ישמח משה, ויגש ט״זYismach Moshe, Vayigash 16
א׳וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, (עיין רש"י [ד"ה את] שנתן להם סימן שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש ממנו), ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז). להבין זה מה טעם שלח זה דוקא לסימן, ומה טעם על ידי זה ותחי רוח יעקב, ועיין בלקוטי תורה מהאר"י זצוק"ל בפרשת שופטים מ"ש בזה על פי סוד. וגם אני השפל אענה חלקי, בהקדים לבאר המדרש (ב"ר צ"ד ג') ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה כח), רב כחו של יוסף בני שעומד בצדקו, עד כאן. דקשה מנא ידע שעומד בצדקו. ועוד קשה למה אמר כן אחר שראה את העגלות דוקא. ועוד איך נמשך לזה אלכה ואראנו. וגם לבאר הפסוק (בפרשת ויחי, בראשית מח יא) ראה פניך לא פיללתי וגו'. וגם יתיישב הדקדוק של אמירת אחי יוסף עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים (בראשית מה כו), דהיה די באמרם יוסף מושל בכל ארץ מצרים, וממילא ידע דהוא חי. ועוד קשה ויפג לבו וגו', וכי נחשדו שבטי ישורון לשקר ולדבר כזב, והא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (צפניה ג יג), ובפרט במילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי אינשי, ואפילו עד אחד נאמן (ר"ה כ"ב ע"ב), ומכל שכן שיסכימו כולם לשקר לתכלית בלי הועיל. וכדי לישב כל זה, נראה דהיה יעקב דואג ובוכה ממה נפשך, אם מת בוכה על מיתתו, ואם חי זו קשה יותר מן הראשונה כי ודאי נטמע בין האומות עובדי עבודת אלילים, לאשר כי ידע שאין בעולם עובדי השי"ת רק הוא וביתו, ודבר רחוק הוא להיות נער אחד עומד בצדקו בין הרבה רשעים, וח"ו נעשה רשע ובחייו קרוי מת, כאמרם (ברכות י"ח ע"ב) רשעים בחייהם קרוים מתים. והיינו שאמרו לו עוד יוסף חי, דהיינו שהוא צדיק שקרוי חי שהוא העיקר, ואחר כך הטפל וכי הוא מושל. ועל זה שאמרו כי הוא חי, ויפג לבו כי לא האמין להם, כי חשב שהם אינם מבינים הדבר הזה ואולי רימה אותן בחכמתו ואין תוכו כברו, וכיון דלא האמין זה, לא היה בעיניו הבשורה של חיות וגדולה הגשמית לכלום. והנה יוסף הבין זה אשר פן ידאג אביו עליו כן, על כן שלח לו לסימן פרשת עגלה ערופה. ונקדים לבאר הגמרא במסכת סוכה (דף מ"ח ע"ב) הנהו תרי צדוקי חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה וכו', א"ל ששון לר' אבוהו עתידיתו דתמלו לי מיא לעלמא דאתי, דכתיב (ישעיה יב ג) ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוי כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכי דהאי גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא, עכ"ל הגמרא. והנה יש להבין מאי דעתיה דהאי צדוקי הלא בששון כתיב. ועוד למה דייק ר' אבוהו לומר משכי דהאי גברא, הוה ליה למימר האי גברא עבדינן מיניה גודא, ובודאי ממה שיכול לעשות גודא קאמר. והנ"ל בזה דהלא קיימא לן דמת אסור בהנאה, דגמרינן שם שם מעגלה ערופה (עיין במסכת ע"א (ע"ז) דף כ"ט