אדמת קודש, אבן העזר ל״דAdmat Kodesh, Even HaEzer 34
א׳שאלה ראובן תושב עה"ק חברון ת"ו השיא את בתו לאה לשמעון תושב ירושלם תוב"ב והתנה לתת לחתנו שלש מאות גרו' ארייות בתורת קונטאנטי ותכף ומיד נתן לו מאה גרו' והר' הנותרים מכר לו הבית אשר לו בחברון מאחוזת אבותיו לחתנו שמעון מכירה גמורה וחלוטה בשטר כתוב וחתום כתחז"ל וחזר ראובן ושכר הבית מחתנו בסך מה לשנה ככתו' ומפו' בשטר המכירה הנזכ' ובעת החיתון נתנו לשמעון מתנות קרובי החתן והכלה לפי כבודן. גם הכניס ראובן מלבושין ובגדים נדונייא כנהוג. ושמעון החתן נתן ללאה כלתו תכשיטי זהב וכסף כיד ה' הטובה. ויהי בשנתינו זאת היתה מגיפה בכל העולם והוכה לאה אשת שמעון במגיפה ומיתה בלי זרע של קיימה ושמעון בעלה הוציא הוצאות הנצרכות לצורכי קבורתה עד סך מה. הן עתה ראובן תובע מחתנו שיחלקו חלק כחלק במה שנמצא קיים מנדוניית בתו כתקנת טוליטולא וגם רוצה חלקו שוה בשוה בתכשיטין ובמתנות כולן. וטען ראובן שכן ראה שנעשה מעשה בעה"ק חברון תוב"ב. ובענין מה שהוציא שמעון בקבורת כלתו טוען ראובן כיון שהבעל חייב בקבורת אשתו מן הדין אין לו לשמעון ליפרע מהאמצע ולא תקנו בתקנת טוליטולא שצורכי קבורה יהיה מכלל הממון אלא דוקא כשהבעל איש עני ולית ליה מגרמיה כלום אבל אית ליה הוא חייב בקבורת אשתו כמ"ש הטור בא"ה סי' קי"ח וכבר נודע לו לראובן ששמעון חתנו יש לו נכסים מדיליה וכיון שכן קבורת אשתו עליה דידיה רמיה. גם בענין הקונטאנטי טוען ראובן כי הר' גרו' הנותרים כיון שלא באו ליד החתן מעולם לא זכה בהם ואין בהם דין חלוקה כלל. ומהמאה גרו' שנתן ראובן לחתנו תובע שיחלוקו. ושמעון משיב לו על כל פרט ופרט כי מה ששאל לו לחלוק בתכשיטין אין הדין עמו ואם ראה באיזה ספר לחלוק בתכשיטין דבר זה הוא לפי מנהג המוסתערבים שהתכשיטין נותני' בתורת מוקדם והם נישומין עם שאר שומת הנדונייא כמ"ש בהגהות מהריק"ש יע"ש. ובענין המתנות משיב שאין בהן דין חלוקה ע"פ הוראת הרא"ם ומהרשד"ם יע"ש. ובענין הקונטאנטי משיב שהמאה שלקח מחמיו כבר כלו ונאבדו ואינן בעולם ואין בהן דין חלוקה. ומה שיש בהן דין חלוקה הוא בר' גרו' הנשארים ביד חמיו כי מאחר שמכר לו בית בשטר הרי זכה בהן וכאילו באו לידו ולרשותו שקנה במעותיו הבית והחזיק בו בפני המוכר כדין וכהלכ' וקם הבית אשר בעיר בשמו ומצד הדין אין בבית זה דין חלוקה אלא הרי היא שלו אך לפנים משורת הדין יחלוקו. ובענין הוצאות צורכי הקבורה משיב שמעון שהנכסים שיש בידו אין לו בהם שום זכות כעת יען שהממון הלז הוא של אמו האלמ' ומשועבד למזונותיה ולכתובתה. וחזר הדין למקומו הראשון שצורכי הקבורה יהיה מהאמצע על הכל יורינו המורה לצדקה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה.
1
ב׳בוחן לב וכליות ה' הוא היודע שלבי בל עמי ונסתמו ממני מעיינות חכמה ואזדא מיני מלתא ושבילי דנהר דע"ה ביום אף ה' כי העיר ולקח ממני מחמדי עין בן חכם יניק וחכים ביצחק יקרא אבר"ך ונתון אותו בארץ בן י"ד שנה. ואחותו כלה בחופתה וכלתי אשת פנחס ידיד ה' ה"י בג' ירחים סיון תמוז אב רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם זא"ז צרות תכופות זו לזו עד שלא שקעה שמשה של צרה וצר"ה צומח"ת כלו בדמעו' עיני חומרמרו עיני חשכו הרואו' בארובו' ושאר הגוף לא פלט באנחה שוברת כל הגוף. לאיש אשר אלה לו ודאי דלא מיתבא דעתיה לכוין שמועה על ההלכ' ומה אעשה להפצרת השואל להפק רצונו נתאפקתי וה' אלקים יעזור לי כי"ר.
2
ג׳תשובה ראשית בכורי כל מעיד אני לפני בורא עולם מה שראו עיני בהיותי עומד ומשמש לפני רבותי לקדושים אשר בארץ המה והזקנים עדים שכשהיה מעשה כזה בא לפניהם פעה"ק ת"ו כך היו נוהגים שאם מתה האשה בחיי בעלה אם הניחה אחריה זש"ק הבעל יורש הכל כדין התורה. ואם לא הניחה אחריה זש"ק אז היו חולקי' יורשי האשה עם הבעל חלק כחלק אחר שהיו מוציאין כל צורכי קבורת האשה מכלל העזבון מהנשאר בעין והשאר היו חולקי' שוה בשוה ומה הן חולקי' מה שנשאר היום ההוא לפניהם מנכסי צ"ב שלה שהיא הנדונייא שהכניסה האשה עמה והוא הנקרא אש"וגואר אשר שמו אותן עליו בכתובה.
