אדמת קודש, אבן העזר כ״וAdmat Kodesh, Even HaEzer 26
א׳שאלה אברהם היה נשוי עם רחל אשתו ושהה עמה י"ח שנים ולא ילדה זש"ק ובראו' אברהם הנז' שלא זכה להבנות ממנו הלך לעיר אחרת ונשא שם אשה אולי יבנה ממנה. ויהי כשמוע רחל הנז' שנש' בעל' אשה אחרת עין במר בוכה לאמר שרצונה להתגר' מבעל' ובאה בטענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה. ולפי הנשמע מהרוכלים המחזירין בעיירות שבעלה ה"ר אברהם הנז' אינו רוצה לגרשה. הנה כי כן רחל הנז' לשא"ול הגיעה אם כופין לגרשה בטענ' זאת דבעינ' חוטר' כו' או לא עוד טוענת מ' רחל הנז' דאת"ל דאין כופין לגרשה לפחות שיפריש לה בעלה מנכסיו ממון עד כדי כתובת' ויניחנו במקו' בטוח לקרן קיים וממה שיעלו הנכסים לריוח קיים תפרנס עצמה באופן שאם ילך בעלה מהעיר למקום שנשא שם אשתו השניה ויתעכב שם ושמת את אשתו אשר לקח שנה או שנתים ביני ביני לא תמות ברעב. וכפי הנשמע שבעלה ה"ר אברהם הנז' כבר הגיעו לו דברי אשתו וממאן גם בזה ואו' שהן בעודינו חי על פני האדמה יזון ויפרנס את אשתו כימי עולם וכשנים קדמוניות ביתר שאת ובמידה גדושה. מעת' יורינו המור' לצדקה אם יש ממש בטענות רחל הנז' והדין עם מי משניהם ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה הכצעק' הבאה אלי שטוענ' עניה סוערה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה זו אינה צריכ' לפנים וכבר האי מלתא אמורה ביבמות ס"פ הבא על יבמתו ההיא אתתא דאתאי לקמיה דר' אמי א"ל הב לי כתו' א"ל זיל לא מפקדת א"ל מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך איתת' א' כי הא ודאי כפינן. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן א"ל לא מפקדת א"ל לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה א"ל כי הא ודאי כפינן. ופסקו הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' אישות וז"ל האש' שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה אע"פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכ' היא לבנים לזקנותה וכופין אותו להוציא' וכו' ומרן נמי הכי פסק בשולחן הטהור א"ה סי' קנ"ד וז"ל האשה שתבעה גט בטענה שאינה ראויה להבנות ממנו אין שומעין לה ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ אם שהתה עשר שנים ולא נתעברה וכו' כופין אותו להוציא וכו' וכן פסקו הפוסקים כולם כא'. אכן יש לי קצת עייון בדברי הרמב"ם ז"ל שסתם את דבריו וכתב האשה וכו' מפני שלא ילדה כו' דמשמע מתוך דבריו דלא בעינן שתבא בטענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה. ולכאורה ק' דמדברי הש"ס מוכח דלא כייפינן ליה לגרשה אלא כשבאה בטענה זאת דבעינן חוטרא לידה וכו' וכמ"ש הטור ומרן ז"ל כנז"ל. וצריך להתיישב בדבר מדוע הרמב"ם ז"ל סתם את דבריו דהא איפשר לו' דמדלא טענה האשה טענה זאת בפי' איפש' לו' דאיהי היא ס"ל דאש' מפקדא אפריה ורביה ומפני כן אין ראוי לכופו לגרשה דלא כייפנן אלא כשבאה בטענת דבעינן חוטרא לידה וכו' הא לאו הכי לא וע"צ הדוחק נ"ל לו' דמ"ש הרמב"ם ז"ל צריכה היא בנים לה לזקנותא לאו למימרא דאנן טענינן טענה זו בעדה. אלא שהן הנה טענת האשה שתובע' גט מבעל שאומר' שאינו יורה כחץ וגם שצריכה בנים לזקנותה דבעיא חוטרא כאמור בש"ס כצ"ל ע"צ הדוחק (א"ה עיין בס' בני דוד) אכן בזה הושוו לדעת אחד כל הפוסקי' הרמב"ם והטו"ר ומר"ן ז"ל דבעינן שבכלל הטענה הנז' שתטעון ותאמר שבעלה אינו יורה כחץ כמבואר בדבריהם ז"ל ומשמע דאם לא טענה טענ' זו דאינו יורה כחץ דלא כייפנן ליה להוציאה א"כ דון מינה לנ"ד דהאשה הזאת