אדמת קודש, חושן משפט ס״אAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 61
א׳שאלה ראובן שליח עה"ק צפת ת"ו היה משלח ראשון ראשון מן הבא בידו מפרי שליחותו ולצידון יע"א ליד שמעון שהוא פקיד ומנהיג הק"ק הנז' אמנם בבואם דרך פוליסה ע"י איש ישר' מערי פ'ראנקיאה היה שולחם אותו הישראלי ע"ש לוי תושב צידון והמעות כולם היו ריאליס שערכם עולה ויורד בשינוי הזמנים וכראות לוי הנז' שערך הריאליס הולך וחסור ונגרע מערכם ואיכא פסידא להקדש נטל רשות משמעון הפקיד הנז' אם חפץ הוא להחליפם יחד כולם במעות יפות יתנם לערל סוחר א' ובהמשך זמן מה יקבלו מאתו לאט לאט חלופיהם מעות יפות שאם ישתהו עוד מעט מעט הפסידם מרובה ויענהו הפקיד הנז' עשה והצלח אך ורק שיהיה מקום בטוח בלי שום אחריות וכן עשה לוי ונתנם לסוחר א' ערל מתושבי צידון ידוע ומפורסם נאמן ואמור וקצב לו זמן שיתנם לו לאט עד תשלום הזמן ולא יעבור והיה לוי מקבל ממנו ראשון ראשון עד שנשאר אצלו ת"ש גרושי' בלבד ובתוך הזמן הנז' חזר ראובן השליח ובא לצידון לשלום וטיהר חשבונו עם הפקיד הנז' וקבל ממנו מה שהיה נוגע לו לחלקו אך נשאר חייב לו ת"ש גרושי' בלבד ויאמר שמעון ללוי בפני ראובן הנה ראובן נשאר לו אצלי שייטי שיינטוש גרוש' מהשליש הנוגע לו והגוי הנז' חייב לנו ת"ש גרוש' וזמן הפרעון הוא בקרוב מעכשיו ט"ו ימים קחם נא מהגוי ותנם לראובן ובזה יהיה פרוע וימאן ראובן ויאמר לא חילק ידענא ולא בילק ידענא כי אם מעות מדודים מוזמנים בידי ויען שמעון הפקיד ויאמר כדבריך כן יהיה שאיני אומר לך שתקבל חוב הגוי הנז' לפרעונך כי אם אני מסדר ללוי שיקחם ממנו ויתנם אליך ובאותו פרק עלה שמעון לצפת לחוג את חג הסוכות ונשאר ראובן שם בצידון ויעל הוא ללימוד התנא ר"א איש ברתותא זיע"א ולוי תבע מן הגוי באמרו הן קרבו ימיך והשיבו הנה הנם מוכנים ומזומנים אמנם צריך אני כעת לקחת אותם ברבית לצורך השעה אם רצונך הניחם בידי עוד שני חדשים ואתן עליהם לערך גרושי א' למאה בח' והילך י"ד גרוש' מהיום על ב' חדשים וכתב עליו לוי טימוסוק על שמו מהח"ש גרוש' הנז' ולקחו בידו וגם קבל הי"ד גרושי' ותכף הודיע לוי שכתב לראובן הנז' וז"ל אגורה לידירי קי לוש שייטי שיינטוש גרושי' אישטאן אין בואין לוגאר אה דוזי פור סיינטו אל אנייו סאב'י איל שי"ת קי אין טודו אגו קומו סי פ"ואירה פירופייו ע"כ והשיבו ראובן רב חונ"א ורב חסד"א על החסד שעשה ובחזרתו לעיר צידון הנז' קבל הי"ד גרושי' מיד לוי ובתוך הב' חדשים מת הערל הסוחר הנז' ולא מצאה ידו לוי ליפרע את הסך הנז' מעזבונו כי הגויים בעלי חובותיו ידם תקיפה והלואי יצא לידם חצי שיעור ואפי' שליש ורביע. ועתה נפל הפרש בין ראובן לשמעון כי שמעון פקיד צפת טוען המעות שהייתי חייב לך כבר הגיעוך כיון שהנאך הדבר שעשה לוי וקבלת הי"ד גרושי' ממנו סברת וקבלת ומזלך גרם. וראובן משיב לו כי מתחילה מאן בדבר ומעולם לא סמכא דעתיה ואע"ג שכתב ללוי חינות תשובת כתבו כנז"ל סבור היה שלקחם מהערל הנז' ונתנם במקום אחר בטוח לסוחרי פראנקוס כי כן מובן מלשון לוי באומרו אגורה לי דירי קי לוס ת"ש גרושי' איסטאן אין בואין לוגאר ולפי האמת שהניחם במקום שהיו מעיקרא היל"ל לוס בולטי סוב"רי איל מיזמו ערל אה דוס מיויז כו' שאלו היה כותב לו זה הלשון היה אומר לו איני רוצה כי אם מעותי בידי ואל תעש מאומה מזה כי זה הסוחר אינו פ"ראנקו אמנם כאשר היתה ההנאה במשמעות הלשון ועד שחזר ראובן לצידון כבר עברו ימים מספר ובכל זאת נקפו לבו לראובן ואמר ללוי בחזרתו מה טיבו של זה הערל שמלאך לבך לעשות זאת ויענהו לוי הוא איש בטוח מכל הסוחרים וידום ראובן כי האמין לו וקבל הריוח הנז' אמנם לא סמכא דעתיה לקבל לפרעונו חוב הערל עתה יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה בראשית לעיני כל ישראל גלוי דשמעתתא בעיא דעתא צילותא ושר"א דעניותא רהיט אבתראי באתקפתא. והחכמה מאין תמצא ובליבא תליא מילתא. והלב תלוי בכיס והכיס איננו כי לקח אותו אלקים ברצון עליון המולך עילא ותתא. ולמי אלה לו ל"א נאה ול"א יאה להתעסק בדברים עתיקים שהם כבשונו של עולם כי יפלא דבר בין דין לדין חיישי' לטעותא כי על כל אלה אותותי אלה יתנ"ו עידה"ן ויצדיקו שאין החס"ר קובע למעש"ה אלא לפלפולא בעלמא חק חובות חק יריכות בספיקא דאורייתא. זאת לא זאת דחסרון ידיעה שמיה חסרון אלא דלא שרייה להתלמד לאוריה באתרא דרביה הן הנה רבותינו שבא"י היושבים ראשונה במלכות דייני דנהר דע"ה דייני דפומבדית"א . אברם הוא אברהם ואברהם נקרא ישראל ה"י המלאך הגואל כי"ר למלך והחתן עוד ינובון בסיבה דשנים ורעננים יהיו בבנים ובני בנים סמוכים דרבנן הנח להם לחכמי ישראל ספ"ק הנו"ח המה בחכמתן מוציאין לאור את כל תעלומה כי הנה המלכי' נועדו נוחין זה לזה בהלכה תרתי לטיבותא. ובהורמנותייהו דרבנן שני המאורות הגדולים אינהו אשלי רברבי במקלי עברתי את הנהר הזה לשו"ט באר"ץ לקדושי' אשר בארץ חדתי ועתיקי מגלי עמיקתא. בר יש כל בהורמנותא דמלכא עתיקא הוא אבינו שבשמים יעזרני ע"ד כבוד שמו לכוין לאמיתה של תורה. ויקויים בי מקרא מלא ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך כי"ר. אחלי יכונו דרכיך.
2
ג׳גרסינן בפ' הזורק דף ע"ח מתני' וכן לענין החוב א"ל ב"ח זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה חייב הלוה מחצה כו' ובגמ' אמרי' לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתביה ר' אבא כו' וכן לענין החוב זרוק לי חובי כו' הכא במ"ע דא"ל זרוק לי חובי ותפטר א"ה מאי למימרא לא נצרכה דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין ואכתי מ"ל מה"ד מצי א"ל משטה אני בך קמ"ל ע"כ. וראיתי לאבי התעודה הרב הגדול מהרי"ט בשניות בח' ח"מ סי' קי"ח בנדונו שאל תריק לי הבית דר"ל הרק ופרע ולמד זה מהך סוגיא דפ' הזורק הנ"ל דאמרי' דאם א"ל זרוק לי חובי סתם זרוק ושמור קאמר דלא פטרו מן החיוב ה"נ בנ"ד ואח"כ כתב וז"ל ומיהו ק' מהא דאמרי' בפ' השואל השואל את הפרה וא"ל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי ביד שלוחי ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזיר' לו א"ל המשאיל שלחה לי ע"י בני ע"י עבדי כו' ושלחה ומתה פטור ולא אמרי' שלח בחייובך שאתה חייב להחזירה למקום השאלה כי היכי דאמרי' התם זרוק ושמור קאמר עד דא"ל והפטר ה"נ עד דא"ל שלח והפטר ותירץ הוא ז"ל מ"ש יע"ש. ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה יקר אורייתי' נ"ל לתרץ דלא קשה דהא במתני' דפ' השואל בין בלשון השואל ובין בלשון המשאיל בכולהו תנינן שלחה לי ביד בני כו' ובודאי בלשון השואל ליכא למידק דכשאמר שלחה לי ע"י בני שר"ל שלחה לי בחייובך דמה סברה יש דיש לו חייוב למשאיל לשולחה לו בחייובו דמי חייבו בכך ומי הכניסו בתגר זה אלא ודאי דע"כ יש לנו לפ' דבריו בפשוטו דשלחה לי ע"י בני ר"ל הרי בני ועבדי במקומי עומד וידו כידי והתקבלתי ממך להתחייב באונסים. ה"נ יש לנו לדון ולפ' נמי בלשון שכ' המשאיל כשא"ל המשאיל שלחה לי ע"י בני ועבדי כו' שר"ל הרי בני ועבדי במקומי עומד וידו כידי ובהגיעה לידם תפטר דאין סברא לחלק בין שלחה לי דשואל לבין שלחה לי דהמשאיל מה שא"כ הכא לענין החוב שהוא בחזקת הלוה עד שיגיע ליד המלוה דלא סמכא דעתיה דמלוה אלא עד שיגיע הממון לידו להכי אמרי' דאם א"ל זרוק לי חובי סתמא כונתו לומר זרוק ושמור קאמר הילכך לא נפטר מחייובו עד דא"ל זרוק לי חובי והפטר. ובהכי ניחא נמי מ"ש הטור סי' קכ"א דאם א"ל שלח לי חובי ע"י שליח כו' אפי' שלא א"ל פה אל פה אלא בכתב ונאבדו דפטור וכתב מרן הקדוש שלמדו רבי' מהך סוגיא דפ' השואל דשלחה לי ע"י בני ועבדי דמשאיל דפטור דכי היכי דהתם דטעמא דפטור הוי משום שכיון שמסרו ליד שלוחו דמשאיל קמא ליה ברשותיה דמשאיל דיד שליח כיד משלחו דבכל התורה קי"ל שלוחו של אדם כמותו ה"נ ג"כ בענין החוב דמסרו ליד שלוחו הוי כמסרו לידו ואם נאבד פטור והרב הנז' לא הוק' בעיניו דברי הטור כי אם לפי תירוצו וחילוקו יע"ש אכן במאי דכתי' אין מקום לקו' הרב על הטור וראיתי בדרישה סי' קכ"א שנר' שהוקשה לו קו' הרב הנז' וז"ל בא"ד מכל זה משמע שאפי' לא א"ל מלוה שלח והפטר אם שלחו בידו פטור כיון שצוה לשלחו בידו ולא דמי למ"ש לעיל ריש סי' ק"כ דאפי' א"ל זרוק לי חובי וזרק דחייב דזרוק ושמור קאמר דהכא אין סברא לומר שכוונתו שישלח וילך אחריו ע"כ יע"ש. מעתה נקטינן מהא לנ"ד דשמעון שעבודו וחייובו דרמי אכתפיה לראובן במקומו מונח כמ"ש הר"מ וסיעת מרחמוהי בדין הנז' דהחוב באחריו' הלוה עד שיגיע ליד המלוה דהא אפי' אם אמר ליה המלוה זרוק לי חובי סתם וזרקו אפי' קרוב למלוה ונאבדו חייב הלוה דהא זרוק ושמור קאמר והוא מוסכם לכל הפוסקים ומעולם לא' נחלקו בזה.
