ישראל קדושים י׳Yisrael Kedoshim 10
א׳ועיקר הקדושה כשהוא לה' ולשם שמים כמו שאמרו קדושים תהיו לאלהיכם ונא' קודש ישראל לה' ולאפוקי שבעה פרושים דסוטה (כ"ב:) שגם כן פורש מתאות ומתקדש אבל אינו לה' רק מצד היצר היושב על ב' מפתחי הלב (ברכות ס"א.) גם בלב חכם שלימינו. ומספר שבע ידוע שכולל מספר הכחות שיסד השם יתברך בבריאה בכל ענייני הבריאה ושבע שמות ליצר הרע (בסוכה נ"ב.) הם מצד שבעה כחותיו וכאשר יבאיש שמן רוקח הוא שבעה פרושים הנ"ל. שכנגדם בקדושה שבעה זמני קודש שיש לישראל מצד קדושת הזמן, שבת ויום הכיפורים, ויום טוב, וחול המועד וראש חודש, וחנוכה ופורים. ומצד קדושת המקום שבע שמהר הבית ולפנים שנחשבו בסוף פרק א' דכלים למאן דאמר בין האולם ולמזבח והיכל חדא. ושבע שבנפש ידוע שרמוזים בגוף האדם, דרועין, וגופא, וירכין, וברית קודש (נמחק תיבה אחת.) והתחלת הקדושה הוא מהשם יתברך כמו שאמרו כי אני ה' מקדשכם והוא קדושת השבת שהוא בשביתה מפעולת אדם והסוף שהוא פורים הוא גם כן הקדושה שמצד השם יתברך בלא השתדלות אדם וכמו שאמרו במגילה לבסומי עד דלא ידע וכתיב בי' גם כן ונוח לשון מנוחה ושביתה מפעולה כבשבת. כי העיקר הוא מה שהשם יתברך מקדש את האדם ואף על פי שצריך אתערותא דלתתא התחלת התעוררות האתערותא הוא גם כן מהשם יתברך כדרך שאמרו כשרצית נתת בלבם לאהוב וכו' והגוים לעולם לא יתעוררו דלא עשה כן לכל גוי רק לישראל עם קדושו שבהם נטע השם יתברך קדושה מלידה מבטן על ידי שלשמך נימולים ואף ערלי ישראל קרוים מולים (נדרים ל"א.) שהקדושה שלהם בתולדה מה שאין כן בגוים ואפילו הבא להתגייר אם אין בו נפש הגר מתולדה שיהי' ראוי להתכנות בשם ישראל אי אפשר שיכנס בו קדושת ישראל כלל והיינו שאי אפשר שיהי' כוונתו לשם שמים כלל כי אי אפשר להיות קדושה נכנסת בנפש אלא באותו נפש שהוא חלק אלוה ממעל כענין חלק ה' עמו. וכן כל מי שמתקהל ביעקב להיות נקרא עמו ויש לו שייכות לקדושת השם יתברך שממנו בא הקדושה לאדם כמו שאמרו והייתם קדושים כי קדוש אני וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ולאפוקי פרוש שכמי שרצה גם כן לימול ולהתגייר ולהיות לעם אחד עם זרע יעקב. אבל כמו שבזרע ישראל יש שורש קדושה שאפילו יגדיל וירבה עונות לאין שיעור לא יכול לנתק שורש קדושת ישראל ממנו דאפילו חטא ישראל הוא. כן יש באומות שורש רע שאפילו הטיבו מעשיהם ויגדילו לעשות כענין בלעם שבנה שבעה מזבחות כנגד כל שקדמו לו והעלה הרבה קרבנות לה' והשיבו לו הירצה ה' באלפי אילים וגו' מאחר ששרשו ברע שאי אפשר לינתק כלל. שהרי גם אחר שנתגלה לו בנבואה מעלת ישראל לאין שיעור וביקש ותהי אחריתי כמוהו עם כל זה לא די שלא רצה לידבק בהם ולהתגייר אלא שיעץ עוד לבלק להכשילם וחשב מחשבות להרע להם כי שורשו ברע. ואף שהפליג בעבודה דקרבנות לה' ועד שזכה עי"ז לנבואה כל זה לא הועיל לו לשנות שורשו שהוא דבר שאי אפשר. וכל צדקה וחסד שאו"ה עושים חטאת הוא להם שאין עושין אלא וכו' כמו שאמרו (בבבא בתרא י':) כמה מיני כוונות שלא לשם שמים שיש להם. כי הרע שבהם אי אפשר להתהפך ולהשתנות ואי אפשר שיהי' להם כוונה לשם שמים כלל אם לא אותם שיש בהם איזה שורש מקדושה והם הגרים [וכן חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא הם המאמינים בתורת משה ובקדושת ישראל וכמו שאמרו רמב"ם הלכות מלכים דצריכים לשמור שבע מצות מפני שהקדוש ברוך הוא ציוה עליהם בתורה אלא שהם מכירים ערכם שאין ראוים להתכנות בשם ישראל כי אין בהם נפש הגר רק להיות אכריהם וכורמיהם וכיוצא. ומצד הזה יש להם קיום לעולם הבא להיות עבדים לישראל על ידי שהכירו מעלתם בעולם הזה וזהו השורש מקצת טוב שיש בהם] ועל כן הנודר מהערלים אסור במולי אומות העולם (נדרים שם).
1
ב׳וכך שכם גם אחר שנימול היה שם ערל עליו, ואף שמילתו היה על דעת להתגייר כיון שהי' לאהבת אשה. ואף דההלכה (ביבמות ק"ד:) דכולם גרים היינו דהואיל ועברו בית דין ישראל וקיבלום על כרחך יש בהם שורש טוב באמת ואף שתחלתם שלא לשם שמים סופם לעשות לשם שמים וכדרך שכתבו תוספות שם באותו גר דהלל. והרמב"ם בסוף פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה כתב דרואים מה אחריתם ואף דכתב שם דגם כשחזר לסורו הרי הוא כישראל מומר מדבריו שם משמע קצת דזהו אחר שתגלה צדקתו יעוין שם... וגם אפילו תימא דלעולם נחשב גר גמור היינו הואיל וגיירוהו בית דין על כרחך דיש בו איזה ניצוץ קדוש מנפש גר דאם לא כן לא היו מספיקים בידם מן השמים לגיירו והאלהים ניצב בעדת אלו הבאים לקבל גרים וכיוצא. ומכל מקום בשלמה ושמשו כתב רמב"ם שם דהכתוב חשבן לגויות לפי שהוכיח סופן על תחלתן. ויש לומר דשם קמי שמיא גליא שלא היה בהם שום שורש טוב באמת כלל. או דהעיקר כטעם ראשון שכתב שם דלא קיבלום בית דין והכי נמי בשכם לא היה שורש מקדושה כלל וגם השבטים לא קבלוהו באמת רק במרמה כי ידעו ברוח הקודש דשרשו ברע ואי אפשר לו לידבק בזרע ישראל כלל.
2
ג׳וזהו שורש הרע שבתולדה שלא מצד מעשה האדם כלל רק כמו שאמרו בחגיגה (ט"ו.) וסוטה (כ"ב.) ובבא בתרא (ט"ז.) דברא צדיקים ברא רשעים שברא יצר הרע מתחלת בריאת עולם ומיד ביצירת אדם נוצר עמו וכמו שאמרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ודרשו רבותינו ז"ל משננער ממעי אמו. וזהו להתנצלות על החטאים דעל כן אמר לא אוסיף להכות עוד וגו' וכמו שאמרו בסוכה (נ"ב:) אלמלא שלש מקראות הללו וכו' ואשר הרעותי וכו' היינו דהשם יתברך ברא זה הרע בעולם. וזהו שם הראשון משמות היצר הרע דהקדוש ברוך הוא קראו רע ממקרא הנ"ל דמנעוריו. שזהו מצד הקדוש ברוך הוא מאחר שהוא בתולדה.
