אדמת קודש, חושן משפט ס״זAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 67
א׳שאלה מעשה היה שפע"הק ת"ו בימי קדם היו דרים יהודים במהלה א' הנקראת בלשון ערב חארת אל שראף ומהם היו להם חלוני שקופים על בית המקדש החרב היום בע"ה. ויקר מקרה בשנתינו מתצ"ב שבא שר גדול מדמשק הנקר' ויזיר לעשות זייארה ויום ששי נכנס לב"ה להתפלל והביט הבטה למרחוק וירא חלונות ובהם נשים ושאל ליושבי העיר למי החצירות הללו וגם חקר אם הנשים הם ישמעאלים. והשיבו לו החצירות הן מישמעלים אך הנשים הן הנה מבני ישראל ששוכרין אותן החצירות בדמים יקרים. וכששמע השר הדבר הזה חמתו בערה בו ותכף ומיד הלך השר אצל הדיין הגדול ונתייעצו ע"ז ובהסכמה עלו לגרש כל היהודים השוכנים באותן החצירות. וביום שבת קדש יצא סופר הדיין עם אנשי השר וכתבו כל החצירו' שיש להן חלונות על ב"ה וגם החצירות שאיפשר להסתכל מהם אפי' דרך גגין ועלו סך מה וביום א' כתב השר פירמא"ן והשופט ג"כ חוגי"ט שמהיום והלאה לא יורשה שום ישראל לדור שם לעולם ואם ידור שם ענוש יענש וגם בעליו. ויקומו הרעים ויגרשום ותהי צעקת בני ישראל רבה אוי לנו שנגרשנו מארצינו נתרחקנו עוד מבית אבינו עד ישקיף ויראה ה' משמים. ולהיות שהחצירות הללו רובם ככולן היו ישראלי' בעלי החזקות והם היו משכירי' מתחת ידם לאחיהם בני ישראל ויש מהם שהיו נוטלי' בעלי החזקות מהשוכרים השכירות בתורת מוקדם ומהם בתורת מאוחר. וכשאירע גירוש זה בע"ה קול מלחמה במחנה העברים בין בעלי החזקות ובין השוכרי' שמי שפרע שכירות הבית בתחילת השנה וכשנתגרש היה נשאר לו עוד כמה חדשים לדור שואל מהמשכיר דמי שכירות החדשים הנשארים או יעמיד לו בית אחר שידור בו החדשים הנשארים גם בעלי החזקות אחרים שלא היו נוטלין שכירות השנה עד סוף השנה בתורת מאוחר היה להם ריב ומדון עם השוכרים לאמר שיפרעו להם כל שכירות הבית של כל השנה אף שלא דרו בבתים כי אם רביע או שליש השנה שמזל השוכר הוא הגורם שנסתחפה שדיהו ומה להם למשכירים להפסיד מה שכבר פרעו להגויים בעלי החצר מתחילת השנה. מעתה יורינו המורה כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו למשפט הדין עם מי ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה לכאורה היה נראה לדמות נ"ד לנפל הבית דתנן ס"פ השואל המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אחר. ובב"מ היכי דמי אי דא"ל בית זה ונפל אזל ליה ופרש"י מזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית אחר ואסיקנא בדא"ל בית כזה יע"ש. והפוסקים נחלקו בפירוש אזל ליה דהרא"ש והטור פי' אזל ליה ואין חייב להעמיד לו בית אחר אלא יחזיר לו שכר המגיע לו עד סוף זמנו ואם לא קיבל השכר יתן לו שכר המגיע עד זמן הנפילה יע"ש. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות שכירות וז"ל בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב ע"מ שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות עכ"ל יע"ש. ואחריהם נמשכו כל ישרי לב רובא דרבוותא בפי' זה ואחרים פי' אזל ליה ומפסיד השוכר כל השכירות שנתן בין דקודם נפילה ובין לאחר נפילה וטעמייהו דכיון דברשותיה דשוכר קיימא כל ימי שכירותו דשכירות ליומיה ממכר. והגהות מיימוניות הוסיפו לו' דאף אם לא נתן השכירות יתן יע"ש בפי' כ"ז. ומהראנ"ח בתשו' סי' ה' אחר שכתב כל הסברות הנז"ל כתב וז"ל ולפי זה היה נראה לומ' דכיון דפלוגתא היא ממונא היכא דקאי ליקום והממע"ה ואם לא נתן לא יתן ואם נתן לא יחזיר עכ"ל יע"ש. ה"נ בנ"ד דדמי לנפל הבית ממונא היכא דקאי ליקום שאם נתנו השוכרים שכירות כל השנה בתחילת השנה לבעלי החזקות לא יחזירו בעלי החזקו' המעות שקיבלו בתורת מוקדם והשוכרים שהשכירו מבעלי החזקות ע"מ לפרוע השכירות לסוף השנה בתורת מאוחר וכשנתגרשו עדיין לא נתנו השכירות לא יתנו. ובהך תשו' מיימוניות שהביא מהראנ"ח דסי' כ"ז המתחלת אחוה דעי גם אני מהר"ם ב"ב חולק עם רשב"א בזה ועיין בתשוב' מיימון ס' משפטים סי' מ"ו דבבית זה השוכר נותן שכירות הזמן שדר בו ולא דלאחר נפילה דבתחילה רצה לדמותו לספינה זו ויין סתם. ואח"כ כתב שאע"פ שדימה אותו לספינה זו ויין סתם לאו לגמרי כו' יע"ש. והמרדכי הביא תשוב' זו דמהר"ם ב"ב ז"ל בפר' האומנים סי' ש' וז"ל פסק ר"מ דהמשכיר בית לחבירו ונשרף בתוך הזמן דמי לספינה זו ויין סתם ואם פרע כל שכרו צריך להחזיר לו שהרי השוכר קאי ויכול לקיים תנאו וב"ה אינו יכול לקיים תנאו וגם לא שייך כו' ומיהו המשכיר אינו צריך להחזיר הכל כדפרי' גבי יין אם נתן אמאי לא יטול פי' דכל דהכא מצי א"ל משכיר אילו בעית למיגד עד הכא לאו אגרא בעית למיתב הלכך צריך ליתן שכר הימים אשר דר בה וסיים המרדכי וכתב ונר' דוקא היכא דאמר בית סתם אבל א' בית זה אינו חייב להעמיד לו בית אחר וכן רפ"ק דב"מ מחלק בין שדה זו לשדה סתם ובפ' השואל א' אי דאמר בית זה נפל ואזדא ליה עכ"ל. הרי לך בהדייא דמוהר"ם בר ברוך חולק עם רשב"א ומפרש דאזדא ליה דהש"ס הוא דהשוכר לא יפסיד השכירות שמיום הנפילה והלאה אמנם הימים שדר בו חייב ליתן והוא הפך סברת רשב"א כאמור. עין רואה ואזן שומעת פורס על שמע במה שסיים המרדכי וכתב ונראה דוקא היכא דקאמר בית סתם כו' דנר' דקאי ע"ד דברי תשו' מהר"ם בר ברוך ומהר"ם ב"ב דבריו ברור מללו דהבית זה הוא דמיירי ואיך אמר המרדכי דדוקא בבית סתם באופן שדברי המרדכי קשים להולמם וצל"ע ועיין בתשו' מהר"ש יונה סי' כ' שהוא ג"כ הוקשה קושיא זאת ונשא ונתן והניח הדבר בצ"ע יע"ש. והנראה לע"ד דמ"ש המרדכי ונראה דוקא היכא דאמר בית סתם כו' שאינו בא לפרש דברי מהר"ם דבהכי איירי דזה אי איפשר אלא נלע"ד דהמרדכי בא לחלוק עם מהר"ם והוא כי מהר"ם כתב דבבית זה ונפל דחייב השוכר לפרוע שכירות הימים שדר בו. והמרדכי חולק עליו בזה וסובר דבבית זה כיון דאמרו בש"ס כיון דנפל אזדא ליה כלו' ואמאי חייב להעמיד לו בית ואפי' אם לא נתן אמאי לא יתן דמזלו גרם לו וכס' רשב"א הנז"ל שנסתייע מדברי רש"י שכתב גבי ספינה סתם ויין זה דישלם הכל אף שכירות דלאחר טביעה וכי דברי המרדכי הכי הוי ונר' דוקא בית סתם כלו' דהיינו של מהר"ם שכתב שיתן לו שכירות הזמן שדר בו היינו דוקא כשא"ל בית סתם דהוי דומיא דספינה סתם ויין זה דס"ל להרא"ש שלא יתן לו אלא שכר של חצי הדרך ולאפוקי מסב' הרי"ף דס"ל שאע"פי שלא נתן חייב ליתן כולו כיון שבעל הספינה יכול לקיים תנאו וכמ"ש הטור סי' שי"א ה"נ ס"ל למרדכי כס' הרא"ש בספינ' סתם ויין זה שנותן לו שכר חצי הדרך ובבית סתם ונפל כיון שחייב להעמיד לו בית אחר אם אין לו לפחות הימים שלאחר נפילה לשלם השכירות וימשכן עצמו או יחזור על הפתחים וישלם ויעכב בידו המשכיר הימים שדר בו השוכר משא"כ בבית זה ונפל כיון שאמרו בש"ס כיון שנפל אזדא ליה ופי' רש"י ואמאי חייב להעמיד לו בית משמע דפסידא דשוכר היא ויפסיד אף שכירות דלאחר נפילה ולא לאמור דנותן שכר של חצי הדרך סוף דבר הנלע"ד דהמרדכי ס"ל כס' רשב"א הנ"ל וחולק עם מהר"ם ותמצית דבריו הם כלו' אף אם נודה לסב' זו דמהר"ם הוא דוקא באומ' בית סתם לכשאין בידו משגת להעמיד לו בית או להחזיר לו כל שכרו מש' לפחות יש לחייב אותו שימשכן עצמו לפרוע הזמן דלאחר נפילה והשאר יעכב בידו אבל בבית זה דמזלו דשוכר גרם וברשותו נפל למה לא יטול המשכיר כל השכירות ואם נטל אמאי יחזיר השכירות שמזמן הנפיל' והלאה זו אינה תורה זהו דעתו ז"ל ולהכי מייתי ראיה המרדכי מהך סוגייא דפ' השואל דאי אמר בית זה נפל אזדא ליה דס"ל כפי' אזדא ליה כמ"ש רשב"א כאמור.
