ישמח משה, וירא ל״דYismach Moshe, Vayera 34
א׳הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כב ז). הנה כבר דקדקנו למעלה דלא היה לו לשאול רק איה השה לעולה, ומ"ש הנה האש והעצים לכאורה הוא אך למותר, דהרי קא חזי ליה. והנ"ל דהא באמת י"ל דאין מקום לשאול איה השה, דלמה היה לו לאברהם להוליך שה מהלך ג' ימים לארץ המוריה, דכן מורה הפשוט דארץ המוריה היה ידוע לאברהם האיך הוא, רק שאמר לו ית' על ההר שיודיע לו שם איזו, והבן. והנה לא היה כל הדרך מקום שמם ממין יושב, והיה יכול לקנות שה לזביחה קרוב להמקום, רק דאם כן הלא אש ועצים בקל יותר ימצא גם כן מן ההפקר, כי אש יכול להוציא מהאבנים, ולמה הוליך עמו אש ועצים. והנ"ל דהא ידוע דדורו של אברהם כולם עובדי עבודה זרה היו לעץ ואבן ואש ומים וכדומה לכל בהמה ועוף, והנה על עצים יש לחוש דילמא נעבד אף אם יקוץ מן המחובר, דילמא נטעו לשם כך ואסור לכולי עלמא, ואף שלא נטעו לשם כך, דילמא ניתוסף אחר שנעבד, עיין במסכת ע"א (ע"ז) (דף מ"ה ע"ב ודף (ע"ז) מ"ח ע"א), ואש נמי אף אם ידליק בעצו ויתוסף, מכל מקום הא מסיק בברכות (דף נ"ג ע"א) דאיסורא נמי איתא, ולכך חייב משום הוצאת שבת, עיין שם. ואי שישא עמו אבן, אפשר דבאמת היינו והאש. ועוד מאי נפקא מינה כיון שצריך לישא עמו, ואי דשם יוציא מאיזה אבן, מכל מקום דילמא האבן נעבד, ואי דיוציא מאבן המחובר דקיימא לן (ע"ז מ"ה ע"א) ולא ההרים אלהיהם, מכל מקום הא קיימא לן במסכת ע"א (ע"ז) (דף מ"ו ע"ב) דלגבוה נאסר, ומכשירי קרבן כקרבן דמי עיין שם, ולכך הוצרך להביא עמו אש ועצים, אך זה נלמד מנעבד דבעל חי, עיין רש"י שם סוף ע"א (ד"ה), ואם כן קשה יציבא בארעא דהא שה לא לקח עמו, ואף דאיתא שם (ע"ז) דף כ"ב ע"א אם איתא דפלחי לא הוי מזבין ליה, הלא מוכח דדוקא במוכר לישראל אמרינן כן, ועיין שם (ע"ז) בדף י"ג ע"א שם בצורף נכרי, עיין שם. אם כן לפי זה היינו דוקא עכשיו שנתפרסם שם ישראל בעולם, אבל לא כן אז בימי אברהם כי אחד היה אברהם (יחזקאל לג כד), והבן. ולפי זה אתי שפיר דבשלמא אעולה לחוד דלא לקח, לא הוי קשה די"ל שהיה בדעתו לקנות קרוב להמקום, דלא מחזקינן איסור לנעבד, (עיין בע"א דף כ"ב ע"א תוספת ד"ה אם איתא דאקציה), וכמבואר בגמרא שם (ע"ז) כ"ד ע"ב שם דמותיב ויאמר שאול וכו' (שמואל א' טו טו). וקשה לרבנן דר"א נמי קשה, נהי דלרביעה לא חיישינן משום דחס על בהמתו וכו', מכל מקום איכא למיחש לנעבדה, דהא בזה לא שייך מה דמשני אם איתא דפלח לה לא הוי מזבנה, דהא שאול לקח בעל כרחם שלא מרצונם. ואלא ודאי צריך לומר דלא חיישינן לנעבד, אבל מדלקח אתו אש ועצים מחשש נעבד, מקשה לו ממה נפשך הנה האש והעצים, על כרחך דחיישת לנעבד, אם כן איה השה לעולה. והשיב לו לעולם חיישינן, רק אלקים יראה לו השה לעולה, וקמיה שמיא גליא מה שלא נעבד ואין כאן חשש, וכמו שהיה באמת בהאיל, ואם לאו בני, וממה נפשך מעולה לא קשה מידי ודו"ק היטב. ועל פי זה יובן בפרשת חיי שרה (בראשית כג ח) אם יש את נפשיכם לקבור את מתי מלפני שמעוני וגו', וקשה וכי לא אפשר לקבור רק בזו המערה, ואם בזו היה חפץ מטעם הכמוס לו, מכל מקום מה זו טענה אם יש את נפשיכם וגו', הלא כבר אמרו לו איש ממנו וגו'. ועוד תיבת מלפני מיותר. והנ"ל לפי שהיה כולן עובדי עבודה זרה, ואיתא במסכת ע"א (ע"ז) (דף נ"ד ע"ב) חפר בה בורות וכו' אסרה, עיין שם. הכי נמי חש לכך ואסור בהנאה, ואף דבמתים חפשי (תהלים פח ו), ואין איסור על המת, מכל מקום הרי מוטל עליו לקברו. וזה אמרו אם יש את נפשיכם לקבור את מתי מלפני, היינו שמוטל עלי ואי אפשר רק שמעוני וגו', שהיה ידוע שנחפר בימי אדם הראשון קודם דור אנוש שלא היתה עבודה זרה בעולם, והבן.
1
