אדמת קודש, אורח חייםAdmat Kodesh, Orach Chayim
א׳כלי נחושת שנוטלין בו הידים שנסדק למטה בשוליו עד דעביד טיף להדי טיף וסתמו מבחוץ בבדיל שקורין קאלא"י. וכן אם הוא כלי חרס וסתמו בחרסית כדרך יוצרי הכלים. יורינו המורה אם הוא כשר לנטילת ידים דאכילה או לא ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה בראשית מאמר הוא לפרש דברי השאלה הבאה אלי בדרך קצרה וצריך לבאר כונת מרן השואל ה"י במאי דנקט בלישניה שנסדק ולמה לא אמר שניקב. ותו במ"ש למטה בשוליו ולא אמר סתם. ונ"ל שתכלית המבוקש וקוטב דבריו סובב והולך במאי דתנן במתני' פ"ה דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין וכו' היתה כלי וחברה בסיד ממלאין ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת המקוה נקבה מלמטה ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין מפני שאינן עגולי כלי מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים מפני שהם עגולי כלי כו'. ופי' מפרשי המשנה ז"ל שפי' מפני שאינן עגולי כלי ר"ל שאין כלי מסבב את המים דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי דסתימה של סמרטוט לא משויא ליה כלי אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשין מים שבתוכה שהכלי מסבבן והיינו עגולי כלי ע"כ. ותנן נמי בפ"ד דמקואות השוקת שבסלע כו' היתה כלי וחברה בסיד ממלאים בה ומקדשין וכו' ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשירה וכמה יהיה בנקב כשפופרת הנוד אר"י בן בתירה מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלם והיתה נקובה כשפופרת הנוד כו'. ותנן בפ"ק דידים בכל הכלים נותנים לידים אפי' בכלי גללים בכלי אבנים וכו' ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נותנים לידים אלא בכלי וגו'. נמצא דכלים דנטילת ידים צריך שיהיו מעין כלים דמי חטאת וכל נקב הפוסל בכלי דמי חטאת פוסל בכלי נטילת ידים והרמב"ם ז"ל כתב שכל כלי שנטהר בשבירתו כל א' לפי שיעורו פוסל לנטילת ידים וע"ש. והשתא כיון דקי"ל דכלי דנטילת ידים צריך שיהיה כעין כלי מי חטאת וכל הפוסל בכלי מי חטאת פוסל גם בכלי נ"י ובכלי מי חטאת פסק הרמב"ם בפ"ו דפרה וז"ל כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינן על עיגול הכלי אלא על הפקק היה נקוב מן הצד כו' לכן נסתפק מרן ה"י בכלי נחושת שנסדק למטה בשוליו אם הוא כשר לנ"י דמאחר שהסתימה היא בשולי הכלי נמצא שהמים אינם בעיגול הכלי אלא על הבדיל ולהכי דייק בלישניה וכתב בשולי הכלי ומאי דנקט נסדק ולא אמר ניקב איפשר שכונתו לומר דכיון שהנקב הוא בשולי הכלי לא בעינן שיעור כונס משקה. וכס' הרא"ש ז"ל דבסוף נידה והביא דבריו מרן הקדוש הב"י בי"ד בה' מעיין המקוה. והרב תי"ט ז"ל ספ"ד דמקואות דמכח ההיא סוגיא דיבמות דמוכח מינה דמפרש מתניתין דהכא לענין עירוב מקואות. פי' דכמה יהיה בנקב דמתני' מילתא באפי נפשה היא ולא קאי ארישא וניקבה דרישא דמתני' לא בעי כשפופרת הנאד כיון שהנקב היא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל כל שהו מים הרי נתבטלה מתורת כלי יע"ש. אך לא זכיתי להבין תמיהתו שתמה בתחילת הלשון במ"ש ואיכא למתמה דא"כ היכי מתני מעיקרא כו' דמשמע דס"ל דפי' כל שהם הוא לשיעור הנקב. ואינו כן דפי' כל שהם קאי לשוקת שאינה יכולה לקבל כל שהוא מן המים אפי' טיפה א' יע"ש. נמצא לפי דברי הרא"ש הנז"ל וסיעתו ז"ל להכי נקט מרן ה"י לשון נסדק לרמוז לנו ס' זו דכיון שהוא בשולי הכלי אין צריך שיעור דכונס משקה אלא נפרק כ"ד כמחט הסדקית אין תורת כלי עליו. וראה ראיתי להרב הגדול מגן דוד שכתב שם סי' קנ"ט וז"ל ולענין אם מועיל לסתום הנקב הפוסל בכלי נראה ללמוד זה ממ"ש הראב"ד ז"ל בספי"ד מה' כלים לענין טומאה דבטיט אינו מועיל בשום כלי ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא אבל לשאר הכלים אינו מועיל עכ"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל שם הלכה עשירית עמ"ש הרמב"ם ז"ל סתם נקב כלי חרס בזפת אם היה השרץ בכלי זה ושלשלו לאויר התנור הטהור נטמא שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא כמו שביארנו. והשיג ע"ז הראב"ד וכתב א"א טעה בכל זה שאינו אלא בסתמו בטיט אבל אם סתמו בזפת התנור טהור מפני שהזפת חבור לה וכסתום דמי ופיה למעלה והוי תוך תוכו אבל שאר הכלים אין הזפת חבור להם והתנור טמא דכנקובים דמו וכ"ש אם סתמן בטיט שאינו חבור והכי איתא בתוספתא עכ"ל. ובאמת כן אמרו בתוספתא הביאה ר"ש ז"ל פ"ח דכלים משנה ג' וז"ל בא"ד חבית שהיא משוקעת בתנור ופיה למעלה מן התנור השרץ בתוכה התנור טהור. שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין. ניקבה ועשאה בטיט שרץ בתוכה התנור טמא שאין צמיד פתיל לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין. ואם עשאה בזפת התנור טהור שהזפת חבור כל הכלים שעשאו בזפת אין הזפת חבור להם עכ"ל התוס'. והן הנה דברי הראב"ד ז"ל. ואשתומם על המראה ויגעתי ולא העלתי ארוכה ומרפא לס' הרמב"ם לישב דברי התוספתא לדעתו ז"ל. ועל כורחין לו' דהרמב"ם ס"ל דהאי תוספתא שמחלקת בין טיט לזפת לא מיתניא בי ר' הושעיא ור' חייא ומשבשתא היא. ומוכרח כן דהרי מצינו תוספתא אחרת שהביא הרמב"ם בפי' המשנה שם פ"ח דכלים על מתני' דבית שאור מוקף צ"פ וכו' שכתב שם שני שרשים הכרחיים להבין משנה זו וכמה משניות ממסכתא זו עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר ובשורש השני הביא סוף דבריו תוספתא וז"ל ובתוספתא דכלים אמרו צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהורות מליטמא ואין מצילין על הטומאות מליטמא ושם נאמר ג"כ שאין צמיד פתיל לטומאה וכו'. והקפת צ"פ פירשו במשנה פ"י דכלים משנה ב' במה מקיפין בסיד ובגבסים בזפת ובשעוה בטיט וכו' יע"ש. נמצא דלפי משנה זו צ"פ סתם הוא טיט ושעוה. ולא מצינו לא במשנה ולא בתוס' ולא בתלמוד שחילקו בין זפת לטיט אלא דבכל אלו מקיפין להציל הטהרות שלא יטמאו. ובכל אלו אינן מצילין שלא יצא הטומאה לטמאות. והרי הודאת בעל הריב שהוא הראב"ד ז"ל שכשמנה הרמב"ם הדברים שמקיפין בהם שהם כל הנז' במשנה לא השיג שם הראב"ד שבתוספתא לא מנו זפת מפני שהזפת חיבור ש"מ שלא נמצא בתוספתא חילוק זה וכיון שכן תוספת' זו שחילקה בין זפת לטיט משבשת' היא והעיק' כאותה תוספת' שלא חילקה והביאה הרמב"ם ז"ל ר"פ עשרים מה' טומאת מת ור"פ י"ד מה' כלים ועלה סמך ובנה עליה כמה משניות שאין להם פי' כי אם בתוספתא זו. ולכן בדין זה דס"פ י"ד פסק היפך אותה תוס' דמחלוקת בין טיט לזפת ובזה סרה מהר השגת הראב"ד ז"ל כנ"ל ע"צ הדוחק. ואני בער לא אדע מדוע הרב מגן דוד הביא ראיה לענין סתימת נקב הפוסל בכלי נטילת ידים מהשגה זו של הראב"ד ז"ל שכבר כתבתי דאינה השגה דתוספתא זו דחויה היא לפי ס' הרמב"ם דאם באנו ללמוד מהקפת צמיד פתיל אדרבה נוכל לומר דאם סתם נקב הכלי בכל אותם המנויין במשנה שנקראו צ"פ להציל הטהרות שלא יטמאו שכולן בכלל נקראו צמיד פתיל שהוא לשון סתימה וחיבור וכמ"ש כל מפרשי המשנה וכן פי' רש"י פ' חוקת יע"ש. וכיון דהוי סתימה מעליא למה לא יועילו כל המקיפין הללו לכלי נטילת ידים כיון דהוי סתימה מעליא בחוש הראות ומה דלא חשיב סתימה מעליא זו להציל על הטמאות מליטמא קבלה זו היתה בידם הלכה למ"מ ומה ענין זה לזה. ותו דאפי' לפ' הרב מגן דוד ז"ל לא למדנו סתימה אלא לכלי חרס דוקא ובזפת אך לשאר מיני כלים עדין לא נדע במה יסתם נקיבתן.
2
ג׳ותו דאפי' בכלי חרס אם יהיה נקיבתן בשולי הכלי דאז יהיה המים על הזפת לא על עגולי הכלי מה תקנה ימצא לו כיון שבטל מתורת כלי. ובין הכי והכי עדיין לא מצינו תשובה שלימה לשאלת מרן ה"י דמסתימת צמיד פתיל אין להביא ראיה לכלי מתכות משום דסתימת צ"פ לא מהביא אלא לכלי חרס וכלי גללים וכלי אדמה וכלי אבנים שיש להם תוך אמנם לכלי מתכות לא מהניא להו הקפת צ"פ לשום דבר כלל וזה דבר פשוט לכל מבין ומושרש בדיני טומאה וטהרה ושאלת מרן ה"י בשאלה הראשונה הוא לכלי מתכות וכיון שכן אין להביא ראיה מהקפת צ"פ לא לאסור ולא להתיר. לכן או' אני להביא ראיה מסתימת כלי מתכות ואף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממתני' דספ"ק דכלים דתנן תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות. ניקב נפגם נסדק עשה לו טפלה מוסף של טיט טמא כמה יהיה בנקב כדי שיבא בו האור וכן בכירה. כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה כו' טמאה מירחה בטיט טהורה רי"א כו'.
3
ד׳והילך פי' הרמב"ם ז"ל א' ית' תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה טמא אולם אם היה מאבן או ממיני מתכות הנה לא יטמא מאשר הוא תנור לד"ה אבל הוא יטמא אם היה של מתכת משום כלי מתכות תהיה טומאתו כדין טומאת כ"מ ר"ל שלא יטמא מאוירו ויטמא מגבו ויהיה אב הטומאה וכו'. ואשוב בביאור זאת ההלכה אם היה זה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל לפי שהכלים הבנויים בארץ טהורים זולת תנור וכירים אשר ביארם הפסוק אולם חוץ מזה הנה השורש אצלינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וזהו או' טהור וטמא משום כלי מתכות אולם אם היה מאבן הנה לא יטמא כלל כו' ואם ניקב או נסדק או נפגם וסתם זה המקום בטיט או שמרח עליו הטיט כו' הנה לו דין התנור לכל הדברים ואמרו וכן בכירה ר"ל וזה הגדר אשר גדרנו הנקרא מעת יצא ממנו האורה הוא גדר נקב הכירה כו' עד אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן והיא הטפילה הנה אין מעלת לה לפי שהן יאפו בו הלחם מבפנים וזה המירוח ישאיר חומו וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור עכ"ל. וכן פסק בפט"ו מה' כלים הלכה ו' וז"ל תנור או כירה של אבן טהורין לעולם ושל מתכת טהורין משום תנור וכירים שנא' יותץ את שיש לו נתיצה מטמאין משום כלי מתכו' כיצד אין מתטמאין מאוירן ולא במחובר לקרקע כתנור וכירים ואם נגעה בהן טומאה אפילו מאחוריהן מתטמאין כשאר כלי מתכות ואם נטמאו במת נעשין אב הטומאה כשאר כלי מתכות ויש להם טהרה במקוה. תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק וסתמו בטיט כו' הרי זה מתטמא משום תנור וכמה יהיה בנקב כדי שיצא בו האור וכן בכירה עכ"ל ז"ל. העתקתי כ"ז אשר מעיין ממנו יוצא לנ"ד דסתימת כלי מתכות אפי' בטיט משוי אותו כלי דהא הכא בתנור של מתכת אין דינו כתנור של חרס לטומאה כמש"ל וכשניקב או נסדק וסתם פי הנקב בטיט בסתימה הזאת דטיט נעשה תנור זה כתנור דכלי חרס לענין שמתטמא מאוירו ולענין נתיצה וכיוצא באופן שנעשה תנור זה ככלי חרס גמור ע"י סתימת נקב בטיט וכיון שכן דון מינה ומינה לנ"ד שאם סתם נקב כלי נחושת זה שנוטלים בו הידים אפי' בטיט דהוי סתימה מעליא לעשותו כלי שלם להכשירו לנט"י וכ"ש אם סתמו בבדיל שהיא סתימה עדיפא ומעליא לכלי הנחושת יותר משאר דברים הסותמין דודאי דחזר להכשירו הראשון ונקרא כלי שלם כמאז וכקדם. ואל תשיבני מהא דתנן בפ"י דכלים במה מקיפין בסיד בזפת ובטיט כו' אין מקיפין בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא צמיד ואינו פתיל כו' ופי' מפרשי המשנה דבעץ הוא בדיל. דמשמע דסתימה דבדיל אינה סתימה מעליא כסתימת טיט וכיוצא בהו הנז' שם וזה היפך ממ"ש דלא היא דשנא ושנא דסתימה דמתני' איירי לשאר כלים ככלי גללים וכלי אדמה וכלי חרס דבאינהו טפי עדיף הנך סתימאי דמתני' מסתימת בדיל ועופרת אך גבי כלי נחושת ודאי דעדיף טפי סתימה דבדיל יותר מהנך סתימאי דמתני' כאשר ענינו הרואות ואין מי שיכחיש המוחש. ולענין נקב זה אם יהיה בשולי הכלי אשר נסתפק בו מרן ה"י כנז"ל קמיה דידי ליכא ספיקא דאפי' יהיה נקב זה בשולי הכלי סתימה זו דבדיל הוי סתימה מעליא וחזר להכשירו הראשון וההיא דשוקת שאני שסתמו בסמרטוט דלא הוי סתימה מעליא וביטל אותה מתורת כלי בסתימה גרועה כזו וכן נר' מדברי ר"ש ז"ל שסתימה דסמרטוט לא משויא אותה כלי משמע מדבריו הא אם היה סתימה ע"י טיט וכיוצא בו דמיהדק בה ודאי דמשוי אותה כלי גמור וזה פשוט לקוצר דעתי והיה בידי ראיה נוכחת לזה הך כעת נפלאת ממני למדתי ושכחתי. סוף דבר הכל נשמע שסתימה זו דבדיל לכלי מתכת היא סתימא מעליא וחזר הכלי להכשירו הראשון וכן מועיל סתימה דחרסית לכלי חרס אם מהדק בו שפיר הנ"ל להלכה אך למעשה הדבר תלוי בדעת מורינו הרב שי' וכאשר יסכים כן יהיה הדבר וכן יקום.
4
ה׳שאלה לעיין לשון הטור א"ח סי' ר"ד כתב הראב"ד ז"ל עישבא דדברי וכמדומה לי שיבתא כו' שהכל והכי אמרו כה"ג כו' יע"ש. וקשה לע"ד שהוא היפך ממ"ש פ' כיצד מברכין דף ט"ל א"ר פפא פשיטא לי מיא דסילקא כו' ת"ש השבת משנתן טעם בקדירה כו' ש"מ כו'. גם לבאר מ"ש הרב פרח מטה אהרן בתשו' ח"א סי' מ' לברך על הקהוי שהכל וכ"כ הפר"ח בי"ד בענין בשולי גויים ולע"ד מהך סוגיא מוכח דיברך בפה"ע וצ"ע.
5
ו׳תשובה נ"ל לתרץ דל"ק מהך סוגיא דפ' כיצד להראב"ד משום דהראב"ד ז"ל לשיטתיה אזיל דשיבתא הוא מעשבי דדברא הוא שאינן נזרעים ע"י אדם ועיקר ברכתן היא שהכל ודמי למ"ש הטור שם הזיז והוא שחת מברכין עליו שהכל ה"נ שיבתא. ופי' דברי הש"ס לדעתו ז"ל הכי הוא דרב פפא פשיטא ליה דמיא דסילקא כסילקא ומיא דשילקא ככולהו שילקיה ופי' ומברכין על המים שלהן בפה"א כסילקא עצמה ובכולהו שילקי עצמן ומבעיא ליה דשיבתא אי מברכין על המים שהכל כשיבתא עצמה כיון דלטעמא עביד' או אין מברכין על מי שיבתא כלל דלהעביר הזוהמא עבידא. ופשיט ליה סתמא דתלמודא מהך מתני' דפ' בתרא דעוקצין דמשמע מינה דלטעמא עבידא ומברכי' על מי שיבתא שהכל כשיבתא עצמה. אמנם רש"י והרא"ש ז"ל רוח אחרת עמם בפי' הש"ס דס"ל דשיבתא עצמה מברכי' עליה בפה"א ולהכי כתבו דגם במי שיבתא מברכי' עליו בפה"א וכ"כ רבי' ירוחם דף קנ"ט וז"ל מי שלקות או לפתות או של שבת וכל מיני ירקות דינם כירקות עצמן ומברכין עליהן בפ"הא כו' וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ברכות וז"ל ירקות שדרכן להשלק, שלקן מברך על מי שלק שלהן בפ"הא והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותו עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל ואיפשר שמ"ש רבי' והוא ששלקן כו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לאעבורי זוהמא עכ"ל. הרי שדברי הרמב"ם ז"ל נוטין לפי' רש"י ור"י ז"ל מדכלל בלשונו כל מיני ירקות סתם אך בדברי מרן ז"ל מסופקני אם שלק ירק לאעבורי זוהמא דכתב דאינו מברך בפה"א דמשמע דבפה"א הוא דאינו מברך הא שהכל יברך או"ד דאינו מברך עליהן כלל כיון דלאעבורי זוהמא עבידי. ודעתי נוטה לומר שאינו מברך עליהן כלל כיון דלאו לטעמא עבידי אלא לאעבורי זוהמא. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הטור סי' רי"ז שאין מברכין על בשמים של מתים ושל ב"ה ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע עכ"ל הכא נמי כיון דלהעביר הזוהמא שלקי להו מסתברא דאין מברכין עליו כלל. וכ"ש לס' הראב"ד שפי' דברי הש"ס כמש"ל דפשיטא דאין מברכין עליו כלל כדבר האמור. אמנם אי ק' הא ק' דמסוגיא זו דפ' כיצד נר' דס"ל לתלמודא דסתם שיבתא הוא לקדירה ולטעמא עבידא וכדפשי' לה תלמודא דמההיא מתני' דפ' בתרא דעוקצין דשמעי' מינה דלמתוקי טעמא עביד כפלפלין ובשמים שנותנים לקדירה ואינו מיוחד לאכילה. ואילו במ' נידה פ' בא סימן דף נ"א אסיקנא דסתם שבח לכמך עשויה יע"ש. ופי' רש"י וז"ל לכמך דכותשין אותו וטחנים אותו בכותח ומטבילין בו כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוא עיקר עכ"ל. ומייתי ראיה התם מהך מתני דפ' בתרא דעוקצין דתנן השבת משנתנה טעם בקדירה אין בו משום תרומה ואין מטמאין טומאת אוכלין. ודייק הא עד שלא נתנה טעם בקדירה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין ואי ס"ד סתמא לקדירה כי לא נתנה נמי סתמא לקדירה אלא לאו ש"מ סתמא לכמך עשויה ע"כ ופי' רש"י וז"ל כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה ואמאי מטמא הא אמרי' לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא עכ"ל. הרי שתי סוגיות הללו לכאורה נראות כסותרות זו את זו. ונפקא מינה לענין דינה לענין טומאת אוכלין דלפי סוגיא דפ' כיצד הנז"ל דמסיק דלטעמא עביד נמצא שהשבת אינו מטמא טומאת אוכלין כפלפלין ושאר מיני בשמים שנותנים לקדירה דקי"ל דאינן מטמאין טומאת אוכלין. וכפי האי סוגיא דפ' בא סי' מוכח להיפך דמטמא טומאת אוכלין משום דלא לטעמא עביד אלא לכמך. ותו קשה דבתרי סוגיא כולהו מייתי ראיה מהך מתני' דפ' בתרא דעוקצין הנז' אלא דבפ' כיצד מייתי ראיה מלישנא דמתני' לאוכוחי דהשבת לטעמא עביד מדתנן משנתנה טעם בקדירה. ובסוגיא דפ' בא סי' מייתי ראיה מדייוקא דמתני' לאוכוחי דסתם שבת לכמך עשויה. ואיך איפשר ללמוד מזאת המשנה שני דברים הפכיים זה מזה. וכעין זה יש לתמוה על הראב"ד ז"ל מניה וביה שלכאורה נר' שדבריו פלגן בהדייהו. דהא מדברי הראב"ד שכתב הטור משמו בא"ח סי' ר"ד הנז"ל נר' להדיא דס"ל דשיבחא לטעמא עביד דוקא ולא לאכילה שכ"כ וטעמא דידיה דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה כו' דלהכי הסכים שיברכו על השיבחא שהכל. ואילו בהשגותיו שהשיג על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין נר' להיפך וז"ל שם עמ"ש הרמב"ם דין השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות ואם חשב עליו לקדרה אינו מתטמא טומאת אוכלין והשבת משנתן טעם לקדרה ה"ז כזבל ואינה מתטמאה טומאת אוכלין וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א אינו כן שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה עכ"ל. מדבריו אלו משמע דס"ל דסתם שבת לכמך עשויה וכס' הרמב"ם וכשלא חשב עליו לקדירה מודה הראב"ד ז"ל שמטמא טומאת אוכלין משום דהוא עצמו אוכל כיון דלכמך עשויה. ומה שהשיג על הרמב"ם ז"ל היא ע"מ שכתב הרמב"ם דבמחשבה בעלמא שחשב לקדירה דאינו מתטמא טומאת אוכלין וע"ז השיג דלא כן דבמחשבה בעלמא אינו יוצא מידי טומאה אלא עד שיעשה מעשה שיתן בקדירה ותתן השבת טעם בקדירה אז יוצא מידי טומאת אוכלין וכל עוד שלא עשה מעשה הרי הוא בחזקתו הראשונה שהוא אוכל גמור ולא יצא מידי טומאתו הראשונה במחשבה בעלמא. הרי לך בהדיא דהראב"ד ס"ל הכא דסתם שבת לאכילה הוא עומד כס' הרמב"ם ולהכי מתטמא טומאת אוכלין וזה מורה באצבע היפך דברי הראב"ד שהביא הטור ז"ל משמו ונמצאו דבריו פלגן בהדייהו. וביישובן של דברים נ"ל שיתיישב במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ' בתרא דעוקצין משנה ד' וז"ל שבת הוא בלשון ערב והעיקר אצלינו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר הנימנין לא שיבושל בקדירה ועל כן כל זמן שלא יתבשל חייב בתרומה ומתטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול ויצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו הוא במדריגת השמרים אשר אינן ראויין בתרומה וע"כ אינו חייב בתרומה ולא יתטמא טומאת אוכלין עכ"ל. הנלמד מדבריו אלו שהשבת פעמים אוכלים אותו בני אדם כשהוא חי ולפעמים מבשלין אותו בקדירה כדי ליתן טעם בתבשיל אמנם העיקר הוא עומד לאכילה. וע"פ זה יתורץ הכל דתרי סוגיין לא קשו אהדדי דסוגייא דנידה מיירי בשבת הנאכל כמות שהוא חי שאוכלין אותו אחר המזון וזהו פי' מ"ש שם בגמ' לכמך. ואף לפי' רש"י ז"ל שפי' שם דלכמך הוא שכותשין אותו ונותנים אותו בכותח כו' ואפי' לפי פירוש זה שאוכלין אותו כשהוא חי וכתוש ומעורב בכותח וכגון זה ודאי דלאכילה הוא עומד ולהכי אמרו שם בשבת כזה שהוא מתטמא טומאת אוכלין משום דאוכל גמור הוא וגם ניקח בכסף מעשר שני וכמ"ש הרמב"ם בחיבורו הגדול בפ"ז מה' מעשר שני וההיא סוגיא דפ' כיצד מיירי בשבת שבישלו כדמוכח מבעיית רב פפא דפשיטא ליה דמיא דכולהו שילקי כשילקי ומבעיא ליה בשבת ששלקו אי מברכי' על מיא דשיבתא כשיבתא עצמה דלמחוקי טעמא עבדי וכיון שבישל השבת במים כל טעם השבת נתנו במים והנשאר ממנו אח"כ הוא במדריגת השמרים וכיון שכן דין הוא שיברכו על מי השבת כשבת עצמו. או"ד דלאעבורי זוהמא הוא ואין מברכין עליו כלל. והשתא כיון דסוגייא זו איירי בשבת מבושל להכי שפיר מייתי ראיה מהך מתני' שנא' בה משנתנה טעם בקדירה ש"מ דלמתוקי טעמא עביד כשמבשל אותו בקדירה. וההיא סוגיא דפ' בא סימן מיירי בשבת הנאכל חי כדרכו דהוי אוכל גמור בין לטמא טומאת אוכלין ובין לענין ליקח בכסף מעשר שני ודייק לה נמי מהך מתניתין כנז' שם ושפיר מצי למילף מהך מתני' בשני המקומו' הא כדאיתי' והא כדאיתיה וא"נ נ"ל לישב דברי הראב"ד ז"ל דלא סתרי אהדדי דודאי הראב"ד ס"ל דסתם שבת לכמך עשוי דהיינו לאכילה ולא לקדירה כמסקנא דנידה ולהכי השיג על הרמב"ם בפ"א מה' טומאת אוכלין דמה מועיל מחשבתו שחשב לקדירה להוציאו מידי טומאה כיון דהוא אוכל גמור דסתם שבת לכמך עשויה וא"כ איך תועיל מחשבתו שחשב לקדירה להוציאו מכלל אוכל עד שיעשה מעשה גמור ויתן אותו בקדירה וגם יתן טעם בקדירה אז יוצא מידי טומאה כיון שעשה מעשה רב לבשל אותו בקדירה ואז לטעמא עביד ואינו מקבל טומאה כבשמים שנותנין לתוך הקדירה שאינן מטמאין טומאת אוכלין. ומ"ש הטור משם הראב"ד בא"ח סי' ר"ד דלטעמא עביד ולא לאכילה ע"כ דמיירי בשבת המבושל במים ועל מי השלק הוא שכתב שמברכין שהכל וטעמו שכיון דאיהו ז"ל ס"ל דבשבת עצמו כשאוכלו חי מברך שהכל שהוא מעישבא דדברי שאינן נזרעין ע"י אדם ולהכי אם אכלו חי מברך שהכל א"כ גם כששורה מי שלק שלו מברכין עליו שהכל לפי שטעמו וממשו הוא במים ולהכי במימיו מברכין עליו שהכל אך אם בא לאכול מהשבת עצמו אחר ששלקו אינו מברך עליו כלל לפי שכבר פלט כל טעמו במים והנשאר הרי הוא כעץ וכשמרי' ואינו עומד לאכילה כלל אחר ששלקו אבל במימיו מברכין עליהן שהכל כאילו אכלו חי שמברכין עליו שהכל וכדאמרי' מיא דסילקא כסילקא ומיא דכולהו שילקי ככולהו שילקי. אך הפרש יש בין סילקא וכולהו שילקי לשבת דסילקא וכולהו שילקי אף אם אוכל מהסילקא עצמה ומכולהו שילקי אחר שנתבשלו מברך עליהן בפ"הא דבמילתייהו קיימין משום דלא נפגם טעמן משום דשלקי להו ולהכי מברכין בין על מימיהן ובין עליהן בפ"הא. אך בשבת אינו כן אלא אם אוכל השבת חי או שולקו מברך על מי השלק שלו ועליו כשאוכלו חי בפ"הא. אך אם רוצה לאכול מין השבת עצמו אחר ששלקו אינו מברך עליו כלל משום דהרי הוא כעץ בעלמא וכשמרים וזהו פי' דבריו שאמ' דלטעמא עביד ולא לאכילה כלו' בכגון זה דשלקו מברך על מימיו שהכל דלטעמא עביד ולא לאכילה ר"ל שאם רוצה הוא לאכול מיץ השבת עצמו אחר ששלקו לא יברך על אכילתו כלום דלאו לאכילה הוא עומד השתא כששלקו. ואף שבדברי הטור שהביא משמו לא משמע דאיירי בשלוק אלא סתמו כשאוכלו חי. אכן ע"כ צריך לפ' דאיירי בשלוק וכיוצא בזה אמרו שבקיה לקרא דאיהו דחיק ואוקי אנפשיה.
6
ז׳וראה ראיתי להרב ב"ח ז"ל שהק' על דברי הראב"ד ז"ל שהביא הטור וז"ל כתב הראב"ד כו' וצל"ע מ"ש הני שיבתא שאנו קורין אניס וכו' דלטעמא עבידי כל הני ולא לאכילה ואפ"ה מברכין עליהן שהכל אעפ"י שאין זה דרך אכילתו אפי' ברטיבתא ומ"ש בשמים יבשין כגון פלפל וזנגביל כו' דכותשין אותם ליתן טעם בתבשיל וא"כ לטעמא עבידן ואי אכיל להו בענייהו אין מברכין עליהן כלום כיון שאין זה דרך אכילתן לאוכלן בענייהו. ואיפשר דה"ק הני אניס וכל הני אפי' היו ראויין לאוכלן בעינייהו ברטיבתא אין ברכתן אלא שהכל דלטעמא עבידן ולא לאכילה הילכך עכשיו ביבישתא שאינן ראויין לאכילה בענייהו אם בשלן בדבש כעניין שהן ראויין לאכילה אף על פי שהן עיקר והדבש טפל אין מברך עליהן אלא שהכל ולא דמי לבשמים דשאני התם דברטיבתא מברך עלייהו בפה"ע או בפה"א דלאכילה עבידן ברטיבתא הילכך אפילו ביבישתא אם נתרקחו והוו עכשיו דרך אכילתן מברך נמי בפה"ע או בפה"א ועדיין צ"ע עכ"ל. העיני בשר למו יראה שלא ראה הרב הנז' ז"ל פי' הרמב"ם במשנה דפ' בתרא דעוקצין. וגם נעלם ממנו ההיא סוגייא דפ' בא סימן דמסיק התם דסתם שבת לכמך עשוי ולאכילה הוא עומד ולא לקדירה. וגם לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל דפ"א מה' טומאת אוכלין ודברי הראב"ד שם שאילו היה רואה כל הני לא היה אומר דשיבתא לטעמא דוקא הוא עומד ולא לאכילה וגם לא היה מק' דמ"ש שיבתא מפלפלין ושאר בשמים בודאי שנא ושנא דשיבתא שאני כיון שהוא נאכל חי להכי מבושל נמי מברכין עליו שהכל. משא"כ בפלפלין ושאר מיני בשמים שאינן נאכלין חיין בפני עצמן דאזוקי מזיק ולהכי ביבש אם אכלו בפני עצמו דין הוא שלא יברך עליהו כלל. מלבד זה ק' דעייל נפשיה בקופא דמחטא ליישב דברי הראב"ד דמיירי כשבישל השבת בדבש מה שלא נזכר בדברי הראב"ד ז"ל ולא יגלה על לב לעולם וכגון זו אמרו עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שצלל במים והניח הדבר בצ"ע.
7
ח׳ולמה ששאל השואל עוד ה"י על הרב פרח מטה אהרן ז"ל שהסכים לברך שהכל והוק' לו להרב השואל דמהך סוגיא דפ' כיצד משמע דיברך בפה"ע. באמת לא ירדתי לסוף דעתו. שהרי השואל עצמו צד א' משאלתו היה זה אם יברך על הקאו"י בפה"ע משום האי סוגיא דפ' כיצד דאמרי' מיא דכולהו שילקי כו'. והרב הנז' ז"ל בראשית אמריו הראה לו לשואל פנים צהובות וצידד מכח האי סוגיא לומר דיברך בפה"ע. וגם ביקש לעשות לו סמוכות מדברי הרשב"א ז"ל ובתוך כדי דיבור חזר בו והסכים לברך שהכל והביא ראיה לדבר מדברי התוס' ומדברי הרא"ש ז"ל ושגם הרשב"א ז"ל מסכים לדבריהם וקרוב לדבריו כתב הרב בני חיי ז"ל יע"ש. וכיון שכן עדיין לא זכיתי מאי קא קשיא ליה להרב השואל ה"י.
8
ט׳אמנם הא ודאי מספקא לי למה שנוהגין בני אדם לאכול הקאו"י לאחר שקלו אותו באש ודכו אותו במדוכה ואח"כ מערבין בקהו"י זאת מעט אצוקר ואוכלין אותו כף בכף בלא בישול במים וע"ז נסתפקתי אם באכילה כזו מה יברך אם יברכו שהכל או בפה"ע משום דע"כ לא הסכימו הרבנים הנז' ז"ל לברך שהכל אלא דוקא בקאו"י המבושל במים כמנהג ומשום שתייה נגעו בה לברך שהכל כמ"ש ראיה מדברי התוס' והרא"ש ז"ל. אמנם כשאוכל הקאו"י כך בלא בישול איפשר שיברך בפה"ע או"ד ל"ש.
9
י׳והנראה לע"ד שיברך בפה"ע כשאוכלו כך בלא בישול ראיה לדבר ממאי דאמרי' פ' כיצד פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום מתיבי היה ר"מ אומ' ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה פלפלין. לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבישתא ע"כ. והנה הרא"ש ושבלי הלקט הסכימו לברך בפה"ע על פלפלין לחין. אמנם רבי' האיי גאון והרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל הסכימו לברך בפה"א בלחי' וביבשים ולא כלום. וז"ל הרשב"א הביאה מרן סס"י ר"ב וז"ל וכתב הרשב"א שאלת פלפלי רטיבתא אמאי מברך עלייהו בפה"א כיון שהן גדלים באילן. תשו' כיון שאין נוטעים אותן אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתבלין ואינם נאכלים בפני עצמן אלא מיעוטן לפעמים אין מברכין עליהם בפה"ע אלא בפה"א וקרוב היה שלא יברכו עליהם אלא שהכל כקורא אלא לפי שנאכלים המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נטעי קצת מברכין עליהם בפה"א מיהא עכ"ל. והרב מגן דוד ז"ל כתב וז"ל על פלפל בטור כתב בפה"ע אלא שהב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן כשהם רטובין אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תימה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו הרואות דלא יפה לאכילה בלא תערובת ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאוכלו וצ"ע. ודבריו אלו קשים בעיני טובא במ"ש שהב"י כתב בשם פוסקים כו' עד ע"כ יברך שהכל. דלא מצינו שכתב מרן ז"ל כן דברטובין רובא דרברוותא הסכימו לברך בפה"ע ולאפוקי מהפוסקים אחרים שהסכימו שיברכו ברטובין בפה"ע כנז"ל וביבשין אליבא דכ"ע הסכימו לדברי רבא דאמר ולא כלום וא"כ ק' איך כתב שהב"י כתב בשם הפוסקים אחרים דיברך על פלפלין רטובין שהכל. וזה אינו ששום א' מהפוסקים אין גם א' מהם שהסכים לו' שעל פלפלין רטובין שיברך שהכל. והן אמת שהרשב"א כתב שקרוב היה שלא יברכו על פלפלין רטובין אלא שהכל כקורא וכו' כיון שאין נוטעים אותן אלא ע"ד שיתייבשו כל זה כתב בתחילת העיון. אמנם למסקנא דמילתא כתב אלא לפי שנאכלים המעט מהן ברטיבותן ואדעתא דהכי נטעי נמי קצת להכי מברכין עליהן בפה"א מיהא יע"ש. וכיון שכן איך כתב הרב הנז' ז"ל שיש מהפוס' שהסכימו שיברך על פלפלין רטובין שהכל דהלא לא מצינו שום א' מהפוסקים שכתב כן אלא הרשב"א ולס"ד ולא למסקנא דמילתא. ואם כונתו של הרב ז"ל הנז' להקשות לפי טעם הרשב"א שכתב לפום ס"ד שהיה מן הראוי לברך שהכל כיון דלא נטעי אינשי לאוכלן כשהם רטובין וכפי מה שעלה ע"ד הרשב"א בס"ד לברך שהכל לפי סברא זו תמה ואמר דלמה על אגוז מושקאט פסק רבי' שיברכו בפה"ע כיון דלא נטעי אינשי אותו ע"ד לאוכלו גם בזה ל"ק מידי דבאגוז מושקאט אף לפי הס"ד דהרשב"א הכא יורה יורה ידין ידין שיברכו על אגוז מושקאט בפה"ע דשנא ושנא מפלפלין דבפלפלין אינם נאכלים בפני עצמן כשהן יבשין כלל משא"כ באוגז מושקאט שנאכל אף יבשין וכמ"ש התוס' פ' כיצד דף ל"ו ד"ה ברטיבתא וז"ל ועל צוקארו מברכינן בפה"ע ואגוז שקורין מושקאט מברכי' בפה"ע שגם נוהגין לאכול אותו בדבש וכ"כ המרדכי שם יע"ש. וכיון שכן הוא שנוהגין לאכול אותו בדבש ודאי דהרשב"א מודה ואזיל לברך עליו בפה"ע דודאי אדעתא דהכי נטעי להו אינשי ואינו דומה לפלפלין דהתם בפלפלין אין דרך בני אדם לאוכלן כשהן יבשין כי אם דוקא בתערובת תבשיל ולהכי כת' הרשב"א שאם לא היה שנאכלי' הפלפלין כשהן רטובין הסברא נותנת שלא יברכו עליהן אלא שהכל אף שאכלן כשהן לחין אכן מאחר שנמצא בני אדם שאוכלין אותן כשהן רטובין לכן כתב דהא מיהא כשאוכלין אותם רטובין דיברך עליהן בפה"א וכעין פשרה דבריו אלו וביבשין ולא כלום שאין דרך בני אדם לאוכלן יבשין בפני עצמן. משא"כ באגוז מושקאט שנוהגים לאוכלן אף כשהן יבשין ודאי דאפי' הרשב"א ז"ל יודה שיברך עליהן בפה"ע אפי' כשאוכלן יבשין וכ"ש כשאוכלן לחים ולהכי שפיר פסק מרן הקדוש ז"ל בש"ע על אגוז מושקאט דמברך עליו בפה"ע ולא מפליג בין לחים ליבשין דבין הכי ובין הכי יברך עליו בפה"ע מאחר שרגילין לאוכלן בני אדם בפני עצמו בין לח ובין יבש ודין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ואין בדברי מרן שום תמיהא ודברי הרב מגן דוד שגבו ממני וצ"ע רב לע"ד. ואגב ראיתי להרב מאסף לכל המחנות בס' שיירי כנה"ג סימן ר"ב בהגהת הב"י אות י"ג שכת' וז"ל ע"ד שיטה ל' פשיטא דאין מברכין עליו אלא שהכל כו' נ"ב שותיה דמר לא ידענא דבהדיא כתבו התוס' דף ל"ו ע"ב דגם נואי"ש מושקאדה יש לברך בפה"ע שגם נוהגין לאכול ביובש מטה משה סי' שכ"ח עכ"ל.
10
י״אואני הדיוט או' לו אחר שאלת המחילה דדברי מרן נכוני' בטעמן וידענא להו דמרן ז"ל איירי באגוז רך שמטגני' אותו בדבש והן ממין האגוזים הקטנים שלא נתבשלו עדיין והם מרין בתכלית המרירות ולוקחי' אותם ושורין אותן במים כמה ימים עד שיפלטו מעט מרירותן ואח"כ מבשלין אותם בדבש ונקרא נואי"ש מושקאדה ועל אלו כתב דפשיטא שאין מברכין עליו אלא שהכל שהרי קודם בישולו עם הדבש אינו ראוי לברכה כלל דמר הוא ואזוקי מזיק וא"כ הו"ל הדבש עיקר כו'. אמנם האגוז מושקאט שכתבו התוס' דמברכין עליו בפה"ע אינו ממין אגוז זה דאיירי ביה מרן אלא אגוז אחר הוא שהוא חריף כפלפלין והוא מין ממיני הבשמים ועל אגוז כזה הוא דכתבו התוס' דמברכין עליו בפה"ע כיון שנוהגים לאוכלו ביובש אינו מר אלא חריף. נמצא דאין לו ענין זה לזה כלום תדע לך שמרן פסק בשולחנו סי' ר"ב דין י"ב וז"ל אגוז רך שמבשלין בדבש וקורין לו נואי"ש מושקאדה מברך עליו שהכל ובדין י"ז כתב וז"ל על אגוז מושקאט בפה"ע. וא"כ לפי סברת הרב הנז' יהיו דברי מרן סותרין זה את זה ואדמקשיה ליה מדברי התוס' תיקשי ליה מדידיה לדידיה. הא אין עליך לו אלא כמש"ל ששני מיני אגוז הן ותו לא מידי. וכ"כ הרב מ"א ס"ק ל"א וכן אותם כו' אבל מושקטדוס פרי גמור הוא כמ"ש סעיף י"ז יע"ש וזה ברור ודברי הרב מ"מ ז"ל צ"ע. נקטינן מכל האמור דבנ"ד דפשיטא אם אוכל הקאו"י קלוי במעט אצוקאר מעורב בלי בישול שיברך בפה"ע כיון שכן רגילין לאוכלו קצת בני אדם כך ודמי ממש לאגוז מושקאט שנוהגין לאוכלו ביובש שהסכימו הפוסקים הנז' לברך עליו בפה"ע דאדעתא דהכי נמי נטעי להו אינשי. אמנם הרבנים הנז"ל שהסכימו לברך על שתית הקאו"י שהכל לא אמרו כי אם במבושל במים ומשום שתיה נגעו בה כדאמרן אך באכילה כזו שאוכלין אותו קלוי באש בפני עצמו במעט אצוקאר פשיטא דיודו הרבנים הנז' דיברך עליו בפה"ע דבמילתיה קאי כאוכל מאגוז מושקאט דשקולין הן ויבואו גם שניהם וזה פשוט.
11
י״בואם נפשך לומר דאכתי אין משם ראיה מההיא דאגוז מושקא"ט לנ"ד דלא דמי משום דשאני אגוז מושקאט שנוהגין לאוכלו ביובש כמות שהוא האגוז עצמו בלתי שום תיקון אחר ולהכי דין הוא התם שיברך עליו בפה"ע. משא"כ בנ"ד בקאו"י שאינו נאכל כך ביובש כמות שהן אם לא ע"י תיקון שקולין אותו ע"ג האש עד שכמעט נחרך ונעשה קרוב לפחם וכיון שכן תעלה ע"ד לומר דדין הוא שיברכו על הקאו"י אכילה כזו שהכל דלאו במילתיה קאי כדי שיברכו עליו בפה"ע דהכא נימא דאשתני לגריעותא. לא היא אלא דאפ"ה מברכין בפה"ע כדאמרן מעיקרא ובמקומי אני עומד. ראיה לדבר דבפ' כיצד אסיקנא דכל שתחילתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחילתו שהכל שלקו בפה"א. ופי' רש"י כל הירק הנאכל חי שתחילתו בפה"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל. וכל ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחילתו אם אכלו חי הוא מברך שהכל שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בפה"א. וכ"כ הטור ריש סי' ר"ה גבי קרא וסילקא דכשהן חיין מברך שהכל ולאחר בישול בפה"א דאישתנו לעילויה. וכתב מרן הקדוש שכן נר' דעת התוס' והרא"ש ורבי' יונה בשם רבני צרפת ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם הילכך נקטינן כותייהו יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד דאישתני לעילויה על ידי קליית הקאו"י באש שהביאו לדרך אכילתו והוא עיקר הפרי ודאי דכולהו מודו בנ"ד שיברך על הקאו"י קלוי ע"י האש בפה"ע דזהו עיקר הפרי ולכך נוצר שיקרא פרי ע"י תיקון זה. וכי תימא דאכתי אין ראיה מהך סוגיא דפרק כיצד דיש לחלק דקרא וסילקא שאני דהאוכל מהן כשהן חיין מברך עליהן שהכל דלא גרע מעשבי דדברא דהאוכל מהן מברך עליהן שהכל ולאחר בישול דאישתני לעלייה מברך עליהן בפה"א. משא"כ בנ"ד בקאו"י דאין דרך בני אדם ללוקטן מן האילן ולאוכלן חיין בלתי קלייה באש ופשיטא שאם המצא ימצא איזה אדם שיאכל הקאו"י חי פשיטא דלא יברך עליהן כלל דבטלה דעתן אצל בני אדם. וכיון שכן העלה ע"ד לו' דאין לו דמיון זה לזה. גם ע"ז אשיבך לפי דרכך דאפ"ה אין הדבר הזה מעכב דהא מצינו בשקדים המרים דבקוטנן קי"ל דמברך עליהן בפה"ע ובגדולים ולא כלום דאזוקי מזקי ליה ואם מתקנן ע"י האור קי"ל דמברך עלייהו בפה"ע כבתחילה וכן פסק הטור סי' ר"ב וכתב מרן שכ"כ ה"ר יונה והרא"ש יע"ש. והא הכא בשקדים המרים דבגודלן דאינם ראויין למאכל אדם כלל דאזוקי מזקי ואינם מברכין עליהן כלל ואפי' הכי אם מתקנן ע"י האור פסקו דמברך עליהן בפה"ע. אם כן דון מינה לנ"ד נמי דאף שהאוכל מהקאו"י חי בלי קלייה ע"י האש דאינו מברך עליהן כלל. מ"מ כשחזר ותיקנן ע"י הקלייה באש שהביאן לדרך אכילתן ודאי שיברך על הקאו"י כשאוכלו בלתי בישול בפה"ע.
12
י״גואכתי לא כהתה עיני דתרום ידך לדחות כלאחר יד לו' שאין ראיה זו ראיה ג"כ לנ"ד דל"ד כשתחלק לו' דשקדים המרים שאני שכיון שבעיקר הפרי מצינו דכשאוכלן והן בקטנות דמברכין עליהן בפה"ע. ולהכי אף שגדלו ונדחו מברכתן מ"מ כשחוזר ומתקנן ע"י האור חזרו לברכתן הראי' דכיון שנראו ונדחו וחזרו ונראו דין הוא שיחזרו לברכתן הראשונה דלא מפני שנידחו ביני לביני לא נידחו לגמרי ונפקו ממילתיה ולהכי כשחזרו ונראו דין הוא דיברכו עליהן בפה"ע. משא"כ בנ"ד דמעולם ועד עולם הקאו"י לא נר' מעיקרא לברכה כלל כשאוכלו חי וכיון שכן מנ"ל דיברך על הקאו"י הקלוי באש בפה"ע דאי מהא לא איריא כדאמרן. גם ע"ז אוכיחך ואערכה לעיניך לכה נא אקחך אל מקום אחר מ"ש התם פ' כיצד דף ל"ח בתורמוסין דשלקי ליה שבעת זמנין בקדירה ואכלי ליה בקינוח סעודה ואתו ושאלו לר' יוחנן וא"ל דמברכין עלייהו בפה"ע ע"ש ואין חולק בדבר. ומ"מ עדיין לא זכיתי ע"מ וע"מ השמיטו הפוסקים ז"ל דין זה דתורמוסין שלא הזכירוהו כלל מ"מ נראה שדין זה הוא מוסכם מהש"ס שיברכו על התורמוסין בפה"א שלא מצינו חולק על ר"י בזה א"כ הרי לך דומה בדומה לנ"ד דהא התורמוסין ודאי שקודם ששלקו אותן ודאי דאינן ראויין לברכה כלל כי מרים הם ואפ"ה כששלקן אר"י דיברכו עליהן בפה"א. והרי זו ראיה גמורה לנ"ד דבקאו"י קלויה באש שיברכו עליו בפה"ע כמדובר וגם אין לו' שיברכו על אכילה כזו שאוכלין הקאו"י שהכל בשביל תערובת אצוקאר במערבין בו שכיון שאצוקר שנותנין באכילת קאו"י הזה הוא מעט מזער ובטל הוא ברוב וכמ"ש הרב מגן אברהם סס"י ר"ד ס"ק כ"ה וז"ל בא"ד א"כ בשאר מינים אפילו בא ליתן טעם בתערובות הולכים אחר הרוב וכמ"ש שם גבי אורז והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים וכו' והדין עמו יע"ש. יצא מהמחובר שיברך על הקאו"י קלוי באש כשאוכלו בלי בישול ע"י תערובת מעט הצוקאר שבטל ברוב כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין כ"ד העבד הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
13
י״דשאלה פירות ח"ל שבאו לארץ כגון צימוקים ושרו אותם במי' ועשו מהם יין מספקא לן בחתימת ברכה אחרונה אם יחתום על הארץ ועל פרי גפנה כפירות א"י עצמה מאחר שחייבים הם בתרו' ומעשר כמ"ש הר"מ בה' תרומות והטור בי"ד סי' של"א וכ"פ מרן בש' שם או לא יחתום כי אם דוקא על הארץ ועל הפי' כדמעקרא דבתר עיקר הפירות אזלינן ויבא שכמ"ה.
