אדמת קודש, חושן משפט ס״גAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 63
א׳שאלה ראובן היה פרנס עיה"ק ירושלם ת"ו ובא גבאי המלך לגבות הכרג"א דאקרקפתא דגברי מנח ותפס את עניי העיר ונתנם בבית הסוהר. וע"ז נתוועדו יחדיו ממוני וז' טובי העיר ובתוכם ראו' הפרנס הנז' ואמרו הממונים לראו' שיבקש מעות וילך ויתפרש עם הגבאי בשביל העניים וראו' הנז' השיב שאין מי שילוה מעות לכוללות עה"ק לפי שכבר יודעי' בשבירת הכולל. והממונים השיבו לו שעכ"פ שילך ויתמשכן עצמו לגויים ויכתו' השטר על שמו והם יתחייבו לו בחייוב גמור להשתדל בכל עז שיתפרע ראו' ממון זה ממקום בטוח וראו' השיב כן אעשה כשתכתבו לי כתב ע"ז ותחתמו כולכם מקטון ועד גדול. והממונים לא איחרו הדבר לעשות וכתבו לו כתב וחתמו בו הכל ככל אשר שאל עשו לו ונתנו בידו. והלך ראו' ונתמשכן עצמו לגוי מאלי הארץ וכתב השטר ע"ש ונתחייב ראו' לגוי לפרוע לו הממון מכיסו ומממונו ולקח המעות והלך אל הגבאי ונתפשר עמו בשביל העניים והתיר' ממאסרן. וסד' הפרעון שסידרו לו הממונים לראו' הנז' הוא שיתפרע ממקום בטוח השייך לכולל סך זהוב א' בכל שבוע ושבוע. והתחיל ראו' הנז' להתפרע זהוב א' בכל שבוע ושבוע עד סך מה מעט מזער. וביני ביני ה' ראה בעוניינו והעיר את לב בני ישר' אחינו אנשי גאולתינו דבני ופקידי עי"ק שבקושט' יע"ה ונתנו אל לבם לרפאות את מזבח ה' ההרוס לפרוע כל חובות הגויי' שעל כוללות עה"ק ירושלם ת"ו אך בתנאי שיקבלו עליהם תנאי זה כל יחידי עי"ק שלא יתפרע בן ברית חובו עד שיתפרעו הגויים ב"ח כולם קרן ופירות ואח"כ יתפרעו בני ברית. ומעתה ומעכשיו יסלקו כל השיעבודים שיש להם בני ברית וכתבו הסכמה ושלחוה פעה"ק שיחתמו בה כל אנשי עיה"ק ירושלם ת"ו קטון וגדול ושיקבלו עליהם תנאי זה. ובבא הסכמה זו פעה"ק קיימו וקבלו היהודים ככל הכתוב בהסכמה בשמחא רבה וסילקו שיעבודם וחתמו בהסכמה רוב בניין ורוב מנין ואל איש אשר היה לו חוב על הק"ק כולם באו על החתום מלבד ראו' הפרנס הנז' שלא רצה לחתום בהסכמה הנז' שסבור הוא לו' שאם יחתום בהסכמה זו לא יפרעו לו חוב זה שלוה מהגוי. וכאשר דימה כן היה שאחר ששלחו ההסכמה מהכא להתם חתומה בברית. אז תכף ומיד שלחו מהם איש חייל רב פעלים לשרת בקדש ולפקח בכל פרטי' וכללותי' ובדקי' העיר הן בהכנסה הן בהוצאה וצוו אליו לאמר שתחיל' מעשיו שיקבץ על יד כל השיעבודים שיש לבני ברית ויבא אל העיר ויעש ככל אשר ציוה. וראו' הנז' בראותו שהממונה מקושט' נטל את שלו צעק אליו במר נפש לאמר או שיניח לו שעבודו אד' שיפרע החוב כולו שאם גזרו או' פקידינו שבקושט' שלא יפרעו בני ברית לא גזרו על ממון שאינו מבן ברית וחוב זה הוא חוב גויים ואינו נכנס בכלל גזרתם. אמנם שאר החובות שחייבין לו לראו' כללות הקהל איני תובע שהרי הן כשאר ממון בני ישר'. והממונה שבא מקושט' השיב לו שחוב זה ג"כ בכלל ממון ישר' שלא ניתן לפרעון ככתוב בהסכמה ויהי ריב בין שניה' זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה שלש שנים שלא ניתן לכסף מוצא. וראו' הנז' בראותו בתוחלת ממושכה וצרתה בצדה והרבית בכל יום הולך וגדל. חזר ובא לו לתבוע את ממוני וז' טובי העיר שבעה"ק החתומי' במכתב לגדל פרע שע"פי דיבורם וחתימתן הלך ומשכן עצמו לגויים. והם ג"כ השיבו לו הן אמת שאנחנו כתבנו וחתמנו לך שתלך ותמשכן עצמך לגויים וכתבנו לך יכולת מספיק בידך שתתפרע מהמקום שסידרנו לך כ"ז עשינו כשהיה יכולת בידינו לעשות כרצון איש ואיש. אכן עתה שרשות אחרים עלינו ויד הקדש על העליונ' בגזירת עירין פתגמא וכל השיעבודים חדלו מה תצעק אלינו ומה בידינו לעשות לך ומזלך גרם וראובן צועק ואינו נענה ולפ' השואל הגיע מאת המורים עם מי מהם יש לו זכייה ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה נפתח במאי דסליק מיניה השואל במה שתבע מממוני וז' טובי העיר שלדעתי דעת הדייוט ראו' הנז' דינא קתבע אב"א קרא ואב"א סברא אב"א סברא כיון שע"פ דבורם וכתיבתם וחתימתן נכנס במקום שנכנס בעובי הקורה ובמדורת אש להציל עני ואביון מכבלי ברזל דין הוא שיבקשו לו הממונים מקום שיתפרע ראובן הנז' חוב זה דאלת"ה נמצאו מכשילן לעתיד לבא והיתה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ח"ו ואב"א קרא מדברי הרא"ש בתשו' דכלל י"ח סי' ט' והביאה הטור בחה"מ סי' קל"א ופסקה מרן להלכה ולמעשה וז"ל שאלה ראובן חכר חכירות מפרש א' ונתערב שמעון בשבילו לפרוע שכירותו בזמן שקצב כו' תשו' כיון שמודה ראו' שהכניסו ערב לגוי חייב לפרוע לשמעון כל מה שיברר שמעון שהוצרך ליתן לגוי ואפי' אם הגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקיפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לגוי וקבל עליו שיעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל מיני נזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה אע"פי שלא פי' זה בפי' דודאי אמדינן דעת שמעון שלא היה מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד הגוי אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאילו פירשו והתנו בו ודמי האי מילתא להא דאמרי' בפ' המקבל זבין א' ארעא לגוי אמיצרא דחבריה משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתייליד ליה מחמתיה דא"ל אריא ארבעת אמצראי וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונס שיבא לו מערבות זה וכן היה דן ר' מאיר כו'. ותשו' מהר"ם הנה היא כתו' שם בסי' ח' קודם תשו' הנז' יע"ש. והנה טרם באי לנ"ד ראה ראיתי לאחד המיוחד מגדולי האחרונים מהריב"ל בח"ב סי' ס"ו שהביא תשו' זו דהרא"ש ז"ל והרבה להשיב. ומעיקרא סבר דמהר"ם והרא"ש פליגי אהרמב"ן והראב"ד והרשב"א וז"ל בא"ד דהרי המ"מ כתב עלה דההיא דס' המקבל דזבין ארעא לגוי וז"ל מדקא' משמתי' ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה דקדק הראב"ד זלה"ה דכל היכא דלא קיבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא מיניה לא מחייבינן ליה וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ע"כ. ואילו הרא"ש לכאורה נראה דס"ל דמחייבי' דכיון דיליף מיניה למי שנתערב לגוי