אדמת קודש, אבן העזר כ״חAdmat Kodesh, Even HaEzer 28
א׳שאלה ראובן נפטר לב"ע במגיפה וחיי לרבנן ולכל ישר' שבק ואחר ימים נפטרה רחל אשתו מאותו חולי ג"כ בלתי זרע של קיימא וגם לא נשבעה רחל שבועת אלמנה ועתה יורשי האשה רוצים לירש כתו' ויורשי הבעל טוענים שאין להם ליירש כלום כיון שלא נשבעה רחל שלא התפיסה צררי והיורשי' אינם יכולים לישבע דאין אדם מוריש שבועה ליורשו וכמ"ש אין אדם מוריש שבועה לבניו. ויורשי האשה טוענים דכיון שמת ראו' בחולי המגפה דהוי כמיתה פתאומית לא חיישי' לצררי ויש להם ע"מ לסמוך בטענה זו בגדולי ההוראה כי על כל אלה יורנו המורה לצדקה מי משניהם זוכה בטענתו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה נלע"ד דיורשי הבעל הן הנה הזוכי' בטענת' שטענו שכיון שלא נשבעה האל' שבועת אל' שאין ליורשי האשה לירש וידם על העליונה וכמ"ש הרי"ף בר"פ מי שהיה נשוי ובסוף פ' הנושא יע"ש וכ"כ הרמב"ם פי"ו מה' אישות וז"ל מתה האל' קודם שתשבע אין יורשיה יורשי' מכתו' כלום שאין לה כתו' עד שתשבע כו'. וכ"כ הטור א"ה ריש סי' צ"ו וז"ל אין האל' כו' שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה יע"ש. וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשו' סי' תצ"ב וכ"פ מרן הקדוש בשולחן הטהור שם להלכה בלתי ספק יע"ש. וכן הוא מוסכם ג"כ מכל האחרונים ז"ל. אמנם אנכי הרואה מבין ריסי עיני יורשי הבעל נר' דס"ל שיורשי האשה לא ירתי כלל כלל לא ולא צדקו בזה וצריך להעתיקו מס' זו דהא קי"ל דבכל מידי דאשה היתה גובה מהם בלא שבועה ה"נ יורשיה ירתי לה וכמ"ש הטור ומרן שם באותו פ' ובאותו מקום יע"ש ואפי' בדברי הצריכים שבועה אם תפסה האשה איכא פלוגתא דרברוותא לענין היורשים וכמ"ש הרב מור"ם בעל ההגהה שם יע"ש. ולהיות דבנ"ד לא תפסה האשה כלום אין לנו עסק בפרט הלז. אכן במאי דלא גביא אלא בשבועה הדין עם יורשי הבעל. וגדולה מזו כתב אבי התעודה הוא מהרי"ט בח' ח"מ סי' פ"ט שכל שמתה האשה ולא נשבעה אפילו שבחיי האל' עמדו מערערין על קרקע א' וב"ד נתנו לה פסק דין שהקרקע מהאל' אם מתה האל' בלא שבועה בחזקת יורשי הבעל קאי ואין יורשיה יורשי' אותו יע"ש. נמצא שטענת יורשי הבעל היא טענה גמורה בריאה וחזקה והאריכות בזה הוא להג הרבה ויגיעת בשר. ומה שטענו יורשי האשה שכיון שמת ראובן במגיפה לפני ה' דאין לחוש לצררי שכן נמצא דסברי רבנן סבוראי כן הדבר שרבותינו בעלי התוס' הן הנה אשר הולידו סברא זו בפ' מי שמת דף קנ"ח על מתני' דתנן נפל הבית עליו ועל אשתו כו' ובה"א נכסי' בחזקתן כו' והתוס' הקשו למ"ד בחזקת יורשי הבעל למה לי טעמא דחזקה ת"ל שאינם יכולים להיות בחזקת יורשי האשה לפי שהיא צריכה שבועה על כתו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו כדא' רב ושמואל בס"פ כל הנשבעים וקי"ל כותייהו. ותירצו תחילה מה שתירצו ועוד תירצו משם ר"ש דלא שייך הך טעמא דאין אדם מוריש שבועה לבניו הכא דהא אינה טעונה שבועה אלא משום דחיישי' דילמא מתפיס לה צררי והיינו כגון שהלך למ"ה דאז מתפיס לה צררי אבל נפל עליו כו' שהוא בפתע פתאום ליכא למיחש להתפסת צררי ור"י דחה תירוץ זה בב' ידים יע"ש. ונראה דאע"ג דר"י דחה תירוץ זה דר"ש מ"מ הרא"ש בתשו' קיימה וקבלה להלכה ולמעשה שכ"כ בריש כלל פ"ה וז"ל אבל האידנא שאנו מגבי' כתו' לכל יורשי האלמנות שקדשו ולא חיישי' לצררי ואנו סומכי' על