14
ט״ותשובה הנה בראשית בכורי כל צריך לחקור אמאי לא איבעיא ליה לשואל ה"י בצימוקין עצמן אם אכל מהם בא"י אם יחתום על הארץ ועל פירותיה או על הארץ ועל הפירות דמינא הוה פשיטא לן האי ספיקא וממאי דלא איבעיא ליה הכי משמע דבצימוקי עצמן ופשיטא ליה דחותם על הארץ ועל הפירות ואילו ביין צימוקים לא פשיטא ליה וצריך לחקור בדבר אמאי ומאי פסקא. וראיתי בס' שולחן מלכים מהר"י בואינו ז"ל בא"ח ר"ח שהביא מחלוקת מרבני שלפני דורינו וז"ל סעיף יו"ד מדלא כתב וכן פירות ח"ל שאכלן בארץ מברך על הארץ ועל פירותיה נראה שדעתו לפסוק שפירות ח"ל שאכלן בארץ מברך על הפירות ומוהר"ר מגן כתב ואם בארץ אכל פירות ח"ל מברך על פירותיה וראיה לדין זה מדין חלה ומעשרות שכתב הר"מ בפ"ח מה' תרומו' דין כ"ב ובטור י"ד סי' של"א וכיון שבשעת ברכה שהוא שעת החיוב היו בארץ פירותיה מקרו ע"כ ויש לדחות ראית המג"ן דע"כ לא פטרינן פירו' א"י שיצאו לח"ל ממעשר אלא משום מיעוטת דתיבת שמה דדרשינן שמה אתם חייבים ובח"ל אתם פטורים וכן בפירות ח"ל שבאו לארץ דחייבים במעשר גם כן מתיבת שמה וכו' אבל בברכה כיצד יאמר על פירותיה והם פירות ח"ל. וכ"כ הרב ש' מיגארמיזאן ז"ל וז"ל אבל פירות ח"ל שאכלן בארץ לכ"ע מברך על הפירות עכ"ל ס' שולחן מלכים. ואין ספק אצלי שדברי הרב מג"ן שפסק בפירות ח"ל שבאו לארץ שחותם על הארץ ועל פירותיה לא למימרא דבכל פירות ח"ל הבאים לארץ איירי ואפי' בפירות שהביאם הגוי מח"ל לארץ אמ"ר שיחתום על הארץ ועל פירותיה דזה אינו וממקום שבא והביא ראיה מוכרח לו' דדוקא בפירות של ישראל שגדלו בקרקע שלו והביאם מח"ל מיירי שכ"כ הר"מ ז"ל וז"ל שם פירות א"י שיצאו לח"ל פטורין מן החלה ומתרו' ומעשר שנא' אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים בח"ל פטורים כו' וכן פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם עכ"ל וכלשון הזה פסק מרן בשולחן טהור י"ד סי' של"א ע"ש ומרן בכ"מ הק' עמ"ש דחייבים במעשרות מדבריהם דלמה מדבריהם ולא מן התורה וכתב בתי' האחרון וז"ל ואיפשר לומר בע"א דאה"נ בפירות ח"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה ומעשר מן התורה מיהו ה"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גילגול אבל אם הוקבעו למעשרות בח"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותן למעשרות היו בח"ל פרח מהם חיוב תרו' ומעשרות ופטורים מן התורה אבל חייבים מדבריהם ולפ"ז שיעור לשון רבי' כך הוא אם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח"ל חייבים במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ עכ"ל ולפי' זה הסכים הרב הלבוש והש"ך יע"ש וכל חכם לב בלבבו יבין דמ"ש הר"מ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כו' דמיירי בפירות של ישראל שגדלו בקרקע שלו וע"ז כתב הר"מ דאם נקבעו למעשר פי' נקבעו למעשר בא' מששה דרכים הקובעים המנויין בהר"מ כר"י פ"ג מה' מעשר שהם החצר והמקח והאש והמלח והתרו' והשבת אם נקבעו פירות אלו של ישראל ביד ישראל אחר כניסתן לארץ חייבים במעשר מדבריהם דאילו היו פירות אלו שבאו מח"ל לארץ של גוי מה יתן ומה יוסיף במה שהוקבעו ביד ישראל אחר כניסתן לארץ לענין מעשר הא אפי' פירות שגדלו בא"י וקנאם הישראל ממנו אפילו הוקבעו ביד ישראל בכל ששה מיני קביעות אינם חייבים במעשר כלל וכ"ש פירות שגדלו בח"ל ביד גוי ובאו לארץ ודאי דאין הקביעות ביד ישראל מעלה ומוריד לענין מעשר אלא ודאי דמ"ש הר"מ ואם נקבעו ביד ישראל כו' מיירי בפירות של ישראל שגדלו בקרקע שלו בח"ל והביאם לארץ ואי מרן המג"ן ז"ל איירי בכל מיני פירות הבאים מח"ל לארץ ואפי' פירות דגוי מאי ראיה מייתי מדין זה של הר"מ לפירות דגוי הא אין עליך לו' שדברי הרב המג"ן לא איירי אלא בפירות של ישראל שגדלו בשדהו בח"ל והביאם לארץ דכיון שכתב הר"מ בנדון זה שחייבים בתרומה ומעשר אם הוקבעו ביד ישראל אחר כניסתן לארץ וכדפי' מרן הקדוש בכ"מ כנז"ל א"כ חשיבי כפירות א"י ממש ויחתום על הארץ על פירותיה.
15
ט״זאמנם בפירות גוי הבא מח"ל לארץ ודאי דיחתום על הארץ ועל הפירות דמאיזה צד י"ל שיחתום על הארץ ועל פירותיה כיון דאפי' אם הוקבעו ישראל אחר כניסתן לארץ פטורות מתרו' ומעשר דהקביעות בנדון זה אינו מעלה ומוריד כמדובר אמור מעתה דהרב המג"ן ומוהרש"ג ז"ל אינם חלוקים בעיסתן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרב המג"ן איירי בפירות ישראל שגדלו בח"ל בשדהו והביאם לארץ ולהכי כתב שיחתום על הארץ ועל פירותיה. ומוהרש"ג איירי בסתם פירות הבאים ע"י גוים מח"ל לארץ דלכ"ע הברכה לא זזה ממקומה ויחתום על הארץ ועל הפירות ומוהר"י בואינו ז"ל נר' שהבין שדינו של הרב המג"ן מיירי בסתם פירות ואפי' דגוי ולכן עשאן חלוקים ולא דק מהכרח אחר המחילה רבה וכנראה דהכי ס"ל לשואל ה"י ולהכי לא נסתפק בפירות עצמן שהביא הגוי מח"ל לארץ אם יחתום על פירותיה משום דפשיטא ליה שלא יחתום כי אם על הפירות כמדובר ועל עיקר תמיהת מרן הקדוש שתמה על הר"מ במ"ש ואם נקבעו ביד ישראל אחר כניסתן לארץ חייבים במעשרו' מדבריהם שתמה וז"ל ומ"ש כו' לכאורה נר' מדברי רבי' שהוא מחלק בין חלה למעשר בפירות ח"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר שמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרו' ומעשרות פירו' א"י שיצאו לח"ל ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירו' חוצה לארץ שנכנסו לארץ גם לענין תרו' ומע' וכ"ש הוא ואין לומר כו' ולי הדיוט נר' לי ליישב במ"ש מדבריהם דהוא אזיל לשיטתיה שכתב בסוף פ' זה דתרו' בזמן הזה שאין שם כל ישראל בא"י אינה מן התורה שנא' כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה א' והוא הדין במעש' שאין חייבים בזמן הזה אלא מדבריהם בתרו' יע"ש. אמור מעתה דמ"ש בדין זה דכ"כ דאם נקבעו ביד ישר' אחר כניסתן לארץ חייבים במעשר מדבריהם קאי לזמן הזה דתרו' ומעשרו' חיובן הוי מדבריהם. והקרא דמייתי בריש בבא הוא לעיקר דין זה דפירות ח"ל שבאו לארץ שיש להם חיוב בתרו' ומע' מנ"ל לפי שלא נמצא דין זה דפירות ח"ל שבאו לארץ מוזכר גבי תרו' ומע' כי אם דוקא גבי חלה תנן לה בריש פ"ב דחלה ולהכי אתא לאשמועינן דילפי' מחלה לתרו' ומע' מתיבת שמה ומאחר שהביא חיוב תרו' ומעש' כתב דין הנוהג היום דתרו' ומע' הוי מדבריהם. וכ"כ רבי' בפ"ה מה' בכורים גבי חלה דחלה בזמן הזה מדבריהם ואח"כ הביא דין פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה. וצ"ל דבזמן הזה חייבים מדבריהם דלא עדיפי מפירות הארץ עצמה אלא מייתי קרא ללמדנו עיקר חיוב פי' ח"ל הבאים לארץ מתיבת שמה כנר' לי ליישב דברי הר"מ ז"ל.
16
י״זנמצא דג' חילוקי דינים יש בפירות שבאו מח"ל לארץ דאם הם פירות של ישראל שגדלו בקרקע ישראל בח"ל ואח"כ הביאם לארץ שאם נקבעו למעשר בעודם בח"ל ביד ישראל ואח"כ הביאם לארץ דפטורין מן התורה ממעשר וחייבים מדרבנן דאז פשיטא דלא יחתום כי אם דוקא על הארץ ועל הפירות כדמעיקרא מאחר דפרח מינייהו חיוב תרו' ומע' מן התורה וכמ"ש מרן הקדוש ולאו פירות גמורים מיקרו לענין חתימה וכן אם עיקר גידולי הפירות היו בקרקע הגוי בח"ל ואח"כ הביאן הגוי או ישראל לארץ אף שהוקבעו למעשר ביד ישר' אחר שהביאן לארץ פשיטא דפטורין מתרו' ומעשרות משום דקבע לא מהני בפירות הגוי גם באלו לא יחתום אלא על הארץ ועל הפירות כיון דלא מחייבי במעשרות לא מדאורייתא ולא מדבריהם אך פירות של ישראל שגדלו בח"ל בקרקע של ישראל והביאם לארץ ואחר כניסתן לארץ הוקבעו למעשר ביד ישראל שחייבים במעשר מ"ה לכ"ע יחתום על הארץ ועל פירותיה דכפירות הארץ ממש הוו אמנם ראיתי לרב יהודה גאון בס' משנה למלך בפ"א מה' תרו' דין כ"ב וז"ל דין פירות הארץ שיצאו לח"ל הוא מחלוקת ר"א ור"ע רפ"ב דחלה דתנן ושיצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר והלכה כר"ע ומחלוקת זה הוא דוקא כשהחיוב היה בח"ל כגון שגילגל העיסה ומירח הכרי בח"ל בה הוא דפטר ר"ע משום דאזל בתר קביעות המעשר אבל אם גילגל העיסה ומירח הכרי בא"י פשיטא דאליבא דר"ע אפי' שיצאו לח"ל חייבים בחלה ומעשר מן התורה והחיוב שנתחייבו בהיות בארץ לא פקע מנייהו עכ"ל יע"ש ודברי הרב הנז' נכונים בטעמן אבל חיפשתי בכל מפרשי המשנה ולא מצאתי ששום אחד פי' כן אלא נלע"ד שהרב הנז' ז"ל למד כן מתירוץ אחרון שכתב מרן עמ"ש הר"מ מדבריהם שתירץ עמ"ש פירות ח"ל שבאו לארץ שחייבים במעשר הנ"מ כשנכנסו לארץ קודם גילגול אבל אם נקבעו למעשר בח"ל כו' כנז"ל ומשם למד הרב דין זה לפירות הארץ שיצאו לח"ל. ומבין ריסי עיניו של הרב הנז' נר' דס"ל במ"ש הר"מ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ כו' דהאי לישנא דנקט רבי' דנקבעו לאו בששה דרכים הקובעין למעשר איירי אלא האי לישנא דנקבעו ר"ל גמר מלאכה כגון מירוח דתבואה וגילגול דעיסה וכיוצא באלו דשייכי אף בפירו' של גוי שקנאם ישראל ממנו וגמר מלאכתן נעשה ע"י ישראל כגון הקונה ענבים מן הגוי לעשות מהם יין או הקונה קמח מן הגוי לעשות מהם עיסה שאף שהם פירות גוים מ"מ אם עשה מהענבים יין או מן הקמח עיסה נתחייבו בתרו' ומע' כיון שנגמר מלאכתן ע"י ישראל וטעם הענבים שחייבים בתרומה ובמעשר כשדרכן ישראל והוציא מהם יין אף שגרנן למעשר היה ביד גוי כיון שחיפה הכלכלה או מילא הכלי להוליכן לשוק נפטרו דהוי כמו מירוח דתבואה בגוי שפוטר מתרומה ומע' וכן הענבים הי"ל לפטור אף מתרו' ומע' כיון שנעשה גרנן ע"י גוי. הנה מקום אתי במקום אחר כתבתי שע"פ מ"ש בס' החרדים ימצא טעם לדבר במ"ש ס' החרדים וז"ל ויש מין ענבים שדרך העולם לעשות מהם יין שאינן ראויין לאכילה כ"כ ולכאורה היה נר' לאסור אכילת קבע מהם כו' ובשלמא אם היה קונה אותם לאכילה ע"י הדחק יש להתירן בלא מעשר אפי' שנגמרה מלאכתן ע"י גוי אבל כיון שדעתו לדורכן כו' ויש טעם למנהג ממ"ש הרמב"ן בפי' החומש פ' ראה דדוקא יין ושמן חייבים בתרומה מן התורה אבל זתים וענבים עצמן מן התורה קודם דריכה פטורים וישראל שיש לו גפן וזתים ורוצה לאכול ענבים וזתים כמו שהן אוכל מדין תורה אך מדרבנן חייבים ואם דרכן אז חל עליהן חובת תרו' מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולכי גדלה יותר חל עליה חיוב תרומה כו' יע"ש הרי לך טעם מספיק לחייב הקונה ענבים מן הגוי ועשאן יין בתרו' ומעשר.
17
י״חנחזור לעניינינו שדעת הרב הנז' דנקבעו למעשר דנקט הר"מ ר"ל גמר מלאכה כמש"ל ואע"פ שדברי הרב הנז' איירי לפירות א"י שיצאו לח"ל אבל לא לפירות ח"ל שבאו לארץ מ"מ אין לחלק ביניהם שהכל מענין אחד יוצא ומקרא אחד ילפינן לה מתיבת שמה ומה שנאמר בזה נאמר בזה ואין חילוק ביניהם אפילו כמלא נימא. אמור מעתה דלר"מ יאודה גאון ז"ל אין חילוק בין פירות ישראל שגדלו בקרקע ישראל בח"ל ובאו לארץ ובין פירותיו של גוי שגדלו בקרקע הגוי בח"ל ובאו לארץ וקנאם ישראל אחר שבאו לארץ דכל אפייא שוין לענין גמר מלאכה דאם אחר שבאו לארץ נעשה גמר מלאכה ביד גוי פטורים מתרו' ומעשר ואם אחר שבאו הפירות של גוי לארץ נעשה גמר מלאכתן ע"י ישראל אחר שקנאם מהגוי הרי הם כפירות ישר' שגדלו בארץ ונתחייבו בתרו' ומע' וכן הדין בפירות א"י שיצאו לח"ל זה הכלל הכל הולך אחר גמר מלאכה וחזינן ביד מי נגמר מלאכתן הן לפיטור הן לחייוב כמדובר. והשתא ניחא טפי דלפי דברי הרב מחלוקת מו' המג"ן עם מוהרש"ג ז"ל הוי בסתם פירות הבאים מח"ל לארץ ואפי' בפירות גוי שגדלו בקרקע הגוי בח"ל ובאו לארץ איירו ולהכי סתמו דבריהם ולא פי' דאי כמש"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דחיקא לן מלתא דהרבנים הנז' לא היה להם לסתום דבריהם אלא לפ' במאי פליגי לענין דינא. ומש"ל דמהר"י בואינו ז"ל לא דק במה שהבין שדברי מרן המגן פליגי עם מוהרש"ג ליתא אלא דדק הדק היטב ומשווינא נפשין הדרנא אחר בקשת המחילה אלא דאכתי לבי מהסם בפסק מו' המג"ן דפסיק ותני בפירות ח"ל הבאים לארץ שיחתום על הארץ ועל פירותיה ומשמע מדבריו דאיירי כשאוכל הפירות עצמן בד"מ אם באו ענבים או זתים מח"ל לארץ וקנה מהם ישראל ואכלן כמו שהן שיחתו' על הארץ ועל פירותי' ודבר זה ק' הוא בעיני דמאיזה צד נעשו פירותיה כדי שיחתום כך ומה ראיה מבי' מדברי הר"מ הא הר"מ ל"ק אלא כשנקבעו ר"ל כשגמרן היש' הקונה אחר שנכנסו לארץ לפי' הרב הנז' אבל כשאכלן כמו שהם מ"ש יחתום על פירותיה. אלא דע"כ מהראיה שהביא הרמב"ם צ"ל דאיירי בפירות שבאו מח"ל לארץ וקנאם הישר' ונעשה גמר מלאכתן ביד ישר' מאחר שבאו לארץ אע"ג דאכתי ק"ל דלא היה לחתום אלא לפ' כן צ"ל על צד הדחק וכמ"ש שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
18
י״טשאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן ונקרא בכל לשון טוטון כל ימי החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו והיה לו צער הרבה ע"ז ביום שבת קדש ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן ויהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי וכן עשה ונתיישבה דעתו בזה. נמשך מזה שהיה לו לראובן אהוב לו והרגיש בראובן שהיה לו הנאה מריח העשן. והגוי מעצמו א' לראובן ביום שבת קדש שיפתח ראובן את פיו ויקבל העשן תוך פיו הרבה כי ימלא את פיהו עשן ויוציאנו ראובן אח"כ לאט לאט וכן היה עושה בכל יום שבת קדש. ונמשך עוד מזה דכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן ובא ויושב בצידו ועושה כנז"ל ואע"פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן מ"מ היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו.
19
כ׳תשובה מן המודיעית ולפנים דשמעתתא דעתא צלותא בעיא ומה נעשה להדור שאינו עולה יפה ואשר בשם חכם יכונה משים ימים כלילות בגי צלמות צפוני טמוני בחדר לפנים מחדר בשרגא בטיהרא ואין האור ניכר. ולאיש אשר אלה לו איך יאיר לו מאור השכל ובפרט לאיש כמוני בער דלא ידע שותא דרבנן. מ"מ אמירא נעימה יהיבת לא הביישן למד וללמוד תורה אני צריך ע"כ שמתי פני כחלמיש וה' יעזור לי. ואומר דלכאורה היה נר' צד להתיר מההיא דאמרינן בשבת פ' כל כתבי ד' קנ"ה דאמרי' במתני' נכרי שבא לכבות וכו' אבל קטן שבא לכבות וכו' ובגמ' שמעת מינה קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצויין להפרישו א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו ופריך דכוותא גבי גוי דקא עביד לדעתא דישר' מי שרי ותריץ גוי אדעתא דנפשיה עביד ופי' רש"י ז"ל גוי אדעתא ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד עכ"ל. מעתה לפי פי' רש"י ז"ל שפי' דאפי' יודע הגוי דניחא ליה לישראל דמותר לפי שהגוי מכווין להנאת עצמו. א"כ ה"ה לנ"ד דשרי כיון שהגוי עושה להנאת עצמו לשתות עשן אע"פי שיודע הגוי שעושה נחת רוח לישראל. וכי האי סוגייא איתא ג"כ ביבמות פ' חרש דף קי"ד גבי ההוא עובדא דר"י בר ביסנא דאירכסו ליה מפתחות ב"ה בשבת אתא לקמיה דר' פרת א"ל זיל דבר טלי וטליא וכו' ופריך בש"ס כדפריך הכא ותריץ כדתריץ הכא נכרי אדעתא דנפשיה עביד פי' רש"י נכרי אדעתא דנפשיה אפי' בלא ידיעת ישראל דנכרי מכווין להנאתו שיודע שיטול שכר.
20
כ״אעוד נלע"ד להביא ראיה ממ"ש הטור סי' רע"ו וז"ל אבל אם עשה אש לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה אסור להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו. וכתב מרן ז"ל דרבי' ז"ל ס"ל כ"ס הרוקח ז"ל דאין לישב אצל האש שתיקן הגוי פן יבער עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל. אבל הסמ"ג וסה"ת והמרדכי בפ"ק וההגהות פ"ו חלוקים על דברי רבינו שהם ז"ל התירו לישראל להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה. ונתן הוא ז"ל טעם לדבריהם ז"ל יע"ש. והרב ב"ח כתב על מרן ז"ל דלא דק דאין כאן מחלוקת אלא דמר מודה למר ומר מודה למר ותורף דבריו הוא דס' הרוקח והטור שהסכימה דעתם לאסור איירי בגוי שתיקן אש לצורכו ולצורך גויים אחרים בשבת דאסור לכתחילה לבא לישב אצל האש דאיכא למיחש שכאשר יראה הגוי שבא ישראל לישב ולהתחמם עמהם ירבה עצים במדורה בשביל ישראל. וס' הסמ"ג וסה"ת והמרדכי וההגהו' שהתירו מיירי שהודלק האש מע"ש שנעשה בהיתר בשביל ישראל כו' הגוי ונתן באש הרבה עצים אע"פ שעשה ישר' מעשה מ"מ כיון שמעצמו עשה הגוי כך ולא צוהו ישראל וגם לא היה צריך למלאכתו שעשה בשביל ישראל כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן האש אין שם איסור כיון דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה עצים באש ואין צריך עוד לרבות בשבילו. והביא סמוכות לחילוק זה ממ"ש בהגהות מימוניות שמהר"ם היה נוהג חומרא ופרישות ועשה מסגרת לתנור שלא תחום השפחה בית החורף בשבת וזכורני כשהיתי במגדל ושבורק שבע"ש עשינו מדורה להתחמם כנגדה בלילה וכשישבנו כמעט היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפי' שעשאוה לנו לנחת רוח וישבו ואנחנו אצלם ושמחנו בדבר עכ"ל הרי מפו' דמהר"ם דמחמיר כשהגוי עשה האש בשבת ואפ"ה התיר כשנעשה האש בהיתר מע"ש ובא הגוי בשבת והוסיף עליו בשביל ישראל וכדפרי' וכו' יע"ש. ובכן דן אנכי על דברים הללו שיצאו מפי קדוש ובחילוקו ומי יתן ידעתי ואמצאהו להבין כמה חילוק יש בין כשהודלק האש מע"ש להדליקו הגוי לצורכו. אם הוא מטעמא דכיון שהודלק האש מע"ש נעשה בהיתר דהגם שהרבה עליה עצים בשבת דשרי לכ"ע כיון שהגוי עושה מעצמו בלא צוי ישראל וגם הריבוי הוא ללא צורך דכבר היה אש במדורה שהיה יכול ליהנות בה קצת כמ"ש הרב ז"ל. א"כ מהאי טעמא היה לנו להתיר גם כשהדליק הגוי אש לצורכו מאלו הטעמים. דהרי כשהדליק הגוי לצורכו נעשה בהיתר. וכשמרבה על האש עצים בבא ישראל אצלו הוא ללא צורך שכן משמע ממ"ש שמא ירבה. וגם כשמרבה הוא בלא צוי ישראל כי אם מדעתו. וכיון שכן איך כתב שכולם יסכימו לאסור בדין זה מאחר דכולם שוין לטובה כטעמם וכנימוקם ואיני רואה שום חילוק בין זה לזה אפי' כחוט השערה. וכן מה שרצה הרב ז"ל להסתייע לסברתו מההיא תשו' דמה"רם ז"ל נלע"ד דליכא שום סייעתא דרב המרחק בניהם דלכאור' נר' דמה"רם ז"ל שכתבו תלמידיו דנתחמם באש שעשהואה הגויי' בשבת מיירי שהריבוי זה היה הכרחי שכבר הנר התחיל ליכבות שכן מוכח מלשונם שכתבו וכשישבנו עד שכמעט היתה כלה וכו' הרי הדבר ברור שההדלקה שהדליקו העבדים היה הכרחי. וכנדון הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לפי שיטת הרב מיירי שאין הרבוי הכרחי וכמש"ל דהיה ישראל יכול ליהנות קצת והריבוי הוא ללא צורך. ומוכרחים אנו לו' דתשו' זו של מה"רם פליג אכ"ע ואיך הרב ז"ל נסתייע ממנה והיא תברא לפי שיטתו. ברם לפום קושטא דמילתא דהך תשו' שהעידו תלמידיו עליו שנתחמם באותה מדורה לא היה במקומו שבמקומו היו נוהגים איסור ולכן עשה מסגרת לתנורו. וכ"כ מרן ז"ל בב"י וז"ל ומשמע שם מדברי ההגהות דמה"רם ז"ל ס"ל דמדינא שרי אלא שבמקום שנהגו לאיסור ליכנס בבית החורף בשבת היה מוחה ביד השפחו' שלא לחממו כלל פי' דלכך עשה מסגרת לתנורו, כדברי רבינו שמחה ז"ל. ובמקום שלא נהגו בו איסור היה מתחמם אצל המדורה שעשאה הגוי לצורך ישראל. פי' כי האי עובדא דמגדל וושבורק דלא היה במקום שנהגו בו איסור וכיון שכן הוא אזדא לה האי סייעתא דהב"ח ז"ל.
21
כ״בגם חזר הב"ח ז"ל והחזיק חילוק זה לקמן עמ"ש הטור ז"ל בסי' זה וז"ל ואם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד אחרת מותר להשתמש לאורו וכו' וכן אם נתן שמן בנר הדולק יכול להשתמש בו וכו'. והוקשה להב"ח ז"ל לפי דרכו דלמה לא הביא הטור ז"ל החלוקה ג' שהביאו הסמ"ג וההגהות וסה"ת דאם יש אש דולקת והרבה עליה הגוי דמותר ליהנות ממנה כיון שמתחילה היה יכול ליהנות ממנה קצת. ולס' הרב ז"ל גם הטור מודה דמותר וכמש"ל. עוד הרבה להשיב על דברי מרן ז"ל שהרגיש בקו' זו וישבה וכונתו לו' דהטור ז"ל אזיל לשיטתו דלעיל שכתב שאסור ליהנות מאש שעשה הגוי לצורכו דחיישי' לשמא ירבה וכן ס"ל דבהרבה עצים דהוא אסור לגמרי משום שמא ירבה בשבילו ועל תירוץ זה כתב הרב ז"ל וזה לשונו: ותימא גדולה למה לנו לאוסרו משום שמא ירבה עוד בשבילו והלא אף באלו העצים שכבר הרבה אסור לו להתחמם כנגדן מיד כשיכלו העצים הראשונים וכו' ועוד וכו'. אלא העיקר כדפי' דלאו דוקא וכו' עד ודלא כמ"ש הב"י להחמיר יותר בהרבה עצים וכמו שפסק בש"ע ונר' דשגגה היא מלפניו ע"כ יע"ש ואני בעוניי ישבתי משתומם על תמהותיו הללו ולדעתי יותר יגדל התימה עליו דהלא מרן ז"ל לא כתב דמה שלא הביא הטור ז"ל הך חלוקא דהרבה עליה אש הויא מטעמא דחיישי' לשמא ירבה עוד כאשר הבין הב"ח ז"ל מתוך דבריו שמא בנה הרב ז"ל מצוות ומגדל הפורח דאין כונת מרן כך. אלא דכונת מרן ז"ל ליישב דמה שלא הביא הטור ז"ל הך חלוקה ג' הוא דאזיל לשיטתיה דכתב לעיל הטור ז"ל דבגוי שעשה מדורה לצורכו דאסור לישראל להתחמם דחיישי' לשמא ירבה. ואי התם חייש לשמא ירבה כ"ש בנדון זה שכבר הרבה וכן הוא מפורש בדברי מרן ז"ל בב"י וז"ל אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מאש שעשה הגוי לצורכו משום דחיישי' שמא ירבה בשבילו כשמרבה על האש דולקת אסור וכו' יע"ש הרי מפורש דהביא כדבר האמור ואין צורך להאריך בדברים פשוטים ומבוררים כשמש. ובזה נסתלקו כל תמיהותיו הגדולו' שתמה ע"ד מרן ז"ל. וכל דברי מרן נאמרין בצדק אין בהם נפתל ועיקש ואין בהם שגגה ושארי ליה מארי. יצא מהמחובר דאף לדעת המחמירין בגוי שהדליק אש לצורכו דאסור להתחמם הוי טעמא משום שמא ירבה הגוי בשביל ישראל. אמור מעתה בנ"ד דליתא להאי טעמא דשמא ירבה בשבילו דכ"ע מודו דמותר. והכי איתא בשילהי פ' כל כתבי על מתני' נכרי שהדליק את הנר כו' מילא מים כו' עשה גוי כבש לירד. ובש"ס עבדי צריכותא דאי אשמועי' נר משום דנר לא' נר למאה אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וכבש למ"ל מעשה דר"ג אתא לאשמועי'. ובתר הכי תניא ת"ר גוי שליקט עשבים כו' בד"א בשאינו מכירו אבל מכירו אסור והדר מק' והא ר"ג מכירו הוא אמר אביי שלא בפניו הוא רבא א' אפי' תימה בפני' נר לא' נר למאה. ופי' וגבי כבש נמי כבש לא' כבש למאה וכ"כ רש"י ז"ל וסיים אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. ומכאן דקדק הרב בעל כנסת הגדולה סי' שכ"ה ע"ד הטור שכתב וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו. וכתב הרב ז"ל וז"ל נ"ב אע"פי שלא הרבה כל שאיפשר להרבות אם ירצה להרבות בשבילו אסור והיינו דקא מסיים אבל בדבר דליכא למיחש לשמא ירבה בשבילו כגון שהדליק נר או כבש דנר א' למאה וכו' והכי מוכח מדברי רש"י ז"ל שכתב נר לא' אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לא ידעתי שום הוכחה מדברי רש"י ז"ל כלל דאדרבה איפכא יש להוכיח דכשהו' מכירו מרבה בשבילו ודאי. ואם יש הוכחה גמורה לחילוק הרב ז"ל הוא מלשון הש"ס דעביד צריכותא בין נר למים וקא' דגבי מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וחילקו בבריתא בין מכירו לאינו מכירו דמשמע דבמכירו טעמא דאסור הוא משום דחיישי' דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל. א"כ דון מינה דאפי' לא הרבה אסור כיון דהוא דבר דשייך בו רבוי כס' הרב ז"ל. ואכתי יש לי מקום עייון קצת במאי דמק' סתמ' דתלמוד' והא ר"ג מכירו הוה וק' דהא עדין לחלוחית של דיו קיימת דקא' תלמודא החילוק בין נר למים ועשבים דגבי נר וכבש אמרי' נר וכבש לא' ונר וכבש למאה מש"אכ במים ועשבים. וא"כ מאי מק' סתמא דתלמודא והא ר"ג מכירו הוה. ודקארי לה מאי קארי לה ואיפשר לומר דהמק' ס"ל כס' התוס' ז"ל בד"ה א' אביי יע"ש דכיון שר"ג היה נשיא ושר וראש הספינה דלא שייך חילוק הש"ס דלעיל. ובחפשי באמתחות הפוסקים ז"ל ראיתי תשו' למהר"ם ז"ל סי' מ"ט ק"ג ובקו' קטן סי' קפ"א וז"ל מותר לגוי לחלוב בשבת וראיה לזה מפ' מי שהחשיך גבי בהמה של ר"ג וכו' ואע"ג דשבות שיש בה מעשה הוא כ"ש האי דשבות שאין בו מעשה הוא כגון אמירה לגוי הילכך מותר וכו' יע"ש. דמשמע דס"ל למהר"ם ז"ל דאף על גב שהגוי עושה מעשה שחולב דגבי ישר' חייב מישום מפרק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת דין ז' מ"מ מותר משום שהישראל אינו עושה מעשה. וק"ל טובא על פסק זה מההיא עובדא דפ' הדר דף ס"ח מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דא' רבא דנימרו ליה לגוי דליתיה ליה וא' אביי בעי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף וכו' לבתר הכי מאי בעית לאותובי למר אמר הזאה שבות ואמיר' לגוי שבות וכו' א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה דהא מר לא א' לגוי זיל אחים עכ"ל.
22
כ״גהרי בהידייא דאי הוו צריכי' להגוי שיחם חמין היה אסור לו' לו שיחם משום דשבות שיש בו מעשה דהוי דומיא דהזאה דאינה דוחה את השבת. וא"כ איך כתב מהר"ם ז"ל דמותר לו' לגוי בשבת לחלוב דהוי שבות שאין בו מעשה הא יש בו מעשה הוא שהגוי חולב ע"פי דיבורו של ישראל. והאי סוגייא הוייא תיובתיה. גם מהך סוגייא יש להקשות להרדב"ז ז"ל במודפסות סי' קל"ב וז"ל שאלת ממני אם מותר לשמוע כלי שיר בשבת וכו' תשובה דע כי הארצות סמכו להם על אבי העזרי שכתב דאפי' קול שיר לא אסרו אלא לישראל המנגן אבל נכרי המנגן בכלי שיר בנשואין שרי ואפילו ישראל או' לגוי דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה שרי כדמוכח גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי ואין שמחה לחתן וכלה אלא בכלי שיר ע"כ יע"ש. וק' דאיך הביא ראיה מהאי סוגייא דלכאורה נר' דהאי סוגייא מוכח להיפך דהכא דהוי שבות שיש בו מעשה הוא ואיך התיר הרב לו' לגוי לנגן בכלי שיר. ואחי המאירי ה"י תירץ לתשו' מהר"ם ז"ל במ"ש הרב המגיד פ"ח מה' שבת דין ח' וז"ל בחולב את הבהמה חייב משום מפרק ברייתא פ' המצניע ת"ר החולב והמגבן והמחבץ וכו' חייב חטאת ד"ר אליעזר וחכמים או' א' זה וא' זה אינו אלא משום שבות. ונחלקו הראשונים יש מהם שפי' שחכמים נחלקו על כולם שאינו אלא משום שבות כו' דלפי פי' זה אפשר דמהר"ם סובר דחולב אינו אלא משום שבות. ומ"ש מהר"ם דטעמא הוי משום שבות שאין בו מעשה כלו' דאינו נקרא מלאכה לגבי ישר' ע"כ. ולא נחה דעתי בזה מתרי טעמי חדא דעדיפא מינה הול"ל דהגם דהוי שבות שיש בו מעשה מ"מ מותר ע"י גוי משום צער בעלי חיים כיון דבישראל עצמו אינו חייב אלא משום שבות ולמה לו לתלות הטעם להתיר משום דהוי שבות שאין בו מעשה. ועוד דהוא ז"ל כתב בפי' בקו' ג' סי' תרל"ח ובקו' קטן סי' קע"ב דחולב חייב משום מפרק כס' הרמב"ם וז"ל בסי' הנז' וששאלת מהו לחלוב בשבת מסיק דאסור משום דהחולב בשבת חייב משום מפרק אבל משום סכנת הבהמה מותר לו' לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך מאיר בר ברוך עכ"ל הרי דבהדיא ס"ל דחולב חייב משום מפרק ולא משום שבות כמו שפי' אחי ה"י. והנכון בזה הוא דמהר"ם והרדב"ז ז"ל ס"ל בפי' דהאי סוגיא כס' בה"ג שהביא הרי"ף והביאו הרא"ש ז"ל פר"א דמילה דף קע"ח וז"ל כתב הרי"ף כמה רבוותא טעו בפי' דהאי מימרא דקא סברי האי דקא' ליה ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה הוא בין שבות דהזאה לשבות דאמירת וכו' וא' דליתא בגמ' דהא לא אמר מר זיל אחים דטעותא דנוסחאי כו' יע"ש תורף דבריו דשבות דאמירה לית בה מעשה דדיבורא בעלמא היא וכן היא ס' מהר"ם והרדב"ז ותו לא מידי.
23
כ״דנקטינן מכל הני מילי דלכאורה נר' לנ"ד דשרי מאחר דליכא הכא טעמא משום שמא ירבה בשבילו. וכל זה כתבנו להגדיל תורה. ברם אכתי לא כהתה עיני עין השכל ולא נס לחי לחלוחית המת דאי דייקינן שפיר בנ"ד איכא טעמא דירבה בשבילו לפי לשון השאלה שכתב שהגוי מעצמו אמר לראובן שיפתח את פיו וימלאהו עשן וראובן יוציאהו לאט לאט שהדבר נר' ונרגש למוצאי דעת ובחוש הראות כי כשהאדם רוצה להוציא עשן הרבה מפיו משיב הרוח ומוריד הגשם בתוך כלי העשן ומבעיר האש בעשן וממתין עד שיתמלא הכלי עשן ומוציאו בפעם א' משא"כ כששותה לאיטו שמעלה עשן כל שהוא. נמצא בנ"ד שכונת הגוי למלאת פי ראובן עשן מוכרח הדבר שמבעיר את האש בכלי העשן בשביל ישראל דפשיטא דאסור. עוד הובא בתוך השאלה ונמשך עוד מזה כו'. ויש לדיין מה שעיניו ראות לדין בזה חדא מתרתי או ששמעו בפי' בפה מלא מהגוי באיזה פעם שלא היה בדעתו לשתות ובשביל כבוד ישר' אהובו היה מדליק העשן. או דבאומדן דעתא אמדוהו בין אי נימא הכי או נימא הכי הצד השוה שהגוי היה עושה מלאכה גמורה בשביל ישראל ותנן בכולהו בפי' במתני' ואם בשביל ישראל אסור וצריך הוא לכפרה ובודאי דאיסורא רבה עבד שחילל את יום שבת וצריך לקבל סיגופים וישוב אל ה' וירחמהו. ובפרט שגם חילל ה' בין הגוי במעשהו הרע שהיה מקבל העשן תוך פיו וכי אז ימלא פיהם שחוק על תורתינו הקדושה ועון חילול ה' גדול הוא כנודע אם לא בחילא דתיובתא וה' יכפר בעד ע"כ מה שהשיגה דעתי להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות כמאמר נעים זמירות שגיאות מי יבין כה דברי הצעיר זעירא דמין חברייא חיים משה מזרחי.
24
כ״השאלה ראובן נפל לו חולי בפניו בשבת ונרפא צד אחד מפניו וחולי זה קוראין אותו פאפיר"ה ולהשקי' הכאב והצער רושמין בדיו על הנפח חותם של שלמה שצורתו כך ✡︎ ומסוגל הדבר ובדוק ומנוסה והיה בצער גדול וע"כ נפשו לשאול הגיעה אם מותר לומר לגוי שיכתוב לו חותם זה על הנפח בשבת או אם אסור יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ויבא שכמ"ה.
25
כ״ותשובה ציר נפוח אני רואה ופניו משתנים מפני הנפח וצריכים אנו למודעי אם מכה זו היא בחלל פיו מלפנים. או אם היא בעור הבשר מבחוץ. ושאלתי את פי הרופאים ונסתפקו בדבר. דאילו ידעי בבירור שמכה זו היא בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו כו' הרי זה חולה שיש בו סכנה כו' לפיכך מחללין עליו את השבת בלא אמירה ע"כ. ואפי' כשאין בקאין לו' שזו היא תרופתו ודאי אפ"ה מותר לו לישר' לעשות לו רפואה הרגילין לעשות וזו היא ס' הרמב"ן וכתבה ה"ה ומרן והר"ן ז"ל פ"ח שרצים והרדב"ז סי' ס"ו וז"ל מרן בב"י סי' שכ"ח וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם סי' מכה של חלל דאמרי' בגמ' דאינה צריכה אומד לו' שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו או' כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים שהם יפים לחולה ומחללין שבת ואין נשאלין. אבל כשיודעי' ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו ע"כ. ופסקה מרן בשולחן הטהור. וא"כ דון מינה לנ"ד דלכאורה נראה דתרופה זו מותר לעשותה אפי' ע"י ישר' אי הוה מתברר לן שחולי זה הוא בחלל פיו מלפנים ואיכא סכנה. אכן עדיין צריכים אנו לחקור במ"ש בע"ז דף כ"ח וז"ל מהיכן מכה של חלל פי' רבי אמי מן השפה ולפנים ולשון הזה כדמותו העתיק הרמב"ם פ"ב מה' שבת כנז"ל צריך לחקור אי שפה עצמה נידונית כלפנים או כלחוץ. נפקא מינה דאי נידונית כלחוץ נמצא שגם חלל השפה שהן הפנים מלגאו אינו נקרא מכת חלל ואין מחללין עליו את השבת. ואי דינינן ליה כלפנים מחללין עליו. דומה לזה מצינו בפסחים דף פ"ה דתנן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. ואיבעיא לן אגף עצמו מהו יע"ש. ונראה דמכאן יש להוכיח דשפה וכל החלל דינינן ליה כלחוץ מדקא דייק הש"ס דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וז"ל הש"ס הא גופא קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ אימא סיפא כו' יע"ש ש"מ הכא נמי כיון דר' אמי דייק בל' שויה לו' מן השפה ולפנים ש"מ דשפה גופיה הוי כלחוץ ונר' דה"ה לכל חללה נמי וכל עובי השפה נקרא שפה. ואף שאין צורך להביא ראיה לזה. מ"מ בהדיא נר' כן מדברי הש"ס דבכורות דף ט"ל דתנן השפה שניקבה ושניסדקה. ובגמ' א"ר פפא תורא ברא דשיפתיה. ופי' רש"י שורה חיצונה של שפה כלו' חודה של שפה ולא רוחבה הרי שכל עובי השפה נקרא שפה. ובזה מצאתי הון לי במ"ש הטור ז"ל וז"ל הילכך כל מכה של חלל דהיינו באברים הפנימיים מן השיניים ולפנים מחללין עליו השבת כו' והוק' לע"ד דלמה הטור שינה מלשון הש"ס שאמרו מן השפה ולפנים. ובמש"ל נתיישבו בעיני דברי הטור ז"ל שגילה לנו דעתו ז"ל דס"ל דשפה עצמה וחללה נידונית היא כלחוץ וכנז"ל. נמצא לפי זה לנ"ד אפילו אי ידעי' מפי בקיאין שחולי זה באה מחלל הפנים מלפנים אין להתיר לישר' לחלל שבת ולעשות לו תרופה זו כיון דדייננן ליה כלחוץ וכל מה שכתבנו היא משנה שאינה צריכה לענייננו דאילו בנ"ד שאלת ראו' היא אם יכול להתרפות ע"י גוי. ובהא ליכא ספקא דודאי מותר לו להתרפות ע"י גויים וכמ"ש הרמב"ם וז"ל בההוא פירקא חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י כותי כיצד כו' וכן כוחל עיניו מן הכותי בשבת אעפ"י שאין שם סכנה. וכתב הר"מ וז"ל ופי' דוקא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפי' שבות דדבריה' ואפי' ע"י גוי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כו'. וכ"כ הוא עצמו ז"ל אח"כ והוסיף לומר וז"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישר' אפי' שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הכותי אעפ"י שאין בכוחל אלא משום שבות כנז' פ' כ"ג וכו' יע"ש. והרב הגדול ל"מ ז"ל הקשה ע"ד הר"מ דקשיין אהדדי ותירץ שני תירוצים יע"ש. ולי הדיוט גברא רבא חזינא ברם תיובתא לא חזינא למי שידקדק היטב בדברי הר"מ יראה שאין מקום לקו' כלל ולהיותו פשוט בעיני לא אעלנו בספר ובדיו יע"ש.
26
כ״זברם אי קשיא הא קשי' בפסק הרמב"ם ז"ל שכתב שטעם איסור כוחלת משום דהוי ככותב דמשמע דפסק כאוקמתא קמייתא דפ' המצניע דף צ"ה בשם רבי אבין. ולדעת ר' אבין אוקי דגודלת הוי משום אורגת ופוקסת משום טווה. ואילו הרמב"ם פסק בפ' כ"ב דגודלת ופוקסת הוי משום בונה וכאוקמתא דר' אבהו יע"ש. ולדעת ר' אבהו כוחלת הוי משום צובע וא"כ ק' טובא דפסק בכוחלת כדעת ר' אגין ובגודלת ופוקסת פסק כר' אבהו. ונרא' דמזכה שטרא לבי תרי וצ"ע רב. אחרי כותבי ראיתי להרב הגדול ל"מ שכתב וז"ל ויש כאן קו' עצומה דאינו מסכים עם דברי הגמ'. ועוד ק' מדידיה אדידיה ועיין בשלטי הגבורים שהוא מק' אותה שם ע"כ. וכן מצאתי בשילטי שנתעצם בקו' זו ועוד הוסיף נופך להקשות מדברי הרמב"ם מפי' המשניות לחיבורו יע"ש ולבסוף כתב ולא ידעתי לו יישוב כו' יע"ש. גם התי"ט ז"ל הקשה קו' זו והניחה בתימה. עיין בספר כנה"ג סי' שכ"ח. ואני בעוניי הכינותי לבי למצוא יישוב ליישב דעת הרמב"ם לפי קוצר דעתי ואו' דאיפשר לו' דהרמב"ם פסק כאוקמתא דרבי אבהו דהיא אוקמתא בתרייתא ולכן פסק בפ' כ"ב דגודלת ופוקסת הוי משום בונה. אכן בכוחלת לא פסק כרבי אבהו דהוי משום צובע. משום דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ט דין י"ג וז"ל ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כגון שהעביר סרק וכו' פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל ז"ל. וכתב הה"מ ז"ל דזה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כדתנן פ' הבונה זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב ע"כ. נמצא כללן של דברים שכל צבע שאם רוצה האדם להעבירו בשערו ויכול הוא להעבירו מכל וכל אפי' אם הניחו ולא העבירו אינו חייב משום צובע. הכא נמי בכחול יכול הוא להעבירו לשעתו הוי כצבע שאינו מתקיים ולכן פסק ז"ל בכוחל דהוי משום כותב וכאוקמתא דר' אבין ז"ל משום צובע מטעמא דכתי'. ואע"ג שהה"מ כתב דדין זה נלמד מכותב בדבר שאינו מתקיים שכן פסק הרמ"בם ז"ל בפ"ט דין ט"ו דאינו אסור אלא עד שיכתו' בדבר הרושם ועומד על דבר העומד. וא"כ היינו צביעה ומה בין זה לזה. מ"מ כבר כתב שם בדין י"ו וז"ל הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אעפ"י שחמימות בשרו משבח הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לרוק שנמחק ע"כ. הכא נמי אמרי' כי האי גוונא אע"פי שחמימות העין מעביר הכחול מ"מ דומה לכתב שנמחק ע"כ נ"ר לדעתו ז"ל שיותר יש לדמותו לכותב ולא לצובע. אכן במעברת סרק על פניה פסק בס' כ"ב דאסור מפני שהיא כצובעת דהתם הוי צבע מתקיים יותר וכיון דמלאכתו מתקיימת בשבת אסור כנ"ל. אך הטור ז"ל רוח אחרת אתו שנר' מדבריו בסי' ש"ג דכוחלת הוי צובעת. וכתב מרן ז"ל וז"ל ומ"מ ולא לכחול שם במשנה וגם זה מפ' בגמ' שהוא משום צובע ופליג ר"א וחכמים אי מחייבא חטאת והלכה כחכמים דפטרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג אבל מדברי סמ"ג נ"ר שחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חייוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה עכ"ל ז"ל. הנה מה שכתב מרן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל צ"ל דקאי למאי דסליק מניה והלכה כחכמי' דפטרי ולא אלפני פניו שהביא סייעתא לפסק הטור שפסק דטעמא דאיסור כוחלת הוי משום צובעת דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דכוחלת הוי משום כותב וזה פשוט. אכן מ"ש שהסמ"ג ז"ל כתב דחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חייוב אלא כשאדם וכו'. איברא דהכי משמע מלשונו ז"ל. וקשה בעיני דברי הסמ"ג ז"ל דכאן הזכיר בדבריו פוקס' שהיא א' מה"ג הנז' במשנה ופסק כר"א דחייבת חטאת ואילו בכוחלת נר' דפסק כרבנן דפטרי מחטאת ואינו אסור אלא משום שבות שכן כתב שם סי' ס"ה וז"ל הכותב שתי אותיות וכו' סתם כתי' אינו אלא בקלף ובדייו תולדה דאורייתא בסם בסיקרא וכו'. תולדה דרבנן במשקי' במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור תניא פ' המצניע הכוחלת ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרי' משום שבות ואמרי' בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותב עכ"ל ז"ל. ומדהביא הך דכוחלת אחר מ"ש תולדה דרבנן משמע דהוי נמי תולדה דרבנן. וכבר כתב גבי תולש דתולדה דרבנן הוי פטור אבל אסור. וא"כ נמצא גבי כוחלת דהוי משום כותבת פסק כחכמי' דאינו אסור אלא משום שבות. וצריך למשכוני נפשין ליישב דעתו דלמה בפוקסת פסק כר"א ובכוחלת פסק כחכמים. תו ק' לע"ד בדבריו ז"ל דמאחר דאיהו פסק דטעמא דאיסור פוקסת הוי משום צובע כפי' הירושלמי וא"כ הו"ל לפסוק בכוחלת דהוי משום צובעת וכאוקמת' בתריית' דהש"ס ולמה פסק כאוקמת' קמייתא דהוי משום כותבת כיון דאוקמתא קמייתא דחוייה היא בש"ס. תו ק' דמאי טעמא נייד ממ"ש בתלמודא דידן דלפי אוקמתא קמייתא פוקסת הוי משום טווה. ולפי אוקמתא בתרייתא הוי משום בונה. ונקט כפי' הירושלמי ועל הכל דבריו צ"ע רב לקוצר דעתי. ועיין מה שישב רש"ל ז"ל קו' זו של השילטי בחיבורו על סמ"ג. עוד עיין בספר הנקרא ט"ל מלאכות שיישב קו' זו ג"כ יע"ש. יצא מהמחובר לנ"ד שמותר לו לישראל לו' לגוי שיכתוב חותם זה על פניו כמש"ל כיוצא בדבר כתב מרן ז"ל בב"י מש' א"ח ואו"ה ופסקו מור"ם בהגה סי' שכ"ח שמי שחושש בשינו ומצטער עליו להוציאו שמותר לומ' לגוי להוציאו ע"כ יע"ש. והרב מגן דוד חלק עליו בדין זה שכתב וז"ל ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שמוציא הגוי השן ומ"ש מניקפ ד"פ בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא א' במסייע וד"ה ופי' רש"י ז"ל במסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ הכא נמי כך שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפ"ב דביצה דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מגוי בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח וכו' וא"כ הכי נמי מותר. אלא דקשו דברי הגמ' אהדדי וק' דרב אשי וכו' וע"כ צריכי' אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הן פקוחות אלא שהוא מסייע וכו' משא"כ בההיא דניקף וכו' שמטה עצמו אליו ויש בו ממש. וא"כ הכי נמי בזה שפותח פיו ועושה מעשה כי סתם אדם פיו סגור תמיד וכו' ודומה לניקף ממש דאסור עכ"ל ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים שלפי ע"ד אדרבא הסברא נותנת דיש לדמות הך דינא דשן לההו' דאמימר דבעו דההי' דאמימר דשרי לפתוח העין ולהזמינו דהא מסתמ' ודאי כיון דכאיב ליה עינא דודאי צריך לכחול אינה פתוחה שהאור והאויר מזיק לו ואפ"ה שרי אמימר לכחול עינו ע"י גוי משום שהישר' מזמן לו העין ופותחה לו כדי שיכחול עינו הגוי משום דהוי מסייע כל דהוא ומותר ה"נ גבי מי שמצטער בשינו אע"ג שמזמין לו הפה ופותח לגוי שיוציא לו שן הכואב אף דמסתמא פיו סתום ומסייע לגוי בסתימתו מותר משום דהוי מסייע כל דהו ודמי ממש לכוחל. ותו דאינו מסייע בשעת המלאכה שעושה הגוי אלא קודם המלאכה או לאחר המלאכ' לפי' רש"י שפי' שם דקא עמיץ ופתח להכניס הכחול בעיניו יע"ש משא"כ בההיא דניקף דבשעת המלאכה מסייע לגוי במה שמטה עצמו לצדדים דחשיב מסייע שיש בו ממש ובהכי ניחא שהרמב"ם ז"ל פסק בכל דוכתא מסייע אין בו ממש ובההיא דניקף פסק כאוקמתא דרבא דאוקי' במסייע וד"ה משום דס"ל דבכי האי גוונא קרינא ליה מסייע שיש בו ממש וכדכתי' סוף דבר דברי הרב מגן דוד שגבו ממני. דבר הלמד מעניינו לנ"ד דפשיטא דמותר לומר לגוי לכתוב לו חותם זה על פניו דהא אפי' לס' הרב מגן דוד ז"ל מודה הוא בנ"ד דמותר דהא כל עצמו שאוסר הרב גבי שן הכואב משום דהוי מסייע במה שפותח פיו ומזמין עצמו ברם הכא בנ"ד שאינו מסייע כלל פשיטא שגם הרב הנז' ז"ל מודה דמותר. וכ"ש למה שכתבנו שאפי' אם מסייע כל דהו דמותר וכ"ש בנ"ד דמותר מאחר שאינו מסייע כלל כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישר' יצילנו משגיאות הצעיר חיים משה מזרחי.