3
ד׳וידוע דשם רע בעיני השם יתברך הוא בפגם הברית כמו שאמרו בער רע בעיני ה' ובדוד המלך ע"ה באותה מעשה והרע בעיניך עשיתי. וזהו שורש הרע שבבריאה שהוא בריאת הערלה החופפת על הברית קודש שאינה נקראת אלא ע"ש הגוים כמו שאמרו כל הגוים ערלים כדתנן בנדרים דזהו שורש הרע דגוים שהוא בבריאה. ועל זה ניתנה מצות מילה לישראל שהם יכולים להסיר אותו הרע שבתולדה כי אצלם אינו בשורש רק כקוצים הסובבים לשושנה והוצי לאסא. והגם דגם בישראל יש אחיזה לרע באותו אבר. דזהו הנגיעה בכף ירך יעקב שהי' כח למלאכו של עשו לקטרג שם דשם יש שורש מה לסכלות מעט שבתולדה שעל זה אמרו בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים אין מתכוין אלא להנאת עצמו ועז"נ והסירותי וגו' ונתתי וגו' לב בשר ודרשו רבותינו ז"ל לב להוציא בשר. דדבר זה יהי' רק לעתיד על ידי השם יתברך שיסיר לב האבן בזביחת היצר הרע. ואף דיעאע"ה זכה לזה גם בעולם הזה כמו שאמרו ע"פ הבה וגו' לא נאמר אלא להעמיד תולדות ועל כן איתא דלא מת. מכל מקום מצד יוצאי יריכו שאינם כן היה לו נגיעה בכף יריכו. אבל כל זה רק לשעה בעולם הזה שדומה ללילה דהוא עלמא דשקרא דעד ארגיעה ומיד שזרחה לו השמש נתרפא מצלעתו כי באמת אף ערלי ישראל נקראים מולים דהערלה אינו אצלם בשורש כלל והעומד לחתוך כחתוך דמי.
4
ה׳ועל כן האב חייב למול את בנו ואין עיקר המצוה על האדם בעצמו כשיגדיל שיהי' בהשתדלותו ככל המצות רק שהוא כן בתולדה מצד האב המולידו כי באמת הם בשורש כן מולים והערלה אינו אצלם אלא לבוש חיצוני ממשכא דחויא דסביב רשעים יתהלכון. ומצד שיש גוים בעולם שהערלה נקראת על שמם שהם שורש הערלה וישראל שנקראו אדם הם עולם קטן וכוללים כל העולם כולו על כן מצד מציאות הגוים יש גם כן בהם מציאות עור ערלה המקיף ומכסה את הקדושה כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. וכח הסרתה מהם הוא גם כן בא להם מתולדה. וזהו אות הברית המבדיל בין ישראל לעמים ועמך כולם צדיקים.
5
ו׳וידוע דשם צדיק היינו שומר הברית ואף אותם שפגמו. שהרי גם הערלים נקראים מולים. ואפילו בועל ארמית שאמרו בעירובין שמימשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' היינו רק למראית העין שאינו ניכר. והמשוך צריך לחזור ולמולו רק מדרבנן משום מראית העין. והיינו מצד האדם אשר יראה לעינים ועל כן אברהם אבינו ע"ה לא מבשקר לי' אבל הקדוש ברוך הוא דיראה ללבב הוא רואה דג"ז מהול באמת ועל כן מן התורה אין צריך לחזור ולמולו כי מעמקי לבבו של כל ישראל דבוק בהשם יתברך כמו שאמרו בברכות (נ"ז ריש ע"א) גלוי וידוע לפניך שרצונינו וכו' ומי מעכב וכו' ולפניך דייקא הוא גלוי שאתה יודע תעלומות לב רק שהיצר הרע היושב על ב' מפתחי הלב שהם הפתחים שמשם יוצאים כחות הלב לפעל ומעכב בעד התעלומות להתגלות. ועיקר החיות הוא בלב כמו שאמרו כי ממנו תוצאות חיים. ועל כן כלל דרך טובה שידבק האדם ורעה שיתרחק הוא לב טוב ולב רע כדברי ר' אלעזר בן עזריה (פרק ב' דאבות) שאמר עליו ר' יוחנן בן זכאי דדברי כולם בכלל דבריו כי זהו שורש הכל. וכאשר לבו לשמים אפילו המעשה לא טוב גדולה עבירה לשמה וההיפך בהיפך כמו שאמרו הלומד לקנטר נוח שלא נברא ושנהפכת שלייתו ע"פ ולמשמאילים סמא דמותא רחמנא ליצלן.
6
ז׳והערלה הוא שורש הרע שבהתגלות על דרך לבוש מקיף זהו שורש הרע שנברא בעולם. דהאלהים עשה האדם ישר ונפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח. וזהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמרו בשיר השירים רבה ע"פ ולבי ער הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי וגו'. ותחלתו של יצר הרע נקרא הלך שהוא בא מחוץ דרך אקראי בדרך הילוכו וזהו בריאת היצר הרע שהיה לו רק הכח ליכנס ללב אם יניחו האדם ליכנס ואז לבסוף נעשה איש ובעל הבית אבל בידו היה לגרשו מיד שלא להניחו ליכנס כלל. ובזה היה חטא אדה"ר ע"י הסתת נחש שהוא חיצוני הבא מחוץ להסית וממנו הוא עור הערלה שנעשה אחר החטא כתנות עור לכל הגוף ממשכא דחויא. לפי שהאדם כולל כל הנבראים ומצד כח הנחש שיש בעולם להיות לאדם סביביו צריו באדם עצמו עור הערלה [ומכל מקום אלהים עשה האדם ישר שנולד מהול ומשך ערלתו כמו שאמרו בסנהדרין (ל"ח:) שנוצר בענין זה שיוכל להמשיך ערלתו בחטאו ועל ידי החטא שלו המשיכה עליו ונתלבש בה]. וכשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא נכנס כח הרע בפנימיות הלב ואו"ה שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ונשאר שורש הרע קבוע בלבן אבל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה אותה זוהמא. ולחד מאן דאמר (שבת קמ"ו ריש ע"א) לא פסקה זוהמא מאבותינו עד ג' דורות וכו' יעקב הוליד י"ב שבטים שלא וכו' ואלו ואלו דברי אלקים חיים דיעאע"ה זכה ללב בשר כנ"ל ותיקן חטא אדם הראשון לעקור כל שורש הרע מפתח לבו לגמרי שלא יכל ליכנס גם דרך הלך בהתעוררות שום תאוה גופנית דעל כן לא מת כנ"ל ועל ידי זה זכה גם כן לצאצאיו אחריו להיות מטתו שלימה בלא שום פסולת. אבל להיות נבנה אומה שלימה להיות עדה כולם קדושים לה' וחבל נחלתו שאין יכל ליפסק עוד דאפילו יגדילו עונות עד אין קץ לא יוכלו להחזיר הזוהמא למעמקי הלב ולהיות חס ושלום ככל הגוים בית ישראל וכמו שאמרו והעולה על רוחכם היה לא תהי' וגו' כי ביד חזקה וגו'. וזהו כפיית הר כגיגית שהי' במעמד הר סיני שפסיקת הזוהמא היה בעל כרחם וביד חזקה שאפילו ירצו להיות ככל הגוים לא יוכלו עוד ובעל כרחם הם ישראל דבר זה נתחדש אז בקבלת התורה בהר סיני וזה שכתוב הלשון שעמדו על הר סיני כי פסיקה זו לגמרי מהם הוא על ידי עמידת ההר על ידי כפיית ההר כנ"ל.
7
ח׳אבל מקודם אותן שמתו בשלשת ימי אפילה שלא זכו לצאת ממצרים ולקבל התורה במעמד הר סיני, מסתמא לא היה בהם שורש מקדושה שהרי אמרו ז"ל שאלו היה חסר אחד מהם לא ניתנה תורה כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד. כי התורה שהיא חכמתו יתברך שהוא וחכמתו אחד הוא, גם כן כוללת כל שרשי הנפשות מישראל ששרשם מאותיות התורה כידוע, ואם היה חסר אחד היה חסר אות אחת מהתורה או קוצו של אות המעכב ופוסל. ואם כן על כרחך אותם שמתו מקודם לא היה לנפשותם אחיזה באותיות התורה ואף על פי שהיו זרע יעקב, ע"י שקיעתם בטומאת מצרים ערות הארץ שהוא עצמו זוהמת הנחש שהחזירה למעמקי לבם עד שנפסקו על ידי זה מלהיות חבל נחלתו. אבל ממ"ת ואילך אי אפשר ליפסק עוד ולא ידח מהם נדח כי אז פסקה לגמרי הזוהמא שבלב מכל זרע ישראל לגמרי דעכי אם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כידוע דעולם הזה הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם הבינה שבלב. וממה שכתוב תחלה דרך כלל, כל ישראל וכו' ואחר כך ואלו שאין להם חלק לעולם הבא שמעת רמ' מזה דאותן אינן בכלל כל ישראל והיינו שהם מנפשות הערב רב שנטמעו בישראל כידוע בזוהר הקדוש ואותן מלכים והדיוטות שנמנו בפרט כבר דורשי רשימות אמרו שכולם יש להם חלק לעולם הבא. ונראה מה שנקראו דורשי רשימות כי ידוע שבכל מקום שהי' שם אור וקדושה אף שנסתלק, הרשימו נשאר והחוטא בדבר שהמשפט שאין להם חלק לעולם הבא היינו שעל ידי אותן חטאים נסתלקה כל שורש הקדושה שיש בלבבות בני ישראל אבל מכל מקום הרשימו נשאר ועל כן מצד עצמותם אין להם חלק לעולם הבא שכבר נסתלק עצמות האור והקדושה שהי' בהם אבל מכל מקום מצד הרשימו הנשאר יש להם. ועל כן דורשי רשימות שדרשו וחקרו על אור הרשימו הנשאר הם אמרו שכולם יש להם חלק לעולם הבא מצד אור הרשימו מיהת ומצד הזה גם כן אי אפשר לעקור שם ישראל ממנו שאפילו שיעקרו בחטאיו מכל מקום הרשימו נשאר ועל אותו הרשימו גם כן יש שם ישראל וזה אי אפשר כלל לעקור שלא ישאר רשימו מה שאין כן או"ה ששורשם מאותה זוהמא רעה ולא הי' שם קדושה מעולם.
