ישמח משה, וירא ל״גYismach Moshe, Vayera 33
א׳ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כב ז), ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וגו' (בראשית כב ח). הנה יש לדקדק במקראי קדש אלו (א), ויאמר יצחק אל אברהם אביו, אל אברהם סתמא הוה ליה למימר, דידוע הוא דאביו היה. (ב), ויאמר ויאמר שני פעמים למה, כי היה די ויאמר אחד. (ג), ויאמר אבי לכאורה הוא שפת יתר, דמה ענין זה להשאלה ששאל, ולמה סיפרה התורה זאת, והכי הוה ליה למימר ויאמר יצחק אל אברהם הנה האש והעצים וגו', ולמאי הודיע התורה שקראו מתחלה אבי. ועוד למה באמת קראו מתחילה, וכי ישן היה אברהם וניערו, הלא הלך עמו ביחד והיה לו לשאול תיכף שאלתו. (ד), למה לא שאל יצחק בסתמא איה השה לעולה, הא קא חזי אש ועצים, אלא ודאי דיש דבר חכמה בדבר שהקושיא תולה באש ועצים שהוליך אברהם עמו מלבד הפשוט, דמכח זה הבין שהולך להקריב עולה, דלפי הפשוט לחודיה לא היה צריך לפרש הנה האש והעצים, דהרי קא חזי ליה. (ה), בן חכם כיצחק למה לא הבין שהוא העולה עד שאמר לו בפירוש, הלא די לחכימא ברמיזה. והנ"ל בזה, בהזכיר אמרם ז"ל (בסנהדרין דף פ"ט:) המוותר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, ופריך מוותר על דברי נביא מנא ידע שזה נביא אמת דאיענש, ומשני דיהיב ליה אות, ומקשה והא מיכה דלא יהיב אות ואיענש, ומשני מוחזק שאני דלא בעי אות, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה האיך שמע לו יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכו עלמא ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכי דמוחזק שאני, עיין שם. והנה יש לי לדקדק בהא דקאמר דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה האיך שמע לו יצחק, דמאי ענין הוכחה זו להר המוריה, הלא אם היה באיזה הר שיהיה ובאיזה מן המקומות, היה גם כן זה מוכח, והכי היה לו לומר אברהם היכי שמע ליה יצחק שיעקד, ולמה ליה למנקט סימנא דהיינו איך שמע ליה בהר המוריה, דבר ידוע שהיה העקדה שם, ויותר טוב למנקט גוף הדבר. והנ"ל בזה, דעיקר הוכחה נצמח דוקא מכח שהיה המעשה בהר המוריה, דהא רוצה להוכיח דמוחזק לא בעי למיהב אות, וקשה לכאורה איך מוכח ממעשה דיצחק, הא שם היה אות דכתיב (בראשית כב ד) וירא את המקום מרחוק, ופירש רש"י (ד"ה וירא) שראה ענן קשור על ההר, ומפורש במדרש רבה (ב"ר נ"ו א'-ב') דגם יצחק ראה, דאיתא שם אמר ליצחק בני אתה רואה מה שאני רואה, אמר לו הן, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה וכו' שם, דלכך דימה אותן לחמור, עיין שם. אם כן הרי היה אות גדול ליצחק. מיהו לא קשה מידי, דמשום זה לא הוי אות שנצטוה שיעלהו שם לעולה, דדילמא הענן קשור שם תמיד משום שהוא מקודש לשמו ית' מאז, שמשם נשתת העולם (יומא נ"ד ע"ב), ושם שער השמים (בראשית כח יז), ומשם נברא האדם (תנדב"א זוטא פ"ב), ושם הקריב אדם הראשון כשנברא (ב"ר ל"ד ט'), ושם בנה נח מזבח והקריב (שם), ושם הקריבו קין והבל (שם), עיין ברמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה הלכה ב', ושם מעותד למקדש במקדש ראשון ושני ושלישי שיבנה במהרה בימינו (ב"ר ס"ט ז'), והיה יכול יצחק לסבור שלרוב קדושתו תמיד הענן שורה עליו, ובפרט שיש אומרים