שלא אמרה טענה זאת שבעלה ה"ר אברהם אינו יורה כחץ נראה לכאורה לנ"ד דלא כייפנן ליה להוציאה ונפקא מינה ג"כ לנ"ד שאם ירצה הבעל לפוטרה בגט דאין לה עליו כלום אפי' עיקר כתובה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל לעיל וז"ל ואם אמרה איני יודעת אם ממני או ממנו אין לה עיקר כתוב' כמ"ש וכו' עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ עכ"ל ה"נ בנ"ד כיון שאינה טוענת מ' רחל שבעלה אינו יורה כחץ הוי כמי שאינה יודעת ומפסדת אפי' עיקר כתובה כשירצה הבעל לגרשה. מ"מ י"ל דבנ"ד אפי' שהאש' אינה טוענת שבעל' אינו יורה כחץ אפי' הכי כופין אותו להוציא' שהרי הרמ"א בעל ההג"ה כתב וז"ל והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו בנים אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ וכו' והיא סברת התוס' והרא"ש ז"ל שהכריחו שלא נאמר דין זה אלא כשעברו עשר שנים ולא ילדה וע"כ לו' שהאי' יש לו בנים דאי לא תיפוק לי דכופין אותו לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ומה לנו בטענתו אלא ע"כ צ"ל שהאיש כבר יש לו בנים דמ"ה לא כייפינן ליה להוציא אלא מחמת טענתה ואז צריכה היא לטעון שאינו יורה כחץ מאחר שבעלה כבר יש לו בנים יע"ש בתוס' ובהרא"ש ז"ל באורך ולפי זה דבנ"ד דקים לן שפיר שה"ר אברהם מעולם לא היה לו בנים כלל א"כ אף שלא טענה דבעלה אינו יורה כחץ לא איפכת לן. וחזר הדין לכמות שהיה דכופין אותו להוציא בטענה שאמר' אשתו דבעייא חוטר' לידה ומרה לקבור' בלחוד ואגב ראיתי בהרי"ף דברי' קשין מלבד מ"ש מוהריב"ל חלק ג' סי' ג' עמ"ש הריף ז"ל ס"פ הבא על יבמתו גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה נאמנ' מ"ט איהו לא קים ליה ביור' כחץ ואיהי קים לה ביורה כחץ חזינא לגאון וכו' ואנן לא ס"ל הכי דלא אתא ר' אמי לאשמעינן דין משנה ראשונה אלא הא דר' אמי על מתני' דהכא אמרה דתנן נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה וקא מבעייא לן השתא היכא דשהא עמה עשר שנים ולא ילדה וקא אתי ואמר מינה הוא כו' עד וק' א' ר' אמי דברים שבינו לבינה נאמנת דאיהי קים לה בי"כ הילכך לא מצי לאפוקה עד דיהיב לה כתובה וליכא למיחש לשמא נתנה עיניה באחר דהא אנן מפקינן לה בע"כ אבל משנה ראשונה לאו על הדין עיקרא אמרה אלא במי שלא שהתה עשר שנים וקא אתיא איהי למתביעיה לאפוקה ולמיתן לה כתובה ואיהו לא קבעי לאפוקא וכו' יע"ש ומוהריב"ל ז"ל הקשה על הרי"ף וז"ל ותו איכא למידק בדברי הרב האלפס"י ז"ל דכיון דתלי טעמא משום דלא תבעה למיפ' לא חיישינן לשמא נתנ' עיניה באחר א"כ אמאי אצטריך לאוקמה ההיא בעיא אחר ששהתה עשר שנים דמשמע דוקא אחר ששהתה אבל קודם ששהת' אינה נאמנת והרי אפי' קודם עשר שנים נאמנת אם היא לא תבעה למפק ע"כ תורף דבריו ומלבד קו' זו כי רבה היא תו ק"ל על הרי"ף והרא"ש ז"ל אינהו עובדי דתלמודא דההיא איתתא דאתאי לקמיה דרב נחמן דבעיא לאפוקה נפשה מבעלה בטענ' דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה ואמר כי הא ודאי כייפנן והביאה הרי"ף ז"ל לפסק הלכה וכן הרא"ש ז"ל והשתא קשה דלמא באינהו עובדיה דתלמוד' פסקו דכייפנן והא בהני עובדי איהי תבעה למיפק נפשה מבעלה ואמר רב נחמן כי הא ודאי כייפנן. ולדידהו ז"ל אמאי לא איחוש לשמא נתנה עינה באח' מאחר דאיהו לא בעי למפק לה אלא היא בעיא לאפוקה נפש' מבעלה ויש לנו לחוש לשמא עיניה נתנה באחר והם ז"ל פסקו כרב נחמן דכייפנן ליה להוציא ובאמת קושיא זו לפי עניות דעתי היא קו' עצמית והתימה על מהריב"ל ז"ל שלא תמה על הרי"ף ועל הרא"ש ז"ל תמיהא זאת.