27
כ״חשאל השואל חלבון ביצה מבושלת בסמי' ידועים שעושין העוסקי' ברפואות העינים הכואבו' כשמתוקן מע"ש אם מותר ליתנו בשבת על העינים הכואבות ולסחוט מימיו לתוך העין להשקיט הכאב בתחילת האוכלה. או לרפואה בסוף האוכלה ומה גם כשמצטער הרבה ואיכא מניעת עונג שבת וע"י רפואה זו ימצא נחת מעט על כל חלקי השאלה יבא דברו באר היטב ושכמ"ה.
28
כ״טבס"ד בעזר העוזר ואין בלתו. תשובה אגיד מראשית ספק השואל ה"י שאין הדברים כפשטן במה שנסתפק בהצד הראשון בתחילת אוכלה אם מותר לעשות תרופה הנז'. דבהא ודאי ליכא ספיקא אם תרופה זו היא רפואה שלימה לעין דפשיט' דמותר ואפי' לשחוק הסמני' בשבת וליתנן בביצה ולסחוט הביצה תוך העין וכל צורכו עושה בשבת משום סכנה כדאמרי' בפ"ב דע"ז דף כ"ח א"ר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה הנ"מ דשחק סמנים מאתמול אבל משחק בשבת ואתויי דרך ר"ה לא א"ל ההוא מרבנן כו' אפי' משחק בשבת ואתויי דרך ר"ה מותר וכו' דההיא אמתא דמר שמואל וכו' מ"ט שורייקי דעינא בליבא תלו. כגון מאי אר"י כגון רירא דיצא דמא דימעתא וקידחא ותחילת אוכלא וכו' פי' שכשיש בו א' מאלו בעין יש סכנת נפש יע"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דשבת והטור ז"ל סי' שכ"ח וז"ל מחללין שבת על חולי העין כגון דמא ודיצא ורירא וכו' ותחילת אוכלא וז"ל הרמב"ם ז"ל החושש בשבת בב' עיניו או שהיה בא' מהן ציר או שהיו שותתות מהן דמעות מחמת הכאב או שהיה דם שותת וכו' וכיוצא בהן ה"ז בכלל חולי שיש בו סכנה עכ"ל. והוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל ומעולם לא עלתה ע"ד של השואל ה"י בהא. אלא דמאי דמספקא ליה הכי קא מספקא ליה. דאיפשר לו' דע"כ לא אמרו דמחללין שבת על חולי העין לעשות רפואה בשבת אלא בדידעינן שאותה רפואה היא רפואה גמורה כגון כחול וכיוצא בו שעינינו הרואות שרוב העולם מתרפאין בה וברפואה כזו הוא דהתירו לחלל שבת. וכההיא דתנן פ' בתרא דיומא דתנן מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור"א ור' מתיא ן' חרש מתיר. ופי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דאין מאכילין משום שאינה רפואה גמורה משמע מדברי רש"י ז"ל דכל שאינה רפואה גמורה אין מאכילין אף דאיכא רפואה כל דהוא. ור"א ור' מתיא ן' חרש לא התיר אלא משום דס"ל דהוי רפואה גמורה. אכן בביצה זו דנ"ד שנוהגין ליתן בתוכה סמנים ידועים וסוחטין לתוך העין דעיקרה היא להשקיט הכאב ואין בה רפואה גמורה לרפאות העין בנ"ד נסתפק השואל ה"י אם מותר לסחוט ישראל ביצה זו לתוך העין בשבת כדי להשקיט הכאב. או"ד דלא התירו לחלל שבת אלא במידי דההיא תרופה היא רפואה גמורה ולא להשקיט בנ"ד שאינו אלא להשקיט הכאב. זהו תורף ספק השואל ה"י. ונר' לע"ד דאף להשקיט הכאב מותר ראיה לדבר מהא דתנן במה מדליקין דתנן המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים מפני לסטים מפני רוח רעה בשביל החולה שיישן פטור. ואסיקנא בש"ס דהאי חולה מיירי בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תנא רישא פטור יע"ש וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל פה א' דבחולה שיש בו סכנה דמותר לכבות את הנר בשביל שישן יע"ש. והא הכא בכביית הנר שרינן אע"ג שאין בכבייה זו עצמה רפואה לחולה אלא שבכבייה זו היא גרמא ונחת רוח לחולה כאשר נר' לעיל כל שבסיבת חולשת החולי אינו יכול להסתכל באור הנר ומפני זה אינו יכול ליישן ואף שאין בכבייה זו רפואה עצמית אפ"ה התירו לכבות אולי בכבייה זו ימצא החולה נחת רוח ויישן. דון מינה בנ"ד נמי אף שתרופ' זו אינה עיקר הרפואה אלא להשקיט הכאב כיון שהיא בתחיל' אוכלא דהוי חולי שיש בו סכנה דמותר כההיא דכביית הנר דשקולין הן. ואם יקניטני הדוחה לומר דאין מכאן ראיה לנ"ד משום דהתם שאני דאין לו' דכביית הנר היא רפואה עצמית דמאחר שאין החולה יכול ליישן לאור הנר אם לא שיכבנו א"כ כבייה זו נראת כרפואה עצמת והכרחית לחולה כמ"ש רז"ל א' מהג' דברים שיפים לחולה היא השינה והחלו' וכיון שכן אין מכאן ראיה לנ"ד דבנ"ד ביצה זו אין בה רפואה לחולי כי אם דוקא להשקיט החולי. מ"מ להפיס דעת הדוחה הרי עלי להביא ראיה ממתני' דפ' מפנין דתנן אין מילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת כו'. ובגמ' מיכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקו' למקו' ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר כו' אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשי' לא צריכה בסומה מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לה ע"כ והתוס' הק' מההיא דיומא דאמרינן דאין מאכילין החולה בי"ה אלא עפ"י מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא. ותירצו דהכא יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד דשמא לא יעשו יפה מה שהיא צריכא כמו שיסתכן החולה ברעב. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' שבת וז"ל ואפי' היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואע"פ שאינה רואה. וכ"פ הטור ומרן ז"ל ש"ל. וראיתי בהרב מ"א ז"ל שהקשה וז"ל וק' יאמרו בפניה שהדליקו הנר ותתיישב. ותי' דמ"מ היא רואה מראה נר. א"נ תוכל לנסות להראו' להם אצבע או ב' אם ידעי ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתבא דעתה הלא צריכי להדלקת הנר לראות מה שצריכה עכ"ל ז"ל.
29
ל׳ואני בענייותי לא ידעתי מאי ק"ל להרב הנז' ז"ל וכי זו אינה קו' הש"ס שהקשו ואם היתה צריכה לנר פשיט' כלו' דמהיכא תיתי דלא ידליקו לה נר לראות מה שיצטרך לה לעשות והרי אמרו ומחללין עליה את השבת דלדידה כחול שוייוה רבנן. ותירצו בסומה שאינה רואה. והכא במאי עסקינן דכבר עשו לה כל צורכה ע"י נר דלוק שהיה דולק מע"ש דהשתא תו לא צריכא לנר כלל מאחר שכבר עשו לה כל צורכה וא"כ הסברא נותנת שלא יחללו שבת בהדלקת הנר שהיא אב מלאכה ללא צורך. ואפ"ה אמרו דאם היתה סומה אף דאינה צריכה עוד לנר כלל לפי שכבר עשו לה כל צורכה אפ"ה התירו בסומה אם שאלה שידליקו לה נר אף דאינה רואה משום דלא מייתבא דעתא אם לא שידליקו נר דמימר אמרה אי איכא וכו' פי' דסברא איפשר שאיצטרך לאיזה דבר וכיון שיהיה נר דלוק בבית יראו חברותי ויעשו לי כל צורכי משא"כ אם לא יהיה נר דלוק יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד כנז"ל בדברי התוס' ז"ל. וכיון דאיפשר שתבא לידי סכנה התירו לה להדליק נר מפני ספק סכנה דכל ס' סכנה דוחה את השבת. כן נר' לע"ד לפ' דברי הש"ס בלי ספק וכיון שכן הצ"ע שהניח הרב הנז' ז"ל חלף הלך לו. ומ"מ מהכא שמעינן לנ"ד דשרי ברפואה זו הנז' בשאלה אף שאינה כי אם להשקיט הכאב. ומילתא דאתייא מק"ו היא ומה התם ביולדת סומה התירו להדליק לה נר אף שהדלקת נר זה ידעינן דאינה צריכה לה כלל ומשום דאנינא דעתא התירו ליתובי דעתה בלבד. כ"ש בנ"ד דשרי לעשות תרופה זו דשייך כל דהו לתולי דהא ראיה דמשקיט הכאב וכל גודל סכנ' העין הוא משום דשורייקי דעינא בליבא תלו וכההיא עובדא דאמתיה דמר שמואל דמרדה עינה בשבת וצווחא ולית מאן דאשגח ופקע עינא כנז' בש"ס דנר' משם דמרוב הצער איכא סכנת אבר ונפש. והסברא נותנת דכיון שיתנו ע"ג העין מידי דמשקיט הכאב איפשר קרוב לודאי שלא יהיה סכנת אבר ומכ"ש סכנת נפש דודאי דדעת נוטה להתיר כיון דשייך פורת' להסיר ממנו סכנת אבר ומיתה דפשיטא ודאי דשרי לכ"ע בלי ספק. ומגלה רזייא איש עמיתי בתורה ה"ה הח' הש' והכלל כי ביצחק יקרא הי' הראה לי תשו' להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' רפ"א שנשאל על מי שנשבע שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח"כ נשתפה קצת ולפעמים חוזר לשטותו ויום א' צחקו לפניו ומצא מנות וירוח לו. אם מתירין מחמת כך או לאו והשיב מסופק אני בדבר דאי' לו' שהוא מותר ויש בזה פקוח נפש והביא ראיה מהך מתני' דהמכבה את הנר הנז"ל. ועוד הביא ראיה מהך מתני' דפ' מפנין גבי יולדת הצריכה לנר ואוקי' בסומא ומשום יתובי דעתא כנז"ל. ומינה יליף הרשב"א ז"ל לנ"ד דשרי שכ"כ אלמא דמשום יתובי דעתא בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה וה"נ דאיכא רוח רעה תקיפה ואיפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה אלא שאני מסופק שמא עילא מצא לצחוק ולא יתיישב דעתו בכך עכ"ל. הרי לך ראיה גמורה לנ"ד דלהשקיט הכאב מותר מתשו' זו דהרשב"א ז"ל. ואע"ג דלא קיימא אמסקנא דהא הניח הדבר בספק התם הוא משום דנסתפק דשמא עילא מצא לשחוק ולא יתיישב דעתו בכך ולכן הרשב"א ז"ל לא החליט הדבר להתיר מכח הראיות שהביא משום הך ספקא שנסתפק בסייום דבריו. משמע הא לאו הכי היה מתיר לשחוק ומשום יתובי דעתא בעלמא אע"ג דאינו רפואה גמורה מכח ראיות הנז'. וא"כ דון מינה היכא דלא שייך ספקא דהרשב"א ז"ל כנ"ד דפשיטא דשרי מהראיות הנז' אף דאינה רפואה החלטית כי אם דוקא להשקיט הכאב דהא מיהא מיתבא דעתיה במקו' דאיכא סכנת נפש. ושמחתי כעל הון כשראיתי תשו' זו שכוונתי לדעת עליון וקדוש זיב"ע. ובני ידידי הח' הנעלה פנחס יוסף ה"י הביא ראיה אחרת להתיר בנ"ד מהא דאמרי' פ"ח שרצים דף ק"ט דא"ר יוסף כוסברתא אין בה משום רפואה וא"ר יוסף כוסברתא אפי' לדידי קשי לי. ופי' רש"י ז"ל אפי' לדידי דמאור עינים אנא קשי לי לכאב העין אם אוכלנא עכ"ל ז"ל. וכתבו התוס' ז"ל וז"ל לדידי קשי לי ק' לר"י א"כ אמאי איצטריך למימר רב יוסף כוסברא אין בה משום רפואה כיון דמזקת לעינים כ"ש דלא מרפאה, ואו' ר"י דה"ק אין בה משום רפואה כלו' יש שטועין וסברין שיש בה רפואה ואין בה רפואה אלא מזקת לעינים ויכול להיות שמהנה אותו בשום עניין עכ"ל. ומכלל דברי התוס' נר' דטעמ' דאיצטריך לרב יוסף למימר כוסברתא אין בה משום רפואה הוא משום שלא יטעו העולם לעשות רפואה זו דכוסברתא כיון דמהני לעין כל דהו בשום ענין לכן אמר רב יוסף דאין בה משום רפואה אף דמהנהו כל דהו והטעם כדפי' אח"כ דאפי' לדידיה קשי ליה לכאב ויצא שכרו בהפסדו. שמעינן מינה דאי לאו דכוסברתא קשי לעין ומזיקה היה מותר בכוסברתא מאחר דמהני פורתא בשום ענין אלא דמאחר דקשי לכאב העין אף דמהנהו פורתא ההיא הנאה כמאן דליתא דמיא ולהכי אסר רב יוסף משום דיצא שכרו בהפסדו. אם כן דון מינה בנ"ד דמאחר דמשקיט הכאב ואינו מגיע לעין נזק מביצה זו ויש בה הקרבת התועלת והרחקת הנזק דפשיטא דשרי מאחר שמשקיט לו הכאב. ומי שדרכו לדחות יכול לדחות ראיה זו דאי' לומ' דרב יוסף דאסר משום תרתי אסר הא' דמידי דמזיק הוא שנית דמשום ההיא הנאה פורתא לית לן למישרי וחדא מינייהו נקט. מ"מ האמת יורה דרכו שאין זו דחייה דאי הכי הוה ליה לרב יוסף לפ' ולא לסתום את דבריו. ובעיני ראיה נכונה היא.
30
ל״אעוד יש לי ראיה נכונה מבוררת מדברי רבן של בני גולה הלא הוא מהרדב"ז במודפסות סי' ק"ל שנשאל אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהן צורך כ"כ והשיב וז"ל תשו' דבר זה מחלוקת בין הפוסקי' אני מן המקלין מדקאמרי' דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וא"כ יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהן צורך הא ליתא ודאי דאין כאן סכנת נפשות. אבל בדברים שיש בהן קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהן קצת צורך יבא לדברים שיש בהן צורך הרבה והדבר ידוע דאפי' ספק ספקא דוחה את השבת תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת אעפ"י שאיפשר להאכילו נבלה דהא אין בו אלא איסור לאו משום דילמא ידע שהיא נבלה ויקוץ בה ויסתכן עכ"ל הנצרך.
31
ל״בוהנה תשו' זו צריך להתיישב בה דק' במ"ש ואני מן המקלין מדקאמרי' דחויה היא שבת כו' דהא למ"ד דחויה היא שבת הוא מן המחמירין וכמ"ש מרן בשם הרשב"א וז"ל והרשב"א כתב בתשו' ששמע בשם הר"ם ז"ל שהורה לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה כו' דחיישינן שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול נבלה. ולי נר' שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר הותרה שוחטין לו כו' ולמ"ד דחויה מאכילין לו הנבלה ואין אנו עוברין לשחוט לו במקום שיש לו בשר לאכול כו' יע"ש. הרי דלמ"ד דחויה הוא מן המחמירין. וא"כ איך כתב הרדב"ז ואני מן המקלין מדקאמרי' דחויה כו'. תו קשה במ"ש אח"כ תדע שהרי שוחטין כו' דלכאורה נר' דאין מכאן ראיה למ"ש ז"ל משו' דאיהו ז"ל הורה להתיר בקצת צורך ויהיב טעמא איפשר שנצטרך לעשות לו צורך הרבה. ומ"ה יותר טוב לעשות לו דברים שיש בהם קצת צורך שלא נצטרך לחלל שבת בדברים שיש בהם הרבה מן הצורך דכל מה שנוכל להזהר ולהמעי' בחילול שבת ממעטינן. וכיון שכן איך מביא ראיה אח"כ לזה וכתב תדע שהרי שוחטין לחולה כו' ואין מאכילין לו נבלה דהשתא ראיה זו היא כלפי לייא ממה שהורה דלפי הוראתו היה לנו להאכילו נבלה ולא לשחוט כדי למעט בחילול שבת. וכדי ליישב דבריו ז"ל נראה לי שהרב הנז' ז"ל יסודתו במ"ש שם בחיבורו ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר דבתשו' ס"ו כתב שם בא"ד וז"ל וכלל גדול יש בידי שהשבת דחויה היא אצל חולה שיש בו סכנה אבל לא הותרה שבת אצל החולה ולא אמרינן כחול היא אצלו כו' ונפקא מינה שמותר לעשות לחולה שיש בו סכנה הדברים שנוהגין לעשות לאותו חולי בחול אבל אין עושין לו דברים שאינם רגילין לעשות לאותו חולי אלא עפ"י חכם רופא שאמר שצריך עכ"ל הנצרך. ונ"ל שכונתו דאיהו ז"ל מיקל טפי מהרשב"א דלדידיה ההפרש שיש בין האומר דחויה להאומר הותרה. היא דלמ"ד הותרה כחול שוייוה רבנן לגבי חולה שיש בו סכנה ומותר לעשות לחולה בשבת בין דברים הרגילין לעשות לאותו חולי בחול ובין דברים שאינן רגילין לעשותן בחול סוף דבר הרי הוא כחול גמור לגבי חולה זה לכל דבר. ולמ"ד דחויה היא כו' כל דבר שרגילין לעשות לאותו חולי בחול דוקא הוא דשרי לעשות לחולה זה בשבת אבל דברים שאין רגילין לעשות לאותו חולי בחול אסור והוא מעין מ"ש הרשב"א ז"ל לחלק בין מ"ד דחויה למ"ד הותרה וכמו שהביא איהו ז"ל דברי הרשב"א שם סמוך ונר' שכתב וז"ל ומהטעם שכתבתי למעלה שדחויה כו' העלה הרשב"א בתשו' שאם יש נבלה מאכילין אותו ולא שוחטין לו בשבת כו'. שכונתי לו' שאל תתמה ע"מ שכתבתי לחלק בין מ"ד דחויה להותרה. דדבר זה למדתי מהרשב"א ז"ל דכי היכי דהרשב"א חילק בין מ"ד דחויה למ"ד הותרה לענין נבלה ושוחטין כמדובר מדבריו אני למד לחלק בניהם ולהקל עוד דאפי' למ"ד דחויה שרי לו לעשות לו כל דבר שרגילין לעשות לאותו חולי בחול דוקא ולא דבר שאין רגילין לעשות בחול משא"כ למ"ד הותרה דשרי לעשות אפילו דבר שאין רגילין כדבר האמור ועפ"י דבריו הללו יובנו דבריו מ"ש בתשו' דסי' ק"ל וכתב דבר זה מחלוקת בין הפוסקים כו' פי' שעיקר השאלה שנשאל באותה שאלה לע"ד נר' שנשאל אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה דברים שאן בהם צורך כ"כ ואפילו הן מהדברים שאינם רגילין לעשות אותן בחול. והשיב שדבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין פי' דיש מחלוקת בין הפוסקים אם דבר שאין בו צורך כ"כ אם מותר או אם אסור ואפילו שהן בדברים הרגילין לעשות בחול דהא בחול רגילין לשחוט לו ולא להאכילו נבלה ובשבת אסור לשחוט במקום שמצוי נבלה למ"ד דחויה וכס' הרשב"א ז"ל. ואני מן המקילין יותר וס"ל דאף דברים שאינן רגילין לעשות בחול שרי לעשות בשבת מדקאמרי' דחויה היא שבת וס"ל דלמ"ד דחויה היא שבת ס"ל דאף דברים שאינם רגילין לעשות לחולה זה בשבת שרי כאשר ביאר הדבר באורך בסי' ס"ו. ומ"ש אח"כ וא"כ יהיה מותר כו' פי' אל תטעה לומר דסברא זו היא כמ"ד הותרה שבת וכו' וכיון שכן תטעה לומר שיהיה מותר לעשות אפי' דברים שאין בהן צורך כלל וכמ"ד הותרה דלא היא דליתא דלא שרי משום דאין כאן סכנת נפש בדבר הזה שאני עושה ומחלל שבת בדבר שאין בו תרופה ולכן לא ס"ל כמ"ד הותרה אלא כמ"ד דחויה וס"ל דאפי' למ"ד דחויה שרי לעשות כל דבר צורך ואפי' בצורך כל דהו שרי לפי שמוטב שנחלל שבת בדבר שיש בו קצת צורך דאיפשר שיתרפא ברפואה זו הקלה ולא נצטרך לחלל שבת לעשות צורך הרבה וזו סברא ישרה. ומ"ש אח"כ תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת וכו' לא אדלעיל קאי אלא למאי דסליק מיניה למ"ש והדבר ידוע דאפי' ספק ספקא דוחה את השבת ועלה קא' תדע כו' כלו' ראיה שכתבתי דאפי' ס"ס דוחה את השבת ראיה לזה דהא קי"ל שוחטין לחולה בשבת אף על פי שאי' להאכילו נבלה משום דילמא ידע שהיא נבלה ויקוץ בה ויסתכן דהרי יש כאן ס"ס אם ידע שהיא נבלה ס' לא ידע ואת"ל דידע שהיא נבלה דילמ' לא יקוץ הרי דיש כאן ס"ס ואפ"ה קי"ל דשוחטין בשבת ואין מאכילין אות' נבלה הרי דאפי' בס"ס דוחה את השבת כד"ה וזהו ודאי כפי ס' מהר"ם שהבי' הרשב"א משמו שהתיר לשחוט לחולה בשבת דילמא יקוץ וכלו' לפי סברת מהר"ם הרי יש כאן ס"ס. ואח"כ כתב טעם אחר משובח דלמה שוחטין במקום שיש נבלה. ואינו שייך לטעם ס"ס אלא שבא לחדש טעם אחר בדבר חוץ מטעמו דמהר"ם ז"ל דלפי טעם זה אפי' דס"ל כמ"ד דחויה היא שבת אצל חולה אפ"ה ס"ל דשוחטין לחולה אף במקום שיש בשר נבלה לאפוקי מס' הרשב"א ז"ל כנ"ל ליישב דבריו ז"ל. יצא מהמחובר שמדברי מהרדב"ז נר' בהדיא דביש קצת צורך בדבר דשרי ובהצטרפות הראיות שהבאתי למעלה הו"ל זה וזה גורם לדון בנ"ד דשרי כיון שיש קצת נחת רוח לחולה ואף לשחוק סמנים בשבת עצמו ולהניח בתוך הביצה ולסחוט תוך העין. וכ"ש דבנ"ד דמיירי דהסמנין כבר היו שחוקין ומונחין תוך הביצה מע"ש דפשיטא דשרי לסחוט הביצה תוך העין בשבת בתחילת אוכלא להשקיט הכאב בלי ספק.
32
ל״גאמנם במה שנסתפק השואל ה"י בחצר השני אם הוא בסוף או לא ולרפואה אי שרי כנר' מתוך דברי השואל ה"י שהוגד לו מפי הרופאים המתעסקים ברפואת העינים שתרופה זו בתחילת אוכלא דאין בה תועלת לרפואה כי אם דוקא להשקיט הכאב בלבד. אבל בסוף אוכלא מועלת לרפאות ג"כ כן נר' מדבריו למדקדק בלשונו ה"י. וע"פי מונח זה נעתיק עצמנו לישא וליתן במה שנסתפק השואל ה"י בהצד הב'. וכמדומה לי שספק זה של השואל ה"י בהצד השני הוא עצמו מה שנסתפק הרא"ש בפ"ב דע"ז עלה דאמרינן התם עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה דבס' משנה דשחיק סימני' מאתמול אבל משחק ואתויי לא א"ל ההוא מדרבנן כו' ונסתפק שם הרא"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו לישראל לעשות לו רפואה בשבות כי שחיקי סמנים מאתמול דהא איכא איסור מדרבנן משום שחיק' ככל רפואה דאסורא משום שחיקת סמנים כשם שהתירו לו אמירה לגוי דשבות הוא. או"ד לא התירו אלא אמירה לגוי אבל שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל לא התירו כיון שהישר' עושה מעשה בידים. ומרן בב"י סי' שכ"ח הביא ספק זה דהרא"ש יע"ש ואף שהלשון שכתבו אין זה לשונו מ"מ הן חסר הן יתר זהו תורף ספקו דהרא"ש. וראיתי בהרב מגן דוד שכתב על ספק זה שנסתפק הרא"ש והטור בסי' שכ"ח וז"ל ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש והטור ז"ל בזה במה שנסתפקו דהא איתא בפ"ב דביצה כו' אמרי' התם אמימר שרי למיכחל עינא בשבת ע"י גוי ואיכא דאמרי דאמימר גופיה כו' א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. והא מר מסייע דעמיץ ופתח. א"ל מסייע אין בו ממש שמעי' דע"י ישראל אסו' וכן פי' שם הרא"ש וכן פי' הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולי שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר ע"י ישראל. והא דאמרי' בפ"ח שרצים עין שמרדה כו' כבר תירץ הר"ן ז"ל דהתם עכ"פ היה סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר כו' אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפי' באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לגוי ואין לו' כו' עד ואין לו' דאמימר מיירי לשחוק הסמ' בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט וזה ודאי מיירי כששחק קודם י"ט וכן פי' רש"י להדיא התם למיכחל להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה שם רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקים מאתמול צריך דוקא ע"י גוי כו' ולבסוף כתב אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע לישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויורני עכ"ל ז"ל.
33
ל״דואני עני וכואב מראות ברע אשר מצא לגדולי ישראל ג' אבירי הרועים הרא"ש והטור ומרן ז"ל בב"י שנתן נפשו לקיים ספק זה דהרא"ש והטור כאשר יראה הרואה שם בב"י ובכ"מ פ"ב דשבת יע"ש דלכאורה נר' דלכולהו אישתמיט להו סוגיא זו דפ"ב דביצה לדעת הט"ו ז"ל. ואשתומם על המראה כשעתא חדא ותל"י יגעתי ומצאתי והיו עיני ולבי שם בהך סוגיא וז"ל בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט היכא דאיכ' סכנה כגון רירא דמא דימעתא וקדחתא ותחילת אוכלא לא מיבעיא לי דאפי' בשבת שרי כי קמיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור איתיבה כו' אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת איכא דאמרי אמימר גופי' כחל עינא מגוי בשבת א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתיך דא' עולא כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת וא"ר המנונא כל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה הנ"מ היכא דלא מסייע בהדיה אבל מר קא מסייע דקא עמיץ ופתח. ופריק ליה מסייע אין בו ממש ע"כ. ופי' רש"י למיכחל עינא לשום בו כחול לרפואה. רירא כו' דמה כו' דמעתא כו' קדחתא כו' תחילת אוכלה כו', דאפי' בשבת שרי כדאמרי' במס' ע"ז שורייני דעינא באובנתה דליבא תלו סוף אוכלה כו'. נמצא דרב אשי דהוא מארי דתלמודא כדבעא מיניה האי בעיא מאמימר כבר ידע האמור שם בההיא סוגיא דע"ז דהיכא דאיכא סכנה כגון רירא ודמעתא וכיוצא דמותר בשבת אפי' בשחיקת הסמני' בשבת ולא כדסברוה מעיקרא התם משום דשורייקי דעינא כו' ומיבעיא ליה בסוף אוכלה ופצוחי עינא. ואע"ג דאסיקנא התם בע"ז אבל פצוחי עינה וסופי אוכלה לא. היה סבור ס"ד דהתם לענין שבת איתמר אבל לגבי י"ט היה סבור שהיה מותר משום דהיה מיסתמיך ואזיל על ההיא ברייתא דאין מכבין בקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר שכן מצינו דאיתביה רב אשי לאמימר כדפשט ליה דאסיר איתיביה רב אשי מהך ברייתא וזה פשוט. ובודאי דכי קא מיבעיא ליה לרב אשי בסופי אוכלה ופצוחי עינא הוא אי שרי בשחיקת סמנים בי"ט עצמו דומיא דהתחלת אוכלא ורירא כו' דשרי אפי' בשחיקת סמנים בשבת ובי"ט וגם זה פשוט. ובתר הכי אמרו אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת וס"ל להרא"ש דהך דאמימר דשרא למיכחל עינא מגוי בשבת חייב באופן הנז"ל שהוא בשחיקת סמנים שהתיר שיאמר ישראל לגוי בי"ט שישחוק לו סמנים ויכחול את עיניו. ויש קצת ראיה לזה ממה דמצינו דאתיביה רב אשי לאמימר מההיא דא' עולא והוסיף ידו שנית לאותוביה ממימרא דרב המנונא. דמה לו להזכיר הך מימרא דרב המנונא הרי במימרא דעולא בלחוד הרי יש בה כל הצורך לאותובי מינה אלא דע"כ לו' דהך דשרי אמימר הוא דאמרן דשרי לו' לגוי לשחוק לו סמנים ולכן הך מימרא דעולא בלחוד לא הוי תיובתא גמורה לדינו דאודי אמימר משום דעולא סתמא קא' כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת. ואיפשר לפ' דהכי קא' כל צורכי חולה שכבר מוזמנין מאתמול עושין ע"י גוי אך לא דמשמע בהידיא שהתיר עולא לשחוק סמנים ע"י הגוי בשבת באופן דדברי עולא איכא למשמע הכי ואיכ' למשמע הכי לכן הביא רב אשי מימרא דרב המנונא נמי שפי' דבריו יותר וא' כל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה דמשמע מדבריו יותר דשרי לו' לגוי בשבת שיעשה המלאכה בו ביום כשחיקת הסמנים וכיוצא דהוי כנדון דשרא אמימר כמדובר ואפילו הכי איתיביה משום מסייע ופריק ליה מסייע אין בו ממש.
34
ל״היצא מהמחובר דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ע"י גוי בשבת הוא ואפי' ע"י שחיקת סמני' והרב ט"ז ז"ל רמזו כלאחר יד ודחאו מכח דברי רש"י ז"ל ולכן בס"ד אכתוב שאין מדברי רש"י ז"ל הכרח אלא האמת דפשט השמועה כדפי' דמאי דשרי אמימר למיכחל עינא בשבת ע"י גוי מיירי ואפי' ע"י שחיקת סמני' בשבת. וכן נר' דס"ל להרא"ש ז"ל הכי בפשט שמועה זו. תדע לך דהכי ס"ל דהא בפסקיו בתר דמייתי הך בעיא דרב אשי דבעי מאמימר עד א"ל אסור כתב וכן הלכתא והנ"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר שרי למיכחל עינא מגוי וא"ד אמימר גופיה כחל מגוי בשבת. ואשר רוח בו בלבבו יבין דס"ל להרא"ש ז"ל בפי' הסוגייא כדפי' מדכתב אחר הוראת אמימר דאסר א' וכן הלכתא פי' דאסור בשחיק' סמני' בסוף אוכלא פצוחי עינא כאשר הוכחנו כן מדברי הש"ס וכתב אח"כ והנ"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר וכו' דהדברים ממשמשין ובאי' דהכי הוי פי' והנ"מ דבסוף אוכלא ופצוחי עינא אסור בשחיקת סמני' בשבת דוקא ע"י ישר' כיון דאין סכנה בדבר אבל מגוי שרי כלו' מגוי כי האי גוונא שרי לו' לגוי לשחוק סמני' בשבת ויכחול עינו דהא אמימר שרי וכו' פי' בכי האי גוונא התיר אמימר לו' לגוי שישחוק לו סמני' בשבת ויכחול כנ"ל אמתותן של דברים דהכי ס"ל להרא"ש ז"ל בפשט שמועה זו. וכיון שכן ממילא הוסרה והודחה תמיהת הרב ט"ז ז"ל דודאי אין מכאן ראיה לספקו דהרא"ש מהאי סוגייא משום דע"כ לא שרא אמימר למכחל עינא ע"י גוי בשבת ולא ע"י ישר' הוא משום דאיירי בשחיקת סמני' בשבת ולכן לא שרא אמימר אלא דוקא ע"י גוי ולא ע"י ישר' דכיון דאין סכנה בדבר היאך נתיר לו לישר' לשחוק סמני' בשבת. וספקו דהרא"ש הוא במי שאין לו אפי' סכנת אבר אי שרי ליה לישר' לעשות לו רפואה בשבות כגון דאית ליה סמני' שחוקי' מע"ש דליכא אלא איסור' דרבנן משום גזירה דשחיקת סמני' בשבת כמו שהתירו ע"י גוי בשבות דאמירה לגוי שבות. או"ד דע"כ לא התירו אלא אמירה לגוי אבל בשבות דאית ביה מעשה ע"י ישר' לא התירו כיון שהישר' עושה מעשה בידים כנז"ל. וא"כ אי איפשר למפשט ספקו דהרא"ש מההיא דההיא דאמימר שאני כיון דאיירי בגוי ששוחק הסמני' בשבת ולהכי הוה ס"ד דאסור משום מסייע דהוי כמי שמסייע נמי בשחיקת סמני' עד דפשיט ליה דמסייע אין בו ממש. באופן דאין פשיטות לספקו דהרא"ש ז"ל כלל מהך סוגייא כמדובר. ומה שנסתייע הרב ט"ז ז"ל מדברי רש"י ז"ל שכתב למכחל עינא לשום בו כחול לרפואה. אינה סייעתא משום דדברי רש"י הנז' קאי אתחילת הבעיא דבעי רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. ועד ממהר לזה מ"ש אח"כ הירא וכו' דמא וכו' דזה מורה באצבע דקאי אתחילת הבעיא אלא דהמדפיס שינה את הלשון וכתב במקום לכחול את העין למיכחל עינא והיא היא וכיון דקאי לתחילת הבעיא מוכרח לו' דבעייתו היא בשחיקת סמני' אי שרי ע"י ישר' בי"ט או לא כמש"ל. ומ"ש רש"י ז"ל לשום בו כחול לרפואה הוא משום דתרי גווני כוחל איכא א' בפוך כדאי' פ' המצניע במתני' הגודלת והכוחלת דהתם אסור משום כותב או משום צובע למ"ד יע"ש. וכוחל אחר הוא שכוחל עיניו משום דכאיב ליה משום רפואה. ולהכי פי' רש"י דהך כוחל דהכא דבעי רב אשי מיירי משום רפואה כדמוכח מדברי הש"ס כנ"ל וכנ"ל דהרמב"ם ז"ל הכי ס"ל בפשט שמועה זו דפ"ב דביצה כמ"ש והכי מוכח מדבריו כמ"ש בפ"ב דשבת וז"ל חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי כיצד וכו' לבשל לו ולאפו' לו ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו וכן כוחל עיניו מן הגוי וכו' דמדכתב וכן כוחל עיניו מן הגוי נר' דקאי למ"ש ברישא לבשל לו וכו' דהוי מלאכה גמורה דכוותא נמי גבי מ"ש וכן כוחל עיניו מן הגוי דמיירי נמי במלאכה גמור' וכגון שאו' לגוי לשחוק לו סמני' ולאתויי דרך ר"ה. ובודאי חילי דליה מהאי סוגייא דפ"ב דביצה כמש"ל. וכן מצאתי דהכי מפ' הב"ח ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל לדעת הטור ובהכי יישב קו' מרן הב"י יע"ש אך לא פי' דמסוגייא זו הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה אמור מעתה נמצא ספקו דהרא"ש ז"ל לא נפשט ובמקומו עומד. אמנם הר"ן פשטו לחומרא בפ"ח שרצי' והביא ראיה לדבריו יע"ש. ומרן הקדוש וז"ל והרשב"א פשט ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפי' ע"י ישראל עכ"ל. ואני בעניותי לא זכיתי להבין דברי מרן דמהכא משמע ליה שהרשב"א פשט ספק דהרא"ש ז"ל לקולא. דהא כל ספקו דהרא"ש הוא בחולה דאין בו אפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע"י ישר' או לא. והרשב"א לא כתב דמותר לישראל לעשות רפואה בשבות דרבנן אלא כשיש סכנת אבר שכ"כ או שיש סכנת אבר כו'. וביש סכנת אבר לא נסתפק הרא"ש אם מותר לעשות לו רפואה ע"י ישראל דהא בהדיא כתב דמותר ודייק לה מהך סוגיא דע"ז יע"ש ואין לו' דמשמע ליה למרן הכי ממ"ש הרשב"א בתחילת דבריו חולה שאין בו סכנה כו' דמשמע דמיירי דאין בו אפי' סכנת אבר. דאי הכי ק' דלמה איצטריך ליה להרשב"א לו' או שיש סכנת אבר כו' דהן דברי מותר דהא מכ"ש אתייא דאם באין אפילו סכנת אבר התיר הרשב"א לעשות לו רפואה ע"י ישראל מכ"ש כשיש סכנת אבר דפשי' דשרי ולמה ליה להרשב"א לכתוב עוד חלוקה זו דאתיא במכ"ש. ואין לו' דס"ל למרן כדברי הרשב"א ז"ל דזו ואין צ"ל זו קא' דזה דוחק. אלא ודאי דאי איפשר לפ' דברי הרשב"א הכי אלא דמ"ש בתחילת דבריו חולה שאין בו סכנה מיירי בחולה שאין בו סכנת הגוף כחולה שאין בו סכנה הנז' בכל מקום סתם ואח"כ כתב או שיש בו סכנת אבר כלו' שאינו חולה כל גופו אלא אבר א' מאיבריו ויש באותו אבר סכנה שיתבטל והוא יחיה לעד ועל שניהם כתב דשרי לעשות רפואה ע"י ישראל. אבל בחולה בא' מאיבריו ואין לו בגופו סכנה ולא באבר זה דמחש ביה מנ"ל דס"ל הרשב"א דשרי לישר' לעשות לו רפואה ע"י יש' בזה לא דבר הכתוב ולא נגע בספק זה דהרא"ש כלל. והדרא קו' לדוכתא על מרן ז"ל כמדובר. (עיין בס' יד אהרן).
35
ל״וויותר יגדל התימה על הרב כנה"ג ז"ל שתמה בשיירי סי' שכ"ח על הרדב"ז ז"ל ויותר על דברי מרן שהביא ב"י תשו' דהרשב"א הך דהכא ובי"ד סי' קצ"ה הביא התשו' דהמיוחסו' סי' קכ"ז דסתרי אהדדי. ובתי' הב' הגיהה ויש בו סכנת אבר ולפי גירסא זו לא שרי ע"י ישראל א' דוקא כשיש סכנת אבר ואי לא לא. ואם גירסא זו אמיתית אכתי ק' דנמצא דהרשב"א לא נגע בספרו דהרא"ש כלל ואיך כתב מרן דהרשב"א פשט ספק זה לקולא והוא ז"ל עשה העלמת עין ולא הרגיש בדבר כלל יע"ש. סוף דבר הכל נשמע שספק השואל ה"י היא היא ספקו דהרא"ש ומרן בשולחן שהביא ג' סברות והכריע בס' הג' שהיא ס' הרמב"ן כאשר הכריחו המגינים ז"ל ולאפוקי מס' הב"ח והלבוש ונימוקם עמם יע"ש. והשתא כיון שהכריע מרן דבאין סכנת אבר דשרי ע"י ישר' בשבות ע"י שינוי כס' הרמב"ן ז"ל. מינה לנ"ד בסוף אוכלא לרפואת אבר שרי ע"י ישראל כיון דשחיקי סמנים מע"ש ואין בו אלא משום שבות ע"י שינוי שיסחוט הביצה לתוך ידו ויתננו בתוך עינו דהוי שינוי כל דהו אכן ליתן מביצה זו ע"ג העין נ"ל דכולי האי לא שרי ע"י ישר' וראיה מהא דאמרי' פ"ח שרצים דף ק"ח א' שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותן ע"ג עינו בשבת בר לואי כו' עד כולי האי לא שרא מר שמואל עכ"ל ועיין מ"ש רש"י. והתוס' הקשו בפ"ק דשבת דף ח"י בההיא דאמרי' התם ומניחים קילור ע"ג העין מע"ש כו' ותירצו די"ל דלקמן איירי באדם בריא ולתענוג כו' יע"ש. וק"ק ההיא עובדא דבר לואי דנר' דמיירי מר שמואל לרפואה. והיאך כתבו דמיירי בבריא. ולזה י"ל דמימרא דמר שמואל איירי בבריא ולתענוג ובר לואי חשב דאפי' לרפואה הוה שרי שמואל ואפילו בדעמיץ ופתח וא"ל מר עוקבא דלא היא כנ"ל לשיטת התוס'. אמנם הרא"ש והטור והר"ן ז"ל כולן הושוו לדעת א' דההיא דפ"ק דשבת מיירי בקילור עבה דומיא דאספלנית. ודפ"ח שרצים מיירי בקילור צלול יע"ש וכן נוטין דברי הש"ס ודברי רש"י למדקדק שם יע"ש. וכן פסק מרן בשולחן הטהור. וכיון שכן בנ"ד שנתנ' ביצה זו בקילור עב ודאי דלא שרי להניחו בשבת ע"י ישראל אלא ע"י גוי. אמנם במים הנסחטים שדומה לקילור צלול שרי ע"י ישראל ובשינוי.
36
ל״זקם דינא דלתחילת אוכלא דאיכא סכנת אבר ונפש אפילו להשקיט הכאב שרי ע"י ישר' ואפילו בשחיקת סמנים בשבת וכ"ש בנ"ד דמיירי דשחיקי סמנים מע"ש. ובסוף אוכלא ולרפואה שרי לישר' לסחוט הביצה ע"י שינוי דהיינו לתוך ידו או לתוך כלי ולהניחו תוך העין. והביצה עצמה להניחה ע"ג העין לא שרי כי אם דוקא ע"י גוי אם הוא צריך לה. ואם בסוף אוכלא לא מהני תרופה זו לרפואה אלא לפצוחי עינא לא שרי אפי' ע"י גוי כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילני משגיאות כה דברי עבד נרצע לפני ה' ולחושבי תורתו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי:
37
ל״חנשאלתי ביום שבת קדש מאת הבעלי בתים יראי ה' אחר המנחה אם מותר בשבת לעשות הקאשטאנייטא"ש דהיינו שכופף האדם פרקי היד בידו אחרת בחוזק ומתפרקי' פרקי היד כאיש אשר יעור משנתו אם יש שום נדנוד איסו' בדבר והלכה זו נתעלמה ממני ולא אמרתי להם לא איסור ולא היתר ובביתי ובחומותי נתתי אל לבי להתיישב בדבר וזה החלי בס"ד.
38
ל״טתשובה בראשית בכורי כל אפרוש כפי אל ה' הוא יהיה עם פי והגיוני ואל אכשל בדבר הלכה כי בתחילת המחש' חשבתי דרכי לדון בדמיונות לדמות הא מלתא למאי דתנן בפ' חבית מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן וכו' ונרתעתי לאחורי דלא דמיא נ"ד להאי מלתא כעוכלא לדנא ואין צורך להאריך בדברים פשוטים. ואי אתינא עלה משום איסור השמעת קול מצינו קצת ראיה לנ"ד מתשו' הרב ת"ה ז"ל בה' שבת סי' ס"ב וז"ל מה שרגילין להקיש באגודל ובאמ' באצבע לשחק בו לתינוק אי שרי למיעבד הכי או לאו. תשוב' יראה דשרי ואע"ג דתנן וכו' מ"מ נראה להביא ראיה להתיר בכה"ג מהא דתנן פ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מקישין לפניו באצבע צרדה וכו' ואין לומר דהיינו טעמא משום דאין שבות במקדש דא"כ הו"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפרק אמר להם הממונה הכי אצירוף גחלים בחימום וכו' יע"ש דון מינה לנדון דידן דליכא איסור השמעת קול דשרי ואע"ג דבדברי הרב איכא למשרי בהו נרגא דאצבע צרדה אינו מותר אלא משום דאין שבות במקדש אבל בעלמא אסור משום השמעת קול משום דמכוין לשיר וכמ"ש הרמב"ם ביומא פ"ה וז"ל מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות וכו' ומה שכתב ואין לומר דהיינו טעמא משום דאין שבות במקדש דא"כ הו"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפ' א"ל הממונה הכי אצירוף גחלים אינה ראיה דהרי בכמה מקומו' מצינו במתני' דהתירו לכהנים לעשות בשבת ולא פירש בהדיי' דטעמא הוא משום דאין שבות במקדש וההיא דצירוף גחלים שאני דכיון דקס"ד דהוי מלאכה דאורייתא והקשו בגמרא דהיכי שרי תירצו דאינו אלא מדרבנן ומשום דאין שבות במקדש וכמ"ש התוס' יע"ש מ"מ בנדון דידן שאינו מכה בכח וכההיא דמכה על הדלת בטבעת הקבוע בדלת וגם אינו מכוין לשיר פשיטא ודאי דאין לאסור משום השמעת קול כדבר האמור גם אין לדמות נ"ד למאי דתנן במתני' סוף פרק חבית סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין לשפשפן בכח ע"כ והרמב"ם בפי' ובחיבורו פ' כ"א דין כ"ח כתב ואין מתעמלין בשבת איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכחו עד שייגע ויזיע וכו' וכתב הרב המגיד פי' רש"י וכתב דפירוש רבינו עיקר ונראה שה"ה בתר בפירוש הרמב"ם יותר מפירוש רש"י מכח דברי התלמוד שאמרו שם אבל לא מתעמלין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י אסור לעמוד בקרקעיתא של דיומסת מפני שמעמל' פי' מחממת ומרפא אבעייא להו וכו' עד אבל הכא משום הבלא כיון דחמים עלמא טפי מעלי ע"כ אלמא דטעמא דלא מתעמלין הוי משום הבל פי' שמזיע מן ההבל ומשום הכי הכריע ה"ה כפירוש הרמב"ם ז"ל ונדון דידן לשוייה להך דלא מתעמלין כפי' הרמב"ם ז"ל ואסור דליתא דהא הך דלא מתעמלין לפי' הר"מ ז"ל הוי איסורו משום רפואה וכמו שסיים הר"מ שם וכתב שאסור לייגע עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהוא רפואה יע"ש ול"ד לנדון דידן דליכא רפואה ובחושבי מחשבות עלה בדעתי להביא ראיה לנ"ד מהא דגרסי' בפ' כל הכלים דף קכ"ג וז"ל אסובי ינוקא ר"נ אסר ורב ששת שרי אר"ן מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין בשבת ור' ששת התם לאו אורחיה הכא אורחיה ופי' רש"י אסובי ינוקא להחליק סדר איבריו כשהו' נולד אבריו מתפרקין וצריך לישבן עכ"ל ובסוף פרק מפנין אר"נ כל האמור בפ' תוכחה עושין לחיה בשבת וכו' עד מכאן שמלפפין הולד בשבת ופירש רש"י ז"ל מלפפין ולאו היינו אנסובי ינוקא דאמרינן לעיל פרק כל הכלים דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסור אלא לפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסקיאות עכ"ל ובפ' חבית דף קמ"ז אמרי' אין מעצבין את הקטן אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י לפופי ינוקא בשבת ש"ד והאנן תנן אין מעצבין התם בחומרי שדרא דמחזי כבונה ע"כ ופי' רש"י לפופי כמו שעושין לקטן שיתישבו איבריו ולא יתעקם בחומרי שדרא שדרך חולייות של שדרא שנתפרק אחד מהם ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרו כל האמור בפ' תוכחת עושין לחיה בשבת עכ"ל. והדבר הקשה בדברי רש"י נר' לעין כל דהלא ממ"ש בההיא סוגייא דפ' כל הכלים בעניין אסובי ינוקא נראה שהוא מפרש בקטן שנולד ונתפרקו איבריו ביום שנולד בו ובהכי הוי פלוגתא דר"ן ור"ש דר"ן אסר ליישב איבריו אפי' באותו יום שנולד בו ומה שהתיר ר"ן בלשונו בסוף מפנין הוא לפופי בעלמא בחגורות וכיוצא כמ"ש איהו כי היכי דלא ליתו דברי ר"ן פלגן בהדייהו וא"כ קשה מ"ש בפ' חבית גבי מתני' דאין מעצבין דלאחר זמן מיירי דאי ביום לידה אמרו כל האמור בפ' תוכחת עושין לחיה בשבת וממרא זו הוי דר"ן ור"ן אסר באסופי ינוקא שנתפרקו איבריו ליישבם אפילו ביום שנולד בו וא"כ היכי כתב רש"י דאי ביום שנולד מות' לר"ן אפי' ליישב איבריו שנתפרקו בעת הלידה והוא היפך מ"ש בפ' כל הכלים דמשמע דאסר ר"ן ליישב איבריו שנתפרקו בעת הלידה וכ"ש בחומרי שדרא דלא התיר ר"ן לעשו' בשבת אלא לפופי ינוקא בעלמא בחגורה ולא ליישב הפרקים וכמ"ש רש"י בהדייא בסוף מפנין כנז"ל וכיון שכן דברי רש"י ז"ל מרפסן איגרי. ושאלתי זה להת"ח ה"י והשיב לי איש עמתי בתורה כמוהר"י אזולאי ה"י דלא קשה דמ"ש רש"י ז"ל בסוף פ' חבית הוא לס' רבה בר בר חנה ור"י דפליגי אר"ן דאסר ליישב פרקי הולד אפי' ביום שנולד והם פליגי אר"ן וס"ל דל"מ דמותר ליישב פרקי הולד ביום שנולד בו אלא אפי' בחומרי שדרא דמחזי כבונה ס"ל דשרי ביום שנולד בו בשבת ואינו אסור כי אם מיום ראשון ואילך ולפי ס' רבה ור"י הוא דפירש רש"י הכא ולא לס' ר"ן. ואע"ג דחזינן ליה לרש"י שהביא ראיה מדברי ר"ן דסוף מפנין דאמר ר"ן כל האמור בפ' תוכחה וכו' דמשמע שדבריו אלו הם לדעת ר"ן והיכי אמרי' דלא אתייא כר"ן הא ל"ק דרש"י ז"ל רצה לגלות לנו דאינהו אמוראי ס"ל הא דאמר ר"ן כל האמור בפ' תוכחה דשרי לכל מלי ביום שנולד בו התינוק אפי' ליישב איבריו שנתפרקו ואפי' בחומרי שדרא אכן ר"ן ס"ל דאין מפ' תוכחה להיכא דנתפרקו איברי התנוק דשרי ליישבם כס' רבה ור"י אלא דוקא לעניין לפופי בעלמא בחגורות וכיוצא ולא ליישב הפרקים. ועדיין צריכין אנו למודעי דמי יימר דאנהו אמוראי פליגי אר"ן ראיה לזה שר"ן בפ' כל הכלים בהך סוגיא דאסופי ינוקא נסתייע מהך מתני' דאין עושין אפיקטוזין ופי' רש"י ז"ל דהוי משום תקוני גברא ולא לרפואה ואיל' הכא בסוף פ' חבית אמרו בש"ס על הך דקתני מתני' דאין עושין אפיקטוזין משמה דרבה ור"י דל"ש אלא בסם אבל ביד מותר ופירש רש"י בסם דדמיא לרפואה וגזרה משום שחיקת סמנין. וע"כ אית לן למימר דפליגי אינהו אמוראי רבה ור"י אר"ן כדאמרן ומדפליגי בהאי חלוקה דאין עושין אפיקטוזין פליגי נמי בחלוקת הנישנת בצידה דאין מעצבין את הקטן ובפרט לדעת התוס' ז"ל שכתבו בפ' כל הכלים ד"ה אסובי ינוקא שתירץ ר"ת דעיקר ראיית ר"ן הוי מסוף המשנה דאין מעצבין את הקטן יע"ש. ולרב נחמן הוכיח במישור מהך מתני' דאסור לאנסובי ינוקא ליישב אפי' שאר איברי הגוף ואילו אינהו אימוראי לא אסרו כי אם דוקא בחומרא דשדרא דמשמע דבכל שאר איברי הולד שנתפרקו כשנולד בשבת דשרי ליישבם וזה דלא כרב נחמן ודאי. ובכן ע"כ לומר דפליגי אינהו אימוראי ארב נחמן. אמור מעתה מ"ש רש"י ז"ל בסוף פ' חבית הוי לדעת אינהו אימוראי רבה ור"י דפליגי אר"ן זהו תורף ישובו ה"י.