3
ד׳אמנם התכשיטין שנותן החתן לכלה מדנפשיה שאינן בכלל השומא וכן כל מה שקנה לה בעלה אחר הנישואין ויתברר הדבר ע"פ עדים שהבעל קנאם לה אחר כך אינם בכלל חלוקה אלא הכל היה לבעל. ומנהג זה היה תמיד נוהג והולך מימי קדם מימים ימימה והיה המנהג קבוע וידוע לכל. וכמדומה שכת הקודמים קיימו וקבלו עליהם מנהג זה מתקנת טוליטולא בדברי הרא"ש בתשו' והביאו הטור ומרן בא"ה סי' קי"ח בשולחן הטהור יע"ש. אמנם חם לבי בקרבי ע"מ וע"מ לא נהגו כת הקודמים לכתוב בכל הכתוב' הדבר מפור' שאם תמות האשה בלי זש"ק שיחלקו הבעל עם יורשי האשה כתקנת טוליטולא וזה ימים רבים שהיה הדבר כאש בוער בקרבי. והאלקים אינה לידי ומצאתי כ"י מהרב הגדול מהר"א מונסון שחקר ודרש על ענין הירושה איך נהגו בירושלם תוב"ב וקבל עדות זה מזקן וחכם גדול. וז"ל הזקן נדרשתי אם נודע אלי מה שכותבין בכתו' והירושה כמנהג דמשק כיצד הוא ענין המנהג ולכן באתי בכתב אמת להודיע מה שראיתי מ"ש מו' הרב כמהר"ר לוי ן' חביב ז"ל וז"ל כאשר באתי פעה"ק ירושלם ת"ו מצאתי שהיו כותבי' בכתו' והירושה כמנהג דמשק ודרשתי וחקרתי על מנהג ירושלם תו' ונודע אלי שהוא כמנהג דמשק אז גזרתי שלא יכתבו כי אם כמנהג ירושלם ת"ו שאין לתלות הגבירה בשפחה וכן הוא המנהג שכל אשה שתמות בחיי בעלה ולא הניחה ולד ש"ק דהיינו שנתקיים ל' יום יחלקו יורשי האשה עם הבעל בכל הנמצא להם ולראיה ח"ש יאודה מסעוד. גם אני הצעיר הבא על החתום אומר שכך היה מקובל אצלינו לעולם שמנהג דמשק הוא שאם תפטר האשה בלא זש"ק יחלוקו וכן שמעתי מפי מורי' הרב מהרר"א אלשקאר ופי' זש"ק כו' הצעיר א' אשר ע"כ מצאתי. ולבי אומר לי שנקיי הדעת שבירושלם היו מקפידין שלא לכתוב בפי' שאם תמות האשה בלא זש"ק וכו' משום דלא הוה מסמנא להו מלתא ולכן היו כותבין ברמז והירושה כמנהג דמשק בלבד. וכשבא הרב כמהר"ר לוי ן' חביב גער שלא יכתבו כן משום דאין לתלות הגבירה בשפחה כנז"ל. אמור מעתה דמהאי טעמא נמי לא רצו לכתוב כת הקודמים והירושה כתקנת טוליטולא משום דאין לתלות הגבירה בשפחה ואע"ג שהרב הנז' תיקן לכתו' והירושה כמנהג ירושלם. הבאים אחריו השמיטו דבר זה ג"כ באומרם מה בצע שנכתוב כן מאחר שאין הענין מוכיח מתוכו איך הוא מנהג ירושלם אם לא ע"פ שאלת זקן שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך וכיון שאין הענין מוכיח מתוכו השמיטו תקנת מהר"ר לוי ן' חביב והניחו הדבר בשאלת זקני הדור שאע"פ יתברר המנהג שבירושלם והמנהג הוא העיקר בדיני ממונות. עלה בידינו מעדות הרבנים הנזכרי' שמנהג ירושלם תוב"ב הוא כמנהג דמשק ומנהג דמשק לפי האמור למעלה שהיא קרובה לתקנת טוליטולא. וכן נראה מדברי הרב הגדול מהר"ר בצלאל בתשוב' סי' י"ב וז"ל שמעתי שמנהג דמשק הוא שאם היה זש"ק הבעל יורש הכל כדינו שהרי לא נתקיים בה שורך טבוח לעיניך כו' שהרי בן בתו אוכל ממנו ויקבוץ ויתן לבתו כבנו ואם תמות בלא זש"ק חולקי' כו' יע"ש הרי שנראה בהדייא מדברי הרב הנז' ז"ל שתקנת דמשק היא כתקנת טוליטולא. אמנם גימגום דברים רואה אנכי בדברי הרב במ"ש אח"כ וראיתי רוב כתו' כתוב בהן שיחלוקו מה שישאר מעזבונה וזה הלשון ודאי כולל אפי' נכסי מלוג שהרי הכל הוא עזבון וחולקי' יורשי האשה עם הבעל בכל. ואם יתברר לך שמנהג דמשק הוא לחלוק הכל חולקי' שהמנהג עיקר גדול בדיני ממונות והמנהג מבטל הלכה וכל הנושא אשה ע"ד אנשי המקום הוא נושא. אבל כל עוד שלא נתברר יד בעל התקנה על התחתונה כיון שבאי' להוציא מה שיורש מדינא עכ"ל. וק"ק במ"ש ואם יתברר לך שמנהג דמשק כו' דמה לנו עוד לברר הדבר כיון שכתו' בכתו' מה שישאר מעזבונה שהוא לשון כולל כמו שכתב הרב והחליט במאמרו שאם כתוב כן בכתו' שבודאי חולקין הכל בין נצ"ב ובין נ"מ בלתי שאלת פי חכם וזקן דהרי הוא תנאי גמור ומפו'. ואם הדבר צריך בריר' ושאלת זקן א"כ נמצא שמה שכתבו בכתו' מה שישאר מעזבונה אינו מעלה ומוריד והרב עשאו עיקר וכתב בהחלט גמור שיחלקו בכל וא"כ ק' רישא לסיפא. וע"צ הדוחק נ"ל שמה שכ' הרב ואם יתברר כו' קאי לשאר כתו' שלא כתבו כן בפי' מה שישאר מעזבונה כו' אלא שהיו כותבין בסתם והירושה כמנהג דמשק בלחוד ועלה קא' ואם יתברר הדבר וכו' דצריך ברירה מפי זקן איך הוא מנהג דמשק. אמנם ודאי בשאר הכתובה שהיו כותבין מה שישאר מעזבונה כו' ודאי דאין צריך ברירה שהרי תנאי מפו' וכולל הכל בין נצ"ב ובין נ"מ. וכן משמע קצת בסייום דברי הרב במ"ש כללא דמלתא כו' יע"ש. ובין הכי והכי נמצינו למדי' מדבריו שמנהג דמשק הוא כמנהג טוליטולא. וכן מצאתי הדבר מפו' בתשוב' מרן בדיני גביית כתו' בתשו' שהשיב ע"ד תשו' הרב המבי"ט שכתב וז"ל ומה שטען ממנהג הירושה כמנהג דמשק אפי' לפי דבריו ק' היאך רצה ללמוד מהחלק על הכל שמפני שאנו נוהגים לכתוב בירושה כמנהגם ננהוג בשאר דברי הכתו' כמותם וכבר הוכחתי שאין הדבר כן וכ"ש שגם בירושה אין אנו כותבין כן להיותנו נמשכין אחר מנהגם אלא לפי שמנהג דמשק הוא כמנהג טולי' וכיון שהכל מנהג א' תלו הדבר בדמשק דכיון דלא נפקא לן מינה מידי לענין ממונא לא רצו להתווכח בשמות עכ"ל מרן יע"ש. הרי דבהידייא כתב מרן הקדוש שמנהג דמשק הוא כמנהג טוליטולא וכ"כ מהריק"ש בא"ה יע"ש. ומכאן אתה למד שכשהיו כותבין כאן והירושה כמנהג דמשק לא לכל המנהג בכללות אלא לענין זה דתקנת ההשבון כתקנת טוליטול' בלבד. והעד ע"ז מה שסיפרו לנו אבותינו ובעינינו ראינו שהיו חולקים יורשי האשה והבעל מהנשאר מהנדונייא אחרי ההוצאות שהוציאו בצורכי קבורה ונשאר הדבר מסור לזקני העיר וחכמיה שיתנהגו כסדר הזה כל ימי עולם. דבר הלמד מעניינו שמנהג זה שנוהגים בו היום פעה"ק הוא מנהג קבוע ע"פ וותיקין שכן היו כותבין והירושה כמנהג דמשק וכבר הוברר הדבר שמנהג דמשק יסודתו ע"פ מנהג טוליטולא וכיון שכן אף שלא הוברר ונכתב בכתו' היאך יתנהגו בענין הירושה אפ"ה בתר מנהג העיר שהיו נוהגים עד עתה לקדושים אשר בארץ ועד היום אוחזי' מעשה אבותיהם בידיהם אזלי' שהוא מנהג קבוע מיוסד ע"פ ותיקין.