ע"ב). אך לכאורה נראה דעורו מותר בהנאה, דהא שור הנסקל אף דידעינן איסור הנאה מלא יאכל (שמות כא כח), מכל מקום איצטרך ובעל השור נקי להנאת עורו, עיין בפסחים (דף כ"ב ע"ב) (ובב"ק דף מ"א ע"א), אם כן במת דליכא אלא חד קרא, אפשר דעורו מותר, ואפשר דאף בעגלה ערופה כן דליכא אלא חד קרא, וכן הוא להדיא בתוספת מסכת נדה (דף נ"ה ע"א [ד"ה שמא]) דאמרינן שם אמר עולא דבר תורה עור אדם כי עבדו טהור, ומ"ט אמרו טמא, שמא יעשו עור אביו ואמו שטוחין וכו'. והקשו התוספות והלא מת אסור בהנאה. ותירצו דעור אינו בכלל בשר, עיין שם. ואף דמת נכרי בשרו מותר בהנאה, עיין תוספת (ב"ק דף י' ע"א [ד"ה שהשור]) ובשו"ת צמח צדק סי' י"ג, ובמשנה למלך פי"ד מהלכות אבל, מכל מקום הצדוקי דהוא מתלמידי צדוק ובייתוס ימ"ש מישראל הוא, ואף על פי שחטא ישראל הוא לענין הדין (סנהדרין מ"ד ע"א), והיינו אומרו של הצדוקי עתידיתון דתמלי לי מיא, דאין לפרש שאתם תשאבון בי דתעשון ממני גודא, דהא מת אסור בהנאה. והשיב לו ר' אבוהו משכי דהאי גברא וכו', משכי' דייקא, דהא עור המת מותר בהנאה כדעת התוספת במסכת נדה הנ"ל. והנה לפי דעת התוספת היה מקום לדחות הראיה של הצמח צדק והמשנה למלך דמת נכרי מותר בהנאה, מהא דמאה ערלות פלשתים, דהא ערלות עור הם וחזי שפיר לשונרא, והבן. מיהו לענין דינא נראה עיקר כתירוץ התוספות הראשון שם במסכת נדה שתירץ דטומאה חמורה להו טפי, דאי לתירץ השני הנ"ל יש סתירות רבות כמו שאבאר, א' דמשור הנסקל אין ראיה, דהא דאצטרך ובעל השור נקי, היינו משום דכתיב בשרו, עיין במסכת פסחים שם בתוספות ד"ה סלקא דעתך אמינא דבשרו איצטרך אף על פי דעבדיה כעין בשר, (וכיון דאיצטרך בשרו איצטרך ובעל השור נקי), ואין להביא ראיה דעור המת מותר בהנאה, דהא איסור הנאה גזירה שוה מעגלה ערופה, ועגלה ערופה גופיה משום דכתיב ביה כפרה כקדשים כמבואר שם במסכת עבודה זרה. והנה בקדשים העורות מותרין, כדכתיב בקרא (ויקרא ז ח) ועור העולה אשר יתן לכהן לו יהיה, ועיין ברמב"ם פ"י מהלכות מעשה הקרבנות, וכמ"ש התוספות שם במסכת נדה ראיה זו דעגלה ערופה נמי לא נפקא, אלא מדכתיב ביה כפרה כקדשים. זה אינו, חדא דהא נפקא לן בכריתות (ו' ע"א) משם, שם תהיה קבורתה, ועל פי זה נתיישב קושיית התוספות בע"ז שם (כ"ט ע"ב) בד"ה כפרה כתיב ביה, (וז"ל: תימא בפרק קמא דכריתות דרשינן וערפו שם (דברים כא ד), שם תהיה קבורתה, די"ל דהא דכריתות צריכה לעורה), ועוד דהא מקדשים לא נלמד רק קודם עריפה, כמ"ש התוספות שם בע"א דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, ואם כן נמלד מחיים דקדשים ואז הכל אסור בהנאה, והבן. והנה יש ראיה מגמרא מפורשת דגם עור המת אסור בהנאה כאשר יבואר לקמן, בהקדים דהרמב"ם בפ"י מהלכות רוצח הלכה וא"ו, סותרים לדבריו בהלכה ח' שם דמזכה שטרא לבי תרי, דבהלכה וא"ו פסק עגלה ערופה משתרד לנחל איתן נאסרה בהנאה, ופסק בהלכה חי"ת שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה, תצא ותרעה בעדר כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בכסף משנה. ותירץ הכסף משנה דהרמב"ם סובר דקושית הגמרא לא קשיא, די"ל דשאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשיה, והקדש בטעות הוא, עיין שם. והוא תמוה דמכל מקום מנא ליה להרמב"ם להמציא סברא זו היפך הסוגיא. ונראה לפי ענ"ד דיש להרמב"ם ז"ל הכרח גדול, וגם קושית הרשב"א יתיישב היטב, דהא איתא בעירוכין (דף ז' ע"ב) דהגמרא מפרש טעמא דמתניתין דאשה שנהרגה או מתה נהנין בשערה, ובהמה שנהרגה שערה אסור, דזו מיתתה אוסרתה, ופירש רש"י (ד"ה אלא) אם כן אינו אסור רק מה שהמיתה משנה, לכך שערה מותר, וצריך לומר דעצמות גם כן המיתה משנה, ובאמת כן הוא והבן, אבל בהמה גמר דינה אוסרתה, וגמר דין אינו משנה, לכך נאסר כל המחובר עמה, עיין שם עד כאן. והנה לכאורה קשה דאיך נימא דשערו מותר כיון דהמיתה אוסר, הלא כל עיקרו של איסור הנאמה במת, נלמד מגזירה שוה מעגלה ערופה, ועגלה ערופה הרי נאסרה מחיים, ואם כן הוי דומה ממש לשור הנסקל דמה לי גמר דין ומה לי ירידתה לנחל איתן, וממילא דשערה בעגלה ערופה אסור, וממילא אם כן אף במת אסור מגזירה שוה. מיהו אי אמרינן דאם נמצא קודם שנערפה תצא ותרעה בעדר, דאיגלאי למפרע דהקדש טעות הוא, אם כן נראה לומר דמכל מקום בא האיסור בשעת עריפה, דאף דאם שחטו אחר ירידתה אסור, מכל מקום כיון שראוי להיות ניתר אם ימצא ההורג, אם כן האיסור לחלוטין בא רק בשעת עריפה, לכך ירידה לנחל אינו אוסר מצד עצמו, ואינו אוסר רק מה שנראה לעריפה, והשער לא מקרי נראה לעריפה, לכך אין שערה בכלל האיסור, מה שאין כן שור הנסקל דאין לו שום היתר לאחר גמר דין, כנ"ל ברור ומוכרח. ואם כן צריך לומר דהסוגיא דכריתות אתי לרב דשערו דמת אסור, ואם כן יכול להיות דנאסרה לחלוטין בשעת ירידה, אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה כ"א, וכן בסוף פרק י"ב מהלכות סנהדרין, ועיין בלחם משנה שם בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה כ"א, דפוסק כרב נחמן בר יצחק. ואם כן לדידיה על כרחך אמרינן דאיסור לחלוטין אינו בא אלא משעת עריפה, לכך עולין פסקיו כהוגן. ואם כן מבואר מפרק קמא דעירוכין דגם עור המת אסור בהנאה, דהא לרב גם שערו של העור אסור, ורב נחמן בר יצחק לא מתיר אלא שערו משום דאין המיתה משנה בה, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד. והנה נראה לי להמציא דין חדש, דאף על פי כן עור המת הבא מן העקב מותרת, והוא לפי המבואר מהא דעירוכין מה דאין המיתה משנה אינה נאסר, והנה במסכת נזיר (דף נ"א.) איתא עור הבא מן העקב אינו מטמא במלא תרווד רקב, דאף בחיים אין בו חיות, ואם כן אין המיתה משנה בו, וממילא דמותרת כמו שערו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים נו ז) המה עקבי ישמורו כאשר קיוו נפשי, כי דרך השונא האורב לדם, לצפות לעשות לו איזה דבר מגוף השונא מעורו ומעצמיו לזכרון ולנקמה, כי כן היה דרך הרשעים הקדמונים, כמו שמצינו בנבוכדנצר ששתה מכלים הנעשים