39
מ׳וראיתי להרב המגיד שהקשה על הר"מ ז"ל שכתב באותו פ' וז"ל ואסו' לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלא יבא להשקו' סמנין המשלשלים עכ"ל וכתב ה"ה וז"ל ואסור לדחוק וכו' זה לא מצאתי מבואר אא"כ יהיה פי' לאנסובי ינוקא שאמרו בפ' כל הכלים ויפסוק רבינו כמאן דאסר והביאני לזה לפי שלא מצאתי בחיבורו דין אסובי שהזכרתי וא"כ הוא יש לתמוה למה לא פסק כרב ששת דשרי וצ"ע עכ"ל והב"ח כתב בסי' שכ"ח דהרמב"ם הוציא דין זה מהא דתנן ואין מעצבין את הקטן ואע"פי דבפרק כ"ב כתב דאין מתקנין חולייות שבשידרא וכו' דהכי אוקמוה בסוף פ' חבית וכו' היינו למאי דקס"ד דאין מעצבין היינו נמי לפופי ינוקא וכו' אבל פשוטו דאין מעצבין היינו לדחוק כריסו וכו' ודלא כפי' ה"ה דפירש דזהו אסובי ינוקא דא"כ קשה אמאי קא אסר ליה הלא הלכה כרב ששת דאפופי ינוקא שרי עכ"ל ז"ל דאין ספק שלא שלטה עינו עין עיונו במ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שפי' ואין מעצבין הוא השבת חולייות השדרא ועריכתן וזהו כמו בונה אבל כריכת הולד בבגדים וחתולו מותר עכ"ל הנה הרואה יראה דאין פי' עולה יפה דהא סתמא קאמר ולא למאי דקס"ד דהש"ס והאמת יורה דרכו ואין לך דוחק גדול מזה. ולעניין אי שרי ליישב פרקי הולד בשבת משמע דס"ל להרמב"ם דבכל גוונא אסיר למ"ב בחומרי שדרא דמחזי כבונה ממש אלא אפילו בכל שאר האיברים שנתפרקו אסור ליישבם דאין חילוק בין זה לזה. והוא ז"ל כבר הביא ההיא דאסור ליישב חולייות שבשדרא וה"ה אינך דהכי ס"ל בכוונת הש"ס דלאו דוקא חומרי דשדרא דאסור אלא דה"ה לכל שאר איברים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה למדקדק בדבריו הדק היטב יע"ש וזה ראיתי חזות קשה בדברי הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל ואסובי ינוקא פי' רש"י שמחליקים לקטן סדר איבריו שמלפפין אותו בבגדים ליישר איבריו וצריך לומר דמיירי ביום ב' דאילו ביום ראשון שנולד רב נחמן גופיה שרי ליה לקמן בפ' מפנין עכ"ל משמע מדבריו דס"ל להרא"ש ז"ל דרש"י ס"ל דאסובי ולפופי הכל עניין אחד ואין הפרש בין זה לזה וביום ב' הוא דאסר ר"ן והא דשרי ר"ן בסוף מפנין דיליף לה מפ' תוכחה דכל האמור וכו' חיה מותרת ללפופי בבגדים בחגורה וכיוצא בו היינו דוקא ביום הלידה ולרב ששת אפילו אסובי ינוקא שרי ביום הב' וכ"ש לפופי דשרי לרב ששת לעולם זהו תורף כוונתו ז"ל. וקשה טובא דאיך אפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דאסובי ולפופי הכל חדא מלתא היא והרי רש"י ז"ל כתב בהדייא בסוף מפנין דרב נחמן אסר באסובי שהוא עניין פריקת האברים ומשמע דאפי' ביום הלידה אסיר ולפופי שהתיר ר"ן הוא בלפופי בגדים בעלמא חגורה וכיוצא ולעולם שרי ר"ן לפופי והרא"ש ז"ל כתב להיפך אם לא שנאמ' שהרא"ש ז"ל לא הי"ל בנוסחתו בש"ס מ"ש רש"י ז"ל בסוף מפנין דמחלק רש"י בין אסובי ינוקא ולפופי ינוקא. דאכתי לא פלטינן מבנו הטור ז"ל שכתב בסי' ש"ל וז"ל אסובי ינוקא שרי פי' שמיישבין איבריו שנתפרקו מחמת צער הליד' ודוקא ביום הליד' אבל אח"כ אסו' אבל לכרכו בבגדים שלא יתעקמו איבריו שרי לעולם עכ"ל וק' תרתי חדא דאין דרכו של רבי להפוך עצמו לצד אחר דמ"ש כאן הוא היפך ס' אביו הרא"ש שנית שלכאורה נראה שפסק כרב נחמן ואנן קי"ל בכל דוכתה דהלכה כר"ן בדיני וכרב ששת באסורי. ועיין מ"ש הרב ב"ח ז"ל בזה ועיין מ"ש הרב שיירי כנסת הגדולה בסי' הנז"ל. ואשר אחזה לי ליישב דעת הטור שפסק כר"ש ובשיטת רש"י ז"ל אזיל דפלוגתא דר"ן ורב ששת הוא אי שרי ליישב איברי הולד שנתפרקו בעת הלידה וכמ"ש רש"י ז"ל באסובי ינוקא דר"ן אסר ליישב פרקי הולד שנתפרקו ואפי' ביום הלידה ורב ששת שרי ליישב איברי הולד דוקא ביום שנולד ולא אח"כ ובלפופי שרי אלי' דכ"ע בין לר"ן בין לרב ששת ואפי' מיום ראשון ואילך ולהכי פסק הטור ז"ל באסובי ינוקא שפי' שמיישב איבריו שנתפרקו מחמת צער הלידה ודוקא ביום הלידה וזה אתי כרב ששת דוקא כדבר האמור ובלפופי בבגדים שלא יתעקמו איבריו פסק ככ"ע דשרי לעולם ובהכי קא אזדא לה הקושייא דהוה ק"ל דלא פסק כרב ששת דליתא דלפום האי נראה דפסק כרב ששת דוקא. אכן לקושייא קמייתא לא מצינא לה פירוקא לפום שעתא.
40
מ״איצא מהמחוב' דבין למר ובין למר ס"ל דהאיברי' שנתפרקו מיום השני והלאה אסור להחזיר ליישבם בשבת א"כ דון מינה לנדון דידן דאסור משום דמחזי כמפרק איבריו וחוזר ומיישבם דיש איסור משום מפרק ומשום בונה כמו בחומרי שדרא. והדרי בי לדעתי דאין כאן לא מפרק ולא בונה דהא בכל מקום דאמרינן בנתפרקו איבריו ר"ל שנתפרקו לגמרי שאם אינו מיישבם ישארו מעוקמים ונעקרי' ממקומ' משא"כ בנ"ד כנר' לעין כל וכיון דאין כאן פירוק אין כאן בונה וא"כ גם מכאן אין שום הזכרה לאסו' בנ"ד. וסבור הייתי לדון בדמיונות ולהאריך ואפנה על ימין או על שמאל ולא ראיתי איסור בנדון דידן סוף המעשה שאין איסור בדבר וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין כ"ד לב נשבר אף רוחי הצעיר ניסים משה מזרחי.
41
מ״בשאלה אשה מניקת שלשה עיסה לפסח ונטף חלב מדדיה בעיסה אם יש לדון בעיסה הזאת כדין עיסה שנילושה במי פירות עם מים דקי"ל דממהרין להחמיץ או דילמא דאין לדון בחלב אשה דין מי פירות. ואת"ל דיש לדון כדין מי פירות עם מים אכתי מספק' לן אם לא נזהרו לאפות מיד אם היא אסור' או מותר'. ואת"ל דמותרת אם יכול לאוכלה בבשר על הכל ילמדנו בעלובה עיסה זו ויבא שכמ"ה.
42
מ״גתשובה חזרתי על כל המקרא ולא מצאתי מפורש בכתבי הקדש אי חלב אשה הויא כמי פירות אי לא ואפי' בחלב בהמה דלרוב הפוסקי' נחשב כמי פירות אפ"ה מצינו לכולבו ז"ל שכתב דחלב בהמה לא חשיב מי פירו' וכמ"ש מרן ז"ל בה' פסח סי' תס"ב וז"ל ומצאתי כתו' בכולבו דחלב לא חשיב מי פירות ומחמיץ ותמהני דהא אמרי' דריב"ל אמר לבניה מיומא קמא והלאה לושו לי בחלבא וכו' עד וכיון שכן הא ודאי חלב אינו מחמיץ וכן דעת כל הפוסקי' עכ"ל ז"ל יע"ש. וא"כ מאחר דאפי' בחלב בהמה איכא פלוגתא דרברוותא מהי תיתי לן לו' דחלב אשה חשיב מי פירות ואינו מחמיץ דהא חלב דבהמה חידוש הוא דנקרא מי פירות דבר היוצא מן החי ואין לך בו אלא חידושו. איברא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק עשירי מה' טומאת אוכלין שכתב וז"ל מי החלב הרי הן כחלב וחלב אדם שאינו צריך לו אינו לא משקה ולא מכשיר ולא מתטמא לפיכך חלב הזכר וכו' אבל חלב האשה בין שיצא שלא ברצון סתמו משקה ומתטמא או מכשיר מפני שהוא ראוי לתינוק עכ"ל. הרי שהרמב"ם ז"ל השוה חלב האשה לחלב הבהמה ששניהם מכשירין לרצון ונוסף עוד בחלב אשה דמכשיר אף שלא לרצון. וכיון שכן יש לנו לדון ה"נ בנ"ד דשוה חלב האשה לחלב הבהמה במה מצינו דלעניין הכשר דזה וזה שווין ה"נ בנ"ד זה וזה שווין לעניין דחשיב כמי פירות. ואף דלעניין בישול בשר בחלב אינם שווין חלב אשה לחלב דבהמה דהא קי"ל דהמבשל בשר בחלב בהמה עובר משום לאו דלא תבשל גדי וכו' והמבשל בשר בחלב אשה אינו עובר משום לאו דלא תבשל אלא דאסור מפני מראית העין וכמ"ש הרשב"א ז"ל והביאו מרן בי"ד בסי' א' דה' בשר בחלב דחלב בהמה אין בו איסור תורה אלא מדרבנן כאשר יראה הרוצה לעמוד בעיקרן של דברים יע"ש. וכיון שכן אין לנו ללמוד מבש' בחלב לכלפי לייא דהת' שאני כמדוב'. אכן אית לן למלף נ"ד מההיא דמכשירין במה מצינו כדבר האמור.
43
מ״דאמנם מדברי מרנא ורבנא הפר"ח ז"ל נר' דיש מקום ללמוד מההיא דמכשירין לכלפי לייא דחלב אשה אין לו דין מי פירות ומחמיץ שכ"כ בחיבורו לא"ח סי' תס"ו עמ"ש מרן ז"ל דין ג' שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומ' מותר ויש אוסרי' זו היא ס' הרוקח וכו' ובסייום דבריו כתב אבל מה שהשיג עליו שהרוק מכשיר זה פשוט בפ' מכשירין דתנן התם נפקא בתרא תולדות למים היוצא מן הפה ותנן נמי התם אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ורוקו וכו' והכי נקטינן כס' הרא"ש ז"ל שזיעת בתים בורות שיחי' ומערות וזיעת אדם אינם מחמיצין וגם אין להם דין מי פירות משום דלא חשיב משקה לענין הבשר ורוק נחשב משקה לענין הכשר ולפיכך מחמיץ עכ"ל ז"ל הרי דהרב הנ"ז ז"ל כללא כייל ותני דכל מידי דנחשב משקה לענין הכשר כהן וכיוצא בו דמחמיץ וכל מידי דלא חשיב משקה לענין הכשר כזיעת הבתים וחברוהי דאינם מחמיצין. דבר הלמד מעניינו לנ"ד דחלב האשה מחמיץ ואין לו דין מי פירות דהא מצינו דחלב אשה מכשיר וכמ"של דברי הרמב"ם ז"ל וכיון דחלב אשה מכשיר דין הוא דמחמיץ ואין לו דין מי פרות וכיוצא אלא כרוק וכיוצא דנחשב משקה לענין הכשר ומחמיץ. ה"נ בחלב אשה דקיי"ל דמכשיר הוא הדין דמחמיץ. האמנם דברי מרנא ז"ל בעיני יש מהם קצת דברים מגומגים וצריכין ביאור ויש מהם דברים קשין כגידין ואין להם יישוב א' בעולם לפי דעתי דעת הדיוט. והדברים המגומגים הן הנה במ"ש דזיעת הבתים ובורות שיחין מערות דאינם מחמיצין וגם אין להם דין מי פרות דמאי האי דקא' וגם אין להם דין מי פירות ולמאי נפקא מינה דהא כיון דא' מעיקרא דזיעת בתים וכו' דאינם מחמיצין ממילא משמע דדין מי פירות אית להו דאינם מחמיצין וכיון שכן מאי האי דק' דאין להם מי פירות ואיך חזר בו תכ"ד. ושאלתי לבעלי תריסין מקשיבין תי' להגיד פשר דבר. והם אמרו שפי' כונת מרנא ז"ל שהוצרך לכתוב דברים הללו משום דכיון דמעקרא קא' דזיעת הבתים וכו' דאינם מחמיצין יש מקום לטעות ולו' דיש להם דין מי פירות הוה ס"ד לו' דאם נתערבו אלו הנ"ז עם מים היה לנו לדונם כדין מי פירות עם מים דקיי"ל דממהרין להחמיץ. ולאפוקי מזה כתב הרב הנז' ז"ל וגם אין לו דין מי פירות כל' דאף דאינם מחמיצין אפ"ה אין להם דין מי פירות לעניין אם נתערבו במיים דקיי"ל דממהרין להחמיץ אלא דאין להם דין מי פירות כלל משום דלא חשיב משקה לעניין הכשר ולא מילתא היא ע"כ תורף דעתם בפי' דברי רבינו ז"ל. ולי הדיוט נר' לפ' קרוב לפי' והוא לפי שמצאנו בדין מי פירות שנחלקו בו גדולי עולם וכמו שהרב בעל הטורים ז"ל מאסף בסי' תס"ב יע"ש דאיכא מ"ד דמי פירות ממהרין להחמיץ אף בלא טיפת מים כלל. ואיפשר דלהכי כיון הרב ז"ל במ"ש וגם אין לו דין פירות לכלול דאף לפי מאן דסבר בעלמא דמי פירות לחודייהו מחמיצין הכא מודו דלית להו דין מי פירות כלל כיון דלא חשיב משקה לענין הכשר והיו כלא היו כנ"ל לפ' דברי הרב הנז' ז"ל. והדבר ה"ק טובא בעיני הוא במה שתלה ענין חמץ בדין הכשר וגזר או' דכל מידי דנחשב משקה לענין הכשר מחמיץ וכל שאינו נחשב משקה לענין הכשר אינו מחמיץ. והא איפכא מצינו דיין ושמן שהן מכלל הז' משקין דמכשירין ואינם מחמיצן לרובא דעלמא. והיכי כייל וא' דכל מידי דנחשב משקה לענין הכשר מחמיץ ודברי הרב הנז' ז"ל נפלאו ממני ולעת כזאת דבריו הללו צ"ע. *א"ה כפי מה שתרצו בעלי תריסין וכפי מה שתי' הרב המחבר עוד הוה בזה לית' לאקשויי במה שכתב הרב ז"ל וגם אין להם דין מי פירות משום דלא חשיב משקה לענין הכשר דהרי שאר מי פירות חוץ משבעה משקין דלא חשיב משקה לעניין הכשר ויש להם דין מי פירות לכן הנרא' לע"ד בכוונת הפר"ח הוא דמעיקר' כתב ס' הרוקח דזיעת אדם מהמיץ והיינו לפי שאין לו דין מי פירות ועל זה כתב הפר"ת ז"ל דנקטינן כסברת הרא"ש דזיעת אדם אינו מחמיץ וגם אין להם דין מי פירות כסבר' הרוקח והוקשה לו כיון דאין להם דין מי פירות אמאי אינו מחמיץ לזה קאמר משום דלא חשי' משקה לעניין הכשר וכיון דלא חשיב משקה לעניין הכשר אינו מחמיץ והיו כלא היו ורוק נחשב משקה לענין הכשר וגם אינו מי פירות לפיכך מחמיץ אבל שבעה משקין דהן מי פירות אע"פ דנחשב משקה לעניין הכשר אינו מחמיץ ובזה נסתלק הקושיות מעליו ודוק
44
מ״האמור מעתה כיון דדברי מרנא הפר"ח ז"ל הם מופרכי' מצד עצמן א"כ אין לנו עסק עמהן ללמוד מהם דחלב אשה מחמיץ דהא דבריו ז"ל אינהו גופייהו הויין כגון גזיר' והבו דלא לוסיף עלייהו הא אין עליך לו' אלא כלשון ראשון דיש לנו ללמוד נ"ד מההיא דחלב אשה דמכשירין במה מצינו דכי היכי דלענין הכש' חלב אשה שוה לחל' בהמה להכשיר ברצון הכא נמי לענין פסח להחשיבן כמי פירות זה וזה שווין דכי היכי דחלב בהמ' מוסכם מכל הפוסקי' רובם ככולם דחשיב מי פירות ה"נ חלב אשה חשיב מי פירות ואינו מחמיץ. וקצת ראיה איפש' להביא מדברי המרדכי בפ' כ"ש וז"ל מעשה ושאלו לר' באשה הכואבין לה דדיה ואמרו הרופאים להשים עליה קמח הנילוש בדבש ושמן זית מבלי מים אם מותר בפסח משו' חמץ והתיר משום דמי פירות אין מחמיצין ושוב בא מעשה לפני ר"י על חלב שנשפך על חיטים והתיר ר"י משום חמץ דמי פירות אין מחמיצין כדאמר ריב"ל לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא וטעמא משום מצה עשירה דאי משום חמץ אפילו בשאר יומא נמי אכן אותן החיטין אסורין לאוכלם עם בשר ולא סגי להו בהדחה משום דאית בהו צירייא כדאי' בפ' בתרא דע"ז עכ"ל. ומרנא הפר"ח ז"ל בסי' תס"ו הביא ראיה מהך עובדא בתרא דהמרדכי ז"ל להכריע כס' הפוסקי' דס"ל דחלב הוי מי פירות וסיים וא' ואעפ"י שהראי' אינה דדילמ' מאי דקא' ריב"ל מכאן ואילך לושו לי בחלבא היינו בשימור דומיא דמים עכ"ל ז"ל. גם דברים אלו קשים בעיני טובא דאיך כתב שהראיה שהביא ר"י ריב"ל לבניה וכו' דאינה ראיה משום דדילמא דמאי דקא' ריב"ל לבניה מכאן ואילך לושו לי בחלבה דהיינו בשימור דומיא דמים. ר"ל דלאו משום מצה עשירה כדקא' ר"י ואחר שאלת המחילה כדת דבר זה לא יתכן מכמה טעמי חדא דאי כסברתו ז"ל צריך להבין טעמא דריב"ל דקא' יומא קמה לא תלושו לי בחלבה ואי בשימור כס' הרב ז"ל אפי' ביומא קמא נמי ליכול ומה בין יומא קמא לשאר יומי דכיון דמותר ללוש בחלב בשאר יומא ע"י שימור א"כ ביומא קמא נמי ע"י שימור ליכול ויוצא בה י"ח דלאו עשירה מקריא דהא בעיא שימור דומיא דמים. דבשלמא לס' ר"י ניחא דביומא קמא הוי משום מצה עשירה ואין יוצאי' י"ח דבעינן לחם עוני וליכא דזו עשירה היה. אכן לשאר יומי דלא בעינן לחם עוני להכי קא"ל מכאן ואילך לושו לי בחלבה. אכן לס' מרנא ק' כמדובר ותו ק' דבלאו הכי מוכרת הדבר מעצמו לפ' כדפי' ר"י מדפריך הש"ס מהברייתא דאין יוצאי' ומתרצינן הא ליומא קמא הא לשאר יומי וכדקא"ל ריב"ל לבניה יומא קמא לא תלושו וכו' מכאן ואילך לושו לי בחלבה ומדמייתי סתמא דתלמודא סייעתא מדברי ריב"ל לחזק התירוץ דא' הא ליומא קמא הא לשאר יומי משמע דס"ל לסתמא דתלמודא דההיא דריב"ל טעמא הוי משום מצה עשירה דוקא כס' ר"י וזה פשוט ומבוא' לעיני השמש ועיין בדברי הרב בעל המאור ושכנגדו. סוף דבר דברי מרנא הפר"ח ז"ל נפלאו ממני וצל"ע
45
מ״ו*א"ה לדידי חזי לי דאין כאן קושיא כלל דסבירא ליה להרב ז"ל דלאו הא בהא תלייא ואע"ג דבעיי' שימור אינו יוצא בה י"ח בלילה הראשונה משום דלא קרינן ביה לחם עוני וכמו שכתב הרב ז"ל בסי' תעא ס"ה ובסימן תס"ב ס"א דמי פירות עם מים אע"ג דבעייא שימור לא קרינן ביה לחם עוני ואינו יוצא בה י"ח מצה בלילה הראשונה ולאפוקי מהרב ב"ח ז"ל שכתב דיוצא בה ידי חובת מצה בלילה הראשונה ולפי זה היינו טעמיה דריב"ל דקאמר יומא קמא לא תלושו לי בחלבא משום דאע"ג דבעייא שימור לא קרינן ביה לחם עוני ואינו יוצא י"ח מצה בלילה הראשונ' וכי תימ' דלא ראי זה כראי זה דשאני מי פירו' עם מים דכיון דהן עצמן אינם מחמיצין אלא ע"י עירוב מים לא קרי' ביה לחם עוני אבל כשהדבר עצמו מחמיץ כגון החלב שפיר קרינן ביה לחם עוני ויוצא בה י"ח מצה בלילה הראשונ' אף אני אבי' דומה בדומ' דהרי הכלב סבירא ליה דחלב לא חשיב כמי פירות ובא לידי חימוץ כמו שהובא לשונו בב"י סי' תס"ב ואפילו הכי כתב וז"ל מצה שלשה במי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא בה י"ח מצה שאינה מצה עשירה בכך משמע דס"ל דחלב הוי כמי פירו' ואינם מחמיצין והוא הפך סברתו שהרי כתב דלא חשיב כמי פירות ובא לידי חימוץ מלא ודאי כדאמרן דהא דלא חשיב כמי פירות היינו לענין חימוץ והלש בחל' צריך שימור כמים אבל לעולם דחשיב כמי פירות לעניין שלא לצאת בה י"ח מצה בלילה הראשונ' וזהו טעמי' דריב"ל. ועיין בס' הל' קט' ח"ב סי' ריא ובס' יד אהרן סי' תס"ב בהגהת ב"י ודו"ק.
46
מ״זמעתה אלכה ואשוב' למקומי דמהך עובדא קמא שהביא המרדכי ז"ל שנשאל ר"י באשה שכואבי' לה דדיה וכו' איפשר ללמוד לנ"ד דחל' אשה דין מי פירות אית להו משום דאיפשר לפ' דבעית השואל היא כך דהשואל הוה מספקא ליה האי ספקא דידן ממש וכונתו לו' אם מותר להשים רטיה על הדד מקמח הנילוש בשמן ודבש מבלי מים כיון דאיפשר שיתערב עם רטיה זו טיפת חלב ממעייני הדד וכיון שכן יהיה אסור לעשות רטיה זו בפסח משום דס"ד דהשואל דהחלב דין מים גמורי' אית ליה ולהכי קא מבעיא ליה משום דהוי מי פירות עם מים דקי"ל לדעת רוב הפוסקי' דממהרין להחמיץ. או דילמא דחלב נמי מי פירות חשיב ואין איסור בטיפת חלב אם יתער' ויהיה מות' והשיב ר"י דמותר לעשות רטיה זו בפסח משום דחלב דין מי פירות אית ליה ושרי דמה בכך אם יתערב טיפת חלב ברטיה זו דהוי מי פירות עם מי פירות. ואם נפרש בעית השואל דלהכי נתכוון. נמצ' דממל' איפשיטא ספקא דילן דהיא היא בעית השואל ופשיט ליה ר"י דחל' אשה דין מי פירות אית ליה. ואם נפשך לומ' דאין זו כונת השואל מאחר שלא פורש בדבריו לא השואל ולא הנשאל ואין מקום בדבריהם לשלול ספק זה אלא כפשוטן של דברים דנר' דמספקא ליה לשואל אי מי פירות מחמיצין או לו כיון כיון שיש מחלוקת גדול בין הראשונים ז"ל וא"כ אכתי לא איפשיטא בעיין. ומ"מ אכתי איפשר למפש' בעיה דידן מהך עובדא דאפי' תימא דהדברי' כפשוטן דמספקא ליה אי מי פירות מחמיצין או לא ולהכי קמבעיא ליה אם מותר לעשו' רטיה זו במי פירות בלבד. אפי' הכי איפשר למפשט בעיין יוצא בה י"ח מצה שאינה מצה עשירה בכך משמע דס"ל דחלב הוי כמי פירו' ואינם מחמיצין והוא הפך סברתו שהרי כתב מתשו' ר"י שתפס במושלם דשרי לעשות רטיה זו בפסח ולא לידי חימוץ מלא ודאי כדאמרן דהא דלא חשיב כמי פירות היינו לענין חימוץ והלש בחל' צריך שימור כמים אבל לעולם חש לדילמא יתערב ברטיה זו טיפת חלב מדדי האשה דאפי' תימא שהמכה אינה בפי הדד מ"מ אין להכחיש המוחש דרטיה זו היא עשויה להפיס המורסא והרי עינינו הרואו' דאי איפשר שלא יתערב ברטיה זו טיפת חלב בפתיחת המורסא יהיה ממקום שיהיה. ואפי' תימא נמי דהמעשה שנשאל עליו ר"י היה בזקנה דצמקו דדיה מהחלב ולהכי לא חש ר"י לטיפ' חלב. אפ"ה ר"י ז"ל לא היה לו לסתום את דבריו ולהתיר הסתם אם איתא דס"ל לר"י דחלב אשה דין מים גמורי' אית ליה היה לו לפ' את דבריו לו' דלא שרי אם לא שידעו בבירור הדבר שאינו מתערב טיפת חלב ברטיה זו. ומדסתם את דבריו ש"מ דס"ל לר"י דחלב אשה דין מי פירות יש לו ואם יתערב עם הרטיה אין איסור בדבר משום דהוי מי פירות עם מי פירות ולהכי סתם ר"י את דבריו כנ"ל ראיה קצת מהך עובדא לנ"ד דפשיטא דחלב אשה דין מי פירות אית להו ולהכי בנ"ד שאשה זאת נטפו חלב מדדיה לתוך העיסה הנילושה במים הנוגדים פשיטא דהוי מי פירות עם מים דקי"ל כחכמי' דאם לש יאפה מיד וכמ"ש מרן ז"ל בשולחן. מעתה נעתיק עצמינו לספק הב' שנסתפק השואל דאם לא נזהרו לאפותה מיד מה דינה. וראיתי בהרב בעל מגן אברהם ז"ל דאיהו נמי מספקא ליה ה"נ וז"ל יאפה מיד וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד ובהרא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואינו מחמיץ ע"כ יע"ש ודברי הרא"ש ז"ל באו בדרך ארוכה בפסקיו בפ' כ"ש והביאם הריב"ה בנו בסי' תס"ב ומהם למד הרב מגן אברהם ז"ל דאם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד דשרי דהא הרא"ש ז"ל ס"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ואפ"ה כתב גבי קיטוף דשרי משום דקיטוף הוי דבר מועט ה"נ אם נתערב מעט ממי פירות עם מים אם לא נאפה מיד שרי. ה"נ בנ"ד בתר דאסיקנא דחלב האשה דין מי פירות אית ליה וכשנתערב עם העיסה שנילושה במים הויא הך עיסה כעיסה שנילושה במי פירו' עם מים ומן הדין לכתחילה צריך שתאפה מיד מיהו אם לא נאפת מיד אפ"ה שרי כיון שהיה דבר מועט ונתבטל ודומה לקיטוף דשרי הרא"ש ז"ל כדבר האמור. ולספק הג' שנסתפק השואל אי שרי לאכול מצה זו עם בשר פשיטא דשרי דהא חלב האשה אין בו איסור תורה אלא מפני מראית העין ואין צריך ס' לבטלו וכמש"ל בשם הרשב"א ז"ל ופסקו מרן הקדוש בי"ד סי' א' מה' בשר בחלב ובפרט בנ"ד שהיה דבר מועט לית דין ולית דיין דיכול לאכול מצה זו בבשר והאריכו' בזה הן דברי מותר כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יסכים בדבר ויצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות כה דברי העבד ישר' לב נשבר לומד תורה מתוך עוני הוא הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
47
מ״חשאלה להיות שבשנה זאת ש' התפ"ה לקינו במכת הארבה בין פסח לשבועו' ועלה הכורת בגבולינו ויכס את עין הארץ ולא נותר כל ירק בשדה ויאכל את כל פרי העץ וגפן ותאנה וחדל התירוש והיצהר וישוטטו עם בני ישראל ה"י לבקש ענבים יבשים מאישתקד לעשות יין כדי לקדש עליו בשבתות וימים טובים וימצאו צימוקים ביוקר גדול ומפני סיבה זאת מוכרי היין כששורין הצימוקין נותנין עליהן מים יותר מכשיעור על חד תרי מהראוי כי היכי דליהוי להו רווחא. וע"כ לשאול הגעתי דאברר דעתי איך יתנהגו העם לעניין לישת המצה ביין זה. כי יש מי שקורא תגר ביין זה ודן אותו כדין מי פירות עם מים שאסור מפני שממהרין להחמיץ. ויש מי שאו' שדין יין גמור יש לו אף אם המים מרובים ואינו מחמיץ אפי' אם הניחו העיסה כל היום כולו בלי עסק וכדפס' מרן בשולחנו ושכמ"ה.
48
מ״טתשובה יין צימוקין אלו במחלוקת היא שנויה וכדבעי' למימר לקמן צריכה דעת שלישית המכרעת אמנם ידעתי ערכי עלי כי קצור קצרה דעתי לאסוקי שמעתת' אליבא דהלכתא. יתוש כחוש קצוץ כנפים היתכן שנכנס להטיל שלום בין הדוב והארי והברדלס בלתי כלי מלחמה בידו ריקם ריקם לגזרה שוה ועינו כהתה. אני הגבר הנמשל לעפר ואפר וביתי ריקם אין לחם ואין שמלה וידי יד כהה ודעתי קצרה ולפני זקוקין דנורא מאן עייל בר נפחא ומינו אזדא מלתא. ומלתא כדנא עולה על שולחן מלכים אצילי בני ישראל ראשי ישיבות המאורות הגדולים אושפיזכניה השניה העומדת אחר כותלינו אשר קטנם עבה ודעתם צלולה המטילין שלום בין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. כי על כן אורותי אלה יתנו עידיהן למי שהגיע לעין הקורא שלא לסמוך על דברי כי כונתי רצויה להבין ולהשתעשע בספרי הפוסקים ובניב שכלם ולא לקבוע הלכה ומאלה עילאה נקיטנא רשותא וראיתי לחלק סי' זה לג' סעיפים. הסעיף הראשון בענין ריבוי המים. הסעיף השני בענין הזמן הצריך לשריית הצימוקין. הסעיף השלישי להכריע הדבר כדברי המתירין.
49
נ׳וזה החלי בעזר ה' ובס"ד הנה עיקרא דשריותא דיין צימוקין לקידוש ולנסכים איתא בפ' המוכר פירות דף צ"ז וז"ל. א"ר זוטרא בר טוביא א"ר אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך ע"ג המזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגיתו והא תאני ר' חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפי' לכתחילה נמי והא' רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואו' עליו קידוש היום ואלא למעוטי יין כושי בורק כו' ושל צימוקין והא תניא לא יביא ואם הביא כשר ואלא כו' ומסיק למעוטי יין שריחו רע ויין מגולה משום הקריבהו נא לפחתיך. והדר בעא מיניה רב כהנא מרבא חמר חיוריין מהו א"ל אל תרא יין כי יתאדם. ופי' רשב"ם דבעית חמר יין חיוריין הוי לנסכים ולא לקידוש. וחמר חיוריין היינו בורק דלעיל וברייתא לא שמיע ליה. ופשטינן דחמר חיוריין פסול מקרא דאל תרא יין וגו'. וכתב מרן בב"י בה' שבת סי' ער"ב וז"ל והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו בעיא זו ולא כתבוה לא בפ' ערבי פסחים ולא בפ' המוכר פירות. וגם הרמב"ם לא כתבה בסוף ה' שבת לעניין קידוש משמע דס"ל דלנסכים בלחוד קא'. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הזכיר יין חיוריין לפסול לנסכים בפ"ו מה' איסורי מזבח ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דלהכשיר פשט ליה דמדקאמר אל תרא יין כי יתאדם משמע דאף שאינו אדום יין מיקרי עכ"ל ז"ל. ואני תמה על מרן לפי קוצר שכלי דמה הועילו חכמי' בתקנתם דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם יין חיוריין בהדי יינות הכשרים לנסך בהן ע"ג המזבח שמנה הרמב"ם ז"ל בו בפרק ביין מגיתו ויין צימוקין שלכתחילה לא יביא ואם הביא כשר יע"ש. וכעין זה הקשה הרב ל"מ וז"ל קשה לי למה לא הזכיר ז"ל מ"ש בפ' המוכר פירות יין כושי בורק הליסטון של מרתף של צימוקין לא יביא ואם הביא כשר ולא הזכיר מכל אלו אלא הליסטון לחוד ושתק מכל השאר. ונ"ל פשוט דט"ס יש בדבריו וצריך לגרוס בדבריו ולא הזכיר מכל אלו אלא הליסטון ויין צימוקין ומוכרח הדבר דהא בהדיא הזכיר יין צימוקין בהדיה יינות הכשרים בדיעבד אך לשאר יינות שלא הזכיר הרמב"ם הדין עמו. עוד הק' הרב הנז' ז"ל וז"ל גם שם קוסס מזוג מגולה ושל שמרים ושריחו רע לא יביא ואם הביא פסול ולא הזכיר מכל אלו אלא מגולה עכ"ל ז"ל. ולי הדיוט נרא' לפי קוצר דעתי להליץ בעד הרמב"ם ולהפיץ מעליו מה שהקשה שנית הרב הנז' והוא במ"ש הרמב"ם תוך כדי דיבור וז"ל הדלה גפן ע"ג תאינה יינה פסול לנכסים מפני שנשתנה ריחו הרי הוא או' זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו עכ"ל ז"ל ומוצא דין זה הוא גמ' ערוכה בפ"ב דבכורות כאשר הורה גבר מרן הכ"מ ז"ל וז"ל הש"ס שם דף י"ז א"ר אשי אף אנו נאמר הדלה גפן ע"ג תאינה יינו פסול לנכסים מ"ט זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ומק' ומסיק זה נשתנה ריחו כו' יע"ש ופי' רש"י וז"ל מה זבח שלא נשתנה דהא נדחה פסול לקרבן עכ"ל. והנה הרמב"ם שם בפ"ג מה' איסורי מזבח פסק וז"ל הנדמה אעפ"י שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד כו' עד פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי עכ"ל ז"ל וכן פסק בריש פ"ו וז"ל כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כך הנסכים יהיו תמימים ונבחרים שנא' תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים כו' עד שריחו רע עכ"ל.
50
נ״אאמור מעתה דיין שריחו רע לא נצרך להזכירו בפי' דאתו משמן שריחו רע שהוא פסול. וגם אתי מדין הדלה גפן ע"ג תאנה שפסק שהוא פסול מפני שנשתנה ריחו וק"ו ליין שריחו רע. וגם לשאר יינות הנז' בש"ס איפשר דמשום כך לא נצרך להזכירן דס"ל להרמב"ם דמאחר שהכתוב השוה הנסכים לזבח שצריך שיהיו תמימים ונבחרים ולא יהיה בהם מום ואין לך מום קבוע גדול מן השינוי ואלו היינות נשתנו לגריעותא כיין קוסס ומזוג ושל שמרים ודאין שהן פסולים לנסך בהן ע"ג המזבח תמימים והני לאו תמימי' מיקרו דנשתנו לגריעותא ולכן לא הוצרך להזכירם הרמב"ם משא"כ ביין מגולה דלא נשתנה טעמו וריחו לא גמר אלא דמטעמא אחרינא הוא דהוי פסול מפני הסכנה ולכן הזכיר יין מגולה בלחוד הוא ולא אחר. ואיפשר שטעם זה יספיק לתרץ למה שלא הזכיר יין כושי יין מרתף ויין בורק ויין חיוריין דס"ל דכיון דנישתנו יינות הללו יש מהן במראיהן ויש מהן בטעמן גריעי נינהו ופסולין לנסך בהן ע"ג המזבח דזה הכלל דכל שינוי רע ודחי הך ברייתא מקמי הך מימרא דרב אשי דהדלה הגפן ע"ג תאינה דאייתי מקרא דזבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו. ודייק הרמב"ם דמדקאמר אף נסכים שלא נשתנו סתם משמע דכל שינוי רע. ומצאתי לדברי אלו סעד ממ"ש הרא"ש בפ' המוכר שנשא ונתן בדין יין מבושל ולבסוף כתב וז"ל ויין מבושל אישתנית למעליותא ומה שאין מנסכים ממנו משום שנשתנה מברייתו ובבכורות קאמר דגפן שנדלה ע"ג תאינה פסול לנסכים לפי שנשתנה כו' אלמא דכל שנשתנה מברייתו פסול לנכסים כן מוכח מדבריו ז"ל יע"ש משא"כ ביין צימוקין דלא אישתניה דכשר בדיעבד ובזה נחה שקטה האר"ש על הרמב"ם וגם נסתלקה מעצמה ומאליה מה שהק' מרן דלמה לא הזכיר יין חיוריין. ומצאתי להר"ן ז"ל בפ' ערבי פסחים שהוקשה לו על הך דהמוכר פירות וז"ל. וא"ת היכי אסיקנא דיין חיוריין פסול הא תניא הכא בפרקין דר' יאודה אמר עד שיהא בהן טעם יין ומראה ואמ' רבה מ"ט דר' יאודה דכתי' אל תרא יין כי יתאדם מכלל דרבנן פליגי עליה ומאי קא מבעיא ליה. למימר הלכה בעא מיניה ופשט ליה דהלכה כר' יאודה. א"נ לא פליגי רבנן עליה ואע"פ דמשמה דר' יהודה איתמר מצינו כיוצא בה עכ"ל ז"ל. ובמאד מאד נפלאתי במ"ש הר"ן ז"ל בתירוץ השני דלא פליגי רבנן עליה דר"י. דהא בהדיא נראה מהש"ס דפליגי רבנן עליה דר"י. דהכי איתא התם בפ' ערבי פסחים דף וז"ל מתיבי ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד חי ואחד מזוג אחד חדש ואחד ישן ר' יאודה או' צריך שיהיה בו טעם ומראה יין קתני מיהת וכו' ובתר הכי יהיב רבא טעמא לס' ר' יאודה מקרא דאל תרא יין וגו' יע"ש ואם כונתו לו' דר' יהודה בא לפרש ולא לחלוק הא לא קאמר ר"י או' אימתי כדאמרי' דאימתי דא' ר"י בכל מקום אינו אלא לפרש. ונר' דס"ל להר"ן ז"ל דכולא ברייתא משמה דר"י היא ואע"ג דאיתמר בסיפא ר"י או' אפילו הכי כולה ר"י היא דמצינו כיוצא בזה בש"ס זה נ"ל ונת' ז"ל. ולפום סוגיא זו איפשר לכאורה לתרץ מה שהקשתי לעיל לפי דרך מרן ז"ל שתירץ דאיפשר דהרמב"ם ז"ל סובר דלהכשיר פשיט תלמודא מקר' דאל תרא יין וק"ל דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם ז"ל דיין חיוריין כשר בדיעבד כנז"ל. דאין קו' דאיכא למימר שכבר נכלל דין זה דיין חיווריין דכשר במה שהזכיר בהך דינא דיין מגיתו כשר בדיעבד דיין מגיתו אין בו מראה אדום כי הוא לבן כאשר נר' לעין כל. והרמב"ם ז"ל בה' שבת השוה יין מגיתו לסוחט אשכול לתוך הכוס שעדין לא יש בו שום מראה שכשר לקידוש לכתחי' שכן כתב וז"ל וכן יין חדש מגיתו מקדשי עליו וסוחט אדם אשכול וכו'. וכיון דהרמב"ם ז"ל לפי דרך מרן ז"ל ס"ל דפשיטות הש"ס הוא להכשיר יין חיוריין וכבר נכלל ביין מגיתו לכן הרמב"ם ז"ל הוצרך להזכיר הך דיין חיוריין דכשר בדיעבד לפי שכבר נכלל בדין יין מגיתו דהכל שוין במראיתן וכדכתיבנא. אכן ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שדיקדק בלשונו הצח בדין נסכים וכתב וכן יין מגיתו שלא עברו עליו ארבעים יום דנר' דיין זה מגיתו הכשר לנסכים לא הוי דומיא דיין מגיתו דקידוש שבת דאילו הכא פי' דבריו וא' שלא שהה ארבעים יום דמשמע דאינו כשר יין מגיתו בן יומו אלא שצריך שיעברו עליו כמה ימים עד שישתנה מלבן לאדום אך שאין אנו צריכי' שישהה ארבעים יום דבבציר מהכי מהני. משא"כ לעניין קידוש דכשר יין מגיתו אפי' בן יומו מדכשר לסחוט אשכול של ענבי' ולקדש עליו בשעתו ולכן אין מקום לתירוץ זה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. נקטינן מהכא דיין צימוקי' כשר לנסכים בדיעבד ולקידוש היום כשר אף לכתחילה לכ"ע וליכא מאן דפליג אך ורק שהצימוקי' יהיו לחין ולא יבשין כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ג"כ וז"ל הרא"ש ז"ל פ' המוכר פירות ולעניין מין צימוקי' אמרי רברוותא לא כל הצימוקי' שרי לקדושי עליה אלא כגון דמכמשן בגופנייהו ולא דבישן וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית הני הוא דשרינן במיא ומעצרינן להו ומקדשי עלייהו אבל אי כדמעצרת להו לא נפיק מינייהו לחלוחית לא מקדשי עלייהו עכ"ל. ולפי דבריהם שנר' דס"ל שצריך שיהיה בהן לחלוחית גדול דכשמעצר הצימוקים בין בידו בין ע"י דבר אחר יצא מהן דבש. וצמוקים כאלו אינם נמצאות בזמננו כלל. וא"כ תימה איך נהגו העולם לקדש על מן צמוקים שבזמננו ולא מצינו מי שערער בדבר. ואיפשר לו' שהעולם סמכו על פי' הרמב"ם שפי' דברי הגאונים באופן שאם ידרוך הצמוקים יצא מהן דבשן פי' עד כדי שמתערבין ונילושין יחד מחמת דבשן וצמוקים כאלו אינן נמצאים בזמנינו נמצא כללן של דברים דיין צמוקים כשרים בין לקידוש היום בין לנסכים ומשמע בין שנתן עליהם מים עד כדי שעורן ובין נתן מים יותר מכדי שעורן יין גמור מקרי מדלא אשתמיט שום אחר מהפוס' לפרש שעור המים שיתן על הצמוקי' כמו שפירשו שעור המים שיתן על התמד. גם יין צמוקים לענין יין נסך מפורש בה' יין נסך סי' קכ"ג כתב הרב בעל ההגה וז"ל יין צמוקים פי' שנתן מים על ענבים יבשים הרי זה כיין ומתנסך עכ"ל. והש"ך כתב על דבריו וז"ל כ"כ הב"י א"ח סי' ר"ב דאם נמשכו המים מהצמוקים הוה ליה יין ומברך עליו בורא פ"ה ולכ"ע כל היכא דמברך בורא פ"ה יש בו משום מגע גוי כדמוכח באשרי פ' המוכר עכ"ל מכלל דבריו נראה דאסור מגע גוי תלוי ביין שמברכים עליו בורא פ"ה דמשמע דאם אינו יין לענין ברכה אינו אוסר מגע גוי. ואח"כ כתב על דברי ההגה ומתנסך ולא בעינן המשכה ואע"ג דלקמן סי' י"ז דאינו נקרא יין להתנסך עד שימשך שאני התם דאין דרך להניח ענבים עם היין משא"כ הכא שדרך הוא להניח הצמוקים בתוך החבית ושם נעשה יין גמור כיון דכבר עברו עליו שלשה ימים עכ"ל. והנה הרואה יראה שדבריו אלו הם הפך ממה שכתב למעלה דהא יין שלא נמשך מהצמוקים אין מברכין עליו בורא פ"ה כאשר הורה גבר מרן ז"ל בס' הנז"ל ואיך כתב הש"ך אח"כ שמתנסך אע"ג שלא המשיכוה וכשלא המשיכוה אין מברכים עליו והוא ז"ל תלה אסור מגע גוי בברכה וא"כ כמש"ל וא"כ נמצאו דבריו שסותרים אלו את אלו. ואמת שדברי ההגה הן הם דברי מוהרי"ל ן' חביב בתשובותיו סי' מ"ח אות באות מ"מ עם הרב הנז' אין לנו עסק עמו דאפשר לומר דהרב הנז' ס"ל שאף שאין מברכים על היין בורא פ"ה עד שימשוך כסברת מרן ז"ל מ"מ דגבי יין נסך ס"ל להרב ביין צמוקים דאף אם לא משך היין אוסר מגע גוי משום חומרת יין נסך.
51
נ״באמנם תלונותינו על הש"ך שמתחילה תלה איסור מגע גוי בברכה דמשמע דאם אינו ראוי לברכה אינו אוסר מגע גוי ומ"ש אח"כ נראה להיפך כמש"ל וכיון שכן דברי הש"ך צ"ע ליישבם לפי קוצר השגתי. ובין הכי והכי אשכחנא מרגניתא בדברי הרב מוהרי"ל ן' חביב שכתב שאף אם הרבה מים בצמוקי' אפ"ה יין מיקרי לאסור מגע גוי ונתן טעם כעיקר בדבריו וז"ל מטעם רבוי מים אין להתיר כו' עד בצמוקי' שעומד בתוכן דהוה עיקר בעצמות הפרי עדיין אע"פ שלא יצא מהם אותו השיעור לפי שנתייבש הלחות שבתוכן עם כל זה הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ"כ והרי הוא כיין גמור ואע"פ שלא יצא השיעור הראוי כו'. הרי מפורש בהדייא בדברי הרב הנז' שרבוי המים אינו מבטל טעם הפרי הנותן במים ויין גמור מקרי כאשר נתן טעם לשבח הרב הנז'. אמור מעתה לפי טעמו של הרב הנז' שגילה טפח בדין זה וה"ה דטעם זה שייך לכל יין צמוקים הנזכר בתלמוד ובפוסקים ואפשר לו' שזהו טעמם של כל הפוסקי' שסתמו דבריהם ולא נתנו שיעור במים הנתנין בצמוקים כמה יהא שעורם בכדי שיחשב יין גמור בין לענין נסכים בין לענין קידוש היום דכולהו ס"ל כטעם הרב הנז' ז"ל ולכן כתבו בסתם כן נראה לי. גם לענין ברכת ארוסים כתב הרא"ש פ"ק דכתו' משם הר"ן וז"ל והורה רבינו נסים דאם היה מקום שאין מצוי בו יין יקח צמוקים וישרה אותם במים ויסחו' אותם ויברך עליו עכ"ל. ע"כ נשלם הא'.