שחייב לפצותו ולסלקו מכל מיני היזק משמע דבהאי נמי דפ' המקבל אע"גב דלא קביל עליה דמחייבינן ליה בכל נזק דאתי ליה מחמתיה וקודם שאכתוב דעתי כו' עד כתב הרא"ש דהו"ל כאילו התנו בפי' וכיון דכן הוא למאי אצטריך ליה להרא"ש לההיא דפרק המקבל דל מהכא ההיא דפ' המקבל הרי כתב דהו"ל כאילו התנו בפי' דאמדי' דערב שלא היה מכניס עצמו לידי סכנה להתערב לגוי אם לא לדעת כן שיסלק אותו הלוה מכל מיני נזק וגם הלוה ידע והו"ל כאילו התנו בהדייא כו'. ונשא ונתן הרב הנז' להשוות הדיעות ולקרבן זה אל זה וא' דלא פליגי יע"ש באורך ולבסוף כתב ומ"מ הקו' הראשונה במקומה היא עומדת דלמאי אצטריך ליה להרא"ש להביא ראיה מההיא דפ' המקבל הרי כ' דהו"ל כאילו התנו בפי' הלוה והערב. וא"ת דרצה להוכיח מהתם דכל היכא דיד הגוי באמצע דברי' הזיקא וכיון דכן הוא הו"ל כאילו התנו בפי' מ"מ ק' דלמאי איצטריך ליה להרא"ש ז"ל למימר דהו"ל כאילו התנה הלוה בפי' שיסלקהו מהנזק כיון דמביא ראיה מההיא דפ' המקבל דהוי דינא דגרמי אין אנו חוששין לדעתו של הלוה לו' דאדעתא דהכי הכניס שמעון לערב שיסלקהו מכל הנזיקין שיבאו לו מחמת הערבות ומה לנו ולדעתו הרי הוא דינא דגרמי ותו לא צריך ולא מידי ומי הכריחו להרא"ש לו' דהלוה אדעתא דהכי ערב לשמעון ולבי נוקפי כו'. ואנא עבדא דסגידנא קמיה בהורמנותיה דמר בתר דמחווינא קידה לפני כסא תורתו נ"ל דחדא מתרצא חבירתא ובהך הערה תניינא שנתעורר הרב הנז' ז"ל היא היא אשר הערה אזני לשמוע בלמודים להבין דברי הרא"ש ז"ל על מתכונתם בלי ספק להשגת דעתי. אחי וריעי עשו אזנכם כאפרכסת ושמעו דברי חכמי' וחידותם במתק לשונם כי נעמו ובסדר דבריהם אשר סידרו אשכחנא מרגניתא תותי כרעי דהרא"ש ערך את דבריו מערכה ע"ג מערכה לגלות דעתו דבשותא דאינהו רברוותא אזיל. ולכן הוכרח בראשונה לקרב אל הדעת באומדנא דמוכחא דאמדינן דעת שמעון הערב שלא היה מכניס עצמו לסכנה להתערב לגוי אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע מזה והו"ל כאילו התנו בפי' בתנאי מפורש ביניהם וכאילו פי' והתנו ביניהם וקבל עליו הלוה להפיץ ולהדיח כל מיני היזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה. ואחר שהרא"ש הכריע כדבר כן כתב ודמי האי מלתא להאי דאמרי' בהמקבל זבין ארעא לגוי אמיצרא דחבריה משמתינן לנה עד דמקבל עליו כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה כו' כונתו לומ' דמאחר שאמרתי דבנ"ד איכא אומדנא דמוכחא שקבל הלוה עליו להפיץ ולהדיח כל מין היזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה והוי כאילו התנה בפי' שכן קבל עליו הלוה אם כן הוי דומיא דההיא דהמקבל דאמרי' עד דמקבל עליו כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה וכיון שקבל עליו כל אונסא דאתיה ליה מחמתיה נתחייב בכל מיני נזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה ודאי שמחוייב ראובן לפצות ולסלקו מכל מיני היזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה ודיקדק בלשונו לכתו' ודמי האי מלתא בלשון דמיון ולא כתב וראיה לדבר משום דאינו דמיון גמור דאילו התם בההיא דהמקבל לא נתחייב הישר' לחבירו להפיץ ולהדיח כל אונסא דאיתיליד ליה מחמתיה אלא דוקא עד דמקבל עליה כלו' כל עוד דלא קבל עליה אע"ג דאתיה ליה אונסא מחמתיה לא מחייבי' ליה וכדכתבו הרמב"ן והראב"ד והרשב"א. ואילו הכא ראובן נתחייב בכל מיני נזק המגיע לשמעון הערב משע' ראשונה שנתערב בעדו לגוי משום דאנן אמדינן דעתיה דראו' הלוה שכן דעתו מעיקרא והוי כאילו התנו בפי' מכח דאומדנא ולהכי דייק הרא"ש בלישניה ונקט ודומה לזה ולא אמ' וראיה לדבר לפי שאין הנושאין שווין וכדאמרן אלא דהאי כדיניה והאי כדיניה. ובהכי ניחא שהרא"ש ז"ל הוכרח לפ' את דבריו בראשונה ולקרב אל הדעת לו' דבנ"ד הוי כאלו התנו זה עם זה בפי' ואח"כ להביא ההיא דפ' המקבל להעיר לנו אזן דבשיטת אינהו רברוות' אזיל דסברי מרנן בההיא דהמקבל דלא נתחייב זה באונסין אלא משעת קבלה ואילך וכי היכי דהתם משעת קבלה ואילך נתחייב זה באונסין ה"נ בנ"ד נתחייב ראובן הלוה משעה ראשונ' בכל האונסין דשמעון משום דאנן סהדי ואמדינן דעתיה דראובן הלוה דמעיקרא קבל עליו כל האונסין שיבואו לשמעון מחמת ערבות זה. נמצא כללן של דברים דלא פליג הרא"ש עם אינהו רברוותא ואדרבה מכאן גילה לנו דעתו דבסברא חדא אזלי וכדאמרן. וממילא נמי נתיישבו כל אותן תמיהות שתמה מהריב"ל דלמאי איצטריך הרא"ש להביא ראיה מפ' המקבל מאחר שכתב דהוי כאילו התנו בפי'. גם מ"ש שנית איצטריך לומ' דהוי כאילו התנו בפי' כיון שהביא ראיה מפ' המקבל כו' דכולהו איצטריכו ליה. דאילו לא היה הרא"ש עושה הצעה זו דהוי כאילו התנה בפי'. הוה ס"ד לומ' דבההיא דהמקבל פליג עם אינהו רברוותא וס"ל דאע"פ דלא קבל עליה אפ"ה נתחייב זה באונסין וכדהוה ס"ד מעיקרא מהריב"ל. כי ע"כ נתחכם הרא"ש להציע הצעה זו דהוי כאילו התנה בפי' ואח"כ הביא ההיא דפ' המקבל לגלות דעתו דס"ל בההיא דפ' המקבל כס' הרמב"ן והראב"ד והרשב"א. ובהכי ממילא סרה תמיהא קמייתא דלהכי איצטריך להביא ההיא דפ' המקבל ללמד דעת את העם דהכי ס"ל בסוגיי' דהמקבל כאינהו רברוותא דאילו לא הוה מייתי ההיא דהמקבל אכתי לא הוה ידעינן היכי ס"ל להרא"ש ז"ל בההיא דהמקבל אי ס"ל כאינהו רברוותא אי לא ולהכי אייתי ההיא דהמקבל להורות לנו את הדרך אשר הוא הולך דס"ל כאינהו רברוותא כדבר האמו' דאי לאו הכי לא היה מן ההכרח להביא ההיא דהמקבל מאחר שכבר כתב בנ"ד דהוי כאילו התנה בפי' כנ"ל. אמנם ס' מהר"ם אכתי אין בידינו הכרע כמאן ס"ל אם חולק הוא עם אינהו רברוותא או לא ומ"מ מדברי הרא"מ תלמידו שנסתייע מתשוב' רבו ז"ל נראה דלא פליג ומה שלא פי' הרב פי' תלמידו גם את זה מצאתי בא' המובחר מהאחרונים מקרוב הוא הרב פ"מ בח"ב סי' ל"ז שגם הוא נתעצב לישב תשו' הרא"ש וז"ל וקודם באי לנ"ד אמרתי לדקדק דיקדוק א' בדבריו כפי הנלע"ד מלבד מ"ש ועמד עליה מהריב"ל בח"ב סי' ס"ו אני בחפזי אמרתי לעבור על הדברים וראיתי כי יש לדקדק בה מאחר שהציע הרא"ש ואמ' שאפי' שהגוי תבע מאת שמעון הערב שלא כדין ואנסו ליתן לו שאפ"ה חייב ראובן מן הטעם שנתן בתוך