2
ג׳והנה לקו' שהק' מהריב"ל ז"ל נר' לתרץ לפי קוצר ע"ד דהה"נ שהרי"ף ז"ל לא הוה צריך לאוקומיה ההיא בעיא בששהתה עשר שנים משום דעיקר החילוק הוא בין כדיאיהו בעי לאפוקא לכדאיהי בעיא לאפוקא נפשה מבעלה אלא שהרי"ף ז"ל הכריחו לפ' בעייא זו דמיירי בששהתה עשר שנים מסייום לשון ובעיא דאמרי' התם בסייום הבעי' אמר איהו איזיל אינסוב איתתא ואיבדוק נפשאי א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתו' שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתו'. והדברים ממשמשי' ובאים דמיירי הך בעיא בששהתה עשר שנים ולא ילדה דאי איירי בתוך עשר שנים התם לאו כל כמיניה לו' איזיל ואינסיב איתתא ואיבדו' נפשאי דבתוך עשר שנים לא מצי למטען הכי דלאו כל כמיניה לטעון האי טענה דאין לו רשות לא להוציא ולא לישא אשה אחרת על אשתו בתוך עשר שנים כדיליף לה תלמודא מקראי יע"ש. ומכח סייום בעיא זו הוכרח הרי"ף ז"ל לפרושי הך בעיא בששהתה עשר שנים ולא ילדה. דאי לאו הך סייום בעיא זו לא הוה מפ' לה הרי"ף ז"ל הך בעיא בששהתה עשר שנים ולא ילדה שחלוקו בין הכי ובין הכי מתוקמא. זה נ"ל הכרח נכון ליישב דברי הרי"ף ובזה אזדא לה תמיהת מהריב"ל ז"ל (עיין מ"ש הרב המח"בס זה סימן א').
3
ד׳ובהכי נמי מתרצתה מאי דק"ל לכולהו רברוותא מאינך עובדי דהש"ס דאמאי לא ניחוש לשמא נתנה עיניה באחר דהשתא לא ק' ולא מידי דמאחר שהוכיח הרי"ף דר' אמי מיירי כששהתה עשר שנים דאיהו בעי למיפק לה דתו לא חיישינן לשמא נתנה עיניה באחר הני נמי ס"ל דאינהו עובדי תלמודא מיירי נמי דכבר שהו עשר שנים ולאחר עשר אתיה איהי לאפוקא נפשה מבעלה בטענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה ולהכי מהימנא וכייפינן ליה לגרשה דכיון דמיירי דאתו לאחר עשר שנים דתו ליכא למיחש לשמא נתנה עיניה באחר דהא אפילו דאיהו לא בעי לאפוקה אנן מפקינן לה בע"כ. דאילו הוה אינהו עובדי בתוך עשר היכי א' רב נחמן כי הא ודאי כייפי' ליה. ולמה כייפינן ליה והא לא עדיפא איהי מיניה שהוא מצווה על פר' ואינו מוציא עד לאחר עשר וכמ"ש ה"ה ז"ל (א"ה עיין במהרי"ט צהלון סי' מ'). וגימגום דברים אנכי הרואה בדברי הרמב"ן בתשו' סי' קל"ט במ"ש בסייום דבריו סמוך ונראה וז"ל ואעפ"י שעכשיו אינה נאמנת בטענת אינו יורה כחץ והוא אין מודה אין כופין הבעל לעולם אפי' לאחר עשר שנים וכן נראה מדברי הרי"ף ביבמות אבל הרמב"ם ז"ל כתב דלאחר עשר שנים כופין ואין נראה כן עכ"ל. ולכאורה ק' דאיך כתב הרמב"ן דהרי"ף פסק דבטוענת אינו יורה כחץ דאין כופין הבעל להוציא לעולם אפי' לאחר י' שנים והרי מדברי הרי"ף ס"פ הבא על יבמתו מוכח להיפך כמש"ל יע"ש אם לא