52
נ״גברם אכתי לא אתברר לן כמה זמן צריך שיהיו הצימוקי' שרויים במים מה שיתהפכו המים ליין ויקרא יין גמור מעתה נתחיל בס"ד הנה מדברי הרב לוי ן' חביב הנז"ל נראה דכיון שעברו ארבעה ימים בשרייתם אז הוי יין גמור יע"ש דמשמע מדבריו כי בתוך ג' ימים אינו נקרא יין ולכאורה נראה שדבריו אלו הם הפך דברי הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת וז"ל וכן יין צמוקים מקדשין עליו כו' וכן יין חדש מגיתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו ומדסתם דבריו ביין צמוקים ולא פירש זמן מוגבל בשרייתם משמע דס"ל דיין צמוקים שוי ליין חדש מגיתו ולסוחט אשכול שמקדש עליו בשעתו עם הצמוקים אם ידרוך אותם וישרה אותם במים מעט מזער תוך כדי שעה שמקדש עליו ויין מיקרי ודבריו אלו הם הפך דברי מוהרי"ל ן' חביב. מ"מ אי אפשר לומר דהכי ס"ל להרמב"ם ביין צמוקים ששוי ליין מגיתו ולסוחט אשכול אם איתא דהכי ס"ל היה לו לפרש דבריו ביין צמוקים כמו שפירש דבריו ביין חדש מגיתו ובסוחט אשכול של ענבים שפירש ואמ' בשעתו ומדלא פירש כן בדבריו יש להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל ביין צמוקים כדברי הרב ז"ל ומדכתב בצמוקים שאם ידרוך אותם יצא מהם דובשן דמשמע דאתא למעוטי שלא יהיו יבשים הרבה וכל שיהיה בהם לחות אחר הדריכה אף אם לא דרך אותם אלא ששרה אותם שלמים נקרא יין וכשר לקדש עליו ומוכרח הדבר מעצמו שצריך שיהיו הצמוקים שרויים קצת זמן במים ולפחות ג' או ארבעה ימים כאשר כתב הרב הנז' דאין מי שיכחיש המוחש שהרי עינינו הרואות שאם יעמדו הצמוקים שלמים שרויים במים יום או יומים אינן נותנים במים טעם כלל אלא אחר עבור ארבעה ימים לפחות וכדברי הרב הנז' וראיה לדבר ממ"ש בפרק ו' מה' איסורי מזבח וז"ל וכן יין צמוקים ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום כו' שכשר בדיעבד לנסכים ומדהשוה יין צמוקים ליין מגיתו שלא שהה ארבעים יום ש"מ דיין צמוקים אינו נקרא יין בשעתו אלא שצריך שהוי זמן מה שיהא יין ראוי לנסך ע"ג המזבח ושהוי זה לפחות ארבעה ימים כאשר כתב הרב הנז'.
53
נ״דהאמנם מצאתי תשובה לרבן של בני גולה הרדב"ז ז"ל במודפסות סי' קפ"ד שנשאל על ראובן שהיה לו חביות של יין צמוקים בבית אחד בתוך חצרו והיה המפתח ביד הנער והנער נתן מפתח ביד גוי והיין עדיין לא נגמר כו' היה לחוש למגע גוי או לא וצדד בתשובתו להתיר ולבסוף כתב וז"ל עוד אני אומר כי אין זה יין להקריב בו ע"ג המזבח דבשלמא יין מגיתו כיון שדרך בני אדם לשתותו ומשכר כשר וכן יין צמוקים אחר שנתחמם או אחר שיעבור עליו זמן מה ראוי לשתותו ומשכר וכשר בדיעבד אבל צמוקי' השרויים במים מייא בעלמא נינהו ואין ראוי לנסך ע"ג המזבח דהקריבהו נא לפח' דאין דרך בני אדם לשתותו כו' ותו דמידי דמשכר בעינן וזה אינו משכר כלל עד שיתיישן לפי שעדיין לא עמד כחו בו ולכן איני רואה שיהיה זה ראוי לינסך ע"ג המזבח בעודו בחביות עם הצמוקים וכיון שכן אינו נאסר במגע גוי לדעתי כי התורה אמרה נסך שכר וזה אינו משכר כו' יע"ש הרי לך בהדייא דלדעת הרדב"ז שיין צמוקים אינו נקרא יין גמור לשום ענין אלא עד שימשיכוהו מן הצמוקים ויתחמם ויהיה ראוי לשכר. וכיון שכן הוא באנו למחלוקת ביין צמוקים השרויים במים דלדעת הרב לוי ן' חביב ס"ל דכיון שעברו עליהן ארבעה ימים והם שרויים במים הוי יין גמור לכל מילי ולדעת הרדב"ז אפי' עברו עליהן כמה ימים והם שרויים במים כיון שעדיין לא משך היין מן הצמוקים עדיין לא הגיעו לשכרות שאינו משכר ואינו נקרא יין גמור לשום ענין הרי דפלגן בהדייהו הרבנים הנז' ואיפשר ג"כ להסכים סברת הרדב"ז עם דברי הרמב"ם ואין צורך להאריך וא"כ נמצא דס"ד נשאר הדבר בספק תלוי ועומד עדיין.
54
נ״המעתה אלכה ואשובה בספיקא דדינא בנדון דידן ונתחיל בס"ד הס"ג הנה מרן בס' בדק הבית כתב משם הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל יין צמוקים הוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתם אחר שנשרו בהם הצמוקים כמו שנשרו בתוך העבים עכ"ל ז"ל. גם הרב הגדול המבי"ט סי' רנ"ב הביא תשובה דומה בדומה לתשוב' זו של הר"ש בר צמח וסמך את ידו עליה וז"ל ועל זה הורתי להתר מפני ששמעתי כי דרשו בה רבים שהוא אסור ושהמתיר הוא תועה חסתי על כבוד הרב ז"ל והוספתי נופך משלי והוא מה שאמרו פ' המוכר פירות יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר יין מזוג לא יביא ואם הביא פסול משמע כי יין צמוקים אינו מזוג יע"ש. וראיתי אני תשובה זו שהביא המבי"ט קצת שנוי לשון מלשון התשו' שהביא מרן בס' בדק הבית שבמקום תיבת העבים כתוב בתשו' המבי"ט ענבים וכמדומה שתשובה זו שהביאה המבי"ט אינה היא תשו' של מוהר"ש בר צמח אלא שהיא משם הרב"ה דוראן ז"ל וכן מצאתי א"כ בדברי הרב הגדול בנו בשניות בא"ח סי' ב' שנשאל אם מותר ללוש עיסה בדבש שעושים בצמוקים דהוי כמי פירות עם מים והשיב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי ביין צמוקים שמותר ללוש בהם שכן כתב הרב אבא מארי ז"ל בתשובותיו שמצא בתשובה משם הרב"ה דוראן ז"ל וז"ל על יין צמוקים שהוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים כי המים שישרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתם אח"כ כמו המים של גשמים שנשתנו בתוך הענבים ע"כ והתיר ללוש בדבר מדין ק"ו עכ"ל. ונפקא מינה דלפי גירסא זו שהיא כענבים הוי ראיה גמורה ליין צמוקים וס"ל כסברת הסמ"ג והביא דבריו לפסק הלכה מרן בשולחנו הטהור דאפי' לכתחילה נוהגים לתת מים משעת הבציר כדי להתיר ניצוק בכלי הגוי ואעפ"כ אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים קודם שלשו העיסה. וכתב הרב הגדול מהרי"ט ז"ל וז"ל והאי דקא' הואיל וכבר נתבטלו המים שנתבטלו המים מתורת מים לא מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו ע"י התירוש ונשתנו מברייתם ונעשה הכל יין עכ"ל וכיון שכן אתי שפיר מה שמדמה הרב"ה ז"ל יין צמוקים למים שמערבים בענבים דמותר ללוש בהם את העיסה אף שהן מרובים כן יין צמוקים מותר ללוש בהם מטעמא שכבר נהפכו המים ליין ונשתנו ברייתם. אבל לסברת הרשב"ץ ז"ל שאומר שטעם ההתר ביין צמוקים הוא מפני שדומה למי גשמים שנשתנו בעבים אכתי לא אתברר לנא איך הוא דומה הך דיין צמוקים למי גשמים שנשתנו בעבים. הרי מבורר הדבר שלפי סברת אבירי הרועים כסא של ד' רגלים ה"ה הרשב"ץ והרב"ה דוראן מכח הקודמים ואחריהם אב ובנו גדולי ישראל כולם פה א' הסכימה דעתם דעת עליון דיין צמוקים הוי יין גמור כיין של ענבים ומותר ללוש בהם מצה בפסח.
55
נ״וברם חזינא איש האלקים עולה מהבניים ה"ה הרב הגדול מוהריק"ש שגמגם בדבר וכמדומה שדעתו להחמי' ביין צמוקים שלא ללוש בהם מצה וז"ל עפ"י זה כתבתי ללוש העיסה ביין צמוקים אפי' למי שנהג בארצו כדעת המחמיר במי פירות עם מים וזה מב' טעמים הא' כי המים שנותנים בצמוקים מתבטל טעמם והב' שאין זה ממש מה שנהג כדברי המחמיר שלא ללוש מי פירות עם מים שוב מצאתי שכתב בס' בדק הבית בשם הרשב"ץ וז"ל יין צמוקים הוא כיין ענבים לענין מי פירו' שאין מחמיצים כי המים שישרו בהם הצמוקי' נשתנו מברייתם אחר שנשרו בהן הצמוקים כמים של גשמים שנשתנו בתוך העבים ע"כ לשון הרשב"ץ ז"ל ואין זה כדאי להתיר בלי שמירה כלל מחימוץ כמו במי פירות לבד ע"כ דברי מוהריק"ש ז"ל מכלל דבריו שמוהריק"ש עושה כעין פשרה ומודה במקצת הוא שמותר ללוש מצה ביין צמוקים כס' הפוסקים הנז' וחולק במקצת עם הרבנים הנז' שאינו דומה דמיון גמור יין צמוקים ליין ענבים שהלש ביין ענבים אינה צריכה שימור לכ"ע והלש ביין צמוקים כתב הרב שצריכה העיסה שמור וזה מורה באצבע שחולק עם הרבנים הנז' בזה. אמור מעתה מי הוא זה אשר יערב לבו לחלוק עם הרב הגדול מוהריק"ש הוא הדבר אשר כתבתי בתחילת דברי בענין כזה צריך דעת שלישי המכרעת ויבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ומילתא כדנא לא איתי בי אחרי כותבי האלקים אינה לידי ס' גינת ורדים שחיבר הרב המובהק שמו נודע בשערים כמהר"ר אברהם הלוי זלה"ה בח' א"ח כלל ד' סי' ט' שנשאל אם מותר ללוש מצה בשכר היוצא משריית הצמוקים וכתב בסוף התשובה וז"ל והואיל ובא לידינו דין זה דמי צמוקים לא יפטר ממנו בלא לינה בעומקא של הלכה הרב מרן בשולחנו ס' תס"ב התיר ללוש ביין של ענבים אע"פ שאי אפשר להם בלא תערובת מים בשעת הבציר הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה וע"ד זה הגיה מוהריק"ש ז"ל וז"ל כו' והעתיק כל דברי מוהריק"ש עם דברי הרשב"ץ כמש"ל וכתב הרב ז"ל על דברי מוהריק"ש וז"ל ולע"ד אין דבריו ז"ל מחוורים ותרי טעמי דיהיב להתיר תרווייהו פרכי אינון כי לטעם הראשון הנה כל מים ששורין עתה מי פירות לפנינו מתבטל מיד טעם המים וחוזר להיות כטעם הפירות ממש וא"כ בטלת כל דין מי פירות עם מים ומה שהקלו במים שנותנים בשעת הבציר הוא להיותו דבר מועט מאד בערך היין ולפי מיעוטו ושרוייו בטל כחו ואינו פועל פעולתו בעיסה ודכוותא כתב הר"ן וכו' יע"ש וא"כ אין ללמוד מכאן קולה ליין צמוקים ששפעת מים תכסנו עכ"ל.
56
נ״זואני בעניותי דן לפניו בקרקע כשנדקדק היטב בדברי הרב ז"ל שאין כונתו לומר על שריית הפירות עצמן במים כי אם על שריית מי פירות עם מים כדמיון הדבש וכיוצא ששורים אותם במים ותכף ומיד נותן טעם במים בשעתו. מ"מ נראה לע"ד דאין זה דומה לשריית צמוקים כי הדבש וכיוצא אינו נעשה מכח המים אלא שנתק ונמס כהמס דונג מפני אש ולכן אף שמתבטל טעם המים וחוזר להיות כטעם הפירות ממש כיון שלא בא דבר זה מכח המים אינו מתבטל כח המים ונעשה בריה אחרת אלא שמחפשת טעם מי פירות במים אבל כח המים כדקאי קאי וכן הרב הנז' בעצמו כתב כן על דברי הרשב"ץ דכ"ע מודו שאינן משנים טבע המים שנשרו בהם מי פירות משא"כ כששורין הפירות עצמן במים ג' או ד' ימים שאז כח המים מתגבר ונכנס בפרי ומוציא כל טעמו וממשו ואז ודאי חוזר המים להיות כפרי עצמו ודומה שרייה זו לבישול שמכח האש ורתיחת המים מוציאים כל טעם הפרי וממשו ודבר זה נראה לעין כל כששורין צמוקים במים אינו נותן תכף ומיד טעם במים כי אם אחר ג' או ד' ימים שמתחממים המים ומתחילין להרתיח ומכח הרתיחה חוזר המים ומתבטל ונעשה יין ומשכר להם השותה ממנו הא קמן שנעשו המים בריה אחרת ודי בזה ובנדון הרב ז"ל לא דברו הפוסקים דבההיא ודאי אם שרה מי פירות עם מים הגם שחזר המים להיות כטעם הפרי בנדון כזה ודאי מודים כולהו רברוותא דדיינינן ליה כדין מי פירות עם מים ואסור ללוש בהם מצה מטעמא דכתיבנא לעיל ובזה נסתרו דברי הרב ז"ל ממ"ש וא"כ בטלת כל דין מי פירות עם מים ודוק.
57
נ״חעוד כתב הרב הנז' וז"ל ומה שהקלו במים שנותנים בעת הבציר הוא להיותו דבר מועט מאד בערך היין ולפי מיעוטו ושרוייו בטל כחו ואינו פועל פעולתו בעיסה ע"כ. וכמדומה שהרב לא השגיח בדברי הרב הגדול מוהרי"ט ז"ל שכתב על דברים הללו שמוצאם מדברי הסמ"ג ז"ל וז"ל והאי דקאמר הואיל וכבר נתבטלו המים שנתבטלו המים מתורת מים לא מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין עכ"ל הא קמן דהוא הפך דברי הרב ז"ל ואין ספק שהרב לא שלטה עינו באותה שעה בדברי מוהרי"ט לפי שאח"כ זוכר דברי המבי"ט ודברי בנו מוהרי"ט ז"ל וכיון שכן עמד טעמו שהרב מוריק"ש זכי ממה דיש ללמוד מטעם זה קולה ליין צמוקים אף ששפעת מים תכנסנו וטעמו של הרב הנז' ז"ל הוא דפרכיה ולא טעם הרב מוהריק"ש ז"ל. גם הניף את ידו לסתור טעם השני שכתב מוהריק"ש וכתב ולטעם הב' כו' יע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו ולכן איני מאריך טירחא להעתיק דבריו ולהקשות על דבריו כפי הנראה לע"ד. רק אפרש טעם הב' שכתב מוהריק"ש כפי קוצר השגתי ואח"כ יראה הרואה שאין מקום לסתירתו הנה מוהריק"ש כתב עוד טעם ב' וז"ל וה"נ שאין זה ממש מה שנהג כדברי המחמיר שלא ללוש במי פירות עם מים כונתו לומר שאף שנהג במקומו כדברי המחמיר שלא ללוש במי פירות עם מים אפ"ה ס"ל דביין צמוקים שרי ללוש והטעם שמעולם לא עלה על לב אדם לומר שמפני שאסור ללוש מצה עם מי פירות ומים מפני זה יהיה אסור ללוש ביין צמוקים והטעם דיין צמוקים יין גמור הוא ואינו נכנס בסוג מי פירות עם מים ומעולם אמרינן אפי' במקומו לא נהגו לאסור ללוש מצה ביין צמוקים אף שנהגו כדברי המחמיר שלא ללוש מי פירות עם מים זה נ"ל כונת מוהריק"ש וממנו תראה שאין מקום לסתירת הרב ז"ל. גם לא השיב ידו מבלע טעם נכון שכתב הרשב"ץ ז"ל שהוא מכת הקודמים אשר רוח ה' נוצצה בם וז"ל ודברי הרשב"ץ לא מצאתי בהם טעם שזה שמביא ראייה לדבריו ממי גשמים שהם מלוחים ונשתנו בעבים אמרי אינשי גבר דמרי אקרא נקרא הא גברא והא מארי והא קרא ולא נקרא, שאנו רואים ששאר מי פירות ששורין אותם במים כולי עלמא מודו בהו שאינן משנים טבע המים וא"כ מה ראו על ככה ומה הגיע עליהן לצמוקים שנתרבה בהן לשנות טבע המים שנשרו בהם לטבע אחר ע"כ. וכבר כתבתי למעלה טעם נכון לחלק בין מי פירות שנשרו במים לצמוקים שנשרו במים כנז"ל יע"ש ובמה שכתבתי למעלה יספיק לסתירה זו שאינה סתירה מעליא.
58
נ״טעוד כתב הרב וז"ל ומי יערב לבו ללמוד מעשה הדיוט ממעשה ה' הגדול והנורא ומי ידמהו וישוה לעשות כמעשהו ובכח שהטביע בעליונים וכי מפני שנתן כח בעבים לשנות את המים המלוחים למתוקים יהיה ג"כ כח זה בידינו מסור לשנות טבעם של מים ע"י שנתן בהם צמוקים כו' ע"כ. ואני אומר שלו הונח שמעולם לא שמע או לא ידע איך מוצאין שמן מן השומשומין שאחר שנותנים אותם ברחיים שלהם מוצאים מה שמתמצה ברחיים מן השומשמין הנקרא בכל לשון טחינה ואח"כ נותנים עליו כד אחר של מים ומוצאים כד אחד של שמן שומשמין כללו של דבר כי כפי השיעור שנותנים מים מוצאין שמן. הרי שנתן ה' כח ביד בני אדם לשנות המים מברייתם שהרי אם יתנו בתוך המים פתילה אפי' כקורת בית הבד אינה דולקת כלל וכשיתנו פתילה דקה מן הדקה בכלי אחד ויניחו מעט ממים הללו שנהפכו לשמן מדליק ומאיר לעולם כולו נמצא שיש כח ביד האדם לשנות המים ברגע אחד ולעשותם בריה אחרת ככח שנתן ה' בעבים לשנות את המים אם במונח לא ידע מזה. היתכן שמעולם לא בא בפיו יין צמוקים וראה שיין הצמוקים משכר כשישתה האדם אוק' אחת או למרבה ב' אוקיות ואלו אם ישתה האדם כד אחד מלא מים אינו משכר כלל זה אי אפשר שלא ידע ג"כ וא"כ הרי הדבר ברור כשמש שהצמוקים נדמו למים להשתנות מברייתם ע"י אדם ואין דבריו אלו אלא דברי תימה. עוד כתב הרב ובר מן דין אין כח במתיקות המים המלוחים ע"י העבים כי כשיורדים העבים לים הם שואפים וקולטים מלחות ממי הים מאמצעות שאיפה זו מתמתקים המים המלוחים ככסוי ע"ג קדרה שקולטת את זיעתה והולכי ימים כשיכלו המים המתוקי' יע"ש. ידיעה זו איני מכיר בה כדי להשיב עליה שאפשר שהדבר נתגלה לו ע"י מגיד או מלאך או שדבר עם העבים עד שבא בכחו זה לדחות דברי הרשב"ץ ז"ל. עוד כתב המבי"ט בתשובותיו סי' רנ"ב הביא את דברי הרשב"ץ ותלה להו כפי שאמרו בפ' המוכר יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר יין מזוג לא יביא ואם הביא פסול משמע דיין צמוקים אינו מזוג ע"כ והרב יוסף בנו הביא את דבריו בטור א"ח ח"ב ולע"ד אין מכאן ראיה כו'. וכבר כתבתי כי התשו' שהביא המבי"ט ובנו ז"ל אינה תשובת הרשב"ץ כי אם תשובת הרב"ה דוראן ז"ל וכלפי מה שהביא ראיה הרב"ה דוראן ליין צמוקים מהך דמים שנותנים בענבים שמשתנה ברייתו ע"י הענבים ונעשה הכל יין גמור ועל זה הביא ראיה הרב המבי"ט ותלה להו כפי מההיא דיין מזוג דפסול ופי' דבריו דאי חשבינן להו יין צמוקי' כדין מי פירות עם מים א"כ הוי דומה ליין מזוג וא"כ איך הכשירו בש"ס ביין צמוקים בדיעבד וביין מזוג פסלו להו הש"ס לנסכים ואפי' בדיעבד דהא יין צמוקים לפי דעת הרב"ה דוראן הוי כיין מזוג מדהביא ראיה מהמים שנשתנו בענבים דדומה ליין מזוג ואפ"ה כשר כאשר כתבתי למעלה שכן דעת הסמ"ג ז"ל באופן שאין ראיה זו שהביא המבי"ט שייכא אלא לדברי הרב"ה דוראן וכדכתיבנא אך לתשובת הרשב"ץ אין זו ראיה גמורה שהוא תלה הענין במי גשמים המשתנים בעבים אך הרב הנז' חשב שהמבי"ט קאי על ההיא תשובה דהרשב"ץ ולכן נתעצם לסתור את ראייתו ואין הדבר כן כמ"ש ודי בזה להפיץ ולהדיח סתירת הרב על דברי המבי"ט וראייתו שהביא להרב"ה דוראן ודוק. עוד כתב וז"ל וראיתי קצת מן המורים שנשאלים על דברת יין צמוקים פה מצרים מיד מורים להתר עפ"י הוראת מוהריק"ש ז"ל שרוב מנהג ארץ מצרים עפ"י הוראותיו ולא יפה הם עושין אפי' לסברת מוהריק"ש כי הרב מוהריק"ש ז"ל לא נתן בהם היתר מוחלט לדונם כמי פירות לגמרי רק שהצריך לעשות להם שמירה מחימוץ שעושה כעין פשרה וכדין מים גמורים כו' יע"ש. ואני אומר האמת אתו לפום ראיית דברי מוהריק"ש ז"ל.
59
ס׳אמנם למעיין היטב בדברי מוהריק"ש יכול הוא להסכים דבריו עם דברי הרבנים הנז"ל שמתירים ללוש במי צמוקים בלתי שמירה כלל כדין הלש במי ענבים והוא כי מה שכתב סוף דבריו אחר שהביא תשובת הרשב"ץ וז"ל ואין זה כדאי להתיר בלי שמירה מחימוץ כמו במי פירות לבד. אפשר לומר דקאי על דברי הרשב"ץ וראייתו שהביא מהמים שנשתנים בעבים ועל ראיה זו כתב שאין טעם זה של הרשב"ץ להתיר בלי שמירה כיון שטעמו אינו ברור לנו כ"כ אך לפי ב' טעמים שהביא מוהריק"ש מקדמת דנא מספיק להתיר ללוש ביין צמוקים בלי שמירה כלל לפי שכבר נתבטל טעם המים ומצורף ג"כ לטעם הב' ונוסף ג"כ טעם הרשב"ץ ברם אילו לא נמצא טעם לדבר כי אם טעם הרשב"ץ לא היה כדאי טעם זה לבדו להתיר ללוש ביין צמוקים בלתי שמירה וכיון שכן הוא מי שהורה להתיר בדברי מוהריק"ש יפה הורה כנ"ל. ומכח סתירותיו הסכים הרב הנז' להחמי' שלא ללוש מצה ביין צמוקים כלל כאשר יראה הרואה בדבריו יע"ש.
60
ס״אומסקנא דמילתא נראה לדעתי דעת הדיו' דלמאי שנסתפק השואל לענין רבוי המים הנה כבר כתבתי למעלה בס"א משם הרב הגדול כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה שהסכימה דעתו דעת עליון דאף אם הרבה מים יותר מכשיעור אפ"ה יין גמור הוי לענין יין נסך ומשמע דהוא הדין לכל שאר מילין וכן נראה שכן דעת כל הפוסקים מדסתמו דבריהם כמש"ל וכיון שכן הוא לא שנה אם נתן מים בשיעור או יותר מכשיעור יין גמור הוי גם בנדון דידן אין קפידא בדבר ואין להסתפק עוד בזה אלא דמשום חומרא דחמץ טוב ויישר הוא שלא להגיד דבר זה למוכרי היין אלא אדרבא להחמיר עליהן שלא יתנו מים על הצמוקים כי אם דוקא כשיעור ולא יותר משום סייג ופרישות. אך אם יש להסתפק הוא לענין הזמן שהיא שנויה במחלוקת דלדעת הרב הגדול מוהרי"ל ן' חביב די בשעברו עליהן ארבעה ימים ומשם ואילך יין גמור הוי ולדעת הרב מוהרדב"ז אפי' אם עברו הרבה ימים לא סגי עד דמשכר וכיון שדבר זה תלוי במחלוקת ואין בידינו כח להכריע אין לנו לילך אלא אחר המחמיר בדבר שהוא דעת הרדב"ז דבאיסור חמץ דהוי איסור תורה ודאי יש לנו ללכת אחר המחמיר ואינו נקרא יין גמור עד שיגיע לשיעור המשכר ולכן צריך להודיע למוכרי יין זה שיניחו הצמוקים שרויים במים לפחות חמשה עשר יום וימשכו אותם מן הצמוקים ויניחו אותו חמשה ימים אחרים עד שיתחמם ויהיה ראוי לשכר ואז ודאי הוי יין גמור לכ"ע בלי ספק בהא סלקינן ובהא נחתינן לענין הלכה דכיון דחזינן להנהו רברוותא דסבר בפשטות דמותר ללוש מצה ביין צמוקים וגם הרב פרי חדש בא"ח בה' פסח סי' תס"ב הביא דברי הרבני' בלי שום חולק וגם הרב מוהריק"ש כבר כתבנו שיכולין אנו לפרש דבריו באופן המסכים לדעת הרבנים הנז' כוותייהו נקטינן וא"כ קם דינא דמותר ללוש מצה ביין צמוקים לדעת כל הרבנים הנזכרים ואף שאין כן דעת הרב בעל גינת ורדים כבר כתבתי למעלה שסתרותיו אינם חזקים כ"כ לסתור דברי הרבנים לפי קוצר השגתי והדבר תלוי בחסרוני וככולהו הנך רברוותא נקטינן אך בתנאי הנז"ל שצריך שיהיו הצמוקים שרויים עשרים יום כנז"ל ושלא יתנו מים יותר מכשיעור כנז"ל ודי בזה וכל מה שכתבתי הוא להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בדבר גדולי ההוראה ולהם משפט הגאולה וה' יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין עד כאן השיגה דעתי הצעיר עבד נרצע ליודעי דת ודין החותם בסדר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. והרציתי דברים הללו לפני מר גיסי ה"י ונשא ונתן בהם ומצא בס' שולחן מלכים מכתיבת יד ונמצא כתוב שבימי מרן מהרי"ק ז"ל נפל מחלוקת ע"ד זה בגדולי הדור ורבו האוסרים על המתירין ושרפו כל המצות שלשו ביין צמוקים ועפ"ז עלתה הסכמתו ג"כ לאסור וכן נעשה מעשה והכריזו בב"ה שלא ללוש ביין צמוקים כהסכמת רוב ת"ח הנמצאים וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
61
ס״בנדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיני בי"ד בניסן שחל להיות בשבת בהאי שתא ש' תפ"ז ומנהג ירושלם בכל ערב פסח דעלמא לעשות מלאכה עד חצות היום ומחצות היום ואילך אינם עושים מלאכה כדין דאסור לעשות מלאכה מחצות היום ואילך וקי"ל דבע"ש שהוא י"ג בניסן לבער החמץ מליל י"ג וגם לשרוף החמץ ביום י"ג קודם שעה ששית וכמו שפסק הטור ומרן בשולחנו סי' תנ"ח. מעתה נפל הס' אם יש לאסור ג"כ לעשות מלאכה בע"ש מחצות היום ואילך כדין ע"פ דעלמא דאסור לעשות מלאכה מן הדין או"ד דלא דמי ומותר משום דהיא גופה גזירה ולא גזרי' גזירה לגזירה ובכל ספרי הקודש ששלטה עיני בהם לא מצאתי מי שנתעורר בזה ואני בער ולא אדע אם מרוב פשיטותו להיתר לא כתבוהו אי לא ושאלתי לזקני עיר קדשינו בזה אם ראו או שמעו איך היו נוהגים אבותינו נוחי עדן בזה ולא אתנו יודע ושכמ"ה.
62
ס״גתשובה נתתי אל לבי שלא אשא דעי להביא עצות מרחוק כי אם יהיו עיני ולבי באותו פ' באותו מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. ופי' רש"י דטעמא דאיסורא דאחר חצות הוי כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת פסח ותיקון מצה לצורך הלילה. והתוס' ז"ל כתבו דטעמא שהחמירו בע"פ טפי משאר עי"ט מפני שיש בו קרבן חגיגה ופסח ועיקר ראיתם מהירושלמי שא' דאף בשאר ימות השנה ביום שיחיד מביא קרבן אסור בעשית מלאכה. ופריך א"כ כל היום של ע"פ יהא אסור ומשני לפי שאין רשאי להקריבו עד חצות ופריך קרבן התמיד שהוא לכל ישראל יהא אסור במלאכה לעולם ומשני תורה הוציאתו מן הכלל דכתי' ואספת דגנך. וטרם בואי אל המכוון אכתוב מה ששמעתי מאיש עמיתי בתורה אח לראש כמרי"פ ה"י שמקשים כפי דברי הירושלמי שאו' דפסוק ואספת דגנך מיבעיא לן להתיר לישר' מלאכה בכל ששת ימי המעשה מפני קרבן התמידין שבכל יום ויום. א"כ מאי מק' בתלמודא דידן במ' ברכות דף ל"ה ע"ב ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' לא ימוש ס' התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבם ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג ד"א כו' יע"ש וכפי דברי הירוש' מאי מק' תלמודא מאי ת"ל הא איצטריך הך קרא דואספת דגנך להתיר לישר' בעשית מלאכה בכל יום ויום דאי לאו האי קרא היו אסורים בעשית מלאכה מפני הקרבת התמידין. ואין לו' דתלמודא דידן פליג אירוש' בזה דס"ל דלא אתא קרא להכי. דא"כ תיבעי לן מהיכא נפקא לן היתר לעשות מלאכה בכל יום ויום לתלמודא דידן. אלא ודאי דמהכא נפקא לן היתרא מואספת דגנך אף לתלמודא דידן א"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי מק' מאי ת"ל. ולע"ד נר' דודאי תלמודא דידן פליג אירוש' וס"ל דלא איצטריך הך קרא דואספת דגנך לשריותא דמלאכה דס"ל לתלמודא דידן דהיתר מלאכה לכל ישראל היא מכח אנשי המעמד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש פ"ו מה' כלי המקדש וז"ל אי איפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג וקרבנות הצבור הן קרבנן של ישר' כו' לפיכך תקנו נביאים ראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם נקראים אנשי מעמד כו' יע"ש ובודאי שאף מזמן מרע"ה שחלק הכהנים לשמנה משמרות כדאי' בפ' בתרא דתעניו' ובהרמב"ם פ"ד מה' כ"ה. ודאי שתיקן מעמדות של ישראל שיעמדו על הקרבן דלא סגיא בלאו הכי וכדאמרי' בתעניות דף כ"ז אר"י א' שמואל כהנים ולוים וישראלים מעכבים את הקרבן. ופי' רש"י מעכבים את הקרבן אם אין מעמד מכולם בירושלם כדתנן על כל משמר היה מעמד בירושלם של כהנים לוים ויש' כו' ואעפ"י דלא איתפרש מנין המעמדות של הישראלים שהיו בימי מרע"ה. הדעת נוטה שהיו שמנה כמנין המשמרות של הכהנים. אמור מעתה כיון דמימי עולם היו אנשי המעמד עומדין על הקרבנות בשביל כל ישר' ושלוחי דידן הוו נמצאו כל הישראלים מותרים במלאכה ע"י אנשי המעמד דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו. ומשום הכי ס"ל לתלמודא דידן דתו לא איצטריך קרא דואספת דגנך להתיר מלאכה לכל ישראל ומפני כן מק' תלמודא דואספת דגנך מה ת"ל דאין לומר דאיצטריך להתיר מלאכה כמש"ל ודוק*א"ה עיין בס' בית יעקב בסי' קל"ב שהקשה כן וכתב ויש ליישב ומה שתירץ הרב המחבר לדידי לא מכרע דמפשט דברי הירוש' בפ' מקום שנהגו ובפרק בשלשה פרקים משמע דאי לא הוה קרא דואספת דגנך דמשמע מיניה היתר' לא הוה סגי לן במעמדות והוה אמינא שכל ישראל יהיו בטלים דתקנת מעמדות הוא תקנת נביאים ואפילו שיהיה תקנת מרע"ה מכל מקום אין בזה כח מספיק להתר אי לא הוה קרא דואספת דגנך ודוחק לומר דבהא פליג תלמודא דידן אירושלמי והנראה לי לתרוץ דתלמו' דידן נפקא ליה היתרא מקרא דששת ימים תעבד וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל בתוספותי על הסמ"ג להירוש' דאמאי לא מייתי הך קרא דששת ימים תעבוד והניחו בצ"ע וכיון דתלמוד' דידן נפק' ליה היתרא מקרא דששת ימים תעבוד אייתר ליה קרא דואספת דגנך ומשום הכי קא מקשה מה ת"ל ודו"ק..
63
ס״דמעתה נחזור אל המכוון דנראה דנ"ד תלוי בפלוגתא דרברוותא דלפי דעת התו' שפי' דטעם האיסו' דע"פ אחר חצות הוי משום הקרבת הקרבנו' דחגיגה ופסח לדעת' ז"ל בנ"ד דבטל הסיבה דהא אין מקריבין הקרבן בע"ש שהיא י"ג אלא למחר ביום שבת מינה דאין לאסור שלא לעשות מלאכה בע"ש אחר חצות דהא ליכא קרבן אמנם לדעת רש"י ז"ל שפי' דטעם איסור מלאכה בע"פ אחר חצות הוי משום שמא יהיה טרוד במלאכתו וישכח לבער חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה לצורך הליל' איפשר דלדעתו ז"ל בנ"ד יהיה אסור במלאכה דאפ' דלא שייך האי טעמא דשחי' הפסח מ"מ מהנהו תרי טעמי דשייכי דהיינו ביעו' חמץ ותיקון מצה איפשר לו' דמהני התרי טעמי לאסור ע"פ לעשות מלאכה אחר חצות היום. נמצא נדון דידן תלוי ועומד בסלע המחלקות. ונקרבה למשפט לדעת סברת כל הפוסקי' רוב בנין ורוב מנין כמאן מאינהו תרי אשלי רברבי ז"ל . הנה הרב האלפסי ז"ל מתוך דבריו משמע שסובר כדעת התוס' ז"ל בריש פמ"ש יע"ש והרמב"ם ז"ל פי' בהדיא בפ"ח מה' י"ט דין י"ז דטעמא דאסור הוא מפני שיש בו קרבן שכתב דין י"ז וז"ל חוץ בע"פ אחר חצות שהעושה מלאכה אחר חצות מנדין אותו כו' לפי שיום י"ד בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. ופי' הרא"ם דפי' מ"ש שיש בו חגיגה ר"ל חגיגת י"ד דתקון רבנן לאכול הפסח על השבע מה שאין כן בשאר עי"ט דחגיגה היתה באה בי"ט עצמו. הרי מפורש שדעת הרמב"ם כס' התוס' גם הרב המגיד ז"ל הכי ס"ל וחלק על פי' רש"י והוקשה על פי' רש"י דאי הכי בערבי חג הסוכות נמי יע"ש. גם הרא"ש ר"פ מ"ש כתב בהדיא כדברי התוס' יע"ש אמנם הרב בעל הטורים סי' תס"ח סתם את דבריו וכתב ובע"פ מחצות ולמעלה אסור ומשמתי' ליה ולא פי' בדבריו מאיזה טעם אסרוהו. ומסתמא אמרינן דודאי שכדעת אביו הרא"ש ס"ל דהרי בכל דוכתי' הוא כרוך אחריו. גם הר"ן ז"ל ס"ל הכי והסמ"ג ז"ל. נמצא שכל גדולי הפוס' השוו דעתם כדעת התוס'. וא"כ נמצא דרש"י יחיד הוא בטעמו. וכיון שכל הגאונים הנז' הסכימו דטעמא דאיסורא הוי משום שחי' הקרבן נפקא מינה לנ"ד דלא שייך ביום זה האי טעמא נמצינו למדין דמותרים הם לעשות מלאכה בע"ש די"ג בניסן אפי' מחצות ואילך. וא"ת מאחר שכתבנו שדעת הטור כדעת כל הפוס' הנז"ל. ולדידהו בנ"ד לפי סברתם שרי לעשות מלאכה בע"ש די"ג בניסן וכמש"ל. איך כתב הטור בסי' תמ"ד דטוב לבער החמץ בע"ש קודם חצות כדי שלא יבאו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות. והא לפי מש"ל דמודה הטור בנ"ד דמותר הרי דלא חיישינן לשמא יבא לטעות מיום זה לע"פ דעלמא. ואיך הכא כתב דיבער החמץ קודם חצות שלא יבא לטעות. ומ"ש הא מהא לא ק' מידי דיש לחלק בענין דבשלמא הא דכתב בסי' תמ"ד הוא מפני דחיישינן שאם יבא לטעות נמצא פוגע באיסור תורה. לכן כתב שטוב לבער החמץ בע"ש קודם חצות שלא יבא לטעות בשאר השנים ויפגע באיסור תורה. משא"כ בנ"ד דאפי' אם אינו פוגע באיסור תורה דמדרבנן הוי ולכן בע"פ אחר חצות אינו פוגע באיסור תורה דמדרבנן הוי ולכן לא גזרינן שמא יבא לטעות. מ"מ עדיין לבי מהסס בדבר שהרי התוס' בריש פ' מ"ש כתבו בהדיא דמהך שקלא וטרייא דירושלמי שמעי' דמלאכה דע"פ אחר חצות אסירא מן התורה והר"ן ז"ל אחר שהביא דברי התוס' בדרך איפשר דמדרבנן היא ואסמכינהו אקרא. וכיון שהתוס' הסכימה דעתם דעת עליון לו' דמלאכה דע"פ אחר חצות הוי מדאורייתא. ומכלל דברי רש"י ג"כ נפקא לן איסורא לנ"ד וכמש"ל א"כ מי זה האיש אשר יערב לבו להתיר בנ"ד ואדרבה יותר נר' לאסור מלהתיר שמא יבאו לטעות בשאר שנים ויאמרו אשתקד מי לא עשינו מלאכה בע"פ אחר חצות אחר הביעור ולא יתנו לב דאשתקד היה יום י"ג והיום הוא יום י"ד דאסור במלאכה מן התורה לדעת התוס' ואם אתה מתיר להם בשנה זו לעשו' מלאכה אחר חצות יבאו לפגוע באיסור תורה בע"פ דעלמא דמהאי טעמא כתב הטור שטוב לבער בע"ש קודם חצות כדי שלא יטעו בשאר שנים כמש"ל. וכמו שמצינו שרבותינו ז"ל חששו לטעות כזה בכמה דוכתי' בש"ס וא' מהם גבי עומר במנחות ס"ח ע"ב בתקנת ר"י ן' זכאי שהתקין משחרב ב"ה שיהא יום הנף כולו אסור דמדאורייתא בשהאיר היום מותר החדש מיד אחר החורבן ובזמן שב"ה היה קיים הקרבת העומר היה מתיר החדש והוכיחו שם הדבר מכח תרי קראי ואעפ"כ אחר החורבן התקין ר"י בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור משום דילמא מהרה יבנה ב"ה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו החדש כשהאיר פני מזרח יע"ש וכן בכמה דוכתי' בש"ס מצינו שחשו חז"ל לחששה זו ורבו עד אין ספורות ולא אעצור חיל לבררם ולהעלותם על ספר. וכיון שכן מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבו להתיר לעשות מלאכה ביום ע"ש די"ג בניסן אחר חצות. וחלילה מלהאמין לאו' שדורות הראשונים היו מתירין לבני דורם לעשות מלאכה ביום ע"ש כזה אחר חצות מתרי טעמי חדא שודאי היו אוסרים מהטעם שכתבנו דהיינו הך טעמא דשמא יבאו לטעות בשאר השנים ויאמרו אשתקד מי לא עשאו מלאכה אחר זמן הביעור כדבר האמור ומטעמא אחרינא נמי אין להאמין להם דהא אשכחי' דבלאו הכי אסורין במלאכה ביום ע"ש כזה מידי דהוה אשאר ע"ש דעלמא דאסו' במלאכה מן המנחה ולמעלה. וכן הוכיח במישור מו' ורבינו הפר"ח ז"ל בחיבורו בראשונות בה' י"ט דף נ"ט ע"ב במה שנסתפק בכ"מ שאמרו רבותינו אינו רואה סי' ברכה אי הוי לטותא בעלמא ואין איסור בדבר או"ד דאיסורא נמי איכא. וכתב איהו ז"ל דלאו כל אפיא שוין דאיכא הכי ואיכא הכי וכמו שהאריך שם. ומכלל המקומות שהביא מהם שאף שנא' בהם אינו רואה סי' ברכה דאינו לטותא לחוד אלא דאיכא איסורא נמי. חדא מהם הא דאמרי' ר"פ מ"ש שכל העושה מלאכה בע"ש ועי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה מדפריך למתני' הכי מאי אריא ע"פ אפילו ע"ש ועי"ט נמי דתניא כל העושה מלאכה בע"ש ועי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה. ומאי קו' הא התם לטותא והכא איסורא. פי' ודקרי לה מאי קרי לה. אלא ודאי שכונת המק' הוי דס"ל דמלבד הלטותא איכא נמי איסורא והתרצן נמי מודה לו יע"ש ממוצא דבר למעיין בדבריו שם ירא' דס"ל דהעושה מלאכה בע"ש ועי"ט דעלמא מלבד דאיכא לטותא איכא נמי איסורא וכן דקדק איהו ז"ל מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בסו' הי"ט אסור לעשות מלאכה בע"ש ובעי"ט כו' יע"ש. א"כ לפי מה שהוכיח מו"ה פר"ח ז"ל הרי ביום זה שהוא ע"ש בלאו הכי באיסורייהו קיימי מעשות מלאכה מט' שעות וחצי שהוא זמן המנחה ואיסו' מלאכה דע"פ דעלמא הוא תחילת שעה ז' ואין הדעת סובלו דמשום היתר מלאכה דשלש שעות ומחצה יתירו להם דהא לא כ"ע דינא גמירי ויחשבו מחשבות שהותר להם כל היום ובודאי טעות הוא בידו דחלילה לראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם וה' עמם שהתירו דבר כזה אלא שזה אניס בדעתו ושכח מסיבה שפסח כזה אינו רגיל לבא תמיד ולא זכר וישכחהו כל מ"ש הוא לכתמ' שיבאו זקנים ויעידו כן שכת הקודמים היו מתירין לעשות מלאכה ביום כזה. וכ"ש שהיום הזה כבר חקרנו בדבר וישימו יד ע"פ היינו ספוקם שבודאי לע"ד נרא' לאסור להם לישר' מעשות מלאכה ביום ע"ש כזה מחצות היום ולמעלה מהטעמים שכתבנו.
64
ס״ההאמנם תרתי אל לבי בחושבי מחשבות שמא מחר או מחרתו יבואו בני אדם שהלכו מכאן זה שנים מפני הצרות ומחמת המציק ויעידו בבירור שידעו נאמנה שהיו עושים מלאכה בע"ש כזה שהוא י"ג בניסן אחר חצות בפני גדולי הדור ולא מיחו בידם. או שיעידו שגדולי הדור התירו להם לעשות מלאכה בפה מלא. מעתה אם באנו אנו לאסור להם לישראל לעשות מלאכה בע"ש כזה ולבטל המנהג שנהגו להקל עפ"י חכמי דורם. אפשר שבזה יש לעז וזילזול בכבוד הראשונים נוחי נפש כיוצא בדבר מצינו בפ"ק דיבמות שאמרו בואו ונתקן לצרות שיהיו חולצות ולא מתיבמות ואמר רשב"ג א"כ מה נעשה לצרות הראשונות. הרי לך שהיו חוששין ללעז. ומה נעני אנן יתמי דיתמי. ובהיותי נבוך בענין האלקים בחסדו הגדול אינה לידי דברי המאור הגדול מגדולי האחרונים מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' עשירי שנכנס בחקירה זו בתחילת דבריו וז"ל ויש לחקור בזה הנדון ד' חקירות הא' אם באולי כו' עד ויש מקום לשואל לשאול אם כל הקהלות יסכימו לבטל המנהג שנהגו להקל אם יש בזה לעז וזילזול בראשונים שנהגו להקל או נגיעה בכבוד החכמים הראשונים אשר קיימו המנהג ההוא ולא מיחו בידם כו' וכתב על החקירה הראשונה יש להוכיח מתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ו'. וז"ל התשו' אעפ"י שהרמב"ם כתב שאם אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא. ר"י ור"ח חולקים וכיון דאיכא פלוגתא דרברוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין כו' ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על רבי' משה מה שעשה עשוי עכ"ל. הא קמן דאפי' במקום שהיו נוהגים לכוף בדברי הרמב"ם כתב לבטל המנהג ולא חשש ללעז שיוציאו ועל הראשו' והאריך הרבה בדבר. ואח"כ כתב וז"ל איברא דצריך לעיין בתשו' הרשב"א שכתב בההיא דמה נעשה לצרות הראשונות והעלה באותה תשו' דבקום עשה יש לעז לראשונים והתשו' בסי' אלף ק"ץ. שאלת בארצות אלו נהגו להכשיר חתם סופר ועד כדברי הרב האלפסי וכבר פשט בכל הארץ מה נעשה בהם לאותם שנשאו כבר כי אם נאסור יבא קילקול גדול בדבר כו' תשו' אעפ"י שרבינו יצחק הזקן אוסר ואנו כך דעתינו נוטה מ"מ כבר נהגו שם עפ"י הרב האלפסי ומקומו של הרב הוא וכל מי שנוהג על פיו שם אפשר היה מותר והכי נמי במקומו של ר"י היו אוכלים בשר עוף בחלב ובמקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמים כו' ולא חשו להם חכמים לפי שנהגו עפ"י רבם ומ"מ טוב להזהירם שלא יהיו נוהגים כן מכאן ולהבא ואע"פי שאמרו בפ"ק דיבמות באו ונתקן לצרות וכו' וארשב"ג א"כ וכו' שאני הכא דהרואה או' בעדים ניחא להו ולא בסופר וכיוצא בזה אמרי' ביבמות וכו' עד וכ"ש כאן שאינו עושה מעשה אלא שהוא יושב ואינו מחתים הסופר עכ"ל. וכתב מהריב"ל וצריך לעיין אם זאת התשו' של הרשב"א ז"ל היא מסכמת עם תשו' הרא"ש במ"ש שלא יהיו כופין מכאן ולהבא בטענת מאיס עלי אפי' במקומות שהיו נוהגים כדעת הרב האלפסי והרמב"ם ז"ל. דנר' לכאורה דבמאיס עלי אם יראו שאינם כופין והיא צווחת ככרוכיא מאיס עלי מנכר מלתא דאין כופין על מאיס עלי. ולכאורה נר' דחולקי' הרשב"א והרא"ש. וא"כ צריך לעיין מה יעשה הרא"ש בההיא דפ"ק דיבמו' שאמרו מה נעשה לצרות הראשונו' עכ"ל מהריב"ל ז"ל הנצרך לעניננו. ולפי קוצר ע"ד עלי לזווגם ולא פליגי הרא"ש והרשב"א ז"ל אך ורק שמוכרח אני להעתיק כאן קצת דברי הרשב"א ז"ל במקום אחר סי' רנ"ג המתחלת ומה שאמרת הלכה למעשה בדברים שהן מחלוקת בין חכמי הפוסקי' וכו' שכתב שם בא"ד אחר שהביא ההיא סוגייא דפ' כל הבשר דף קי"ו לוי איקלע לבי יוסף רשבא אייתו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא א' להו ולא מידי כי אתא לקמיה דרב א"ל אמאי לא תשמתינהו א"ל אתריה דרבי יהודה ן' בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר"י הגלילי דא' יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים כתב וז"ל ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיה' על פי א' מגדולי הפוסקי' כמקום שנהגו לעשות כל מעשיהם עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל או הרי"ף ז"ל הרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסו' מה שהם מתירין נוהג בו איסור שאין אלו כרבם ממש. דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו וכו' יע"ש הבט נא וראה דבריו כי נעמו שבתשוב' זו יתיישבו דבריו בכמה מקומות מתשו' ז"ל. דמכלל דבריו אלו נר' שהוא סובר שאם במקום א' נהגו לעשות כל מעשיהם עפ"י הרי"ף או הרמב"ם ז"ל אף שהרי"ף או הרמב"ם לא היו מארי דאתרא באותו מקום מ"מ כיון שכל מעשיה' הם נוהגים על פיהם נחשבים הרי"ף והרמב"ם כאילו הם רבם ומארי דאתרא אף שלא היו מצודתם פרוסה באותו מקום. וע"ז חילק בדבר וא' ומיהו אם המצא ימצא שם באותו מקום חכם אחד שהוא ראוי להורא' וראה ראיה לאסור מה שהם מתירין ע"פי הוראת הרי"ף והרמב"ם דרשאי הוא לנהוג איסור בדבר ואין בזה לעז וזילזול כבוד מאחר שאין אלו פי' הרי"ף והרמב"ם רבם דמעיקרא אלא שהם מעצמן רצו לעשות מעשיה' ע"פי הגדולי' הנז' ואינו רבם ממש. משא"כ אילו היה מקום זה מקום רבם ממש שם ודאי אין שום חכם גדול וקטון יכול לזוז מכל דבריה' בין להקל ובין להחמיר. וזהו שחזר וכתב דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו ע"כ פי' דאין ראוי להטות מדבריהם ימין ושמאל מאחר שהיו מארי דאתר' ויש בזה לעז וזילזול כבוד לרבם. ובדבריו אלו בנה בנין אב לכמה מקו' מתשו'. ראשונה נתיישבו דבריו מ"ש בההיא תשו' שהביא מהריב"ל ז"ל דסי' אלף קן דההיא תשו' היא ששלחו לשאול ממקומו של הרי"ף ז"ל להרשב"א דאיך יעשו במה שנהגו עפ"י הרי"ף ז"ל דהיה מארי דאתרא בחתם סופר ועד דכשר וע"ז השיב דאע"פי שאין דעתו כדעת הרי"ף ז"ל בזה מ"מ כבר נהגו שם ע"פי הרב האלפסי ומקומו של הרב הוא וכו' וכיון שכן אין כח בנו לשנות את טעמו. ולהטיל פשרה בעניין הוא בדרך עצה טובה שטוב וישר הוא להנהיג מכאן ולהבא שלא יחתום הסופר ואין בזה לעז וזילזול דיש במה לתלות במה שלא חתם הסופר שיאמרו שיותר רוצה הבעל בחתימת העדים מחתי' הסופר. ועוד שאינו עוקר סברת הרב האלפסי בקום עשה אלא בשב ואל תעשה שאינו חותם הסופר. ובזה נאמנו דבריו בתשו' אלף קצ"ב ובאלף רל"ה בדין המורדת על בעלה דפסק היפך ס' הרי"ף והרמ"בם דס"ל דכופין אותו להוציא ואיהו ז"ל פסק שם היפך דאין כופי' להוציא וכתב שם שהרי"ף והרמב"ם מפני התקנה עשו דבר זה ולא משורת הדין ושמא לדורם תקנו ואותה תקנה לא פשטה בכל ארצותינו ובכל גלילותינו ולא שמענו שנהגו כן וכו' יע"ש וכיון שכן אין לחוש ללעז כלל. ובזה גם כן נוכל לקיים דברי הרא"ש ז"ל דלא פליג אדברי הרשב"א ז"ל דאיפשר דנדון נמי דהרא"ש ז"ל מיירי במקום שהיו מעשיהם ע"פי הרי"ף והרמב"ם ובכלל היו כופי' לגרש באומרת מאיס עלי אכן לא היה במקום הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם ממש וע"ז כתב ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על הרמב"ם ז"ל מי שעשה עשוי. אכן אילו היה במקו' הרי"ף והרמב"ם ז"ל חלילה לו להרא"ש ז"ל להקל או להחמיר וכדעת הרשב"א ז"ל זה נ"ל לע"ד ומינה לא תזוז וראה ראיתי בהרב משא מלך דף נ"ח בחקירת הי"ג שהביא תשו' הרשב"א ז"ל דסי' רנ"ג ותשו' אלף ק"ץ וכתב ששתי תשו' הללו נראות כסותרות זא"ז ושם ביאר דברי הרשב"א באופן אחר. ותמה אני על חכמתו שלא חקר וחקק וחצב להבין דברי הרשב"א על בוריין כמש"ל יע"ש.