שהוא גם כן הר סיני שניתנה עליו התורה, שנעקר לפי שעה ובא אל מדבר סיני, ואפשר שהאמת כן הוא שתמיד ענן קשור עליו, ואף על פי שהמוני עם אינם רואים כמו נעריו של אברהם שלא ראו, ואף על פי כן הבין אברהם שפיר שעל המקום הזה נצטוה, דכיון שראה ענן קשור הבין זהו מקום המקודש, ואם כן ודאי מסתבר דעל מקום זה נצטוה ודו"ק, ואם כן לפי זה לא היה מזה הוכחה אות כלל ליצחק על נבואתו של אברהם. ועל פי זה מדוקדק לשון הגמרא הנ"ל אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, דבשלמא אלו היה במקום אחר הוי שפיר אות, אלא כיון דהוי בהר המוריה ליכא אות ואיך שמע ליה, אלא ודאי דמוחזק לא בעי אות, ודו"ק. והנה אף שהגמרא מתרץ להך קושיא שהקשה והא מיכה דלא יהב אות וכו', ומשני היכא דמוחזק שאני, מכל מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ורשות נתונה בקראי לפרש אף שלא כדעת רז"ל כמו שמבואר מכל המפרשים, אבל לא לחלוק ח"ו על הלכה ודין שקיימו הם, כי כל דבריהם אמת וצדק כניתן מהר סיני והחולק עליהם כחולק על השכינה, ואף בפירוש דקראי ח"ו לחלוק עליהם רק על דרך דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ואף גם לא יהיו דברי רק כפילפולא בעלמא וקב"ה חדי בפלפולא, כי יש לתרץ קושיא הנ"ל דלא קשה ממיכה, דהא עיקר קושית הגמרא לעיל מנא ידע היינו דדלמא משקר, ואם כן בדבר דלא שייך לומר שמשקר וליכא למחשדי, ודאי דלא צריך אות, אם כן כיון דאמר לו הכני נא, ודאי דלא משקר, דלמה ישקר לקבל הכאה ויסורין איזה תועלת נמשך לו מזה, אלא ודאי דאמת הוא ולכך איענש, דלא שייך בזה למחשדיה ששקר דבר. וכן ביצחק י"ל דודאי ידע כי אברהם אביו אהבו אהבה רבה ועזה יותר מנפשו, ולמה ישקר לאבד פרי אשר נחנט למאה שנה, לכך הבין דלא משקר ולא צריך לאות. וכן באליהו בהר הכרמל י"ל בתרתי, חדא דלא היה מנביאי אמת ומעבדי ה' רק הוא בעצמו, ושאר העם היו עובדי הבעל, ומי אשר לא ישמע לו, והוא בעצמו ידע שנבואתו אמת. ועוד אף אם היה שם עבדי ה', מכל מקום לדעת המדרש (במ"ר פכ"ג ט') היה שם אות גדול קודם השחיטה שהפר שלו רץ אחריו, והפר שלהם כל הארבע מאות נביאים לא היו יכולים לזוזו ממקומו אף פסיעה אחת, עד שאמר לו אליהו לך כמפורש במדרש, ואם כן זה אות גדול ששליח ה' הוא בדבר הזה. ולפי זה י"ל שיצחק הבין שהוא לעולה כיון ששה אין, אך דהיה קשה לו על אברהם דלא יהיב לו אות, הלא בלא אות אין צריך לשמוע לו, לזה חישב יצחק בדעתו שאש ירד מן השמים כמשפט הקרבנות, ויקדים ירידת האש מעט כדי שיהיה לו אות דלא עביד קב"ה ניסא למגנא, ולמה יחדש נס מיוחד שיהיה לו אות, הלא בלאו הכי יורד אש ובחדא מחתא יהיה לו אות גם כן, לכך אמר הנה האש והעצים, ואם כן דעתך שלא ירד אש מן השמים, אם כן איה השה לעולה, כי לי אין הכרח לשמוע לך כיון שלא נתת לי אות, ואם כן שאל לו בחכמה דרך קושית הגמרא הנ"ל, כי אין דרך המוסר שיאמר לאביו בפירוש שמא שקר אתה דובר, ודי לחכימא ברמיזא שאברהם הבין שאלתו, והשיב לו כתירוצי, דבשלמא אם אמר על איש נכרי היה צריך ליתן אות, אבל מאחר שהוא בנו ואפילו גנבא במחתרתא חס על בנו, ככתוב (שמות כב ב) ואם זרחה השמש עליו (סנהדרין ע"ב ע"א), ואם כן ודאי דלא משקר ואין צריך ליתן אות. והיינו שהשיב