ם כתב דגם בזה היה נסיון שהאמין בחזיון הנבואה, ואבינך כי דבר גדול דבר הנביא הרמב"ם ז"ל בזה, כי אם אברהם לא היה מושרש באהבתו ית"ש עד שאין שום אהבה נחשבת לכלום נגד זה, היה האהבה של בנו מקלקלת השורה לדבר בנפשו על לבו שזה הוא רק דמיון, והבן זה. ועל פי זה י"ל שהיה הנסיון באופן שיהיו לו דרכים רבים לדחות הנבואה אם יהיה חשוב אהבת בנו לכלום נגד אהבתו ית"ש, וזה אחד מהן שהתנגדה המצוה הנ"ל מאד לשכלו העצום, וידע בעצמו שהשיג כל רצון האלקים מבריותיו, ומזה היה לו להביא ראיה שהיא רק דמיון אם היה מפתהו אהבת בנו, והוא נסיון גדול מאד למבין, ואם כן זה הנסיון הוא דוקא אחר שהגיע למעלה ולמדריגה עליונה זו. ועוד נוסף לזה היה לו דרך וראיה לדחותו, כי לא מצינו כמעט בשום מקום שיקרא לנביא בשעת התנבאו בשמו קודם דבורו אליו, רק אם היתה נבואה ראשונה, כמו שמצינו במשה ושמואל, וכאן להיפך שלא מצינו בשום מקום שקרא בשמו קודם, רק כאן בנבואה אחרונה הנאמר בהתורה לאברהם, ואתמהה. ואין זה כי אם שמזה יהיה גם כן דרך לאברהם שאין זה רק דמיון, כי זה מורה כאלו לא ידעו ולא דבר עמו עדיין. ונקדים דקריאה מרחוק, ואמירה מקרוב, ולכך בפעם הראשונה שהוא רחוק עדיין, שייך לשון קריאה. ונקדים עוד דאם מדבר לאיזה אדם על איזה אדם, אין דרך לסמנו, רק אם לא דברו אודותיו בשום פעם, אבל לא כשמדברים ממנו בכל עת ובכל שעה, רק אם שנאה מקלקלת ותואנה הוא מבקש ועשה עצמו כאלו לא ידעו. ונקדים דכבר אמרתי דמאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, לא הוה סותר להמאמר והעליהו לי לעולה, כי יכול להתפרש על דרך אלה תולדת נח נח (בראשית ו ט), (פירוש רש"י [ד"ה אלה] תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, והכי נמי כאן על ידי מעשה עקדה ביצחק, על ידי זה יקרא זרע לאברהם, והבן). ונקדים עוד לפרש הפסוק (בראשית כא ג) ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם, דר"ל דקרא בשם ה' מה שהוא בבחינת אל עולם, כי מה שרוצה ית"ש מברואיו שהוא העולם ומלואו השיג הכל, כי עיקר הקריאה בשם ה' היא הציור המצטייר בלב המשיג כמ"ש הרמב"ם ז"ל, והדבור הוא רק סיפור המצוייר, ופירשתי על פי זה הפסוק (תהלים קמה כא) תהילת ה' ידבר פי וגו'.
2
ג׳ועל פי זה נבא אל הביאור ויהי אחר הדברים האלה, ר"ל אחר שהשיג כל מה שרוצה הש"י מברואיו, אז והאלקים ניסה את אברהם כמ"ש, כי אז הוי נסיון גדול. ועוד ויאמר אליו אברהם, ר"ל אף שהיתה אמירה מקרוב כי כבר נתקרב בכמה נביאות, אף על פי כן קראו בשמו אברהם כאלו לא דבר עמו עדיין כלל. ואם כן שייך שפיר ויאמר הנני דרך ענוה, כי לא חישב כלל כי אין ראוי כך לפי גדולתו. ועוד קח נא את בנך את יחידך וגו', ומסמן אותו בכמה סימנים כאלו לא דבר עמו עדיין אודות יצחק כלל. וזה כונת המדרש אתמול אמרת, ר"ל שאצלו ית"ש הוא זמן קרוב ודברת אודותיו עמי, ועכשיו אתה אומר קח נא את בנך את יחידך וגו', וסימנת אותו כל כך בסימנים, אבל אין כונתו על העקידה, דזה לא קשה מידי כמ"ש, לכך במכוון אמר לשון אתמול, ודו"ק היטב בכל מ"ש כי נכון הוא בס"ד.
3
ד׳הג"ה יש להמתיק הדברים על פי מ"ש בזוהר הק' פרשת לך (זוהר ח"א פ"ח ע"א), וז"ל: אחר הדברים האלה וגו' (בראשית טו א), אילן פתגמי אורייתא דכתיב (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, מה להלן פתגמי אורייתא, אף הכא פתגמי אורייתא, בתר דאשתדל בר נש בהאי עלמא בדברים האלה, קב"ה מבשר ליה אל תירא אברם וגו', עכ"ל. וז"ש כאן ויהי אחר הדברים האלה, כלומר אחר שהשיג הדברים האלה שהיא התורה, אז והאלקים ניסה את אברהם, עד כאן הג"ה.
4
