ישמח משה, וישלח א׳Yismach Moshe, Vayishlach 1
א׳וישלח יעקב מלאכים לפניו (בראשית לב ד) מה ששלח מלאכים ולא אנשים. נ"ל על דרך שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שבת ל"ב ע"א), ויתכן יותר סיבת הצלתו על ידם. והנה תיבת לפניו הוא שפת יתר. והנ"ל בזה דדבר גדול דברה התורה, כי לא כפעולת עניני עבודת השי"ת הם פעולת עניני עולם הזה, כי בעניני עבודתו ית"ש רחמנא לבא בעי (עיין סנהדרין ק"ו ע"ב) ואם הוא בלא לב זך הנה יגיעו לריק, ועליו נאמר (ישעיה כט יג) בפיו ובשפתיו כבדוני. ובפעולת עולם הזה בסיבת טרפו או בסיבת הצלה מנזק, אם היא בתוכיות הלב ששם סיבה זו להציל, הרי שם כזב מחסו כי אין לבטוח על שום סיבה, רק על סיבת הכל ית"ש, כמו שאין לבטוח על ארץ החרושה והזרועה, רק על המצמיח שיגיענו טרפו על ידי הארץ, ואם לא, יטריפנו על ידי סיבה אחרת הטוב בעיניו ית'. וככה יתנהג בכל הדברים, רק שהוא צריך להשתדל בכל מה דאפשר רק להשלים צוואת הבורא ית"ש, וכבר האריך בזה בחובת הלבבות (בשער בטחון סוף פרק ג' ובפרק ד' בפירוש החלק השלישי שם), אבל אופני בטחונו בעניני מי שהוא למעלה ממנו וכו', עיין שם. היוצא מזה דכל עניני עולם הזה צריך להיות רק עשיית חוצי, ולא עשיית תוכיות רק תוכו רצוף אהבה בבטחונו על אלהיו ית"ש ולא על הפעולה, כנאמר באסא (דברי הימים ב' טז יב) וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, אף שנאמר בתורה הק' (שמות כא יט) ורפא ירפא, הייינו שדרש ברופאים דייקא ודרישה היא בלב. וכאן הודיע הכתוב אותנו צדקת אבינו יעקב וחכמתו בעבודתו ית"ש, דלא מבעיא אם היה שולח אנשים, לא היה סמך לבו עליהם כי אין בו תשועה ואנוש אנוש הוא, אלא אף ששלח מלאכי רום, ודאי דהדעת נותן כיון שמלאכי רום הולכים לפניו כעבדים, יסמוך עליהם בלבו כעל עמוד ברזל, אבל הוא אף בהם לא בטח, רק בטחונו היה בהשי"ת, והשליחות היה רק לפניו דהיינו חוץ ממנו, אבל לא בתוכיות הלב כנ"ל. וזה שאמר הכתוב וישלח יעקב מלאכים דייקא, ואף על פי כן לפניו כנ"ל.
1
ב׳(ב) ועוד נ"ל, בהקדים לפרש הפסוק (בראשית לב ב-ג) ויפגעו בו מלאכי אלקים (בראשית לב ג) ויאמר יעקב כאשר ראם וגו'. דהנה יש שני מיני מלאכים, א' שנבראו מששת ימי בראשית. ב' הנבראים מתורה ומצות. והנה כתיב (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך וגו', ואיתא במגיד כי המלאכים שנבראו בכח הצדיק, הם עמו תמיד. וז"ש ויפגעו בו מלאכי אלקים דייקא שבראן אלקים מששת ימי בראשית, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה כנ"ל, כי הנבראים על ידו הם היו עמו תמיד, לכך ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה אלקים כנ"ל, ומחנה מלאכים שלו, וההוא דייקא, כי במקום אחר היה עמו רק מחנה שלו לבד, ועל כן קרא מחנים ולא מחנה על שם החידוש לבד, כי ממחנה שלו דהיה עמו תמיד, ידע והבן דהם מחנה אלקים, והבן. אך באמת למה נשתנה לשלוח לו מחנה אלקים, ומזה ידע והבין דרצון השי"ת לשלחן לאיזה שליחות, ומן מחנה שלו לא רצה לשלוח ולהשתמש בהן, כיון שהם מהמצות והתורה לא רצה ליהנות מדברי תורה. והיינו וישלח יעקב מלאכים לפניו, ר"ל אותן שהם מלאכים לפניו וקודם לו, כמו ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב), וכמו לפניו לא היה כן ארבה כמוהו (שמות י יד), שהוא לפניו בזמן, וכמו שפירש הטו"ז (או"ח סי' תקפ"ה סק"ז) בלפני ה' (תהלים צח ו) כנ"ל. או יאמר אותן שהם מלאכים לפניו ולא ממחנה אלהים, דלא רצה להשתמש בתגא. או יאמר דלכך שלח מלאכים, כדי שיגמור הדבר מהר בלי עכוב הדרך, והם אינם צריכין להליכה כלל אלא התפשטות, והיינו לפניו אל עשו שלא הלכו מלפניו כלל, ולכך לא נזכר שום הליכה, רק (בראשית לב ז) וישיבו המלאכים באותו מעמד, וישיבו היינו תשובת המאמר ולא תשובת הליכה, כמו וישב משה את דברי העם (שמות יט ח), והיינו לאמר, ר"ל תשובת המאמר ולא תשובת הליכה. ועל פי זה מדויק שפיר הפסוק וישיבו המלאכים אל יעקב לאמר, דלא נאמר ויאמרו לאמר, ומה ענין וישיבו לו לאמר. ולפי מ"ש אתי שפיר. וזה אמרם באנו אל וגו' ולא הלכנו כנ"ל, ונכון הוא בס"ד, (אחר כך מצאתי מעין זה באלשיך עיין שם).