4
ה׳ולענין צורכי קבורתה כבר כתבנו שהמנהג הוא שכל צורכי קבורתה מוציאין תחילה מהאמצע ומוכרי' עד כדי סיפוק צורכי קבורתה והמציבה שכותבי' על קבורתה ושמן למאור שמדליקין על נפשה בכלל. והנותר מהנדונייא אחר ההוצאות הנז' הם חולקים הבעל עם יורשי האשה חלק כחלק וכן היו נוהגים כת הקודמים ולא היה אדם מערער בדבר לתור ולחפש אחר הבעל אם היה לו ממון מלבד זה שיהיה צורכי קבורתה עליו ולא מכלל הממון כאשר הדבר מפו' בתקנת טוליטולא והביאו הטור ריש סי' קי"ח בכלל תקנת טוליטולא וז"ל והתכריכין וצורכי קבורתה עליו אם יש לו ממון מלבד זה ואם אין לו ממון זולתו יוציאו תחילה מכלל הממון התכריכין וצורכי הקבורה ושיהיה החלוקה בשאר כמו שזכרנו עכ"ל. ואנו לא ראינו מי שערער בדבר. וע"כ לבי אומר לי שמה שקבלו ותקנו כת הקודמים לנהוג מנהג הירוש' כמנהג דמשק שהיא תקנת טוליטולא בציבייונה ובקומת' לגמרי אלא מה שנהגו וקבלו עליהם דמשק מנהג טוליטולא היינו דוקא לענין תקנת ההשבון לכשתמות האשה בחיי בעלה בלתי זש"ק שיחלקו יורשי האשה עם הבעל חלק כחלק דוקא. אמנם לענין קבורת האשה לא קבלו עליהם מנהג טוליטולא והא ראיה שבדמשק עצמה נסתפק מהרדב"ז ובתשוב' סי' רס"ה אם הקבורה יהיה מהאמצע או אם יהיה על הבעל לבדו והסכים שהקבורה יהיה מהאמצע והביא ראיה לדבריו מתשו' הרא"ש יע"ש ולא חילק בדבר בין אם הבעל יש לו ממון זולת זה לכשאין לו ממון אלא סתם את דבריו נראה שהסכמתו הית' שהקבורה תהיה מהאמצע בין יהיה לו ממון ובין אין לו משום דיד בעל התקנה על התחתונה ויד היורש מ"ה על העליונה. לכן גם פעה"ק ירושלם ת"ו לא עירערו בדבר והיו נוהגים בסתם שצורכי הקבורה יהיה מהאמצע בין אם הבעל יש לו ובין אין לו משום שהיו כו' דייו לבא מ"ה להיות כנדון נמצא שנקיי הדעת שבירושלם נמשכו אחר מנהג דמשק. וע"פ פסק מהרדב"ז בענין הוצאת צורכי הקבורה שיהיה מהאמצע וכמו שקיימו וקבלו עליהם אנשי דמשק כן קיימו וקבלו אנשי ירושל' תוב"ב.
5
ו׳חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שערערו כת הקודמים בענין הוצאת הקבורה אם יש לבעל ממון או אם אין לבעל אלא על הסתם היו מוציאין צורכי הקבורה מהאמצע ש"מ שסמכו ע"ד מהרדב"ז. ואם נפשך לומ' דאין זו ראיה ממה שלא היה מערער בדבר משום דהוי כאין לא ראינו דקי"ל דאינה ראיה כדאמר' בפי"ב דזבחי' גבי הא דאר"ח סגן הכהני' מעולם לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה וכמו שהאריך בדבר הרב שילטי הגיבורים ריש פ' הפועלים יע"ש. אפי' הכי בנ"ד אין לא ראינו בזה הוי ראיה וכמ"ש הרב משא מלך דף ס"ג וז"ל ומעתה כל שנסתפק בדבר א' ובאנו להביא ראיה מטעם שלא שמענו ולא ראינו נראה שסדר הענין כך הוא שאם מעשה זה בא פעמים רבות ולא שמענו מי שפקפק במה שאנו באים להורות הוי מנהג עד וכיוצא בזה כתב הרא"ם כו' עד וכי האי גוונא נמי דהוי יפה מטעם שאיפשר הוא ויכול להיות שיקרא זה בכל יום ויום ערעור זה וכיון שלא שמענו וכו' הוי מנהג הגון וכשר עכ"ל יע"ש. דון מינה ומינה לנ"ד נמי שכיון שמעשה כזה בא פעמים רבות ולא שמענו מי שפקפק לומר שאיפשר שהבעל יש לו ממון זה והוא יוציא כל ההוצאו' הנצרכי' לקבורת אשתו. אלא על הסתם היו מוציאים ההוצאות מכלל הממון באין אומר ואין דברים קודם חלוקה ודאי דמנהג זה היה מנהג הגון וכשר בעיניהם ואין לא ראינו כזה ודאי דהוי ראיה וכבר הארכתי בפרט הלז דאין לא ראינו במקום אחר כיד ה' הטובה ואין כאן מקומו ושעתו. ואע"ג שהרב תורת חסד בתשוב' סי' פ"ו פסק דעל הבעל מוטל לקוברה ולא על יורשי האשה והביא דברי מהרדב"ז וחלק עליו ועל ראיותיו מ"מ הרואה שם בסיום דבריו שלא מלאו לבו לפסוק נגד מהרדב"ז שהיה רבן של בני גולה ופשטו הוראותיו בכל תפוצות ישראל ולא פסק בנ"ד שצורכי הקבורה יהיה על הבעל אלא משום דמנהגם בשלוניקי אינו כמנהג דמשק אלא מנהג משונה הוא דהא מנהג דמשק אינו אלא כשמתה האשה והניחה אחריה נדונייא אבל לא הניחה האשה נידוני' שבלו ונאבדו אינן חולקין ואין על הבעל כלום במה שכלה ונאבד ומנהג שאלוניקי הוא שמתחייב הבעל חיוב גמור ליורשיה בין אם נמצאו אחריה נכסי נדוניא ובין אם לא נמצאו כלל ע"כ הבעל חייב להחזיר ליורשי האשה מחצית הנידונייא שהכניסה ע"פ הרו"ל הכתו' בכתו' או דמיהן כמו של שאר החובות שלו דבמנהג כזה גם מהרדב"ז יודה דאין תקנה זו כעין תקנת דמשק ועל הבעל לבדו מוטל לקוברה. וגדולה מזו עינינו ראו ולא זר כשהיה בא מעשה כזה לפני כת הקודמים