הדברים כי זה ידע ראובן כששם אותו ערב וקבל עליו שעבוד זה לפצותו כו' איך חזר הרא"ש וא' תוך דבריו הנז' וז"ל ומה שטען ראובן שיש לו שטר פרעון מן הגוי אינה טענה וכו' כ"ז שהניח עקר שטר הפרעון ביד הגוי כו' דמה זאת טענת ראובן שיש לו שטר פרעון דבשלמא אם הרא"ש לא היה מחייב לראובן בעלילת הערב והוה סבר הרא"ש דמזליה דערב גרם ליה הוה ניחא בהך טענת ראובן דאיהו יש לו שטר פרעון מהגוי והגוי הוא שהעליל על הערב ומזליה דערב הוא דגריס ליה והוה ניחא נמי במאי דהוצרך הרא"ש להשיב דזו אינה טענה כ"ז שהניח עיקר שטר החוב ביד הגוי נמצא דפשיעתו של ראובן גרמא שיעלילו על שמעון הערב. אך השתא דהחליט לדיבוריה דאפי' בעלילות חייב מטעמ' דידם תקיפה וזה ידע ראובן מה זו טענה שיש לו שטר פרעון אפ"ה כיון שהעליל עליו הגוי חייב ראובן לפצותו אם לא הועיל לערב שטר הפירעון ראובן חייב בנזקיו דאיהו הוא דארבע אריה עליה דשמעון ותירץ הרב הנז' שני תירוצין הא' שלא חייב הרא"ש אלא כשיש קצת פשיעה לראובן כו'. וסתר הרב תירוץ זה ותירץ שנית בהנחה שהניח מסברא דנפשיה דשמעון ידע בפריעת ראובן לגוי וא"כ איכא פשיעה ביד שמעון כו' יע"ש וכתב בסיום דבריו שתירוץ זה הוא אמת ויציב בדברי הרא"ש. ולע"ד אחר המחילה רבה אינה מן היישוב בדברי הרא"ש מכמה אנפי. חדא דמדברי השואל נראה דשמעון לא ידע מפרעון ראובן כלל וכן נראה פשטן של דברים. ואם נכלכל דעתינו לפ' בדברי השואל כאשר פי' הרב הנז' ונטה שכמנו לסבול פי' זה מ"מ אכתי ק' דלפי דברי הרב הנז' נמצא דשמעון אינו ממין האנושי ובכלל בהמה הוא דשדי זוזי בכדי מאחר שכבר ידע שנפרע הגוי ותכף ומיד פרע לגוי בלחי הביאו בערכאות שלהם לפני הדיין והשופט אשר יהיה בימים ההם דלפחות היה מחייבו שבועה ואיפשר דמירתת היה מהשבועה והיה מודה או לפחות היה מאחר הדבר ע"י שוחד לדיין וביני ביני יבא ראובן או ישלח לו ראובן שטר הפרעון והיה בא הדבר לידי בירור ולדעתי ישתקע הדבר ולא יאמר כן בדברי הרא"ש. ויפה א' בפתח דבריו אני בחפזי כי בחיפזון יצא במלחמת הרא"ש. ולע"ד נר' שדברי הרא"ש ברור מללו ומתחילה בעלילה פתח כדי ללמוד נ"ד מתורת ק"ו והכי הוי פי' של דברים שמתחילה יצא ללמוד בדבר חדש דאף את"ל שהגוי תבע משמעון הערב מעות שלא כדין ואנסו אף שאין ביד הגוי לא כתב ולא שום כח להכריחו לשמעון לשלם אלא אנס ממונו של שמעון בעלילת דברים אפ"ה חייב ראו' ליתן לשמעון כל מה שפרע לגוי מפני שידם תקיפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שתובעו הגוי וכמ"ש כתא מכמר מה תא זה כו' כיון דעלילה זו אתיא מחמתיה דראו' שהכניסו ערב ומכ"ש דבנ"ד שהניח ראובן שטר העיקרי בידו וחרב שלופה בידו וכל רואה פני השמש או' הדין עם הגוי לדין מאחר שרואה שטר העיקרי בידו סבור הוא בודאי שלא פרעו ומה שטוען ראובן שיש לו שטר פרעון מהגוי זו טענת הבל מאחר שהניח שטר העיקרי ביד הגוי וא"כ בנדון כזה פשיטא דאלי' דכ"ע חייב ראו' ליתן לשמעון ככל אשר הושת עליו דאיהו הוא ראובן דאפסיד אנפשיה להניח העיקרי ביד הגוי. נמצא מעתה כונת הרא"ש תחילה הודיענו דאף אם הדבר נר' לעין כל שהגוי עלילה הוא מבקש ואנס ממון שמעון דאפ"ה חייב ראו' ליתן לשמעון כל מה שפרע בעדו לגוי דמשום לתא דידיה וגירי' דערבות הוא ולכן חייב ומכ"ש בנדון דידיה דאינו נראה לעין כל שהגוי מעליל עליו אלא הכל או' דינא קתבע דהרי שטרו בידו כנ"ל יישוב דברי הרא"ש ותו אין אנו צריכים להכנס בתוך פרצה דחוקה שהכניס עצמו הרב הנז'.
2
ג׳יצא מהמחובר שהממונים וז' טובי העיר הם חייבים להעלות ארוכה ומרפא למחלת ראו' הנז' דלו יהיה דחשבינן ליה לראובן זה כמו ערב שנתערב בעדם ודאי דאין פוצה פה ומצפצף שחייבים הממונים וז' טובי העיר לסלק מעל ראו' זה תוכו של גוי שנתערב בעדם ומילתא דאתיא בק"ו היא דהא הרא"ש חייב את שמעון אף בעלילה שהעליל הגוי על שמעון שיצא בעדו ערב לגוי אף שנכנס שמעון ערב מעצמו וכמ"ש מהריב"ל שם בתשו' הנז' מאחר דמשום לתא דערבות העליל עליו הגוי כ"ש כשלא היה בדבר עלילה אלא שהגוי תובע את שלו כנ"ד דודאי כ"ע מודו שחייבי' הממונים וז' טובי העיר להציל את ראו' הנז' מחוב זה מאחר שהממונים וטובי העיר הם הכריחוהו שילך וימשכן עצמו לגויים וע"פי דבור' נתמשכן לגויים וכ"ש שראו' הנז' היה פרנס הק"ק והפרנס דין שותף אית ליה וכמ"ש מור"ם בהגהה ססי' קכ"ח גבי נתפס על חבירו כתב מור"ם וז"ל מיהו פרנסי הקהל שלוו לצורך המס יכולי' לפרוע בעד כל הקהל וכל א' צריך ליתן חלקו עכ"ל ומוצא דין זה הוא מדברי הרשב"א ז"ל וז"ל הרשב"א שם בב"י כתב הרשב"א נאמני הקהל לוו מגוי אלף דינרים והגוי משכן בהמות היהודים ובעלי הבהמות פחדו שלא ימותו ופדו אותם והקהל טועני' שאינם חייבין לשלם. תשו' אין זה כפורע חובו של חבירו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם ומחמת כולם לוו וכולם חייבי' לשלם. ובתשו' אחרת כתב והביאה מרן סי' קס"ג מי שפטרו המלך ממסין כו' עד ואינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח מנכסי חבירו לפי שהפרנסי' כאפטרופוסים או ממונים הם עכ"ל. נמצינו למדין מדברי הרשב"א ז"ל שהפרנסים כשלוו שכולן חייבים לשלם דכשותפי' דמו ודין שותפי' שלוה א' מהם שהשני משתעבד כתו' במגילת ספר הרב בעל הטורים סי' ע"ז ובפלוגתא דתנאי ה"ה הרמב"ן והרא"ש ואני איני מכניס עצמי בסלע המחלוקות כי רבה היא בין האחרונים ה"ה בספרתם רק נעתיק לשון הרמב"ן כי ממנו תוצאו' חיים לנ"ד וז"ל הטור שם כתב הרמב"ן שותפי' שלוה א' מהם מאחר השני משתעבד ר"ל שהשני משועבד במה שלוה חבירו אפי' לא היה עמו בקנין ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו הוא לצורך השותפות ואז הוא מתחייב אע"פ שלא נכנס עמו בשעת ההלואה שהשותפין כשלוחין זה לזה. אבל אם כפר השותף וא' שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף אין הודאת שותפו מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה עכ"ל. ובג"ת סיים כן בשער מ"ד ח"ד בדברי הרמב"ן וז"ל אין הודאת שותפו מזיקו כלום אם לא יתברר בעדים שלצורך השיתוף לוה מה שלוה. נמצא שהרב בעל התרומו' פי' שהבירור יהיה עפ"י עדים יע"ש.
