אדמת קודש, חושן משפט ס״דAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 64
א׳שאלה ילמדנו על ראובן ששאל משמעון זוג של תפלין להתפלל שחרית והשאילו שמעון תפליו שהיה רגיל להניחם שהיו מכתי' הרב הקדוש כמהר"ש אוחנא והן יקרי הערך והודיעו ראו' שהן תפלין הנז'. ויקר מקרה שנאבדו התפלין מראו' הנז'. ושמעון תובע מראו' שיקנה לו תפלין אחרים מכתיבת הרב הקדוש הנז' ואם אינו מוצא שישלם לו דמים לפי שוויים של תפלין כאלו כנודע לכל ערך תפלין הללו. וראו' משיב שאינו חייב לשלם לו דמים כי אם זוג של תפלין מובחרין ביופי הכתי' ובכסויין וברצועות כשרין בלי פקפוק אלי' דכ"ע ותו לא. מעתה ילמדנו איזה מהם ידו על העליונה בטענתו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה העיני בשר למו בתחילת עייון השכלי יראה דראו' ידו על העליונה וזוכה הוא בטענתו ראיה לדבר מהך בעיא דפ' מרובה דף ע"ח דבעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב מי מצי גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע דתנן כו' מי א"ל שם עולה קביל עילויה או"ד מצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינן למיעבד בתר דאיבעיא הדר פשטא גנב פטר עצמו בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע רב אחא מתני לה בהדיא א"ר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבה פטר עצמו בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מה מעשה הקרבנות. וז"ל א' הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה עכ"ל. איברא דיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט עיקר דברי הש"ס הנז' דמיירי על הגנב אי מצי למפטר נפשיה בכבש אי לא. וחיפשתי בה' גניבה וגזילה בקשתיו ולא מצאתיו. הן אמת דדינו דין אמת גבי הנודר עצמו דפשיטא דמצי פטר עצמו בכבש וכמ"ש התוס' יע"ש. מ"מ אכתי איצטריך לן לעיוניה מדוע השמיט דין הנלמד מתוך בעית הש"ס שהיא לגנב עצמו דמצי למפטר נפשיה בכבש. והנראה לע"ד לתרץ שהרמב"ם השמיט דין זה הוא משום דס"ל בפי' בעית הש"ס כפי' רש"י שפי' וז"ל ואלי' דר"ש נקט לה דא' קדשי' שחייב שאחריותן חייב כו' יע"ש. ופי' דבריו דהא בש"ס דהתם דף ע"ו אוקי מילתא דר"ש לגונב הקדש מבית בעלים דהכי אמרי'. אמרי ר"ש אמילתא אחריתי קאי והכי קתני אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה' וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ר"ש או' קדשים שחייב באחרייותן חייב מ"ט קרינן ביה וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחרייותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש עכ"ל הש"ס. וס"ל לרש"י דבעיא זו דרבא ופשיטותא לא נקט לה רבא אלא אלי' דר"ש דמפליג בין קדשים שחייב שאחריותן לכשאין חייב באחריותן ולהכי קא מבעיא ליה רבא דאם א' הרי עלי עולה והפריש שור דכיון שאמר הרי עלי עולה הרי נתחייב באחריותן אם נגנב השור קא מבעיא אי מצי הגנב למפטר נפשיה בכבש משום דא"ל הגנב לבעליו שם עולה קבלית עליך והרי עולה משלמנא לך ולא אפסדתך תו מידי וכמ"ש רש"י יע"ש דאילו לת"ק דר"ש פשיטא דמצי פטר נפשיה עם הכבש דהא איהו לא מפליג בין קדשים שחייב באחריותן לכשאין חייב באחריותן אלא דעל כולן פטור מתשלומין דארבעה וה' ה"נ בעילוי שבין שור לכבש דדמי לתשלומי כפל וד' וה' הוא פטור הגנב דעל כולן אמרו וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולהכי לא קא מיבעיא ליה לרבא אלי' דר"ש דלת"ק דר"ש פשיטא דהגנב מצי מפטר נפשיה בכבש ולא מצי הנגנב א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למעבד משום דא"ל הגנב אני לא גנבתי מרשותך כלום ולאו בעל דברים דידי את. אלא אלי' דר"ש דא' דבקדשי' שחייב באחריותן חייב בתשלומין דכפל וד' וה' דקרינן ביה וגונב מבית האיש דכיון דחייב באחריותן הבעלים כי קא טבח דמריה קא טבח דדבר הגורם לממון כממון דמי ה"נ לר"ש נתחייב בעילוי שבין שור לכבש משום דדמי לתשלומי ד"ו ה"ז נמצא דלדעת רש"י בעיא זו ופשיטותא לא שייכא אלא לדעת ר"ש ולא לדעת ת"ק דר"ש והרמב"ם בפ"ב מה' גניבה פסק כת"ק דר"ש דבין קדשי' שחייב באחריותן הרי זה פטור מהכפל ומתשלומי ד' וה' שנא' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. וכתב הה"מ וז"ל מפו' במרובה ופסק דלא כר"ש דיחידאה הוא עכ"ל יע"ש. והשתא כיון דהרמב"ם פסק כת"ק דר"ש ובעית הש"ס היא דוקא אלי' דר"ש כמדובר להכי השמיט עיקר בעית רבא משום דלת"ק דר"ש דקי"ל כותיה לא שייכא בעיא זו דלדידיה פשיטא דמצי גנב למיפטר נפשיה בכבש בלחוד ולא בעילוי שבין שור לכבש כי היכי דפטור מכפל וד' וה' דתו הנגנב לא מצי למימר בעינא למעבד מצוה מן המובחר דלאו בעל דברים דידיה הוא דמבית הקדש גנב ולא מבית הבעלים כנ"ל.