8
ט׳וקדושה זו שבשורש בלבבות בני ישראל בלא השתדלותם כלל זהו קדושת השבת שהוא הקדושה דקביעה מצד השם יתברך מתחילת בריאת עולם שקידש את יום השביעי ועל כן נאמר בשבת ברית עולם הוא ביני ובין בני ישראל וגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין) כי הם אין להם שייכות לקדושה זו וזה דומה למכניס כסיתו בין לביא ללביאה כשנזדקקין זה לזה וכן איתא בשבת (י':) ע"פ לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' ועל מתן שכרה דלא עביד לאגלוי אמר לדעת וכו' ועל כרחך דבמה שכתוב כי אני וכו' הודיעם בזה מתן שכרה שהוא מה דאני וכו'. כי שכר מצוה מצוה. היינו המצוה עצמה מה שמכנסת קדושה ללב כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצונו וזהו המתן שכר דלמחר לקבל שכרם שעל ידי הקדושה שבלב זוכה לחיי עולם הבא שאינו אלא הרגשת קדושה עליונה ואור עליון כמו שאמרו בברכות (י"ז:) העולם הבא אין בו וכו' אלא וכו' ונהנין מזיו השכינה ושבת מעין עולם הבא גם אז משיגין מעין קדושה זו. וזהו מה שהשם יתברך מקדשם שעל ידי זה נכנס בהם הקדושה בלב גם בכל ו' ימי המעשה. והוא מתנה טובה שנתן השם יתברך לישראל שיהי' בהם שורש קדושה קבוע וקיים בלב מצד השפעת השם יתברך מאור שכינתו יתברך השוכן אתם בתוך טמאותם גם בלא השתדלות אדם.
9
י׳ואמר בבית גנזי ובברכות (ל"ג:) אמרו דאין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד ועל כרחך דגם זה מאותו אוצר דזה ה' שואל מעמך שהוא התלוי בבחירת אדם והשם יתברך מקדשם גם בבחירה זו שיבחרו בטוב על ידי קדושת השבת שנקבע בלב דמביאתו לידי יראת שמים. כי עיקר קדושת שבת הנקבע בלב הוא ההכרה דצור לבבי וחלקי וכמו שאמרו (זוהר חלק ב' פ"ח) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא. וכמו לעתיד כל אחד ואחד מראה באצבעו זה ה' קוינו וגו' כמו שאמרו בסוף תענית כן זוכין מעין זה בשבת להכרת הנוכח דשויתי ה' לנגדי תמיד ועל ידי זה יגיע אליו היראה וההכנעה ופחד השם יתברך ובושתו (שהוא היראה כמו שאמרו בנדרים כ' א') ממנו תמיד כמו שאמרו במ"נ המובא בהג"ה דריש שולחן ערוך חיים. והיראה היא בלב וכמו שאמרו ביומא (ע"ב:) ע"פ ולב אין ועכי אם בסנהדרין (ק״ו:) רבותא למיבעי בעי וכו' אלא קודשא בריך הוא לבא בעי דכתיב וה' יראה ללבב והיינו דכאשר לב אין, חכמתו אינו אלא כמחיר ביד כסיל לקנות כי עיקר החכמה כשהיא קנוי' בלב ומי שאין בו יראת שמים קרי ליה לב אין דמאחר שהקדוש ברוך הוא לבן של ישראל אם אין הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך לבו הרי לב אין.
10
י״אוקדושת הלב באדם הוא קדושת בית קודש קדשים בעולם וכמו שאמרו כמה פעמים בזוהר הקדוש וכידוע שזה רמוז בברכות יכוין את לבו כנגד בית קודש קדשים ולשם אין נכנס אלא כהן גדול ביום הכיפורים דאז מכל חטאותיהם לפני ה' יטהרו כשהם לפני ה' הרי הם נטהרים מכל חטא ואין בידם עון המאפיל אותו אור ומעלים הקדושה. והכהן גדול הוא הנפש היותר מקודש שבישראל כמו שאמרו ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים וכי אם לא יהי' וגו' ואמרו ז"ל אפילו אותם שדמות פניהם פני אדם דגם מלאכים אין נכנסין לשם אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כי שם הוא היחוד והדביקות הגמור של ישראל לאביהם שבשמים והוא דרגא דיעאע"ה שהוא לבא וגופא כידוע כי לבבו היה זך לגמרי שלא היה בו רושם מלב אין ושום נטוי' לתאות עולם הזה כמו שכתבתי לעיל. וזהו עיקר היראה בהגדרה מתאות כמו שאמרו רק אין יראת וגו' על דבר אשתי ושורש הקדושה. ועל כן אצלו היה התחלת התגלות קדושת השבת כמו שאמרו בב"ר ע"פ ויחן את פני העיר שקבע תחומין וזהו התחלת הקדושה שמצד השם יתברך שהוא מאיר לזרע יעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שמשם מחצב כל הנפשות דישראל מצורת אדם שעל הכסא דאתם קרוים אדם. רק לפי שלריחוק ההשתלשלות מעולם לעולם עד עולם הגשמי והגופני כבר נכהה האור וכחות הגופנים מאפילים ומעכירים ועבודה זרה הוא קדושת יום השבת שאז העלאת העולמות כידוע והקדוש ברוך הוא מושכינן אליו כידוע ממשיכת הנשימה אליו העושה במלאכה כששובת ממלאכתו וזהו המשכת נשמת חיים שבאדם אל השם יתברך ביום השבת ועז"נ משכני אחריך נרוצה. משכני הוא ביום השבת ועל ידי זה אחריך נריצה גם בימות החול וזהו התחלת קדושת בני ישראל בתולדה ושורשם מן השמים מה שהשם יתברך מקדשם והוא בפנימיות הלב.
11
י״בוהתחלת הרע שבתולדה ומן השמים הוא בעור הערלה שהוא [בהתגלות חיצוניותו לבד ואין לו שום שייכות לפנימיותו אפילו לפנימיות הגוף שאינו אלא עור בגוף] מותרות הגוף ועומדת ליחתך במילה שהוא באה להגדרת תאוה שבאותו אבר כידוע. ויש פרוש שכמי שרוצה לפרוש מתאות אבל לא לשם שמים רק כדי למלאות על ידי זה תאותו כשכם שרצה במילה המגדרת תאוה כדי למלאות תאותו וחשקו בדינה וזהו מצד התחלת היצר הרע בשורש הרע שמצד תחלת הבריאה מהשם יתברך נגד התחלת הקדושה שמהשם יתברך ובזה הקדושה התגלותה רק בעומק הלב והרע בהתגלות בפועל בחיצוניות הגוף והסוף הוא בהיפך. דשם השביעי משמות היצר הרע הוא צפוני ע"ש שצפון ועומד בלבו של אדם כמו שאמרו בסוכה שם, והיינו דאחר שנעשה בעל הבית ונכנס למעמקי הלב אז הוא עומד צפון שם שאינו בהתגלות וכידוע ע"פ ולרשע וגו' מה לך לספר חוקי וגו' כי בזה מוסיף חס ושלום כח בקליפה. ועל כן אחר שנקבע היצר הרע בלב הוא מניחו איזה פעמים לעסוק בתורה ומצות גם כן שיהי' לו יניקה יותר על ידי זה כנודע. ועל זה אמרו שם כי הגדיל לעשות שמתגרה בישראל יותר מאומות ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וזהו כח הצפוני הזה שהוא מדריגה האחרונה שבכחות היצר הרע שהשם יתברך עתיד להדיחו אל ארץ צי' ושממה מקום שאין בני אדם מצוים. דוגמת השעיר הנושא עונות בני ישראל אל ארץ גזירה לעזאזל המדברה ואיתא ביומא (ס"ז:) לכפר על מעשה עוזא ועזאל עיי"ש ברש"י וידוע מזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ד.) ע"פ אשר מחזה וגו' נופל וגלוי עינים דהם עזא ועזאל הנזכרים שנקראו כן בנפילותם וכמו שאמרו (שם ראש השנה.) שנפלו להרי חושך הנקראים הררי קדם שהוא החשוכא שקדם לנהורא היינו בבריתו של עולם כמו שאמרו בריש ברכות שכך היה הרצון יתברך בבריאת העולם שיהי' חושך והעלם האור ואחר כך ישיג האדם האור. ואותם מלאכים קטרגו על האדם והפילם השם יתברך להראותם שכשהם יבואו להאי עלמא הדומה ללילה מקום החושך והעלם האור יושקעו בחושך יותר עד שלא יוכלו לצאת כלל.