65
ס״ויצא מהמחובר לנ"ד דלא חיישינן ללעז ולזילזול כבוד לכת הקודמים עתה שלא נתברר לנו אם היו נוהגין מעיקרא היתר אי לא ואף לכשיבואו עדים ממרחק ויעידו שכן היו נוהגים איפשר שלא היו נוהגים עפ"י הרב של אותו מקום דארצינו היושבי' בה לקוטאי נינהו ממזרח וממערב ואי' שמה שנהגו היתר עפ"י מקומם היה. עד שיתברר הדבר שמנהג ההיתר היה עפ"י רב גדול שבעיר ורוב מעשה שהיו עושים בני עיר קדשינו היה על פיו והוראותיו פשטו בכל גלילותינו קם דינא לפום שעתא שאסור לעשות מלאכה בע"ש די"ג בניסן מחצות היום ואילך וכל העושה מלאכה אף דלא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה באותה מלאכה וקם באיסורא דרבנן זה נ"ל להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי בעלי חכמה בעלי הוראה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות לא תיזוז מינן יומם ולילה ולכל בהן חיי רוחי הצעיר קטן שבקטנים נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
66
ס״זשאלה א' מיושבי קרנות שאינו מבין לשון הקדש כלל ומפני זה נמנע עצמו מספירת העומר דלא ידע למימני יומי ושבועי בלשון הקדש ונשאלתי אם יכול לספור העומר בלשון ערבי המורגל בו שבאותו לשון יכיל לממני יומי ושבועי אם יוצא י"ח ספירה אם לאו.
67
ס״חתשובה מה שנלע"ד הקצרה דפשיטא ודאי שיספור העומר בלשון ערבי המורגל ומבין מה שמוציא מפיו ויוצא י"ח ספירה משיבטל מצות הספירה שהיא מצות עשה מן התורה אף בזמן הזה וכדבעי' למימר לקמן דהא קרא כתי' וספרתם לכם וכן גבי נדה כתי' וספרה לה שבעת ימים דמשמע דבכל לשון שמכירים בו יספרו. וגדולה מזו כתב הרב הגדול בעל מגן אברהם סי' תפ"ט ס"ק ב' וז"ל ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין בלשון הקדש וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה כנ"ל עכ"ל ה' ז"ל. והמובן מדברי הרב שכונתו לו' שאף שיודע לקרות בלה"ק רק שאינו מבין מה שמוציא בשפתיו שיותר טוב לספור בלשון אחר המבין מה שמוציא בשפתיו ממה שיספור בלה"ק שאינו מבין מה שמוציא בשפתיו ואדרב' אם ספר בלה"ק כתב הרב ז"ל דלא יצא דאין זה ספיר'. ומכ"ש לנ"ד שאינו יודע לספור בלשון הקדש שאינו מכיר צורת אותיות הקדש כלל דפשיטא ודאי שיספור בלשון ערבי המורגל בו ויוצא י"ח. אלא דק' קצת לס' הרב ז"ל דמ"ש ממגילה דפסק מרן בשולחן הטהור סי' תר"ץ דין ה' וז"ל הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלה"ק ובכתבי הקדש אע"פי שאינו יודע מה הם או' יצא י"ח וכ"כ הטור ז"ל וז"ל ובלה"ק הכל יוצאים בו אע"פי שאינם מבינים אותו. וא"כ הכא נמי נימא הכי דכיון שספר בלה"ק אע"פי שאינו מבין דיצא י"ח כמגילה ומ"ש ונלע"ד דהרב ז"ל ס"ל דשאני ספירת העומר ממגילה דהא תנן בריש פ"ב דמגילה והלועז ששמע אשורית יצא ומק' בש"ס והא לא ידע מאי קאמרי ומשני מידי דהוה אנשים וע"ה מתקיף לה רבינא אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעי' אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא. ופי' רש"י ז"ל ופרסומי ניסא אע"פי שאין יודעי' מה ששומעי' שואלין את הקוראי' ואומרים להם מה היא קריאה זו ואיך היה הנס ומודיעי' להם עכ"ל. הרי החילוק מפורש דבמגילה הגם ששומעי' אותה בלה"ק יוצאי' י"ח במה שמודעי' להם אח"כ תורף עניין הקריאה והנס משא"כ בספירת העומר שאם יברך ויספור ספירת העומר בלה"ק שאינו מבין מה שאו' הגם שאח"כ ישאל לאחר ויגיד לו שמה שספר בלה"ק שעניינו הוא שהיום כך וכך לעומר וכך וכך שבועות מ"מ כיון דלא ידע מאי קאמר בעת הספירה בלה"ק א"כ אותה ספירה שספר בלה"ק הוי הפסק בין ברכה להודעה שיודיעו לו אח"כ. ואנן בעי' שבשעת הברכה יכוון בדעתו לספור הימים הראוים לאותה הלילה וכמו שפסק מרן בש"ע בדין פתח אדעתא דלימא ד' וכו' יע"ש שאם טעה הוי ברכה לבטלה. דומה לזה כתב הטור ז"ל בא"ח סי' ס"א וז"ל יש נוהגים לו' תחילה אל מלך נאמן ונותנים טעם לדבריהם וכו' ולבסוף כתב וז"ל ועוד דמפיק ש"ש לבטלה ועבר על לא תשא דהזכרת ה' הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר ולא לשמע והויא לבטלה וכו' יע"ש. דון מנה לנ"ד דכיון שהספירה שסופר בלה"ק אינו מבין מה שאו' הגם שאח"כ יודיעו לו מה שהוציא בשפתיו מ"מ הספירה שספר בלה"ק הויא הפסק בין הברכה להודעה ועבר על לא תשא דהויא ברכה לבטלה. זאת ועוד אחרת כי איפשר דאיתרמי ליה שלא ימצא בני אדם אצלו והוי ברכתו ברכה לבטלה כיון דלא ידע מאי קאמר. ומפני זה כתב הרב ז"ל שיותר טוב לספור בלשון המכיר בו. וטעמו ונימוקו עמו משום דלא הקפידה תורה שיאמרו בלה"ק כי אם דוקא אותם המנוין בריש פ' אלו נאמרי' שהם מקרא בכורים וחליצה כו' דהני כולהו ילפי ליהו מקראי וכדאי' התם תניא נמי הכי ר"י או' כל מקום שנא' כה ככה עניה ואמירה אינו אלא לה"ק וכו' ע"ש דף ל"ג.
68
ס״טאמור מעתה דכיון דגבי ספירת העומר לא כתי' חדא מהני לישניה דקרא דיכול לספור בכל לשון שהוא מכיר בו. ודמיא לשמע ופ' סוטה דיליף לה הש"ס מדכתי' וא' אל האשה לפי גרסת רש"י דפי' דמשמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. יצא מן הכלל דכל דבר שלא הקפידה תורה שיאמר בלה"ק שיותר טוב שיאמר בלשון המכיר בו. כיוצא בדבר פסק הרמב"ם פי"א מה' שבועות דין ח' וז"ל והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש ובו בפרק דין י"ד כתב וז"ל הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים אבל רבותינו הורו שאין משביעין אלא בלה"ק ואין ראוי לסמוך על הוראה זו כו'. והק' מרן בכ"מ על הוראה זו של רבותיו מההיא דתניא בריש שבועת הדיינין דאמרי' אף היא בלשונה נאמרה ודייק בש"ס מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן אלו נאמרים בכל לשון פ' סוטה כו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. ופי' רש"י והרי"ף ז"ל דבלשונה הוי בכל לשון שהוא מבין בו. ונדחק הרב ז"ל שהם לא אמרו אלא לכתחילה אבל בדיעבד מהניא בכל לשון. ובדרך זו דרך הב"ח ז"ל ג"כ יע"ש. וגם הרב בעל למ' ז"ל יע"ש. והנכון בזה הוא מה שפי' הר"ן ז"ל בריש פ' שבועת הדיינין שרבו של הרמב"ם ז"ל שהוא מהר"י הלוי ן' מיגאש היה גורס בש"ס אף היא בלשונה נאמרה כדתנן אלו נאמרי' בלשון הקדש וקאמר נמי שבועת הדיינים דאף היא בלשונה נאמר' דהוא בלה"ק וה"ק הר"ן ז"ל לו מתוספת' דסוטה יע"ש. ועוד תמה מרן ז"ל על הרמב"ם ז"ל דמאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו של רבותיו דלמה כתב לעיל בדין ח' סתם בלי מחלוקת. ותירץ מרן ז"ל שסמך ע"מ שכתב אח"כ יע"ש. ולתמיהא זו נר' לדעתי דעת הדיוט לחלק באופן זה דלעיל בדין ח' מיירי שהנשבע מבין בלה"ק וגם מבין בשאר לשונות וסבירא ליה להרמב"ם ז"ל שהגם שהוא מבין בלשון הקדש יכול לישבע בכל לשון אחר דאין קפידה אם ישבע בלה"ק או בלשון אחר. ורבותיו סבירא להו שלא ישבע אלא בלשון הקדש ולא בלשון אחר. וכיון דמיירי שיודע בלה"ק לכן סתם דבריו ולא חלק להם. אבל בדין י"ד דמיירי שאינו מבין בלשון הקדש כלל אלא בשאר לשונות, כי כן נר' מלשונו למדקדק בו. דסברת רבותיו היא דדוקא משביעי' אותו בלשון הקדש הגם שאינו מבין מאי קאמר ולפיכך כתבו ז"ל שצריך להודיע תחילה את הנשבע חומר שבועה זו ופירושה ואח"כ משביעי' אותו בלשון הקדש דוקא. וע"ז חלק עליהם הרמב"ם ז"ל וכתב שאין לסמוך על הוראה זו של רבותיו. דהוא ז"ל ס"ל דכיון שאינו מבין בלה"ק ולא ידע מאי קאמר שאין משביעי' אותו אלא בלשון המכיר בו. משא"כ בדין ח' דלא איירי בהאי גוונא כדכתיבנ' לעיל. ויהי כי ארכו הימים מצאתי להרב הגדול מאור הגולה הרדב"ז ז"ל בתשו' במודפסו' סי' קנ"ה דברים בתוך השאלה סייעתא קצת לחילוק הנז' וז"ל שאלת ממני אם רגיל אני להשביע שבועת הדיינין בלשון הקדש או בכל לשון שהוא מכיר לפי שראית בזה מחלוקת בין המפרשי' ז"ל. תשו' אני רגיל להשביע בערבי למוסתערב וללועזים בלעז וכו' ובא"ד כתב וז"ל והוי יודע דאפי' למ"ד בלשון הקדש אם אין מכיר בלה"ק לא ידע מאי קאמ' ליה אלא צריך שתהיה השבועה בלשון הקדש ויפרשו לו בלשון שהוא מכיר. ונפקא מינה נמי שאם מכיר בשתי הלשונות למר ישביעוהו בלה"ק ולמר ליכא קפידה וכו'. מתוך דבריו הללו איפשר שהרב ז"ל ס"ל החילוק הנז"ל דוק'.
69
ע׳דבר הלמד מעניינו לנ"ד דפשיטא ודאי שיספור העומר בלשון המבין בו למוסתערב בלשון ערבי וללועזים בלעז לכולי עלמא ויוצא י"ח ואין מי שיחלוק בזה כלל והוא ברור כשמש זה נראה לי להלכה ולמעשה וצור ישר' יצילני משגיאות כמאמר נעים זמירות שגיאות מי יבין הצעיר וזעיר דמן חברייא נסים חיים משה מזרחי.
70
ע״אנדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני במה שהיו נוהגין כת הקודמין שבכל ערב ר"ה היו מתאספין טבחי מתא ומשחיזין סכינין ובודקי' אותם יפה יפה ואח"כ מצניעין במקום מיוחד לצורך מחר ומחרתו ובי"ט ראשון קודם שקיעה החמה חוזרין ומתאספין יחד פעם שנית ובודקי' פעם אחרת הסכינין לראות איזו מהן עמדת בתיקונה ואיזו נתקלקלה לכדי שיהיה מזומנין לשחוט בהן תכף אחר ערבית. ואנו מבניהם נוהגין כן עד היום. ושמעתי שא' מהמורים שבזמנינו קרא עירער ואמר שאסור לעשות כן וכעת לא פורש דעת המורה מאיזה טעם אסרו. כי ע"כ נתתי אל לבי בבתי גוואי לתור ולחפש בראשונים גם אחרוני' למצוא דבר חפץ וה' יעזרני ע"ד כבוד שמו נס"ו כי"ר.
71
ע״בתשובה נ"ל ש"ס שור"ר ומו"רה שקרא עירעיר הוא שנאחז בסבך מאי דאיבעיא לן בפ' אין צדין דף כ"ח איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט רב מרי בריה דרב ביזנה שרי ורבנן אסרי ורב יוסף א' ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים ופסקו גדולי המורים כרבנן דאסרי וכן פסק הטור ומרן הקדוש ז"ל בא"ח סי' תצ"ח וז"ל אין מראין סכין לחכם בי"ט לראות אם הוא ראוי לשחו' בו וכו'. ומישום הכי המורה הנז' קרא תגר. ואנא אמינא ליה דאי משום הא לא אירייא דהא בס' רבנן דאסרי נחלקו בטעם הדבר הראשונים נוחי נפש. והנגלות לנו ד' טעמים ה"ה דלרש"י ז"ל טעם האיסור הוא מפני שנר' כעובדא דחול שכ"כ שם ד"ה מהו להראות הטבח סכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחי' להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט מי מיחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באיטליז או לא מיחוי. רואה לעצמו בביתו סכין שלו דלא אוושא מילתא עכ"ל. והרשב"א ז"ל ס"ל בטעמו של רש"י ז"ל. והגהות אשירי כתבו דלפי פי' רש"י כל אדם שאינו טבח מותר להראות סכינו לחכם יע"ש. והרי"ף והרא"ש כתבו בשם בה"ג דטעמא דמילתא משום דחיישינן דילמא אזלי חוץ לתחום לאתוויי ולזה נוטה דעת הרמב"ן ז"ל. והרמב"ם בפ"ד מה' י"ט כתב טעם אחר דחיישינן שמא תהיה פגומה ויאמר לו החכם שאסור לשחוט בה וילך וישחיזנה במשחזת. ולזה נוטה דעת מרן הקדוש ז"ל בשולחן הטהור יע"ש והר"ז הלוי ז"ל דחה טעם הרי"ף ז"ל וכתב טעם אחר דמשום הכי אין מראין סכין לחכם משום דהו"ל כעין ראיית מומין דבכור בי"ט דנר' כמתקן וכדן את הדין. הכל כאשר לכל באו בדרך ארוכ' בדברי הר"ן ומרן ז"ל בב"י יע"ש באורך. ודע שבדברי הרב בעל הלבוש ז"ל נפל ט"ס שכ"ב בסי' תצ"ח וז"ל ואם ראה החכם את הסכין לעצמו מעי"ט היה מותר להשאילו לאחרים. ובודאי שתיבת מעי"ט וגם תיבת היה הוא ט"ס וכן צ"ל ואם ראה החכם את הסכין לעצמו בי"ט מותר להשאילו לאחרים דוק'. ברם מאי דאצטריך לן לעייוני באינהו טעמי דקמאי ז"ל הוא דמ"ט כל חד נייד מטעמא דחבריה כיון דלכולהו טעמי יש איסור בדבר. ונ"ל דלכולהו טעמי יש איסור בדבר. ונ"ל דכולהו לא ס"ל טעמו של רש"י לטעם דעיקר הוא משו' דלפי טעמו של רש"י נפקא מינה דע"כ לא אסרי רבנן אלא דוקא בטבח שדרכו למכור באיטליז. אבל באניש דעלמא דאינו טבח שרי וכמ"ש ההגהות אשירי ז"ל כנז"ל. ודוק' להם ז"ל דהא בגמ' סתמא קא' ולא נזכר שם טבח לא בבעיין ולא בפשטן ונמצא דלפי טעמו של רש"י ז"ל העיקר חסר מהספר. ומשום הכי בחרו להם ז"ל טעמים אחרים. ולרש"י ז"ל איפשר לו' דמדברי רב יוסף שא' ת"ח רואה לעצמו. נלמד שכונת בעית הבעיין הוא דוקא לטבח דאי לאו הכי תיקשי וכי ת"ח מאי עבידתיה שיהיה מותר לראות סכין לעצמו ושאר אינשי דעלמא יאסרו. אלא דע"כ לו' דע"כ לא איבעי' ליה אלא בטבח שדרכו למכור באיטליז. ולהכי התיר רב יוסף לת"ח לראו' סכין לעצמו כיון דאין דרכו למכור באיטליז. ומאי דנקט תלמודא ת"ח צ"ל דלאו דוקא דה"ה נמי לאניש דעלמא שאינו טבח דשרי כיון שאין דרכו למכור באיטליז. ות"ח דנקט הוא לפי שבזמן התלמוד רוב הת"ח היו בקיאי' בבדיקת הסכין כדי לראות סכיני ע"ה ודבר הכתוב בהווה. גם רש"י וסיעת מרחמוהי נדדו הלכו מטעמו. דהרי"ף ובה"ג והרא"ש ז"ל משום דק"ל מ"ש הרז"ה ז"ל על טעמו של הרי"ף ככתוב ומבואר בדברי הר"ן ז"ל יע"ש ולהרי"ף ודעמי' יש לישב כמ"ש הרמב"ן ז"ל יע"ש בדברי הר"ן ז"ל. כולהו נמי לא אמרו כטעם הרז"ה ז"ל דפי' משום דהוי כראיית מומי בכור שאסור משום מתקן. משום דק"ל דאי הכי בדין הוא שאף ת"ח לא יהא מותר לראות סכין לעצמו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל יע"ש ולהרז"ה ז"ל גופיה ככר כתב הר"ן ז"ל שאין זו קו' אצלו יע"ש. כולהו נמי לא אמרו כטעם הרמב"ם ז"ל משום דק"ל מ"ש הה"מ ז"ל בשם מי שהקשה על טעם זה שנר' שלא נאסר אלא לע"ה ובגמ' נזכר סתם יע"ש. ולהרמב"ם גופיה לק' משום דכיון שהזכירו ת"ח שרואה לעצמו ממילא משמע שלא אסרו אלא לראות סכין לע"ה דוקא וכמ"ש הה"מ ז"ל יע"ש. נמצא דכל חד וחד נר' לו קו' בטעמו של חבירו ולהכי כל חד וחד בירר לו דרך לעצמו. אמנם אכתי ק"ל על רש"י ז"ל מדוע נד מטעמו של הרמב"ם ז"ל דהא הקו' דקשייא להו לרברוותא לפי' רש"י היא עצמה ממש הוק' להם לטעמו של הרמב"ם ז"ל. גם היישוב שוה נמי לתרוויהו לרש"י ולהרמב"ם ז"ל כמש"ל. וכיון שכן מה ראה רש"י ז"ל לבחור בטעמו ולדחות טעמו של הרמב"ם ז"ל שהוא יותר מיושב בלישנא דתלמודא. דהא לפי' רש"י צריך לדחוק ולו' דהא דנקט רב יוסף במילתיה ת"ח דלאו דוקא הוא דה"ה לאניש דעלמא דלאו טבחא הוא והוא דוחק. ואילו בטעמו דהרמב"ם ז"ל דייק לישנא דנקט רב יוסף ת"ח לו' דדוקא ת"ח שרי ולא לע"ה וכמש"ל בשם הה"מ ז"ל. ובהיותי עסוק בענין חזות ק' נר' אלי בתירוץ הר"ן ז"ל במה שדחה קו' הרמב"ן ז"ל שהוק' בעיניו טעמו דהרז"ה ז"ל וז"ל והר"ז הלוי כתב דמ"ה אין מראין סכין לחכם משום דהו"ל כעין ראיית מומין של בכור שאסרו. וכתב הרמב"ן ז"ל שאם היה בטעם זה עיקר אף ת"ח בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו. ואין זה קו' אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים אינו אלא מפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תיקון גמור לעשיית כלי עכ"ל.
72
ע״גולפום שעתא לא יכולתי להלום תירוץ זה דהר"ן ז"ל דלכאורה נר' דכל אפייא שווין דכי היכי דלאחרי' אינן יכולין לשחוט כי אם ע"פי ראיית חכם הסכין ה"נ בסכין דת"ח עצמו אינו יכול לשחוט לעצמו אלא א"כ יבדוק הסכין תחילה וא"כ הדור אתם ראו מה בין בינו לבין חבירו והדין נותן דכי היכי דלגבי חבירו אסרינן לראות סכינו משום דהוי תיקון גמור כעשיית כלי. דכוותא נמי הכי לגבי ת"ח נקרא תיקון גמור כיון שאינו יכול לשחוט בלתי שיבדקנו תחילה וא"כ מה בין זה לזה. וכיון שכן הדרא קו' הרמב"ן ז"ל לדוכתא. ואיהו ז"ל מפרק לה כלאחר יד ולכאורה נר' דקו' הרמב"ן ז"ל היא קו' אלימתא. אמנם אחר שנתיישבתי יגעתי ומצאתי שתירוץ הר"ן ז"ל הוא תירוץ נכון. והוא בהצעה זו דודאי שהסכין שרואה הת"ח בי"ט דשרינן ליה לראותו ודאי דמיירי בסכין שהשחיזו ובדקו מעי"ט דבי"ט ודאי דלא השחיזו דהא אסיקנא בש"ס דאסור אלא דע"כ מיירי בסכין מושחז ומובדק מעי"ט וכיון שכן הוא דבהכי מיירי נמצאו דברי הר"ן ז"ל שעלו כהוגן אין בהן נפתל. משום דהא קיי"ל בסכין בדוק ומוצנע יפה אם שחט בלא בדיקא תחילה דשחיטתו כשירה. וכ"ב הטור ז"ל בי"ד סי' י"ח בשם אביו הרא"ש והרשב"א ז"ל וכן פסק מרן ז"ל בשולחן הטהור שם. א"כ ת"ח זה שיש בידו סכין בדוק בעי"ט אם ירצה לשחוט בו בלא בדיקה תחילה רשאי כמ"ש מרן ז"ל שם וז"ל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד להצניעו שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוק הוא ואם שחט בו בלא בדיק' ונאבד שחיטתו כשירה עכ"ל. ודילן עדיפה דהא סכין זה דת"ח שבדקו לכתחילה מעי"ט לצורך י"ט והצניעו במקום יפה דודאי דשרי ליה לצורבא מרבנן לשחוט בו בלא בדיקה כדאמרן. ולהכי כתב הר"ן ז"ל דת"ח בודק לעצמו דאינו אלא לברר את הספק שפי' דלעצמו סכין זה אינו צריך בדיקה תחילה בי"ט דהא בדוק הוא מעי"ט והאי דבעי למיבדיקיה השתא בי"ט הוא דסתם ת"ח חושש לנפשו ומדקדק היטב להסי' ספק מלבו ולהכי בודקו פעם אחרת בי"ט והשתא כיון דבידו לשחוט בלא בדיקה פעם אחרת בי"ט להכי כשבודקו עתה בי"ט פעם אחרת אינו נראה כמתקן כלי דהא בלא בדיקה זו הרי סכין זה מתיקן ועומד. משא"כ בע"ה שאינן רשאין לבדוק אם לא יראנו החכם תחילה דאז ודאי ראייה זו הוי כמתקן כלי למעשיהו כנ"ל ביישוב דברי הר"ן ז"ל ובהכי עלה תירוצו מנוקה ומשופה מכל דופי.
73
ע״דיצא מהמחובר שד' טעמים יש באיסור ראיית הסכין לחכם בי"ט ולכולהו טעמי נר' דבנ"ד ליכא איסורא כלל ונתחיל לבאר איך לכל טעם וטעם אחד לאחד אין איסור בנ"ד ראשון לציון לרש"י שנתן טעם לשבח שהאיסור הוא משו' דמחזי כעובדין דחול דאוושא מילתא שדעתו למכור בשר באיטליז. טעם זה לא שייך בנ"ד לכשנאסור הדבר משום דבנ"ד כ"ע ידעי דטבחי מתא שבודקי' הסכיני' בי"ט כוונתם היא לשחוט עופות לאנשי הקהל לצורך י"ט ב' של ר"ה ולא אוושא מילתא שדעתם למכור באיטליז מתרי טעמי. חדא שהעופות ששוחטין בליל י"ט ב' של ר"ה הוא ליחידי הקהל ולא להם. ועוד זאת יתירה שהעופות אינן נמכרין באיטליז. הרי לך דאין לנו לאסור בנ"ד מטעמו של רש"י כדאמרן. ואם לחשך אדם לו' דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולמקומות. אף אתה אמור לו דליתא דהא בענין הזה ממקום שבאתה דעיניך הרואו' שאסרו ראיית סכין לחכם. ואפ"ה התירו לת"ח לראות סכין לעצמו משום דלא אוושא מילתא וכמ"ש רש"י ז"ל ואי איתא דאמרי' דלא נתנו דבריהם לשיעורין א"כ אמאי שרו לת"ח לראות סכין לעצמו בי"ט אדרבה הי"ל לאוסרו. אלא ודאי נר' שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין בדבר הזה אלא כל א' וא' לפי מקומו ושעתו. א"כ הכא נמי בנ"ד לא גזרו חכמים איסור כיון דלא אוושא מלתא שדעתו למכור באיטליז כמש"ל וזה ברור כשמש. גם מטעמו וממשו דהרי"ף וסיעת מרחמוהי נמי אין לאסור בנ"ד דהא כל טעמו דהרי"ף הוא משום דילמא אזלי חוץ לתחום לאתויי וטעם זה לא שייך בנ"ד דהא השוחטים זהירין הם שמעי"ט מצניעין הסכינין בבית המומחה שבכולן ובי"ט מתאספין כולן כא' ובודקין הסכינין שם באותו מקום. והכא נמי לא גזרינן הא אטו הא דאי הכי היכי שרו לת"ח לראות סכין לעצמו ולא גזרו בת"ח אטו ע"ה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וכדאמרן לעיל גם מטעם כעיקר שנתן הרמב"ם אין לאסור בנ"ד. משום דלפי טעמו דהרמב"ם ז"ל דאסר הוי משום שמא תהיה פגימה ויאמר החכם שאסור לשחוט בה וילך וישחיזנה במשחזת. ובנ"ד אין לאסור מטעם זה דאין דבריו אלו אלא לע"ה שאינו יודע שאסור להשחיז הסכין במשחזת בי"ט. דהא גבי ת"ח התיר לראות סכין לעצמו לפי שהת"ח כבר יודע שאסור לו להשחיז הסכין בי"ט. א"כ ה"נ בנ"ד בטבחי מתא דעיר קדשינו שתל"י שהן יודעי ספר והם ת"ח וכי היכי דת"ח שרי ליה ה"נ בנ"ד שרי דהא כל עצמן שמשחיזין את הסכינין בעי"ט הוא לפי שיודעין הן בעצמן שאסור להשחיז הסכין בי"ט ופשי' דשרי. והכא נמי ליכא למיגזר הא אטו הא דהא לא גזרו ת"ח אטו ע"ה וכדאמרן מעיקרא.
74
ע״האיברא דלכאורה היה נראה לאסור בנ"ד מטעם המאור הרז"ה ז"ל דכיון דטעם עצו ופיריו שווין לאסור הוא משום דמחזי כמתקן כלי א"כ הכא נמי בנ"ד הרי מתקן כלי והדעת היה נותן לאיסור. אמנם אחר השקפת העיון קצת נר' דאף לטעם המאור ז"ל אין לאסור בנ"ד. שהרי מצינו להרמב"ן שיצא לקראת נשק לבטל טעם הרז"ה בששים משום דאי בטעמו דהרז"ה למה התירו לת"ח לראות סכין לעצמו כנז"ל. ואוהב וריע הוא הר"ן ז"ל יצא לעזרת הרז"ה והצילו בא' מאיבריו מפרכת הרמב"ן וכתב ואין זו קו' אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים כו' וכבר כתבתי לעיל פי' דברי הר"ן ותורף הדבר דמאי דשרי' לת"ח לראות הסכין לעצמו בי"ט הוא משום דאין כאן תיקון כלל שאינו רואהו עתה בי"ט אלא להוציא הספק מלבו דהא מדינא שרי ליה לשחוט בסכין זה המתוקן ומוצנע יפה מעי"ט וכמש"ל וכיון שכן בנ"ד נמי שהשחיזו הסכינין ובדקו אותם מעי"ט והצניעו אותם יפה ומן הדין שרי להו לשחוט אף בלא בדיקה זו. א"כ כשחוזרין ובודקי' אותן בי"ט לא מחסרי משום תיקון כלי דהא כבר הן מתוקנים מעי"ט ואי בעו היו שוחטין בי"ט בלתי בדיקה זו ולהכי ודאי דאף לטעם הרז"ה ז"ל שרי בנ"ד דכי היכי דשרי לת"ח לראות הסכין לעצמו בי"ט ה"נ בנ"ד שרי. יצא מהכלל דאף לפי טעמן דארבעה טורי אבן שרי בנ"ד ואין איסור בדבר כלל כלל לא. וכיון שכן אי כל חיליה דהמורה במה שקרא עירעיר מהכא ודאי דאין מקום לעירעורו מהכא דאי משום הא לא איריא כדאמרן. ואם נאמר דחיליה דמורה זה דמסתמיך ואתי ממ"ש מהרמ"א ז"ל בהגה וז"ל ועכשיו בזמן הזה שכל שוחט רואה סכין לעצמו כל הרוצה לשחוט בי"ט יבדוק סכינו מעי"ט ולא בי"ט עכ"ל. הרי שאסר מור"ם ז"ל בהדייא אף בזמנינו זה שמחלו חכמים כבודן לשוחטי' שהן יבדקו לעצמו אפ"ה כתב שלא יבדוק בי"ט. אפ"ה לבי או' לי דבנ"ד שרי מכמה טעמים. חדא דמהרמ"א ז"ל יחיד הוא בסברא זו וקיי"ל דאין דבריו של א' במקום שנים וכ"ש נגד אינהו ד' טורי רברבי דלדידהו שרי כמדובר. ותו אי' לו' דלא אמרה רב למילתיה אלא למקומ' שמוסרין מלאכת השחיטה לע"ה רק שמלמדין אותן ה' דברי' המפסדין השחיטה דאז איכא למיחש לשמא ישחיז הסכין וכיוצא מאינהו טעמי הנז"ל לפי שאינן השוחטי' בני תורה. משא"כ בעיר אלדינו יפה נוף משוש כל הארץ שנזהרין שאינן מוסרין מלאכה זו אלא לבני תורה ובזה נשתבחה א"י מעולם ועד עולם. ורוב השוחטי' אשר שמענו שהיו מימי עולם ושנים קדמוניות ואשר ישנו פה עמנו תל"י יש להן יד ושם בתלמוד ובפוסקי' וכל רז לא אניס להו לשוחטי' כאלו מעולם לא אמרה רב למילתיה דהא תלמוד ערוך בידנו שת"ח רואה סכין לעצמו והוא מוסכם מכל הפוסקי' ובודאי דבנ"ד שרי אף לדעת מור"ם ז"ל וכיון שכן מ"מ אין לו למורה מעתה לקרוא תגר ולהוציא לעז על מנהגן של ראשונים נוחי נפש. וגם אין לו' דמשום לתא דהכנה קרא תגר המורה דקיי"ל דאפי' בשני י"ט של ר"ה אין י"ט מכין לחבירו וכמ"ש מרן ז"ל סי' תק"ג וז"ל אסור לאפות או לבשל או לשחוט בי"ט לצורך מחר אפי' בב' י"ט של ר"ה. ואע"ג דקי"ל דכיומא אכריתא נינהו כתבו האחרונים דהנ"מ להחמיר אבל לא להקל. ואפי' בהכנה דאתיא ממילא וכמ"ש הרב בעל התרומה והביא דבריו מרן ז"ל בסס"י תק"א בשם הרא"ש ז"ל על ההיא דאמרי' בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליקן בי"ט רב ור' חנינא אוסרין ור' יוחנן מתיר ומ"ט אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן הלכתא כרב ותירץ הרא"ש ז"ל מה שתירץ יע"ש והרב ברוך בעל התרומה כתב דרב חסדא לטעמיה כו' עד הילכך בשבת וי"ט וב' י"ט של ר"ה אסור להדליקן בלילי י"ט שני הפתילות שכבו בראשון אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידי' שכבו בא' אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם כרב מתנה ובלבד שלא יגע בהם עכ"ל. והרב ח"ה כתב על דבריו אלו דמדכת' דמצי לבטלן ברבוי אחרי' ע"כ דלא אסרי הלפידים מדאוריית' דאיסור שהוא מן התורה לא שרי לבטל וי"ל וכו' א"נ קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט שני שלאחר השבת פי' בי"ט שני של גליות כנ"ל הכותב. ולי הכותב נר' לע"ד פשוט שהרב ת"ה לא ראה דברי הרב בעל התרומה במקומן כי אם מה שהביא הרא"ש בשם בעל התרומ' שהרא"ש ז"ל הביא תמצית דברי הרב בעל התרומה בקיצור. ולפיכך כתב הרב ת"ה האי תירוץ שני דא"נ קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט שני שלאח' השבת שר"ל בי"ט שני של גליות כמש"ל דאילו היה רואה דברי הבע"ה בספרו סי' רנ"ג לא היה כותב תירוץ זה דא"נ. דהא הרואה יר' שם דהרב בעל התרומה לא איירי כי אם דוקא בשני י"ט של ר"ה ולא בי"ט שני של גליות שהרי אחר דכתב האי דמרבה עליהם עצים כתב אבל בב' י"מ של גליות כו' אין חששה בכל אלה שיום א' הוא חול כו' יע"ש כנ"ל ברור. סוף דבר דבנ"ד אין לאסור משום הכנה דהא מאתמול מעי"ש הכינו וגם חקרו לצורך הב' י"ט דאי מיתרמי ליה לשחוט אף ביום י"ט א' שוחט בסכין זה. וכיון שכן חזרנו על כל הצדדין ולא מצאנו איסור בדבר ואין לפקפק על מנהגן דקדמאי נוחי נפש דציפורנן של ראשונים עדיף מכריסן של האחרונים כדאמרי ביומא שהן דקדקו בדבר ולא מצאו איסור ובתרייהו גרירן. אמנם בי"ט של ר"ה ש"ל בשבת הדעת נוטה לאסור משום מוקצה כנ"ל להלכה ולמעשה וה' ית' ינחנו בדרך אמת ולא נכשל בדבר הלכה כה דברי נעצב אל בנו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
75
ע״ושאלה אם אמר הרני בתענית עד שאשנה פ' זה ושכח ובירך והכניס אוכלים לתוך פיו וקודם שבלע נזכר מיבעיא לן אם חייב לפלוט האוכל מפיו עד שישנה הפרק כההיא דתנן בפ"ח דתרומות או"ד שאני הכא דאיכא חשש ברכה לבטלה ושכמ"ה.
76
ע״זתשובה אל אלקים הוא היודע כי לא אוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה כאשר היתה באמנה באשר כהו עיני מראות ברע אשר מצאתני אמנם כדי לצאת ידי שמים וידי בריות אגלה טפח מה שנר' לע"ד ולקוצר השגתי כפי מה שהורוני מן השמים וזה החלי בס"ד. ואען ואו' דבנ"ד אין הדין נותן שיפלוט האוכל מפיו משום דאי מפלט ליה הרי הוא נלכד באיסור ובעונש ברכה לבטלה דנ"ל מלא תשא את שם ה' אלקיך וגו' וכמ"ש כל הפוסקים דאזהרת מוציא ש"ש לבטלה מלא חשא נפקא ומהך מתני' דפ"ח דתרומות דקי"ל דיפלוט כר"י כמ"ש הרמב"ם בה' תרומות ליכא למשמע מינה מידי לנ"ד דההיא שאני שמה שהיה אוכל עד עת שנודע לעבד ששחררו רבו או מת רבו היה בהיתר ובברכה ובעת שנודע לו שמת רבו או כו' וכן גבי אשה נמי היה האוכל בפיו ובהא איפליגו תנאי אי יבלע או יפלוט וקי"ל דיפלוט משום דאם יבלע יש בדבר חשש איסור אמנם אם יפלוט ניצול הוא העונש ומ"ד דיבלע הוא טעמא כדי לצרף בליעה זו עם מה שאכל מקודם כדי לחייבו הוספת חומש ואנן לא קי"ל הכי אלא כמ"ד יפלוט דבפליטה זו ליכא גבי שום איסור משא"כ בנ"ד שאם יפלוט אריא דברכה לבטלה רביע עליה אכתי בעית השואל לא אפשיטא ואכתי ידיו אסורות והרי הוא כאיש אשר ניצול מן הדוב ופגעו הארי. ולכאורה היה נ"ל דבנ"ד יפלוט ולא יבלע והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכו' ברכות וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף כיצד כו' וכתב מרן הקדוש על דברי הרא"ש שרצה לחלוק ע"ד הרמב"ם וז"ל ואיני יודע למה דחה דברי רבי' בכך דהא תניא בפ' כל שעה ובפ"ק דחלה בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא ע"ש ובוצע ברך ניאץ ה' וכו' יע"ש א"כ הכא בנ"ד כל זמן שלא שנה פרקו הרי האכילה אסורה עליו כשאר כל האיסורין שבתורה מדין נדר. א"כ איך נתיר לו שיבלע כדי שלא יהיה ברכתו לבטלה שבירך על אכילה זו שהיא אסורה לא באותה שעה והכי אמרו אסור לברך על אכילת איסור וכמ"ש בתוס' ומביאה מרן שם במ' דמאי א"כ לא יושיט אבר מ"ה לבן נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן וכו' יע"ש. וא"כ אם אתה או' לו שיבלע הוי כמי שמאכילו דבר איסו' בידים ואין מברכין על איסור וכיון שכן ברכה זו שבירך כמאן דליתא דמיא דלא חייל ש"ש ע"ד איסור ולכן היותר נכון להורות לו שיפלוט כדי שלא לדחות ולומר דשניא הנך איסורי שהרי איסורן שוה בכל ישראל מה שאין כן בנ"ד דאכילה זו מותרת לכל ישראל לא היא דאף אני אביא לו יין לנזיר המוזכר בתוספתא הנז"ל ואף שיין זה שמושיטו לנזיר מותר לכל ואפ"ה כיון דלגבי נזיר אסור קרי ליה דבר איסור כיון שהוא אסור לו ואין מברכין עליו ה"נ בנ"ד דכוותא כמדובר. ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם בתר הכי מאכל דמאי ומעשר א' שלא ניטלה תרומתו והקדש ומעשר שני שנפדו ולא נתן את החומש דבכל אינהו מברך עליה אע"ג דיש בהם איסור אכילה דשנייא אינהו דליכא איסורא כ"כ באכילתן וכמ"ש מרן ז"ל שם דדמאי כיון דאי בעי מפקיר נכסיה וזכי בו ומעשר א' שלא ניטלה תרומתו שהקדימו בשבולין וכו' יע"ש דבכל הני אינו פוגע באיסור תורה ולכן מברך עליהן משא"כ בנ"ד דאי שרינן ליה לבלוע הרי הוא פוגע באיסור תורה דקבלת תענית משום נדר נגעו כי על כל אלה הדעת נוטה יותר לו שיפלוט משיבלע כדבר האמור. גם יש להוכיח ה"נ משנה זו דפ"ח דתרומות דיפלוט לפי מ"ש בירושלמי יע"ש ולפי מ"ש מהר"ש סרילייו יע"ש דמשמע התם דמחלוקת ר"י ור"א הוי אפילו בתחיל' אכילה ואפ"ה א' ר"י שיפלוט אף שבירך קודם שהניחו לתוך פיו ועכ"ל דטעמא דר"י דא' דיפלוט הוי משום דהוי איסור ואין מברכין על דבר איסור כמש"ל.
77
ע״חאמנם הח' המרומם ויהי בשלם כמהרי"ן ה"י ההוא אמר דשרינן ליה לבלוע ולא איבד תעניתו ונמצא זה וזה מתקיים בידו הא כיצד שיבלע מהאוכל שבתוך פיו פחות מכזית והשאר יפלוט דהא קי"ל דמי ששכח ואכל כזית איבד תעניתו משמע הא פחות מכזית לא איבד תעניתו ומשלים והולך וכ"נ מדברי מרן הקדוש בא"ח סי' תקס"ח. ולענין הברכה לא הוי ברכה לבטלה כשאכל פחות מכזית וכמ"ש מרן הקדוש בסי' ר"י דהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין כו' מברך עליהן תחילה ברכה הראויה לאותו המין כו' יע"ש ונר' דאפי' לכתחילה יברך. וכיון שכן הרי יצא ידי שניהם זהו תורף דעתו ה"י כי"ר. ולא שוה לי גם לא נתקררה דעתי בזה משום דאם אמרו בשכח ואכל פחות מכזית דלא איבד תעניתו לא יאמרו שלכתחילה נתיר לו לאכול פחות מכזית ואף דהכא נמי דמי לשכח דהרי ענין זה ע"י שר השכחה בא לידו מ"מ אין פי ולבי שווין להתיר לשיבלע פחות מכזית שאין המשקל נתון בתוך הפה ואי'. שיבלע יותר מכזית ואיבד התענית. ומה שנ"ל יותר נכון הוא שיבלע כל האוכל שבפיו כדי שלא יהיה ברכתו לבטלה דאי לאו הכי נמצא ש"ש מתחלל דאזהרתיה מלא תשא את שם ה' אלקיך וגו'.
78
ע״טולענין התרת התענית כן יהיה וכן יקום שבעוד האוכל בתוך פיו קודם שיבלע אם יכול הוא לסלק האוכל לצדדין ולשנות פרקו יהיה פרקו נאה ומה טוב ומה נעים ואם פיו מלא וגדוש באופן דלא שייך בו סילוק בעוד האוכל בפיו יהרהר בפירקו וישנה פרקו בהרהור הלב ודייו בזה לצאת ידי נדרו. וכדאשכחן גבי ק"ש שהיא מן התורה וכמ"ש מרן ז"ל בא"ח סי' ס"ב צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו וכו' אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא. וכתב מור"ם ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס יהרהר בלבו ובלבד כו' יע"ש. וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ק דק"ש כתב שכל הברכות שבירך בלבו אע"ג שלא השמיע לאזנו ולא הוציא בשפתיו יצא יע"ש ומכאן למד הרב גן המלך סי' כ"ג לאדם שנסתפק אם בירך הברכה אם לאו שיברכנה בלבו וממה נפשך שפיר דמי שאם לא בירך הרי הוא יוצא י"ח בברכה זו שבירך בלבו ואם בירך כבר הא לא הויא ברכה זו ברכה לבטלה דעבר על לא תשא כיון שאינו מבטא בשפתיו יע"ש. מכל הני מילי משמע דכשיש אונס בדבר יכול לפטור עצמו ע"י הרהור ובנ"ד אין לך אונס גדול מזה שאינו יכול לפלוט האוכל מפיו מפני עונש ברכה לבטלה שיכול הוא לצאת ידי נדרו ע"י שישנה פרקו ע"י הרהור כנ"ל.
79
פ׳שאלה מעשה בראובן שהשכיר בית לשמעון לשנה א' וסוף שנת השכירות היה יום ערב חנוכה ושמעון חשב לשוכרה עוד שנה אחרת ובכן יום ערב חנוכה השתדל במצות ה' ותיקן הנרות של חנוכה בשמן זית זך ופתילות ארוכות כדת מה לעשות. ויהי לעת ערב הוכרח ראובן לבא אל ביתו להשיא את בנו ויאמר לשמעון קום צא מביתי החוצה כי כבר שלמה שנתך ולבית אני צריך לנשואי בני ואין רצוני להשכירה ותכף ומיד יצא שמעון מן הבית ופינה את כל כליו אל בית אחר אשר הזמין לו ה' האמנם מרוב הבילבול וטירוף הדעת שכח שם נרות חנוכה וראובן בא אל ביתו ולהיות שביני ביני שקעה לו חמה ומטרדותו לא יכול לתקן נרות חנוכה. ויפן כה וכה ויראה נרות חנוכה מתוקנים של שמעון ששכחם שם וחשב בלבו לפרוע לו כל מה שהוציא בנרות ההם ואי לזאת קם על עומדו ויברך על הנרות והדליקן כדת וכהלכה. ושמעון בא אל ביתו וזכר כי קדוש היום לה' על הניסים ועל הפורקן ותכף במרוצה בא אל בית ראובן ליטול נרותיו שהניחם שם ומצאן דולקות ויוציא אותם החוצה והוליכם כמו שהם דולקות ויהי כהוציאן החוצה רץ אחריו ראובן לאמר לו הילך מעות שווי נרותיך ויותר והניחם אצלי בלילה הזאת לבד ולא אבה שמעון להתרצות ברצי כסף זולתי נטלן והלך לו ותכף ומיד הלך ראובן להמציא נרות חנוכה ויקרבו שניהם לשאול הגיעו ראובן שואל אם יצא י"ח בהדלקה ההיא ע"י שיתן מעות לשמעון כפי מה שנהנה או אם צריך לחזור ולהדליק ולברך ושמעון שואל אם יצא במה שהניחם בביתו דולקות כמו שהיו או אם יכבם ויחזור וידליקם לשם מצוה ואם יטול דמים מראובן על מה שנהנה א"א לצמצם ואפשר שיטול יותר מהנאתו ונמצא השמן ההוא קנוי לראובן ואין לו תקנה ע"י שיכבם וידליקם יורינו המורה אם יצאו י"ח שניהם אם לא או אם יש לחלק בניהם ויבא שכמ"ה.