2
ג׳אמנם איש עמיתי בתורה הח' הש' והכולל כמהר"י ערוך ה"י הראני קונט' ליקוטים שכתוב בו מה ששמע מחכמי קוש' ובכללן היה כתוב שם וז"ל עיין מ"ש רש"י בקמא דף ע"ה ד"ה גנב פוטר עצמו בכבש כו' ואלי' דר"ש נקט כו' והק' הרב המו' כמהרר"א ן' שאנג"י ז"ל דאלי' דכ"ע אתי דהא ע"כ לא פליגי ר"ש ורבנן אלא בכפל אבל בקרן חייב כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' גניבה והרה"מ ז"ל תירץ דאה"נ דמודה רש"י ז"ל בזה דהגנב עצמו חייב מידי דהוה אאיניש דעלמא דמעל בהקדש דחייב בקרן הכא מיירי בהפסד המגיע לנגנב דלרבנן פטור מכל וכל דהא לא הוי שלו מה שגנב אלא משל הקדש ולר"א כיון דחייב הנגנב באחריות נחשב ממון הנגנב וחייב. וכפי זה הוי כונת הש"ס מי פטר גנב נפשיה מכפל כבש לרבנן או מכפל עוף לראב"ע דחשבינן ליה כאלו גנב מזה כבש או עוף וראיה לזה דחזינן להרמב"ם שלא הביא בפי"ו מה' מעשה הקרבנות סי' ז' אלא דין הגניבה ולא דין הגנב משום דאין הלכה כר"ש אלא כרבנן כמ"ש בריש פ"ב מה' גניבה ותו ליכא לחייובי לגנב מצד הפסד הנגנב כלל וקילסוהו רבנן להאי מילתא עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דאי איתא דהכי הוי פי' הבעיא אליבא דר"ש דר"ל אי פטר נפשיה מכפל כבש או מכפל עוף משום דא"ל גנב לנגנב שם עולה קביל עילויה. א"כ מאי האי דקא מיהדר נגנב לגנב אנא מצוה מן המובחר בעינן למעבד דבכפל לא שייך אנא מצוה מ"ה כו'. משום דלו יהיה דלס' ר"ש מחייב הגנב בתשלומי ד' וה' כיון דחייב באחריותו. מ"מ בקרן בלחוד בעלים יוצאי' י"ח אבל תשלומי ד' וה' הוא להקדש והמעו' כופלין להקדש. וא"כ איך שייך בתשלומי ד' וה' למימר אנא מצוה מן המובחר בעינא למעבד דהא אינו מקריב התשלומין לכדי שיאמר בעינן למעבד מצוה. ואף שדבר זה לא מצאנוהו מפו' בפוסקים לא בקמאי ולא בבתראי. מ"מ הסברא נותנת לו' כן דמיהי תיתי לו' שיקריבו גם התשלומין לשם הבעלים מאחר דהבעלים כבר נתכפרו בקרן והסברא היא אמיתית לדעתי. וכיון שכן אין שייך לו' אנא מצוה מן המובחר כו' דלפי פשטן של דברי' שהנגנב טוען שרוצה להקריב שור כמו שהפריש אתי שפיר דטען וא' אנא מצוה מן המובחר בעינן למעבד שכוונתו רצויה שאף שיודע בעצמו שיוצא י"ח בכבש מ"מ רוצה להקריב שור למצוה מן המובחר וכמ"ש הרמב"ם בפי"ו מה' מעשה הקרבנות דין ג' וז"ל א' הרי עלי עולה סתם אם דרך כו' ואם דרכן שאין קורין עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור כו' יע"ש. ואיפשר שהנודר הוה כמסתפק באנשי מקומו הפריש שור ולהכי קרי מצוה מן המובחר. ועוד דמדברי רש"י יש להוכיח שאין זה כונת הש"ס כאשר יראה המעיין ואין להאריך נמצא שאין שפי' זה אין לו קיום ולא יישוב בדברי הש"ס ובכדי קלסוהו רבנן להאי מילתא. אלא מחוורתא כדשנינן אנן מעיקרא. ואגב גררא ראיתי תשו' למהר"ם והביאה המרדכי פ' הגוזל בתרא סי' ק"ע וז"ל גנב ופרע בחובו נשאל לר' מאיר על ראובן שהפקיד פקדון ביד שמעון ובא לוי ותפס את הפקדון מיד שמעון עבור החוב ששמעון חייב לו וראובן א"ל מה לך אצל ממוני ושמעון מודה דהממון של ראו'. והשיב נר' דבר פשוט דלוי חייב להחזיר הממון לראו' כו' ומה שנסתפק משום דכיון דשמעון חייב באחריותו בפשיעה שפשע שהיה לו ליזהר דלוי לא היה תופסו יכול לו' של שמעון אני תופס. הא ליתא שהרי קי"ל גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר בחנם ורואה אני שהדברים ק"ו ומה התם שפרע לו הלוה מדעתו זה החפץ צריך להחזיר כ"ש בנדון זה שלקח החפץ בע"כ ובאיסור אתא לידיה כ"ש דצריך לחזור בחינם כו' אף כי בנדון זה היה לנו לחייב את שמעון כדקאמרן קדשים שחייב באחריותן שהזיקו חייבי' אע"ג דשל הקדש הם מ"מ אם תפס ניזק נפרע מהם למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ל. ובתשו' הרב המו' מגיד מראשית בראשונות סי' ד' דף י"ו ע"א כתב הרב וז"ל ואף כי דברי התשו' צריכה להולם פעם ושתים מ"מ לא אאריך רק למה שנוגע במ"ש ואף כי בנדון זה היה לנו לחייב את שמעון מטעם קדשים דדבר ק' הוא דזו היא ס' ר"ש דמחייב בגונב מן ההקדש ולא ממעט ליה מוגונב מבית האיש כדקאמרי רבנן כמבואר פ' מרובה והיא הסוגיא הנז"ל וא"כ למה לנו לחייב את שמעון מטעם ס' ר"ש שאינה הלכה וכמ"ש הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דלא כר"ש.