12
י״גוהם נקראים מחזה של השם הקדוש דספירת היסוד כידוע דאותו שם מורה על קדושת הברית קודש שבזרע ישראל והוא שאמר לעולם די כי עולם ל' העלם שזה ענין בריאת עולם שהוא המעלים אחדותו יתברך שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד ובאמת אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם דגם עתה הוא אחד ממש כמקודם דמלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. אלא שהעולם ומלואו הנראה כברואים נפרדים מעלים זה וישראל מכירים האור מתוך החושך ומיחדים שמו פעמים בכל יום וכשאמר לו בניו ליעקב שמע ישראל וכו' כשם שאין בלבך וכו' אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שאמרו בפסחים (נ"ו.). דשמע וכו' הוא יהודה עילאה היינו יחוד הגמור דקודם שנברא העולם וזהו האור שהשיג יעקב אבינו ע"ה שזכה דלא מת ושאין במטתו פסולת כי זכה ליחוד הגמור דאין עוד מלבדו שאין שום פסול ופסולת כלל. ועל כן חשב לגלות הקץ שהוא גילוי האור הזה שאין במציאות שום פסולת כי כולו קודש לה'. וכשראה שנסתלק שכינה נתיירא אולי באמת יש פסולת ועל זה אמרו כשם שאין בלבך וכו' דהיינו בלב גם אנו מכירים היחוד הגמור כמו בלבך ממש רק החילוק דאצלם ההכרה מתוך העלם החושך דאחר שנברא העולם ואינו בהתגלות גמור כמו אצל יעקב אבינו ע"ה שהי' חיצוניות מזוכך לגמרי ועל כן אי אפשר לגלות עדיין ועל זה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא יחודא תתאה שמצד מדת מלכותו ית' המתגלה בעולם. שעבודה זרה היה בריאת העולם דאין מלך בלא עם וזהו מדת לילה כידוע דהיינו שיהי' העלם וחושך ועם כל זה גם כי אשב בחושך ה' אור לי מצד אמונתך בלילות ע"י תוקף האמונה שיש לזרע ישראל מאמינים בני מאמינים ואף על פי שאין משיגים אור הבהיר בהתגלות הלב באור פני מלך חיים מכל מקום הם מאמינים היחוד אמונה שלימה בלב שאין עוד מלבדו אף שאינו מורגש להם בהתגלות גמור.
13
י״דוצדיק יסוד העולם זהו יסוד ההעלם דעולם לשון העלם והיינו להשיג גם בהעלם והוא על ידי הסרת הערלה המכסה ומעלמת קדושת ברית שהוא השיקוע בתאות העולם המשכיחים ומחשיכים אורו יתברך שבלב. וזהו החשוכא שברישא בבריאה. דכלל הבריאה דעולם היה לכוונה זו שיהי' לדבר המעלים וזהו שורש הרע שבתולדה ובבריאה כנ"ל היינו מה שרצה השם יתברך שיהי' עולם שהוא העלם וזהו השם הקדוש דיסוד שאמר לעולם די. היינו דדי בהעלם כזה. דאלו היה עוד מעלים יותר היה העלם שאי אפשר להתגלות. והשם יתברך עשה האדם ישר שיוכל לגלות ההעלם ולכרות הערלה ולהכיר מתוך החושך לבוא על ידי זה לנהורא ושיערה חכמתו יתברך מדת ההעלם שצריך להיות כך כפי המדה שקבע בב' העולמות שבזה יהי' מקום לבחירה וכמו שאמרו בי' מאמרות וכו' ליתן שכר טוב לצדיקים ולפרע מרשעים כי הם דרך כלל י' מיני העלמות כי כך קבע השם יתברך מדת ההעלם שיהי' שכר טוב דבפחות לא היה שכר כל כך כי נקל להשיג האור אם אין החושך גדול כל כך ולא היה הבחירה. וביותר מזה לא היה פורעניות לרשעים כי היו מוכרחים במעשיהם שהיה כל כך חושך עד שאי אפשר להשיג האור כלל ומציאות הבחירה בכל צד הוא כשהבריאה כפי אותה המדה בצמצום דוקא לא פחות ולא יותר שבזה יש די לענין המכוון בבריאת הבחירה ושכר ועונש לצדיקים ורשעים וזהו קדושת השם הנ"ל שיש בו די לכל ברי' ולכי אם להשיג כפי מה שהוא.
14
ט״וומחזה הוא מראה שאין רואים גוף הדבר רק דרך מראה ואספקלריא שא"מ וכדמתרגמינן על מראות - מחזייתא, וזהו על ידי קליפת הערלה החופפת על הברית קודש, ודוגמתו בעולם המחשבה ועולמות הרוחניים הוא מחזה של שם הנ"ל שרואין אותו דרך מראה. ובעולם המלאכים במקום המחזה הנ"ל שהוא כדוגמת עור הערלה, היה עמידת שני מלאכים הנ"ל עוזא הוא שר של מצרים כמו שאמרו בילקוט ובמדרש ויושע ע"פ וירא ישראל שהוא ערות הארץ אשר זרמת סוסים זרמתם דעל כן שם מקום הסוסים, ומששה דברים שאמרו בסוס בפסחים (קי"ג:) הראשון שבהם הוא שאוהב הזנות. וכמו שאמרו כסוסים מיוזנים וגו'. ולשם נמכר יוסף שהוא שורש קדושת היסוד ברית קודש כנודע. ונמכר לעבד, התחלת גזירת ועבדום ועינום שנגזר בברית בין הבתרים. שזהו כריתת הברית לזרעו להראות שהגם ששקועים בעבדות בארץ לא להם. היינו שאין שום שייכות לקדושה כי הוא ממש ההיפך מקדושת ישראל. ומשם דייקא יצאו ברכוש גדול לזכות לקבלת התורה ופסיקת הזוהמא לגמרי ולהיות לעם נבדל ומיוחד מכל העמים על ידי שהיו שם גדורים בעריות במקום תוקף יצרא דעריות ושורש זוהמת הערלה. שרצתה אותה רשעה להמשיך על יוסף כמו שאמרו ז"ל ע"פ להיות עמה בעולם הבא דמלפפתו והוא כיסוי הערלה על הברית קודש וזהו דממשכא ערלתו הנזכר לעיל. ובמדרש אמרו דראתה שישא בתה כי פוטיפר הוא פטיפרע. ובמקום אחר אמרו דאסנת הוא בת דינה משכם. ובודאי שניהם אמת רק שהמגדל כאלו ילדו והם גידלוה על כן נקראת בתם וסתמא יש להם שייכות באמת כמוליד. כמרע"ה שנק' בן בתי'. ולפי שהיא נולדה גם כן מביאת גוי על בת ישראל שהוא חיבור זרע קודש בעמי הארצות והסרת המבדיל בין ישראל לעמים שהרי בולד זה מתייחדים. חשבה היא גם כן להתחבר ליוסף . אבל שם הולד כשר וקרוי בנך שאין בו שורש הערלה דכל הגוים ואין מפריד את הולד המתאחד מאומה הישראלית. מה שאין כן בנו מן הגוי' קרוי בנה ואותה טיפה זרע קודש משתנה לזרע טמא וערל גמור ועל כן בזה נמשך ערלתו גם כן שמה שהוא שורש לולד כזה לפי שיש בו גם כן ד"ז למראית העין על כל פנים אלא כיון שהוא אצלו רק למראית העין על כן אין נקרא בנו באמת רק למה"ע מצד העלמא דשקרא שהאמת נעלם.