2
ג׳אמור מעתה כנ"ד אי דמי לנפל הבית הוי פלוגתא דרברוותא וכיון דהוי בפלוגתא ממילא היכא דקאי ליקום כמש"ל בשם מהראנ"ח. אמנם כד דייקינן שפיר נ"ד לא דמי לנפל הבית משום דע"כ לא נחלקו אינהו רברוותא אלא דוקא בנפל הבית משא"כ בנ"ד דהבית קיימת וראויה לדירה ולשכירות אלא שאין השוכר יכול לדור שם מפני גזרת מושל העיר הדעת נוטה לומ' דהוי פסידא דשוכר דקניינו היא ונסתחפה שדיהו דמזלו דשוכר גרם שהרי הבית כדקאי קאי כמאז מקדם ולא נפסד הבית כלל. ואין זו ס' הכרס כי אם מאיש לוקחה הוא הרב פני משה ח"ב סי' ל"ב יע"ש שחילק חילוק זה שכ"כ שם בא"ד וז"ל והבאתי את השליש כו' והוא מטע' זה כי רואה אני כי הבית זו במקומה היא עומדת לא נפלה ונורא לא עדה בה רק על עמדה היא קיימת אלא שנלקחה לוואקוף וכגון דא ענינו הרואות להרמב"ם שכתב בפ"ה מה' שכירות וז"ל השוכר את הבהמה וחלתה או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור הרי המשכיר אומ' לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן שכרו משלם ע"כ. והוי טעמא ודאי משום דכיון דגוף הדבר השכור הוא לפנינו קיים ואין בו שינוי ועל הכל אין השוכר יכל להשתמש ממנו מפני איזה אונס כגון דא ודאי כ"ע יודו בה כי מזלו גרם של השוכר דהרי א"ל המשכיר הרי שלך לפניך ויעיד ע"ז דהרמבדם ז"ל גופיה בהאי פירקא כתב בבבא ב' דכשהשכיר הבית וא"ל בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו נפל מחשב לו מה שנשתמש ומחזיר לו השאר ע"כ ואילו גבי בהמה שנלקחה באנגרייא כתב שחייב ליתן לו שכרו משלם כו' א"כ ודאי דהרי שלך לפניך גרמא לחייב לשוכר וא"כ בנ"ד נמי שהבית קיימת מזלו של שוכר גרם וא"ל הרי שלך לפניך עכ"ל הרב הנז'. ודבריו אלו מלבד שהם נכונים בטעמן מצד הסברא וגם מצד הדין וכמו שנסתייע מדברי הרמב"ם כנז'. גם יש להם ע"מ שיסמוכו דנלע"ד שס' זו דברי לה רבותינו בעלי התוס' והוא דגרסי' בערכין פ' האו' משקלי עלי דף כ"א המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע"פי שחלטו כהן א"ל הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית וכו' והתוספות שם בד"ה אע"פ שחלטו כהן הק' ר"י דהכא משמע דבית המנוגע המוחלט מותר בהנאה ומ"ה א"ל הרי שלך לפניך וכו' ואילו בת"כ משמע דאסור בהנאה כו' ותירצו וז"ל ונ"ל דאין ה"נ דהוא אסור בהנאה והא דא' הכא דא"ל הרי שלך לפניך היינו כגון דא"ל בית זה וכיון דהוא בעין אינו חייב להעמיד לו בית אחר ומיהו הוא הפסיד שכרו והוי כמו מתה או נשברה דאמ' התם חייב להעמיד לו חמור אחר ופי' רש"י שם או יפסיד שכרו עכ"ל. ונראה שהתוס' ס"ל דהך ברייתא מיירי באו' בית זה אני משכיר לך דוקא כנז' ואילו הר"ן בנדרים פ' השותפין דף מ"ו והרמב"ן בתשו' סי' רמ"ב ורשב"א בהגהות מיימו' ס' משפטים סי' כ"ז הנז"ל כולם פה אחד הסכימו לומ' דברייתא זו דערכין מיירי בא"ל בית סתם. והשתא ק"ל לכולהו בין לס' התוס' דאוקמוה להך ברייתא באו' בית זה ובין לס' הר"ן וסיעתו דס"ל דברייתא זו איירי באו' בית סתם לכולהו ק' ברייתא זו דאי לס' התוס' דסברי דאיירי באו' בית זה ק' תרתי חדא דהרי בבית זה אמרי' בפ' השואל אזדא ליה ואיך א"ל הרי שלך לפניך. ותו ק' דאי בבית זה למה אמרו בסיפא דברייתא נתצו חייב להעמיד לו בית אחר דהך נתצו דהכא הוא על כרחו של בעה"ב והוי כנפל מעצמו דקי"ל בבית זה ונפל אזדא ליה ואינו חייב המשכיר להעמיד לו בית אחר נמצא דלס' התוס' ק"ל סיפא דברייתא. גם