3
ד׳גם אחיו של הרב ז"ל שנה פ' זה בסי' ה' דף כ"א ע"א וז"ל ודברי מהר"ם אלו קשי' לשמוע באזני אדוני גם בעיני יפלא דהך אלי' דר"ש מתנייא בפ' מרובה ורבנן פליגי עליה ואמרי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכמ"ש כל פוסקי הלכות בספריהם כחכמים וא"כ איך היה לנו לחייבו מהך סברא הדחוייה מהלכה. ותו דאי הכי אל י' דר"ש אף דלא תפס הניזק מגבינן ליה כשאר נזיקין דשורו וממונו שהזיק מוציאין מידו עכ"ל. והרבנים הנז' שבת אחים גם יחד נילאו ליישב דברי תשו' זו דמהר"ם ז"ל זה או' בכה וזה או' בכה יע"ש. וכל הדרכי' בחזקת סכנה כאשר יראה הרואה שם. ולפום שעתא עלתה על דעתי ליישב דברי מהר"ם ז"ל באופן זה דמ"ש מהר"ם אף כי בנדון זה היה לנו לחייב וכו' שר"ל שהיה לנו לחייב את שמעון מטעם ששמעון חייב באחרייות הפקדון וכיון שכן כשבא לוי ותפסו מיד שמעון בחובו יכול לו' של שמעון אני תופס שהיא היא הטענה הנז"ל והיינו שסיים וא' כדקאמרן. ועוד הביאו לראיה ודוגמא לדבר שיש רגלים לטענה זו לחייב את שמעון דהא בקדשי' שחייב באחרייות' חייבי' לשלם הקרן אלי' דכ"ע לרבנן וכ"ש לר"ש וכדאמרן לעיל דהא ע"כ לא איפליגו אלא בתשלומי ד' וה' אבל בקרן חייב אלי' דכ"ע ואפי' אלי' דרבנן וכבש שמביא הגנב הוא כמו קרן לכולהו. אלא דאף אלי' דרבנן דלא מחייבי שיש לו שור מ"מ ודאי דאם תפס הנגנב ודאי דס"ל דלא מפקי' מיניה וזה פשוט. והשתא כיון דכל אפייא שווין דבקדשים שחייב באחרייותן הקרן חייב לשלם ואף לרבנן אם תפס שור ס"ל דלא מפקינן מיניה. א"כ ה"נ בנדון זה ששמעון נתחייב באחריות הפקדון ובא לוי ותפס הפקדון בשביל חובו שעל שמעון דין הוא דלא מפקינן הפקדון מיד לוי ושמעון חייב לשלם הפקדון ללוי. וכיון שכן מטעם זה יש קצת ראיה לחייב את שמעון. אפ"ה דין הוא דלוי חייב להחזיר הפקדון לראו' מטעם הנז"ל דהוי מלתא דאתיא במכ"ש מגנב ופרע בחובו וכו' וא"כ נמצ' שראיה זו שהביא מהר"ם ז"ל מקדשי' שחייב באחרייותן אתיא ככ"ע ולא אלי' דר"ש בלחוד כמדובר. ואת"ל דאי אתיא אפי' לס' רבנן אמאי נקט קדשים שחייב באחרייותן הא לס' רבנן אין חילוק בין קדשים שחייב באחרייותן ואדרבא תידוק איפכא דמדנקט חייבי' באחרייו' משמ' דכר"ש נקטיה ולא אלי' דרבנן. דהא ליתא דמצינן למימר דאה"נ דלא הו"ל למינקט חייבי' באחרייו' ומאי דנקטיה הוא לפי דבנדון דמהר"ם איירי בדב' ששמעון הנפקד חייב באחרייו' הפקדון להכי נקט מילתיה בקדשי' שחייב באחרייו' במלתא דדמיין אהדדי וכיון דהדין דין אמת דרבנן הכי ס"ל בקדשי' שחייב באחרייותן כדאמרן להכי נקטי' כנ"ל ע"צ הדוח'. אמנם לא כהת' עיני מהדוחקי' שיש ביישוב זה ואני מודה בדבר דאין זו דרך ישרה שיבור לו האדם. ברם את אשר יבור לו האדם זו היא אמיתותן של דברים לפי דעתי. אך אודיע תחילה למעיין דמתיבת קדשי' שחייב באחרויותן עד סייום הלשון אינם דברי מהר"ם ז"ל ועד ממעט לזה דבהגהות מרדכי דפ' איזהו נשך דף קמ"ח סי' תל"ח שם הביא תשו' זו דמהר"ם אות באות ואינו כתוב שם ואף כי בנדון זה עד לבסוף יע"ש נמצא שתוספת זה אינן דברי מהר"ם ז"ל אלא דברי המרדכי. אך מ"מ אף שיהיו דברי המרדכי ע"כ צריכי' יישוב ולא מצאתי להם יישוב נכון המתיישב על הלב ליישב כל לשונו אמנם מקצת מדבריו אפרש כמ"ש גם עיין פ' כל הנשבעין כה"ג אף כי בנדון זה היה לנו לחייב את שמעון כדקאמרן. נ"ל פי' דבריו אלו לפי שבהגהות המרדכי דשבועות פ' שבועת העדות דף ש"מ סי' תשפ"ו הביא תשו' מהרי ברבי פרץ ז"ל שנשאל על עסק ראו' אשר הרשה את שמעון להביא ספריו מיד לוי ולוי מסרם ליד שמעון מיד וא"ל שמעון ללוי שמור לי הספרים הללו ולאחר זמן תבע ראו' ללוי ספריו וא' לוי אותם הספרים מסרתים ליד שמעון בהרשאתך ואני מסולק ממך וקבלתים מיד שמעון בפקדון ולאו בעל דברים דידי את ואני מעכבם בשביל שמעון וכו' והביא ראיה מגנב ופרע בחובו דלא עשו בו תקנת השוק וכמו שהאריך שם יע"ש. ועל תשו' זו רמז כאן גם עיין פ' כל הנשבעין והוא ט"ס וצריך לגרוס גם עיין פ' שבועת העדות במקום פ' כל