אשר שמשנו לפניהם כך היו עושים קודם חלוקה היו אומרים לבעל שיסיר כל התכשיטין של זהב וכסף טבעת עגיל שנתן הבעל לאשתו שתתקשט בהם ויקחם הבעל לעצמו שאינם נכנסים לכלל חלוקה ואח"כ מכלל הממון הנשאר אחריה היו מוציאין הוצאות צורכי קבורה כגון תכריכין והקיסמ"ט שלוקח הדיין לתת רשות לקוברה כמנהג והוצאות פרטיות כנגד נרות של שעוה ושולחנות לעניים וולידאס ומקוננות ותשלום ז' ול' ושנה ושמן למאור שמדליקין לנשמתה בי"ב חדש בשבתות ובר"ח ובי"ט ומצבת אבן על קבורת' וכיוצא כי כל אלו היו מוציאין תחלה מן האמצע קודם חלוקה ואח"כ היו חולקים יורשי האשה והבעל מהנותר ואי איתא לתקנת טוליטולא לענין כשיש לו ממון לבעל שצורכי הקבורה יהיה עליו לבדו ולא מהאמצע מדוע היו שותקין ולא היו או' לבעל שצורכי הקבורה יהיה עליו לבדו ולא מהאמצע שהרי יש לו ממון זה שהם תכשיטין ואיך היו נותנים לו בשתיקה הא אין עליך לומ' אלא כמש"ל שלא קבלו דמשק וירושלם תקנה זו דטוליטול' בענין זה שאם יש לו לבעל ממון שהוא יוציא מכיסו קבורת אשתו. באופן שלא קבלו דמשק וירושלם הנגררת אחריה תקנת טוליטולא אלא דוקא לענין ההשבון בלבד ולא ד"א כמ"ש מרן ועיין במהרדב"ז סי' קמ"ד. ומצאתי בהדיא שמנהג דמשק הוא שמוציאין הוצאות קבור' האשה מכלל הממון קודם חלוקה שכן העיר הרב המביט ח"ב סי' ר"ז וז"ל התשו' כבר כתבתי פעם אחרת כי מנהג דמשק הוא כי התכריכין וצורכי הקבור' ניטלין מכלל מה שנשאר מהנידוניא והשאר חולקים הבעל ויורשי האשה.
6
ז׳הרי שמנהג דמשק שהתכריכין וצורכי קבורה ניטלין מן האמצע קודם חלוקה ואנן בתר מנהג דמשק אזלי' וכל המערער בזה ידו על התחתונה. וממה מצינו ג"כ שהמבי"ט סתם את דבריו ולא חילק בין אם יש לבעל ממון ממקום אחר לכשאין לו ש"מ דאין מדקדקין בדבר משום דלא קבלו אנשי דמשק מנהג טוליטולא לדבר הזה. כלל העולה שבשתי טענות שטענו יורשי האשה הן בקבורת האשה שיהיה על הבעל לבדו שהרי היה לו ממון זולת זה. הן בחילוק התכשיטין שנתן לה הבעל שטענו שיחלקו התכשיטין והנדוניא חלק כחלק עם הבעל לא זכו בטענת' וידם על התחתונה דבכל הני מילי המנהג הוא העיקר וכמ"ש הרמב"ם והטור א"ה סי' ס"ו יע"ש. וכל הנושא אשה ע"ד אנשי מקומו ומנהגי אותה העיר הוא נושא ובאלו הדברים אין מביאין ראיה ממקום למקום כמו שעלה ע"ד האשה להביא ראיה שבחברון ראה מעשה כזה וחלקו התכשיטין שנתן הבעל לאשתו ע"פ הוראת רבותינו גדולי ההוראה שהיו שם. שאיפשר שרבותינו קבלה היתה בידם שמנהג חברון ת"ו היה כמנהג מצרים וסביבותיה שנהגו לחלוק גם התכשיטין שנותן הבעל לאשתו כמ"ש מהריק"ש בהגהותיו לא"ה סי' צ' והרב מהרא"ה הלוי בס' גינת ורדים בח' השייך לא"ה כלל ד' סי' י"ח ונמשכו אחר מנהג מושתעריב שנהגו לשים המוקדם בנדוניא וכמ"ש הר' מהריט"ץ בתשו' סי' קע"ג שהנהג הלז עודינו היום נוהג במושתעריב שבעיר קדשינו צפת תוב"ב אמנם הספרדים שבעיר הקדש צפת לא היו נוהגים כן הרי שבעיר א' יש ב' מנהגים זה נוהג כן וזה נוהג כן. ומכ"ש במדינות שאפי' סמוכות זו לזו דאין לתמוה איך כל א' וא' יש לה מנהג בפני עצמה. ולכן אין מביאין ראיה מעיר לעיר וזה פשוט. ומדברי הריב"ש ז"ל יש ללמוד שהתכשיטין הם לבעל והביא דבריו מרן בב"י ס"ס צ"ט שכתב בא"ד אבל חתן הנותן סבלונות תכשיטי זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין שנתנם בשעת נישואין ובין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פ כו'. אין הכונה למתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב ואפי' בגרושה שהרי במתני' דהמקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש. אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת נשואין כמו שנוהגים שהקרובים לחתן ולכלה נותנים לה נזם זהב טבעת עגיל בודאי הן שלה שהרי למתנה גמורה נתכוונו והו"ל כנכסי מלוג וא"כ בין באלמנות ובין בגרושין אין שמין אותם לה עכ"ל ומדברי הריב"ש הללו למדנו שלשה דברי' א' דהן לא שמענו ולא ראינו מי שפקפק בדבר הוי ראיה וכמש"ל משם הרב משא מלך. שנית שהתכשיטין שנותן החתן לכלה שלא נכללו ונישומו בנדוניא הן של בעל שהרי פסק דבאלמנות ובגירושין יהיו שמין התכשיטין יען שלא נתנם לה הבעל במתנה גמורה כי אם להתנאות. דון מינה שאם מתה בלי זש"ק שהן של בעל ואין בהם דין חלוקה. ג' שהמתנות שנוהגים ליתן לה הקרובים לחתן ולכלה שפסק הרב באלמנות ובגירושין שהן שלה ואין שמין אותם לה משום דהוי כנכסי מלוג דון מינה דכשמתה