80
פ״אתשובה מה' מענה לשון הוא יהיה בעזרי לכוין את ההלכה לתלמה על ראשון ראשון כי הוא הנותן כח לפקוח עינים עורות ולהורות להם את הדרך ילכו בה ה' יתן אומר ולשון למודים בינ"ו טרם אחלה לדבר אנכי הרואה לזכותו של ראובן המדליק בנרות חבירו שלא מדעתו דנ"ד דיצא דהרי זה כההיא דפסק מרן בא"ח סי' י"ד גבי ציצית דמותר ליטול טלית חבירו שלא מדעתו ולברך עליה וסברה זאת הם דברי התוס' והרא"ש בחולין פ' כל הבשר וגם דעת הסמ"ק והנימקי יוסף ורבי' ירוחם כאשר הובאו האנשים האלה שלמים ביתה יוסף סי' הנז' יע"ש מטעם דניחא ליה דליעבד מצות בממוניה ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוא אלא דעל הראשונים נ"ע אנו מצטערים דהרי בירוש' פ' לולב הגזול הלכה א' גבי סוכה אמרו איזו היא גזולה פסולה כל שהוא נכנס לתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עבד מטלא גו שוקא עבר ר"ש לקיש אמר ליה מאן שרי לך ע"כ וצריך לדעת מה בין זו לטלית ואמאי העלו כל הראשונים להיתר נגד הירוש' הלזה ויותר אני תמה על מור"ם ז"ל בהגה דבה' סוכה סי' תרל"ז סעיף ב' כתב מיהא לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו יע"ש אמאי גבי טלית לא הגיה דבר דנראה כמודה לפסקו של מרן וצריך אני למודעי מה בין זו לזו. ותו יש לתמוה על מור"ם שם דאמאי כתב דלכתחילה אסיר דמשמע דהא דיעבד ש"ד ומדברי הירושלמי שהבאתי משמע דאף דיעבד אסור. ופירוקא דהדין מילתא נ"ל בחדא מתרי גווני זה יצא ראשונה לישוב דעת מרן דס"ל דע"כ לא התירו להתעטף בטלית חבירו אלא דוקא בטליתות שהניחום בבית הכנסת שאדם יודע דרבים נכנסים שם לעבוד את ה' וממה שמניח טליתו שם נר' דאינו מקפיד אם יטלינו ומסתמא אנן סהדי דניחא ליה לאיניש כו' אבל ליכנס לביתו וליטול טליתו גם מרן יסבור דאסיר דהרי מקפיד עליו. ולכך אסרו בירוש' ליכנס לסוכת חבירו דהרי מקפיד עליה כעובדא דמייתי שם ובהא ליכא למימר ניחא ליה לאניש כו'. דגדולה מזו אמרו דאפי' הניחו בב"ה כתב המרדכי דאם הניחה מקופלת איכא למיחש דשמא כיון שהניחה מקופלת גלי דעתיה שמקפי' בדבר מלהשאילו. והגם דמרן לא חש לה וכתב דאף במקופלת שרי כל שחוזר ומקפילה . מ"מ מתוך דבריו אסיר וכדאמרן וכההיא דירוש' וגם מרן אזיל ומודה בדין זה. ומתוך מה שכתבתי רוחא דשמעתתא דאין מקום למ"ש המגן דוד שם בסי' הנז"ל ס"ק ה' לאסור במתעטף שלא מדעת חבירו נגד הרא"ש וסייעתיה דשאני הכא דטעמם ונימוקם עמם הואיל והניחו אותם בבית הכנסת דגלי אדעתיהו דניחא להו וכו'. אבל ליכנס לביתו גם הרא"ש וסיעתיה יסברו דאסיר וכדעת הירוש'. וכל זה יספיק לדעת מרן דסתם אבל לדעת מור"ם עדיין לא העלנו ארוכה למחלתו למאי דתמיהא לן עליו כנז"ל. ולכן נ"ל בישוב דעתם עפ"י מ"ש מור"ם ז"ל שם בה' סוכה סי' תרל"ח סעיף ב' דלכתחילה אין לעשות סוכה ברה"ר והרב מגן אברהם ס"ק ג' העלה דברשות הרבים דישראל יש להתיר דאיכא למימר דמחלי להם אבל ברשות הרבים דגוי לא שייך מחילה ואסיר. ועפ"י זה נראה לי לבאר דעת הירוש' דלעולם גם הירוש' ס"ל דשרי ליכנס בסוכת חבירו שלא מדעתו וכההיא דטלית משום דניחא ליה לאיניש כו'. ושאני התם דמיירי בעושה סוכתו ברה"ר וכעובדא דמייתי בתר הכי בר"ג דעבד מטלא גו שוקא הלכך אסור ליכנס שלא מדעתו דאיכא למימר דלר"ג לבדו מחלו לו בני רה"ר אבל לזרים לא מחלו הילכך כשנכנס רשב"ל שלא מדעתו אמר ליה מאן שרא לך כלומר אילו היתה נכנס מדעתי אז הוה שרי דלא מחלתי רה"ר אלא לכל מי שאכניס בה מדעתי אבל כיון שנכנסת שלא מדעתי מאן שרא לך דדוקא לי היתירו ומחלו בני רה"ר אבל לך לא מחלו והוי גזל.
81
פ״בכללן של דברים דע"כ לא אסרו בירושלמי אלא דוקא בסוכה העשוייה ברה"ר והכי דייק דברי הירוש' דאמר כהדא דר"ג כלומר זה שאסרנו אינו אלא בסוכה העשוייה כמו שעשה ר"ג ברה"ר אז אסיר משום דלו מחלו ולא לאחרי' אבל בסוכה העשוייה בחצר גם הירוש' יסבור דשרי ליכנס שלא מדעתו כההיא דטלית מטעם דניחא ליה לאיניש כו' ובזה אין שום תימה על מרן מהך ירושלמי וכדאמרן. ועפ"י תירוץ הא' שכתבתי דיש לחלק בין טליתות שהניחום בב"ה דאז שרי אבל ליכנס לבית חבירו וליטול טליתו שלא מדעתו אסיר וכההיא דירוש'. עפ"י זה נ"ל לישב דברי הנימקי יוסף דבה' ציצית כתב וז"ל ובמקום שנהגו להניח טליתותיהם בבה"כ אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו למקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש. והביא דבריו מרן הב"י סי' י"ד. ובנימקי יוסף פ' המוכר את הספינה דף כ"ה על הא דאמרינן במתני' ושולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן וכו'. כתב וז"ל אמר המחבר וכיון דקי"ל כרבנן דקאמרי גזלן הוי היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו שלא מדעתו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי נר"ו אמר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה וכו' ותמהני על פסק זה של רבותינו דבהדייא אמרינן סוף פ' אילו מציאות מצא תפילין וכו' יע"ש. הרי שחלק עליהם ואילו הכא כתב איפכא. האמנם לפי מ"ש ניחא דהתם מיירי בנכנס לבית חבירו שלא מדעתו אז הוא דאסור ומ"ש בהל' ציצית מיירי בטליתות ב"ה כנ"ל ישוב דעת הנימקי יוסף ודוק.
82
פ״גברם פש גבן דלפי דעת הנימקי שדחה דברי רבותינו מההיא דמצא תפילין דשם אותם יק' לדעת הר"מ דבפ' י"ג מהל' גזילה כתב כן אלמא דדוקא אם שם אותם שרי הא לאו הכי לא ולא אמרינן ניחא ליה למעבד מצוה וכו' ואילו בפרק ב' מהלכות חמץ ומצה דין י"ח פסק דמשכיר בית לחבירו וכו'. דניחא ליה וכו' וכן בסוף הלכות נחלות דין י"א כתב מרן ז"ל ליישב מה שהקשה עליו הר"ן ז"ל דמנ"ל דפוסקין צדקה וכתב דטעמיה הוי מישום דניחא ליה לאיניש כו' יע"ש. וא"כ לפי דברי הנימקי נמצאו דברי הר"מ דסתרי אהדדי ונ"ל ביישוב דעת הר"מ דהא דפסק בהל' חמץ ומצה דניח' ליה כאמור אבל מ"מ חוזר ונוטל מעותיו מהמשכי' וכמ"ש ה"ה והר"ן זלה"ה יע"ש. ולכן גבי מצא תפילין פסק דישום אותם משום דהגם דניחא ליה למעבד מצוה. מ"מ צריך לשלם לבעליו את דמיו כי היכי דהמשכיר חייב לשלם דמם לשוכר אבל בלוקח תפילין או טלית שלא מדעתו ואינו משלם לו ודאי בהא לא אמרינן ניחא ליה לאיניש כו' הואיל ואינו משלם. ולכן תמה הנימקי שפיר על סברת רבותינו מההיא דמצא תפילין דדוקא בשם אותם הוא דאמרינן ניחא ליה לאניש וכו' הא לאו הכי לא. אי נמי יש ליישב דברי הר"מ דשאני התם גבי מצא תפילין דבעי' שישום היינו משום שנוטלם לעצמו לעולם ולא שייך לומר ניחא ליה לאיניש וכו' וכמו שיישב הב"ח בא"ח סי' י"ד כן לתמיהת הנימקי שיישב כן לדעת רבותינו והוא פשוט ודוק. אך אמנם עדיין צריכין אנו למודעי לבאר ולישב דעת המרדכי ז"ל. כתוב בהגהות מרדכי פ' אילו מציאות דף קמ"ו ע"ג אמאי דבעי תלמודא התם דף ל' ע"א לצורכו ולצורכה מאי כתב וז"ל תימא אמאי לא פשיט מהא דאמרינן לעיל אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר וזה לצורכו ולצורכה וי"ל דשאני התם דמיירי בקריאת ספר דקא עביד מצוה וכו' אבל הכא איירי בכסות דליכא מצוה וכו' ואע"ג דזה נהנה וזה לא חסר הוא שאני הכא שהוא בלי ידיעת הבעל ודומה לשואל שלא מדעת ואיכא למ"ד דגזלן הוי עכ"ל. מדבריו אלה לפום ריהטא נר' דגבי ס"ת לא הוי שואל שלא מדעת הואיל ומצוה קעביד הילכך שרי משום דמסתמא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה משא"כ בכסות דליכא מצוה הילכך מבעיא לן. ותימה דהרי שם בהך סוגייא אמרינן השואל ס"ת מחבירו לא ישאילנו לאחר ופריך פשיטא ומשני מ"ד ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה כממוניה קמ"ל. הרי דאף בס"ת לא אמרינן ניחא ליה וכו' ואפילו דעביד מצוה וזה הפך דבריו ז"ל. ועוד שהמרדכי בעצמו שם בפ' אילו מציאות במ"ש גבי ס"ת מ"ד ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה וכו' כתב וז"ל סד"א ניחא ליה לאיניש וכו' אין להקשו' מהא דפסיק בפ"ק דפסחים דניחא ליה לאיניש וכו' דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקייומיה מצוה בממוניה מדעת' בודאי דניחא ליה. ולי נר' דהתם גבי בדיקת חמץ דאין ביה טירחא ולכך גמר ומשתעבד נפשיה אבל בעלמא לא עכ"ל. הנך רואה בעיניך לפי הג' תירוצים הללו דאף במצוה ס"ל דלא אמרינן ניחא ליה וכו' ונמצאו דבריו אלה סותרים למ"ש בהגהותיו. תו ק' במ"ש בהגהות דבמידי דלית ביה מצוה לא שרי לצורכו ולצורכה דהא תנן במתני' שם בו בפרק כלי נחושת הרי זה משתמש בהם וכן בכלי כסף וכי אין זה לצורכו ולצורכה ואפילו הכי שרי וא"כ הדרא ק' לדוכתין דמאי קמבעיא ליה גבי כסות ליפשוט דשרי מכלי נחושת דשרי אפילו דליכא מצוה.
83
פ״דואברא דלתמיהא זו יש ליישב דס"ל כחילוק הר"ן הובאו דבריו בשיטה המקובצת להרב בצלאל הנידפסו' מחדש שכתב וז"ל דגבי כלי כסף וכלי נחשת היינו טעמא דאם לא היה משתמש בהם היו מעלין חלודה וכו' התירו לו דרך תשמיש. אבל הכא דשטיחה בעלמא היא איפשר דלא התירו אלא לצורכה דאע"ג דלעיל גבי ס"ת אמרינן דגוללו וקורא בו מצוה שאני דאנן סהדי דכה"ג ניחא ליה עכ"ל. ומתוך הדברי' הללו הותרה התמיה' האחרונ' שתמהתי על המרדכי. אך אמנם תרי תמהי קמייתיה אכתי לא הונח לנו. ונוספה נחלתינו על דברי הר"ן הנז' שכתב דגבי ס"ת שאני דניחא ליה וכו' דנראה דעת' מסכים לדברי המרדכי הנז' בהגהותיו וא"כ גם על הר"ן ז"ל יגדל התימה קמייתא שתמהתי על המרדכי מהסוגייא בהשואל ס"ת מחבירו וכו' דאסיקנא דאסיר ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש הגם דהוי מצוה. ותימה על ב' שרי צבאות ישראל עמודי ההוראה איך לא זכרו ולא שמו על לב הסוגייא הנז' דלכאורה עומדת לנגדם. כי ע"כ נ"ל דאין הדברים כמשמען וכפשטן ומ"ש שאני גבי ס"ת דמצוה קא עביד וניחא ליה לאו לממרא דמ"ה שרי להשתמש בהן. דא"כ יקשה אמאי לא שרינן במתני' גבי ס"ת לפתחן אלא משלשים יום לשלשים יום ילמוד בהם בכל יום משום דאנן סהדי דניחא ליה דליעבד מצוה אלא ודאי דאף בס"ת לא התירו ללמוד מהך טעמא דניחא ליה לאניש וכמ"ש בש"ס ולא בעלמ' מעיני חכמת' כי לא נפלא' היא ולא רחוקה. אלא דכונת מ"ש דגבי ס"ת שרי ללמוד הגם דהוי לצורכו ולצורכה משום דקא עביד מצוה אינה מצות הלימוד אלא דקא עביד מצוה כדי שלא ירקב הס"ת וזהו מצוה טפי ללמוד בו בעת שגוללו כדי שלא ירקב יותר משאם גוללו לחוד כדמוכח המרדכי ממ"ש ואם אינו יודע לקראת גוללו. אלמא דמצוה טפי כשגוללו ללמוד משום שע"י שקורא בו שולט בו האויר בעת ההיא ואינו מרקיב ונמצא דמצוה קעביד שרי ללמוד ולא חשיב לצורכו כלל כי אם לצורך התורה שלא ירקב ולעולם דללמוד בו תדיר אסור משום דלא ניחא ליה לאיניש גם בס"ת. ושאני הכא דמצותו בכל על ידי הלימוד וכדאמרן ובהכי עלו דבריהם כהוגן ואינו סותר עצמו המרדכי למ"ש בפנים כן נראה לי בכונתו ודוק. אך לא ידעתי טעם למה שסיים המרדכי בהגה הנז' ואיכא למ"ד גזלן הוי. הלא בבתרא פ' המוכר את הספינה חכמים ס"ל דשואל שלא מדעת גזלן הוי ואיפסיקא הילכתא כוותיהו יע"ש במתני' דהשולח את בנו אצל חנוני והסוגייא. וא"כ מדוע כתב ההגהות ואיכא למ"ד כנראה דבספק הדבר תלוי הא ליכא ספיקא והלכה רווחת היא כחכמים דגזלן הוי. ואולי דלפרש הבעיא בא דטעמא דמספקא ליה אי שרי או לא משום דאיכא למ"ד דגזלן הוי הילכך אסיר ואיכא למ"ד דלא הוי גזלן והיא סברת רבי יהודה החולק שם. הילכך גם כאן שרי הילכך המקשן ספוקי מספקא ליה אבל אה"נ דלמסקנה דאסור לצורכו ולצורכה היינו משום דקיי"ל כרבנן. דגזלן הוי וכל כוונת' לא בא אלא לתת טעם למאי דבעי תלמודא ודוק' .
84
פ״האכן אכתי קשיא לי על המרדכי דממה שכתב בפ' אלו מציאות לחלק בין בדיקת חמץ לעלמא כנז"ל. נראה דס"ל דבחמץ לא אמרי' ניחא ליה לאיניש כו' ואילו בהמרדכי עצמו בהל' ציצית נראה דס"ל איפכא שכתב שם בפ' התכלת בהל' קטנות הובאו דבריו בהר"ן ז"ל דף צ"א ע"ד וז"ל בסמ"ק כתב שיכול אדם לברך בטליתו של חבירו בלא מתנה רק שיתן לו רשות לברך ואפילו בלא רשות נר' דיכול לברך דניחא ליה לאניש דליעבד מצוה בממוניה. ומיהו מוהר"ם פי' דבמקופל צריך ליטול רשות ולי אני הדיוט נר' לי דאם מקפלו כבתחלה שרי או שמא כיון שהבעל מקפלו גלי דעתיה שמקפיד בדבר מלהשאיל עכ"ל. הרי לך בהדייא דע"כ לא נסתפק אלא במקופל אבל כל שאינו מקופל אזיל ומודה לפ' דסמ"ק דשרי מטעם דניחא ליה לאניש וכו' וזה סותר עצמו למ"ש באילו מציאות לחלק בין בדיקת חמץ לעלמא. ומתוך עוצם התימה היה נראה לי לומר שמ"ש בהל' ציצית ולי נראה וכו' אינם דברי המרדכי וסברתו אלא הם דברי הסמ"ק בעצמו שכתב כן נגד סברת מוהר"ם. ולעולם דהמרדכי ס"ל דאינו יוצא ואזיל לשיטתי' והמרדכי העתיק כל דברי הסמ"ק כמנהגו וליה לא ס"ל. אמנם מרן הב"י בא"ח סי' י"ד ס"ל שהם דברי המרדכי וסברתו שהביא דברי הסמ"ק וכתב וז"ל והמרדכי כתב על ולי הדיוט נ"ל דאי מקפלו וכו' יע"ש. הרי לך דס"ל למרן ז"ל שדברים הללו הם סברת המרדכי. ובכן הדרא קו' לדוכתין דנמצא סותר עצמו למ"ש באילו מציאות. והנראה לי דהמרדכי דהל' ציצית תפס עיקר תירוץ ראשון שתירץ באילו מציאות דיש לחלק בין מדעתו לשלא מדעתו דמדעתו שרי משום דניחא ליה וכו' ולכן הכא גבי טלית מיירי בנוטל טלית חבירו מדעתו אלא שלא נתנה לו במתנה בפירוש ולזה ס"ל דאף שלא נתנה לו במתנה בפי' הואיל ומדעתו הוא שרי לברך משום דניחא ליה לאניש והכי דייקן דברי הסמ"ק שכתב אפילו בלא מתנה שכונתו שנטלה מדעתו וכדכתי' ולכן ס"ל להמרדכי דשרי ובזה צדקו דבריו מאד ואין שום סתירה כלל. ואפי' לפי תירוצו הב' שתירץ באלו מציאות אבל בעלמא לא היינו שלא מדעתו. אבל מדעתו לעולם דס"ל דשרי כנ"ל ישוב המרדכי זלה"ה ועפ"י הך שינוייא קמא שתירצתי לעיל ליישב הירושלמי לדעת מרן ז"ל. ע"פ זה נ"ל ליישב מה שתמה בשער אפרים בתשובת סי' ב' דף ז' ע"ד וז"ל אמנם וכו'. ואי קשיא לי הא קשיא לי בעניין זה אי אמרינן דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה קשיא מהא דאמרינן בפ' לולב הגזול דף ל' דאמר רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגויים לו תגזו אתון כו' וק' הלא אף שהקרקע אינה ניגזלת נימא דניחא ליה לאיניש וכו' ומכ"ש בהנהו אוונכרי בודאי אמרינן דניחא ליה לאותו ישראל שגוזל הגוי הקרקע ממנו שיקח ישראל חבירו משדיהו כו' יע"ש. שהפליג בתמיהא זו ומכח תמיהא זו עלה על דעתו לפרש סתם גויים גזלי ארעתא נינהו דר"ל שסתם גוי גוזל מחבירו והקרקע אינה נגזלת ותמה על פרש"י שפי' דסתם גוי גזלן אדעתא מישראל דלמה לא פי' כפירושו כיון דגזל הגוי קי"ל דאסור והוא מוסכם מכל הפוסקים. ונדחק ליישב דרש"י ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דגזל הגוי אינו אסור אלא מדבריהם כמו שפי' בסנהדרין והביא סעד לדבר ממ"ש הרב בכ"מ על הר"מ בפ"ק מהל' גזילה דאינו אלא מדבריהם זהו תורף דבריו יע"ש באורך וברוחב. ובראותי דעת' הרחבה מני ים טרם באי ליישב לעיקר תמיהת' אמרתי אתנהלה לעיט"י לאישי כי תורה היא וללמוד אני צריך. ואומר כי מה שתמה על פירש"י ז"ל נ"ל ליישב ע"פי מ"ש רשב"ם בפ' חזקת לממרא דאמרינן התם אמר ר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת כותי ה"ז ככותי מה כותי אין לו חזקה אלא בשטר וכו' ופירש רשב"ם שדה שהכל יודעים שהיא של ישראל ואכלה גוי וכו' ואזיל ישראל וקנה מההוא גוי כו' דסתם גוים גזלנים הם. הנה ממה שפי' רשב"ם ז"ל שדה שהכל יודעים שהיא של ישראל וכו' אלמא דדוקא בכה"ג אמרינן דאפסיד אנפשיה דסתם גויים גזלנים הם הא בשדה שאין ידוע שהוא של ישראל ואכלה גוי ובא ישראל אחר ואכלה שני חזקה זכה בה ואין כח לבעליו הראשונים להוציאו ולא אמרינן סתם גויים גזלי ארעא מישראל אלא אפשר שגזלו גוי מגוי ומכר לישראל אחר הילכך זכה בה. הרי לך דרשב"ם ס"ל דדוקא בשדה ידוע לישראל הוא דאמרינן סתם גויים גזלי מישראל. אבל בסתם אמרינן שמא גזלו מגוי. וזה יורה כפירוש שפי' הרב שער אפרים. אכן רש"י ז"ל נ"ל דס"ל בפ' הך ממרא דלאו בשדה ידוע לישראל מיירי אלא אף בסתם אמרי' דאין לו חזקה לשני משום דסת' גויים גזלי ארע' מיש', וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש והר"מ פי"ד מה' טוען שכתבו סתם ולא כתבו כס' רשב"ם ז"ל. זולתי הטור בחה"מ סי' קמ"ט כתב כלשון רשב"ם. וכן דקדק הדרישה שם במ"ש בכונ' רשב"ם ז"ל. והפרישה שם בס"ק י"ז נדחק ביישוב דברי הטור וכ"כ בסמ"ע יע"ש. איך שיהיה זכינו לדינו של רש"י ז"ל דאזיל לשיטתיה מהך סוגייא. ומצאנו סעד לפירש השער אפרים כפי פירוש רשב"ם וכדכתיבנא. ומה שהביא הרב סעד לרש"י מההיא סוגייא דסנהדרין ותמה על מרן בכ"מ בהל' גזילה דאמאי לא הביא סעד להר"מ מדברי רש"י דסנהדרין. ומוסיף אני להפליא שהרי הר"מ בעצמו בפ"ט מהל' מלכים דין ט' הביא ההיא דסנהדרין להלכה וסיים בה משא"כ בישראל דפי' הישראל בגוי שרי וכן פי' דבריו הל"מ שם בו בפרק דין ד' עמ"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' דפי' מ"ש רבינו בפיסקא ההיא ובהך פיסקא משא"כ ביש' דהיינו לו' דישראל בגוי פטור. וא"כ הואיל ודברי רבינו כן הם ע"כ דס"ל דגזל הגוי אינו אסור אלא מדבריהם. ולא ידעתי איך הרב בשער אפרים לא תמה על מרן מההיא דהל' מלכים. אלא וודאי דזה אינו תמיהא על מרן ז"ל דמרן פי' שם בהלכו' מלכים דמ"ש משא"כ בישראל היינו לו' שאין חייובם משום גזל אלא כל אחד איכא לאו בפני עצמו דבכובש שכר שכיר עובר משום בל תעשוק שכר שכיר. ובודאי דפי' דברי מרן בזה כמ"ש שאין חייובם משום גזל וקשה אם הדברים כפשוטן דבכובש שכר שכיר אינו עובר משום לא תגזול דזה הפך הסוגייא דהמקבל שאמרו דכל הכובש שכיר שכיר עובר משום ה' שמות משום בל תגזול וכו' ופסקו הר"מ גופיה בפי"א מהל' שכירות דין ב' יע"ש. אלא ודאי דפי' דברי מרן היינו לו' דבישראל אין חיובו משום גזל לחוד אלא איכא נמי לאו אחר דלא תעשוק וזה ברור. ומה שיש לעמוד על הר"מ בפ"ק מהל' גזילה בעניין לא תעשוק כבר עמד עליהם ה"ה והל"מ הליץ בעדו באורך יע"ש. אין מקום להאריך בזה.
85
פ״והמורם מזה הוא דלפי פי' מרן שפי' כן בדעת הר"מ שם א"כ ס"ל דמ"ש בגמ' גנב וגזל כו' וכן כיוצא בו כו' ישראל בגוי מותר דכיוצא בו קאי אכיוצא בו דגזל שהוא כובש שכר שכיר דבישראל אינו עובר משום לא תעשוק ולא תגזול כדין ישראל אלא מותר אבל בגזל ממש איכא למימר דאסור מן התורה כמו ישראל ומוכרח לפרש כן בדברי הר"מ דהא קתני גנב וגזל כו' ישראל בגוי מותר אלמא דאפי' בגניבה שרי והא ליתא דהר"מ ס"ל דבגניבה אסור מן התורה וכמו שאכריח לקמן בס"ד. אלא ודאי דס"ל כמו שפירשנו דאכיוצא בו קאי ולפי זה נמצא דאין מהך סוגיא הוכחה לדעת רבינו דרבינו מפרשה דלא כפי' רש"י וכדכתיבנא. והילכך מרן ז"ל דאזיל לשיטתיה לא הוכיח כן מפי' רש"י דסנהדרין. אלא דזה דוחק לפרש דאכיוצא בו קאי ולא אגזל דפשט ההלכה לא מוכח כן. מ"מ הגם שאין זה בפשט השמועה מאחר דלדעת מרן ופי' שפירש שם בפירוש משא"כ בישראל מדלא כתב שם הר"מ כלשון המימרא דישראל בגוי מותר. נמצא דאיכא למימר דלא קי"ל הכי כהך סוגיא אלא דגזילו אסור ולכן לא הוכיח מרן מהך סוגיא כנ"ל להליץ בעד מרן להסיר מעליו תמיהת השער אפרים הנז"ל.
86
פ״זהאמנם במ"ש השער אפרים דדעת הר"מ היא דאפילו בגניבת הגוי אסור מדבריהם אבל מן התורה שרי והאריך בזה להוכיח כן מדברי הטור. אחר המחילה רבה לא דק בזה כלל דהרי הר"מ ריש פ"ב מה' גניבה כתב דהגונב מן הגוי פטור מן הכפל. ויליף לה מדעתו יע"ש. ואי איתא דגניבת הגוי מן התורה שרי אמאי איצטריך קרא דרעהו לפוטרו מן הכפל השתא הקרן שרי כפילא מבעיא אלא ודאי זה מורה באצבע דס"ל להר"מ דגזל הגוי אסור מן התורה הילכך איצטריך קרא למעוטי כפל וזה ברור ופשוט ובזה אין דברי השער אפרים נכונים לדעתי ומ"ש כנ"ל עיקר כאשר יראה הרואה ולא עוד אלא גם במה שהרבה מילין להוכיח בדעת הר"מ דס"ל דגזל הגוי אינו אסור מן התורה והוכיח במישור מדברי מרן בכ"מ אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים של מרן ואחר לחיכת כפות עפר רגליו. נ"ל דלא כיון להלכה בדעת הר"מ דהעיקר נ"ל בדעת הר"מ כמ"ש הרב מוהרש"ך ומוהרש"ל בדעתו דגזל הגוי אסור מן התורה ולא מדבריהם. ואדון לפני מרן בקרקע. והוא דהנה מסוגייא דבכורות ריש פ"ב דאמרו שם ולאמימר וכו' לעמיתך למה לי ההוא למשרי אונאה. והקשו הא ניחא למ"ד דגזל הגוי אסור אלא למ"ד גזילו מותר קרא למה לי אטו גזילו מותר אונאתו מבעיא יע"ש. נמצא דאי ס"ל דגזילו אסור מן התורה איצטריך קרא למעט אונאה אבל אי גזילו מותר אין צורך למעט אונאה דמק"ו נפקא. ואשכחן להר"מ בפי"ג מה' מכירה דין ז' דממעט לגוי מאונאה מדכתיב מיד איש אחיו. ע"כ לו' דס"ל דגזילו אסור מן התורה מדאיצטריך קרא למעט אונאתו וזו היא ראיה שאין עליה תשובה ודברי מרן אחר המחילה שגבה ממני וצל"ע. ואיבר' דאגב זה ראיתי שם בפ' הנז' דין הנז' להרב ל"מ דהאריך הרחיב לתמוה על דבריו חדא במה שהיפך הפסוקים דבמציעא מיעטו הקדש וגוי מאחיו והניחו בתימה יע"ש ולי הדיוט נ"ל להליץ בעד הר"מ שדבריו נכונים בטעמם. ואומר דאיברא דמהסוגיא דהזהב ממעט הקדש מאחיו והיינו ודאי לדעת ר"י דכיון דדריש לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה א"כ תו ליכא יתרון בקרא למילף אונאה אלא ממעוטא דאחיו והיינו משום דהך סוגיא ס"ל דלדעת ר"י גוי לא קני בכסף אלא דוקא במשיכה. מיהו דעת רבינו אינו כן אלא דס"ל דלרבי יוחנן גוי נמי קני בכסף וגם במשיכה וכמ"ש בפ"ק מה' זכיה דין י"ד וכמו שהוכיח במישור ה"ה מהסוגיא דע"ז ומשאר דוכתי יע"ש. וכמ"ש התו' שם בבכורות ובהזהב לדעת רבי יוחנן דס"ל דלגוי נמי קונה בכסף כאשר יראה הרואה.
87
פ״חאמור מעתה דלר' יוחנן דס"ל דגוי ג"כ קונה בכסף כיש' א"כ אייתר קרא דלעמיתך דליכא למדחי לעמיתך בכסף ולגוי לא דהא גוי נמי קני בכספא אלא ודאי אייתר קרא דלעמיתך למעט הקדש ומיעוטא דאחיו למעט גוי. והשתא הך סוגייא דבכורות הנז' דקאמר חד בהקדש וחד בגוי סתמא קאמר ולא סיימו שם איזהו מיעוט' דגוי ואיזהו דהקדש ורבינו בחר לעמיתך למעט הקדש דהרי מעטינן בכמה דוכתי רעהו ולא הקדש ה"ה הכא נמי לעמיתך ולא הקדש. והגם דבהזהב מעוטא דהקדש מאחיו נפקא כבר כתבתי דהך סוגייא אתיא כר"י דס"ל דבגוי אינו קונה בכסף וכדכתיבנא לעיל. אבל לדידי' דס"ל לדעת ר"י דגם גוי קונה בכסף אייתרו ליה תרי מיעוטי שדינהו חד להקדש וחד לגוי ובחר רבי' במיעוט' דלעמיתך למעט הקדש הואיל ומבואר יותר כדכתיבנא לעיל. איך שיהיה זכינו לדין דהר"מ ס"ל דבין בגזל ובין בגניב' דגוי אסור לישראל וכמ"ש מוהר"של ז"ל בדעת הר"מ ודלא כמ"ש השער אפרים ונלוה אליו הרשב"א בתשו' סי' תתנ"ב דס"ל דגזל הגוי אסור. אכן רואה אנכי שהרב הנז' תמה על הרשב"א במ"ש בתשו' הנז' על דברי רש"י דמ"ש סתם גויים גזלנים שדות מישראל לאו דוקא שדבריו תמוהים והיא תחת לשונו וכמבוא' בתשו' הנז' והניחו בתימ'. ובאמת דהיא תמיהא רבתי על הרש"בא שהביא הך סוגייא דפ"ד מיתות ואיך לא הרגיש בדברי רש"י ובהיו' נבוך בתמיהא זו ראה אלקים את עניי ואנהרינהו לעיינין בתורה חדשה אשר שם משה ספרא רבא מרנא ורבנא כמהר"מ ן' חביב בספרו הנדפס מחדש שיטה למס' סוכה הנקרא כפות תמרים כתב על דברי רש"י במ"ש סתם גויים גזלי ארעא מישראל וכו' נראה דאזיל לשיטתיה שפסק בפ"ד מיתו' דס"ל דגזל הגוי שרי וכתב אח"כ וז"ל ולע"ד נראה דאין כונת דברי רש"י כמו שהבין רש"ל דלעולם רש"י ס"ל דגזל הגוי אסור מן התורה והברייתא דאמרה וישראל בגוי מותר לא קאי אעיקר גזל אלא אסיפא דברייתא קאי דקתני וכן כיוצא בהם ופי' בגמרא דכיוצא בגזל מאי היא כובש שכר שכיר וע"ז הוא דתני דישראל בגוי מותר ולכך פר"שי דטעמא דישראל בגוי מותר בכובש שכר שכיר משום דכתיב לא תעשוק את רעך וכו' אבל בגזל הגוי איסורו מן התורה אפי' דליכא חילול ה' וזה ברור עכ"ד הרב ז"ל והדברים נאים למי שאמרן ומשה אמת ותורתו אמת וכיון לאמיתה של תורה בדברי רש"י ז"ל וע"פי זה הנך רואה בעיניך כי דברי הרב שער אפרים אחר המחילה רבה ביסודו אשר שם בדברי רש"י ובנה עליו מצודים וחרמי' נהרס היסוד ונפל הבניין ואין שום תימא על הרשב"א דאדרבא מצאנו לדעת הרב כמהר"מ ן' חביב הנז' אילן גדול להישען עליו הוא הרשב"א זלה"ה דס"ל כפרש"י דפ"ד מיתות כדפי' הרב הילכך לא הזכיר דברי רש"י דאדרבה משם ראיה איפכא דס"ל דגזל הגוי אסור. ומעתה גם התמיהא שתמה על מרן בכ"מ בה' גזילה דאמאי לא נסתייע מדברי רש"י ונדחק עצמו בכמה דוחקים במ"ש הרב כמהר"מ ן' חביב נ"ע גם קושיא זו אזדא לה מאחר שרש"י ס"ל דגזל הגוי אסור. אכן אי ק' הא ק' על מרן הכ"מ. אפי' לפי דברי מוהר"מ ן' חביב נ"ע. דלענין כובש שכר שכיר דגוי כתב הרב דס"ל לרש"י ז"ל דהוי מדרבנן דאכיוצא בו דגזל קאי ולא תעשוק את רעך כתיב. וא"כ לענין עושק שכתב מרן בעד הר"מ דהוי מדרבנן הא ודאי ק' דאמאי לא נסתייע מדברי רש"י. ולזה צריכין אנו לו' דטעמא משום דלרש"י לא שרי אלא בדליכא חילול ה' ואילו הר"מ סתם את דבריו דמשמע דאפי' בדאיכא חילול ה' ולהכי לא נסתייע מדברי רש"י ז"ל. ואחרי הודיע לנו אלקים את כל זאת בכונת דברי רש"י דס"ל דגזל הגוי אסור תמיה אני על הרב ל"מ בפ"ט מה' מלכים דין ד' שהעלה לדעת הר"מ דמ"ש משא"כ בישר' דפירושו דישר' בגוי שרי. ותמיהא לי מילתא דהיאך אפשר דיסבור כן והרי נקיט כלשון המימרא דבגנב או גזל כו' ועל כולן קאמר משא"כ בישראל ואם איתא כפי' הל"מ נמצא דס"ל להר"מ דגם בגניבת הגוי לישראל שרי ותימה דהא בהדיא לענין גניבה ס"ל להר"מ בפ"ב מה' גניבה דישר' מגוי אסור וכמו שהוכחתי לעיל דס"ל דאסור מן התורה ולדברי הל"מ נמצאו תרי פסקי דהר"מ סתרי אהדדי. אלא ודאי זה מורה באצבע דפי' משא"כ בישר' הוא כדעת מרן שפי' שם ודלא כהל"מ ובכן זכינו לדין דאף רש"י ס"ל דגזל הגוי אסור מן התורה וכדעת הר"מ והרשב"א ומוהרש"ך ומהרש"ל.
88
פ״טומעתה אשובה אניף ידי יד כהה למאי דאתינא עלה ליישב תמיהת השער אפרים במה שתמה בהנהו אוונכרי דאמאי לא אמרינן ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה. ואומר לפי קוצר עניות דעתי דע"כ לא אמרינן ניחא ליה לאיניש כו' אלא בחדא מתרי גווני או בטלית שהניחוה בב"ה דמדהניחה שם גלי דעתיה דניחא ליה וכו' אבל ליכנס בביתו שלא מדעתו לא אמרינן ניחא ליה כו' ובכן גבי הנהו אוונכרי לא אמרי' ניחא ליה לאיניש כו' דמהיכן ידעי הבעלים שהגויים ימכרו האסא לישראל כדי שנאמר דניחא להו. הא תחת האפשר שיקחוה הם או ימכרו הם לגויים ובכי האי שאין הדבר ברור בעיני הנגזל שימכרנה לישראל לא חשיב מדעתו ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש וכו' כנ"ל ברור. וראיתי להרב שער אפרים שם דהעלה ארוכה ומרפא לתמיהתו עפ"י החילוק שחילק החכם הפוסק הנושא ונותן עמו דע"כ לא אמרינן ניחא ליה לאיניש אלא כשהוא בעצמו עושה המצוה כי ההיא דבדיקת חמץ דהמשכיר עצמו עושה המצוה משא"כ במצוה הנעשית ע"י אחרים כגון שאלת ס"ת או עטיפה בטלי' בהא לא אמרי ניחא ליה לאיניש זהו חילו' הפוסק והרב הנז' ערך וקם לו עליו לדחות את חילוקו ולא מצא וע"פ זה ישב הך תמיהא כאשר יראה הרואה באורך וברוחב. ואני בעניותי אחר המחילה לא נתחוור אצלי חילוק החכם הפוסק ואין קייום לדבריו כלל דא"כ גבי טליתות שמניחים בב"ה אמאי העלו גדולי המורים המרדכי והרא"ש והתוס' ומרן הב"י אשר סמך ידו להלכה ולמעשה דיוצאין בהם מהך טעמא דניחא ליה לאיניש כו' ולא נסתפקו זולתי במקופלת. הלא לפי חילוק החכם הפוסק אמאי הכשירו מהך טעמא הלא המצוה נעשית ע"י אחר ולא שייך טעמא דניחא ליה. וביותר יש לתמוה במ"ש הפוסק משא"כ במצוה כו' או עטיפה בטלית כו' דהיאך לא זכר דהיינו במקופלת דעליו הוא בא אבל באינה מקופלת שרי. סוף דבר אחר המחילה רבה מהפוסק דבריו שגבו ממני ואין קיום לחילוקו כלל. והתימה על השער אפרי' שראה חילוק הפוסק וערב לו ורוצה בקיומו והיאך נעלמה מעין חכמתו הקו' הנופלת בחילוק הנז'. היוצא מן המחובר דבהא דאמרינן ניחא ליה לאיניש כו' לדעת המרדכי לפי תירוצא קמא ס"ל דהיינו דוקא מדעתו אבל שלא מדעתו לא אמרינן ניחא ליה לאיניש כו' ולפי תירוצו הב' דוקא בחמץ אמרו כן אבל בעלמא לא. ולדעת הנימקי יוסף כל היכא דלא כלייא קרנא כגון טליתות אמרינן ניחא ליה לאיניש אבל בעלמא כגון ס"ת לא. ולדעת הח' הפוסק דוקא היכא שהוא בעצמו עושה המצוה הוא דאמרינן ניחא ליה לאיניש כו' אבל במצוה הנעשית ע"י אחר לא. וא"כ נמצא דג' דיעות בדבר. ולפי אלו הג' דיעות הרי אתה דן לנ"ד דלא יצא ראו' י"ח המצוה ולא שייך לו' ניחא ליה לאיניש בנ"ד כלל. חדא דבנ"ד הוי שלא מדעתו ולדעת המרדכי לא מהני. ועוד דהוי מצוה הנעשית ע"י אחרים ולדעת השער אפרים לא מהני. ועוד דקא כלייא קרנא והשמן כלה ולדעת הנימקי יוסף לא מהני. ואף לפי חילוקי שחילקתי דלא ניחא ליה אלא דוקא בטליתות ב"ה אבל בעלמא לא אף גם בנ"ד לא מהני ונמצא לדעת הכל דלא יצא ראובן י"ח מצוה הדלקת נרות חנוכה. ונוסף בנ"ד ששמעון בא וערער ונטלה והלך לו דגלי אדעתיה דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא ניחא ליה דליעבדו מצוה בממוניה. וא"כ הרי היא גזל ביד ראובן ופשיטא דלא יצא י"ח וצריך לחזור ולברך אלא דיש לי לדון בנ"ד ולו' דיצא ראובן ידי מצותו. ואמינא לה מהא דירושלמי דפ"ק דחלה וז"ל תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמ"ר אושעיא ע"ש ובוצע ברך ניאץ ה' אמ"ר יונה הדא דתימא בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר"י אמר אין מצוה עבירה אמ"ר אילה אלה המצות אם עשיתם כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות. ועפ"י הירושלמי הלז פסק הר"מ בפ"א מה' ברכות דין י"ט דאין מברכין על כל אכילת איסור לא בתחילה ולא בסוף. ומרן החזיק את דבריו מהירוש' וחלק על דברי הרא"ש שכתב שמברכין וכתב שגם הרשב"א כתב דאין מברכין. ובאמת דיש לתמוה דהרי הרשב"א בסי' תשצ"ד פסק היפך דברי הר"מ יע"ש. ומרן הב"י הביא דבריו ס"ס תרי"ח ונמצאו דברי הרשב"א דפלגן בהדייהו. שוב ראיתי להכה"ג בסי' קצ"ו תפס על מרן בזה יע"ש.
89
צ׳וראיתי להמגדל עוז הביא סעד לדברי הר"מ מדברי התו' וכתב ויש סעד לדברי התוס' מדתנן בפרק שבועת העדות תנין שבועה שלא אוכל כו' ואכל נבילות וטריפות עכ"ל חייב ור"ש פוטר וקיימא לן כר"ש אלמא לא שמה אכילה עכ"ל ורואה אנכי כי לא מבעיא לדברי רבינו שאין שום סייעתא מהך מתני' וכדבעינן למימר לקמן בס"ד. אלא אפילו לדברי התו' אין משם ראיה דאם איתא כמ"ש דטעמא דר"ש דפטר הוי משום דלא הוי אכילה. א"כ כי פריך הש"ס שם בשבועות אהך מתני' דף כ"ד ע"א אלא לר"י מ"ט דר"ש דפטר. ומשני דלית ליה איסור כולל. ואם כדברי הרב אמאי הוצרך לשנויי זה ומאי פריך הו"ל לשנויי דלעולם ר"ש אית ליה איסור כולל. אלא דשאני הכא דפטר ר"ש היינו משום דס"ל דלא שמה אכילה ולא חיילא עליה שבועה כלל ואפילו באיסור כולל. דעד כאן לא קמחייב ר"ש בכולל דברים המותרים עם האסורים אלא במידי דשמה אכילה משא"כ הכא דלא שמה אכילה הילכך פטר ר"ש. ואמאי הוצרך לתירוץ אחר. אלא ודאי זה יורה דגם ר"ש ס"ל דכל אכילת איסור שמה אכילה. ועוד הכרח אחר דאם איתא דר"ש ס"ל דכל אכילת איסור לא שמה אכילה א"כ אמאי ר"ש מחייב באיסור הבא בבת אחת כמ"ש התו' שם ד"ה דאוכל נבילה וז"ל ור"ש מודה באיסור בת אחת יע"ש. ואם כדברי הרב אמאי חייב הא אכילת איסור לא שמה אכילה. אלא ודאי דאין טעם דר"ש משום דלא שמה אכילה אלא כדקאמר תלמודא התם. וא"כ אין מדברי ר"ש שום ראיה לדעת התו' מההכרחיות שכתבנו. ומכ"ש לדעת רבינו דאין שום ראיה מדברי ר"ש כלל. חדא דאם כדבריו נמצא דרבינו ס"ל כר"ש דלא שמה אכילה. ואילו רבינו מצינו לו דס"ל דאכילת איסור שמה אכילה בכמה דוכתי. זה יצא ראשונה שהרי רבינו כתב ב(פי"א)[פי"ב] מה' טוען דין י"ב כתב אכלה ערלה שביעית וכלאים אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה. הרי דס"ל דאכילת איסור שמה אכילה. ואיברא דעל דברי רבינו דה' טוען זה ימים הוק' בעיני דתפול עליו תמיהת שתמהו התוספות בכתובות פ' האשה ד"ה אכלה ערלה כו' וז"ל וא"ת ומאי שנא מקשין של כלאי הכרם כו' יע"ש. ורבינו פי"ו מה' מאכלות אסורות דין כ"ב הביא ההיא דתנור יע"ש ונמצא דתפול עליו התמיה עצמה של התו'. ותירוץ התו' לא אתי לדעת רבינו דאם איתא דהכא מיירי בזרוע ובא כמ"ש התוס' א"כ נמצא דהך דרבה דאכלה כו' כלאי הכרם ליכא איסורא כלל וא"כ היאך כתב רבינו אעפ"י שנהנה בעבירה הא בכלאי הכרם ליכא שום עבירה. אלא ודאי מדסתם רבינו ש"מ דבכלאי הכרם ממש מיירי ובזרוע מעיקרו וא"כ תפול עליו התמיה של התו' ובמה שאכתוב לקמן בס"ד איישב גם תמיהא זו. הדרן למאי דאתינא עלה שהרי רבינו ס"ל דאכילת איסור שמה אכילה וא"כ היאך איפשר דיסבור כר"ש דלא שמה אכילה. אלא דלתמיהא זו יש ליישב דאין מזה סתירה לדברי המגדל עוז. דהכא לא מיירי כשהמחזיק בעצמו אכלה ערלה וכיוצא דאה"נ דאם הוא אכלן לא שמה אכילה אלא הכא מיירי שמכר את הפירות ולקח המעות ונהנה בהם הילכך כתב דמהני ולעולם דאם הוא אכלן לא חשיב אכילה לדעת ר"ש. ובהכי ניחא דמתורצת קושית התו' דלא ק' על רבינו דאיכא למימר דלא מיתסר אלא כשנהנה הוא בעצמו מגוף האיסור והוא אכלן אבל במוכרן מותר הואיל והוא בעצמו לא אכלן ולא דמי לתנו' שהפת נאפה מגוף האיסו' אבל הכא לא נהנה אלא מהדמי' הילכך לא חשי' הנאה עוד תמיה' לי על דברי המ"מ שהבי' סעד לדברי רבי' מההי' דשבועו' דקי"ל כר"ש והרואה בסוגית דשבועות אהך מתני' שתירצו דטעמא דר"ש משום דלית ליה איסור כולל כדתניא האוכל נבילה ביוה"ך ר"ש פוטר. ותימה דהא רבינו בפ"ב מה' שביתת עשור פסק דחייב דלא כר"ש. ואיברא דלתמיהא זו היה נ"ל להליץ בעד המ"מ עפ"י מ"ש הל"מ בפ"ו מה' חמץ ומצה דין ז' שתמה כמו כן על רבינו והעלה דלעולם פסק כר"ש וגם ר"ש מודה דחייב משום איסור כולל ומ"ש דלר"ש ס"ל דהאוכל נבילה ביוה"ך פטור מיירי כגון דנתנבלה ביוה"ך עצמו דחל איסור יוה"ך קודם הילכך פטור משום נבילה וזהו דקאמר פטור משום נבילה אבל לעולם משום יוה"ך חייב ולעולם דבנתנבלה קודם יוה"ך גם ר"ש ס"ל דחייב גם על הנבילה מטעם איסור כולל זהו תורף דברי הל"מ ע"ש באורך וברוחב. ועפ"י זה מתורץ מה שתמהתי על המגדל עוז. אלא דעקרא דדינא על תירוץ הל"מ אני דן דאיך איפש' דר"ש ס"ל איסור כולל והלא הך סוגיא דשבועות דף כ"ד מנגדתו דקאמר דר"ש לית ליה איסור כולל דתניא וזה שלא כדברי הל"מ. ומתוך דברי התו' אזדא לה תמיהת הל"מ דע"כ לא פטר ר"ש אלא בנתנבלה בערב יוה"ך אבל בנתנבלה ביוה"ך גם ר"ש מחייב ודברי הר"מ הם בנתנבלה ביוה"ך דר"ש מודה באיסור הבא בבת אחת כמ"ש שם התוס' וגם הר"מ בפי"ד מה' מאכלות אסורות דין י"ח כתב דחייב באיסור הבא בבת אחת ובזה נסתלקה תמיהתי מעל המגדל עוז ותמיהת הל"מ והגם דאיסור כולל לית ליה לר"ש מ"מ באיסור הבא בבת אחת חייב. אלא דיקשה לדעת הר"מ שם בפי"ד מה' מ"א דמאחר דפסק כר"ש אמאי קא מחייב באיסור כולל מאחר דר"ש פטר באיסור כולל ועיין בפי"ז מהל' איסורי ביאה.
90
צ״אענוותך תרבני אשר שמת אל לבך את הדבר הקשה בנר חנוכה וברוב מבינתך נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה כיד ה' הטובה עליך ושאלת ממני חביבי אחוה דעי גם אני לשנו' פ' הכות' ולהפיק רצונך אמרתי אשימ' עיני עליו אף שאין ידיעתי מכרעת. ובדברי קדשך כתוב אלא שעל הראשונים נ"ע אנו מצטערים דהרי בירושלמי דר"פ לולב הגזול הלכה ה' אמרו איזו היא גזולה פסולה כל שהוא נכנס לתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עבד מטלא גו שוקא עבר ר"ש בן לקיש אמר ליה מאן שרא לך ע"כ וצריך לדעת דמה בין זו לטלית ואמאי העלו כל הראשונים להתיר נגד הירושלמי הלזו ע"כ. ולדידי חזי לי דהראשונים ז"ל לא נר' בעיניהם לפסוק כירוש' משום דפליג אתלמודא דידן דהא כתב רש"י לטעמייהו דרבנן דמכשירין בסוכה גזולה בר"ה אבל גזל עצים כו' ודאמרינן בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה מיירי בגוזל סוכה העשוייה בראש העגלה ובראש הספינה דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע כו' יע"ש הרי דמפורש בהדיא דפליג תלמודא דידן אירושלמי ואין צורך להאריך ולהכי הראשונים לא חשו לדברי הירוש'.
91
צ״בברם אי ק' הא ק' ודאי על מור"ם בהגה בה' סוכה סי' תרל"ז שכתב מיהו לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו יע"ש. וכמו שהק' כת"ר שנראה שפסק כהירושלמי. ועוד הוספת על השמועה להק' על מור"ם דלמה גבי טלית שאולה לא הגיה מור"ם דנראה דהודה לפסקו של מרן ומה בין זו לזו. ותו יש לתמוה על מור"ם ואמאי כתב דלכתחילה אסור דמשמע דהא בדיעבד שפיר דמי ואילו מדברי הירוש' הנז"ל משמע דאף בדיעבד אסור עכ"ד ה"י. והנראה לפי קוצר דעתי דמור"ם נמי הכי ס"ל דאין לפסוק כהירושלמי הנז' משום דפליג אתלמודא דידן ולא הביא הך סוגיא דהירוש' הנז' לענין דינא דמדינא דגמ' דידן ודאי דשרי אלא דמ"מ משום חומרא בעלמא נקטיה ולהכי אתי שפיר שלא אסר מור"ם משום חומרא כי אם דוקא לכתחילה דאסור ליכנס בסוכתו של חבירו שלא מדעתו מאחר שלדעת הירו' הוי איסור דסוכה גזולה אף דאנן לא קי"ל הכי. מ"מ לכתחילה יש לאסור משום חומרא ברם בדיעבד אין איסור בדבר מאחר דמדינא דגמרא אין איסור. ובהכי ניחא נמי שלא הגיה מור"ם בהל' ציצית גבי טלית שאולה לפי דהכא דמצינו בירושלמי דיש איסור גזל גמור בנכנס בסוכת חבירו שלא מדעתו אף דאנן לא קי"ל הכי מ"מ יש להחמיר בדבר ולא אהני לן טעמא דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה כו' משא"כ בדין טלית שאולה דאינו גזל גמור דהא לא נתכוון זה כי אם לשאלה ואף דקי"ל דשואל שלא מדעת גזלן הוי מ"מ אהני לן טעמא דניחא ליה לאיניש וכו' לאפקועי הך דשאלה דהוי משום לתא דגזל ולהכי לא הגיה מור"ם ז"ל זה נראה לע"ד בכוונת דברי מור"ם ז"ל.