15
ט״זולמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, נראה דיוסף טעה בזה כי ידע מה שנמכר למצרים ולאותו בית ודאי צריך להוציא משם ניצוץ קדוש ורכוש גדול וחשב גם כן אולי הוא ממנה ודימה שחשקו בקדושה. ונגלה לו דמות דיוקנו של אביו היינו מדת האמת ליעקב וראה האמת שהוא הסתת היצר ולא מצד הקדושה כי באמת היולד ממנה אינו בנו כלל ואי אפשר להוציא ניצוץ קדוש על דרך זה כלל. ומה שנזדמן לפניו דבר זה שהיא תחשוק בו אף דאין ארור מדבק בברוך דהארור אינו רוצה. כידוע דלמי שאין לו שום שייכות אין לו חשק כלל. היינו על ידי בתה שגידלה כי שכם שחשק בדינה לפי שהי' בו איזה ניצוץ שהיתה יכולה לקלוט ממנו על דרך זה. ויצא מזה נפש הקדושה דאסנת שנזדמנה לזיווג ליוסף הצדיק מסתמא גם היא צדיקת בקדושת הברית. שגם אשה מזרע ישראל כמאן דמהילא דמיא כמו שאמרו בעבודה זרה (כ"ז.) והאיש שאצלו המילה בפעל בהתגלות אפשר לימשך ולהיות במה"ע לא כן שיעלם ההתגלות. ובאשה שאינו בפעל גלוי רק בשורש הבלתי משתנה על כן אי אפשר לה במראית העין גם כן שתהי' לא כמהילא. כיון דעיקרה כמהילא מצד השורש ולא מצד מראית העין כלל. והשורש בזרע יעקב אי אפשר להשתנות. ואפילו שנראה כהכנסת זוהמא בפנימיות כביאת גוי דקשה לפרוש. כי הנוקבא הוא לבוש ומקיף לדכורא, וכן בהולד, זרע האשה - עור ובשר, ודאיש - עצמות וגידין, (כמו שאמרו בנדה ל"א.) כי ממנו הפנימיות אבל הולד כשר כי בפנימיות של זרע ישראל אי אפשר להכניס זוהמא כלל.
16
י״זוהתגלות קדושה זו בבית יעקב היה באסנת ועל כן היא זיווגו של יוסף הצדיק שומר הברית שלא רצה להמשיך ערלה גם בחיצוניות ולמראית העין. כי כל כך היה מבהיק בו אור הקדושה שבפנימיותו עד שלא היה מניח להיות שום שליטה לההיפך גם בחיצוניות וחשב מחשבות להכרית קליפת הערלה לגמרי מהעולם על ידי שגזר על המצרים שימולו ובזה יבוטל שורש קליפת הערלה אבל באמת גם שימולו נקראים ערלים. וכמו כל זרע ישמעאל דאברהם אבינו ע שאמר לו ישמעאל וכו' חשב גם כן כיון שנימול יש בו שורש קדושה. והשם יתברך הודיעו כי ביצחק יקרא וגו' ולא כל מי שנימול נקרא מהול. ואף על פי שישמעאל נימול על פי ציוי השם יתברך לאברהם. אבל אף שניתנה מילה לאברהם לא נתגלה הקדושה לגמרי עדיין. שהרי איתא ביבמות (ע"א:) דלא ניתנה לו פריעה עד יב"נ ופריעה הוא ההתגלות. ולפי שלא היה עדיין קדושת הברית בהתגלות על כן היה מקום לטעות גם בנימולים מהאומות לדמות שקרוים מולים. וההתגלות התחיל בנפש יוסף שהוא שורש אותה קדושה. ואלו היה ניצול באותה מעשה לגמרי היה מתגלה הקדושה בו לגמרי והי' הוא זוכה לינתן פריעת מילה על ידו. אבל מה שהוציא דבת אחיו שנושאים עיניהם בבנות הארץ ולפי שאמרו ז"ל דכל הפוסל במומו פוסל אם כן זה מורה כאלו יש בו קצת חסרון ועל כן זה גרם לו מה שנכנס הביתה כנ"ל ועל ידי זה יצאו י' טיפין ממנו כמשז"ל. ומסתמא הוא נגד מה שחשד י' אחיו ולפי שלא נתגלה עדיין לגמרי קדושת הברית על כן היה מקום שליטת פגם וקלקול זה בו גם כן.
17
י״חכי שתי עורות המכסים הברית קודש נגדם הם השתי קליפות דעוזא ועזאל הנ"ל. עוזא הוא קליפת הערלה שצריך לכורתה ולהסירה לגמרי כי הוא שורש הרע של כל הגוים ערלים ועל כן הוא הנופל לעומק החושך כמו שאמרו בזוהר שם וממנו התאוה בישראל לביאת ארמית ולידבק בגוים ולימשך ערלה. ועזאל הוא הקליפה דעור הפריעה שהגם שהוסר עור ערלה העב והקשה עדיין יש עור הדק דפריעה והוא מתמעך מעצמו בגדולים על ידי תשמיש כמו שאמרו בב"ר באברהם ודי לו בקריעה ולגלות לבד ואף על פי שישנו עדיין בגוף למטה אינו מכסה ומעלים הקדושה עוד כי הערלה הוא קשיות הלב ועקשותו בשיקוע ברע ובתאות וכענין שכתוב ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד ואחר שמל והסיר קשיות העורף וערלת הלב עדיין נשאר טמטום ואוטם בלב שלא יניח ליכנס דבר קדושה בו ודי בזה בקריעת סגור לבבו כענין קרעו לבבכם וגו' בזכרון יום המיתה וכדומה בשבירת התאות.
18
י״טודבר זה עיקרו בילדות ושחרות האדם וכשמזקין נופל ממילא ומזה הוא חטאת נעורים ועון הוצאת זרע לבטלה שנק' רע בעיני ה' כי איתא בזוהר דלא חמי אפי שכינתא שאינו יכול להתראות פני ה' לראות עין בעין כי עון זה הוא קליפה המעלים ההתגלות וזהו קליפה עזאל הנקראת גלוי עינים שבהתכסות עיני ה' מתגלין עיינין דילי' זה לעומת זה ויכול להציץ ולהסתכל דרך קליפה דקה זו בקדושה דנק' בצירוף אל אותיות השם כמו שהם המלאכים דקדושה לפי שכחם מהשם. וכן הס"מ שהוא שורש הרע שבבריאה וכן זה הוא מצד שורש הרע שבבריאה מהשם יתברך כי דבר זה הוא בטבע הבריאה ראיית הקרי בחלום ושינה שיארע גם לגדולי ישראל מאונס גמור כמו שאמרו בפרק מפנין בחסיד אחד מטורח הדרך ובירושלמי פרק יום הכיפורים בר' יוסי ביום הכיפורים דרבי אמר עליו בירושלמי דגיטין כשם שבין קודש קדשים לחולי חולין וכו' שהי' קודש קדשים גם נגד רבינו הקדוש ועם כל תוקף הקדושה אפשר שיארע. וד"ז מצד השם יתברך ומסתמא הוא לטובת האדם וכן ידוע שיש בזה פעמים פדיון ממיתה שנגזר חס ושלום ושמעתי דרמוז בכתוב תמותת רשע רעה כמו העבר רעה מבשרך רצה לומר בשר קודש דברית קודש כמו שאמרו רר בשרו. ושונאי צדיק יאשמו הוא הפוגם הברית שנק' שונא צדיק והוא מה שכתוב לפני זה שם באות הפרשה פני ה' בעושי רע וגו' שזה נקרא רע ואמר אחר תשלום כל הא"ב עוד אות פרשה שהוא פדיון על הנ"ל דפודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו וגו' שהחוסים בו אף שהם גם כן פגמו הברית לא יאשמו כי הוא להם לפדיון. ועכ"פ זה אמת שיש פגם כזה שבא לאדם מלמעלה מן השמים ולאנסו וגם מזה יש פגם שהרי גם מזה נוצרים רוחין ושידין ולילין כמו שאמרו בעירובין בשכבת זרע לבטלה דאדה"ר שחזא לאנסו עיי"ש. והוא מהשם יתברך בטבע הבריאה וזהו היצר רע דמנעוריו הגורם לחטא דדור המבול ויעאע"ה שתיקן שורש הרע לגמרי וחטא דור המבול ביחוד (כי ג' אבות תיקנו חטאי ג' דורות דור המבול ודור הפלגה וסדום. אברהם - דור הפלגה, ויצחק סדום, ויעקב דור המבול כמו שכתבתי במקום אחר) לא ראה טיפת קרי מימיו אבל לאו כולי עלמא יעקב אבינו כמו שאמרו (ביבמות ע"ו.).