3
ד׳ואבא היום אל העין עין המשפט בסלע המחלקו' שנפל בין ראובן ושמעון הפקיד ה"י ששמעון הפקיד טוען שכיון שראובן קבל הי"ד גרושי' סבר וקביל ומזלו גרם ובטענה זו רוצה להפטר עצמו ולהסיר שקו מעליו וכוונתו לומר שכיון שראובן עשה מעשה רב לקבל הי"ד גרושי' איבד את זכותו שהיה לו על שמעון הפקיד הנז' דאיהו הוא דאפסי' אנפשיה וסמוכות שלו מהא דכתב הרשב"א זלה"ה סי' תתצ"ב והביאה מרן הקדוש ביתה יוסף סי' קל"ט מחדושי' כ' וז"ל על ראובן שלוה משמעון מנה ומשכן לו בהם עליה אחד ונעשה לו קבלן לוי אח"כ מכר ראובן העליה ליהודה וחתם בה שמעון הנז' וכשהגיע זמן החוב בא שמעון לגבות מלוי הקבלן וא"ל לוי את הוא דאפסדת אנפשך כשחתמת ליהודה והשיב אלו היה שמעון ערב לבד הדין עמו דהו"ל כההיא דאמרי' בפ' מי שהיה נשוי שאני התם דאיהו דאפסיד אנפשיה כשחת' לו ה"נ שמעון זה אפסד אנפשיה כשחתם ליהודה שאם לא חתם לו הו"ל לחזור על הלוקח שלקח מראובן דודאי היכא דאיכא משעבדי וערב יכול הערב לדחותו למשעבדי ע"כ דבריו הנצרכים לנ"ד הרי שכתב ז"ל שאם היה שמעון ערב לבד שהדין עמו במה שטען לוי דאפסיד אנפשיה שמעון במעשה הכתב שחתם דון מנה לנ"ד דראובן הנז' אפסיד אנפשיה בקבלתו הי"ד גירושי' אמנם כד דייקינן שפיר ליכא סייעת' לשמעון מהכא כדבעינן למימר בס"ד ובטרם נקרב אלהם דנר' דהרשב"א ז"ל חולק עם הטור ז"ל שכתב סי' קי"א וז"ל לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר לו השני נוח לי והראשון קשה הימנו עכ"ל הרי נר' בהדיי' דפליגי וא"ת היא גופא גזרה שדברי הטור מצד עצמם המה מוקשים מהא דאמרינן בסוף כתו' העובר על השדה והוא חתום עליה עד אדמון אומר השני נח לי והא' קשה הימנו וחכמים אומרים איבד את זכותו והלכה כחכמים ופסקה סי' קמ"ז. כבר נתעורר בזה מרן הקדוש ותירץ וז"ל ואיכא למימר דבלוה כ"ע מודו ולא פי' רבי' את דבריו מפני מה בלוה כ"ע מודו ומה חילוק יש בין שני הנושאים. וראיתי להרב הגדול משיירי כנסת הגדולה סי' קי"א שנתעורר בזה וכתב איהו מס' דנפשיה וז"ל ואיפשר דבלוה איכא טעמא שסבור הוא שלא מכר כל נכסיו ועדיין נשארו לו בני חרי ליפרע ומ"ש טעם מפני שיכול לומר השני נוח לי וכו' כי היכי דלא תיקשי דלמה לא חקר המלוה אם נשאר לו עוד נכסים או לא דבטעם זה ל"ק מידי שלא הוצרך לחקור בזה שאף אם לא ישארו נכסים רוצה הוא במקח השני מפני שהשני נוח לו כו'.
4
ה׳ואני בער ולא אדע מי הכניסו להרב הנז' לחלק חילוק כזה דהוא דחוק מכמה אנפי חדא דלפי דעתו נפקא לן בין אם מכר כל נכסיו למכר מקצת נכסיו דאי איתבריר למלוה בפשיטו' גמור שמכר הלוה כל נכסיו וחתם המלוה במכר דאבד את זכותו לדעת הרב הנז' אף דיכול למטען השני נח לי כו' שכן נראה מדבריו שנתן טעם לשבח דטעמא דאמ' במלוה שחתם דלא איבד את זכותו הוא משום דס"ד דמלוה דעדיין נשארו ללוה בני חרי וכשנמצא בודאי שלא נשארו עוד נכסים ללוה ורוצה לטרוף מהמקח שחתם בו ואנו שואלים ממנו מפני מה לא חקר בשעת המכירה והחתימה אם נשארו עוד ללוה נכסים בני חרי או לאו אז יכול למטען השני נח לי כו' משמע הא אי איתבריר ליה בודאי בשעת המכירה והחתימה דלא נשאר לו נכסים ללוה בני חרי כלל דאין בידו לטעון השני נח לי כו' דהא ידע דלא נשארו עוד נכסים ללוה וחתם ומדחתם אמרי' דאבד את זכותו וזה אינו במשמע מדברי הטור שכתב לוה שמכר נכסיו כו' ומדכתב שמכר נכסיו ולא כתב שמכר מנכסיו במס מקצתית משמ' אפי' במכר כל נכסיו איירי ולא ראיתי באחרוני' ששלטה עיני בהם שביררו דעתם בזה ותו ק' כיון דסוף סוף להציל את המלוה מדוע לא חקרו בדבר בשעה שחתם אם יש נכסים ללוה אי לא אמרי' דמצי למטען טענה זו דהשני נח לי כו' וטענה זו דהשני נח לי איננה טענה לדעת חכמים דפליגי אאדמון וא"כ מאי אהני לן במה שסבר שהיה לו נכסים ללוה דלא קיימא טענה זו בלא טענה דהשני נח לי וכו' ואי הא לא קיימא הא וכשטענה זאת דהשני איננה טענה לדעת חכמי' א"כ הדרא קו' לדוכתא באופן שחילוקו דהרב צל"ת. והעיקר בחילוק שכתב הרב הנז' משם הריב"ש בתשו' סי' רע"ד וביארו היטב הרב הנז' וז"ל ויראה כונת הריב"ש לומ' דבשלמא בעורר על שדה כיון שהוא בא בטענת גזולה ביד ראשון איך חתם בשט' המכירה כיון שבאותו שטר מזכיר שהשדה הוא של הגזלן ומה שבשטר מכחיש לטענתו אבל בלוה ליכא למימר הכי משום דהשדה לפי האמת הוא מן המוכר ושעבודו אינו מפסיד דמה לו לטרוף מן הלקוחות או מן המוכר ולמכירה לא חיישינן בחתימתו כיון דאיכא למימר השני נח לי כו' וכתב עוד הרב הנז' וכ"כ הסמ"ע והב"ח והגד"ת דף של"ד ובס' מורה צדק סי' קמ"ו בשם הריטב"א ומ"ש הרב על חילוק הריב"ש וכ"כ הסמ"ע אחר המחילה רבא מכ"ת לא דק בזה שחילוק שחילק הסמ"ע איננו חילוק הריב"ש דהא הריב"ש לא פי' את דבריו דטעמא דמלוה שחתם בעד הוא מפני שסבור היה שיפרע לו ממקום אחר כמו שכתב הסמ"ע כאן ובפרישה הנדפס מחדש שם ביאר דבריו ביתר שאת שכ"כ בסי' י"ג וז"ל וי"ל דבשטר שיעבוד דהכא שאני דיש לו בל"ה התנצלות לו' סברתי שיפרע לי במעו' או בדבר אחר ונראה שכן דעת הב"י במה שחתם וכתב דשאני הלואה כו' וכדי של"ת דמ"מ הו"ל לגלות ללוקח משום הכי כת' הב"י די"ל דניחא בקנית השני כי הוא נח לי עכ"ל. והן הנה הדברים אשר כתבן הרב הנז' מס' דנפשיה ואיפשר שט"ס יש כאן והיה כתוב לעיל אחר חילוקו וכ"כ הסמ"ע והמדפיס טעה וכתבו למטה כו'.