מעצמות ישראל בשעה שהחיה יחזקאל בבקעת דורא (סנהדרין דף צ"ב:), אך שונאי דוד אף שהיו רשעים בעניני שבין אדם לחבירו, היו שומרי התורה במה שבין אדם למקום, ואם כן לא היו יכולין לקוות על זה כי מת אסור בהנאה, אך עור העקב מותר בהנאה דאין המיתה משנה בה, והיו מקווים על הנאה של עור הבאה מעקב שלו לנקמה, אף דדבר מועט הוא דכל כך גדולה הנקמה. וזה אמרו המה עקבי ישמורו, לשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא), ממתין ומצפה כאשר קיוו נפשי לאבדני, הם מקווים להנות מגופי ממש, ואף דאין יכולין להנות רק מעור העקב לנקמה, והבן. והנה היוצא מדברי הנ"ל דעגלה ערופה אין ירידתה לנחל איתן אוסרתה לחלוטין, רק מיתתה דהיינו עריפתה אוסרתה, ולכן שערה לא מתסר. ועתה נחזור להנ"ל, הנה לכל מצוה ומצוה יש פירושים רמזים דחכמתא, וגם אני אענה חלקי ברמזי מצות עגלה ערופה, כי הנה בכללות ישראל יש עון מכירת יוסף שהביאו ליעקב כתנתו מגוללה לא נודע מי הכהו, וח"ו נתעורר אותו החטא, ועל כן נצטוו להביא דוגמת יוסף שנקרא בכור שור (דברים לג יז), ושור בן יומו נקרא שור כדברי ר' אלעאי בב"ק (דף ס"ה ע"ב) פרק מרובה, וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא תשא סי' י"ט) דעשו העגל על ידי הטס שכתב משה עלי' עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף, ועל כן יצא העגל, ועיין בליקוטי תורה להאר"י ז"ל פרשת תשא ופרשת שופטים, כי רצו להעלות ליוסף שנקרא שור, שיהיה להם למנהיג, כי אמרו שהיה להם עד עתה שני מנהיגים ארונו של יוסף ומשה, ועכשיו משה לא ידענו מה היה לו (שמות לב א), כי אלו היה מת היה גם כן ארונו הולך לפנינו, ועל כן רצו להעלות ליוסף עצמו שלא יחסרו שני מנהיגים, עד כאן דבריו. ויובן מזה כי העלו דוגמתו מסט"א כי זה לעומת זה וכו'. והנה ביוסף כתיב (בראשית לז יד) וישלחהו מעמק חברון, דהיינו להשלים עצה עמוקה כמבואר ברש"י (ד"ה מעמק), ואמר מעמק במ"ם, כי הסיבה היה מעמק חברון, אבל האמת הוי לעמק חברון, דהיינו להשלים העצה עמוקה, והבן. והנה נחל איתן הוא ממש עמק חברון, דהיינו עמק של הצדיק הקבור בחברון דהוא אברהם, דנחל הוא עמק עיין במסכת מגילה (דף ג' ע"ב) סמוך ואינו נראה משכחת לה, כגון דישבה בנחל. ואברהם נקרא איתן, כמו שדרשו איתן האזרחי (רש"י תהלים פ"ט), וכמו שאנחנו אומרים אהבת איתן (מוסף לימים נוראים) והבן, ועל כן מורידין לנחל איתן, להורות כי לא מידינו היתה זאת רק מה' להשלים עצה עמוקה, וכן ביוסף נאמר (בראשית מט כד) ותשב באיתן קשתו. והנה ידוע מה שפירשו בהא דצדיקים במיתתן קרוים חיים וכו' (ברכות י"ח ע"ב), על פי בכל דרכיך דעהו (משלי ג ו), וגם אני פירשתי (תמצאנו בפרשת בשלח) ע"פ כלות הנפש ושואב חיות חדש, כמו שמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והבן. והנה ידוע כי אסור הוא מה שאסור ביד הסט"א, והנה לרמז בא כי לא החטיאו ליוסף במה שנמסר לחוץ, ובהקדים מה שפירשתי בפסוק (פרשת וישב, בראשית לז