הנשבעי'. והוא דלפי הנר' דהנושאי' שווין דהכא ודהתם וזהו שכתב כה"ג שר"ל דכי היכי דאמרי' הכא דלוי חייב להחזיר הפקדון לראו' ואינו יכול לתפוס הפקדון בשביל חובו שיש לו על שמעון. ה"נ בנדון דפ' שבועת העדות פסק הרב ז"ל דאין לו ללוי לעכב פקדון הספרים של ראו' בשביל חובו שיש לו על שמעון ועלה קאי הכא וא' ואף כי בנדון זה היה לנו לחייב את שמעון כדקאמרן. שר' שאף שבנדון זה כלו' דפ' שבוע' הערות דהיה לנו לחייב את שמעון ופי' דבנדון זה למה לא מהנייא תפיסתו של לוי ונחייב את שמעון שיפרע חוב לוי לכדי שיחזיר ספריו לראו' דהא טענא אלימתא יש לו ללוי לטעון נגד ראו' דכיון ששמעון קבל הספרים מיד לוי כבר נתחייב באחרייותן ושמעון פשע בשמירתן שלא היה לו לחזור ולהפקיד הספרים ביד לוי דהא קמן דתפסן בחובו. וא"כ יכול לו' לוי לראו' של שמעון אני תופס שכבר שמעון נתחייב באחרייות הספרים כשקבלן ביד וכמ"ש מהר"ם ז"ל בנדון זה כמש"ל בספק' השואל. וכוונתו לו' דאפ"ה חייב לוי להחזיר הספרים לראו' וטענה זו אינה טענה וכמ"ש מהר"ם ז"ל בהאי תשו' דלא מהנייא טענ' זו לחייב את שמעון בתשלו' ותפיסת לוי אינה מועלת לו משום דמייתי לה במכ"ש מגנב ופרע בחובו ה"נ בהך תשו' דפ' שבוע' העדות ג"כ טענה זו אינה טענה לחייב את שמעון ולפטור את לוי שלא יחזיר ספריו לראו' וזהו כדקאמרן שכת' המרדכי ז"ל כנ"ל בפי' של דברים הללו אך מ"ש אח"כ קדשי' שחייב באחרייותן נראה לי דאין להן שייכות בדין כלל ואכתי לא איתברי' לן תנא אהיכא קאי. ומ"מ לבי או' לי שכל מי שדוח' עצמו לקשר ולשלב דבריו הללו עם דברותיו הראשונות לריק יגע. וידעתי שתשו' זו דמהר"ם ז"ל אין לה שייכות כ"כ לנ"ד לכן באתי בדרך קצרה. ומעתה על שבעתה באתי שהרמב"ם ז"ל הדין עמו שלא הזכיר דין הגנב עצמו כמדובר. האמנם ראיתי בשילטי הגיבורים דפ' השותפין דף קס"ה שרוח אחרת היתה עימו וז"ל שם בא"ד ורש"י פי' שם דהאי מלתא דאמרי' דגנב שור עולה מבית הבעלים פטר עצמו בכבש דוקא אלי' דר"ש דא' קדשים שחייב באחרייותן חייב כלו' דלדידיה דוקא פטר עצמו בכבש משום דהחיוב הוא גבי בעלים וכיון דבעלים פטרי נפשייהו בכבש גם איהו מצי מפטר בכבש מן הבעלים אבל אם החוב הוא לגבי הקדש הרי לא הפסיד מידי להקדש דאכתי הבעלים חייבים באחריותו אם לא נאמר שמפסיד זה להקדש שאם לא גנב היה ההקדש מתהנה בשור והשתא אולי לא יביא אלא כבש ולפי זה לדידן דלא קי"ל כר"ש א"כ אין הגנב נפטר עצמו בכבש. ואע"ג דתלמודא קא' דפשיטא ליה לרבא דפטר עצמו בכבש היינו דוקא אלי' דר"ש אבל לא קי"ל כוותיה עכ"ל. הרי שהרב הנז' הבין וחקר וחקק וחצב ועלתה בידו לו' דלת"ק דר"ש ס"ל דאין הגנב נפטר עצמו בכבש אלא צריך לשלם שור שלם כמו שגנב וזהו היפך מה שכתבתי וידיעתו מכרעת.
4
ה׳ברם אכתי לא איתפרש לן דעת הרב השילטי ז"ל אשר במאמרו אמר אבל אם החיוב הוא לגבי ההקדש הרי לא הפסיד מידי להקדש דאכתי הבעלים חייבים באחריותו אם לא נאמר כו' שהן דברים משוללי ההבנה וצריכין ביאור. ולדעתי דעת הדיוט נר' שדבריו אלו הן כמערכה אל הדרוש ולבא לתכלית הענין שכתב דלדידן דלא קי"ל כר"ש אלא כת"ק דהגנב אינו נפטר עצמו בכבש. והכי הוי פי' של דברים שמתחילה הביא פי' רש"י שפי' דהאי דאמרי' דהגנב מצי למפטר נפשיה הוא דוקא אלי' דר"ש דס"ל דקדשים שחייב באחריותן חייב משום דהחייוב הוא גבי בעלים וכיון דבעלים גופן מצו למפטר נפשייהו בכבש גם הגנב דאתי מחמתייהו מצי למפטר עצמו מן הבעלים בכבש. וכתב עוד אבל אם החייוב הוא לגבי ההקדש כו' ר"ל דלא תיקשי לך לו' התינח דלגבי בעלים מצי הגנב למפטר עצמו בכבש מהך טעמא הנז'. מ"מ לגבי הקדש עצמו היכי מצי הגנב למפטר עצמו בכבש דהא איכא פסידא דהקדש שמשלם כבש תחת השור וכמו שהוק' לרש"י. להכי תריץ וא' דלגבי הקדש נמי יד הגנב על העליונה שהרי הגנב יכול לטעון לגבי הקדש ולו' אנא מה הפסדתיך דהא אחריות ההקדש אכיתפיה דבעלים רמיא ואין להקדש דין ודברים עלי דהא הבעלים אמרו הרי עלי עולה וכיון דאמרו בהאי לישנא דהרי עלי