לו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, בני דייקא, ואם כן אין צריך לאות, ודו"ק. ואמנם לתרץ יתר הדקדוקים, אפרש שאלת יצחק באופן אחר ואז ייתישב הכל, ולפי פירוש זה אינו מתורץ הדקדוק של הנה האש והעצים, רק יתפרש כפשוטו שמכח זה הבין שהולך להקריב עולה, רק דיתורץ שחכם כיצחק היה לו להבין מעצמו שהוא העולה, ואיך לא הבין עד שאמר לו בפירוש, ואף שזה היה רחוק בעיניו של יצחק, מכל מקום הוה ליה להבין כיון שהוליך אש ועצים ושה אין, שמע מינה שנצטוה דבר חדש, אם כן מאי מקום לשאול ואיה השה כיון שודאי בדבר חדש נצטוה, היה לו לשאול מה נצטוית. על פי דאיתא שם בסנהדרין (פ"ט ע"ב) תנא תנא קמי דר' חסדא הכובש את נבואתו לוקה, אמר ליה מאן דאכל תמרי בארבלי לקי מאן מתרי ביה, אמר אביי חברי נביאי מנא ידעי, אמר אביי דכתיב (עמוס ג ז) כי לא יעשה ה' דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים, עכ"ל הגמרא. ולכאורה קשה לי על זה, דאם כן חבריה דמיכה למה נענש לפי שלא שמע למיכה שאמר הכני נא בדבר ה', הלא יפה עשה שאם אמת היה הדבר, למה לא הגיע הנבואה גם לו, כמו דכתיב כי לא יעשה ה' וגו', כיון שגם הוא היה נביא כמו דמשמע הקרא דקרי ליה רעהו, וכן בגמרא חבריה דמיכה, וזה פשוט וברור שהיה גם כן נביא, ואי נימא דבאמת גם לו הגיע הנבואה הזאת, אם כן מאי קאמר שם בגמרא המוותר על דברי הנביא כגון חבריה דמיכה, ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עידו, הלא חבריה דמיכה נמי עבר על דברי עצמו. ועוד קשה עידו הנביא מאי קסבר שהאמין לדברי מורה שקר הוא הזקן כיון שלא הגיע הנבואה אליו, אם כן ודאי שקר הוא. אלא צריך לומר דכל נבואה נאמרה ונתגלית לכל הנביאים, אבל לומר ולגלות אינם רשאין רק אותה שנתייחד בה, דאם אמרה אחר הוי מתנבא מה שלא נאמר לו עיין שם (סנהדרין פ"ט) ע"א, ואם כן לפי זה בשלמא אי הוי בנבואה זו ציוי על אחר או הודעה כללית וכדומה שפיר, דזה נתייחד שיודיע הנבואה, ולאינך נגלה אבל לא לגלות לזולתם, מה שאין כן באם שהנבואה הוא רק ציוי לאיזה נביא, אם כן ודאי דלא נגלה להנביא ההוא בעצמו, דאם לא כן זה שנתייחד למה, כיון שכבר ידע מה יודיעו לו ושרגא בטיהרא מאי מהני, אלא ודאי דבכהאי גוונא לא נגלה לאותו נביא, ואם כן לא קשה מחבריה דמיכה ומעידו, כיון שהציוי היתה להם.
1
ב׳והנה ידוע דיצחק גם כן נביא היה, מדכתיב (בראשית כו ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו'. אך אין זה ראיה שהיה נביא בשעת העקדה, כי הנבואה הזאת היתה כמה שנים אחרי מות אברהם, ואם כן אפשר לומר כי בשעת העקדה עדיין לא הגיע למדריגת הנבואה, אך יש לדייק ממקום אחר דראוי היה לו אז מדריגת הנבואה, דידוע דברוך בן נריה תלמיד ירמיה נצטער על שלא הגיע למדרגת הנבואה כיון שהוא תלמוד הנביא, ואמר מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים שזכו לנבואה כמו יהושע ואלישע, עד שהשיב לו הקב"ה על ידי ירמיה הטעם כיון שהיה בעת החורבן, כמבואר כל זאת בדברי רז"ל (בירמיה מה ג) ובמכילתא הובא בילקוט שם). ולכאורה אינו מובן מה זה היה תמיהתו שמא עדיין יזכה לנבואה כיון שירמיה עדיין חי. מיהו לא קשה מידי דכלל גדול בידינו כל שאינו רואה סימן ברכה חמש שנים בלימודו, שוב אינו רואה כדמוכח מלויים כדאיתא