5
ו׳מעתה ומעכשיו אשובה אניף ידי ליישב דברי הרשב"א באופן שלא יחלוק עם רבינו הטור והלא כה דברי בהנחה מונחת הכרחית דלסברת הטור עיקר טעמא הא' דהמלוה לא איבד זכותו הוא משום דיכול למטען טענת דהשני נח לי והראשון ק' ומפני טענה זו לא איבד זכותו וטענה זו לכל הפי' ולכל החילוקים שחילקו ז"ל היא עיקרית יתד שלא תימוט דאי לאו האי טעמא ודאי דאיבד את זכותו. אמור מעתה בתשו' הרשב"א דאין לו טענה זו למלוה דהשני נח לי כו' דודאי דבשביל כן איבד את זכותו ואל תשיבני שגם בנדון זה דהרשב"א יכול לטעון המלוה מה שחתמתי בעד על מכירת העליה הוא מפני שהלוה איש רוע מעללים וקשה כברזל והשני נח לי ולהכי חתמתי בקניית השני מפני שהוא נח לי לטורפה ממנו אם תאמר שלכך נתכוון בשעת החתימה אם כן מה לו לשאול אח"כ מהערב הרי הב' שהוא נח לו לפניו איהו ושעבודיה ויטרוף ממנו דהא הערב הוא יכול לדחותו למשעבדיה שיגבה חובו ממנו כמ"ש הרשב"א ז"ל אלא ודאי ממה שעינינו הרואות שהניח שעבודו שאצל השני ובא לו לקרן אצל הערב א"כ סופו הוכיח על תחילתו וגלי אדעתיה שלא נתכוון לטענה זו דהשני נח לי כו' בעת החתימה דאי נתכוון לכך לפחות היה תובע מהלוקח שעבודו ואם לא היה יכולת בידו להוציא גם מהשני אזי היה חוזר על הערב מן הדין וממה שלא פורש בשאלה שתבע את חלוקת קודם אלא תכף בבא זמנו בא לו אצל הערב ש"מ שבעת החתימה לא נתכון לטענת השני כח לי כו' אלא אמרי' דמחיל לשעבודיה בעת החתימה ואח"כ נמלך הוא ולכן פסק הרשב"א דאם היה ערב לוי לבד דאין לו דין ודברים עמו דאיהו דאפסיד אנפשיה בחתימתו שנראים הדברים שמחל שעבודו דאילו לא חתם הוא היה על הלוקח כו' ועיין בסמ"ע ובב"ח ודבריהם דחוקים בעיני. אמור מעתה שאינם חולקים זה עם זה הרשב"א והטור דבנדון הרשב"א מיירי דאינו יכול לטעון הוא השני נח לי משום הכי אפילו הרשב"א ז"ל מודה דלא איבד את זכותו ושעבודו ומדאיתבריר לן דהרשב"א והטור לא פליגי דבנדון דהרשב"א מיירי דלא יכול לטעון הב' נח לי ולא מצינו לו למלוה טענה אחרת לכדי שנאמר שלא איבד את זכותו במעשה ידיו שחתם אלא אדרבא מוכח שמחל לו שעבודו א"כ אין לו ע"מ לסמוך שמעון הפקיד בתשובה זו דהרשב"א כנז"ל דשאני הכא בתשו' דהרשב"א ז"ל דאין לו טענה למלוה כלל ולהכי כתב הרשב"א דאיהו אפסיד אנפשיה משא"כ בנ"ד דראובן הנז' טוען שמה שעשה מעשה וקיבל הי"ד גרו' היה מפני דוחק השעה ואמ' יבא הטוב יבא מ"מ וסמך על מה שגילה דעתו מעיקרא שאמ' לא חילק ידענא כו' כי אם מעו' בידי וכיון שגילה דעתו מעיקרא כן ודאי דלא איבד את זכותו שיש לו על שמעון הפקיד אף שעשה מעשה דהרי המלוה שחתם אמרי' דלא איבד את זכותו בנדון הטור משום דיכול למטען השני נח לי כו' דון מינה לנ"ד נמי הכי כדבר האמור. ועוד לאלוה מילין לזכות את ראובן ממ"ש מרן הקדוש ביתה יוסף ח"מ סי' ע"ד וז"ל מ"כ א"ל הלוה טול את מעותיך ואמ' איני חפץ בהם והרי הם צרורים ומונחים ונגנבו או נאבדו נר' לי שחייב הלוה דאילו מתרמי ליה עיסקא מי לא זבין בהו הלכך יחייב באחריותן אבל פקדון מאי א"ל טול את שלך כלתה שמירתו וכעין זה מצאתי בראב"ן וכו' ופסקו מור"ם בהגהה וז"ל לוה שא' למלוה טול מעותיך והוא בזמן והמלוה אינו רוצה לקבלם והם צרורי' ומונחי' ביד לוה ונגנבו או נאנסו הלוה חייב לשלם אבל בפקדון בכה"ג פטור עכ"ל. ויש קצת סעד לס' זו שהביא מרן בשם מ"כ הנ"ל ממ"ש הנמקי יוסף פר' הזהב גבי עובדא דשומשומי דא"ל תא ושקול זוזך וז"ל לא ידענא דינא היכי וכת' הרי"ף דהני זוזי דשקל משומשומי דינא דהלואה אית להו דהא מצי לאפוקינהו דלהכי יהבי נהליה ולא מיפטר משום דא"ל שקול זוזך עד שיבאו ממש לרשות לוקח כדאמרי' גבי הלואה פ' הגוזל דאי א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין והפטר וזרקו קרוב למלוה פטור הלוה טעמא דא"ל זרוק הא לאו הכי אינו נפטר עד שיגיע לרשותו ולידו וה"נ כו'. נקטינן מדבריו אלו שנראה מדבריו דבהלואה אפי' דא"ל הלוה למלוה תא ושקול זוזך דלא מיפטר בהכי מאחריות עד שיבואו ליד המלוה ממש משום דהלוה מצי לאפוקינהו בכל עת שירצה דלהכי יהבי ניהליה והדברים ממשמשים ובאים דס"ל כסבר' המ"כ שכתב מרן כנז"ל וכן נר' שהוא ס' ריב"א הביא דבריו המרדכי פ' מי שאחזו דף תרי"ג סי' תכ"ח וז"ל מצאתי בשם ריב"א וז"ל מהכא הוה בעי רבינו למידק דאדם שחייב לחבירו מנה אם יכול לו' הנה המנה מזומן לך ואם לא תרצה ליקחנו מידי עכשיו שוב לא יהיה עלי באחריותי אלא אניחנו בביתי מי אמרי' כה"ג דודאי הוי נתינה בע"כ ודאי בפקדון פשיטא דפטור כיון דאמר איני רוצה לשמרו עוד פטור אפי' מפשיעה אבל מלוה מתוך שהלוה יכול לחזור ולהוציא אותו מנה חייב באחריותו וראבי"ה פטרו מפ' הגוזל בתרא הגוזל את חבירו או שלוה או' יע"ש הרי דג' אבירי הרועים הנז' בחד סברא קיימי לחייב את הלוה באונסי' כ"ז שלא באו ליד המלוה ממש וכיון שכן קשה לענ"ד מדוע מרן הקדוש השמיט דין זה דמ"כ ולא כתבו כיון דאית ליה לס' מ"כ דמסייע ליה דהם הרי"ף וריב"א כמש"ל זאת לא זאת אלא שאדרבה פסק להפך בסי' ק"כ וז"ל וכן אם א"ל הלוה הנה מעותיך צרורי' בביתי בא וטול מעותיך והמלוה מסרב מלקחת' ונגנבו או נאבדו פטור הלוה אא"כ פשע בהם ונגנבו או אבדו ע"כ ומור"ם בהגהה כתב ויש חולקים בזה ע"כ והב"ח בסי' ע"ד נר' דרצה להבין בכונת מור"ם כמ"ש ויש חולקים שהיא דעת ריב"א דהלוה חייב וצריך אני להעתיק קצת מדבריו לפי שנר' לי שדבריו מגומגמים והוא שאחר שהרב הנז' הסכים דברי המ"כ שהביא מרן ז"ל עם דברי ריב"א כתב וז"ל ודלא כראבי"ה שכתב המרדכי פ' מי שאחזו דכיון דקא"ל שוב איני שומרם אפי' ש"ח לא הוי ופטור אפי' מפשיעה וכן פסק בב"י בסי' ק"כ בש"ע דהלוה פטור וכדעת ראבי"ה והיא דעת הרמב"ן שכתב הטור סס"י ק"כ אבל בעל ההג"ה כתב עליו ויש חולקים בזה והוא דעת ריב"א שבמרדכי ודעת ראב"ן שהביא ב"י כאן דהלוה חייב אע"ג דהוא ביומא דמשלם זמניה משא"כ בפקדון כו' ע"כ העיני בשר למו יראה כי שגגה היא במ"ש דמ"ש מרן הקדוש בסי' ק"כ בש"ע דהלוה פטור שהוא כדעת ראבי"ה והוא דעת הרמב"ן שכתב הטור סס"י ק"ד דאי איפשר דפסקו דמרן דאתי כראבי"ה דהא לס' ראבי"ה פטור אפילו מפשיעה ואילו מרן חייבו בפשיע' שכ"כ אא"כ פשע בהם ונגנבו או נאבדו ולחלוחית של דייו קיימת בידו שהוא כ"כ כדברי ראבי"ה ופטור אפי' מפשיעה ובעודו בכפו יבלענה וכתב וכן פסק ב"י בסי' ק"כ דהלוה פטור וכדעת ראבי"ה ולא שת לבו לסייום דבריו של מרן שסיים וכתב אא"כ פשע כו' שהוא הפך ס' ראבי"ה ז"ל.