האשה בלא זש"ק שאלו המתנות הן לבעל דוקא ואין בהם דין חלוק' כנכסי מלוג שהן לבעל שאינה בכלל תקנת טוליטולא כמ"ש הרא"ש בתשו' ובטו' סי' קי"ח יע"ש כלל העולה שלענין התכשיטין שנותן החתן לכלה שלא נכנסו בשומת הכתו' ולא קבלת ע"ע כנכסי צ"ב ודאי שמן הדין הן לחתן לו לבדו ואין בהן דין חלוקה ואפי' לפי תקנת טוליטולא כאשר יראה הרואה בלשון תקנת טוליטולא שהביא הטור סי' קי"ח וז"ל זהו במה שנתן בנשואי הבת או מה שתקנה לעצמה ובשמה ממונא אבל מה שיקנה הבעל מממונו בגדי מלבוש ומחלי ותכשיטין שלה הוא קודם לזכות בה ויקחנו כלו לבדו כו' עכ"ל ונוסף גם הוא המנהג הנוהג והולך מקמאי נוחי נפש כי על כל אלה טענת הבעל לענין זה בריאה וחזקה ועיין בפרח מ"א סי' ס"ג והאריכות בזה הן דברי מותר. ולענין המתנות כבר נשאל הגאון הרא"ם בתשו' ח"א סי' י"ו וכתב שאע"פ שדנו הדייני' ע"פ מנהג רומניא שמחזירין המתנות זה לזה אפי' הכי כיון שלא נתפשט מנהג זה בכל העיר ולא הוקבע המנהג ע"פ ותיקין לא אזלי' בתר האי מנהגא ואין מוציאין מן החתן. ואח"כ הביא אומדנא לקיים מנהג רומניא וביטלה מטעם שאין הדבר תלוי בדעת הנותן לבדו אלא גם בדעת המקבל כו' והביא ראיה ממ"ש התו' בשילהי הגוזל קמא גבי כסף מכפר מחצה כו' יע"ש. כלל העולה מדברי הגאון שמתנו' שנתנו לחתן מאת אבי הכלה הם לחתן מתנה גמורה יע"ש. דון מינה דלדידן דאין מנהג קבוע וידוע איך היו נוהגים כת הקודמים בענין המתנות שנתנו לחתן מבית כלתו דודאי הן של בעל דוקא ואין בהן דין חלוקה כיון שהבעל לו משפט הירוש' והבא להוציא מידו בא מכח תקנה. גם מהרשד"ם בח' א"ה סי' קכ"ו נשאל ע"ז וז"ל גם המתנות אשר נתנו לראובן בנושאו את לאה דאם חייב ראובן להחזיר כו' תשו' נרא' לע"ד כי כפי הדין הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין ראובן חייב להחזיר שום דבר מהמתנות יען שהלכה רווחת בישראל שהבעל יורש את אשתו בכל נכסיה בין נכצ"ב ובין נכסי מלוג והמתנות הרי הם בנ"מ והבעל יורש אותם והאריך בדבר. ובסיום דבריו כתב שהמפקפק בזה הוא ראוי לנזיפה כמהרהר אחר דברי תורה ואחר דברי חכמים וזכינו לדין שאין החתן מחזיר כלום מן המתנות לא מד"ת ולא מתורת מנהג כי לא ראינו ולא שמענו מקום שהיו נוהגים להחזיר המתנות ליורשי הכלה ואם נהגו קצת או אפי' רוב המדינה אחר שקצתם לא נהגו החתן מוחזק ויכול לומר אני מן המיעוט כיון שאינו מנהג ידוע ופשוט לכל בני מתא כו' יע"ש. גם האחרונים מקרוב באו מהרח"ש סי' ג"ן והרב פמ"א סי' ס"ג ותשו' מעיל שמואל סי' כ"ט בהסכמה א' עלו כמו שהסכימו הגאונים הרא"ם ומהרשד"ם יע"ש. אחר הדברים האלה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לשאול ולהעלותו לדעתו אפי' במחשבה דאם היה השואל מאן דהוא אין עליו אשמה כ"כ. אמנם מי שקרא ושנה ויצא לו שם טוב בעולם ויש לו יד בפוסקים ובא ושאל אתמהא ואין ספק אצלי שעינו הטעתו במה שראה בתשו' דהרב המבי"ט ח"א ס"ס כ"ט שכתב בסיום דבריו וז"ל ואם הוא מנהג פשוט גם כן במתנות שחולקים עם הנדוניא כמו מנהג דמשק הכל לפי המנהג וס"ל דבמתנות דקל"מ הרב ר"ל בכל המתנות בין מדידיה לדידה ובין מדידה לדידיה וכתב שמנהג דמשק לחלוק כמתנות וכיון דאנן אנשי ירושלם אזלינן בתר מנהג ותקנת דמשק ועלה מסתמך ואזיל. ואין זו סמיכה מעליא מכמה אנפי חדא שמ"ש המבי"ט ואם הוא מנהג פשוט ג"כ במתנות שחולקים לא איירי באינהו מתנות הנז"ל אלא במתנות שנתנו לכלה קרוביה א"נ במתנות שמשתמשים שניהם גם יחד שפסק הרב שמן הדין הן שלה ואין לו לבעל חלק בהן ובאינהו מתנות קאמר שאם הוא מנהג פשוט ג"כ שחולקים באלו המתנות כו' יחלוקו. אמנם בשאר המתנות מדידיה לדידה לא עלה ע"ד לומר שיחלוקו שמן הדין הן לבעל דוקא כאשר יראה הרואה שם בדבריו. ותו אאת"ל דקאי לכל המתנות בכולל שאם המנהג פשוט לחלוק בכולן יחלוקו דהמנהג הוא דבר גדול דמבטל הלכה כמנהג דמשק שחולקים בכל המתנות. מ"מ היה צריך שיהיה מנהג פשוט בעיר האלקים פעה"ק שנוהגים גם בזה כתקנת דמשק. אך כיון שלא נתפשט מנהג זה פע"הק ולא אתנו יודע בטיב המתנות היאך נהגו אבותינו נוחי נפש מי הוא אשר יערב אל לבו להוציא מן הבעל היורש מן הדין בטענה חלושה כזו ובאומדן דעת לומר שכיון שנהגו כמנהג דמשק בענין א' או בב' ועלתה להם שנהגו בכל כמנהג דמשק הא ודאי בורכא היא. וכבר כתב מרן ז"ל בתשו' בדיני גביית כתו' דאין למדין ממנהג דמשק מהחל' על הכל יע"ש. ואי מסתמיך ואזיל ע"ד הרב מהרי"ט ממ"ש בסיום