19
כ׳ויוסף הוא זיו אקונין שלו דומה לאביו כי שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם כמו שאמרו (בב"מ פ"ד.) ומשמע דמאדה"ר עד יעקב לא היה שופרא כזה ובתורה נמצא היופי באיש ביוסף והגם שהוא לצורך הסיפור דותשא אשת וגו' מכל מקום ממה שכתוב בתורה יופיו מסתמא הוא יופי מופלג והיינו לפי שהי' כשופרי' דיעקב. וכבר כתבתי במקום אחר כי היופי שנזכר בכל מקום בכתובים ובדברי רבותינו ז"ל הוא במי ששומר הברית ומזה בא היופי וכמו שאמרו בנדרים (כ' רע"ב) מפני מה בניך יפיפין ביותר וכו' שהוא על ידי שקידש עצמו בשעת תשמיש וידוע מהזוהר דמי שמקדש עצמו בשעת תשמיש על ידי זה בניו נולדים בקדושה בהצלה מיצר התאוה ושמירת הברית זהו יופי הגוף ובשר אדם. וכן שמעתי פירוש פסוק הלא כבני כושיים נאמרה על פגם הברית שזה שחרות ככושי. ור' יוחנן שאמרו (בבבא בתרא שם) דאשתייר משפירי ירושלים הוא מזרעא דיוסף כמו שאמרו שם, שבו נאמר עיקר היופי בתורה. וכן קבלתי כי אין מצוי שמירת הברית לגמרי שלא ראה קרי מימיו אלא בזרעא דיוסף וכל שכן שהי' זה ביוסף עצמו שהי' בו גם כן היופי דיעקב. רק מה שגרם החטא [באותן טיפים שעל ידיהן נענש מסתמא באותן י' שנים שהי' בבית האסורים (דב' שנים שנתוספו הוא על שבטח בשר המשקים כמשז"ל) וכשיצא משם למלוך על מצרים ערות הארץ חשב דכבר תיקן הכל לגמרי ויחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו, ומשיח בן דוד הוא יהי' היחיד ששב בתוקף התשובה שיגרום מחילה לכל העולם כולו עד שיהפוך גם אל עמים שפה ברורה ונהרו אליו כל הגוים כי יבולע המות לנצח ויבוער יצר הרע מהעולם על ידי תיקון השורש שהוא בתאוה דזהו שורש היצר הרע שבבריאה שהוצרך להעמיד תולדות כמו שאמרו ביומא (ס"ט:) דכשחבשוהו לא אשתכח ביעתא בת יומא. וגם לעתיד איתא ברעיא מהימנא פרשת ויצא דאקרי לבן דאתלבן ולא יבוטל לגמרי רק שלא יהי' בזה תאוה. ואליהו מלאך הברית שחי וקיים לעולם שהוא היה נקי מזה והוא יהי' המבשר על ביאת המשיח שהוא יהי' המתקן זה לגמרי בכהעל כן דיתלבן. ויוסף שהי' גם כן נקי ומה שחטא כבר תיקן בתשובה חשב דתיקן הכל ועל כן מל גם המצרים שחשב שנתקן גם ערות הארץ ושורש הזוהמא. אבל באמת גם משיח בן יוסף שיעמוד מזרעו לא יהי' המתקן זה לגמרי לאהפכא ושיתלבן, כי מדריגתו רק לאכפייא ולכבוש התאוה ואין זה תיקון גמור שהרי הבריאה היתה שיהי' תאוה רק שיהי' בקדושה ובלא שום הרגשת תאוה גופנית. ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע אמר מי שהוא קדוש וכו' יסתכל בד"ז. שהוא היה מצד שורש הרע ולא הבין כלל שיש מציאות קדושה בד"ז והוא מצד תוקף הזוהמא שהי' לו בזה הגם שהי' נביא אומות העולם פרץ גדר עריות שגדרו בדור המדבר ועל כן דיני' בשכבת זרע רותחת כמו שאמרו בגיטין וכן הקריבה לנחשים שנעשו מעצמותיו הוא על ידי שכבת זרע רותחת דאפיק לשמם כמו שאמרו בזוהר הקדוש בלק (קצ"ד ב') כי שרשו הוא משורש הרע הזה דנופל שהוא בביאת ארמית וגלוי עינים בהוצאת זרע לבטלה כנ"ל. ועל כן היה שתום העין כי דבר זה רע בעיני ה' כנ"ל כי עין ה' אל יראי ולבד. וְיִרְאָה - עיקרה הגדרת תאוה כמו שכתבתי לעיל, והוא אותיות ראיה דעל ידי זה יוכל לראות ולהראות פני ה' מה שאין כן בהיפך שאמרו בזוהר דלא חמי אפי שכינתא והיינו כיון שהוא רע בעיניו ית'.
20
כ״אוכל פגמי הברית בביאת אסורות נתפרש בתורה אזהרתם בהדיא ובב' אלה נתפרש רק העונש במוציא זרע לבטלה בדור המבול וער ואונן וביאת גויה בזכרים והאזהרה לא נתפרשה בהדיא בתורה (דלא תתחתן בשבע אומות ודרך חיתון דוקא) ואפשר לפי שיש בהם היתר מכלל איסור נגד יצר הרע בגוי' יפת תואר דלא דברה תורה אלא נגד יצר הרע ולא שהוא היתר גמור ועכי אם חושי לדוד מאי טעמא נסבת יפת תואר וכו' כמו שאמרו בפרק חלק דאף דרחמנא שריי' הוא נגד היצר הרע הגובר שאי אפשר בענין אחר. וכיוצא בו יש גם כן בהוצאת זרע לבטלה דהותר במקום יצר הרע הגובר כמו שאמרו בספר חסידים סימן קע"ו עיי"ש. והא דיוסף מסתמא היה כן וזהו מצד שורש הרע שביצר לב האדם מנעוריו ובתולדה שפעמים דאי אפשר לנצחו כלל מצד מה שנשתרש בתולדה וכמו שאמרו דוד המלך ע"ה הן בעוון חוללתי וגו' להתנצלות על הרע בעיניך שעשיתי שאמרו דאף על פי שלא חטא מכל מקום אכלה פגה וכל ביאה שאינה ראוי' ברצון השם יתברך ונק' פגה הרי זה לבטלה ובכלל אבזרייהו דהוצאת זרע לבטלה לאדם גדול כמותו ונק' רע בעיניו יתברך כי הוא קדוש ומסתכל רק בטיפה שהצדיק נוצר שיוצא בקדושה ומה שחוץ מזה ויוצא מגדר הקדושה אינו יכול להסתכל ועמך כולם צדיקים ואצלם על האמת לאמיתו הכל בקדושה דמעמקי לבם דבוק בהשם יתברך ובקדושתו ית' ועל כן נאמר מספר את רובע ישראל על כלל ישראל. ואותו רשע שלא האמין מציאות קדושה בזה כי אין לו השגה בזה חשב לעשות עין שלמעלה כאלו אינו רואה ולסלק הסתכלותו ית' מזה שהי' עיקר הבריאה דלשבת יצרה ועל כן מדה כנגד מדה נסמית עינו ונהרג על ידי פנחס זה אליהו מלאך הברית המקנא קנאת הברית.
