אדמת קודש, אבן העזר ל״טAdmat Kodesh, Even HaEzer 39
א׳שאלה ראובן שידך את בת שמעון קטנה בת ט' שנים והתנו ביניהם תנאים ובכלל התנאים היה שזמן כניסת החופה יהיה לסוף י"ב חדשי' והטילו קנס ביניהם שכל מי שיגרע תנאי א' מהתנאים שיתחייב לשכנגדו חמשים אריות בתורת קנס וכל זה עשו בקגמ"ו בת"כ ובשטר חתום בב' עדים כשרים. ולמקצת ירחין נתוועדו ב"ד י"ב וטובי העיר בהסכמת כל אנשי העיר וגזרו אומר שלא רשאי שום אחד אשר בשם ישראל יכונה לישא בתו עד שיהיה לה י"ב שנים שלמים ע"פ שני עדים כשרים מפני סיבה ידועה להם כאשר מפורש בהסכמה החתומה מב"ד י"ב וטובי העיר וכשמוע ראובן דברי ההסכמה זאת ואשר נגזר עליה רוצה ליפרד מזווגו הראשון ורוצה לישא אשה אחרת גדולה בלי המתנת זמן וטוען שהוא מבן עשרים שנה ואסור לו לעמוד בלא אשה. מעתה שמעון טוען ושואל מראובן חתנו הקנס שנתחייב בעת השידוכין אם הוא רוצה ליפרד ממנו וראו' טוען שלא מדעתו ורצונו רוצה ליפרד מזיווגו שאנוס הוא במעשיו ומעולם לא נתחייב קנס בשעת השידוכין אם יארע לו דבר כזה שאם היה יודע שיעשו הסכמה זאת לא היה מתחייב בקנס הנז' ע"ז שמעולם ועד עולם לא שמע מאבותיו שיעשו דורות הקודמים הסכמה כזאת ולא אסיק אדעתיה. מעתה יורנו המורה לצדקה אם ראובן פטיר ועטיר בטענה זו מליתן קנס לשמעון או לא ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה רואה אני את דברי ראובן ויש קצת ראיה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' שנשאל על ראובן ששידך בתו לשמעון ונשבע לו שיתן לו עמה ה' אלפים זהובים כו' על סמך שיגבה מחובותיו ונתקלקלו החובות אם נקרא עובר שבועתו כו' והשיב שאם אין לראובן לפרוע מחובותיו וכיוצא באופן שלא נשאר לו כי אם ביתו וכלי תשמישו דאז הוא פטור משבועתו דאין לך אונס גדול מזה כו'. עד הלכך אין מחייבין למכור ביתו לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללין ברחוב ולמות ברעב ע"כ הכא נמי בנ"ד טענת ראובן טענה שבעת שנטל קנין לא עלה בדעתו שישב שרוי בלא אשה שלש שנים ואדעתא דהכי לא נשבע ופטור מן הקנס. עוד יש ראיה מתשו' הרא"ש ריש כלל ל"ד שנשאל על ראובן ששידך ביתו לבן שמעון וקבעו זמן לחופה והתנו בניהם שכל מי שיעבור הזמן שיתן לחבירו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע הזמן החופה יצאה בת ראובן אחות המשודכת מן הכלל וכפרה בעיקר ובשביל פגם זה לא רצה שמעון וכו' והעביר המועד וראובן תובע הקנס ושמעון אומר דאדעתא דהכי דאונס גדול כזה שישא בנו אחות משומדת להשחית נחלתו ולפגום משפחתו לא התנו. והשיב הוא ז"ל דהדין עם שמעון דאע"פי שלא פי' שום תנאי בשעת עשית הקנס כיון שאונס כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה הוא עתיד ליעשות לא היה משדך בנו והוי כאלו התנה מעיקרא בשעת מעשה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין פ' מי שאחזו ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה כו' והרבה להביא