דבריו בתשו' דשייכי לא"ה סי' מ"ו שנראה מדבריו שמתנות שנותן האב לחתנו דחולקים ובדב' המתנות כ' הרא"ם דקנינהו בעל ולא הדר כלום אבל מהרנא"ח העיד שנתפשט המנהג בק"ק רומניא להחזיר הכל ומלשונו נראה שלא פשט בק"ק ספרד ומסתמ' דנין בהם כדין הנדוניא שחולקים דלא יהא אלא ספק יד הבעל היורש מן הדין על העליונה וכל שלא נתפשט המנהג בהם להחזיר מסתמ' חולקי' בהם כדין תקנת טוליטולא בשאר הנדוניא ובתשו' הריב"ש כו' ובסיום דבריו כתב אבל מתנות שנותן האב בדרך מתנה שאינו כוללן בתוך הנדוניה ודאי דעדיף טפי מנצ"ב דחייב באחריותן וחולקים ה"נ חולקים ועד"ז יתיישב מנהג בני ספרד דחולקים בהם עכ"ל יע"ש. ובדברי הרב הללו חזות קשה נ"ל בתרתי חדא במ"ש בתחילת לשונו ומלשונו נראה שלא פשט כו' דלא יהא אלא ספק יד הבעל היורש מן הדין על העליונה כו' מסתמ' חולקים בדין נדוניא. וק"ל טובא דאם לא נתברר שפשט המנהג בספרד להחזיר למה כתב שחולקים הבעל עם יורשיה הול"ל שכיון שיש ספק במנהג דזכה הבעל בכל המתנות וכמ"ש מרן בשם כמה רבוותא בסי' קי"ח דכל דאיכא ספק בתקנה יעמוד הדבר ע"ד תורה דהבעל יורש מן הדין וזכה הבעל ואינו חייב להחזיר יען הוא יורש מן הדין. וממקום שבא הרב שכת' דלא יהא אלא ספק יד הבעל היורש מן הדין ידו על העליונה א"כ מטעם זה היל"ל שהבעל יזכה במתנות ולא היל"ל דמטעם זה דיחלוקו דכל טצדקי דאית לן להעמיד הדבר על ד"ת עבדי' ולא מפקינן מיד הבעל הזוכה מן הדין. תו קשיא לי דמתחלת דבריו נראה דכיון דלא פשט המנהג בספרד דין הוא דיחלוקו בכל המתנות בכללות ואין חילוק בין מתנות שנתנו הקרובים לכלה ובין המתנות שנתן האב לחתנו וכן נראה בהדיא ממה שהביא דברי הרא"ם ומהראנ"ח שכתבו סתם דבריהם בכל המתנות ולא חילקו ועלה קא' שלבני ספרד שלא נתפשט מנהג בני רומניא דמסתמא חולקים ובסיומא דמלתא משמע דאין דין חלוקה בכל המתנות אלא דוקא במתנות שנתן האב לחתנו בררן מתנה וכתב ע"ז וע"ד זה יתיישב מנהג בני ספרד דחולקים בהם משמע דמה שחולקים בני ספרד לא היה אלא במתנות שנותן האב לחתנו ולא בכולהו. ולישב דבריו נ"ל שהרב הוכרח לומר כן משום דמהראנ"ח השוה דין המתנות לנ"מ שכ"כ בסיום דבריו דלפי מנהג שנהגו להחזיר המתנות שנתן האב לחתן גם בנ"מ יהיה להם דין המתנות שיחזרו הנ"מ ליורשי האשה מינה למד הרב דלבני ספרד מסתמא היו דנין במתנות דין חלוקה. והוא דלפי מסקנת מהראנ"ח דמסיק וא' וז"ל הלכך נראה שבין מן הדין ובין מצד המנהג הכל בכלל בין הנדוניא הניתנת ע"י האב ובין נדוניא הניתנת ע"י עצמה גם בנ"מ כפי התקנה הקדומה חולקים עכ"ל. דלפי דבריו אלו שכתב דבנ"מ יש בו דין חלוקה א"כ גם במתנות יש בהם דין חלוקה דשקולים הם וכונתו לומר שאף שהרב מהראנ"ח לא הזכיר בענין המתנות אם שייך בהן דין חלוקה או לאו מ"מ ס"ל להרב שילמד סתום מהמפורש ומפני כן כת' הרב דמסתמ' בני ספרד היו דנין במתנות דין חלוקה. ואח"כ כתב דלא יהיה אלא ספק כו' כלו' ואם נפשך לומ' דכיון דלא ידעי' בבירור איך היו נוהגים בני ספרד דאין להוציא ממון מהבעלי' באומד הדעת. לכן חזר וכתב הרב דלו יהיה אלא ספק יד הבעל עה"ע כו' ואכתי אפי' לפי דבריו אלו לא נתקררה דעתו בזה במה שנהגו בני ספרד לחלוק דאי משום הא דיד הבעל על העליונה היל"ל לבני ספרד לדון שיהיו מתנות לבעל לבדו. ולפי שהרגיש בזה כתב בסיום דבריו. ועד"ז יתיישב מנהג בני ספרד דחולקים בהם פי' דבריו דמקודם זה כתב ואפילו תימא דלהריב"ש דמו לגמרי לנ"מ שהבעל יורש נראה דהיינו דוקא במתנות שנתנו לה הקרובים דהו"ל כנ"מ דאתו מעלמא דאסוחי אסחי דעתייהו אבל מתנות שנתן האב בדרך מתנה שאינו כוללן בתוך הנדוניא ודאי דעדיפי טפי מנצ"ב דחייב באחריותן וחולקי' ה"נ חולקי' ועד"ז יתיישב כו' כלו' דלפי הנחה זו שכתבתי שאפי' להריב"ש דס"ל דמתנות הרי הן כנ"מ והבעל יורש אותם היינו בשאר המתנות שנותנים הקרובים דאסוחי אסחי דעתייהו מינייהו ולהכי דיינינן להו כנ"מ והבעל יורש אותם. משא"כ במתנות שנותן האב לחתנו שכיון שנותנן בדרך מתנה ולא אסחי' דעתיה מינייהו אלא דעתיה עילוייהו שאם תמות ביתו שיחזירם לו ולכן אינו כוללם בנדוניא והחתן לא קבל אחריותן עליו. דמ"ה הס' היתה נותנת לומר דלאח' מיתת הבת יהיו בתורת חזרה לאב או ליורשיה מן האב ואפי' הכי אנו מייפין כח הבעל לדון אותן בדין חלוקה ולא שיהיה בתורת חזרה משום דיד הבעל על העליונה. וכיון שכן כפי זה יתיישב שפיר מנהג בני ספרד שחולקי' במתנות דבזה מייפין כח הבעל שיהיה