ישמח משה, יתרו ד׳Yismach Moshe, Yitro 4
א׳בתנחומא (יתרו סי' ח') בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט א). ילמדנו רבינו החושש בפיו, מהו שמטילין לו סם לתוך פיו בשבת לרפאותו. כך שנו רבותינו החושש בפיו מטילין לו סם לתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות הוא וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, מנין, אמר רבי אלעזר בן עזריה קל וחומר ממילה שהוא אחד מאבריו של אדם אמרה תורה דוחה את השבת, כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאי ענין שאלה זו לזה הפסוק. ונ"ל בהקדים מה שכתבתי לעיל על רש"י בנימוקי החומש (בפרשת שמות, ד כד) בפסוק ויהי בדרך במלון וגו' שם (ד"ה ויבקש) אמול ואצא, סכנה היא לתינוק, ובתוספת נופך דהיינו דשני הקושיות של הפרשת דרכים על המזרחי חדא מתורצת בירך חברתה, דמה שהקשה על המזרחי דאישתמיטתיה דברי התוספת, ומה שהקשה אם כן וחי בהם (ויקרא יח ה) בישראל למה. דנ"ל ברור דתירוץ המזרחי הוא תירוץ של התוספת, דהתוספת סתמו דבריהם והוא פירשם, והא דהקשה וחי בהם בישראל למה, כבר כתבו התוספת כי היכי דלא נילף מרוצח ונערה המאורסה. אלא אי קשיא הא קשיא על המזרחי, כיון דמפורש בגמרא הנ"ל דעל כל פנים אינו מציוה טפי מעל קידוש השם, אם כן מאי קשיא ליה כאן, דכל מה שתירצו שם הכי נמי כאן. והנ"ל על פי דברי המאיר נתיבים, ועל פי מה שהוספתי, דעל דברי המאיר נתיבים קשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי מצוה בקידוש השם, כיון דלא שייך ליכא מידי וכו', וצריך לומר דהא גופא מספקא ליה אי סברת חוץ הוא כדברי התוספת או לא, ואם כן קושית המזרחי שפיר הא בכאן לא שייך ליכא מידי וכו', ומתרץ דהוי סברת חוץ, ודו"ק. ומיהו עדיין קשה דהוה ליה לפשטו מכאן, וצריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים דאין להכניס אחר לסכנה, וזה דברי רש"י ודו"ק.
1
ב׳ונחזור לענינינו דאמרינן דסברת חוץ הוא רק דאיצטרך וחי בהם, כי היכי דלא נילף מרוצח ונערה המאורסה, והנה גם על זה קשה הא מרוצח ליכא למילף, דהא סברא היא התם מה חזית וכו', והא דילפינן מיניה נערה המאורסה, היינו משום דאתקש ואין משיבין על ההיקש, וראיה לדבר דלא ילפינן מרוצח, דהא גם בבן נח בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור משום האי סברא דמאי חזית וכו', כמ"ש הפרשת דרכים ליישב דברי המזרחי בבפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב ח) ויירא יעקב מאד ויצר, שכתב ואם תאמר הא עשו גברא אלמא הוי, ואולי אנס הד' מאות איש. תירץ הא בשפיכות דמים יהרג ועל יעבור, והקשו הא בן נח אין מצווה על קידוש השם לפי המסקנא לשיטת התוספת. ותירץ הפרשת דרכים דשפיכות דמים שאני, דהסברא הנ"ל הוא גם בבני נח, עד כאן. ואם כן לפי זה גם בבן נח יכול למילף מרוצח אי הוי ילפינן מיניה, וגם מנערה המאורסה לא מצינו למילף דקל מחמור לא ילפינן, וגילוי עריות הוא החמורה שבחמורות, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דוחי בהם בישראל למה, הלא סברא הוא שיבטל מצוה אחת כדי שיקיים מצות הרבה כמ"ש המזרחי לענין בני נח. ולכאורה היינו דברי רבי שמעון בן מנסיא שם ביומא (פ"ה ע"ב) דאמר אמרה תורה חלל שבת אחת וכו'. אך זה אינו, דגם רבי שמעון בן מנסיא לא מצד הסברא קאמר, דאם כן מה זה דאמר אמר קרא וכן הא דאמר אמרה תורה, רק הוה ליה למימר סברא הוא, אלא ודאי דמקרא יליף וכמו שפירש בספר תוספת יום הכיפורים הילפותא דהכי קאמר (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת באופן לעשות את השבת, היינו שיקיים שבתות הרבה, אבל לא על אופן על ידי השמירה (יבטל) משבתות הרבה, ואם כן הקושיא קאי אדוכתיה דקרא למה.
2
ג׳והנ"ל בזה דהא בהאי קרא דבחדש השלישי וגו', פירש רש"י (ד"ה ביום) דהיה לו לומר ביום ההוא, אלא דאמר ביום הזה דבכל יום יהיה כאלו היום ניתנה, עד כאן. וקשה הא הך מהיום על לבבך נפקא (דברים ו ו, ספרי ואתחנן שם ו ו), וקיימא לן (סנהדרין ל"ד ע"א) דאין טעם אחד יוצא משני מקראות, וכבר ישבתי זה. וכעת אומר באופן אחר, דשם היום על לבבך דבכל יום יהיה חביב כמילתא חדתי, וכאן אמר דבר אחר, והוא עצה לנגד היצר הרע כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צ"ו ע"ב) דכולא אורייתא עיטא לבר נש כמ"ש, ואמר דבכל יום יהיה בעיניו כאלו כל הביאה למדבר סיני, היה רק על יום זה ולא יותר, אם כן אין לדחות המצות על יום מחר, כן יהיה בעיני כל אדם בכל יום ויום לעולם ולעולמי עולמים, והבן זה. אם כן נופל הסברא בבירא דראוי לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, דהא בכל יום ראוי להיות כאלו לא ניתנה תורה רק על יום זה, לכך איצטרך קרא דפיקוח נפש דוחה שבת, ועל פי זה יתבאר המדרש תנחומא בטוב טעם ודעת בס"ד.
3