עולה אחריות ההקדש הוא על הבעלים וכיון שכן הגנב טוען ואו' שאינו חייב כלום להקדש משום דליכא תו פסידא להקדש משום דאחריות ההקדש הוא על הבעלים וכיון שכן אם הגנב טוען טענה זו מצי למפטר נפשיה מההקדש מכל וכל וע"ז חזר וא' אם לא נאמר שמפסיד זה להקדש שאם לא גנב זה השור היה ההקדש מתהנה בשור והשתא אולי לא יביא אלא כבש. פי' דאף אם יטעון הגנב טענה זו הנז' מכל מקום לא מצי גנב למפטר נפשיה מההקדש מכל וכל בטענה זו משום דאכתי ההקדש יש לו דין ודברים עם הגנב שמפסיד להקדש דאם לא היה הגנב גונב שור זה ההקדש היה מתהנה בשור והשתא שגנב השור אף שאחרייות ההקדש הוא על הבעלים. מכל מקום איפשר שהבעלים לא יביאו שור אלא כבש ונמצא מפסיד ההקדש. נמצא דגם ההקדש נשאר לו תביעה ותלונה עם הגנב כשיבא לפטור עצמו מההקדש מכל וכל בטענה הנז' ולהכי ס"ל לרבא לדעת ר"ש דכיון דגבי בעלים עצמן מצי הגנב למיפטר נפשיה בכבש וגבי ההקדש יכול לטעון ולפטור עצמו מההקדש מכל וכל אף שההקדש יש להם תלונה הנז' עם הגנב להכי אמר רבא לדעת ר"ש דמצי הגנב למיפטר נפשיה בכבש מכל הצדדין בין מצד הבעלין עצמו ובין מצד ההקדש עצמו דהא בידו הוא לפטור עצמו מההקדש מכל וכל ובשביל תלונת ההקדש שיש לו עם הגנב לא מפני כן יתחייב הגנב בשור ולהכי ס"ל לרבא לדעת ר"ש דמצי למיפטר הגנב עצמו בכבש. וכל זה הוא לדעת ר"ש דמפליג בין קדשים שחייב באחרייותן לכשאין חייב באחרייותן וכתב ולדידן דלא קי"ל כר"ש אלא כת"ק דר"ש דבין קדשים שחייב באחריותן ובין קדשים שאינו חייב באחרייותן דפטור משום דוגונב מבית האיש כתיב ולא מבית ההקדש והכא כולהו מבית ההקדש מיקרי ונסתלקו יד הבעלי' מהאמצע והתובעי' הוא ההקדש וזה גנב שור של הקדש ודאי דאינו נפטר עצמו הגנב בכבש דהא הגנב אינו בא מכח בעלים וההקדש הוא דמחייב לשלומי ודאי דשור שלם חייב לשלם כעין הגזילה אשר גזל. וא"כ מאיזה סיבה וטעם נאמר דהגנב יכול לפטור עצמו בכבש ואף על גב דגם לת"ק דר"ש באו' הרי עלי עולה הבעלים חייבים באחרייותו וכיון שכן ס"ד אמינא דמצי הגנב למיפטר נפשיה בכבש דהא חזרה טענת הגנב למקומה כדבר האמור. לא היא דהתם לדעת ר"ש דהגנב עיקר כחו דבעי למיפטר נפשיה בכבש הוא דאתי מכח בעלים להכי אמרינן דכיון דעיקר כח הגנב הוא מצד הבעלי' אף דיש להקדש תלונה לחייבו שור מ"מ כיון דכל עצמו וכחו דהגנב הוא בא מכח הבעלים להכי מצי למיפטר נפשיה הגנב בכבש משא"כ לדעת ת"ק דר"ש דאין הגנב בא מכח הבעלים כלל דהא נסתלקו הבעלים מהאמצע והרי גנב שור מההקדש והתובע הוא ההקדש אין טענת הגנב שטוען ואומ' והרי אחריות הוא על הבעלים בלחוד מספקת להפסיד ההקדש משור כנ"ל לפ' דברי השילטי. הגם שילטי הרגיש במה שהוק' לי בהרמב"ם דלמה השמיט דין בעית דבא ופשיטותו מחיבורו וישב שהרמב"ם לא ס"ל דבעית רבא ופשיטותו הוא לגנב אלא לנודר עצמו ונסתייע מפשיטות דברי רבא ואע"ג דלשון התלמוד אינו מיושב להכי כתב שאי' דבנוסחי הש"ס דהרמב"ם לא היה כנוסח הש"ס שלפנינו יע"ש ובתשו' מהר"ם מינץ סי' קי"ג נשאל על ראובן שקנה אתרוג גדול ויפה להידור מצוה בדמים יקרים ובא שמעון ואיבדו או פסלו וראובן טוען חייב אתה לקנות לי אתרוג כמו הראשון כי הידור מצוה בעינא למיעבד. ושמעון טוען אקנה לך אתרוג קטן שאתה יוצא בו י"ח ואיני מחוייב לקנות לך הדור. והשיב שהדין עם שמעון כדאיתא בפר' מרובה בעי רבא כו' והיא הסוגייא הנז"ל עד אע"ג דהפריש שור שדמיו יקרים משום הידור מצוה מ"מ פוטר נפשיה בכבש ה"נ אע"ג דקנה אתרוג יפה משום הידור מ"מ פוטר נפשיה באתרוג קטן שיוצא בו י"ח. אף מ"מ מה שהאתרוג הגדול שוה בדמים למכור אחר החג טפי מהקטן יותר דמים העודפים חייב לשלם הממון שהזיק והאריך עוד יע"ש. הרי דהרב הנז' פטר לשמעון מלשלם כל מה שמגיע להידור מצוה אך בדבר שאינו מגיע להידור מצוה חייב לשלם דהיינו השיווי דאיכא בין אתרוג קטן לגדול דאיכא הפסד ממון גמור שראובן נתן לו לשמעון אתרוג גדול ששוה בשוקא חריפא ד"מ עשרה חתי' והוא נתן לו אתרוג קטן ששוה חתי' א'.