6
ז׳ונתתי אל לבי לכתוב למה שיש לבע"ד לחלוק עלי ע"מ שכתבתי למעלה שהרי"ף ז"ל ס"ל כס' מ"כ שכתב מרן הקדוש שאמר האומר דזה אי איפשר דהא מצינו למ"כ שסיים וא' ואני או' אם מעות פקדון ומותרין שאינם צרורים בקשר משונה אמאי לא יתחייב באחריותן כיון דיכול להשתמש בהן עכ"ל והרי"ף ז"ל מכחיש ס' זו מדכתב גבי עובד' דשומשומי' דאם קבל מי שפרע ואח"כ א"ל ללוקח תא ושקול זוזך דנעשו המעות מכאן ואילך בפקדון בידו ואם נגנבו או נאבדו פטור המוכר מכל מיני אונסי' משו' דפקדון כל היכא דאית' ברשותי' דמאריה איתיה ואמאי פטור המוכר מכל מיני אונסים והא המעות הללו מותרין הן ביד המוכר שאינם קשורים בקשר משונה דאדעתא שיוציאם המוכר נתנם לו שהלוקח רוצה במק' ולא עלה בדעתו שיחזור בו המוכ' ואף ע"פי שהמעו' הן מותרין ואינם קשורים בקשר משונה ובתורת פקדון הן בידו מעתה לאחר שקבל מי שפרע אפ"ה פטרו הרי"ף ז"ל למוכר מכל מיני אונסי' ואי ס"ל להרי"ף ז"ל כס' מ"כ שכתב מרן ז"ל אמאי פטר למוכר הא לס' מ"כ כיון שהפקדון אינו צרור בקשר משונה חייב בכל מיני אונסי' כיון דיכול הוא להשתמש בהן ה"נ מותרין ביד המוכר ויכול הוא להשתמש בהן ואמאי פטו' המוכ' מכל מיני אונסי' אלא ודאי דע"כ לו' דהרי"ף ומ"כ ז"ל חלוקין הם בעיסתן ופליגי אהדדי וזה סותר למה שהשוינו הדיעות לעיל והא ודאי בורכא היא ושתי תשו' בדבר חדא דאפי' אם נאמר כס' הבע"ד ונודה לסברתו אין זו סתירה למ"ש דהא אפי' לדבריו מאי דפליגי הוא לענין פקדון בלבד ברם בהלואה בשיטא א' קיימי כמש"ל תדע לך נמי דבשיטא א' קיימי דהא כתב הנמקי בסייום פי' דברי הרי"ף ז"ל ודאמרי' דבתורת פקדון הם בידו כשקבל מי שפרע אם א"ל שקול זוזי אחרינא ברשותיה קיימי להתחייב באחריותן פי' דבריו דע"כ לא פטרו הרי"ף ז"ל למוכר כשקיבל עליו מ"ש דנעשו בידו מאות' שעה פקדון אלא כשהמעות שקיבל המוכר מהלוקח הן עדיין בעין ולא הוציאם אז אמרי' דפקדון הם בידו ופטור מאונסי' אבל אם הוציא המעות שקבל מהלוקח לצורכו ואח"כ חזר בו המוכר מהמקח ושוב הפריש לו מעות ממונו לשלם לו וא"ל המוכר ללוקח אח"כ תא ושקול זוזך ונאנסו אח"כ דודאי המוכ' חייב באחריותן של מעות הללו דאין תורת פקדון על הני זוזי אחריני וחייב באחריותן עד שיבואו מעות הללו שהפרישן מממונו ליד הלוקח דכיון שהוציא מעות הלוקח לצורכו אין פקדון בעולם וחזר הדבר לכמות שהיה שהן בתורת הלואה להתחייב באחריותן עד שיבואו ליד הלוקח והיא היא ס' המ"כ דמידי במלוה דלהוצאה ניתנה וכשאמר לו לוה למלוה תא ושקול זוזי הני זוזי אחריני וכיון שכן חייב באחריותן עד שיבואו ליד המלוה כל זה כתבתי לפי שיטת וסברת החולק עלי דלדידי חזי לי והוא נכון הדבר דמר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי דע"כ לא קאמ' המ"כ דבפקדון כשאינו צרור בקשר משונה דחייב באחריותו אלא בפקדון דעלמא דגלי דעתיה דמפקיד דניחא שישתמש בו הנפקד מדלא צרר אותו בקשר משונה ש"מ דלא קפיד אם ישתמש בו הנפקד ולהכי חייב בפקדון כזה המ"כ לנפקד באחריותו וכדיהיב טעמא דיכול להשתמש בהם והרי"ף ז"ל נמי מודה בזה לס' מ"כ ומה שפטר הרי"ף ז"ל בנדונו למוכר לאחר שקבל מ"ש שאותה שעה נעשו אצלו פקדון אפי' שהמעות אינם צרורים הוא משום שאינו רשאי המוכר מאחר שקבל מ"ש להשתמש במעות הלוקח משום דאמדינן דעתיה דלוקח דלא ניחא ליה דאם יחזור בו המוכ' שישתמש במעותיו דאם אמרת כן נמצא חוטא נשכר שזה חוזר במקחו ועושה מלאכה בפרתו של חבירו וזו סברה ישרה לעין ובפקדון כזה פטר הרי"ף ז"ל למוכר מכל האונסי' כיון שאינו רשאי הוא להשתמש במעות הללו שנעשו פקדון בידו אחר שקבל עליו מ"ש והמ"כ נמי פשי' ודאי דמודה לס' הרי"ף בזה וכיון שכן ודאי ריעים ואהובים הם זה לזה כמש"ל וכיון שכן חזרה קושיא לדוכתא מפני מה מרן הקדוש ז"ל לא פסק כס' מ"כ שהביא וכמש"ל ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ועיין בדרישה ובסמ"ע ובש"ך ובב"ח שהאריכו בזה להשוות הדיעות כל א' וא' לפי דעתו ויש משא ומתן בהם אלא שאין מקומו ושעתו. המורם מהם מאינהו אשלי רברבי ממ"כ שכתב מרן הקדוש והרי"ף וריב"א כיוצא בהם בנ"ד דכל זמן שלא באו המעות ליד ראובן אם נאבדו המעות נאבדו לשמעון הפקיד דבאחריותו הן עומדין כ"ז דלא מטו זוזי ליד ראובן. איברא דמקום יש לפטור את שמעון הפקיד מחיובו ממ"ש הנמקי גם הרב בעה"ת שער נ"א ח"ו והביאו מור"ם בעל ההגה"ה סי' קכ"ו וז"ל ואם נתרשל המקבל ולא תבע המעות עד שהעני הנפקד ובשביל זה לא יוכל לגבות מן הנפקד לכ"ע אינו יכול לחזור על הנותן דהו"ל כאלו הראה לו מעות ליטלן בחובו ולא נטלן דפטור עכ"ל א"כ הכא נמי בנ"ד ששמעון הנז' כבר הראה לו לראובן לגבות חובו משם במשלם זמניה דהערל וראובן הנז' ביום הראות בו פרעון חובו נתרשל שלא תבע מעותיו והרחיב לו הזמן להערל עוד שני ירחים להנאת עצמו וביני ביני נשתדפו מעותיו הדין והסברה נותנת שראו' איהו הוא דאפסיד ושמעון הנז' נפטר מחיובו כס' אינהו ואשלי רברבי הנז'. אנכי הרוא' דאין מכאן מקום פטור לשמעון דשנא ושנא דהכא איירי דנתרצה המקבל ליקח מעותיו מן הנפקד וסבר וקביל ואח"כ נתרשל לכן דין הוא שיפסיד המקבל מכח התרשלות והעצלות הנמצא בו דהא פשע ולא נטל משא"כ בנ"ד דראובן הנז' גלי דעתיה מעיקרא דלא ניחא ליה בהמחאה זו שכן אמר לא הילק ידענא כי אם מעות מזומנות ביד שזה נר' כנותן אצבע בין שיניו דשמעון לאמר איני פוטרך מאחריות המעות עד שיגיע המעות לידי הדין נותן דלא נפטר שמעון מאחריות המעות דרמיה אכתפיה ועיין בסמ"ע מ"ש קרוב לזה יע"ש.
7
ח׳ועוד זאת יתירה בנ"ד דלא נטפל ראובן בזה כי אם לוי שהוא שליח שמעון והוא נטפל בדבר מתחילה ועד סוף ומה שזקפן במלוה על הערל מדעתו עשה שלא בשליחות ראובן ואחר מעשה הודיע לראובן שהניח המעות במקום בטוח לריוח היום ואונאת דברים היה בכתב ששלח לו לוי שע"ז היו החינות כמבואר בטענת ראובן בשאלה כי על כל אלה ראובן הנז' זכאי בדינו ושמעון הנז' אין לו מקום פטור כלל ועוד רואה אני את דברי ראובן לזכותו והוא כשנדקדק היטב הידק דבנ"ד שמעון לא לוה מעות מראובן לצרכו ולא בשם לוה יקרא יען ששמעון הנז' הוא פקיד הק"ק והמעות אשר גבה ראובן הנז' מאחינו אנשי החסד דבכל אתר ואתר הן הנה לצורכי הק"ק ת"ו כי ע"כ שמעון הפקיד דין ערב קבלן אית ליה שהוא ערב קבלן בעד הק"ק לפרוע חלקו של ראובן מהמעות הבאים לידו משופרי שופרי מעתה אם במונח שראובן הנז' האריך הזמן ללוה לא מפני זה נפטר שמעון מערבותו וקבלנותו וחיליה דיליה ממ"ש הרב בעה"ת סי' ל"ה ורבינו ירוחם במשרים נתיב ו' והטור סי' קל"א בשם הרמב"ן וז"ל הטור עוד כתב הרמב"ן בתשו' ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו יפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכך ואין צ"ל בקבלן שתובע למי שירצה ובשמן שירצה שאם האריך המלוה ללוה זמן הפרעון שלא נפטר הקבלן בכך ואפי' היו הנכסים ללוה והערב או' למלוה רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים הללו וגבה חובך והאריך הזמן ללוה ובנתיים נשתדפו הנכסים גובה מהערב כללו של דבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה וכשם שאדם מאריך ללוה וקובע לו זמן אחר זמן וחוזר וגובה מנכסיו בין שהוא במ"ה בין שמכרן אח"כ כך הוא גובה מהערב עכ"ל. ומהרש"ך