תירוץ דר"ש מינדיל שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא ציוה לביתו לא חיישי' לצררי וכן היה דן ר"מ והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ יותר משני תירוצי' דר"י כי האידנא כתו' נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי כו' יע"ש. הרי דהרא"ש תפס ס' זו דר"ש להלכה. אמנם קצת יש לדקדק בסייעתא זו שנסתייע מהר"ם לקבוע הלכה כר"ש מטעם שהאידנא כתו' נשותינו מרובות כו' דלכאורה נר' דאינה סייעתא כ"כ דאם טעם זה הוא כדאי וראוי לסמוך עליו א"כ לפי טעם זה כל יורשי אל' דעלמא יגבו כתו' אף שלא נשבעה האל' מאחר דלא חיישי' להתפסת צררי משום הך טעמא דהאידנא כתו' נשותינו מרובות ומדברי הרא"ש נר' שלא היה דן ר"מ כן אלא באל' שמת בעלה פתאום דוקא ולא בשאר אלמנות דעלמא וצריך לידע למה. וא"ת שטעם זה אינו מספיק לשאר נשי דעלמא גם הוא משענת קנה רצוץ למת פתאום ואיפשר לומר שכוונתו ע"ד שאמרו תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת כצ"ל.
2
ג׳וראיתי בתשו' עדות ביעקב סי' כ"ה שהביא בא"ד הך תשוב' דהרא"ש שכתב שראה את רבו מהר"ם שהיה דן הלכה למעשה כנז"ל שכתב וז"ל ור"ל דאע"ג דהתוס' שם כתבו דאין נראה זה לר"י משום דאיפשר דתפסה מחיים מ"מ כיון דהאידנא צררי לא שכיח אין לחוש להם.
3
ד׳והנה הרב הנז' אע"גב שצידד מס' כמה צדדים לזכות לאל' דנ"ד שמתה בעלה במגיפה שתגבה כל כתו' משלם והביא כמה ראי' לדבר לו' דהאידנא לא חיישינן להתפסת צררי כאשר האריך שם יע"ש. אפ"ה נלע"ד דבנ"ד יודה הרב הנז' דחיישי' לצררי דהא כל עצמו דהרב הנז' שם שכתב דלא חיישי' לצררי הוא מתרי טעמי חדא דאישתמודע ליה בנ"ד שבעלה של אשה זו דנ"ד לא היה אמוד בניכסי בסך גדול ואפי' לשליש ולרביע מסכי כתו' כאשר עיניו ראו בענין העריכה כו' וכיון דלא אמיד לא חיישי' להתפסת צררי והביא ראיה מהש"ס דאזלי' בתר אומדנא יע"ש. והשנית נסתייע מדברי התוס' ממ"ש בשם ר"ש בנפל הבית והרא"ש שקיים תירוץ זה דר"ש כנז"ל וכתב אח"כ ואע"ג דכל א' וא' מאינהו תרי טעמי כל א' בפני עצמו אינו מועיל מ"מ בהצמדם יחד מהני ומעלי שפיר כו' יע"ש מ"מ בנ"ד יודה הרב חדא דלטעם הא' התם בנ"ד לא היה אמוד הכא בנ"ד היה אמוד. גם לפי טעם השני התם בנ"ד היה שמת הבעל במגיפה בשיעמום גדול ובטירוף הדעת וגם אשתו לא היתה עמו במחיצתו מעת שניגף עד שמת שברחה מחמת פחד המגיפ' והרי זה דומה בדומה ממש לנפל הבית דכ' ר"ש והרא"ש דלא חיישי' לצררי משא"כ בנ"ד שהבעל הניגף לא ניטרפה דעתו עד זיבולא בתרייתא כאשר הוגד לנו מפי מגידי אמת שהיו שם מיום שניגף עד יום פטירתו מ"ה ואשתו עמו במחיצתו היתה לא זזה ידה מתוך ידו עד זיבולא בתרייתא א"כ בכה"ג ודאי דחששה דהתפסת צררי במקומה היא עומדת לעד והרב הנז' פשי' דמודה בנדון כזה דנ"ד דחיישי' לצררי. גם מהרשד"ם בח' א"ה סימן קל"ב יודה ג"כ בנ"ד ממ"ש שם וז"ל בא"ד והכא כמה רחוק מן השכל חשש צררי חדא דבזמנינו זה לא שכיח כלל ועיקר ועוד שאפי' שכיח גבי זה לא אמד כלל ועיקר. ומי יתן והיה לו בכל עולמו שיעור הנדוניא גם שקרוב הדבר היה דומה מיתתו לנפל הבית שמת ממיתת מגיפה בשיעמום וטירוף ודברים אלו ברורים למודה על האמת עכ"ל. הרי בבירור דמשום הני תרי טעמי תריצי הוא דלא חייש בנ"ד לצררי דון מינה לנ"ד דלא שייכי אינהו תרי טעמי כמש"ל יורה יורה ידין ידין דודאי דאית לן למיחש לצררי.