21
כ״בומשה רבינו ע"ה הוא נגדו בקדושה כמו שאמרו באומות קם ומנו בלעם שהוא כנגדו זה לעומת זה כידוע שהם בסוד הדעת והוא מלשון והאדם ידע את וגו' שנק' ההתחברות כאשר הוא בקדושה דעת דקדושה ובהיפך דעת דקליפהומשם שורש בלעם שממנו המשכת כל שורשי הרע שבשבעים אומות הכלולים משבעה עממין שהם נגד השבע מדות הנמשכים מהדעת כידוע. ומרע"ה שורש הקדושה דישראל שבשורשם שמצד השם יתברך דעל כן שבת מתנת חלקו שהוא הקדושה דקבוע וקיימא מהשם יתברך לתקן שורש הרע כמו שכתבתי לעיל. וכן הוריד התורה מן השמים שהוא גם כן מה שנתן השם יתברך עצות לאדם להגיע על ידי זה לשלימותו בכבישת היצר וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין ואם אבן הוא נימוח ומתפוצץ והוא התורה שבכתב שמצד השם יתברך שבזה נתקן גם כן שורש הרע שמצד השם יתברך. ומרע"ה היה בדור המבול כמו שאמרו בזוהר הקדוש ורמוז בחולין (קל"ט.) על הפסוק בשגם וכידוע דדור המבול הם דור המדבר ובקבלת התורה תקנו חטא דור המבול שמצד היצר הרע מנעוריו כנ"ל. ותורה שבעל פה שהוא הנובע מלב חכמי ישראל הוא תבלין ליצר אחר שהגיע לסוף מדריגתו בקביעות בלב והוא מדריגת צפוני הנזכר לעיל.
22
כ״גוהוא שורש עמלק שהוא הראשית גוים ואחריתו וגו' כידוע דבלעם ועמלק מצורפים ומחוברים יחד ואותיות ראשונות משמות שניהם הוא בלעם והאחרונות עמלק כי שניהם שורש הרע של כל השבעים אומות זה מצד ההתחלה וזה מצד הסוף היינו מה שנשרש במעמקי הלב עד שגם אחר כל ההשתדלות לטוב אותו שורש רע שמצד שרשם הוא משתרש ומתברר עוד יותר שכל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין וכמו שכתבתי לעיל שאין כוונתם כו' וזהו פרוש מאהבה ומיראה דאמרו לו אביי ורבא לתנא לא תתני (סוטה כ"ב:) דאצל ישראל האומר בשביל שיחי' בני דהיינו מיראת עונש מיתת בנים או שאהי' בן עולם הבא דהוא מאהבת שכר הרי זה צדיק גמור. ומה שהתנא שנאו בשבעה פרושים הוא דוגמת פרוש שכמי הראשון דנקט שכם דאומות דשורש הרע הוא רק באומות. וכן הסוף שהוא הרע הצפוני במה שעושה טוב מאהבה ויראה נחשב רע מצד מצפון הלב שאין בו שום כוונה לשם שמים זהו גם כן רק באומות דבהם הוי בזה רשע וכמו שאמרו בראש השנה (ד' ריש ע"א) בכורש דעל ידי זה חשיב החמיץ וזהו השורש דעמלק כי הם מוחא ולבא דקליפת בלעם מוח הדעת. ועמלק שורש הרע שבלב המתגלה באחרית וסוף המעשה שהוא נעוץ בתחלת המחשבה ועל כן אחריתו עדי אובד כי אחר סוף כל המעשים מתגלה ומתברר שורש הרע שבו, שאין בו שום דבר טוב כלל. ועכי אם במכילתא דאין מקבלין גרים מעמלק שהוא השורש דרע שאין בו טוב ואף דבא להתגייר ואומר שרוצה להיות טוב הוא רק דרך פשיטת טלפיים שזהו שורש עשו. וכן לעתיד אמרו דמתעטף בטליתו וכו' ודעז"נ אם בין כוכבים שום קנך משם אורידך ובודאי אז יחשוב שרוצה באמת כן ולא לרמאות לבד אבל באמת אין מקבלים גרים לימות המשיח כי באים אז רק לאהבת שכר או יראת עונש. ושורש עשו הוא זה שאומר שגם הוא טוב אבל משם דייקא אורידך דמצד הטוב שלו מתברר יותר שורשו ברע שגם כונת הטוב הוא רע.
23
כ״דוהתעוררות עמלק הוא ברפידים כשרפו ידיהם מתורה אז בא. וכן בעשו כשאין הקול קול יעקב. וכן המן דליכא דידע לישנא בישא כמותן לקטרג בשמים במה שאמר ישנו עם אחד ישינים מן המצות ואת דתי המלך אינם עושים דכ"מ מלך סתם במלך מלכי המלכים מדבר. וכן עשרת אלפים ככר כסף אשקול אל גנזי המלך הוא גם כן במלך מלכי המלכים היינו שחשב עצמו לעובד ומשתדל בטוב יותר מהם כי הם נותנים רק מחצית השקל והוא יכול לשקול עשרת אלפים ככר כסף ועכי אם במגילה (ט"ז.) שאמר אתי מלא קימצא דידכי ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידי ומה ענין זה לזה ועל כרחך דגם הוא כוונתו שיכול לשקול למצוה כל כך אם יצוהו השם יתברך ושעל כן יבחר בהם כי זה כל כח עשו בפשיטת טלפיים בהשתדלותו שאומר שהוא יכול להשתדל ולעשות יותר אבל על זה אמרו טוב פת חריבה כו' מבית מלא וכו' כמו שאמרו ז"ל ועל כן אמר ואתי מלא וכו' כי שלהם הוא זבחי ריב' שכל כונתם לדחות על ידי זה ישראל וכיוצא ועל ידי זה זכו ישראל לקדושת הפורים דחייב לבסומי עד דלא ידע שבישראל יש קדושה בלא שום השתדלות מדעת האדם כלל. ושבת הוא הקדושה שבשורש מצד השם יתברך, ופורים הוא בירור הקדושה שבשורש שלהם אחר כל ההשתדלות במעשה ידי אדם שהוא סוף כל הנסים כי אז נתברר לגמרי קדושת ישראל עד הסוף שגם אחר כל פעולתם כבחירתם מתבררת הקדושה שבשורש שהם מתאחזים ומשתרשים יותר בקדושת השורש שבהם ואפילו המעשים הם לא כן דאצל ישראל הוא בהיפך דהגם שישינים מהמצות לבי ער לעשותם כמו שאמרו במדרש ע"פ אני ישינה וכו' לעולם רצונינו האמיתי לעשות. וממילא כל שכן כשעושה לאיזה כוונה דהנאת עצמו ושל"ש רק על מנת לקבל פרס שכוונה זו גם כן רק מצד השאור שבעיסה היושב על מפתחי הלב ובמעמקים לא כן דעל כן מהני כופין עד שיאמר רוצה אני כידוע דברי רמב"ם ואף דחזינן דעושה רק בשביל הכפירוש זה. שבלב א"ר אינו מעומקא דלבא וכיון שההתגלות בפה ובפעל כאמיתות הרצון שבמעמקים הרי כאן פה ולב וכבר אמרו ז"ל דבסיני פעלו בפה ולא בלב כמו שאמרו ויפתוהו וגו' דאף שאמרו נעשה ונשמע הוצרכו לכפיית הר כגיגית להכניס קדושת תורה שבכתב למעמקי לבם שיצא על ידי זה הזוהמא לגמרי כנ"ל.
24
כ״הובבבל פעלו בלב ולא בפה כי בפעל השתחוו לצלם אלא שלא היה אלא לפנים ולבם לשמים, ואז הדר קבלוה בימי אחשורש מאהבה, וזכו אז להתפשטות קדושת תורה שבעל פה בלבבות בני ישראל שהתחיל מאנשי כנסת הגדולה שאמרו העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ובספר היכלות דאף על פי שניתנה תורה עיקר זיווה וכו' לא נתגלה אלא בבית שני, אף שלא שרתה בו שכינה יעוין שם. והיינו התגלות התורה שבעל פה שהוא מסטירין של הקדוש ברוך הוא, דעל תורה שבכתב האומות אומרים אנו ישראל שהם עיקר העולם ופועלים יותר מצד ההתגלות שבעלמא דשקרא, דהאדם יראה לעינים ואין בירור למה שבלב אבל ה' יראה ללבב אם יש שם המסטירין שלו סוד ה' ליראיו שבמעמקי הלב דאיש הישראלי. והוא על ידי שפעלו בלב ונשפע הקדושה מן השמים גם לַפֶּה מקדושת כנסת ישראל העליונה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וזהו סוף כל קדושת ישראל המפלשת ועוברת מראשית המחשבה עד סוף המעשה שיהיו כולו קודש לה'.