בח"ב סי' ק"א הביא תשו' זו ובנה עליה דייק לנדונו שכתב בא"ד וז"ל גם מכח הטענה האחרת אין בה ממש לזכות ללוי כו' עד ויש ללמוד דין זה מדבר אחר כיוצא בו והוא שהמתחייב לחבירו בשטר לפרוע לזמן פ' ואח"כ נתארך הזמן ברצון המלוה שרצה להאריכו ולא חשש להתפרע מחובו בזמן הכתו' בשטר והלוה מכר קרקעותיו לאחר שעבר הזמן הכתו' בשטר ובשעה שבא המלוה לגבות חובו מהלוה לא מצא נכסים לגבות חובו האם יש מקום לומ' שלא יטרוף המלוה חובו מהלוקח בטענה שיטעון הלוקח למלוה שכיון שלא רצה לגבות חובו מהלוה לזמן הכתו' בשטר איהו דאפסיד אנפשיה כו' דהא ליתא ודאי דמלתא דפשי' הוא שיכול לגבות ולטרוף מהלוקח כו' והטעם הוא דכ"ז שלא נתפרע השעבוד שנשתעבד במקומו עומד ומנא אמינא לא מהא דכתב הטור סי' קל"א בשם הרמב"ן כו' והעתיק כל התשו' הנ"ל עד אמנם אם לא התרה ומיחה באריכות הזמן והמלוה האריך זמן ללוה ואח"כ נשתדפו נכסי הלוה גובה מהערב דכל אנפין שוין דלאו כל כמיניה דערב לטעון ולומר למלוה כיון שבשעת הגעת הזמן הכתוב בשטר היו נכסים מזומנים ללוה והיית יכול לפרע ממנו ואני לא נתחייבתי רק עד זמן הגעת הפרעון הכתוב בשטר אם כן הכא נמי לענין נדון דידן כו' עכ"ל הרב הנצרך וכן נמי בתשו' הרב הנ"ל סי' קנ"ו הביא תשו' זו דהרמב"ן לנדונו והוציא לאור משפטו מכח תשובה זו והוא לא ידע שכמה מן האחרונים הוק' בעיניהם תשו' זו הנה הראשון אדם מרן הקדוש בבדק הבית כתב על תשו' זו וז"ל בעיני ע"ד יפלא למה לא יועיל לערב טענה ערבותי לא היה אלא לזמן והואיל ובאותו זמן היית יכול לגבות חובך ולא גבית את הוא דאפסידת אנפשך וקרוב אצלי לומר דהאי תשו' לאו הרמב"ן חתים עלה עכ"ל. גם הרב ג"ת בשער ל"א ח"א סי' י"ג כת' על תשו' זו וז"ל ואיכא למידק דמה ענין זה לזה כו' עד אבל הערב אין שעבודו בא אלא מחמת רצונו ודעתו והרי מעיקרא גילה דעתו שמתחייב עד זמן פ' ואיך נכריחהו עוד שיתמד בחייבו זמן נוסף שלא נשתעבד בו מתחילה וכן תמה תמיהא זו על הטור יע"ש. גם מהריט"ץ סי' צ"ד תמה על תשו' זו וז"ל אמנם דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים הרבה כיצד יתכן שזה יצא ערב עד זמן פ' ולא יותר והלא הרחיב ללוה זמן וה"ז יצא מהערבות ומה שהביא ראיה מנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה לאו מלתא היא כו' גם מ"ש אין צריך לומר בקבלן שתובע למי שירצה ובזמן שירצה דברים הללו שכתב ובזמן שירצה לא ידעתים וכי יכול לתבוע הערב קודם זמנו שקבע עם הלוה כו' יע"ש גם הוק' לי עליהם דאם יש נכסים ידועים ללוה למה צריך הוא לומ' למלוה שירד ויפרע מהם ילך הוא ויפרע למלוה ואז ירד הוא לנכסי הלוה כו' יע"ש ואפי' מרן הקדוש שהביא תשו' זו להלכ' וקבעה בשולחן סי' קל"א כתב בסייום דין זה וצריך להתיישב בדין זה וכתב מור"ם כי יש חולקים ולא מצינו חולקים כי אם דוקא מ"ש מרן בספרו בדק הבית כנז"ל ועיין בס' עדות ביעקב סי' מ"ט מה שהאריך לפלפל בתשו זו יע"ש. וכיון דלכולהו אינהו רבוותא תשו' זו היא מופרכת וקיימא נראה דלכאורה דאין ללמוד ממנה וכיון שכן אתמהא על מהרש"ך שהוציא לאור משפטו ע"פ תשו' זו. וביישובן של דברים אנכי הרואה לשני המאורות הרב גד"ת ומהריט"ץ דס"ל לתרוייהו בנדון דהרמב"ן איירי שהערב לא יצא ערב אלא לזמן ופי' את דבריו בשעה שיצא ערב שאם יעבור זמן ערבותו יפטר שכן נראה בהדייא מדבריהם זלה"ה שהנה הגד"ת כתב והרי מעיקרא גילה דעתו שמתחייב עד זמן פ' ומהריט"ץ כתב כיצד יתכן שזה ערב עד זמן פ' ולא יותר כו' הרי מבואר מדבריהם כדבר האמור שהערב לא יצא ערב אלא עד זמן פ' ותו לא ובתוך הזמן בא הערב ואמ' למלוה בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו יפטר מהערבות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא דלפי דעתם איך בתוך הזמן בא לו הערב אצל המלוה בטענה זו דיתבע חובו בתוך זמנו מהלוה ואם לאו יפטר מערבנותו והלא הרמב"ן ז"ל עצמו ס"ל דהמלוה אינו יכול לתבוע חובו מהלוה בתוך זמנו וכמ"ש הטור לעיל סמוך ונראה בשם הרמב"ן דאפי' אם רואה המלוה ללוה שמבזבז את נכסיו דאינו יכול לתבוע חובו ממנו יע"ש. ותו ק' דמי הגיד להם כן שהערב לא ערב אלא לזמן קבוע דאי דייקי הכי מדנקט הרמב"ן ז"ל בלישניה ערב שבא אצל המלוה בזמנו כו' שר"ל בזמנו דהערב אי מהא לא אירייא כדבעי' למי' בס"ד והנכון אצלי בנדון דהרמב"ן מיירי בלוה שלוה מעו' לזמן פ' דרך משל עד הפסח והערב יצא ערב למלוה שאם יבא זמן הפסח ולא ישלם לו הלוה שהוא יפרע בעדו כ"ז שלא ימצא נכסי' ללוה וכשבא זמן הפרעון שהוא חג הפסח בא הערב אצל המלוה בזמנו שהגיע לו זמן הפרעון והתרו בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה שכן דינו של המלוה שילך ויתבע ממונו מהלוה כי מטא זמניה ואם לא יתבע ממונו מהלוה שיפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה ומ"ה נסתפק השואל דאם נאמר דמאחר שענינו הרואות שהאריך הזמן ללוה ולא תבע ממנו חובו ביום חיובו מי אמרי' דגילה דעתו המלוה באריכות הזמן דניחא ליה להפרע מהלוה יותר מהערב ופטר הערב מערבנותו או"ד דאין זה גילוי דעתה במה שהאריך זמן ללוה וחייוב הערב במקומו מונח והשיב הרמב"ן דאין הערב נפטר בכך פי' באריכות הזמן שהאריך מלוה ללוה והטעם ודאי דכיון שהערב זה יצא סתם ערב שאם יבא זמן המוגבל ולא יהיה נכסים ללוה שיתפרע ממנו כ"ז שירצה מעתה הרי נעשה הערב בנכסים של לוה שהם משועבדים למלוה מעתה ועד עולם עד שיתפרע ממונו מהם כן הערב עומד במקום נכסי הלוה ממש וכ"ש אם הוא קבלן שנשא ונתן ביד שיש לו לגבות חובו בזמן שירצה פי' אפי' שעבר זמן הלוה גובה ממנו בכל עת שירצה מיומא דמשלם זימניה ועד עולם ואם בשביל שהאריך זמן ללוח אין זה מספיק לסלק שעבודו דאית ליה על הערב דהא ערב סתם הוא כ"ז שלא ימצא לגבות מהלוה פנה לסובב ובא לו לקרן אצל הערב והדר יהיב טעמא לאריכות הזמן שאינו כדאי לסלק שעבודו מעליו וקאמ' שכשם שאדם מאריך ללוה וקובע לו זמן אחר זמן ולא אמרי' דמפני כך הפסיד שעבודו שיש לו על נכסיו כך הוא גובה מהערב דהערב כנכסי לוה נחשב כנ"ל בישובן של דברים ובהכי נפוצו הודחו מאלהן כל מה שהקשו אינהו רבוותא על תשו' זו וחתום עלה הרמב"ן ז"ל ויגיד עליו ריעו ותלמידו הבעה"ת ששאל ממנו מהרמב"ן שאלה זו והרמב"ן השיב לו כן ומה שהקשה מהריט"ץ עמ"ש שאם יש נכסים ללוה למה צריך הוא לומר למלוה שטר ויפרע מהם ילך הוא ויפרע למלוה ואז ירד הוא לנכסי הלוה ויתפרע כו' גם זו ל"ק דאיפשר לומר שאין יד הערב משגת לגבות מהלוה ויד המלוה יותר תקיפא ממנו להכי תובע הערב מהמלוה שיתפרע מנכסי הלוה מפני שידו יד כהה. אחרי כתבי ראיתי להב"ח שנראה מדבריו שכן הבין בתשובה זו כמ"ש אך שלא האריך בביאור כמו שביארתי מ"מ דברי בכלל דבריו וסיים וכתב וז"ל ואם התנה הערב עם המלוה בשעה שנעשה ערב שאינו ערב אלא הזמן שקבע עם הלוה פסי' דהדין עם הערב וגם הרמב"ן מודה בזה עכ"ל וילמד סתום מהמפורש וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת וכיונתי לדעת גדולים תל"י ובכן עלו דברי מהרש"ך על נכון דיפה למד בתשו' מהך תשוב' שאיפשר שהבין דברי התשו' כמ"ש הב"ח וההדיוט הבא אחריו. יצא מהמחובר לנ"ד דמתוך תשו' זו דהרמב"ן ממנה תוצאות חיים לזכותו של ראובן הנז' שאף אם במונח