3
ד׳והנה חדשים מקרוב באו שו"ת מהר"ש אמארייו הנקרא ס' כרם שלמה ח' השייך לח"מ סי' מ"א שנתקשה הרבה בדברי הרמב"ן וז"ל איברא דאיכא למידק דיוקא אחריתי והוא זה תחילה א' וז"ל ודוקא שהוא מודה שמה שלוה חבירו היה לצורך השותפות ואז הוא מתחייב אע"פ כו' מדבריו אלה משמע דכיון שמודה שלוה שותפו לצורך השותפות חייב אע"ג דכופר ואו' שלא נכנס הדבר בשותפות או לפחות שאינו יודע אם נכנס בשותפות ס"ל לכמה מרברוותא ה"ה הראשון אדם הגדול מהראנ"ח בס' מים עמוקים סי' נ"ו והמבי"ט ח"א סי' קכ"ג יע"ש והרב בעל הלבושים והרי מסוף דברי הרמב"ן ז"ל שכתב אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף כו' משמע אע"פ שיודה שמה שלוה הוא לצורך השותפות כיון שכופר וטוען שלא נכנס הדבר בשותפות אינו חייב וא"כ ק' דייוקא אדייוקא. ונראי' הדברים דדייוקא דסיפא עיקר שכ"ז שכופר ואומר שלא נכנס הדבר בשותפות אינו חייב כו' והוכיח כן מדברי הרמב"ם יע"ש. עד והתימא מהני רברוותא מהראנ"ח והמבי"ט ז"ל דתפסו עיקר דכל שמודה דלוה לצורך השותפות אע"ג דאח"כ לקחו חבירו לעצמו או הפסידו ה"ז חייב כו' יע"ש כמה נדחק ליישב הדבר. ואני בענייותי נר' לפ' דברי הרמב"ן בא' משני דרכים והמעיין אשר יבחר בו יקריב אליו. וזה יצא ראשונה ולמדתיו מדברי הרב בעל הלבושים סי' ע"ז במה שרצה לחלוק על רבו מור"ם שכתב בהגהה וז"ל וי"א דאם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה אין צריך לשלם ונשא ונתן ולבסוף הכריעה דעתו לו' שהי"א שהביא מור"ם היא דעת ג' בין הרמב"ן והרא"ש. ובא"ד כתב וז"ל ובזה יש לחלק בין נתברר ע"י עדים להודאת עצמו דכשנתברר ע"י עדים שבהסכמת השותף ובצוויו הלך זה ולוה לצורך השותפו' ואח"כ טוען זה שלא באה ההלואה לצורך השותפות ולא נשתעבד מעולם אינו נאמן וחייב לשלם מדין ערב כו' אמרינן מסתמא חזקת שליח עשה שליחותו ובודאי בא לתוך השותפות ונשאר עליו דין ערב. אבל אם לא נתברר בעדי' רק השותף מודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אם מודה ג"כ שההלואה זו באה לתוך השותפות אע"פ שטוען שעכשיו אין לחבירו כלום אצלו חייב לשלם מדין ערב שהרי מיד שבאה הלואה זו לתוך השותפו' חל עליו דין ערבות. אבל אם טוען שמעולם לא באה לתוך השותפות אין צריך לשלם דנאמן הוא לו' שלא באה לתוך השותפות במיגו דאי בעי א' מתחילה מעולם לא הסכמתי עמו שילוה הלואה זו לצורך השותפות ושלא ברשותי לוה ואין צריך לשלם כשטוען שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות שהרי לא בא עליו דין ערב מעולם כו' יע"ש. ולע"ד נר' שסברא זו וחילוק זה מתיישב ומתייחס בס' הרמב"ן. ובזה מתיישבין דבריו והכי יתפרשו דברי הרמב"ן במ"ש ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו הוא לצורך השותפות כלו' שסותם את דבריו ומודה ואזיל שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות ואינו מערער עוד לו' שהממון לא נכנס בשותפות. וע"כ חייבו הרמב"ן לשלם ממ"נ דמסתמא כיון שזה מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השיתוף ודאי דזה מאמינו שנתנו בתוך השותפות דחזקת שליח עושה שליחותו וכ"ש אם מודה בפיו ואו' שיודע ג"כ שנתנו בתוך השיתוף דפשיטא שזה חייב לשלם אף שטוען ואו' שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות אפי' הכי כבר נתחייב זה מדין ערב שהרי באה הלואה זו לתוך השותפות או מטעם חזקת שליח עושה שליחותו. או שהוא מודה בפה מלא ובסיגנון זה מתפרש תחילת דברי הרמב"ן ולא דייקינן מיניה כשזה כופר דהא בחלוקה זו כשזה כופר הרי הרמב"ן עשאה חלוקה אחרת לבסוף. ופי' דבריו ביותר וכה דבר אבל אם השותף אמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף אין הודאת השותף מזיקו לכלום. פי' שכל מ"ש לעיל דבהודאת השותף שלוה לצורך השיתוף בלחוד חייב היינו כשלא היה כפירה בדבר אבל אם כפר וא' אמת שלוה לצורך השיתוף אך לא הכניס דבר זה בשיתוף. והוה ס"ד לו' דכיון שהודה שלצורך השיתוף לוה היה חייב דמה לנו ולכפרתו לכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאיכא כפירה בדבר אין הודאת השותפות מזיקו לכלום כלו' אותה הודאה שהודה שלוה לצורך השותפות אינה מחייבתו לכלום כיון שכופר ואו' שלא נכנס דבר זה בשיתוף והוא נאמן בדבר מיגו דאי הוה בעי אמר שמעולם לא לוה הלואה זו לצורך השותפות. וחזר וא' אם לא יתברר בעדים שלצורך השיתוף לוה מה שלוה דהשתא כיון דאיכא עדים שלוה לצורך השותפו' תו אינו נאמן בכפירה זו שכופר ואומ' שלא הכניס דבר זה בשותפות דהשתא ליכא מיגו ולא מפיו אנו חיים ואדרבא אמרי' דחזקת שליח עושה שליחותו מסייעא לן לחייבו כנ"ל לישב דברי הרמב"ן ובהכי לא ק' דייוקא דרישא אדייוקא דסיפא ובהכי נמצאו דברי הרבנים מהראנ"ח והמבי"ט וסיעתן עומדין בציבייונם ובקומתן דהעיקר תלוי בהודאת השותף שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות דמסתמא אמרי' חוקת שליח כו' והיינו כשלא היה כפירה בדבר. ומ"מ מודה אני להרב עיר שושן שהי"א שהביא מור"ם היא ס' אמצעית שהרי אין לומ' שהיא ס' הרמב"ן שהרי מרן הביא ס' הרמב"ן ואיך א' הרב וי"א שנראה שחולק וגם אין לו' שהי"א היא ס' הרא"ש ז"ל מהטעמים שכתב הוא ז"ל יע"ש ע"כ לומ' שהיא דעת ג' והנאני חילוק זה וס' זו והלבשתי חילוק הרב הנז' בדברי הרמב"ן ז"ל להפיץ ולהדיח דייוקי' של הרב כרם שלמה ז"ל.