כח) וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וגו', כי אם היה חוטא, קשה המחטיאו יותר מן ההורגו (במ"ר פכ"א ד'), ומאחר שלא רצו להורגו, כל שכן שלא רצו להחטיאו. אך כיון שמשכוהו מן הבור שהיה בו נחשים ועקרבים ונעשה לו נס, מזה מוכח דאינו עתיד לחטוא, דכבר כתב הנזר הקודש דלא עביד קב"ה ניסא למי שיודע בו שיחטא, וז"ש וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, לכך וימכרהו והבן. והיינו אין ירידתו לנחל איתן, דהיינו לעמק חברון דהיינו בגלות בין העמים, אוסרתו ביד הסט"א כי אדרבה ותשב באיתן קשתו, ואין המקום גורם, רק עריפתו דהיינו מיתתו אם עובר עבירות הורגו, או שלומד תורה שלא לשמה ונעשה לו סם המות, כמו שדרשו בתענית (דף ז'.) בפסוק (דברים לב ב) יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, זה אוסרו ביד הסט"א, אבל הוא לא חטא ועסק בתורה לשמה שהוא סם חיים (עירובין נ"ד ע"א), על כן לא נאסר ביד הסט"א ונשאר בצדקו, ועל כן שערו שפגם קצת בהן שהיה מסלסל בשערו, כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית לז ב) והוא נער וגו' (ד"ה והוא), ואחר כך במצרים כמו שפירש (בפרשת וישב) בפסוק (בראשית לט ו) ויהי יוסף יפה תואר (ד"ה ויהי), וכמו שפירשתי (בריש וישב) בקפץ רוגזו של יוסף (ב"ר פ"ד ג'), שנעשה עידן ריתחא על ידי זה, מכל מקום כיון שאחר כך גירה בו הדוב על ידי זה, ולא חטא, גם שערו לא נאסר ונאחז בקדושה, והבן זה כי היא פליאות חכמה, וראה איך חריפות של נגלה ונסתר בקנה אחד עולה ותורה אחת היא. והיינו ששלח לו להורות כי אין המקום גורם, ומזה הבין יעקב כי עומד בצדקו כי סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד). והיינו שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי כדברי המדרש, כי היא כח גדול שיעמוד שם בצדקו בערות הארץ, ולכך אמר אלכה ואראנו, כי זולת זה היה אסור לראותו דאסור להסתכל בדמות אדם רשע (מגילה כ"ח ע"א), וכן מה שאמר אחר כך ראה פניך לא פיללתי, ר"ל שיהיה מותר לראות פניך, והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך כי הם כשרים וצדיקים, והבן כי הוא נפלא. עוד יתכן וירא את העגלות וגו' ותחי רוח יעקב, כי בהמותיו של צדיקים נכרים לעין טוב רואי, ואפילו קלא דדהו, כעין שמצינו בזוהר הק' (ח"ג רכ"א ע"ב) דהיה רבי שמעון בן יוחאי מכיר קולו של חמורו דרבי פנחס בן יאיר, ובודאי לאו משום דרגיל ביה דאם כן מאי רבותא, ועזי דרבי חנינא בן דוסא דאייתו דובי בקרנייהו יוכיחו (תענית כ"ה ע"א), והיא קרוב לשכל דעכו"ם חשודין על הרביעה וגם מאכילין דבר איסור, ובהמותיו של צדיק דנשמרין מעבירה, ודאי ניכרין ובפרט דשובתין בשבת ויום טוב, ומזה הבין יעקב דדין רפיש מזרעו והבן, ועיין בעשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק א' סוף פרק י"ז בפסוק (בראשית ל מ) והכבשים הפריד יעקב, וכן בפסוק (שמות ט ד) והפלה ה' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל, עיין שם.
1