שנאמר דס"ל להרמב"ן כדברי הרי"ף דההיא דס"פ הבא על יבמתו דפסק הרי"ף דכופין להוציא בטענת אינו יורה כחץ מיירי בבאה בטענה נמי דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה הא לאו הכי שאינה באה בטענה דבעינא חוטרא לידה כו'. אלא שטוענת אינו יורה כחץ בלחוד לא כייפינן ליה להוציא אפי' לאחר עשר והן הן הדברים שייחס לס' הרי"ף בתשובה אלא שעדיין לבי מהסם בזה דאי איפשר לומר שזה היתה כונתו דממ"ש אחר כן אבל הרמב"ם כתב כו' נראה שאין זה כונת הרמב"ם וזה אינו שהרי הרמב"ם ז"ל פי' דלאחר עשר כופין בטענת דאינו יורה כחץ ובבאה בטענה נמי דבעינא חוטרא לידה כאשר יראה הרואה בדברי הרמב"ם ז"ל כנז"ל. ונמצאו הרי"ף והרמב"ם שווין בדין זה וא"כ איך הרמב"ן ז"ל עשאן חלוקי' בעיסתן והם רעים ואהובים וא"כ מוכרחים אנו לומ' שאין מ"ש היה דעת הרמב"ן אלא הדברי' כפשטן וא"כ הדרא קו' לדוכתא וכעת דבריו צל"ת.
4
ה׳איברא שמדברי תשו' זו הנז' נראה דס"ל דבמקום דמהימן לה לאשה כמו בטענת דאינו יכול לשמש כדרך כל הארץ כתב איהו ז"ל דעכ"פ דצריכה האשה לבא בטענ' דבעי' חוטרא לידה ומרה לקבור' דאי לא באה בטענה זו דלא כייפי' להוציא. שכ"כ בא"ד ודע כי אפי' במקום שהיא נאמנת ורוצה להתגרש או' לה למה את רוצה להתגרש ומה לך לבנים והלא אינך מצווה על פ"ו וכו' ואם טוענת ואף על פי כן היא רוצה להתגר' לפי שהכל יודעי' למה כלה נכנסה לחופה אין משגיחין בדבריה כו' ואם טוענת אף על פי כן אני רוצה לבנים כדי שיסייעוני לימי הזקנה או שיתעסקו בקבורתה שומעין לה כו' עכ"ל. דמכלל דבריו אלו נראה דאם לא טענה טענה זאת דבעינן חוטרא לידה. אלא סתמא אמרה דאין הבעל יכול לשמש כדרך כל הארץ דלא כייפינן ליה להוציא. וזה סותר למ"ש סי' קמ"א שכתב שם בא"ד וז"ל ועוד נראה דהכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה ועל דעת כן נשאת לו הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול יוציאנה בגט וכ"ש בבאה מחמת טענ' דאמרה בעינא חוטרא לידה כו' הרי שכתב כאן דאפי' טוענת סתם שאינו יכול דכייפינן ליה להוציא בגט והוא היפך מ"ש בתשו' סי' קל"ט. תו ק' טובא דבתשו' קל"ט כתב דאם טענה דהכל יודעי' כלה למה נכנסת לחופה דאין משגיחין בדבריה ואילו בתשו' דסי' קמ"ה כתב להיפך דנראה דאף אם לא טענה טענה זאת דהכל יודעים כו' אנן טענינן בשביל' שכ"כ ועוד נראה דהכל יודעים כלה כו' דמשמע שטענה זאת היא טענה אלימתא וחזקה. אמור מעתה נמצאו דברי הרמב"ן דפלגן בהדייהו. והעולה בדעתי דעת הדיוט ליישב דברי הרמב"ן להשוות את מדותיו הוא דמ"ש בסי' קמ"א הוא העיקר דמן הדין אשה שטוענת על בעלה דאינו יכול לשמש כדרך כל