4
ה׳אמנם ראיתי להש"ך שדחה חילוק זה דהרב עיר שושן ז"ל וז"ל בס"ק י' בא"ד שכתב על חילוק הנז' דע"ש אין נלע"ד דמה בכך שיש לו מיגו מ"מ עכשיו שמודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אפי' יהיה כן שלא בא לצורך השותפו' מה לו למלוה בכך הרי הוא נתנו לשותף שהוא שלחו וכאילו נתנו לידו דמי. ותו דבאם יש עדים אמרי' מסתמא עשה השותף שליחותו ה"ה באין עדים שייך לומ' כן ומה מיגו יש כאן כיון דאמרי' מסתמא שליח עשה שליחותו. הא קמן דהרב הנז' לא נראה לו חילוק זה ישר ומה נעני אנן יתמי דימי והיאך נלביש דברי הרמב"ן דס"ל הכי ואף שיש לי מה להשיב בדחיית הש"ך מ"מ כיון שהרב כתב שאין זה דרך ישר שיבור לו האדם לכן הדרי בי וידי מסולקות ממנה. ומ"מ מתוך דברי הש"ך למדתי יישוב נאה ויציב בדברי הרמב"ן ז"ל וטרם אכתוב את אשר הוק' בעיני בדברי הרב כרם שלמה ז"ל והערה זו תהיה לנו מעיר לעזור להבין דברי הרמב"ן ז"ל על מתכונתן והוא במ"ש הרב הנז' וז"ל הרי מסוף דברי הרמב"ן שכתב אבל אם כפר השותף ואמ' שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף כו' דמשמע דאף על פי שיודה שמה שלוה הוא לצורך השיתוף כיון שכופר וטוען שלא נכנס הדבר בשותפו' אינו חייב וא"כ ק' דייוקא דרישא אדייוקא דסיפא כו'. ואני תמה לנפש אדם גדול שכמותו איך עשה העלמת עין ממה שסיים הרמב"ן ואמ' אם לא יתברר בעדים שלצורך השיתוף לוה מה שלוה ואי כדברי הרב הנז' הי"ל לסיים דבריו הרמב"ן ולו' הכי אם לא יתברר הדבר בעדים שהכניס הדבר בשותפות במאי דסליק מיניה ולא לסיים ולומ' שלצורך השיתוף לוה מה שלוה דהן הן דבריו הראשונים דלפי דבריו דבסיפא העיקר הוא שיברר שהכניס הדבר בשיתוף דעלה קאי דאם יברר הדבר בעדים שלוה לצורך השותפות מה בכך והרי זה עומד וצווח ואו' יודע אני בעצמי שלוה הלואה זו לצורך השותפות מ"מ טוען ואומ' שחבירו הוציא המעות לצורכו ולא הכניסו בשותפו' והבירור שהיה צריך לברר זה כדי לחייבו הוא שיביא ראיה נוכחת או עדים שהכניס ההלואה בשותפות. ומדלא סיים הכי ש"מ שכל עיקרו ויסודו של הרמב"ן לחייבו בטענה הראשונה במה שפתח תחילה שהיא שכיון שהודה השותף שלוה לצורך השותפות הוא דמחייב בטענה זו בלבד ולהכי בסייום דבריו סיים במה דפתח והכי הוי פי' דמעיקרא איירי הרמב"ן ז"ל בשאינו כופר שלא הכניס הדבר בשותפות ולא טען טענה זו מעולם דמיד כשהודה וא' שלצורך השותפות לוה דתכף ומיד נתחייב בארשת שפתיו נלכד משום חזקת שליח ומ"ש אבל אם כפר השותף שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף כלומ' שמעולם לא ידע מהלואה זו כלל שהלואה זו לצורך השיתוף ומעולם לא הרשאו שילוה הלואה זו לצורך השותפו' ומכ"ש שאינו יודע שהכני' הלואה זו בשיתוף כלל דאז ודאי הוא פטור מאחר שהוא כופר הכל ואינו חייב עד שיברר שותפו בעדים שהלוה הלואה זו לצורך השותפות דבבירור זה בלחוד נתחייב שותפו אע"ג דאין בידו לברר ג"כ אם הכניס הדבר בשיתוף או לאו אפ"ה בבירור זו בלחוד חייב. וטעם הדבר משום דאמרי' דמה לו למלוה כשיטעון זה שלא הכניס הדבר בשותפות דטענה זו אין לו עסק בה המלוה אלא עם שותפו וילך ויתדיין עם שותפו לפני הדיין ושבועת ה' תהיה בין שניהם דכיון שמביא בירור ע"י עדים שמה שהלוה שותפו ממנו היה לצורך השותפות בטענה זו בלבד זוכה המלוה וכמ"ש הש"ך כנ"ל ביישובן של דברים. ואנכי הרואה שלשון הרמב"ן שכתב אבל אם כפר השותף וא' שמעולם לא נכנס דבר זה בשיתוף הטעהו להרב כרם שלמה דמשמע דעיקר הטענה היא שלא הכניס הדבר בשיתוף. ואין כ"כ הכרח לפ' הדברים כפשוטן אלא נסבול לפרשם כמו שפי' לעיל דבהכי סלקי סייום דברי הרמב"ן כהוגן ויותר נ"ל לפ' כן דברי הרמב"ן כמו שפי' כדי שיבאו דברי הרמב"ן מיושבין ממה שנפ' אותם כפשוטן דאי הכי ק' דברי הרמב"ן כמדובר ותו לא מידי וממילא הוסרה והודחה תלונת הרב הנז' על מהראנ"ח והמבי"ט דיפה כתבו דהרמב"ן ס"ל דבהודאה שמודה שמה שלוה זה היה לצורך השיתוף דבהא בלחוד נתחייב שותפו לשלם ואין צריך שיודה שהכניס הדבר בשותפות. גם ראיתי בס' תורת חסד ז"ל סי' קל"ב דף ע"כ שכתב וז"ל אלא אפי' לדעת הרמב"ן צריך שיודה השותף האחר שאותן מעות נכנסו בעסק השותפות או שיעידו העדים ע"ז כמ"ש הטור ודבר זה רחוק המציאות וכו' יע"ש. וכ"ז מורה באצבע שלא דיקדק הרב הנז' יפה בסייום דברי הרמב"ן כדבר האמור שאילו היה מדקדק הטיב הידק לא היה כותב כן ותמהני עליו ג"כ. ולהיות שכבר ייעדתי בפתח דברי שאין רצוני להכני' עצמי בסלע המחלקו' דהרמב"ן והרא"ש ולפי מה שראו עיני שנתעצמו במחלוקת זה האחרונים אלא היא בספריהם ואני אנה אני בא ולא עוד אלא דלנ"ד היא משנה שאינה צריכה כ"כ לכן גמרתי בדעתי למשוך את קסת"י מ"מ דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד בנ"ד דלדעת הרמב"ן דסגי בהודאת השותף שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות ובהך בלחוד מתחייב כס' מהראנ"ח והמבי"ט וסיעתן דסברי הכי א"כ ה"נ בנ"ד דהממונים ח' טובי העיר כולהו מודו דראו' הנז' כשלוה ממון זה מהגוי היה לצורך הק"ק להציל עניים מכבלי ברזל ובהסכמתן וציוויים לוה ראובן הלואה זו מהגוי ודאי דנשתעבדו לו מדין ערב או מדין שליח כיון דדין שותפין להם כדאמרן וכדברירנא עד השתא. איכו השתא אין להם לממונים מקום לפטור עצמן במה שלא נכתב הש"ל על שמם כי אם על שם ראובן בלבד כאשר בא בשאלה דהא כיון דאמרי' דכשותפין דמו וכמש"ל בשם הרשב"א וכבר כתב מהרח"ש ז"ל הובאו דבריו בתשוב' משפט צדק ח"א סי' כ"א וז"ל אף שנניח שהאמת כדברי הק"ק יראה שכיון שהמלך או פקידו אינו גובה המס לחצאין ולחלקי' אלא מס א' מכל בני העיר וכן באיזה הוצאה או פרעון לעזור איש את רעהו להרחיק הנזק ולקרב התועלת ואם יש ריוח הוא לאמצע וכן ההפסד לאמצע הו"ל כשותפי' לאותו דבר כו' עד וכל דין שותפי' עליהם ואם לוו מגוי א' ממון שהוא נודע ומפורסם שהוא לעסק השותפו' אע"ג שלא נכתב אלא ע"ש א' מהם והגוי לא תבע אלא מאותו שכתב ע"ש כו' ונסתייע מתשו' הרא"ש דכלל פ"ח והביאו הטור ח"מ סי' קע"ו על שטר מגוי א' שכתבו ראובן א' מהשותפי' עליו ובאי' לחלוק שחייב שמעון חבירו לכתוב עליו שטר לשלם חלקו מאותו שטר של הגוי כו' יע"ש וסיים וכתב הרב הנז' וז"ל וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שהם שותפי' בענין המס והפרעונות א"כ ראובן זה כשלוה מהגוי כדי לפרוע המס אע"פי שהשטר כתב ע"ש הו"ל כאילו נכתב ע"ש כולם שהרי מפורסם הוא שלצורך כולן לקח אלא שהם היו במחבואות והוכרח לכתוב ע"ש לבד ואלו היו שם היה נכתב בשם כולם ואם חזר הגוי ותבע ממנו הוי כאילו תבע מכולם כדין השותפין וכדאמרן עכ"ל. מינה נמי לנ"ד דאע"ג דשטר הלואה זו לא נכתב אלא ע"ש ראובן בלבד אפ"ה הוי כאילו נכתב בשם כולם שהרי מפורסם הדבר שלצורך כולם לוה ראובן הלואה זו וכשתובע הגוי מראובן הוי כאילו תבע מכולם כדין השותפי' ואע"ג שהרב הנז' נתן טעם כעיקר דמה שלא נכתב בשם כולם היה משום דהיו אנשי הקהל' במחבואות וטעם זה לא שייך בנ"ד שהרי לא היו נחבאי' אלא שהגוי לא