25
כ״וובשבת ניתנה תורה שבכתב שהוא התחלת הקדושה שבמעמקי האיש הישראלי מצד שורש נשמתו חלק אלוה ממעל - והקבלה מאהבה בפורים הוא אתורה שבעל פה דעבודה זרה היה כפיית ההר שהוא קשה וצריך יגיעה גדולה וכמו שאמרו בתנחומא נח (סימן ג') והוא הכנסת הקדושה בלב מצד השם יתברך גם בעל כרחם שהי' מיד בקבלת תורה שבכתב נקבע בקרב לבבם שורש קדושת התורה בכל מעמקיו, שעל ידי זה הם יגיעים בה יומם ולילה, כי מרגישים ויודעים שהוא מקור חיותם, וכל מה שנובע מלבבם הכל הוא תורה שלימה, דזהו התורה שבעל פה שחכמי ישראל הם מחדשים. וגם בכל נפש מישראל אפילו העמי הארצות יש איזה שורש מזה, שעל ידי זה הם מתדבקים לתלמידי חכמים, והת"ח האמיתי אמרו עליו איזהו חכם הלומד מכל אדם, והיינו דוקא אדם מישראל הקרוים אדם. דבכי אם יש איזה שורש מחכמת תורה שבעל פה, שהוא עצמו אינו יודע רק החכם יוכל ללמוד ממנו. כמו כל היינו דאמרי אינשי הנזכר בגמרא שנקבעו בתורה שבעל פה. ובמדרש ע"פ ויחכם מכל האדם, אפילו מהדין שטיא דצפורי, שמכולם לקח. ואפילו משוטה יכולים ליקח רמיזא דחכמתא, והוא הנבואה שניתנה להם כמו שאמרו (בבבא בתרא י"ב.) והחכם כמר בר רב אשי דהתם, יוכל להבין איזה דבור הוא. כי גם בשטות שהוא היפך החכמה יש גם כן איזה שורש חכמה, דלולי כן לא הוה ליה מציאות כי חיות הכל מחכמה כמו שאמרו והחכמה תחי', והחכמה היותר עמוקה שאי אפשר להתגלות בשכל האדם מצד עצמו אלא ברוח נבואה, הוא מתגלה בשוטים, וכן התגלות כל מעמקי תורה שבעל פה הוא דייקא על ידי הסכלות מעט, וכידוע בפשט על ידי ריבוי הקושיות שנופלים לאדם באיזה הלכה, על ידי זה יכול לעמוד על מעמקי', וכן אמרו (גיטין מ"ג.) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל עליהן. ולוחות אחרונות שהם השורש לתורה שבעל פה, דעל כן נאמרו במשנה תורה שאמרן משה מפי עצמן והוא הוצרך לפסלן, כמו שאמרו ז"ל ע"פ פסל לך, היינו שמצדו וביגיעתו באו ונתגלו. זה זכו אחר החטא כששבו בתשובה ונתכפר להם העון ביום הכיפורים, ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ומתוך השטות נתגלה עומק החכמה, כקליפה הקודמת לפרי וברישא חשוכא.
26
כ״זוידוע מתקוני זהר דיום הכיפורים רצה לומר כמו פורים, והוא כמו שכתבתי דאז קבלת תורה שבעל פה מאהבה אחר הכפיי' בעל כרחם בהר סיני, וכן היה השורש לזה ביום הכיפורים בקבלת לוחות אחרונות שהי' מצד השם יתברך שנתרצה להם באהבה ולא הוצרכו לכפיית ההר עוד, כי בני ישראל מעצמם קירבו את עצמם וישבו בתענית ועינוי ופרישה מתאות עולם הזה שעל ידי זה התורה שבעל פה נקנית במיעוט תענוג. ואז הוא ההתחלה דהתגלות אור קדושה זו בלבבות בני ישראל. והסוף בפורים דחייב לבסומי עד דלא ידע שהוא כשוטה בהעדר ידיעה לגמרי, וגם אז מלא קדושה וחכמה, כי הביסום שלהם אינו מצד עצמם ותאותם, שרוצים להתבסם ולהשתכר כדרך השוגים ביין, רק מה שחכמים חייבום בכך להראות שגם כל השטותים של איש הישראלי נמשכים מחכמה העליונה, שכך גזרה חכמתו יתברך בבריאת העולם להיות חשוכא והדר נהורא, כי ישת חושך סתרו ששם השם יתברך נסתר ונעלם ובאמת נהורא עמי' שרא כי שם תוקף האור, והוא האור דתורה שבעל פה המתגלה מתוך החושך המעלים דעל כן נקרא תלמוד בבלי במחשכים כמו שאמרו (בסנהדין כל דבר א') ועליהם אמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, שדרשוהו בתנחומא (נ"ה שם) על תורה שבעל פה ובעלי התלמוד, ודלעתיד לבא נאמר עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שאין לומד אותה אלא מי שאוהב השם יתברך בכל לבו עיין שם באורך. וזהו על ידי דהדר קבלוה מאהבה, וליהודים היתה אורה זו תורה אור, ואור זרוע ומחובר לצדיק, דנתברר אז שעמך כולם צדיקים, גם אותם שלמראית העין לא כן, ואפילו מאן דלא ידע בין וכו' שהוא בהעדר ידיעה לגמרי הוא רק מצד הביסום ושכרות של יין המשמח, שהביא יעקב אבינו ע"ה ליצאע"ה שעל ידי זה קיבל הברכות דאף דלא ידע בין וכו' ולא נתברר לו שהברכות הם בעצם שייכים רק ליעקב וזרעו לבד ועשו ועמלק וזרעו מסט' דארור שעליהם נאמר ואורריך ארור. אבל קודם שנתבררה מדת יעקב אבינו ע"ה קו האמצעי המחבר שתי הקצוות. מצד סטרא דגבורה לבד נמשך פסולת הגבורה שממנו האש של גיהנם ששם נופלים עשו וחבריו כל הגוים ערלים דהכל יורדים לשם על עסקי חנם ופתוי היצר באש דתאות שזהו עצמו אש גיהנם שהוא חושך גמור, ומכל מקום נקרא גם כן בדברי רבותינו ז"ל אור של גיהנם, שיש בה גם כן מקצת אור על ידי פושעי ישראל הנופלים גם כן לשם. שאש דתאות שלהם גנוז בו גם כן קצת נהורא, והם מורידים דמעות כמעין שבזה נכבה האש (עירובין י"ט.) וישוב גם הוא על ידי זה להתקדש בקדושת גן עדן ולהתוסף עליו כמו שאמרו בעל מנת.
27
כ״חוידוע ע"פ כי ציד בפיו, שהם שורשי נשמות ר' עקיבא ור' מאיר העתידים לצאת ממנו, שהם שורש תורה שבעל פה, וביארתי במקום אחר שזהו מצד החטאים וקללת הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה וגו' מזה נצמח שזכה ר' עקיבא ליכנס ולצאת בשלום ולהיות כל יקר ראתה עינו מה שלא ראה עינו של משה רבינו ע"ה וזהו מעלה מעלה כי תורה שבכתב היא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בב"ר, ותורה שבעל פה הוא המשכה מחכמה עליונה עצמה, מחכמה עלאה לחכמה תתאה. וזהו תכלית העלי' כי חכמה עליונה הוא התחלת התגלות היש המושג לנבראים. ואתה תרד וגו' הוא אחר שקיצץ בנטיעות שאביו הי' מגדולי ירושלים וממיוחסים שבישראל, ור' מאיר תלמידו שהי' בן גרים הורידו לגיהנם ומצד הזה טעה יצחק אבינו ע"ה בתחלה להחליף ולהמיר טוב ברע ולאהוב לעשו שכל עוד שלא נתגלה קדושת יעקב אבינו ע"ה היה נדמה לו שזה מחלקו ושורש עשו. ובאמת גם אלה מחלק יעקב אבינו ע"ה, ואלו היו בכלל זרע עשו לא היה להם שום שייכות לקדושה רק על ידי שנתגיירו ונבנו בתוך בני ישראל. ועל ידי ר' יוחנן שהי' מזרעא דיוסף שעל ידו הבירור דעמך כולם צדיקים נכנס גם אחר לגן עדן שכיבה העשן ואש דתאות רעות שהיו מקיפים אותו מצד השאור שבעיסה ומשכא דחויא, ונתגלה אור תורתו ואף על פי שהמעשים לא היו כן וכמו שאמרו בתו לרבי זכור תורתו וכו' ולחכה אש בספסלו היינו אש תורתו דהכה דברי כאש ותלמידי חכמים כל גופן אש דעל כן אין אור של גיהנם שולטת כמו שאמרו סוף חגיגה וזהו סוף מעלת הקדושה דישראל שגם הר הבית שאין שם שום מעשה עבודה בפעל להשם יתברך גם הוא קדוש לאדונינו ויש בו קדושה. ושגם היותר ירוד שבישראל וגם היורד לגיא צלמות אתה עמדי כי כולו מושרש בקדושתו יתברך ואין שם דבר מפריד כלל לעולם:
28