בדברי רז"ל (חולין כ"ד ע"א), והוא הדין בלימוד סדר הנבואה. ואם כן לפי זה יצחק בנו ותלמידו של אברהם, וכבר היה בן ל"ז שנים, ודאי דהגיע למדריגת הנבואה ככל תלמידי הנביאים, דמה נשתנה כקושית ברוך בן נריה. ונקדים עוד דאיתא במשנה (ב"מ דף ל"ג ע"א) אבידת אביו ואבידת רבו, אבידת רבו קודמת שזה הביאו לחיי העולם הזה, וזה הביאו לחיי עולם הבא, ולכך רבו הוא האב האמיתי, ולכך קראו אלישע לאליהו אבי (מלכים ב' ב יב), ור' עקיבא לר' אליעזר הגדול (סנהדרין ס"ח ע"א), ולכך נקראו התלמידים בנים. ונ"ל הטעם דלכך קראו אלישע לאליהו אבי אבי בכפל, וכן רבי עקיבא לרבי אליעזר הגדול, משום דכתיב (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים, ודרשו רז"ל (במנחות כ"ט ע"ב ובב"ר פרשה י"ב) דעולם הזה נברא בה"א ועולם הבא נברא ביו"ד, ואם כן היו"ד היא כפל מהה"א, אם כן המוליד שמביאו לחיי עולם הזה שנברא בה"א הוא אב, ממילא רבו שמביאו לחיי עולם הבא שנברא ביו"ד שהיא כפל, הוא אב כפול, ולכך קרא שני פעמים אבי אבי כנ"ל. ועל פי זה יבואר התכת הכתובים, כי יצחק לא זכר בכאן כלל ממה שהוא האב המוליד, כי אינו ענין לשאלתו, וזה מבואר באם לא היה כתוב ויאמר בפני עצמו, משמע כי אמירה היא מענין הראשון. אבל כיון דמפסיק בויאמר, משמע שהאמירה הוא ענין אחר לגמרי, ולכך כיון שהפסוק רוצה להשמיענו דיצחק לא כיון כלל על שהוא אב המוליד, לכך כתיב ויאמר יצחק אל אברהם אביו, היינו כפשוטו שהוא אביו המוליד, ויאמר אמירה אחרת לגמרי אבי, ולא מענין אביו הראשון הנזכר בקרא כלל, רק מכח שהוא רבו לחוד קראו אבי כאמור באלישע, והיא הצעה לשאלה שאחר זה שמכח זה נצמח לשאול איה השה לעולה, שאין לומר שנתאמר לך בנבואה איזה דבר חדש, הלא כיון שאני תלמידך, אם כן אני גם כן במדריגת הנבואה ולמה לא הודיעני, הלא לא יעשה ה' אלקים דבר בלתי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים, דעל זה לא חישב שהדבר מוסב על עצמו, כי הדבר רחוק מאד מדרך השכל שיבקש השי"ת הדבר הזה, וכמו שכתוב גבי מישע מלך מואב (מלכים ב' ג' כז), ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה, עיין תענית ד' ע"א), עיין ברש"י שם (ד"ה וכתיב) אף שציויתי לאברהם, מכל מקום לא עלתה על לבי, וכקושית השטן הנסה דבר אליך תלאה כדאיתא בסנהדרין שם (פ"ט ע"ב). וכן מסתמא ידע יצחק מה שאמר השי"ת לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), אך אברהם כיון ששמע מפי הקב"ה כך, לא הרהר אחריו, אבל למי שלא שמע, מהיכי תיתי לחשוב על דבר זה, אך דחישב שהוא איזה דבר חדש נצטוה לעשות באש ועצים. והשיב לו אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני, וכיון שהצווי נוגע אליך, אין צריך לגלות לך כאמור בחבריה דמיכה, ועל זה אמר וילכו שניהם יחדיו, כי מאחר ששמע שהצויוי עליו לא הרהר כלל, אף שמתחילה היה דבר בטל בעיניו, כמו אברהם אביו שלא הרהר מכיון ששמע מפי הקב"ה, וברא כרעי דאבוהו ושניהם כאחד טובים זכותם יעמוד לנו, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד. ועוד יש לפרש תשובת אברהם, דהא על זה הכלל קשה טובא, דאם כן כל מה שדבר ה' אל נביא אחד, ודאי דגם שאר הנביאים ידעו, אם כן לפי זה כל מה שהשיג משה בנבואתו, השיגו גם אהרן