האמין לתת מעותיו לאנשי הקהל מחמת השכר. ויש לבע"ד לחלוק ולו' דל"ד נ"ד לההיא דהרב. מ"מ או' אני דלא מן השם הוא זה ואין טעם זה מעלה ומוריד להשתנות הדין מפני כן דאעיקרא דדינא אנן קיימין דכיון דמדמינן להו כשותפין ובשותף אם אירע שהיה הדבר כנ"ד הדין נותן והסברא נמי שחייב האחר דמאן פליג לן דלא מצינו בשום א' מהאחרונים שחילק כזה בדין השותף ה"נ בנ"ד פשיטא דמצינן למילף מנדון הרב הנז' לנ"ד. אלא שמ"ש הרב הנז' בנ"ד הוא קושטא דמלתא דמעשה שהיה כך היה ולא לדייוקא כתביה אלא הכי הוה עובדא כאותו נדון ודומה לזה כתב שם המחבר מהר"ם מלמד סי' כ"ב דף פ"ז ע"ג על הטענה שטענו מורשי הג' קה"ק בהיותם רוצים לפטור עצמן להיות שהפרעון היה מראובן של הק"ק א' ולא משל הג' קה"ק כתב הרב הנז' על טענה זו וז"ל הגם שראובן מקהל אחר מאחר שכל פרעון מסים וארנוניות שפורעי' העיר פורעים בא' בעד כולם ולא כל אחד לבדו וגם השרים תופסים אחד בעד כולם לפרעונות אם כן שותפין הוו ומאן פלגינהו מהיות כל בני העיר שותפין מחמת קהלות נפרדות שהכל הולך אחר הפרעון אשר הפרעון הוא סיבת השיתוף ואחר שפרעון כל העיר יחד שותפין מקרו. תדע שבפרעון תלוי הדבר דהוי כשיתוף שהרי כתב הרב הגדול מוהר"ם מנחם מרוזנרק בנימוקי' הביאה הרב הגדול מוהר"י וייל בתשו' בדף ק"ב וז"ל דין הפורש מן הצבור שלא לתת עמהם וכו' עד אך אם נהגו לתת ביחד אין שותף חולק שלא לדעת חבירו כו' והגם דהתם מיירי ואיכא למימר דשאני קהל א' מ"מ למדנו משם שטעם השיתוף הוא הנתינה ביחד וא"כ אפילו שהוא קהל אחר מאחר שכל הפרעונות ביחד א"כ סוף סוף שותפין מיקרו שהכל תלוי בפרעון שיהיה ביחד כו' יע"ש. דון מינה נמי לנ"ד שהגם שבאותו נדון שכתב מהרח"ש איכא טעמא אחרינא שהיו הקהל במחבואות שלכן לא באו על החתום וחתם ראובן לבנו יע"ש דאילו לא היו במחבואות היה נכתב השטר ע"ש כולם ולכן פסק הרב דהוי כאילו נכתב השטר ע"ס כולם משא"כ בנ"ד שלא היו הממוני' נחבאים ואפ"ה לא רצה הגוי לכתו' שטר ההלואה ע"ש כולם וכיון שכן הוה ס"ד לחלק ולומר דהתם שאני אפי' הכי לא בשביל כן נפטרו עצמן הממונים דאנן בתר טעמא דמלתא אזלינן דכיון דכשותפין דמו ובשותפין מצינו דבכי האי גוונא כנכתב ע"ש אחר מתחייב שותפו נמי וזה פשוט הכי נמי מתחייבים הממונים לראות אף שנכתב השטר ע"ש ראובן בלחוד דבתר טעמא אזלינן וכמ"ש זה מדברי מהר"י מלמד הנז"ל.
5
ו׳וגדולה מזו נראה מהאחרוני' ז"ל שאפי' אם ראובן הער' הלך מעצמו שלא ברשות ז' טובי העיר ומשכן עצמו לגוים לתועלת הקהל שחייבים כל בני העיר לשלם וכ"כ הרב פ"מ ז"ל בשניות סי' צ"ג וז"ל שם בא"ד שאפי' שפרנ' הציב' לא יהא כי אם אחר כיון שבכרוהו עליהם לפקח על עסקי ציבור מהני מה שעשה ואם נתחייב עצמו בעד העיר לאיזו סיבה חייבים בני העיר לשלם יע"ש וממרוצת הלשון נראה דאף אם לא היה בהסכמת בני העיר דחייבים הם לשלם ומכ"ש בנדון דידן שראובן הנז' כל מה שעשה היה בהסכמת ממוני וטובי העיר ובעצתן הלך ומשכן עצמו לגוים דפשיטא דחייבים הם לשלם. ומ"ש שחייבים לשלם לאו למימרא שחייבים לשלם מתוך ביתם דהא לא נשתעבדו בזה לעולם אלא שמחוייבים לבקש לו לראו' מקום בטוח להתפרע ממנו חוב זה ככל הבא מידם ואין להם מקום פטור כלל דכשותפי' דמו. ועם שלכאור' נר' שהממונים יש להם מקום פטור בטענה אחריתי לו' אדעת' דהכי לא נדרית דמעולם לא אסיקו אדעתייהו שיסכימו כן פקידי קושט' יע"א דהוי מלתא דלא שכיח כדאשכיחן פ' מי [שאחזו] דף [ע"ג] וז"ל רב פפא ורב הונא בריה דר' יאושוע זבין שומשומיה אגודה דנהר מלכא וכו' עד אתו לקמיה דרבא א"ל קאקי חיווארי משלחי גלימא דאינשי אונסא דלא שכיח הוא ע"כ וכן איכא עובדי נמי התם ומאינהו עובדי דתלמוד' פשיט הרא"ש ז"ל בתשו' ריש כלל ל"ד שנשאל על ראו' ששידך ביתו לבן שמעון וקבעו זמן לחופה והתנו ביניהם שכל מי שיעבור הזמן שיתן לחבירו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה יצאה בת ראו' אחות המשודכת מן הכלל וכפרה בעיקר ובשביל פגם זה לא רצה שמעון וכו' והעבי' המועד וראו' תובע הקנס ושמעון או' דאדעתא דהכי דאונס גדול כזה שישא בנו אחות משומדת להשחית החלתו ולפגום משפחתו לא אתני. והשיב הוא ז"ל דהדין עם שמעון דאעפ"י שלא פי' שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה הוא עתיד לעשות לא היה משדך בנו והוי כאילו התנה מעיקרא בשעת מעשה וראיה לדבר מהא דאמרי' בגיטין פ' מי שאחזו ההוא גברא דזבין ארעא וכו' והרבה להביא ראיה מכמה אומדנות הנמצאות בש"ס יע"ש. גם מהריק"ו ז"ל שור' ק"א הביא ראיה לנדונו מהך תשו' דהרא"ש ז"ל הנז' יע"ש. גם מתשו' הגאון הרא"ש ז"ל בח"א יש ללמוד ממנו ג"כ פטור לממונים ששואל על ראו' שהקדיש חפצים לב"ה כו' יע"ש. ומהריב"ל ז"ל בח"ג סי' קכ"ב נשאל לו שאלה דומה לנדון הרא"ש ז"ל. וכתב בא"ד ואם לחשך אדם לו' דק"ל להרב ז"ל קו' חזקה מהא דאמרי' בפ"ק דכתו' דף כ' ההוא דא' אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום ליהוי גיטא וכו' עד איברא דלכאורה נר' דהך קו' היא קו' אלימתא לס' הרב זלה"ה וכד מעיינן שפיר אשכחינן דלאו מלתא היא דשאני התם דליכא אומדנא דאונסא דשכיחא היא ולא אתני איכא למימר דלא קפיד דליהוי גיטא. אבל בנ"ד דאיכא אומדנא ועיקרא דמלתא תליא באומדנא אמדי' דעתיה דלכך נתכוון ולא אמרי' איהו דאפסיד אנפשיה כי סמכא דעתיה דכ"ע ידעי הילכך הוא מתכווין שילך צדקתו לפניו וכו' ובמקום אחר הארכתי והכרעתי שחילוק זה שחילק מהריב"ל ז"ל הוא לס' הרא"ם ז"ל וליה לא ס"ל משני הכרחייו'. חדא דלכאורה נר' דקו' זו שהק' מהריב"ל ז"ל על הרא"ם ז"ל עליו יפול ולדידיה מי ניחא ומשום הכי העלתי שם אופן דדוקא לנדון הרא"ם ז"ל ק' ולנ"ד לא וממילא גם החילו' נמי הכי הוי. שנית הכרחתי מדברי מהריב"ל עצמו דח"א כלל י"ב סי' ע"ב ע"ב יע"ש ואחר משא ומתן העלתי דחילוק דמוהריב"ל הוא נכון ויציב לדעת הרא"ם ז"ל דלא לכל מילי איתמר והוא כמ"ש מהר"ם מפדאווה בתשוב' סי' ע' וז"ל בא"ד גם לתשובת הרא"ש שאחות המשודכת יצאה מן הכלל כו' אינו דומה דהתם הפגם נולד אח"כ ולא שייך לומ' שידע או שהיה לו לבדוק אבל הכא הפגם היה בשעת השבועה ולא נקראו נדרי טעות עכ"ל ואחריו כל ישרי לב נמשכו מהאחרונים מהראנ"ח בשניות סי' כ' והרב פ"מ בראשונות סי' ה' יע"ש שכולם הסכימו לדעת מהר"ם מפדאווה דלא אמרינן דעתיה לומ' דאדעתא דהכי לא נשבע וגבי אשה לא נתקדשת אלא בדבר הנולד אח"כ כעין נדון דהרא"ש ודמהריק"ו אבל בדבר שהיה מקודם לא אמרינן הכי יע"ש ובהכי ניחא חילוק דמהריב"ל שחילק לס' הרא"ם דבנדון דהרא"ם הוי נולד אח"כ כאשר הארכתי בדבר. נפק' מינה לנ"ד נמי דהוי דבר הנולד דמעולם לא עלה על לב אדם שכן יסכימו אחינו שבקושט' יע"א וכיון שכן גם הממונים וז' טובי העיר מעולם לא אסקו דעתייהו בשעת החייוב להתחייב עצמן אף שיהיה הסכמה זו ודאי דאמרינן דעתייהו שהממונים אלו ידעו בהסכמה זו לא היו משעבדין שום שיעבוד לראובן הנז' והוי אונסא דלא שכיח ובהכי היינו יכולים למצוא מקום פטור לממונים וז' טובי העיר.