92
צ״גאכן לבי לא כן יחשוב דיכול אני לקרב הלבבות ולהשות הדיעות ועלי לעשותם ריעים ואהובים הירושל' עם תלמודא דידן דלא פליגי דכל טצדקי דמצינן למעבד שלא ירבו המחלוקות עבדינן אף נכניס עצמנו בפירצה דחוקה. מעתה לבי אומר לי דהירוש' הלז איפשר לו' דס"ל כתלמודא דידן דלא משכח' סוכה גזולה פסולה כי אם דוקא בסוכה העשוייה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון דאינה מחוברת לקרקע שייך בהו דין גזולה. משא"כ כשמחוברת לקרקע דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת וכמ"ש שם רש"י והכי מפורש שם בירוש' דאייתי לעיל מניה פלוגתא בסוכה גזולה דאית דתני פסולה ואית דתני כשרה ומפרש הירוש' למאן דתני כשרה דהוי כשגזל קרקע ולהכי ס"ל דכשרה משום הא דקי"ל דקרקע אינה נגזלת ואח"כ מייתי הירוש' רבנן אלי' דר' יוחנן דפליגי אאינהו תנאי וסברי דבין זה ובין זה פסולה פי' בין גזל קרקע ובין גזל עצים ועשאם סוכה דפסולה. ובתר הכי קאמר הירוש' איזו היא סוכה גזולה פסולה כל שהוא נכנס לתוך סוכת של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עבד מטלא בשוקא עבר ר"ש ן' לקיש א"ל מאן שרא לך ע"כ. והשתא ניחזי אנן אמאן קבעי הירוש' איזוהי סוכה גזולה פסולה דאי ארבנן אלי' דר"י מאי בעי הא אינהו אמרי רבנן דבין זה ובין זה פסולה. אלא ודאי דקאי אדלעיל מיניה להך תנא דמכשיר היכי משכחת לה לדידהו סוכה גזולה פסולה ואוקמוה כגון שנכנס לתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו ואייתי הך עובדא דגמליאל זוגא עבד מטלא בשוקא פי' שעשאה בעגלה בר"ה דאין סברא לו' שעשאה ממש מחוברת בקרקע דר"ה חדא דפשיטא דבני ר"ה יכולים לעכב בידו דאי הוי ר"ה דרובא גוים פשיטא דברצונם עבד ומחלו ליה דמסתמא כל שהוא דרך רשות הרבים לא מחלי. אלא ודאי דסוכה זו עשאה בראש העגלה המונחת בר"ה ועשה סוכה זו גמליאל זוגא לעת הצורך אם יצטרך לילך ממקום למקום שלא ישב בלא סוכה ועבר בה רשב"ל. פי' שנכנס בסוכה זו רשב"ל שלא מדעת גמליאל זוגא וע"כ א"ל גמליאל זוגא לרשב"ל מאן שרא לך להכנס בסוכה זו שלא מדעתי דהוי סוכה גזולה כיון שאינה מחוברת לקרקע. ואם פי' זה אמתי הוא בירוש' נמצאו הירוש' ותלמודא דידן ריעים ואהובים דסוכה פסולה לא משכחת לה בגזולה אלא בכי האי גוונא כשעשאה בראש העגלה. זה נ"ל לדחוק עצמנו ולפרש דברי הירו'. אכן מה נעשה שאין כן דעת מור"ם כי אם כמש"ל. ובמש"ל הוסרו והודחו התמיהות שתמה כת"ר הן על מור"ם והן על מרן ז"ל. ואתה קדוש כתבת וז"ל ופירוקא דהדין מלתא בתרי גווני זה יצא ראשונה ליישוב דעת מרן דס"ל דע"כ לא התירו להתעטף בטלית חבירו אלא דוקא בטליתות שהניחום בב"ה וכו' עד אבל ליכנס לביתו וליטול טליתו בלא דעתו גם מרן יסבור דאסו' כו' ועל יסוד זה בנית ועלית למרום זהו דעתך דעת עליון. ולדידי לא חזי לי מתרי טעמי חדא דכל כי האי מלתא הו"ל למרן לפרש את דבריו דנפק' מינה לענין דינא דאם נכנס לביתו של חבירו ונתעטף בטליתו שלא מדעתו דאסור. ואין דרכו דמרן ז"ל לסתום את דבריו אלא לפרש.
93
צ״דותו דהרא"ש ז"ל בפ' כל הבשר סתמא קאמר דהכי כתב ונהגו להתעטף בטליתות של חבירו אפי' בלא ידיעה וסמכו ע"ז דניחא ליה לאניש וכו' דמשמע דבכל גוונא התיר וכך הם דברי בנו הטור ז"ל וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאניש וכו' וכן הוא דברי הסמ"ק שהביא מרן ז"ל שכ"ב יש לברך על טלית חבירו אפי' וכו' ואפי' בלא רשות וכו' הרי נמי דסתמא קאמר ומאי דמסתמיך מר ואתי ממ"ש הנ"י ור"י ז"ל דאיירי בטליתות שהניחום בב"ה לאו לממרא דפליגי אאינהו רבוותא ז"ל אלא שדברו בהווה ובמה שנשאל שדעתם מסכמת לדעת הרא"ש וסיעת מרחמוהי דבכל גוונא שרי בין בטליתות שהניחום בב"ה בין בטלית שבבית דאפושי פלוגתא לא מפשינן. אחר הדברים האלה כתבת וכ"ז יספיק לדעת מרן אבל לדעת מור"ם ז"ל עדיין לא העלינו ארוכה וכו' וכן נ"ל ביישוב דעתם ז"ל ע"פ מ"ש מור"ם כו' עד ובזה אין שום תימה על מרן ז"ל מהך דירושלמי ע"כ. מבין ריסי עיניך ניכר שעלה בדעתך הזך ליישב ג"כ דברי מור"ם ז"ל וביני ביני אזדא מנך מלתא ולא העלית ארוכה כי אם לדברי מרן ז"ל ותהייני מחלת מור"ם במקומה ואין זו אלא שכחה מצוייה. עוד כתב כת"ר וע"פ התי' הא' וכו' ע"פ זה נ"ל ליישב דברי הנ"י דבהל' ציצית וז"ל וכו' ובנ"י בפ' הספינה דף ר"ה וכו' עד ואילו הכא כתב איפכא כו' אתה הראת לדעת שלא שלטא עיניך לספיה דקרא דבסייומה דמלתא בדברי הנימקי בהל' ציצית כתוב שם כ"ז מיסוד דברי הריטב"א ז"ל וא"כ ליכא שום סתירה כלל בדברי הנימקי ז"ל מדידיה אדידיה כאשר הורה גבר חד מן חברייא ה"י וזה מרוב הטירדא וחשק התורה מצינו לכמה גדולי ישר' שנתפסו בזה וזה נקרא לקט שלוקטים ב' שיבולים ומניחים ג'. עוד כתב כתב כת"ר שי' וז"ל ברם פש גבן דלפי דעת הנימקי בפ' המוכר וכו' ק' לדעת הר"מ ז"ל דבפי"ג מהל' גזילה כתב דהמוצא תפילין דשם אותם ומניחם אלמא דוקא אם שם אותם שרי הא לאו הכי לא כו' ואילו בפ"ב מה' ח"ו פסק דהמשכי' בית לחבירו כו' דניח' ליה לאיניש כו'. וכן בסוף ה' נחלות דין י"א כתב מרן לישב מ"ש עליו הר"ן ז"ל דמנ"ל דפוסקים צדקה וכתב דטעמא הוי משום דניחא ליה לאניש וכו' וא"כ לפי דברי הנימקי נמצאו דברי הר"מ ז"ל סתרי אהדדי. וכתב כת"ר שי' בזה ב' תירוצים השני נח לי שכן יישב יישוב זה הרב דרכי משה ז"ל על תמיהת הנמקי והב"ח ז"ל ויש ראיה לדבריהם מפסקי הרא"ש ז"ל שכתב בפי' דהמוצא תפילין שם דמיהן ויכול למוכרם יע"ש ודברים של טעם הם והא' ק' בעיני כאשר יבוא אח"כ בס"ד. והנראה לדעתי דעת הדייוט ליישב דעת הר"מ והוא במ"ש המרדכי פ' אילו מציאות גבי מ"ש בש"ס ס"ת איצטריכא ליה סד"א דניחא ליה לאיניש וכו' וז"ל ואין להק' מהא דמסיק פ"ק דפסחים דניחא ליה לאניש וכו' דהכא מיירי שלא מדעתו וזה ודאי לא ניחא ליה אבל לקייומיה מצוה בממוניה מדעתיה בודאי דניחא ליה וכו' וחילוק זה סובר הר"מ ז"ל דיש לחלק בין ההיא דבדיקת חמץ לההיא דהמוצא תפילין להכי פסק גבי תפילין שצריך לשום אותם הא לאו הכי אסור להניחם משום דהוי שלא מדעתו ולא אמרי' דניחא ליה לאניש למעבד מצוה אלא כהא דבדיקת חמץ דהוי מדעתו וא"ת ההיא דסוף הל' נחלות דהוי פיסוק צדקה שלא מדעתו ואמרי' דניחא ליה לאניש לדעת מרן ז"ל. י"ל דמצות צדקה שאני דהוי בדעתו ורצונו דמצות צדקה מוטל על האדם ועל ממונו כברכת ה' אשר נתן לו ואמדינן דעתיה דניחא ליה שיפסקו על ממונו צדקה כי היכי דמקיים ביה מקרא שכתוב ובגלל הדבר הזה יברכך ה'. ברם בשאר דוכתיה שלא מדעתו לא אמרינן דניחא ליה לאניש וכו' כנלע"ד.
94
צ״המעתה חזרתי לדברות קדשך הא' שכתבת וז"ל ונ"ל ביישוב דעת הר"מ ז"ל דהא דפסק בהל' חמץ דניחא ליה לאניש וכו' הוא דמ"מ חוזר ונוטל מעותיו מהמשכיר וכמ"ש ה"ה והר"ן ז"ל יע"ש. ולכן גבי מצא תפילין פסק דישום אותם משום דהגם דניחא ליה למעבד מצוה מ"מ צריך לשלם לבעליו את דמיו כי היכי דהמשכיר חייב לשלם דמים לשוכר אבל כו' וקייוהא חזי לי בדבריך דלא דמי תפילין לבדיקת חמץ כעוכלא לדנא דאילו בבדיק' חמץ השוכר לפי שעה הוא דאוגיר אוגרי לבדיקה זו ומוציא ממונו למצוא לפי שעה אף שהמשכיר חייב לפרוע לו אח"כ מ"מ המצוה על שמו נקראת ועל זה אמרינן דניחא ליה לאניש וכו' הרי דהש"ס ייחס מצוה זו לשוכר משום דלפי שעה הוא המשתדל בממונו לבער החמץ מן הבית משא"כ בההיא דתפילין דקודם הנחתן חייובוהו רז"ל לשום אותם בדמים עליו ונמצא עתה שהם שלו א"כ מה שייך לו' בזה דניחא ליה לאניש מכן בבעלים הראשונים הא כיון שהמוצאם שם דמיהם עליו הרי הן שלו ונסתלקו הבעלים הא' מהם. ובשלמ' אילו היו אומרין רז"ל דמניחן קודם ואח"כ ישום דמיהן עליו אז היה שם בעלים הא' עדיין נקרא עליהם ושייך למימר דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה משום דעדיין בשעת הנחתן עליו ברשותיה דבעלים הא' קיימי והיא דומה לההיא דבדיקת חמץ ממש משא"כ השתא ששם דמהן קודם דאסתלקו להם בעלים ראשונים והמצוה נקראת ע"ש זה וא"כ איך שייך למימר על בעלים הא' דניחא ליה לאניש וכו' במה שאין ממון זה שלו. ותו דמה יענה לההיא דכתב הר"מ סוף הל' נחלות דאמרינן דפוסקים צדקה משום דניחא ליה לאניש ואילו כפי דעתך הלא התם לא שייך הנאת ממון לבעלים ואפ"ה אמרינן דניחא ליה וכו' ועשה העלמת עין ממנה למה. עוד תמה כת"ר על המרדכי וז"ל אך אמנם עדיין צריכין אנו למודעי לבאר וליישב דעת המרדכי זלה"ה וכו' והרבה להשיב על המרדכי מיניה וביה ומהסוגייא עצמה דפ' אלו מציאות. ועוד הגדיל התימה על הר"ן ז"ל דאיך לא זכר הר"ן ז"ל ג"כ סוגייא הנז'. והשיב תשו' ניצחת כאשר האריך בדבר יע"ש. ולי הדייוט נ"ל דפשי' שכל מה שהאריך והטריח עצמו לפלפל הרבה הוא במידי דלא איצטריך והו"ל לכותבו כלאחר יד בדרך זה וכלשון הזה ואין להק' על המרדכי ז"ל מהך סוגייא וכן על הר"ן ז"ל וכן אין להקשות נמי על המרדכי מיניה וביה דיש ליישב כך וכך דהא החילוק מפו' מעצמו כאשר חילקת בדבר בעוצם עיונך שכן דרכן של המעיינים לכתוב דברים כאלו כלאחר יד. ועוד אוסיף נופך משלי לתרץ דברי המרדכי דלא פלגן בהדייהו דמה שכתב המרדכי בפ' אלו מציאות וז"ל סד"א ניחא ליה לאניש לקייומיה מצוה בממוני' קמ"ל דאין להק' מהא דמסקינן פ"ק דפסחים דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקייומי מצוה בממוניה מדעתו ניחא ליה. ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טירחא ולכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא עכ"ל ז"ל ומדכתב אחר תירוץ ראשון ולי נראה וכו' משמע בהדייא דתירוץ א' אינו מסברא דנפשיה דהמרדכי.
95
צ״ואלא שהם דברי ראב"ן שנשאל שם על ראובן שמשכן לשמעון ספר וכו' ובא"ד כתב ולא נר' לרבי אבי העזרי לפוסלו בשבועה והוק' לו מהא דפ"ק דמציעא מהו דתימא ניחא ליה וכו' והאריך בדבר ואח"כ חזר ראב"ן והק' אגב גררה בהך סוגייא דאייתי רבו אבי העזרי מהך סוגייא דפסחים ויישב וחילק והוא התירוץ הא' מדברי ראב"ן ז"ל. ולי נר' שהוא התירוץ הב' הוא תירוץ המרדכי סברת עצמו. ובהכי הודחו מאליהם מה שתמה כת"ר על המרדכי מניה וביה דההיא דהמורדכי דפ' אילו מציאות הוי סברת ראב"ן ראייתי אגב גררא וחילק הך חילוקא. ובהכי ניחא נמי דל"ק למרדכי עצמו בהלכות קטנות דף צ' עמוד ג' בההיא דטלית שאולה וכת"ר כתב דמ"ש המרדכי שם בהל' ציצית שהכל הוא לשון סמ"ק ואינו סברת המרדכי עצמו. ובמחילה מכ"ת שלא ראה דברי הסמ"ק במקומו בספרו דמשם הוכחה גמורה שדברי המרדכי דבהל' ציצית הם דברי עצמו יע"ש. ובמש"ל ניחא פורתא.
96
צ״זאמנם אכתי לא איפרק מקו' דלפי דברי המרדכי דס"פ אלו מציאות שכתב ולי נר' דהתם גבי בדיקת חמץ כו' עד אבל בעלמא לא. דודאי דבריו סתרי אהדדי כמו שהק' כת"ר שי' והדין עמו וצ"ע ומ"ש כת"ר מתחילת תירוצו המתחיל וז"ל ול"נ בזה דהמרדכי בה' ציצית תפס עיקר עד תשלום תי' זה לדעתי צריך להעביר עליו קולמוס. דהרי הסמ"ק אמר בהדיא בדבריו ואפילו בלא רשות כו' ומסתמא דאפילו נטלו בלא רשותו ובלא דעתו דשרי הסמ"ק וזו היא כונתו בלי ספק וזה מורה באצבע היפך הישוב שכתבת. עוד ראיתי בדברות קדשך שביקש כת"ר להביא סמוכות שלו למה שהק' הרב הגדול שער אפרים ז"ל על רש"י בפ' לולב הגזול דף ל' על הא דאמר רב הונא להנהו אוונכרי כו' פי' רש"י שסתם גוי גזלי ארעתא מישראל. והק' הרב הנז' דלמה לא פי' דגזלי ארעא מגוי כיון דגזל הגוי קי"ל דאסור יע"ש. ואתה ידידי אמרת וז"ל נ"ל לישב עפ"י מ"ש רשב"ם בפ' חזקת הבתים דף ל"ה אמימרא דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת כותי ה"ז ככותי מה כותי אין לו חזקה אלא בשטר כו' ופירש רשב"ם בשדה שהכל יודעים שהיא של ישראל ואכלה גוי שני חזקה כו' ואזל ישר' וקנה מההוא גוי כו' לא הוי חזקה כו' דסתם גוים גזלנים הם. הנה ממ"ש רשב"ם שדה שהכל יודעים שהיא של ישראל ואכלה גוי ובא ישראל כו' אלמא דדוקא בכי האי גוונא אמרינן דאפסיד אנפשיה כו' הא בשדה שאין ידוע שהיא של ישראל ואכלה גוי ובא ישראל אחר ואכלה שני חזקה זכה בה ואין כח לבעליו הראשונים להוציאו ולא אמרינן סתם גוים גזלי ארעא מישראל אלא אפשר שגזלו גוי מגוי ומכרו לישראל זה הילכך זכה בה. הרי דרשב"ם ס"ל דדוקא בשדה הידוע שהיא לישראל הוא דאמרינן סתם גוים גזלי מישראל. אבל בסתם אמרינן שמא גזלו מגוי וזה יורה כפי' שפי' הרב שער אפרים ז"ל כו' ע"כ. ולי הדיוט נר' דאין מכאן שום הוכחה וסיעתא לפי' הרב שער אפרים. ובחיפזון יצאת בראיה זו בלתי יישוב ודעת כמנהגך הטוב בכל מקום להתיישב בדבר ופקח עיניך וראה קושט אמרי אמת דרשב"ם ז"ל הוכרח לפ' מימרא זו בשדה הידוע לישר' ובא גוי והחזיק בה ואח"כ מכרה לישר' דאמרינן דיש כח ביד בעליו הראשונים להוציא שדה זו מיד ישראל הב' שקנאה מהגוי מהטעמים הנז' בדברי רשב"ם דאי הוה מפ' לה רשב"ם בסתם בשדה שאינה ידועה שהייתה של ישראל. מעתה באיזה כח ודין היה לו לישראל זה להוציאה מיד ישראל זה שקנאה מהגוי. ואפרש שיחותי ביתר והוא דאם היה מפ' רשב"ם האי מימרא בכי האי גוונא בישראל שקנה שדה מהגוי ולא אתבריר לן לא בתחילה ולא בסוף ששדה זו שהיתה ביד גוי היתה של ישראל. ואחר שקנה ישראל זה מהגוי שדה זו מהגוי בא ישראל אחר וערער על שדה זו ואמר שהיה שלו בלתי ראיה ועדים. ודאי דאין כח ביד גוי להוציאה מיד ישראל זה שקנאה מהגוי דמי יימר דשדה זו הייתה שלו או שיידעו העולם שמקודם שבא ליד גוי היתה שלו דאף אף דלא ידעינן איך באתה ליד גוי אי בדרך קניה או בגזלנותא דאז ודאי דיפה כוחו של ישראל המערער להוציא שדה זו מיד חבירו משום הא דקיי"ל דסתם גויים גזלנים נינהו ומהטעמים הנז' בדברי רשב"ם ז"ל ולכן הוכרח רשב"ם ז"ל לפ' מימרא זו בשדה הידועה לישראל ולא בסתם שדה כמש"ל. אמור מעתה דאין להוכיח מפי' רשב"ם דס"ל דכי אמרינן סתם גויים גזלנים נינהו שפי' שהם גוזלים זה מזה ולא מישראל. דאי מהא לא ארייא דרשב"ם ז"ל הוכרח לפ' מימרא זו בשדה הידועה לישראל כדבר האמור. ולעולם איפשר לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל כדעת רש"י ז"ל דכי אמרינן בעלמא דסתם גויים גזלנים נינהו הוי פי' שגוזלים ארעתא מישראל וחזר הדין דאין ראיה מכאן כלל ואפי' כדמות ראיה אין כאן לשער אפרים ז"ל. ומ"ש עוד וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש והר"מ ז"ל פי"ד מהל' טוען שכתבו סתם ולא פירש כרשב"ם אין זו הוכחה לפי שהגאונים הנז' כן דרכם בכל מקום להעתיק המשנה או המימרא כצורתה וכתבניתה ומה שנסתייע מדברי הדרישה ופרישה ומהסמ"ע ז"ל אין משם ראיה דהדרישה כונתו לחלק בין הטור ז"ל לרשב"ם דאילו רשב"ם ז"ל אין הבעלים יכולים להוציא שדה זו מישראל שקנאה מהכותי. אם לא שנודע לכל קודם שבאה שדה ליד הגוי שהייתה שדה זו של ישראל זה. אבל אם לא נודע לכל קודם אף שאחר שקנאה זה מהגוי הביא ראיה או עדים שהיית' שדה זו שלו ס"ל לרשב"ם דאינו יכול להוציא השדה מיד ישראל זה שקנאה מהגוי ואילו לדעת הטור וסיעת מרחמוהי ס"ל שאף שלא נודע לכל קודם אלא שאח"כ הביא ראיה או עדים ששדה זו הייתה שלו יש כח ביד הבעלים להוציאו יע"ש. אך לכ"ע אי לא אתבריר לן לא בתחילה ולא בסוף ששדה זו הייתה של מערער זה אלא דמפיו אנו חיים דאז ודאי דאינו יכול להוצי' שדה זו מחזקת זה הקונה מהגוי בלתי ראיה וזה פשוט ומבוא' וכ"כ בהדייא הסמ"ע ז"ל יע"ש. ולכן אין סייעתא מהדריש' ופרישה כלל. ומה שחלק גם מ"ש על הרב שער אפרים ז"ל ומרן הכ"מ ז"ל דס"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דגזל הגוי שרי מן התור' אלא דאסור מדבריהם והוכיח במישור דהר"מ ס"ל דגזל הגוי אסור מדאורייתא הדין עמך דלכאורה נר' דהם הכרחייות עצומים דהר"מ ס"ל דגזל הגוי אסור מדאורייתא. אך את זה אגיד מ"ש כת"ר שהפליא לתמוה על תשו' הרשב"א ז"ל דסי' תתנ"ב הרב שער אפרים ז"ל בתשו' הנז' וכתבת ידידי ובאמת היא תמיהא רבתי על הרשב"א ז"ל שהביא הך סוגייא דפ"ד מיתות ואיך לא הרגיש בדברי רש"י ז"ל. ואתה אמרת שלא מצאת מזור לדברי הרשב"א ז"ל ליישבם כי ע"פ מה שפי' בס' כפות תמרים לכמוהר"ם בן חביב ז"ל והדבר כמוס הוא אתך בכתב יד הקדש. וידי יד כהה הנחתי בפושרין לפשר ולצנן הדבר מלהב ותמיהא ואו' דחלילה מלהאמין שהרשב"א ז"ל הביא הך סוגייא ולא שלטא עינו עין הבדולח בדברי רש"י ז"ל אלא דאיהו ז"ל חולק על רש"י ז"ל וס"ל דגזל הגוי אסור מדאורייתא וכמו שהוכיח איהו ז"ל מהך סוגייא דפ"ד מיתות ומפ' הגוזל בתרא דגזל הגוי אסור כר"ע ועל פי דרכו פירש דהא דאמרינן סתם גויים גזלי שדות שרוצה לו' שגוזלים שדות מישראל. וע"ז כתב בסייום דבריו ז"ל ואע"פי שפי' רש"י סתם גויים גוזלי שדות הם מישראל לאו דוקא הוא דמה לי גוי ומ"ל ישראל שהרי שניהם תורת גזל נוהג בהם עכ"ל ז"ל פי' דבריו ז"ל דאע"פי שרש"י ז"ל פי' דסתם גויים גוזלי שדות הם מישראל כלו' שהוא היפך מ"ש דלפי סברתו צ"ל דלאו דוקא הוא אלא לפי סברתו צ"ל דסתם גויים גוזלי שדות זה מזה או מישראל דמ"ל גוי ומ"ל ישראל הרי שניהם תורת גזל נוהג בהם וכיון שכן נמצא דהרשב"א ז"ל ראה דברי רש"י דפ"ד מתות וחלק עליו כנ"ל.
97
צ״חעוד ראיתי בדברות קדשך שהוק' בעיניך ידידי ע"מ שרצה להוכיח הרב מגדל עוז ז"ל בההיא דפ"א מהל' ברכות דפסק דאין מברכין על כל אכילת איסור לא בתחילה ולא בסוף דטעמא הוי משום דס"ל כדברי התוספ' דר"פ ג' שאכלו דאכילת איסור לא שמה אכילה והביא הרב הנז' סייעת' לתוס' מדתנן בשבועות דף כ"ב גבי אכל נבילות וטריפות כו' חייב ור"ש פוטר וקיי"ל כר"ש אלמא דאכילת איסור לא שמה אכילה עכ"ל ז"ל. ואתה קדוש אזרת כגבר חלציך לחלות על הרב הנז' וז"ל ורואה אנכי כי ל"מ לדברי הב"י שאין שום סייעתא מהך מתני' וכו' אלא אפילו לדברי התו' אין משם ראיה דאי איתא כמ"ש דטעמא דר"ש דפטר הוי משום דלא שמה אכילה. א"כ כי פריך הש"ס וכו' אלא לר"י מאי טעמא דר"ש דפטר. ומשני דר"ש לית ליה איסור כולל ואם כדברי הרב אמאי הוצרך לשנויי זה טפי הו"ל לשנויי דלעולם ר"ש אית ליה איסור כולל אלא דשאני הכא דפטר ר"ש היינו טעמא דס"ל דלא שמה אכילה הילכך כו' דעד כאן לא קמחייב ר"ש בכולל דברים המותרים עם האסורים אלא במידי דשמה אכיל' משא"כ הכא דלא שמה אכילה הילכך פטר וכו' אלא דגם ר"ש ס"ל דאכילת איסור שמה אכילה ע"כ תורף דבריך ה"י ואין ספק אצלי דשלא בדקדוק כתבת זה דאיך איפשר לו' ואיך יעלה על הדעת שתירוץ זה הוה ליה לשנויי תלמודא לר"ש אליבא דר"י דהא ר"י אוקי מתני' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים משום קו' דהק' תלמודא דאי מתני' במפרש תיקשי אמאי קא מחייבי רבנן והא מושבע מהר סיני הוא. נמצאת אתה אומר דע"כ משנתינו אלי' דר"י לא מתוקמא כי דוקא בכולל דברים המותרים עם האסורים ואפ"ה פטר ר"ש. אמור מעתה היכי הוה ליה לשנויי דטעמא דפטר ר"ש במתני' הוי משום דס"ל לרש"י דאכילת איסור לא שמה אכילה דע"כ לא מחייב ר"ש בכולל אלא במידי דשמה אכילה משא"כ הכא במתני' דלא שמה אכילה כמ"ש כת"ר. ונפלאת דעתך ממני דהיכי משכחת לה דר"ש דנחייב בכולל דברי' המותרים עם האסורים הא בכל דבר שיש איסור לדעתך ס"ל לר"ש דלא שמה אכילה ואיך אמרת דע"כ לא מחייב ר"ש בכולל אלא במידי דשמה אכיל' הא כיון דהוי איסור ס"ל לר"ש דלא שמה אכיל'. ובכן אין חילוק בין משנתינו דאיירי בכולל לעלמא וכמו שבמתני' פטר ר"ש ה"נ בעלמא דאין חילוק בין מתני' לעלמא כדבר האמור. ולהכי לא משני תלמודא הך שינוייא כמ"ש כת"ר אלא דמוכרחים אנו לו' דר"ש לית ליה איסור כולל. ותו דאיך נכחיש המוחש ועינינו רואו' דר"ש לית ליה איסור כולל וכדמייתי תלמודא להדייא ואיך נוציא דבר שקר מפינו לו' דר"ש אית ליה איסור כולל ובכן אני אומר שאין מכאן ראיה לס' הרב מגדל עוז ז"ל.
98
צ״טעוד הביא כת"ר הכרח אחר ופנה לסובב ובא לו מדברי התו' לדחות ס' הרב מגדל עוז וז"ל ועוד הכרח אחר דאי איתא דר"ש ס"ל דאכילת איסור לא שמה אכילה א"כ אמאי ר"ש מחייב באיסור בת אחת כמ"ש התו' שם ד"ה האוכל נביל' וז"ל וכו' עד אלא ודאי וכו'. גם בזו אין דעתי מסכמת לדחות סברת המ"ע מפני הכרח חלוש כזה דהא לפי מסקנת התו' ז"ל ותירוצם נר' שדעתם מסכמת דאף דר"ש דס"ל בעלמ' באיסור הבא בבת א' מ"מ הכא בי"ה ר"ש פוטר וכמ"ש דהכא גבי נבילה בי"ה שאני דאית איסו' עשה שאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת יע"ש. וכיון דאמסקנא דמלתייהו אסיק' דגבי אוכל נבילה בי"ה פטר ר"ש ולית ליה הכא איסור הבא בבת א'. תו לא ק' ולא מידי מ"ש כת"ר על הרב מ"ע ז"ל. אכן לא כהתה עיני ואם דל הוא מה שרצה כת"ר להכריח הוא מקו' התו' ע"ד דמקשינן תלמודא בכ"מ ודקרי לה מאי קרי לה. פי' דלפי ס' המ"ע מאי מקשו התו' ז"ל מ"מ עדיין עומד אני בסברתי לו' דאין כ"כ הכרח עצום לדחות דברי הרב מ"ע מכח קו' התו' שכן מצינו בכמה מקומות שהמק' יודע בעצמו שאין קו' עולה יפה מכל הצדדין ומק' מצד אחד ועושה העלמ' עין מצד אחר. ואם יגזור ה' בחיים הרי עלי להביא ראיה לזה מכמה מקומות מהש"ס אלא שלעת כזאת אין זכרון אחד עולה. אמנם אם במונח היה שהתו' ז"ל מסכימים והולכים לפי המסקנא שכן ס"ל לר"ש בכל דוכתא דיש איסור הכא בבת א' אף גבי האוכל נבילה בי"ה. אז ודאי שהכרח זה היה הכרח גמור ומספיק לדחות ס' המ"ע ז"ל אכן כיון דלא קיימא אמסקנ' אינו כדאי הכרח זה לדחו' ס' הרב מ"ע ז"ל וכדכתיבנ'. ואע"ג דראינו דריצב"א ז"ל שם בתוספות סתר תירוץ זה של התו' ז"ל מ"מ הנר' דהתוס' ז"ל לא נר' להם סתירה זו. וראיה לדבר ממ"ש התו' ז"ל בחולין פ"ב דף ל"ז ד"ה השתא מחיים אסור וכו' בסייום דבריהם שכתבו בתירוץ א' דהכא משמע דהכי ס"ל. גם את זה ראיתי הוק' לכת"ר על תירוץ הל"מ שתירץ בפ"ו מהל' חמץ ומצה. וכתב אלא דעיקרא דדינא על תי' הל"מ אני דן דאיך אפשר דר"ש ס"ל איסור כולל והלא הך סוגייא דשבועות דף כ"ד מנגדתו דקאמר דר"ש לית ליה איסור כולל דתניא וכו' וזה שלא כדברי הל"מ וכו' ולי הדיוט נראה דאי לא הוה ק' לן בדרכו של הל"מ ז"ל אלא מהך סוגייא היינו יכולים לפרש הסוגייא ושבועות ע"צ הדחק באופן זה דמ"ש בשבועות מידי טעמא הוא משום כולל ר"ש לית ליה איסור כולל דתנן ר"ש אומר האוכל נבילה בי"ה פטור לפי דעת הל"מ יכולים אנו לפ' דהכי הוי פירושו לפי דר"י תירץ למלתיה דת"ק בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ולהכי מחייב דטעמא דת"ק הוי משום דס"ל דמגו דחייל אשחוטות חייל נמי אנבילות. אכן ר"ש לא ס"ל דזה נקרא איסור כולל. משום דס"ל כסברת ר"ל דאמרי' שם בגמ' דמ"ט דר"ל לא אמר כר"י משום דלא אמרינן איסור כולל אלא כגון י"ה דהוא איסור הבא מאליו באיסור הבא מאליו. משא"כ באיסור דשבועו' הבא מעצמו שהוא הביא האיסור עליו דאינו איסור כולל. וסברא זו אית ליה לר"ש כפי ס' ר"י וזהו כונתו באומרו מידי הוא טעמא אלא משום כולל לדעת הת"ק ר"ש לית ליה איסור כולל כלומר דלית ליה איסור כולל בכי האי גוונא דת"ק ומייתי ראיה מדתנן האוכל נבילה בי"ה דר"ש פוטר פי' מנבל' אבל חייב על י"ה עצמו משום די"ה הוא יום שנתחיי' בכל מיני אכילות שבעולם בין דהתר ובין דאיסור ואיסור' כי האי גוונא נקרא איסור כולל לר"ש וטעמא דפוטר מאיסור נבילה משום דאיירי שנתנבלה בי"ה עצמו דקדים ואתי איסור יום הכיפורים קודם לאיסור נבילה וכמו שנראה ג"כ מפי' רש"י בסוגייא הזו ודברי התו' שדקדקו מדברי רש"י ז"ל היפך דרכם נסתרו מעיני יע"ש. משא"כ גבי שבועה דמשנתינו דאינו נק' איסור כולל לדעת ר"ש וכן ההיא דכריתות דף צ"א דקאמר תלמודא לדעת ר"ש דלא אתי איסור י"ה דחמיר וחייל אאיסור נבילה הקל. וכן ההיא דפ' י' יוחסין דף ע"ז דקאמר תלמודא לס"ד דאי ר"ש השתא איסור חמור על איסו' קל לא חייל וכו' ע"כ צריכין אנו למשכוני נפשין וליישבם לדעת הל"מ ז"ל דהכי קאמר לדעת ר"ש דלא אתי איסור יה"כ החמור וחייל אאיסור נבלה הקל לחייבו על ב' על איסור י"ה ועל איסור נבילה ומיירי לדעת הל"מ דהכי מפ' לכל הני סוגיי' דתלמודא. ומ"ש כת"ר שנעלם מהרב ז"ל דברי התו' ז"ל דהך סוגייא דשבועות הנז"ל גם בזה היינו יכולים לו' דלא נעלם ממנו אלא דאיהו ז"ל הוה ס"ל כתירוץ א' של התו' ז"ל ואף שדחה תירוץ זה ריצב"א שם בהפך תוך כדי דיבור ס"ל להרב ז"ל שאין דחיית ריצב"א ז"ל דחייה כ"כ ראיה לדבר מדברי התוס' ז"ל דפ"ב דחולין דף ל"ז דשם סתמו דבריהם כתירוץ א' דהכא יע"ש. וכ"ז נסבול לדחוק עצמינו ליישב דעת הל"מ ז"ל כדי להשוות דעת הר"מ ז"ל בכל המקומות שיפסוק כר"ש. והן אמת שהרב ל"מ ז"ל השוה דעת הרמב"ם ז"ל דה' שביתת עשור ודפ"ו דחמץ ומצה שבכל השני מקומות הללו פסק הר"מ ז"ל כר"ש. אף שאין דעתי נוחה במ"ש כר"ש בהל' חמץ ומצה וכדבעי' לו' לקמן. מ"מ מה יענה ומה יאמר הל"מ במ"ש הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' שבועות דין י' וז"ל שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות וטריפות ואכל כזית נבילה או טריפה חייב כו' וזה מורה באצבע שפסק כת"ק וכאוקמתא דר"י ולת"ק מחייב באיסור כולל בכולל דברים המותרים עם האסורים. וזה הפך דעת הל"מ בבירור באין אומר ואין דברים. ותו דאפילו ביישובו דרצה ליישב בדין הלכות חמץ או מצה לא הונח לי דאיך כתב דהאיך דה"ל חמץ ומצה דאינו לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת א'. דבשלמא במ"ש דאינו כאיסור הבא בת אחד זה ודאי הכי הוא. אבל במ"ש דאינו לא איסור כולל לא נהירא ולפחות איסור מוסיף הוי בלי ספק סוף דבר דברי הל"מ ז"ל צ"ע. ע"כ נשתעשעתי בדברות קדשך ומכאן ואילך אכתוב מ"ש לע"ד בעיקר הנדון שנשאל כת"ר עליו.
99
ק׳והנה מאחר דהוכחתי לעיל דהר"מ ז"ל ס"ל כס' המרדכי ז"ל דפ' אילו מציאות דלא אמרי ניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה אלא דוקא כשהוא מדעתו כההיא דבדיקת חמץ אבל בעלמא כשירצה אדם לעשות מצוה בממונו של חבירו שלא מדעתו לא אמרי' דניחא ליה לאניש וכו' אלא אמרינן דודאי לא ניחא ליה. א"כ בנדון זה שהדליק נרות חנוכה שלא מדעת חבירו ודאי דבכי האי גוונא אמרי' דלא ניחא ליה ובפרט שסופו הוכיח על תחילתו כנ"ד דלא ניח' ליה כאשר הובא בשאלה וגזלן הוי כדקי"ל בעלמא דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ועכ"ז דגזלן הוי נראה לדעתי דעת הדיוט דיצא י"ח מהדלקת נר חנוכה ואין צורך עוד להדלי' פעם אחר' דהא בשעת הדלקה קנינהו בשינוי השם דמעת שהדלי' הנרו' הללו קורא להם שם חדש נרות דחנוכה וחילא דידי ממ"ש הטור ז"ל ופסקו מרן בשולחנו הטהור בחה"מ סי' שנ"ג וז"ל נשתנית הגניבה ביד הגנב כגון שגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאה בשינוי השם ואין צריך להחזיר אלא דמיה.
100
ק״אוראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' ים של שלמה פ' מרובה שהרבה להשיב על הטור ז"ל ותורף תמיהתו היא דהא פ' מרובה מסקי להדייא דאע"ג דשינוי השם חשיב קונה מ"מ טלה ונעשה איל וכו' לא הוי שינוי השם משום דאיל ן' יומו נקרא איל דכתיב ואילי צאנך לא אכלתי וכן עגל ונעשה שור נמי לא מיקרי שינוי דשור ן' יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. אלא דטעם שאמרו בש"ס דקנה בטלה ונעשה איל וכן בעגל וכו' הוי משום שינוי מעשה זהו תורף תמיהתו יע"ש. ולע"ד נר' שהטור ז"ל ס"ל דמדחזי' לר' אלעא שם בפ' מרובה דף ס"ה דנקט בלישני' טלה ונעשה איל עגל כו' דנעשה שינוי בידו. ס"ל דעיקר השינוי לר' אלעא הוי משום שינוי השם. דאם כס' מוהרש"ל ז"ל דס"ל דעיקר השינוי לר' אלעא הוי משום שינוי מעשה א"כ הו"ל לר' אלעא למנקט בלישניה הכי טלה ונעשה גדול וכן עגל ונעשה גדול דבתוך שנתו נעשה גדול וקנהו הגזלן בשינוי מעשה לפי ס' מוהרש"ל ז"ל ומדחזינן לר' אלעא דדייק למנקט בלישניה טלה ונעשה איל וכן עגל ונעשה שור ש"מ דלאו משום שינוי מעשה בלחוד הוא דקני אלא דבעינן נמי שינוי השם שישתנה שמו מכמות שהיה ושינוי השם הוא עיקר לענין קניית הגזלן ולא שינוי מעשה בלחוד. ואע"ג דרבה א' דאיל ן' יומו נקרא איל וכן עגל נמי ואייתי קראי. ס"ל להטור ז"ל דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ומצינו שכל העולם קורים שם קטנו' טלה ועגל וכבש גדלות קורים איל ושור. ואחרי כתבי ראיתי להש"ך ז"ל שכתב כדברי והביא ראיה מנדרים פ' קונם יע"ש. ואף דלא כתב שם סמוכות להטור ז"ל כמש"ל מדברי ר' אלעא מ"מ כבר כתב שם הכרח אחר יע"ש. ושמחתי שכונתי לדעת עליון זיב"ע. המורם מהם כיוצא בהם בנ"ד דאף דנשוייה למדליק הנרות הללו גזלן גמור. מ"מ יצא י"ח הדלקת נר חנוכה משום דקנייה בשינוי השם וכדאמ' ואם נפשך לו' דשאני התם דהוי שינוי השם גמור דאינו חוזר לברייתו וכמ"ש הטור שם בסי' שנ"ג בדין זה דטלה ונעשה איל וכו' כתב בסייום דין זה דטלה ונעשה איל וכו' וז"ל וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינו חוזר לברייתו קונה וא"צ להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוז' אינו קונה עכ"ל. א"כ הכא נמי הוי שינוי החוזר לברייתו דהא כשכבים הנרות פקעי מהם שם נרות חנוכה והוי שינוי החוזר לברייתו דלא קנה. אפ"ה לע"ד נר' דנ"ד נמי דמקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו. כשנדקדק היטב הדיק ונעמוד לדעת מהדברים הנקראים שינוי החוזר לברייתו לדברים שאינם חוזרים לברייתם. הנה עקר ושורש ידיעת חילוק הדברים מעיין יוצא פרק הגוזל עצים דתנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזילה. ופריך בגמ' ורמנהי וכו' עד אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדר' וכ"ש שינוי דאורייתא וכו' צמר טווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר לה. רב אשי אמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאם כלים בוכני צמר ועשאן בגדים נמטי ופי' רש"י ז"ל נמטי אין הצמר חוזר עוד לברייתו להייות כל נימא ונימא בפני עצמה עכ"ל. מתוך דברי רש"י ז"ל דפי' נמטי דהוי כטווי וארגו נמי אלא שהוא עשוי באופן שאינו יכול לחזור לברייתו מדקא' להייות כל נימא ונימא בעינו משמע שכן היתה ברייתו מתחילה וכן פי' הערוך ז"ל בשורש גם דנימא הוי חוטי. ואילו רש"י ז"ל שם בסוף מסכתא זו פי' נמטי שהוא לבדים שאינו טווי וארוג וכן פי' ביומא בפ' בא לו כ"ג ובביצה דף י"ד יע"ש. וצריך לתת טעם לרש"י בשנותו את טעמו למה. תו אנו צריכין למשכוני נפשין וליישב מה שתמה מרן ז"ל בכ"מ על הר"מ ז"ל ובב"י סי' שנ"ט תמה על הטור והר"מ ז"ל עמ"ש הטור טווי ועשאו בגדי' קנה כתב וז"ל ויש ליתמוה עליהם דהא אמרינן בריש פ' הגוזל עצים טווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה ולא קני והא דתנן התם דצמר ועשאו בגדים דקני מוקי לה בנימטי דלא הדר לברייתו הוא וצריך עייון עכ"ל ז"ל. והרב ב"ח ז"ל הוק' אליו נמי האי קו' על ס' הסמ"ג ז"ל גם תמה על הגאון הרי"ף ז"ל וגם ר"י שלא הביאו בדבריהם הך דנימטי. ונדחק עצמו הרב ב"ח ז"ל ליישב קו' זו ותורף דבריו דרב אשי דמוקי למתני' בנמטי לדבריו דאביי קאמר כלו' דאפילו לדידך דס"ל דטווי ועשאו בגדים הוי שינוי החוזר לברייתו דאי בעי סתר לה איכא לאוק' מתני' בנימטי אבל לפי האמת רב ששת סבר דטווי ועשאו בגדים הו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו משום דאינו שוזר החוטין כדמעיקרא והביא ראיה לדבר והאריך בעניין יע"ש וקרוב ליישוב זה כתב הדרישה ז"ל יע"ש. ולי הדיוט נר' לפי קוצר דעתי ביישוב התמיהה דמרן ז"ל אכן אעיקרא נר' ליישב דעת רש"י ששינה את טעמו כאן משאר המקומות הנז"ל בפי' נמטי כמש"ל ומתוך הדברים יתבררו ויתלבנו דברי הר"מ והטור ז"ל. ובריש כל מראין אודיע למעיין דכשאמרו בש"ס שיש חילוק בין שינוי החוז' לברייתו לכשאינו חוזר לברייתו דאינו ר"ל לברייתו דבריאת העולם אלא ר"ל לברייתו שהיה בשעת הגזיל' שגזלו ולזה אין צריך להביא ראיה כמ"ש המעיין שם בסי' הנז' בכל הדברים הנז' שם וטעמא הוי משום דאמרה תורה והשיב את הגזילה ודרשינן כגון שגזל כמו שמפו' בש"ס יע"ש. מעתה הבט נא וראה חכמתו של רש"י ז"ל שהוצרך לשנות את טעמו ופי' בנימטי האמור כאן דמיירי בטווי וארוג אלא שהוא עשוי באופן שאם יסתור אותו אינו חוזר לברייתו להוציא החוטין כמו שהיו דמיירי לפי דעתי דאיכשר דמכח ההכאה שמכין על נימטי זה אחר שנארג אינו יכול עוד להמשיך החוטין עוד דמכח ההכאה נתערבו החוטין זה בזה ואינם חוזרים עוד לברייתן שהיו בשעת הגזילה. והוכרח רש"י ז"ל לפ' כן דמיירי בטווי וארוג משום דאי לא תימא הכי אלא שנניח הדבר כפשוטו דמאי דקתני' מתני' דצמר ועשאו בגדים דהוי צמר בלא טווייה ובלא אריגה ועשאו נימטי פי' לבדין דסתם לבדין הוי בלא טוויה ואריגה א"כ אכתי ק' דהא שינוי החוזר לברייתו הוא שאם יתן דעתו האדם יכול הוא לחזור הלבד לברייתו הא' כשעת הגזלה ולעשותו צמר כמות שהיה. ואין מי שיכחיש המוחש בזה וכמ"ש הדרישה ז"ל גבי דין גזל עפר ועשאה וכו' שהקשה על הטור דמ"ש מנימטי ואיכשר בנימטי לשים אותו במים ולהכה ולנתקה ולעשותה צמר כמות שהייתה יע"ש. דאזי' לשיטתיה דלא מיירי רב ששת בטווי יע"ש בדבריו בסייום דין זה ומההכרח זה הוכרח רש"י ז"ל לפרש בנימטי האמור כאן דמיירי בטווי וארגו ועשאו נמטי דמעתה אינו חוזר לברייתו הראשונה להיות חוטין כשעת הגזילה מהטעם הנז"ל.
101
ק״בואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת ממיל' הוסרה והודח' מאליה תמיהת מרן ז"ל שתמה על הר"מ והטור ז"ל משום שהם כבר העמידו דבריהם ופי' בדרך כלל דאין שינוי קונה בכל הדברים כי אם דווקא בשינוי שאינו חוזר לברייתו כמות שהייה בשעת הגזילה ותני והדר מפר' הדברי' החוזרים לברייתם לאינם חוזרים לברייתם. ומנו הם ז"ל בכל הדברים שאינם חוזרים לברייתם הא דטווי ועשאו בגדים וסתמו כפירושו הוי דמיירי בנימטי כמו שפי' רש"י ז"ל ושבקי לקרא דאיהו דחיק ומוקי לנפשיה דמיירי בנימטי דלא הדרא לברייתו כדבר האמור ונמצא דלדלעתם ז"ל דרש"י והרמב"ם והטור באוקמתא דרב ששת דאוקי בנימטי דמיירי בטווי וארגו דוקא וקני משום דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו כדבר האמור. ואין להקשות מס' אביי דסבר דטווי וארגו דהוי שינוי החוזר לברייתו משום דאביי ס"ל דעשאו בגד ככל הבגדים דאז ודאי מוציא החוטין שלימים כאשר בתחיל' דהוי שינוי החוזר לבריתו דאי בעי סתר ליה בשעת הגזילה והוו חוטין טוויין ה"נ יכול הוא להחזירם לקדמותן. אכן לדעת רב ששת דאוקי בנימטי דהוי טווי וארוג נמי מ"מ קני מאחר דאין בידו עוד להחזיר' לכמות שהיו בשעת הגזיל' וזה נ"ל אמת ויציב ונכון בדעת רש"י והר"מ והטור ז"ל ודוק.
102
ק״גואבא היום אל עין משפט בנ"ד נמי דאף אם נניח בהנחה מונחת דחשבי' ליה למדליק נרות הללו דהוי גזלן מ"מ יצא י"ח הדלקת נר חנוכה דקנאם בשינוי מעשה שהדליקם ובשינוי השם דהשתא נקראו נרות הללו נרות חנוכה. ולא הוי שינוי החוזר לברייתו דהא לא נתכוון מדליק זה לגזול הנרות עצמם שהם הכלים שבתוכן השמן והפתילה אלא שדעתו לגזול השמן והפתילה. וזה כשהדליקם קנאם בשינוי שאינו חוזר לברייתו משום דמה שנשרף השמן והפתילה כבר חלף הלך לו ואין לנו תמורתו. והרי זה דומה לגזל לבנה ועשאה עפר ומעות חדשים וישנן וכיוצא בהם דאמרינן פנים חדשות באו לכאן הכא נמי אמרינן הכי פנים חדשות באו לכאן ואינו נקרא שינוי החוזר לברייתו כשיכבה אותם שיחזרו לכמות שהיו בשעת הגזלה דהא איהו לא נתכוון לגזול נרות שאינם דולקות שהם הכלים עצמם אלא הדלקת הנרות הוא שנתכוון לגזול ובהדלקה עצמה הוא שינוי שאינו חוזר לבריתו. וכיון שכן כבר יצא י"ח ואין לו עוד שום חיוב לחזור ולהדליק פעם אחרת אף שיש שהות הרבה ביום ומ"מ דמים הוא חייב לו דמי השמן ואותו ב"ה שבא וחטף הנרות מהמדליק לא יפה עשה דכבר קנינהו המדלי' בשינוי מעשה ושינוי השם זה נ"ל להלכה ולמעשה לפי עניות דעתי.
103