5
ו׳מעתה דון מינה לנ"ד נמי שהדין עם ראובן ואין עליו לשלם כי אם תפילין כשרין אליבא דכ"ע ומצי למיפטר נפשיה בזוג א' של תפלין אחרים כשרין אליבא דכ"ע דהא תפליו של שמעון הן למצוה מן המובחר שנכתבו בקדושה ובטהרה ובכונת הלב בצייור אותייות השם הנכבד והנורא כנודע ליודעי חן ולמצוה מן המובחר היה כותבן הרב הקדוש תדע לך שכן הוא דהא הרב הקדוש לא פוסל כל שאר התפלין שלא נכתבו כן כמו שהיה הוא ז"ל כותבן דכיון שנכתבו בכשרו' ובדיקדוקי הדינים שכתב מרן הקדוש בשולחנו הטהור ודאי שהיה מכשירן אלא שהרב הקדוש משום מצוה מן המובחר היה כותבן בכוונה גדולה בצייור אותייות הקדש לעילוי מצוה וכיון שכן תו לא מצי שמעון למיטען אלא מצוה מן המובחר בעינא למעבד וכההיא דפ' מרובה שהרי הנודר הפריש שור שדמיו יקרים משום זה אלי ואנוהו ואיכא מצוה מן המובחר ואפ"ה אמרי' דגנב מצי למיפטר נפשיה בכבש וכההיא עובדא נמי דמהר"ם מינץ שקנה אתרוג גדול ויפה להידור מצוה. ופסק הרב הנז' ז"ל דמצי שמעון למיפטר נפשיה באתרוג קטן שיוצא בו י"ח. א"כ הכא נמי בנ"ד בכה"ג דפשיטא דראו' מצי למיפטר נפשיה בתפלין אחרים הנהוגים לכל ישראל שיוצאים בהם י"ח כשרין בלי פקפוק. ובלבד שיהיו שוים אלו התפילין שמשלם ראובן לשמעון לתפליו של שמעון בנוי וביופי הכתיבה ובבתים וברצועות שוה בשוה באופן שלא יהיה הבדל בין זה לזה אלא הידור מצוה בלבד. גם הרב המובהק כמהר"י ששון בספרו הנקרא בני יעקב בתשו' סי' י"ג דף רכ"ב נשאל על לוי שיצא ערב לשמעון בעד ראובן בסך מאה אריות וקודם הזמן נתפשר לוי עם שמעון בפ' אריות ובהגיע הזמן תבע לוי מראובן המאה אריות וראובן טוען שאינו חייב ליתן לו אלא מה שנתפשר עם שמעון שהם פ' אריות. והשיב שהדין עם ראובן ואין לו לפרוע אלא פ' וא' מהראיות שהביא הרב הנז' היא מהך סוגיא דפ' מרובה הנז"ל שכ"כ וז"ל אך אמנם היד המרבה לבדוק יראה דיש מקום לפטור לראובן זה ולא ישלם אלא כמו שפרע ויש להביא ראיה מההיא דגרסי' בפ' מרובה בעי רבא הרי עלי עולה כו' והביא ג"כ תשו' מהר"ם מינץ ז"ל הנז"ל ודברי השלטי הנז"ל ונשא ונתן בדברי הרמב"ם ולבסוף כתב וז"ל איך שיהיה הרמב"ם והתוספות ס"ל בנודר עצמו יכול לפטור עצמו בכבש ומאי דפשיטא ליה לרבא ס"ל להרמב"ם ז"ל דהיינו דנודר עצמו פוטר עצמו בכבש. א"כ ס"ל דאליבא דר"ש דוקא הוא דקאמ' דגנב פטר נפשיה בכבש אבל אליבא דרבנן לא כמ"ש ומפני זה לא הזכיר הדין הרמב"ם כלל בגנב כיון דלא קי"ל כר"ש עכ"ל יע"ש. ועדיין לא הרווה את צמאונינו דלו יהיה כדבריו מ"מ לא היה לו להרמב"ם להשמיט דין הגנב כלל והיה לו לפ' ולומ' דאם גנב שור דאינו נפטר הגנב עצמו בכבש כס' ת"ק דר"ש אם לא שנאמר כמו שאמר השילטי שאולי לא היה נוסחת הרמב"ם בש"ס כנוסחתינו. ולבסוף הסכימה דעתו דעת עליון לפטור את ראובן מהראיות שהביא הוא ז"ל וא' מראיותיו היא הך דפ' מרובה הנז"ל ונסתייע ג"כ מתשו' מהר"ם מינץ כנז"ל יע"ש. וראה ראיתי תשוב' למהר"ם בר ברוך בתשו' המודפסים יחד בכרך א' ולהיות שהס' הלז אינו בנמצא כי אם א' מעיר לכן מוכרח אני במעשי להעתי' כל דבריו וז"ל שם סי' התרי"ד במרובה גנב פוטר עצמו בכבש ומכאן יש ראיה לההוא מעשה שנעשה לפני הר' אליעזר אחי הר' ברוך באדם א' שהיה שונאו של שר העיר וא' ליהודי א' טול ד' זקוקים והתרצה לי פני שר העיר והתרצה לו שהיה אוהבו בשני זקוקים ובא אותו ותבע ממנו ב' זקוקים העודפי' ודן שלא היה צריך להחזירו והביא ראיה מכאן מדגנב פוטר עצמו בכבש ש"מ לחוד דיוציא אותו י"ח ולא בעי טפי. ונראה לר' דליתא להאי ראיה משום דשאני הכא כשמביא כבש ומוציא אותו י"ח נמצא המותר גנב מההקדש ולגבי הקדש פטור מן המותר דאמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אבל הכא גבי האי מעשה לעולם אימא לך דחייב להחזיר המותר. אבל ראיה מפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הו"ל תרי אפדני כו' עד דכתנא טירפא כת"ק ואינו יכול לומר כתבו לי טרפא מה שאהנתי לך. גם ה"נ אם עשיתי לי בפחות ואהניתה לי לא אשלם לך עכ"ל.
6
ז׳נמצא שהר"א בר ברוך אחיו של מהר"ם ז"ל רצה ללמוד מהך סוגיא לזכות לההוא גברא שפייס שר העיר בשני זקוקים העודפים בידו דכי היכי דהתם גנב פוטר עצמו בכבש ועלוי הדמים שבין שור לכבש זוכה בהן הגנב. ה"נ פשרן זה זכה בשני זקוקים העודפי' בידו ואינו חייב להחזירן לבעליו. והשתא ק' טובא על הרב בני יעקב שהביא הך סוגיא לפטור את ראובן ולא ישלם לשמעון אלא פ' כמו שפרע דהוא היפך הנלמד מסוגייא זו. ובשלמא אם היה דעתו של הרב הנז' לזכות את שמעון בעשרים גרו' דהיינו שיתפרע שמעון מראובן ק' אז היתה ראית הרב מהך סוגיא דמרובה ראיה גמורה וחזקה דכי היכי דהתם גנב פטר עצמו בכבש וזוכה הגנב בעלוי דמים שבין שור לכבש משום דא"ל גנב לבעל השור שם עולה קבלית עלך