לו חלק במתנות. אך לייפות הבעל כ"כ שגם את הכל יקח שהוא דבר היוצא מן הכלל אינו מן הדין כנ"ל ליישב דברי מהרי"ט לע"ד. ואיפשר לו' שיורש האשה ה"י ראה תשובה זו וסמך את ידו עליה וע"כ נפשו לשאול הגיע לחלוק במתנות וכוונתו במתנות שנתן האב לחתנו. אי משום הא נמי לא אירייא לפי שכבר נמנו עליו חביריו וחלקו עליו הן כת הקודמים אליו הן כת שבאו אחריו כמו שהזכרתי למעלה שכולם נמנו וגמרו ובהסכמה אחד עלו דכל המתנות כולם היתה דליכא מנהג פשוט להחזיר או לחלוק שהן של בעל ול"ש להו בין מדידיה לדידה ובין מדידה לדידיה דלכ"ע זכה בהן הבעל משום דיד הבעל היורש מן הדין על העליונה ומי שבא להוציא מיד הבעל היורש מן הדין צריך להביא ראיה ברורה וכמ"ש מהרשד"ם הובא דבריו בתשו' מהראנ"ח הנז' יע"ש. כללא דמלתא דבנ"ד זכה הבעל בכל המתנות בין מדידיה לדידה ובין מדידה לדידיה באין אומר ואין דברים כיון שאין ידוע מנהג העיר איך נהגו במתנות כת הקודמים דהשתא יד יורשי האשה הבאים מכח התקנה על התחתונה ויד הבעל היורש מן הדין על העליונה ואין להו לילך אחר סברה יחידית להוציא מיד הבעל הזוכה מן התורה בלא ראיה ברורה. והמפקפק בזה צריך הוא לכפרה כמש"ל בשם מהרשד"ם ותו לא מידי.
7
ח׳ומעתה אניף ידי להשיב בענין המדודין מה יהיה משפטן ולכאורה נראה דטענת ראובן שטען שר' גרו' הנותרים הואיל ולא באו ליד החתן מעולם לא זכה בהם החתן ואין בהם דין חלוקה היה נראה שטענתו זאת היא טענה אלימתא ויש לה ע"מ לסמוך הוא הרב בעל ת"ה סי' שכ"א וכדבעינן למימר ומה שהשיב לו חתנו בשאלה זו אינה תשובה שלימה לפי שכוונת תשו' היא שכיון שמכר לו הבית בשטר הרי הוא כאילו כבר באו המעות לידו. ולפי דברי הרב ת"ה בסי' הנז' נראה שאין זו תשובה והוא שהרב ז"ל נשאל בראובן שנשא את בת שמעון ופסק שמעון לראובן מאה זהובי' לנדוניא ונתן לו ש"ח על זמן בשבילם ומתה הבת קודם שפרע שמעון לראובן הנדוניא ולאחר מיתת הבת שאל ראובן מחמיו וכו' לפרוע לו הש"ח מק' זהובים והשיב לו שמעון הש"ח הוא מחמת נדוניית בתי וכבר מתה אין אני חייב לפרוע א' ראובן וכו'. והאריך וקיבץ כל הסברו' ואם מועיל תפיסת שמעון בספרים ולבסוף כתב וז"ל תו נראה לו' בנ"ד דאפי' לא הזכיר בשטר שנתן שמעון לראובן כלום מן הנדון אלא נכתב בש"ח בהלואה לא מצי למי' הואיל ונזקף הנדון בהלוא' נפקא ליה מתורת נדוניא והוי כשאר מלוה וכדאמרינן פ"ב דגיטין דכתו' משזקפה נפקא ליה מתורת כתו' ומעשה ב"ד ונעשה כשאר מלוה אלי' דשמואל דקי"ל כוותיה דיש לחלק שפיר דשאני התם דטעמא דהשמטת כספים בהא תליא דווקא אי חיוב הממון מכח ההלואה קאתי כדתנן כו' עד וכיון דלאו בטעמא תליא מלתא לפר"ת דלא זכה הבעל מכח אומדנא דדעתא דכ"ז דלא גבה אמרי' שלא הקנם לו האב אלא ע"מ שתקנה בתו ממנו אפי' היכא דזקפה במלוה נמי איתא להך טעמא ותדע מדלא תירץ ר"ת ההיא ברייתא דת"כ שאבד מעותיו כגון שזקפה עליו כמלוה והוי מתורץ שפיר טפי ממה שמתרץ דאיירי כשהחתן מוחזק דלשון בריית' דהפוסק לא משמע שכבר הגבהו אלא שפסק ועדיין לא נתן כמו הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל דפ' בתרא דכתובו' עכ"ל. ובהיותי קורא ושונה בפר' זה והנה יד שלוחה אלי ובתוכה פסק א' מב' מגדול א' שלפנינו הוא הראש הרב הגדול מהר"ר גבריאל אישפיראנסא זצוק"ל ושם ראיתי שהביא הרב תשו' זו של הרב בעל ת"ה ושם נאמר בלשון זה ובעיקר דברי בעל ת"ה נתקשה לי שמתוך דבריו משמע שהבין דברי התוס' כפשטן במאי שתירצו אליבא דר"ת דההיא ברייתא דת"כ מיירי במוחזק דהיינו לו' שהוא תפוס ומוחזק כדאמרי' בעלמא ולפיכך נתקשו לו דברי התו'. ולע"ד נראה שדברי התוס' ברורים דהיינו לומר שכבר זכה וגבה אותם הבעל מחמת האב בחיי בתו כלו' שהוא ברצונו הגמור מסר לו הנדוניא כדרך כל הארץ בשעת הנשואין ונמצא כשמתה אשתו הרי הוא מוחזק כדין וכהלכה והתם ודאי מודה ר"ת דזכה הבעל שהרי כדין וכשורה גבה זו היא ודאי כונת התו' בתירוצם וכמו שתירץ המרדכי והגהות מיימו' דילמד סתום מן המפורש ולא כמו שהבין הרב דמטעם חזקה ותפיסה אתו עלה כדאמרי' בעלמא דהתם ודאי אם לא גבה כהלכתו אלא תפס אחר מיתה פשיטא דאליבא דר"ת אינו מועיל שכל זמן שלא בא לידו ברצון האב ס"ל לר"ת דלא זכה והיינו פלוגתא גופה דרש"י ור"ת וזה ברור עכ"ל הרב אות באות תיבה בתיבה. ואנא עבדא דסגידנא קמיה לא הבנותי דבריו ותלמיד קטן שואל לרבו דמי גילה לו רז וכי זה שהרב ת"ה לא הבין בדברי התו' במ"ש שהחתן מוחזק שר"ל