לס' הר"ן וסיעתו דאוקמוה ברייתא זו בבית סתם ק"ל רישא דברייתא למה אמרו א"ל הרי שלך לפניך כיון דאינו יכול ליהנות ממנו הו"ל כנפל בית סתם דחייב להעמיד לו בית אחר בכדי לישב ברייתא זו לכל הדיעות נ"ל דלכ"ע ס"ל דברייתא זו מיירי באומ' לו בית סתם דוקא וכמו שהוכיח הר"ן וסיעתו מכח סיפא דברייתא דא' נתצו חייב להעמיד לו בית אחר ולא ק' להו רישא דברייתא דקתני א"ל הרי שלך לפניך ולמה לא חייבוהו להעמיד לו בית אחר כדקי"ל באומ' בית סתם ונפל דחייב להעמיד לו בית אחר דלא אמרו אלא דוקא בנפל הבית שאבד השוכר כל קניינו ולהכי חייב המשכיר להעמיד לו בית דחייוביה עליה רמיא. אמנם אם הבית היא עומדת בציבייונה ובקומתה וקניינו של שוכר הרי הוא עומד לפניו ודאי שלא חייבוהו חכמים להעמיד לו המשכיר בית אחר אלא א"ל הרי שלך לפניך ולהכי קתני רישא דברייתא דא"ל הרי שלך לפניך כיון שהבית הוא עומד בעינו. אך אם נתצו בההיא הוי כנפל הבית דקי"ל בבית סתם דחייב להעמיד לו בית אחר וגם התוס' ס"ל ה"נ דברייתא זו בבית סתם מיירי ומ"ש דהיינו כגון דא"ל בית זה לאו למימרא דברייתא זו מיירי דוקא באו' בית זה אלא ודאי בבית סתם מיירי הברייתא אלא הכי הוי פי' דבריהם דאפי' דהוי בית סתם דקי"ל דחייב להעמיד לו בית אחר הכא עשאוהו בית סתם זה כדין בית זה דקי"ל דאינו חייב להעמיד לו בית אחר וטעם הדבר כיון שהבית עומד בעין לכן אפי' בבית סתם כזה דעדיין עומד בצבייונו ובקומתו אינו חייב להעמיד לו בית אחר דהוי דינו כבית זה. ומ"ש התוס' בסייום דבריהם ומיהו הוא הפסיד שכרו וכו' כונתם מבוארת דכיון דאסיקו דהמשכיר אומ' לשוכר הרי שלך לפניך ואם נטל המשכיר שכר הבית כולו אינו חייב להחזיר לשוכר שכירו דהא אינו חייב להעמיד לו בית אחר נמצא דהמשכיר נהנה מבית המנוגע לכן כתבו שהמשכיר יפסיד שכרו מיום שנתנגע הבית ונסתייעו מפי' רש"י שפי' או יפסיד שכרו זהו כונתם. סוף דבר מדבריהם אלו אית לן למילף בנ"ד דלא נפל הבית וגם הבית לא נאסר בהנאה בבית המנוגע שכל ההפסד הוי דשוכר דהרי א"ל המשכיר הרי שלך לפניך ואינו חייב המשכיר להחזיר לשוכר שכירות מיום שנתגרש משם. ולא דמי לבית המנוגע שכתבו התוס' דהוי פסידא דמשכיר דההיא שאני דטעמא דמלתא כי היכי דלא ליהני המשכיר ממה שהוא אסור ליהנות משא"כ בנ"ד דאין איסור הנאה בדבר דין הוא דלא יפסיד המשכיר אלא פסידא דשוכר הוי ולא דמשכיר כיון דנ"ד הוי בית זה בפי' ומזל השוכר גרם לו להפסיד דקניינו הוא וכיון שלא נפל א"ל המשכיר הרי שלך לפניך.
3
ד׳ומעתה נמצינו למדים שחילוק זה שחילק הרב פ"מ יש לו ע"מ לסמוך ויניח צדיק את ראשו על רבותי' בעלי התוס' וסיעתם דס"ל חילוק זה שחילק הרב פ"מ ז"ל. כללן של דברים שלפי חילוק זה בנ"ד כיון שהבתים לא נפלו אלא הן עומדי' בעיניהם דל"מ אם נטל המשכיר שכירו' הבתים בתורת מוקדם פשיטא דלא יחזיר לשוכר שכירות דמשעת גירושין והלאה משום דא"ל הרי שלך לפניך. אלא אפילו לא נתן יתן דטעם א' לשניהם וכן משמע מדברי הרב פ"מ מדבריו שם יע"ש אמנם ראיתי תשו' להרב המבי"ט ח"א סי' מ' שנר' מדבריו דס"ל דאף אם הבית קיימת ונאנסה שאינו יכול לדור בה השוכר דדמי לנפל הבית דהוי פסידא דמשכיר שנשאל ע"מ ששכר מחבירו בית לזמן ואח"כ באו גויים והוציאו השוכר מן הבית ודרו בה. והשיב דצריך המשכיר להחזיר השכירות דלאחר נפילה דדומה לנפל הבית שפסקו מן הפוסקים דחייב המשכיר להחזיר השכירות דלאחר נפילה דדומה לנפל הבית שפסקו מן הפוסקים דחייב