2
ג׳(ג) עוד י"ל וישלח יעקב מלאכים לפניו (בראשית לב ד). על פי מ"ש בספר הקנה הגדול (דף ע"ח ע"ב) בענינא דרבה בר נחמני דאהדר להאי פריסתקי דמלכא אפיה לאחוריו לנסות אם יעשה כן (ב"מ פ"ו ע"א), אם כן יחזור פנים לאחור ולא יפול בידם, עיין שם. ור"ל דאם הפנים דקדושה משגיח ורואה באחור, אינם יכולים להזיק, רק ח"ו בהסתרת פנים. וזה ענין יעקב וישלח יעקב מלאכים לפניו, היינו בכחו וצילו דלעילא אל עשו אחיו, כדי להחזיר פנים באחור המתייחסים לקדושת פניו לאחור, ולא יוכל להזיק, והבן זה.
3
ד׳(ד) עוד ירמוז וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר (בראשית לב ד). ר"ל אותן שהם מלאכים לפניו תמיד, דהיינו כח קדושת תפילין כאמרם ז"ל (תנחומא ויצא סי' ג') כי מלאכיו יצוה לך וגו' (תהלים צא יא), אלו תפילין של יד ושל ראש, ור"ל המלאכים הנעשים בכח קדושת תפילין, הם תמיד עמו לשמרו. אל עשו אחיו ארצה שעיר, מורה מאחיזתו בשער של ראש שהוא כתר בהטומאה, נגד כתר בקדושה, ועל כן היה איש שעיר (בראשית כז יא). על כן שלח מלאכים, דכח קדושת תפילין שהם על השער, עיין בצנצנת מנחם (דף מ"ה ע"ב וג' ודף מ"ו עיין שם), עיין שם ותבין. ועל ידי התפילין וראו כל עמי הארץ וגו' (דברים כח י) כמו שדרשו רז"ל (מגילה דף ט"ז:), עיין שם מה שפירש בצנצנת מנחם על דברי רבי אליעזר הגדול, ועל דברי ר"י בקשר של תפילין, ועל אמרם (ר"ה י"ז ע"א) פושעי ישראל בגופן וכו'.
4
ה׳או יאמר כפשוטו, שיש מלאכים מצדדים ומאחוריים ומלפנים, כענין שאמר מימיני וגו', ואל עשו שלח אותן שהם מלפניו שאין לו בהן אחיזה כלל, דהסט"א אין לו אחיזה רק באחוריים והצדדים קרובים והבן. והיינו מלאכים לפניו (בראשית לב ד), מפני שהוא אל עשו אחיו, והבן. (ה), או יאמר לפניו, שהיו לפניו ממש ולא בכח הדמיון, כענין שפירש העקרים בפסוק (ישעיה ו ה) אוי לי כי נדמתי (במאמר ג' פרק י'). וזה כונת רש"י מלאכים ממש, דהיה ראוי לומר מלאכי אלקים, או מלאכי מרום, או מלאכי עליון. ועוד קשה מנ"ל, דילמא פירושו שלוחים כמו שהוא בכמה מקומות. על כן נראה דהיה קשה לפניו למה, רק שהם מלאכי מרום, ושלא נטעה שהיה רק בדמיון, על כן אמר לפניו שהיו לפניו, והיינו מלאכים ממש ולא בדמיון, והבן. ואם כן תיבת ממש, הוא פירוש לתיבת לפניו. והא דאשמועינן התורה זה בכאן, דמהיכי תיתי נימא כאן דהיה רק בדמיון יותר מבשאר מקומות, היינו משום שלא מצאנו בשום מקום בתורה הק' שישתמש איש במלאכי מרום לצורכו, והיה הדעת נותן לומר שהיה רק בדמיון, וכמו שפירש הרמב"ם בכמה מקומות שהיה רק במראה, על כרחך קמשמע לן כנ"ל, והבן זה.
5