6
ז׳איברא דמדברי הרא"ש בתשוב' דכלל ק"ב סי' ב' והביאה הטור בח"מ סי' רכ"ה יש ללמוד ממנה כלפי לייא דבאונס דלא שכיח יתחייב המתחייב שנשאל על ראובן שמכר לשמעון מרתף של יין שהיה לו בכפר וכו' והתנו ביניהם שלא יהיה אחריות על המוכר מאותו היין רק שבירה ושפיכה בלבד ולא יהיה אחריות על הלוקח כי אם לענין הטעם בלבד אם יחמיץ אם אירע הדבר שנתנסך ע"י גויים שבאו על הכפר לשלול שלל ולבוז בז על מי משניהם יהיה ההפסד. והשיב דאיכא למידק דאחריות דשבירה ושפיכה קבל המוכר בלבד דמשמע ולא אחריות שום הפסד אחר. ואיכא למידק נמי איפכא שהלוקח לא קבל עליו כי אחריות הטעם בלבד דמשמע דאין על הלוקח שום הפסד אחר. וכיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי אוקי ממונא בחזקת מריה הלוקח ולא הוציא המעות מהלוקח שהוא מוחזק בהן שעדיין לא פרע המעות. ועוד כי הדבר מוכיח כן כי המוכר קבל עליו אחריות היין אונס דאתי ליה מעלמא שפיכה ושבירה ומסתמא ה"ה נמי כל אונסא דאתי ליה מעלמא דמ"ש האי מהאי אלא שכתבו אונס שפיכה ושבירה דשכיח אבל אונס ניסוך דלא שכיח לא אסקו אדעתייהו להזכיר בכתיבה כו' אלא לכל שאר אונסין נשאר ברשות המוכר ע"כ תורף דבריו יע"ש באורך. הא קמן שחייב הרא"ש למוכר בניסוך מטעם דהוי אונס דלא שכיח. א"כ ה"ה נמי י"ל בנ"ד דאדרבה דמשום דהוי אונס דלא שכיח היה עולה על הדעת לחייב לממונים וז' טובי העיר בפרעון ראובן ואפ"ה אומר אני דאי משום הא לא אירייא דהא ע"כ צריכין אנו למשכוני נפשין לישב תשו' זו דהרא"ש ז"ל כדי שלא יהיו דברי הרא"ש סותרו' זא"ז דהא בתשוב' הנז"ל פטר את אבי המשודך מהקנס משום דהוי אונס דלא שכיח. והתם בתשוב' דניסוך חייב למוכר מטעם דהוי אונס דלא שכיח. ותו מה יעשה הרא"ש בראיות שהביא מהתלמוד ראיות ברורות בתשו' דקנס. אלא דע"כ צ"ל דודאי דהרא"ש ס"ל דבכל אונס דלא שכיח הוא פטור המתחייב וכמ"ש באות' תשו' דקנס מההכרחיו' שהביא מהש"ס מכמה מקומות ומינה לא תזוז אלא דמ"ש בהך תשו' דניסוך הוא משום דעינינו הרואות שהמוכר הוא נתן יד לפושעים וקבל עליו אונס דשפיכה ושבירה אע"ג דהוי אונס דאתי ליה מעלמא וסבר וקביל בהך אמרי' הואיל וגילה דעתו שמתחייב אף באונס דאתי ליה מעלמא גם קבל עליו נמי אונס דניסוך דמ"ש האי מהאי דשקולים הם האי אונס דאתי מעלמא והאי נמי אונס דניסוך הוא אונס דאתי מעלמא קביל עליה. וא"ת א"ה למה לא הזכירו בכתי' אונס דניסוך כמו שהזכיר אונס דשבירה ושפיכה. להכי תירץ הרא"ש וא' דמה שלא הזכיר אונס זה דניסוך הוא משום דהוי אונס דלא שכיח ולהכי לא עלתה על לב שניהם להזכירו אבל אנן אמדינן דעתיה דמוכר שאלו היה עולה בדעתו בעת שנתחייב אונס זה דניסוך היה מקבלו עליו כמו שקבל עליו אונס דשפיכה ושבירה דמ"ש האי מהאי. משא"כ באותה תשו' דקנס דהתם לא נתחייב בקנס כנדון דומה לאותו ענין שאירע ואנן סהדי שמעולם לא נחית דעתיה באונס גדול כזה להשחית נחלתו הטמא והטהור ישבו יחד חלילה ואף שלא התנה מתחילה הוי כמו שהתנה וא' דע"ד זה לא יתחייב בקנס. ודמי האי מלתא לאינהו כולהו עובדי דתלמודא שהביא הרא"ש וכיון שכן אין ללמוד מהך תשובה דניסוך. כלל לנ"ד דהתם שאני דמבין ריסי עיני המוכר נראה דברעות נפשיה סבר וקביל כל מיני אונסי' דשכיח ודלא שכיח משא"כ בנ"ד דליכא גילוי מלתא דקבילו עלייהו הממוני' שום אונס כלל. ואדרבה איפכא מסתברא דאמדינן דעתייהו שאילו ידעו אונס דלא שכיח כזה לא היו נכנסי' בעובי הקורה כלל וכמ"ש הרא"ש בתשו' דקנס ועיין בתשו' מהר"ר בצלאל סי' ל' ובתשו' פ"מ סי' י"ב ח"א ובתשו' עדות ביעקב סי' קי"ב. ולהיות אמת שטרחתי להראות פנים צהובות לממוני' ולז' טובי העיר לבקש להם מנוח ומקום פטור מחייובן. עכ"ז אכתי חייוב' במקומו מונח דהא בנ"ד לאו באמדן דעת' דידהו בלחוד תליא מלתא דהא איכא נמי דעת שכנגדם ראובן המבטל אומדן דעתייהו וכמ"ש התוס' שילהי הגוזל קמא ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה יע"ש. וז"ל התוס' גבי כסף מכפר מחצה דפרכי' אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. וכתבו התוספות אדעתא דהכי כו' ונראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואין ודאי מקדש' נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת הבעל לא מסקא נפשא מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין שום טובה. וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לבדו תלוי אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני ליה אדעתא דהכי אבל הכא בקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש עכ"ל. וראיתי להרב פ"מ בראשונות סי' ס"ב שהוק' לו בדברי התוס' דלמה הוצרכו בתחל' דבריהם כדי להקשות מה שהקשו ההצעה שהציעו קודם דבנפלה מן האירוסין מיירי כו' ואח"כ הקשו קו' וא"ת וכו' דמה קשר יש לקו' עם הצעה הנז' שהציעו דהרי בין הכי ובין הכי הקושי' נופלת ע"ד התלמוד דא' יבמה שנפלה לפני מ"ש תשוב' בצידו א' אדם שקנה מחבירו כו' וא"כ מה צורך להצעה זאת ולא עוד כו' יע"ש מה שנדחק לישב הרב קו' זו. ואחריו קם כמוהו הרב עדות ביעקב סי' ל"ד ונדחק גם הוא לישב קו' זו יע"ש. ואני בעוניי נראה לע"ד שכונת התוס' בהציע הצעה זאת היא מערכה לחזק קו' וא"ת שהקשו דבלאו הכי לא היה מקו' לקו'. ואבאר שיחותי שאם לא היו התוס' מציעין הצעה זאת לא היה מקום לנוח קו' כלל משום דאי הוו מקשו ע"ד קו' התלמוד סתם בלי הצעה זו הוה ס"ד לומר דדעת המק' כשהק' בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש דמסתם יבמה פריך בין מן האירוסין דלא אכלה בטובה ולא נהנית מבעלה ובין מיבמה מן הנישואין דאכלה בטובה ונהנית מבעלה זה כמה שנים ומשניהם הוא מק' אלא מעתה כו' תיפוק בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה. וכשהיו התוס' מקשים בסתם ע"ד התלמוד בלתי הצעתם היה נראה לומר דכונתם דאדם שקנה