המשכיר להחזיר לו שכר הזמן שלא דר בה השוכר ואפי' לס' הרמב"ם שכתב בהשוכר את החמור ונאחז באנגרייא א"ל המשכיר הרי שלך לפניך וצריך ליתן לו כל דמי השכירות מ"מ אחר שחוזרת יטלנה השוכר וישלי' ימי שכירותו וכן לענין הבית אפי' היה בדרך הליכה כחמור מ"מ אחר שיצאו האנשים מן הבית יכול להשלים השוכר זמן שכירותו ועוד דבחמור נתפס מחמת השוכר ע"י הליכתו ומזלו דשוכר גרם אבל בבית דלא שייך האי טעמא דהבתי' במקומן עומדות ובין שהיתה שכורה ובין שהיתה ביד הבעלים היתה נאחזת בסבך האנגרייא אי א"ל בית זה יחזיר לו חצי השכירות. ולבסוף כתב א"כ בבתים יש ג' דינים חלוקים בבית זה אם נלקחה מחמת השוכר שאם היה המשכיר שם לא היתה נלקחת א"ל הרי שלך לפניך ולכשיצאו הגוים יחזור השוכר וישלי' ימי שכירותו לדעת הרמב"ם. ואם מחמת המשכיר חייב להעמיד לו בית אחר. ואם לא מחמת זה ולא מחמת זה כו' אינו חייב המשכיר להעמיד לו בית אלא מחזיר לו השכירות זהו תורף דברי הרב הנז' יע"ש. ואני בעוניי אחר שאלת המחילה מאת עצמותיו הקדושים לא אקבל את דבריו. חדא דכבר הוכחנו למעלה מדברי רבותינו בעלי התוס' ושאר רברוותא דס"ל דכשהבית קיימת פסידא דשוכר דוקא ולא דמשכיר דהרי א"ל הרי שלך לפניך ומזלך גרם אני מה הפסדתיך הרי כל קניינך לפניך דמשעה שמסר לו הבית ולא נשאר גבי משכיר לעשות לו שום דבר נתחייב השוכר בכל דמי השכירות תכף ומיד באותה שעה ואם השוכר נאנס שלא דר בבית מפני אונס דאתי ליה מעלמא ודאי דהוי פסידא דשוכר דמזלו של שוכר גרם דקי"ל שכירות לימיה ממכר ונסתחפה שדיהו של שוכר. ואע"ג דגבי נפל הבית לרובא דרברוותא קי"ל דמפסיד המשכיר הימים דלאחר נפילה ואמאי לא אמרי' נסתחפה שדיהו של שוכר כס' שאר הפוסקי' איכא למימר דנפל הבית שאני משום דאינה הדירה בעולם שכבר נפל הבית ומי ששוכר בית מסתמא שדעתו היה שיהיה אותו הבית ראוי לדור בו ולהכי כשנפל דין הוא שיפסיד המשכיר שכירות הימים שלא דר בו מחמת הנפילה. אבל אם הבית עומד בצביונו ובקומתו וראוי לדור בו אלא דנאנס השוכר שאינו יכול לדור בו מאונס דאתא ליה מעלמא כנ"ד שיד האומות תקיפה עלינו וכנדון דהרב המבי"ט שהגוי גירש את השוכר מלדור בו ודאי דפסידא דשוכר הוי לכ"ע דקניינו היא ודמי האי מילתא למ"ש מהר"ם ב"ב הביא דבריו המרדכי פ' האומנים דאם חלה המלמד דהוי פסידא דבע"ה משום דפועל קניינו דבע"ה הוא ונסתחפה שדהו של בע"ה ולא מצי טעין אדעתא דהכי לא שכרתיו יע"ש. ה"נ הרי המשכיר או' לשוכר הרי שלך לפניך כ"ז שהבית קיימת וה"ז דומה לשוכר את החמור ונאחז באנגרייא אפי' שאינה חוזרת דקי"ל שצריך לתת כל שכרו משלם כשהוא בדרך הליכתו משום דמזלו דשוכר גרם שהרי אינם מחפשי' בבתים ה"נ מזלו גרם. ומה שנסתייע הרב הנז' מההיא דחמור שחילקו בין דרך הליכתה ודייק מינה דבבית דלא שייך האי חילוק דהארץ לעולם עומדת ומש"ה בבית זה יחזיר לו המשכיר שאר השכירות. דייוק הלז אינו כ"כ לחייב למי שאינו חייב דשאני התם גבי חמור שכן דרך העולם לחפש אחר החמורים לאנגרייא והוי כמכת מדינא דקי"ל דהוי פסידא דמשכיר ולכן חילקו דאם בדרך הליכתו של שוכר שלא היו מחפשים בבתים נמצא דהשוכר גרם ולכן הוי פסידא דשוכר. ואם שלא בדרך הליכתו דהיינו שהיו מחפשים בבתים הוי פסידא דמשכיר דהא אף אם לא היתה ביד השוכר היתה נאחזת מבית המשכיר דאי לא הוי מכת מדינא ודאי דכל הפסידא הויא דשוכר. וא"כ בבית זה דנדון הרב הנז' דלא הוי מכת מדינא ודאי דפסידא אכיתפיה דשוכר