והרי עולה השלמית לך. ה"נ שמעון א"ל לראובן ק' אתה חייב ואם אני פרעתי פ' במקום ק' העודף לי הוא ואני זוכה בו שכיון שפטרתיך מנ"ח מהק' גרו' א"כ אתה חייב ליתן לי הק' גרו' בשלימות ואם ויתר הב"ח העשרי' לי ויתר ולא לך ואם היה הרב סובר כן אז היתה ראיה עצומה ורבה ונוכחת. משא"כ עתה דסבר הרב הנז' לפטור את ראובן שלא ישלם כי אם פ' דוקא מעתה ק' דאין משם ראיה לנדון דידיה וכדאמרן מעיקרא ואין לומר דמאי דמייתי הרב בני יעקב הך סוגייא דמרובה לפטור את ראובן שלא יפרע אלא פ' לאו למימרא שדימה הרב הנז' נ"ד לההיא דמרובה דמיון גמור דהא ליתא כמדובר אלא דמדייוקא קא גמר וכדדחה מהר"ם ראיה זו דמרובה וכתב ע"ד אחיו דליתא להאי ראיה דשאני התם כשמביא כבש ומוציא אותו י"ח נמצ' המותר גנב מההקדש ולגבי הקדש פטור מן העודף משום דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש . אבל הכא גבי האי עובדא לעולם אימא דחייב להחזיר המותר עכ"ל. ותורף כונת הראייה היא כך דאין ראיה מההיא דמרובה לנ"ד משום דאם לא היה יד הקדש באמצע הגנב היה חייב לשלם שור תחת השור אלא כיון שיד הקדש באמצע והתורה פטרתו מתשלומי ד' וה' משום שנא' וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש. ולהכי מצי הגנב פטר נפשיה בכבש ויוצא י"ח והמותר נמצא שגנב מהקדש והתורה פטרתו מהעודף משום וגונב מבית האיש וכו'. אבל בעלמא במלתא דאין יד הקדש באמצע בנ"ד חייב להחזיר המותר דמפני מה יזכה זה בעודף. וכפי דחייה זו אין ה"נ דמצי למילף נמי לנדון דהרב בני יעקב דראובן לא יפרע אלא פ' משום דילפי' לה מדייוקא דהאי סוגייא דמרובה דהא התם אי לאו שיד הקדש באמצע היה חייב לשלם שור תחת השור כעין שגנב דון מינה ה"נ לנדון הרב הנז' דלא מחייבינן ליה לראובן לשלם אלא מה שפרע שמעון לב"ח דוקא פ' ולא יותר דהא בנדון זה אין יד ההקדש באמצע לכשיזכה שמעון בנותר. ואילו הרב הנז' הוה יליף לה הכי מהך סוגיא דמרובה החרשנו. אמנם הרואה יראה שם בדבריו דלא יליף לה הכי אלא שרצה לדמות נ"ד לההיא דמרובה דמיון גמור וכמו שיר' נמי ממה שנסתייע מתשו' מהר"ם מינץ הנז"ל ומדברי השלטי ודבריו צריכי' יישוב ואין ספק אצלי שהרב הנז' לא שלטה עינו בתשו' זו דמהר"ם ז"ל שאילו היה רואה תשוב' זו דמהר"ם ז"ל חדא דהוה יליף לה מדייוקא כמדובר. שנית דמהך ראיה שהביא מהר"ם ז"ל דפ' מי שהיה נשוי מההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי כו' דאסיקנא דלא כתבי' ליה אלא טירפא דת"ק. יש ראיה גמורה לנדון דמהר"י ששון דומה בדומה דהא התם אסיקנא דלא כתבי' ללוקח טירפא באלפא זוזי אע"ג דהסברא נותנת שיכתוב לו טירפא באלפא דהא סילוקי סלקי לב"ח שהיה חייב לו אלפא זוזי ואפ"ה אסיקנא דלא כתבי' ליה טירפא אלא בת"ק ואע"ג דאהנהו לזה שסילק מעליו חוב דאלף זוז בשדה בת ת"ק זוז אפ"ה אמרי' דאין לו אלא ת"ק כמו. ה"נ בנדון דמהר"י ששון שהיה ראובן חייב לב"ח ק' גרו' והלך שמעון הערב ונתפשר עם ב"ח של ראובן בפ' גרו' דאין לו לראובן לפרוע כי אם דוקא פ' ולא יותר כההיא עובדא דפ' הנושא דכי היכי דהתם דאם לא היה מסלק לב"ח בשדה בת ת"ק באלפא זוזי היה מחוייב הלוה לפרוע לב"ח אלפא זוזי בשלימות ואפ"ה אסיקנא דלא כתבי' ליה טירפא אלא בת"ק ומה שההנהו אמרי' ליה מאת ה' תהיה משכורתו שלימה. ה"נ בנדון דמהר"י ששון אין לו לשמעון אלא פ' כמו שפרע והנותר הנה שכרו אתו מאת ה' והוי דומה בדומה ממש לנדונו ומדחזינן דלא הביא הרב הנז' ראיה לא מהסוגייא וגם לא מדברי מהר"ם ש"מ שנעלם ממנו דברי מהר"ם והסוגייא הנז'. יצא מהמחובר לנ"ד דמצי ראובן למיפטר נפשיה בזוג של תפילין כשרין כס' מהר"ם מינץ גבי אתרוג כמש"ל אחרי כותבי מצאתי בתשוב' מהר"ר צבי אשכנזי הנדפסים מחדש סי' ק"ד שחלק עם מהר"ם מינץ שנשאל באותו נדון דמהר"ם מינץ ממש והביא בתשו' דברי מהר"ם מינץ הנז' וחלק עליו וז"ל ולע"ד נראה שגגה היא בידו דהתם אין לו דמים דאינה בת מכירה כדאמרי' בפסחים פ' האשה דף פ"ט ת"ר המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכיון דאינה בת דמים כלל אי איפשר לחייבו מטעם שיווי העולה אלא שהוא חייב לצאת י"ח שקבל עליו להקריב עולה וכיון שאין כאן תורת דמים אלא שהחייוב שעליו עולה להכי פטר גנב נפשיה בכבש. אבל אתרוג הידור דמיה לו ויכול למוכרו אף שעילוי דמיו הוא מחמת הידור מצוה אין בכך כלום כו' ולבסוף כתב אלא הדבר פשוט וברור בעיני כו' עד שהוא משלם לו כפי מה שהוא שוה לימכר לשם מצות פרי עץ הדר עכ"ל. גם הרב המובהק כמהרר"ח אלגזי בהגהותיו לטור א"ה כתב ג"כ דחייה זו שדחה מהר"ר צבי מסברא דנפשיה יע"ש. גם כיוצא בו ראיתי בכתב יד הקודש של הרב הכהן הגדול בעל שער אפרים שהשיג על... תשוב' מהר"ם מינץ בדברים קרובים אלו לדברי אלו מן הרבנים הנז' והוא ז"ל א' דמסוגייא