ששמעון הערב הנז' המחהו אצל הלוה שיתבע חובו ממנו ונתרצה ראובן והאריך זמן ללוה לא מפני כך הפסיד זכותו ושעבודו שיש לו על שמעון הערב כי לא מפני שהאריך ראובן הנז' ללוה נפטר שמעון מערבותו כי אין הערב נפטר בכך וכמ"ש בנדונו של הרמב"ן והסכים עמו מרן הקדוש ומהרש"ך כ"ש וק"ו בנ"ד דמעולם ראובן הנז' לא עלה בדעתו ליפרע מהערל הלוה וכמו דצווח מעיקרא ואמ' לא חילק ידענא כו' כי אם מעות מזומנות בידי שכונתו לו' שאינו רוצה הוא להתפרע כי אם משמעון הפקיד דהוי כמו ערב קבלן דפשיטא ודאי דלא איבד זכותו ושיעבודו שיש לו עליו משום אריכות הזמן ושמעון הנז' ליזיל ולדיין עם לוי שע"י בא הפסיד זה דגרמ' בניזקין מיהא הוי וידינו מסולקו' מדין שמעון עם לוי בדבר אשר זדה מפני שלא באו טענותיהם בשאלה ובין הכי ובין הכי אני תמ"ה לנפש אדם הוא שמעון הפקיד ה"י איך מלאו לבו להפסיד חלקו של ראובן מכל וכל ולהוציאו חלק א"א דהא כבר נודע בשערי' שכל שליח ההולך לגבות מעות מאחינו בית ישראל לכל א' מג' ארצות הקדושות יש לו לשליח שכר טורחו שליש המעות ושני שלישי המעות לכוללות ע"ק לחזק בהם בדק הבית ודבר זה מפורסם לכל וכיון שכן השליח יש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שגובה שליש הפרוטה וראובן הנז' כשהיה גובה המעות היה שולחם לשמעון הפקיד ע"ש לוי תושב צידון ראשון ראשון אלא שהיו המעות ריאליס שערכם עולה ויורד בשינוי הזמנים ומשום פסידא לוי הנז' נטל רשות משמעון הפקיד ונתנם לסוחר א' ערל לזמן ובמשלם זמניה היה לוי הולך ומקבל מהערל מעות יפות ונותנם לפקיד ראשון ראשון עד שלא נשאר ביד הערל כי אם ת"ש גרושי' ואירע מה שאירע נמצא שבכל המעות שקיבל שמעון הפקיד יש לו לראובן זכות בהן השליש דהוו כשותפים במעות ודין הוא שראובן יגבה מהמעות שגבה שמעון ע"י לוי מהערל השליש והת"ש גרושי' שנאבדו ההפסד יהיה לאמצע דהיינו ששמעון הפקיד יפסיד ב' חלקים וראובן הנז' יפסיד שליש כן הדין נותן והסברה נותנת ואין שמעון הפקיד יכול לטעון ולא כל המעו' שקבלתי מהערל ע"י לוי בשביל חלקי קבלתי וחלקך הוא הנשאר ביד הערל ומזלך גרם שנאבד ואין לך דין ודברים עמי כן הסברה נותנת אמנם מה נעשה ביום שידובר בנו תשו' מהרשד"ם ב"ח דשייכי לחה"מ סי' קנ"ה שלכאורה נראה מדבריו דיכול שמעון לטעון כן כל המעות שקבלתי מהערל מחלק הק"ק קבלתם והרי שלך לפניך כמש"ל שנשאל על פ"אטור של ראו' שמכר סחורת ראו' לשמעון בהמתנת זמן והפאטור הנז' היה לו ג"כ ומכרה גם כן לשמעון בהמתנה וכתב שטר על שמעון וכשהגיעו ימי השלום בין מסחו' ראובן ובין מסחורתו הלך הפאטור וקבל מעות משמעון לחשבון פרעונות בסתם ולא הספיק לגבות כל החובות מיד שמעון נשבר שמעון ועלה מן הארץ ועתה הפאטור טוען שהמעות שגבה משמעון הם מחובו וראובן טוען שהמעו' שגבה שמעון הם לו שכן דרך הסוחרי' לפרוע חובות הקודמים ראשון ראשון וחובותיו קדמו ולאו כל הימנו הפאטור לומר שגב' בשביל חובו כו' ועוד טוען ראובן שפשע הפאטור במה שנתרשל לגבו' כל החובות במשלם זמניה ועוד כמה טענות יע"ש זהו תורף השאלה. והשיב הרב הנז' שאינו רואה טעם מספיק לחייב לפ"אטור כמו שאו' שהמעות שקבל היה בשביל חובו רק שיקבל עליו חרם סתם שכן היה דעתו בשעה שקבל המעות משמעון אבל יודה הפ"אטור שכשקבל המעות היה לחשבון ראו' וכשרא' שנשבר שמעון רוצה להחזיק במעות בשביל חובו דאז הפ"אטור נקרא גזלן גמור אמנם אם בשעת הפרעון קבלן בשביל חובו זכה הפ"אטור והביא ראיה מפר' מי שהיה נשוי יע"ש וכגון שהגיע זמן פרעון חובו של הפ"אטור קודם שבאו המעות לידי גביה שאלו לא הגיע זמנו להתפרע לאו כל כמיניה לו' שקבל בשביל חובו את המעות בחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי שכשפרע שמעון לא פרע אלא דוקא חוב ראובן שהגיע זמנו ועוד הביא ראיה מתשו' הרשב"א והרא"ש דסוף כלל ס' יע"ש ועוד הביא ראיה ממ"ש הטור סי' קס"ג הנותן מעו' לשלוחו כו' סוף דבר הסכימה דעתו דעת עליון לזכות הפ"אטור אם יאמר הפ"אטור כשהצלתי לעצמי הצלתי אחר שיקבל הפ"אטור חרם סתם ואינו צריך שבועה כיון שראובן אינו יכול לטעון טענת ודאי אלא באומר לבד שאומר שהמעות שנתן שמעון בשבילו נתנם וע"מ שטען ראו' שפשע הפ"אטור במה שנתעצל לגבות כל החובות אחר שהגיע זמן הפרעון כתב הרב שאין ספק שבטענה זו זכה ראובן והביא ראיה לדבר ממ"ש הטור ח"מ סי' י"ט יע"ש וכתב אלא שבפשיעה זו צריכה להתברר על פי הסוחרים שיאמרו שאם היה הפ"אטור תובע החובות בזמנם כדרך הסוחרים היה יכול לגבות חובותיו משמעון ובשביל שנתעצל ולא גבה הפסיד ואם א"א להתברר נאמן בשבו' שעש' השתדלות מן הבא בידו ולא עלתה לו ועוד כתב שנ"ל שאין כזה חילוק בין שהפ"אטור מקבל שכר טרחו ובין שראובן עושה בשבילו בשביל שהפ"אטור עושה בשביל ראובן אלא שבזה החלוקה יש צד פטור לפ"אטור מצד אחר דקי"ל שמור לי ואשמור לך ש"ש והיינו דוקא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר דאז הוי ש"ש אבל שמור לי ואשמור לך אמרי' בגמ' דהוי שמירה בבעלים ושמירה בבעלים פטור. ע"כ תורף דבריו והעתקתי כלל דבריו ז"ל שיש ללמוד מדבריו שני דברים לזכות שמעון הפקיד הלימוד הא' הוא דיש לו לטעון שמעון הפקיד שכל המעות שגבה מהערל ע"י לוי לא גבאם כי אם לכוללות הק"ק דוקא ולא לשליח דנאמן בטענה זו לפטור את עצמו ובלבד שיקבל עליו ח"ש כאשר כת' הרב הנז' לזכות את הפאטור במה שטען שהמעו' שהציל משמעון לעצמו הציל ובלבד שיקבל הפ"אטור חרם סתם ה"נ בנ"ד. הלימוד השני הוא דיש לו לטעון שמעון הפקיד לראובן מדוע נתעצל מלגבות המעות מהערל ע"י לוי כשהגיע זמן של חיוב הפרעון המעות והיא טענה אלימתא בנ"ד טענה זו דא"א לו לטעון ראובן שכבר השתדל בכל הבא מידו ולא עלתה לו השתדלותו דהא אדרבא בנ"ד ל"מ דלא השתדל אלא דנתרצה להרויח לו זמן עוד ב' חדשים להנאתו ולטובתו כאשר מקצת מטענה זאת טען שמעון הפקיד ומדברי הערל שהשיב ללוי כשהלך לו לתבוע מעות ממנו שא"ל שלא היה לו עתה מעות מזומנות לו ואם ידחקהו יצטרך להתלוות ברבית מעות לפרוע לו ובשביל כן הרויח לו לוי זמן עוד שני ירחים וקבל ממנו ריוח ב' חדשים י"ד גרושי' בתורת מוקדם כאשר הדברים בשאלה מבוארים דמכלל דברי הערל נראה שאם לא היה מתרצה להרויח לו זמן אז עכ"פ היה ממשכן עצמו והיה לוקח חד בתרי ופורע א"כ נמצא עתה שהרויח לו זמן גרם היזק גדול והדין נותן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאדם רשאי בשלו לעשות כרצונו לא בשל אחרים כמו שכתב הרב הנז' וז"ל ע"מ שטען ראובן שהפ"אטור פשע במה שנתעצל וע"ז אמר שאין ספק שבטענה זו זכה ראובן כנז"ל. אכן במ"ש הרב הנז' ז"ל בסיום דבריו אלא דבחלוקה זאת יש צד פטור להפ"אטור דקי"ל שמור לי ואשמור לך ש"ש והיינו דוקא דא"ל שמור לי היום כו' אבל שמור לי ואשמור לך אמרי' בגמ' דהוי שמירה בבעלים ופטור עכ"ל. והן הנה מסקנת הש"ס פ' השואל דף פ"ו ובפ' חזקת הבתים דף מ"ג יע"ש ומצאתי תשוב' לעיני כל ישראל הרמב"ם בתשו' שנשאל על ראובן שהפקיד אצל שמעון ושמעון אצל ראובן ואחר זמן פשע א' מהם והשיב וז"ל אין דנים בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זו שמירה בבעלים עד שיאמר לו בשעה שהפקיד שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שנמצא כמו ששאלו לשמור