קיימא דמזלו גרם. ותו ק"ל במ"ש דבבית זה יש בו ג' חילוקי דינים הא' שאם נלקחה הבית מחמת השוכר שאם היה המשכיר שם לא היתה נלקחת א"ל הרי שלך לפניך ולכשיצאו הגוים יחזור השוכר וישלים ימי שכירותו ק' דמנא ליה הא כיון דנדון דהרב הנז' דימהו לנפל הבית ובנפל הבית דס"ל להרא"ש דאינו נוטל המשכיר שכירות דלאחר נפילה אלא שכירו' דקודם נפילה. ואפ"ה אם חזר המשכיר ובנה אותו הבית ס"ל להרא"ש דאין לו שום זכות השוכר לחזור ולדור באותו הבית דפנים חדשות באו לכאן וכמו שיראה הרואה שם בפסקי הרא"ש יע"ש וא"כ לדעת הרב הנז' שדימה נ"ד לנפל הבית מנ"ל לו' דלכשיצאו הגוים דיחזור השוכר וישלים ימי שכירותו ומה זכות יש לו לשוכר עוד בבית זה כיון דמדמי לנפל הבית הרי אמרו כיון דנפל אזדא ליה ולא נשאר לו זכות עוד אפילו אם חזר המשכיר ובנה אותו הבית עצמו ושקולים הם ויבאו גם שניהם. וא"ת דשנא ושנא דטעמא דהרא"ש בבנין הבית הוי משום שמעולם לא נשתעבד הבית לשוכר אלא כשהוא עומד בשעת השכירות אמנם אם נפל שצריך להוסיף ולבנות הא ודאי לא קבל עליו ולהכי כתב הרא"ש דאם חזר ובנה אותו הבית עצמו דאין לו לשוכר עוד שום זכות בבית זה. משא"כ כשהבית לא נפל ועומד בעינו אכתי זכותו דשוכר לא פקע מיניה ולהכי ס"ל להרב הנז' דלכשיצאו הגויים חזר השוכר לזכותו הא' דקניינו הוא. ואם כך היא ס' הרב אדרבה לאידך גיסא הו"ל למידק דכיון דהבית עומד בעיניו ונאחז בסבך האנגרייא הסברא נותנת לומר דפסידא דשוכר הוי דנסתחפה שדהו שהוא קנינו כ"ז שלא נפל כס' התוס' והרבנים הנז"ל וכס' הרב פ"מ הנז"ל סוף דבר שדברי הרב המבי"ט בתשו' זו נפלאו בעיני וצל"ת.
4
ה׳באופן דנ"ד לפי האמור לא דמי לנפל הבית דשנא ושנא כדאמרן אלא י"ל דנ"ד הוי מדינא כיון דרוב רחוב של היהודים נגרשו מהבתים עפ"י גזרת המושל והדיין הגדול דקי"ל במכת מדינה דהוי פסידא דמשכיר ומחכיר דמנכה לו מחכירו וכדבעינן למימר. וכן מצאתי תשו' להרב מהרש"ך בח"ב סי' קצ"ח קרוב לנ"ד שנשאל על ראובן שהשכיר חנות לשמעון בשוק הקזאזיס בכ"כ לבנים לחדש ובא מאמר המלך יר"ה שיקחו כל הקזאזיס חנויות סביב הבג"י שטין וראו' תובע כל שכירותו משמעון שכן כתוב בשטר בין מליאה בין רקנית ושמעון טוען כו' והרב הנז' פטר את שמעון וא' מן הטעמים הוא משום מכת מדינה שכ"כ שם וז"ל. ועוד טעם אחר גדול מזה שגזרת מאמר המלך יר"ה לא היתה בפרטות על החנות המושכרת לשמעון לבד כי אם על כל החנויות הקזאזיס כו' א"כ דמי הך מלתא למכת מדינה דתנן בפ' המקבל המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אי מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו כו' דכיון דנ"ד גזר המלך על כל החנויות של הקזאזיס כו' דמי לנשדפה אדעתא דכולה באגא דאי אישתדוף רובא דבאגא כל אפייא שווין דהוי מכת מדינה. ואין לפקפק ולו' שכיון ששמעון נתחייב לפרוע שכירות החנות במעות אין לפוטרו מכח מכת מדינה כדתנן במתני' ר"י אומר אם קבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו דהא אמרי' עלה והוא גברא דקביל עליה ארעא למזרע בה תומי אגודא דנהר סבא אשתכר כו' אתא לקמיה דרבא א"ל נהר מלכא סבא לא עביד דמסתבר מכת מדינה היא זיל נכי ליה א"ל רבנן כו' לית דחש לה להא דר"י באופן כו'. דבר הלמד מעניינו הוא דבנ"ד נמי שגזר השר והדיין שיגרשו רוב אותו רחוב שהיהודי' דרי' שם ודאי דדמה לשדה שאכלה חגב ונשתדפה דהוי מכת מדינה דקי"ל דמנכה לו מחכורו ה"נ בנ"ד הוי מכת מדינה.