דס"פ האיש מקדש יש ראיה לצדו דמהר"ם. ולע"ד נראה אחר המחילה רבה מאינך רברוותא נלע"ד דראית מהר"ם מינץ היא ראיה בריאה וחזקה לנדונו ודחייתן אינה דחייה דהא כל כח דחייתן לומר דשאני אתרוג דהידור דמים לו ויכול למוכרו ליהנות בדמיו ולקנות אתרוג אחר בעשר ירידות מהראשון. משא"כ בעולה דלאו בת מכירה היא וכמו שהביאו ראיה מההיא סוגיא דפסחים פ' האשה וכיון דאינה בת דמים לכן לא מחייבי' לגנב בשור דהא לאו מידי אפסדיה לבעלים ממון ולהכי מצי הגנב למיפטר נפשיה בכבש. משא"כ באתרוג דאם ירצו הבעלים למכור אתרוג זה ההדור בלבושו ולקנו' אחר דפחיתא מינה וליהנות מדמי היתרון שבין זה לזה רשאים הם. וכיון שכן נמצא שזה הזיקו הזיק ממון וא"כ איך יכול לפטור עצמו באתרוג אחר קטן דלית ביה הידור ואע"ג דאנן סהדי דמעולם לא עלתה על דעתו של זה למכור אתרוג זה ההדור ולקנות אחר במקומו מ"מ אמרי' דכיון דאי בעי למעבד הכי היה יכולת בידו אף שהיום אין בדעתו כן אפ"ה חשבינן ליה כאלו היה בדעתו כן דכל דבר שביד האדם לעשותו אף שלא עשהו דיינינן ליה כאלו עשהו וזה מוסכם מדברי הרא"ש בתשו' ואם כל כח דחייתן היא כך אף אני דן לפניהם שגם במוקדשי' מצינו שאם רוצה הנודר לישאל על נדרו ולהוציאו לחולין בידו הוא וכמ"ש ר(מ)[ש]ב"ם פר' יש נוחלים דף ק"ך וז"ל בד"ה שיש שאלה בהקדש כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב לא יחל דברו וה"ה לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כדת ואח"כ הלך אצל החכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מלתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאיבעי מתשיל עלייהו וחוזר לטיבלן כדאמרי' סדרים כו' ואלי' דב"ה דהלכתא כוותיה. וכן פסק מרן בשולחן די"ד סי' של"א סעיף מ"ח וז"ל המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהיתה. וכן בהל' חלה סי' שכ"ג פסק מור"ם דאם נתערבה החלה בעיסה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה ואע"פ שהרב ט"ז ז"ל נתקשה בפסק זה דמהר"ם איסרלאס וכתב ואילולי פה קדוש דסמ"ג הייתי או' דהא דמהני שאלה בתרומות ומעשרות היינו כשניחם מצד הנתינה עצמה שחוזר ממנה מחמת איזה טעם שיש לו אפי' בלא תערובת אבל לא מחמת התערובת כי כל פתח וחרטה צריך שיהיה עיקר הנדר נעקר כו'. ולפי דעת הרב ה"נ בנדון זה דא' הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב דמצי לישאל על נדרו אי בעי דהא בשעת הנדר לא נדר זה שור לעולה אלא א' הרי עלי עולה סתם ואי הוה בעי הוא עצמו היה מביא כבש לרבנן או עוף לראב"ע. וא"כ אף שהפריש שור אילו הוה בעי הוה נשאל לחכם על השור שהפרישו והיה ניחם על ההפרשה שהפריש שור והשור היה יוצא לחולין בהתרת חכם ומקיים נדרו שנדר הרי עלי עולה או בכבש או בעוף ועיין בס' חות יאיר סי' ק"ל ובתשו' בית יעקב סי' ק"י שכתבו על הרב ט"ז בתירוץ הנז' שאין דבריו מוכרחי' כלל והאריכו שם למענית' יע"ש ובסייום דברי הרב חות יאיר כתב וז"ל ועוד צל"ע אם יועיל התרה גבי קרבן באומר הרי זו דתכף הוי בבי גזא דרחמנא ובתרומה המסורה לכהן עכ"ל דמכלל דבריו נראה דע"כ לא מספקא ליה אם מועיל שאלה גבי קרבן אלא דוקא באומר הרי זו אבל באומר הרי עלי עולה לא נסתפק משום דאינה בבי גזא דרחמנא דהא אם נאבדה חייב באחריותה ופשיטא דמהני בה שאלת חכם.
7
ח׳אמור מעתה דכולהו אינהו רברוותא סברי דמהני שאלה בהקדש וכיון שכן האי גברא דא' הרי עלי עולה והפריש שור אי בעי לאיתשולי על הפרשת השור בידו הוא והשור יוצא לחולין מייתי כבש או עוף ונמצא שהגנב הזיקו היזק ניכר בדמים משום שהיה זה יכול לישאל על נדרו אם ירצה ולמכור השור ולמישתי באינהו זוזי שיכרא ולקיים נדרו בכבש או בעוף ודמי ממש לאתרוג כנדון דמהר"ם מינץ דיכול למכור אתרוג דגבי אתרוג אי בעי למזבנית הדמים לו ה"נ גבי האו' הרי עלי עולה והפריש שור נמי בידו למוכרו בשאלת חכם כדבר האמור ונמצא חילוק זה שחילקו הרבנים הנז' בין זה לזה לסתור ראית מהר"ם מינץ אין בו ממש. ונמצא דינו של מהר"ם מינץ דין אמת וליכא פירכא בראייתו שהיא ראיה ברורה וחזקה כראי מוצק וההיא דפסחים איפשר דאיירי כשבאה ליד הגבאי דפקע רשותיה וכיון דדינו דמהר"ם מינץ הוא אמת אין בו שום דופי. א"כ קם דינא לנ"ד נמי שהדין עם ראובן וידו על העליונה ומצי למיפטר נפשיה מדיני אדם בתפילין אחרים כשרים כלולין ביופי הכתי' ובכל מאי דאיצטריך אמנם בבא לצאת י"ש ולבו נוקפו ומשום ועשית הישר והטוב שלם ישלם לשמעון ככל אשר שאל משום דסוף סוף הרי הזיקו היזק ניכר ואם ראובן ירא לנפשו מעונש שמים כן יעשה והמקום ימלא חסרונו כן נר' לי להלכה ולמעשה. וכל הרוצה להשיב יבא ואהיה דן לפניו בקרקע. וצור ישראל יצילנו משגיאות הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
8