הארץ בלחוד דכייפינן ליה להוציאה בגט ואינה צריכה לטעון דבעי' חוטרא לידה משום דכיון שטוענת טענה זו דאינו יכול דהוי מלתא דתרוייהו ידעי דמשום הכי היא נאמנת ס"ל להרמב"ן דשורת הדין דבהאי טענה דאינו יכול בלחוד סגי ותו אינה צריכה לטעון שום טענה אחרת כלל. והנך עובדי דתלמודא דמצינו שחקרו בדברי האשה עד שטענה דבעי' חוטר' לידה ס"ל להרמב"ן ז"ל דמיירי שלא טענו טענה זו דאינו יכול דהוי מלתא דידעי תרוייהו דאילו היו טוענין טענה דאינו יכול תו לא היו צריכים לחקור עוד בדברי האשה אלא דהתם איפשר לומר שבאה בטענת שאינו יורה כחץ ומ"ש בתשו' קל"ט ההוא לרוחא דמלתא כתבה הטוב וישר לחקור בדבר ועצה טובה קמ"ל והכי דייק במלתיה שכתב ודע כי אפי' במקום כו' או' לה למה את רוצה כו' דממ"ש או' לה כו' ולא אמר צריכים לומר לה את רוצה כו' משמע שהוא בדרך עצה טובה ולא שמן הדין הוא כנ"ל ע"צ הדוחק. או כלך לדרך זו במ"ש התוספות והר"ן דאוקמוה אינהו עובדי דתלמודא שיש לו לבעל בנים להכי לא כייפי' ליה להוציא לפי שהוא כבר קיים פ"ו ולהכי בעינן שתבא בטענה דבעינן חוטרא לידה ומרה לקבורה כדי לכוף אותו להוציאה יע"ש. וע"פ זה איפשר לישב דברי הרמב"ן בתשו' דסי' קל"ט מיירי ביש לו בנים ולהכי כדי לכוף אותו להוציא בעינן שתבא בטענה דחוטרא לידה ומרה לקבורה דאי לאו הכי אין בידינו לכופו. ובתשו' דסי' קמ"א מיירי שאין לו לבעל בנים דבלאו הכי אנן כייפינן ליה להוציא כששהא עשר שנים ולהכי לא בעינן שתטעון דבעיא חוטרא לידה כו' אלא דבטענה זו דאינו יכול בלחוד דייני' ליה להוציא וידעתי נאמנה שאין זו דרך צלולה בדברי הרמב"ן לפי דאי איירי בהכי הרמב"ן לא היה לו לסתום אלא לפ'. הא אין לך לו' אלא כדפרישית מעיקרא ותפוס לשון א' דבהכי ניחא טפי דבהך תשו' פסק בפשיטות דבטוענת אינו יכול דאפילו בסתם דכייפינן ליה להוציא ולא חשש לס' הרמב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי דס"ל דבהך טענה דאין כופין אלא מבקשין ממנו. ובתשו' דסי' קל"ט אחר שפסק דבטענת אינו יכול דנאמנת וכופין ובסייום דבריו חשש לס' הרמב"ם ודעמיה שכ"כ וז"ל סוף דבר שעמוק ותלוי בגדולי עולם ואל תכניס עצמך בין המצרים לכוף להוציא אשה מבעלה כו' הרי לך התשו' זאת חשש לסב' הרמב"ם ודעמיה ובתשו' דסי' קמ"ה לא חשש ודאי הא אין עליך לו' אלא כדאמרן מעיקרא דבתשו' דסי' קמ"ה כתב מה שהוא שורת הדין לפי דעתו ובתשו' דסי' קל"ט כתב מה שראוי לעשו' לפנים משורת הדין לצאת י"ח מס' הרמב"ם וסיעתו בדרך עצה טובה כדאמרן מעיקרא ולכן מי שיש בו כח הבורר את אשר יבחר בו יקריב אליו ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"ס.
5