5
ו׳אמנם רואה אנכי דאכתי פלוגתא דרברוותא היא ומידי ספיקא לא נפקא והוא שהרב מור"ם בהגה' ח"מ סי' שכ"א כתב וז"ל וכ"מ שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא וכן פסק מהר"ם ב"ב על מלמד שגזר מושל העיר שלא ילמוד דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעה"ב ויש חולקי' וכו' דמכאן ולהבא בדין תורה קאי וכו' והסברא הא' נ"ל עיקר עכ"ל והס' הב' שהביא מור"ם ז"ל היא סבר' מהר"ם מפאדוה סי' כ"ו שנשאל על ראו' שהשכי' חזקת חנותו לשמעון על ג' שנים בכ"כ לשנה ואח"כ אדון העיר צוה לדיין שלא יעשה שום משפט לנגוש הערלים אשר קבלו בהלואה ברבית באמנה מהיהודים כי אם לאשר המה מלוים על המשכונות ואחר שעמד' הגזיר' הזאת כמו ט' חדשי' וראה שמעון שלא יוכלו לבטל הגזירה תלה שמעון שראו' ינכה לו משכירותו למפרע במשך הט' חדשי' אשר לא היה יכול להשתמש בהלואה באמנה רק המשכונות וראו' לא רצה. והשיב דדין זה הרי הוא בחזרה כדין המוכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע הלוקח בו דקיי"ל דהלוק' יכול לחזור בו אפי' אחר כמה ימים זהו תמצי' דבריו ז"ל יע"ש. וראה ראיתי להרב מהראנ"ח ז"ל בתשו' סי' ל"ח הביא הך תשו' בא"ד ונ"ד שנשאל על ראו' ושמעון שהשכירו חנותן ללוי ויאודה וקבעו זמן שישב בה לוי עם יאודה וכו' ואחר ימים יצא דבר מלכות וקצבו שערים על הסחורות עד שלוה רפו ידי קצת הסוחרי' ובעלי חנויות מלשאת ולתת בשופע כעין שהיו עושי' עד הנה וכו' ועתה מבקשי' המשכירי ליפר' מלוי כל השכירות עד תום הב' שנים וכו' והמשכירי' משיבין על טענה זו כי הגזירה איננה לבלתי התעסק בעסק הסחורות רק שער הוא שחידשו מחדש ועוד כמה טענות טענו יע"ש והרב הנז' השיב לטענה זו וז"ל ולענין מה שהשוכרי' באים לחזור בהם מהשכירות מחמת קצבת השערים לכאורה נר' שהדין עם המשכירי' כיון שקלקול זה אינו תלוי כלל בחנות ולא בא מחמתו אלא בסחורת הנמכרים שם והמשכירים א"ל הרי החנות לפניך והביא אתה סחורות ומכור בה ולא הוי כמו ספינה שטבעה וכו' עד כל הני לא דמו וכו' אבל הכא הוא סבר מחוץ דעלמא ואינו בדין זה אבל בתשו' מהר"ם מפאדו' כול וכו' עד אלא שעדיין יש לחלק דהתם כל שבח החנות לא היה אלא רשות המלך שהיה למחזיק החנות להלות ברבי' והרשות ההיא היה שהיו שוכרי' זה מזה וכיון שגזר המלך שלא ילוו נפל פיתא בבירא ונתבטל השבח ההוא ונתקלקל והוי כמו אכלה חגב או יבש המעיין או חמור והבריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הכא לא דמי כלל כדכתי' עכ"ל. ונדון זה דמהר"ם מפדווה ז"ל לפי חילוק דמהרנ"ח ז"ל דמי לנדון דמהרש"ך ז"ל ח"ב הנז"ל שהיא תשו' הקאזיזיס שגזר עליהם המלך שיקומו מאותו השוק וילכו ויקחו חנויו' סביבו' הבשיג'טין כנז"ל שהיא חשו' ודימה אותו הרב לאכלה חגב כנז'. מעתה אעלה ואשובה למ"ש לעיל שסברא אחרונ' שהבי' מור"ם ז"ל היא התשו' דמהר"ם מפאדוה ז"ל הנז"ל ומור"ם ז"ל חלק עליו וכתב שם בהגהה והס' הא' נ"ל עיקר ותשו' דמור"ם ז"ל ומה שהשיג ע"ד מהר"ם מפדווה הלא היא כתו' בס' הישר שלו בדרכי משה בס"י זה. ועיין בהרב הסמ"ע סי' שכ"א שבא בדרך ארוכה והביא רוב דברי תשו' מהר"ם מפאדוה והביא ג"כ דברי דרכי משה ומה שהשיג עליו מור"ם ומה שנסתייע מור"ם מתשו' מהר"ם ב"ב שהביא דבריו המרדכי פ' האומני' בדין מלמד שאי אי' לו ללמד מפני גזרת המושל דפסק שם דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בע"ה. והאריך שם הסמ"ע ז"ל לקיים דברי מהר"ם מפאדוה ולהפיץ ולהדיח מעליו כל ההשגות שהשיג עליו מור"ם. גם מה שנסתייע מור"ם מתשו' מה"רם ב"ב מההיא דמלמד להשיג ע"ד מהר"ם מפדווה יראה הרואה עם כמה יגיעות יגע אותו צדיק ליישב דברי מהר"ם ב"ב במ"ש דכל ההפסד על בעה"ב דאין הדברי' כפשוטן אלא ר"ל שההפסד יהיה על שניהם והכריח הדבר ממה שהביא המרדכי דברי מהר"ם ב"ב ולא כתב תיבת כל