מוחזק בנכסים בשופי כדין וכהלכה בחיי אשתו ובפני חמיו ואימור דה"נ הבין הרב ת"ה בדברי התוס' אלא שעכ"ז דיקדק על תירוץ זה של התוס' דלמה להו לתרץ כן דהו"ל לתרץ דההיא דת"כ מיירי שזקפן עליו חמיו במלוה דבהכי הוה מתוקמא שפיר לישנא דהפוסק מעות דמשמע שפסק ולא נתן ותו דאגב גררא ילפי' דאם זקפן עליו במלוה אף שלא באו לידי גבייה בחיי הבת אפ"ה זכה בהן הבעל. ומשום הכי הוכרח לומר דס"ל לר"ת דאם זקפן עליו במלוה דלא ירית להו בעל ובין הכי והכי נמצאת אתה או' דלפי תשוב' זו דהרב ת"ה זכה יורש האשה במה שטען על ענין המדודי' שכיון שלא באו הר' גרו' של הקונטאנטי ליד החתן בחיי אשתו מעולם אע"פ שזקפן עליו במלוה וכתב שטר לא זכה הבעל בהן ואין בהם דין חלוקה כיון דאנן ידעי' ששטר זה שכתב אבי הכלה על הר' גרו' הנותרי' הן הנה היו ממעות הקונטאנטי אף שלא פי' את דבריו בשטר מ"מ סתמו כפי' מאחר דאיתבריר לן שמעות הכתו' בשטר הלז הן מעות הקונטאנטי ולא זולתן כן היה נר' לכאורה ליפות כח יורש האשה ולזכותו כפי תשו' זו של הרב ת"ה. אמנם כד דייקי' שפיר אמינא דאי מהא לא אירייא משום שטענת החתן היא שהר' גרו' לא זקפן עליו אבי הכלה כמלוה בסתם אלא כתב בשטר שמכר לו חלק הבית שנתנה לו אמו במתנה גמורה כדין וכהלכה ככתוב ומפורש בשטר שבידו וכיון שכן הרי נמצא כאילו הר' גרו' כבר באו לידו בחיי אשתו שהרי כבר החזיק בחלק הבית שמכר לו חמיו חזקה גמורה בפניו ככתוב בשטר והרי היא שלו לדור בה ולהשכיר ולמשכן ולמדור ומצד הדין אין בחלק בית זה שמכר לו דין חלוקה. והדין עמו דאפי' לפי דברי הרב ת"ה זוכה החתן בטענתו דהא נדון דהרב ת"ה לא איירי שכתב לו בשטר שמכר לו בית אלא שזקף המעות עליו בהלואה בשטר ובההיא הוא שפסק שלא זכה החתן ובמעו' כיון שלא באו לידי גבייה וכיון שכן אין למדין מניה לנדון זה שלפנינו שמכר לו חלק הבית מכירה גמורה בהחלט גמור כדין וכהלכה. ותו דאם הרב ת"ה פסק בנ"ד כמו שפסק הוא לפי פסק ר"ת ולפי מנהג אנשי מקומו שנהגו כס' ר"ת כמ"ש שם. אמנם אנו כל בני א"י והנלוים אליה לא קבלו עליהם דברי ר"ת לענין זה אלא כסבר' רש"י והרמב"ם וסיעתם וכיון שכן מכל הצדדים אין להביא ראיה לנ"ד מהך תשו' דהרב ת"ה. ומ"ש שהדין עם החתן צריך אני לפרש את דברי שהדין עמו לענין שמפני שיש שטר מכר בידו חשבינן כאילו כבר באו המעו' לידו בחיי אשתו וזכה בהן. אמנם במה שטען ואמר ומצד הדין אין בהן דין חלוקה אלא גם את הכל יקח. אך משום ועשית הישר והטוב יחלוקו. בזה לא הלך לבבי עמו לעת כזאת. שהרי אבי התעודה מהרי"ט נשאל על נדון כזה שלפנינו והיה התשו' הנז"ל והשיב שם וז"ל תשובה דבר ברור הוא שכפי תקנת טוליטולא שכל הנמצא מנכסי עזבונה חולקים בשוה גם בבתים אלו חולקים ואם היתה מכירה סתם בעבור הח' אלפים שהיו חייבים לו היה בדין לומר שזכה בהם הבעל ומחזיר מחצית המעו' אבל מאחר שכתבו לו בשטר מכרנו לו הבתים בעבור נדוניית בתנו רצו להכניסם במקום הנדוניא שיהא לבתם זכות בהם כדין הנדוני' שלא ימכור שהם שבח בית אביה ולאחר מיתה ג"כ חולקים עכ"ל. הרי שכתב הרב הנז' בהדיא דאפי' אם היתה המכירה בסתם שלא כתבו שהיתה המכירה בעבור נכסי נדונייתה אפ"ה חולקים אלא שחילק בין אם היתה המכירה בסתם לאם היתה בעבור הנדוניא לענין יפוי כח לא' מהם כמבואר בדבריו. ומעולם לא עלתה ע"ד לומר שאם היתה המכירה בסתם שזכה הבעל ואין בהם דין חלוקה כמו שטען החתן בנ"ד. ואיפשר לתרץ את דבריו דשאני נדון דמהרי"ט דאיירי במה שנתחייב ראובן לתשלום הנדוניא וכתב לו שטר במכר הבתים לתשלום הנדוניא כמו שנראה בשאלה. ועלה פסיק נמי דיחלוקו משום דההוא מכר היה לתשלום הנדוניא ובנדוניא לפי תקנת טוליטו' התקינו שיחלוקו ה"נ במכר זה שהוא לתשלום הנדוניא דין הוא שיחלוקו דשקולים הם. משא"כ בנדון דידן שמכר זה הכתוב בשטר סתם לא בשביל תשלום נדוניא מכרו לו אלא על מעות המדודים שהוא הקונטאנטי לתשלום המעות הקונטאנטי הוא שמכרו לו. ובמדודים מצינו בפוסקים שנסתפקו בדבר אם דין הנדוניא יש להם או לא כאשר האריך בזה הרב מהראנ"ח ז"ל בתשו' ח"א ולבסוף תלה הדבר במנהג יע"ש. ואנו כיון שאין מנהג קבוע וידוע איך נהגו במדודים כת שלפנינו המע"ה ואם לכך נתכוון הדין עמו שהוא היורש מן התורה. יצא מהמחובר שזכה שמעון בכל טענותיו וידו על העליונה שהוא היורש מן הדין כנ"ל להלכה ולמעשה וה' ינחני במעגלי צדק למען קדושת שמו כי"ר הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
8