חפץ מחבירו ונהנה ממנו זה כמה ימים ואחר כך נתקלקל שיבטל המקח דהוי ממש דומיא דיבמה דנישואין שנפלו לפני מ"ש דאף שנהנית ממנו ואכלה בטובה אמרי' דתיפוק בלא חליצה ואם כך היתה קו' לא היתה קו' כלל דמהיכ' תיתי שאדם שקנה דבר מחבירו והקונה נהנה מאותו דבר זה ימים ואח"כ נתקלקל שיבטל המקח ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יאמר זה דמאחר דנהנה הלוקח מאותו מקח כשנתקלקל אח"כ שיתבטל המקח וכי יעלה על לב אדם לומ' שמחוייב המוכר להיות שומר המקח כל הימים שלא יתקלקל והוא מן הדברים שאין הדעת סובלן וכיון שכן לא היה מקום לקו' כלל וישתקע הדבר ולא יאמר ולהכי התוספות כדי לפרסם קו' לרבים ולא יבאו לטעו' כדאמרן הוכרחו להציע הצעה זו דבנפלה מן האירוסין מיירי דוקא דלא אכלה בטובה ולא בנשואה והקשו ע"פי הצעה זו דבאירוסין מיירי וא"ת אדם שקנה כו' ומיירי שהלוקח עדיין לא נהנה מהמקח ולא אכל בטובה יבטל המקח משום דהוי דיבמה מן האירוסין דכי היכי דהתם ביבמה מן האירוסין דלא אכלה בטובה הדין נותן דאי נפלה לפני מ"ש דתיפוק בלא חליצה לס' המק' כיון דעדיין לא נהנית ולא אכלה בטובה ה"נ באדם שקנה חפץ מחבירו ועדיין לא נהנה מאותו מקח ונתקלקל המקח תכף ומיד הדין נותן לס' המק' שיבטל המקח ג"כ כיון שעדיין לא נהנה ממנו דשקולי' הם ויבואו גם שניהם זהו כונת התוס' בהצעה זו לפי דעתי כדי לפרסם ולהודיע תורף קו' במאי קמיירי מה שאין כן אם לא היו מציעין הצעה זו דהיה מקום להטעות בקו' כדבר האמור כנ"ל. נקטינן מהכא מדברי התוס' הנז' דבנ"ד נמי דלא אזלינן בתר דעתן דהממונים וז' טובי העיר בלבד דהא איכא נמי דעת ראובן דאילו ידע שלא נתחייבו הממונים מפני אונס כזה לא היה הולך וממשכן עצמו לגויים וכיון שכן אין טענת הממוני' חזקה כ"כ לפטור עצמן. וכיון דטענה זו דהוה ס"ד דמהנייא לפיטור הממוני' וז' טובי העיר אידחייא ולית בה מששא כמדובר א"כ חזר הדין לכמות שהיה דכשותפין דמו וחייבי' הממונים וז' טובי העיר לבקש לו לראובן מקום בטוח שיתפרע חוב זה דאכתי חייובא אכיתפייהו רמייא ואף שהשטר חוב לא נכתב כי אם ע"ש ראובן בלבד דהו"ל כאילו נכתב ע"ש כולן כמדובר דהוו כשותפין. ואין מועיל להם טענת אונס' הנז' דבשותף לא מצינו בספרי הקדש מהאחרונים דיכול השותף לפטור עצמו בטענה כזו דאומדן דעתא דאונס. וממילא גם טענת הממונה שבא מקושט' לשרת בקדש שטען שחוב זה הוא כשאר חובות בני ברית שלא ניתן לפרעון אינה טענה דפשי' שחוב זה אינו בכלל חוב בני ברית ועל חוב כזה לא עלתה על דעתם של אחינו פקידינו שבקושט' ה"י להסכים שלא יתפרע וע"ד כן לא נכרת ברית ונשאר לנו לברר לעניין הרבית אשר עלה מזמן הלואת החוב עד היום אם הממונים חייבי' לשלם או לא דאי דיינינן לראובן כדין ערב וכדאמרן מעיקרא פשיטא דהממונים פטורין מלשלם וחליה דילי מהא דגרסי' פ' איזהו נשך אל תיקח מאיתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב ופרכינן ערב דמאן אילימא ערב דישראל והתנן כו' אלא לגוי וכיון דדיניה דגוי דאזלי בתר ערבא איהו ניהו דקשקיל מיניה רבית אמ' רב ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל. וחזינא דאיפליגו קמאי דלרש"י וסיעת מרחמוהי סברי דעקר ההתר שלא יתבע הגוי לערב אלא אחר שיתבע את הלוה תחילה ואחר שלא ימצא נכסים ללוה יחזור לתבוע את הערב אבל אם יכול לתבוע את שניהם אסור. והרשב"א והרמב"ן וראבי"ה ובעל העיטור והר"ן הנימקי ס"ל דדוקא בערב דשלוף דוץ הוא דאסור כיון שאין דין המלוה עם הלוה כלל אבל ברצה מזה גובה רצה מזה גובה מותר וכמו שכבר הארכתי בזה בשאלה הקודמת לזו יע"ש וכיון שכן בנ"ד דהמלוה שהוא הגוי לא רצה לתת ממונו לשם כוללות העיר אלא דוקא לראובן לבדו וכן כתב הש"ח ע"ש ראו' דבזה גילה דעתו שאין לו עסק עם כוללות העיר אלא דוקא עם ראובן לבדו והוא ב"ח דוקא דפשיטא אליבא דכ"ע דהרבית של הגוי אכיתפי' דראובן בלחוד דמיא ולא על כוללות העיר והוי רבית דישראל אם יפרעו לו גם הרבית ואסור דלא גרע זה מערב דשלוף דוץ דאסור אליבא דכ"ע. ומכ"ש ראובן זה שהוא ב"ח של גוי גמור וע"ש נכתב השטר ודאי דיש איסור רבית ישר' בדבר וכמדומה לי שהאריכות בזה הן דברי מותר ואע"ג שמעשים בכל יום עינינו הרואות שהפרנס הולך וממשכן עצמו לגויים ולוקח מעות ברבית בשביל כוללו' העיר וכוללות העיר פורעי' קרן ורבית ולא מצינו מי שחושש בדבר התם שאני שהשטר נכתב ע"ש הכולל והגוי ב"ח תובע את הכולל ולפרנס ג"כ וכמו שעינינו ראו כמה פעמים תפסו ממוני העיר ופני העדה בשביל חובם והיו מוליכין אותם לערכאו' ש"ג והיו ימים כימים בבית הסוהר וכיון שכן שהיה הש"ח נכתב ע"ש הכולל לא היה איסור רבית בדבר. משא"כ בנ"ד דהשטר חוב לא נכתב אלא ע"ש ראובן וגם הגוי אין לו דין ודברים עם הכולל כלל דבהא ודאי איכא איסורא בדבר וכדכתיב' ומה שכתבתי עד עתה לענין איסור הרבית הוא לפי טעם הראשון שכתבתי שחייוב דמייתנא להו לכולל הוא מדין ערב. אמנם לפום טעמא אחרינא דמחייבינן להו מדין שותפין בהא אכתי מספקא לי אי יש איסור רבית אם יפרעו הכולל הרבית לראובן או לא דדילמא דכיון דמדמינן להו כשותפין איפשר דלכל מילי מדמינן להו דהוו כשותפין גמורין ואין איסור רבית בדבר או"ד דלאו כשותפין גמורין הוו ואיכא איסור רבית ואין ולאו ורפיא בידי. ומ"מ לו יהיה הדבר בספק מספיקא לא מפקינן ממונא ורבית הגוי עליה דידיה דראובן רמיא ולא על הכולל אך הקרן מחוייבין הממונים וז' טובי העיר להציל את ראובן מחוב זה מכל מקום אשר תשיג ידם לאט לאט כדרך שעשו הסדר אחינו שבקושט' ונתפשרו עם הגויים שיתפרעו מהקרן עשרה למאה בכל שנה ושנה דלא עדיף חוב זה מגוי הבא מחמתו כנ"ל להלכה ולא למעשה עד שיגלה ויראה דברי אלו לפני יושבי כסאות למשפט ואם יסכימו בדבר אני אהיה סניף עמהם כה דברי העבד משרת משה לכל יודעי ודת ודין לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
7