ישמח משה, ויגש ט״וYismach Moshe, Vayigash 15
א׳לכולם נתן וגו' ולבנימין נתן וגו' (בראשית מה כב), ולאביו שלח כזאת (בראשית מה כג). נ"ל לבאר בהקדים לפרש הפסוק (בפרשת מקץ, בראשית מג כט) הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם ויאמר אלהים יחנך בני. כי הנה בנימין כבר היה בן ל"א שנים, והיה לו עשרה בנים כמו שפירש רש"י שם בפסוק (בראשית מג ל) כי נכמרו רחמיו (ד"ה כי), וכן הוא מבואר בפסוק, כי תיכף בלכתו משם בא עם עשר בנים למצרים, וקוראים אותו קטן ילד זקונים קטן (בראשית מד כ). ונ"ל דכולם היו חלוקים בעיסתן אז כמו שמצינו ביהודה, אבל בנימין היה סמוך על שלחן אביו, כמו שמבואר בפסוק (בראשית מד כב) כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. והנה מבואר במסכת ב"מ (דף י"ב ע"ב) גדול וסמוך על שלחן אביו הוא כקטן, וכעין שכתב המזרחי בשם נער (בפרשת וישב בד"ה שהיה עושה מעשה נערות) עיין שם, ולכך נקרא במשנה קטן, והטעם נ"ל דהרי סומך על אביו כקטן. ויתכן עוד יותר על פי המבואר בחובת הלבבות בשער הבחינה פרק ה', כי הטביע הקב"ה ליתן חן הקטן בעיני מולידיו, כדי שיגדלוהו ולא יכבד עליהם, מה שאין כן גדול, וזה מבואר דבעיני כל נמשך חוט של חן על הקטן יותר מעל הגדול. והנה הקטן שאביו ממלא כל מחסורו, נקרא קטן בענין בחינת החן, ועל פי זה יתבאר הזה אחיכם הקטן ויאמר אלהים יחנך וגו', והבן. היוצא מזה דבנימין היה סמוך על שלחן אביו, והנה להאבות נגלה טעמי התורה, וכן ליוסף כי כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (ב"ר פ"ד ח'), והנה מבואר בנימוקי יוסף פרק קמא דב"מ (דף י"ב ע"א) במציאת בנו ובתו הקטנים, דאיכא מאן דאמר דמתנה דינו כמציאה, ועיין שם מה שכתב בשם הרנב"ר, אבל האיכא מאן דאמר משמע דסובר דגם בגדול וסמוך על שלחן אביו דינא הכי, ומ"ש הטעם דאין לו יד, היינו משום דגם בסמוך על שלחנו סובר דהוי ידו כיד אביו, וכן מוכרח בהתוספת ובכתובות מ"ז ע"א ד"ה משום איבה, דהתוספות לא ס"ל כלל לטעם איבה דמזונות לענין מציאה, כמו שהקשה על רש"י בבת הניזונית מן האחין, ואם כן קשה לפי זה על התוספת בן הסמוך על שלחן אביו מ"ט מציאתו לאביו. וצריך לומר דבסמוך על שלחנו הוי ידו כיד אביו, וכן כתב שם באסיפות זקנים בשם גליון התוספת עיין שם, ובודאי דנתכוון לישב קושיא זו, ואם כן כיון דידו כיד אביו, אם כן ממילא דגם במתנה הדין כן להאיכא מאן דאמר הנ"ל, ובודאי דכן הוא דעת היש אומרים באו"ח סימן שס"ו סעיף י', וכן הוא להדיא, ועיין בסמ"ע לחו"מ סימן ר"ע ס"ק ח'. ולדידי הדבר פשוט, דודאי אף האיכא מאן דאמר מודה היכי דאיכא גילוי דעת מהנותן, דקפיד שיהיה להבן לבדו, אבל בלא גלוי דעת גם בסמוך י"ל דנתן אדעתיה דאביו. והנה באם נותן מתנה לאביו בפני עצמו ולהבן בפני עצמו, שמע מינה דלא נתן זאת אדעתיה דאביו. ועל פי זה יתבאר ולבנימין נתן, וקשה הלא הוא של אביו, ואם אביו יתן לו, הוי זאת מתנה מאביו לבנימין ולא מיוסף, לזה אמר ולאביו שלח כזאת, אם כן בכהאי גוונא שפיר הוי מתנה לבנימין, ודו"ק. והשתא מיושב דקודם סתם ואמר כזאת, ואחר כך פירש, אלא ודאי דיש כאן שתי כוונות מתחלפות, והבן ודו"ק.
1