לו בשעה שהפקיד אצלו וכמו ששאל את הפרה ובעליה עמה בשעת אחד עכ"ל. ועל דבריו אלו יתחמץ לבב אנוש דהם דברים הפכים ממסקנת הש"ס דפ' השואל ודפ' ח"ה יע"ש. ותו דאיהו ז"ל פסק ברפ"י מה' שכירות במסקנת הש"ס יע"ש וכיון שכן נמצאו דבריו פלגין בהדייהו ומהר"ם אלשקאר סי' ד' הרגיש בדבר וכתב וז"ל ונראה מדבריו דמפרש ההיא דח"ה דלעיל דמתרץ רב פפא דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר בגוונא אחרינא דקאי אשמירה בבעלים כלומר דשמירה בבעלים לא הוי אלא בשא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אבל סתם שותפים לא הוו הכי וכדומה לי שהרב הנז' לא ראה כי אם סוגיית דפ' ח"ה דאילו היה רואה סוגיית דפ' השואל לא היה כותב יישוב זה דלא קיימא וההיא סוגייא כאשר יראה הרואה. ותו דעדיין לא העלה ארוכה ממ"ש בתשו' זו למ"ש פ"י מה' שכירות וכמ"ש דאיהו ז"ל מותיב תיובתא לנפשיה ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן והסתירה במקומה עומדת. וראיתי להש"ך ז"ל בח"כ סי' קט"ו שהביא הך תשו' דמהר"ם אלשקר זלה"ה וסתר כל דבריו ובכל סתירותיו וכתב ע"מ שרצה הרב הנז' לישב תשו' הר"מ וז"ל חוץ מכבודו לא דק דמעולם לא עלה על דעת הר"מ בתשו' לפ' פי' זר שאין לו מקום בתלמוד כלל גם הוא נגד כו' אלא דברור דחסר תיבה א' בתשובתו וכצ"ל אין דנים בהם דין שמור לי ואשמור לך ואין זו אלא שמירה בבעלים עד שיאמר כו' וא"כ כו' יע"ש וק"ל דמה הועיל הרב הש"ך במה שהוסיף תיבת אלא דעוד היום לפי הגהתו שהוסיף תיבת אלא לא נתיישבו דברי הר"מ דהא הרמב"ם בתחילת דבריו כתב דאין דנים בהם דין שמור לי ואשמור לך שפי' דלא שייך בנדון זה כלל דין שמור לי ואשמור לך וא"כ היאך חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר ואין זו אלא שמירה בבעלי' דנמצא דחזר בו ודן אותו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דהוי שמירה בבעלים ופטור דמעתה קשיא רישא לסיפא לפי הגהת הש"ך ותקנתו קלקלתו. ולי הדיוט נ"ל לישב כל דברי הרמב"ם הן בתשו' הן בפסקיו במה שנדקדק קצת במ"ש בתש' דאמר ואחר זמן פשע אחד מהם דמאי נפקא לן מינה דהפשיעה אם היה לאחר זמן או בו ביום דאין חילוק בזה וא"ת דמעשה שהיה כך היה מ"מ לא הי"ל להזכירו והיל"ל סתם ופשע א' מהם ותו לא יהיה בזמן שיהיה לכן נ"ל שט"ס יש וצ"ל במקום ואחר זמן וא"ו דואחר זמן צריך לגרוס לאחר זמן בלמד במקום וא"ו דנמצא שהש"ך הוסיף תיבה א' ואני הוספתי אות א' שהיא הלמד ואינו תוס' כי אם במקום וא"ו למ"ד ובהכי יתקיימו כל דברי הר"מ לפי ענ"ד בס"ד ראשון לציון אבאר דבריו בתשו' שנשאל על ראובן שהפקיד אצל שמעון ושמעון ג"כ הפקיד פקדון אחר אצל ראובן לאחר זמן פי' ששמעון כשהפקיד פקדונו ביד ראובן היה לאחר זמן כלומר שעבר זמן מה בין פקדון דראובן לפקדון דשמעון אמנם הפשיעה היה לאחר שהפקיד פקדונו שמעון וס"ד דשואל היה שכיון שהפשיעה היה לאחר שהפקיד שמעון פקדונו ביד ראובן דנמצאו עתה שנעשו שומרין זל"ז ובזמן שנעשו שומרין זה לזה נאבד פקדון א' מהם בפשיעה אם נדון אותו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דאמרי' בש"ס דפטור אף מפשיעה משום דהו"ל שמירה בבעלים ופטור וע"ז השיב הר"מ דאין דינו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דקי"ל דהוי שמירה בבעלים ופטור ואינו חייב עד שיאמר לו בשעה שהפקיד שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ומ"ש אח"כ שנמצא כמי ששאלו לשמור וכו' פיי שנותן טעם בעיקר שלמה אמרי' בשמור לי ואשמור לך סתם אמרי' דהוי שמירה בבעלים ופטור וכשאמ' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אמרי' דהוי נושא שכר וחייב ולכן פי' ואמר דטעמא דאמרי' דבשמור לי ואשמור לך סתם דהוי שמירה בבעלים ופטור משום שנמצא כמי ששאלו לשמור לו בשעה שהפקיד אצלו וכמו ששאל את הפרה ובעלה עמה בשעה א' משא"כ בשמור לי היום ואני אשמור לך למחר ומכלל דבריו אלו נפשט בעיית דהשואל שהיה רוצה לדונו כדין שמור לי ואשמור לך סתם דהוי שמירה בבעלי' דאין לדונו דהא לא הפקידו זה לזה בשעה א' אלא לאחר זמן ודמה דא מלתא לשואל את הפרה ואח"כ שאל את הבעלים דלא הוי שאלה בבעלים משום כשאמר שמור לי ואשמור לך דבשעה א' נעשו שומרין זה לזה וא"כ מאחר דנדון דידיה לא הקפידו זה לזה בשעה א' דנמצא כשראובן הפקיד תחלה אצל שמעון כבר שמעון נתחייב בשמירתו ובאחריותו הוא עומד ועדיין לא נשאל הבעל עם הפקדון אף שלאחר זמן כשהפקיד שמעון אצל ראובן הוי כשמירה בבעלים מ"מ באחריות מי שפשע עומד כיון שלא היה שומר זה לזה בעת הפקדון וא"כ יפה כת' הרמ"ה דאין לדון דין זה דשמור לי ואשמור לך סתם ואף שלא ביאר בדבריו לנדונו. מ"מ במה שהוצרך לתת טעם טוב לחילוק הנושאי' נלמד נדונו מעצמו שפושע חייב ובכן עלו דברי הר"מ נכונים וברורים בכל המקומות ומוסכמים להלכה כנ"ל וכיון שכן גם דברי מהרשד"ם נאים למי שאמרן ומוסכמין גם לדעת הרמב"ם דבנדונו דמהרשד"ם איפשר לומר שכן התנו מתחילה שהפאטו' יתעסק בסתירת ראו' וראו' יתעסק בסתירת הפאטור ובשעה א' נעשו שומרין זה לזה ומטעם זה היה רוצה לפטור לפאטור מטעם שמירה בבעלים ולמאי דאתינא עלה שהיה נראה לכאורה מתוך תשו' זו דמהרשד"ם ז"ל ללמוד ממנה זכות לשמעון הפקיד כמש"ל אפ"ה אכתי לבי אומר שאין כ"כ ראיה ללמוד ממנה זכות לשמעון הפקיד דאי מהא לא אירייא דיש לחלק בין נ"ד לנדון דמהרשד"ם דאלו בנדון דמהרשד"ם מיירי שהפ"אטור הוא בעצמו היה גובה מעות משמעון לכן אם קבל עליו חרם שבשעה שגבה היה גובה לעצמו וכשבאו לידו זכה בהם לעצמו להכי מהני טענתו במה שטען שלעצמו גבה כמ"ש הרב הנז' ז"ל משא"כ בנ"ד ששמעון בעצמו לא היה גובה המעו' מהערל לבדו שיטעון כן כי אם לוי הוא היה גובה המעות מהערל ומביא המעות לשמעון הפקיד וכיון שלוי היה גובה המעות מהערל ומאן לימא לן שלוי הנז' כשהיה גובה המעות מהערל לא היה בדעתו ג"כ לחלק ראובן דהא איהו נמי ידע לוי שראובן יש לו חלק במעות הללו שהוא גובה וגביית שמעון הפקיד שגבה המעות מיד לוי אף שדעתו היה לגבות לחלק הק"ק לאו כל כמיניה לסלק זכותו של ראובן וזכותו שביד לוי שגבה נמי וזכה לחלק ראו' ג"כ בשעה שבאו המעות לידו דהא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואף אם ת"ל שנשאל את פי לוי ואומר שמעולם לא כיון לזכות לא לזה ולא לזה שסברא זו קרוב לודאי לע"ד אפ"ה נר' לע"ד לא הפסיד זכותו ראובן במה שיטעון שמעון שבשעה שקבל המעות מיד לוי לא קבלם כי אם לחלק הק"ק משום דאנן בעינן שבשעה שגבה המעות יהיה לזכות א' מהם וכיון ששמעון הוא עצמו לא גבה מהערל כי אם ע"י לוי לאו כל כמיניה להפסיד זכותו של ראובן. גם הלימוד השני שכתבתי למעלה שיש ללמוד מהך תשו' דמהרשד"ם לזכות שמעון הפקיד דמצי למטען מדוע נתעצל מלגבות המעות במשלם זימניה ליתא בנ"ד דהא ראובן הנז' צווח מעיקרו ככרוכיא לא הילק ידענא ומעולם לא נתרצה לגבות מעות מהערל ומה שלא גבה במשלם זימניה הוא שסבור הוא מה לי ולצרה להכניסני בתגר זה ומה שנתרצה בהרחבת הזמן שהרחיב לו לוי היה מפני מה שהטעה לוי בכתבו כמ"ש בשאלה ואמ' בדעתו איפשר שלוי יגבה המעות ממ' שיהיה ולא ידחוק הקהל דחייש לדוחקא דצבורא וכמו שטען ואמ' יבא הטוב יבא מ"מ. אבל מעולם לא זכותו שיש לו על שמעון.