4
ה׳וגדולה מזו מצאתי בתשו' הרב דרכי נועם בתשוב' דשייכי לא"ה סי' כ"ה שתמה על הרא"ש וז"ל ואין שום צד לגבות יורשה מנה מאתים כי אם במת פתאום דוקא דליכא שום חששא כלל לצררי ואיך אי' שילמוד הרא"ש מהאי דר"ש להגבות ק"ר כשלא מתה במגיפה בלא שבועה די לנו שנלמוד כשמת פתאום להגבותם והבו דלא לוסיף עלה אבל ללמוד ג"כ שמיתת מגיפה תדמה למת פתאום לא ואע"ג דמהרשד"ם סי' קל"ב מצדד לדמות התם מיירי שמיד נתערבב ואעפ"כ עשה כמה סמוכות וסניפין כו'. ומהר"י לבית הלוי בכלל ג' סי' כ' כתב כן ע"ד מהרשד"ם ז"ל והאריך שם וכתב דאדרבה חולי המגיפה יפחידהו יותר ויותר שמא ימות במהרה דרובם למיתה ושייך בהו התפסת צררי ביותר והם דברים של טעם עכ"ל ז"ל יע"ש. גם הרב פרח מטה אהרן בח"ב סי' ס"ה בא"ד כתב וז"ל וכיון שבנ"ד מת תוך ג' ימים ממגיפה אין ספק שהיה בו שיעמום וטירוף הדעת ואף על גב דהרב מהר"י לבית הלוי סי' י"ט גימגם במת ממגיפה אי דמיא למת פתאום בנ"ד יודה דאי איכא לספוקי היינו כשהאשה היא בריאה בלי שום חולי שאיפשר שהיא היתה דורשת ומבקשת מאת בעלה על התפסת צררי כדי שלא תתבזה בב"ד ושלא תצטרך למיזל בתר יורשים בדינא ודיינא אבל כשהיא ג"כ היתה ניגפת במגיפה כמוהו ולא די לה צערה שאחריתה מרה כלענה ורגליה יורדות מות וטירוף דעתא אלא שניתוסף לה צער בעלה שגם הוא הולך למות אין ס' שעלה על דעתא שום דבר מעסקי החיים ואין כאן חשש צררי וכו' יע"ש. הרי דהרב הנז' כתב בנ"ד שהיתה האשה ניגפת ג"כ דמשום הך טעמא פסק דאין לחוש לצררי משום דאין ס' שעלה ע"ד לשאול דבר מעסקי החיים.
5
ו׳אמנם אם היתה האשה בריאה וחזקה וגם לא זזה ידה מתוך ידו כנ"ד אכתי איכא לספוקי שמא דרשה מאת בעלה צררי כדי שלא תתבזה לבא לפני דייני ישראל ואי' דאתפסה צררי ובפרט שהיה אמוד ואכתי מדי ספקא לא נפקא דאימור אתפסא צררי ואם היתה חייה ובאה לגבות כתובה פשיטה שלא היתה גובה בלא שבועה וכיון שמתה בלא שבועה פשי' דיורשיה לא ירתי לה דאין אדם מוריש שבועה כו' והממע"ה ולהיות שכשהיתי עוסק בפרט הלז גם יד ה' נגעה בי שנפטר בני ידידי קירות לבי בן חכם וחריף סופר מהיר בן י"ד שנה בי"ד לירח סיון מש' התצ"ב ביצחק יקרא נחשכו הרואות בארובות וידי אחזו רפיון וארכבותי דא לדא נקשן ושאר הגוף לא פלט אפרוש כפי לפני ה' בתפילה לעני כי יעטוף שמי שא' לעולמו די הוא יאמר לצרותי די והיה המחנה הנשאר לפליטה כי"ר. כי על כל אלה לא באו דברי בדרך ארוכה כמנהגי. קם דינא שטענת יורשי האשה שטענו במיתת המגיפה אינה טענה מספקת להוציא ממון מיורשי הבעל ולא ירתי לה כיון שאינם יכולים לישבע כדבר האמור כנ"ל פשוט להלכ' ולמעש' הרופא לשבורי לב ישלח דברו וירפא ללב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
6