ומרים ואלדד ומידד וכל הנביאים שהיו בימיו, אם כן מה גבר בגוברין ולמה נקרא רבן של נביאים. ועוד בסדר הלימוד מבואר ברז"ל (עירובין נ"ד ע"ב) שמשה שנה לאהרן, ואחר כך נכנסו בניו ושנה עמהם וכו', נמצא אהרן שמע מפי משה ד' פעמים וכו'. וקשה הלא מאז שגילה למשה גילה לאהרן גם כן, ולמה צריך לשמוע מפי משה. אלא ודאי דהגמרא דייק בלישניה חבריו הנביאים אבל לא תלמידיו הנביאים, כי מי שהוא גדול בנביאות מחבירו עד שיקרא רבו בנביאות, ודאי דיכול להיות שישיג מה שלא ידע הקטן ממנו, אך אם הם במדריגה אחת, אז הוי זה הכלל. ואל תשיבני במ"ש באם גדול מהם יכול להיות דהוא ידע והם לא ידעו, הלא הקרא אומר כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו', ומה בכך שיש גדול מהם, מכל מקום הם גם כן נביאים ולא יעש אלא אם כן יגלה להם גם כן. לא קשה מידי, דקרא דייק בלישניה אל עבדיו הנביאים, ולא כתב בסתם אל הנביאים. רק דזה יובן ממ"ש הקב"ה לאהרן ומרים (במדבר יב ו-ח) אם יהיה נביאכם ה' וגו', (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', וכן אחר כך אמר (במדבר יב ח) בעבדי במשה, ויש להבין וכי אהרן לאו עבד ה' היה. אלא ודאי דלא מקרי עבד ה' רק גדול כזה שאין בדורו גדול ממנו, הוא מיקרי באותו דור עבד ה'. ועל פי זה יתפרש הגמרא דסנהדרין הנ"ל שפיר, דמקשה על הא דתני הכובש נבואתו לוקה מאן מתרי ביה, ומשני חביריו הנביאים דכתיב כי לא יעשה דבר ה' כי אם גילה סודו וגו', וחזר ומקשה ודילמא הדרא בהו, ומשני אודיעו הוי מודעי לכלהו נביאי, עכ"ל. וקשה דקארי לה מאי קארי לה, הלא כבר אמר כי לא יעשה ה' וכו'. ולפי מ"ש אתי שפיר, דמשני דמשכחת הכובש נבואתו דמתרי ביה, כגון חביריו הנביאים דידעו בדבר שנאמר לו, ומתרי ביה שלא יכבשנה. ואין להקשות מנא ידעו, שמא הוא עלה למדריגה יותר גדולה מהם, דכל אדם יש לו בחירה ויש קונה עולמו ומדריגתו בשעה אחת (ע"ז י' ע"ב). לא קשה מידי, דהא מכל מקום הם יודעים שנאמרה לו נבואה והוא כובש, דהא בכהאי גוונא איירי שהם יודעים. ועל זה מקשה שפיר דילמא מהדרי בהו ולכך כובש נבואתו, והא דהם לא ידעו מהחזרה, יכול להיות דהוי גדול מהם. ומתרץ אודיע הוי מודעי וכו', ולא מחמת הקרא דלא יעשה וגו', רק מחמת שהודיעו להם גוף הדבר ודאי דאם איכא חזרה שמודיעין להם, דכיון שכבר השיגו בנבואה דבר מה ויראו שלא יתקיים, יפלו במבוכה ויחשבו בעצמן שנבואתן מועטת ויהיה להם תקלה לעתיד, לכך ודאי דמודיעין להם החזרה, וזה דבר נכון מאד וברור בפירוש הסוגיא. וידוע דרש"י פירש בפרשת בלק בנו בעור (במדבר כד ג, ד"ה בנו), שאביו בנו היה בנביאות, וגם מצינו מפורש דאברהם גדול מיצחק בנבואות, וגם בלאו הכי עדיין לא הגיע אז כשהיה בן ל"ז שנה, למדריגתו של אברהם שהיה בן קל"ז שנה, וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת שנאמר (איוב יב יב) בישישים חכמה וגו' (קנים פ"ג מ"ח). ואם כן זאת היתה תשובת אברהם ליצחק על קושיתו למה לא גילה לו הקב"ה כיון שגם הוא היה נביא כמ"ש, והשיב לו אלקים יראה לו השה לעולה בני, בני כמשמעו, וגם בני בנביאות כי הא בהא תליא כמ"ש כי כל זמן שמזקינין גדולה מדריגתם, וממילא כיון שבנו הוא גם כן בנו בנבואות, ובגדול ממנו לא שייך זה הכלל כמ"ש, וגם זה נכון בס"ד.
2