ולא ה' דההפסד אלא הפסד על בעה"ב כאשר האריך שם יע"ש וטעמו ונימוקו עמו דאי כפשטן של דברים למה יהיה ההפסד על בעה"ב והרי כמו שהמלמד מוכן ומזומן לקיים תנאו גם בעה"ב הרי הוא מוכן לקיים תנאו אלא שאי איפשר להם לשניהם לקיים תנאם מפני גזרת המושל ואין לתלות במזלו על זה יותר מבשל זה. ובעיני דבריו אלו נכונים בטעמן. אמנם הרב הש"ך שם סי' שכ"א כתב שדברי הסמ"ע אינן מוכרחי' ובפרט מ"ש שההפסד יהיה על שניהם ואישתמטיתיה דברי ההגהות אשירי דף קמ"ט פ' האומני' שכתב שנותן בעה"ב כל שכרו. גם מה"רם מפאדו' גופיה סי' פ"ו כתב בהידייא שבע"ה נותן לו כל שכרו יע"ש ודברי הש"ך במ"ש דדברי מהר"ם ב"ב אין סתירה לתשו' מהר"ם מפאדוה קשים בעיני לא ידעתי אכנם ודבריו צל"ע. ותו דלדידהו היכי תיסק אדעתין דמהר"ם ב"ב יאמר דיהיה כל ההפסד על בעה"ב והרי הוא ג"כ מוכן לקיים תנאו ואמאי יהיה כל ההפסד עליו וכמ"ש הסמ"ע באופן דלדידהו דברי מהר"ם ב"ב הן כהלכתא בלא טעמא. סוף דבר נקטי' שדברי מהר"ם ב"ב בדין זה בפלוגתא דרברוותא היא דלס' הסמ"ע ההפסד יהיה על שניהם. ולס' מור"ם והש"ך ומהר"ם מפאדוה לדעת הש"ך כל ההפסד יהיה על בעה"ב. וכיון שכן נ"ד דדמי לנדון דמהר"ם ב"ב דהוי מכת מדינה שהיא גזרת המושל שלא ילמדו מלמדים ה"נ נ"ד דגזר השר והשופט וגרשו רוב הרחוב של היהודים נמצא דהוי פלוגתא דרברוותא דלס' הסמ"ע ההפסד יהיה על שניהם השוכרי' והמשכירי' דמאיזה טעם יהיה ההפס' על א' יותר מחבירו והרי שניהם יכולים לקיים תנאם ואריה הוא דרביע עלייהו שהיא גזרת השר ולס' מור"ם והש"ך ההפס' כולו יהיה על המשכירי' כי היכי דבמלמד ס"ל דכל ההפסד הוא על בעה"ב. אמור מעתה דנ"ד במחלוקת היא שנויה הרי לך מחלוקת א' בין האחרונים בנ"ד. ועוד זאת יתירה דאעיקר' דהאי מילתא מצינו מחלוקת אחר בראשוני' והוא דתנן במתני' פ' המקבל המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו ואם אינו מכת מדינה אין מנכה לו מחכורו. ופי' רבי' עובדייא מכת מדינה שאכלה חגב או נשתדפו רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה. והרב תי"ט זלה"ה כתב וז"ל פי' הרב כו' ובגמ' ה"ד מכת מדינה דאישתדוף רובא דבאגא ופרש"י רוב הבקעה שזו היא בתוכה. ותמהני דאי הכי מאי או דקא' ומצאתי בהר' המגיד כו' דגרסת הרמב"ם רובא דבאני וזהו כולל רוב הבקעות שבעיר כו' ומשמע דטובא איכא בינייהו כו' להרמב"ם אפי' נשתדף כל הבקעה שזו היא בתוכה לא הוי מכת מדינה משא"כ (להרמב"ם) [לרש"י?] ואיפשר לי לומ' שהרב כתב לתרוייהו לענין דינא כו' מכל מקום לעיקר דינא איפשר לדון בתרוייהו דכל ספק ממון אזלינן לקולא לנתבע כו' דאי הוה עובדא כס' רש"י אזלי' אבתריה ג"כ להקל מעליו ואי הוה עובדא כהרמב"ם אזלי' אבתריה להקל מעליו עכ"ל הרב תי"ט.
6
ז׳הרי מחלוקת אחר בין הראשונים בין רש"י והרמב"ם בעיקר מכת מדינה והר' תי"ט הסכים לדון להלכה דכיון דפלוגתא דרברוותא הוי עיקר דין זה דמכת מדינא הוי ספק ממון ובכ"מ אמרי' ספק ממון להקל לנתבע כנז"ל וכיון שכן נמצא נ"ד הדבר תלוי במחלוקת האחרונים כמש"ל. גם מצינו דבעיקר דין מכת מדינ' דאפליגו בה תנאי כת הקודמי' רש"י והרמב"ם ולהכי הנלע"ד לענין הלכה ולמעשה בנ"ד דממונא היכא דקאי ליקום ואזלינן בה לקולא לנתבע דהיינו שאם נתן השוכר כל השכירות למשכיר בתורת מוקדם ואחר הגזירה תובע שכירותו דלאחר הגזיר' מהמשכיר הרי המשכיר הוא תפוס והוא נתבע אזלינן לקולא ולא יחזיר שכירות המגיע לשוכר מזמן הגזירה והלאה ואם לא נתן השוכר השכירו' עדיין הוא תפוס והוא הנתבע ואזלי' לקולא ולא יתן כל שכירות של השנה כולה כי אם דוקא שכירות הזמן דקודם גזירה ולא דלאחר גזירה. כללן של דברים דהיכא דקאי ממונא ליקום כס' הרב מהראנ"ח כמש"ל כותיה ולא מטעמיה דדמי לנפל הבית אלא מטעמא דמכת מדינה כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
7