8
ט׳וגדולה מזו מצינו לקדושים אשר בארץ שתיקנו תקנה גדולה קנין גמור ושלם במעמד שלשתם ואפ"ה לא סילקו כח המקבל מהמחאה וכמ"ש רבינו בעל הטורים בסי' קכ"ו וז"ל ואם לאחר שהעמיד ראו' לשמעון אצל לוי במ"ש לקבל ממנו מה שיהיה לו בידו כדי שיפרע שמעון מחובו ונתרצה לוי ליתן לו ואח"כ דוחה לוי לשמעון ורוצה שמעון לחזור ולתבוע מראובן כתב הרי"ף שאינו יכול וכו' ובעל העטו' כתב דבהמחאה לא נסתלק אם לא שפטרו בפי' וכ"כ א"א בפ' המקבל גבי המחאהו אצל חנוני שיכול לחזור ולתבוע מבעל הבית. וביאר עוד בתשו' ראובן שאמ' לשמעון מנה שיש לי בידך תנהו ללוי כמ"ש נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראו' מלוי מאותו מנה שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפי' אפי' אם שתק לוי יכול לומ' לראו' לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי כי מעמד שלשתם הוא מלתא בלא טעמא וכו' יע"ש וכתב מרן הקדוש ס"ל שכן כתב הר"ן ז"ל ספ"ק דגיטין בשם רבי' האיי ור"ח ז"ל יע"ש אמנם מרן הקדוש תמה על דברי הטור ז"ל דאיך כתב על דברי בעל העיטור וכן כתב א"א ז"ל וז"ל איני מבין דבריו שהרא"ש לא כת' שם כן אלא כשאין לבע"ה ביד שולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפי' פטרו בפי' לא נפטר וכו' יע"ש והדין עמו וז"ל הרא"ש ז"ל פ' המקבל על בעיית הש"ס קי"ב אבעיא להו חוזר או אינו חוזר אם השולחני אינו רואה ליתן לו פשיטא דחוזר אפי' אומר סומך אני על השולחני במעמד שלשתם שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבע"ה בידו לא מלוה ולא פקדון אלא שולחני מקיף לבע"ה והא דאמרי' בירוש' גבי חנוני על פנקסו הדא דאתמ' כשלא העמי' הפועלי' אצל חנוני אבל העמידן אצל חנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום אלמא דקנו אע"ג דלית ליה אצל חנוני כלום. גמרה דירושלמי סבר כדרב ששת דאמ' אין חוזר כי השולחני חייב מדין ערב כיון שבעה"ב חייב ליתן לפועלים שכרם מיד חשיב כערב בשעת מ"מ דלא בעי קנין וכו' אלא כי פליגי כשהשולחני אינו חוזר אם יכולים לחזור ולתבוע מבעל הבית אם ירצו רב ששת אמר אינו חוזר לפי שמכר לבעה"ב כ"ז שהשולחני אינו חוזר בו ורבה אמ' חוזר דלא חשיב ליה מחילה והלכה כרבה וכו' יע"ש וזכורני שזה ימים רבים עמדתי ליישב דברי הרא"ש ז"ל ושכחתי מ"ש בישובן של דברים. והדבר הקשה בדברי הרא"ש ז"ל דנר' דפלגן בהדייהו כמ"ש הרב הג"ת שער כ"ח ח"א דף קכ"ד וז"ל ולכאורה דברי הרא"ש זלה"ה קשים להולמם דנראים סותרים אלו את אלו דמעיקרא אמ' בס' רב ששת דאין חוזר לפי שהשולחני נתחייב לפועלים מדין ערב כו' ואי דין ערב יש לו לשולחני פשיטא שאין השולחני יכול לחזור בו אפי' אם ירצה שכן הוא דין הערב ואין כתב אח"כ כי פליגי כ"ז שהשולחני אינו חוזר ר' ששת אמר אינו חוזר לפי שמחל וכו' דמשמע דבידו של שולחני הוא לחזור אם ירצה והא רב ששת לא אמ' דינו אלא כשאינו חוזר ואתמהא אטו בדידיה תלייא מילתא הא כיון שנתחייב מדין ערב ע"כ אינו יכול לחזור כו' ותירץ תירוץ דחוק עד מאד וכאשר הרב הנז' העיד יע"ש. גם מהרש"ח בתשו' סי' ס' נר' שהוא ג"כ נתקשה לו קו' זו ולא מצא ידיו ורגליו מה להשיב שכ"כ בא"ד איברא שאותו לשון דהרא"ש בפ' המקבל מראשו עד סופו ממ"ש והא דאמרינן בירוש' גבי חנוני כו' עד סופו שכתב כו' אינו מובן אצלי וקשה להולמו וצ"ע עכ"ל ולפי חומר הנושא משה ידבר בישובן של דברים כמ"ש הרא"ש בתחלת דבריו דהירוש' ס' כדרב ששת דא' אינו חוזר מדין ערב לא אמרה הרא"ש לקושטא דמילתא דהא איהו ז"ל אוקי פלוגתייהו כשהשולחני אינו חוזר כו' אלא שכוונתו ליישב דברי הירוש' דס' הירוש' כמו שהיה נר' לפי פשטן של דברי' דפשט השמועה דנר' לעין כל דכשא' רב ששת דאינו חוזר אין הפרש בין אם השולחני חוזר בין כשהשולחני אינו חוזר דלאו הא בהא תליא דסבר הירוש' דאפילו אם השולחני חוזר מ"מ כיון שהעמידו בע"ה אצל החנוני או השולחני הרי הוא כמ"ש ואינו יכול לחזור בו ולהכי אמ' רב ששת אינו יכול לחזור סתם ולא פי' את דבריו דהיינו בשהשולחני אינו חוזר בו משום דס"ל להירוש' דלאו הא בהא תליא. אכן אנן לא ס"ל הכי אלא דהא בהא תליא וכשהשולחני חוזר פשיטא דאפי' רב ששת מודה לרבה דחוזר הוא על בע"ה וזהו שכתב הרא"ש אח"כ כפי סברא דידן דתליא הא בהא וא"כ לא קשו קראי אהדדי. תמצית הענין הרא"ש בתחלת דבריו הוא לס' הירושלמי דס"ל דפשט משמעו' הש"ס מדסתמו את דבריהם רב ששת ורבה ולא פי' כשהשולחני חוזר לכשאינו חוזר ומ"ש בתר הכי הוא לקושטא דמילתא דס"ל דהא בהא תליא ולהכי אוקי פלוגתייהו כשאינו חוזר השולחני כנ"ל ליישב דברי הרא"ש לפי חומר הנושא.
9
י׳מעתה חל עלינו לכלכל שיבת הרא"ש דלא ליפלוג אפסקיו דהא עינינו הרואות מ"ש הרב בעה"ת לעיל מזה סמוך ונר' סי' ג' ובתשו' להראב"ד אשר שאלת על מעמד שלשתן כו' אבל יש מפקפקין על המקבל אם קבל בחובו ורואה שאין הלוה או הנפקד רוצין ליתן לו אלא בצער והרי הוא חוזר על המלוה או על המפקיד ואו' לו אחר בעל חובי ואתה תפרעני שאיני יכול להוציא מן הלוה כלום מממוני ואם יאמר זה בכך קבלת חובך והמחתי אותך אצל הנפקד שלי והריני פטור מאותה שעה וזה יאמר אני לא פטרתיך אלא אם זה היה נותן הייתי מקבל באמת וברור אם פטרו כבר נפטר ואם לא פטרו אלא שהעמידו אצלו ושתק זו היא השאלה כו' יע"ש וכתב הג"ת ז"ל שהטור הביא באורך מהמחלוקת בזה בין הרי"ף והרב בעל העיטור והרא"ש דלס' הרי"ף כיון שנעשה מ"ש אין שום א' מה"ג יכולין לחזור בו והעיטור והרא"ש סברי דכ"ז שלא פטרו בפי' שלא נסתלק מעליו וחוזר אצל הממחה וגובה ממנו וכדיהיב טעמא הרא"ש בתשו' יע"ש בטור. ומאחר שהן כל יקר ראתה עינינו א"כ לא נשאר מקום לתמוה על הרא"ש ז"ל דאה"נ דהרא"ש ס"ל דהא בהא תליא דוקא גבי שולחני וחנוני דאם השולחני יכול לחזור בו גם השכיר ופועל יכול לחזור בו לבע"ה. ואם אינו יכול לחזור בו השולחני גם השכיר והפועל אינו יכול לחזור לבע"ה אמנם במעמד שלשתן ס"ל להרא"ש דאף דקי"ל דאין א' מהם יכול לחזור בו היינו דוקא לגבי הממחה והנמחה אבל המקבל יכול לחזור לממחה כ"ז שלא פטרו בפי' וכן מצאתי בנמקי יוסף פ' המקבל שכתב בשם הגאון שכתב וז"ל ואפי' בדאית ליה גבי שולחני לההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני ליה במעמד ג' היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המלוה יכול לחזור בו אצל הלוה כ"ז שלא פטרו בפי' וכן דעת ר"ת עכ"ל הנ"י ואף דחלוקין המה בעיסתן דלס' גאון ס"ל אפי' בדאית ליה גבי שולחני כו' דחוזר הוא אצל בע"ה והרא"ש איפשר דלא ס"ל הכי מ"מ נקוט מיהא פלגא דלענין מ"ש ס"ל להגאון דהמקבל חוזר הוא אצל הלוה כמ"ש ואע"פ שמרן הקדוש בריש סי' קכ"ו הביא הך תשו' הגאון שהביא הנמקי וכתב דהרי"ף והרא"ש חלוקים על תשו' זו כו' יע"ש מ"מ נ"ל דאין לומר דלאו לגמרי חלוקים בכל דברי תשו' הגאון אלא דוקא למ"ש גאון בתחלת דבריו דאע"פ שאין לבע"ה בידם כלום כל שהמחהו במ"ש לא מצו הדרי בהו בהא ודאי הוא דקא' מרן דפליגי וכדיהיב טעמא מרן אכן במ"ש בסיום דברים דאע"ג דקני במ"ש ההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דקני ליה במ"ש היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אצל הלוה אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כו' בהא אפשר דהרא"ש ס"ל במעמד ג' דעלמא דהמקבל יכול לחזור אצל הלוה ולא ס"ל כגאון בשכיר ושולחני כדבר האמור כנ"ל והב"ח ומהרש"ח סי' ס' כולם נתכוונו ליישוב א' לישב תמיה' מרן שתמה על הטור עיין עליו שם ומצאת כי תדרשנו.
10
י״אנקטינן מכל האמור דאפי' בקנין גמור שתקנו רבותינו במעמד שלשתן אפ"ה מצינו לקמאי נוחי נפש דסברי מרנן דהמקבל חוזר אצל הלוה כ"ז שירצה כמש"ל כ"ש כנ"ד דמעולם ראובן לא קבל עליו דברי שמעון שרצה להמחותו אצל הערל ולא קבל. ושמעון מודה בזה ג"כ ככתוב בשאלה דודאי חייוב ראובן אכתפיה דשמעון רמיא ולא זזה ידו מתוך ידו כנ"ל להלכה ולא למעשה עד שיגלה ויראה אותותי אלה לפני רבותינו שבא"י דמומחים נינהו ופקיע שמיהו ואם יסכימו עמי מיני ומנייהו תסתיים שמעתתא ולהם משפט הגאולה כה דברי משרת משה השותה בצמא את דבריהם לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
11