ראיה מאומדנות הנמצאות בש"ס יע"ש. גם מהרי"ק שורש ק"א הביא ראיה לנדונו מהך תשוב' דהרא"ש דכלל ל"ד שגם הוא נשאל על חתן שחייב עצמו בעת השידוכין בקנס ובאותה שעה היתה כלתו שפויה בדעת ופקחת כשאר נשי דעלמא ואח"כ יצאה מדעתה קודם שנשאה אם חייב בקנס או לאו. והשיב דמי הוא שיוכל להטיל עליו עונש הקנס דהלא הכל יודעים כי כל הנכנסת לחופה להיות לעזר לבן זוגה ולבנות ביתה בחכמת נשים ולא להרוס באולת שבידה ח"ו ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשיה בקנין ובקנס כו' והביא ראיה מתשוב' זו ולבסוף כתב וז"ל הרי לך בהדיא שפטר הרא"ש את שמעון מן הקנס משום טעמא דישראל קדושים כו' כ"ש וכ"ש בנדון הזה דכל העולם פורשים מלישא אשה משוגעת ואין לך אומדנא בכל האומדנו' גדול מזה דודאי אדעתא דהכי לא משתעבד נפשיה ופשיטא דנתבטל הקנס. ולא מבעיא אם לא היה שם שבועה אלא שיעבוד ממון הקל כו' אלא אפי' היה שם שבועה כדמוכח פ' הגוזל קמא כו' יע"ש. גם מדברי רבינו הגדול הרא"ם בח"א יש ללמוד ממנו פיטור הקנס לראובן שנשאל על ראובן שהקדיש חפצים לב"ה שהיה מתפלל שם ואח"כ יצא מעצמו והלך להתפלל בב"ה אחר ורוצה להוליך החפצים אל הקהל אשר הולך שמה להתפלל. והשיב הגאון דהדין עמו ויכול ורשאי להוליך החפצים לקהל שהוא מתפלל עתה דכל אפיא שוין דאומדנא דמוכחא דכל הנודרים סתמא על אותו כנסת שמתפללים בו הם נודרים וכשהם יוצאים שיוציאו הס"ת והחפצים למקום שילכו להתפלל ולקבוע תפילתם ואפילו מהר"ם לא יחלוק ע"ז יע"ש. וגדולה מזו כתב דאפי' מתו הבעלים שבניהם במקום הבעלים קיימי דהא אומדנא דדעתא הוא שלא כיוונו הנודרים והמתנדבים לידור בב"ה שמתפללים בו יותר משאר הכנסיות אלא כדי שיהיה הקדשותיהם שמורים ומושגחים שם מהם ומבניהם וכו' ועוד כדי שיהיה לו ולקרוביו המתפללים שם לכבוד ולתפארת מכל אנשי קהלתו שהרי אנו רואים כו' יע"ש. והרב הגדול מגדולי האחרונים מהריב"ל בח"ג סי' קנ"ב נשאל שאלה זו דהרא"ם אלא שיש הפרש בין נדון דהרא"ם לנדון דמהריב"ל בענין א' דבנדון דהרא"ם איירי שיצא המקדיש מעצמו נדון דמהריב"ל איירי דהמקדיש גרשוהו מן הקהל וכתבו עליו כתב שלא יוכל לחזור לקהל ושקיל וטרי ובכלל דבריו הביא הך תשובה דהרא"ם ז"ל ונסתייע ממנה ובסיום דבריו כתב וז"ל ובנ"ד איפשר לומר דכל אפייא שוין ול"מ לדעת הרא"ם שכתב דאפי' רצה מדעתו ורצונו לילך מהקהל שיכול לקחת ההקדשות והחפצים אליבא דכולהו רברוותא אלא אפי' וכו' בנ"ד לא יחלוק כיון דאיכא אומדנא כי האי כו' עד ואם לחשך אדם לומר דק"ל להרב ז"ל קושיא חזקה דאמרינן בפ"ק דכתובות דף ב' ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא אתא בסוף ל' ופסקיה מברא א"ל חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמה מתיא ודילמא אונסא דשכיח שאני דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה וכיון שכן הוא דמלתא דשכיח' היא בזאת המדינה שאדם יוצא מקהל לקהל הוה ליה לאתנויי ולא אתני ואיהו דאפסיד אנפשיה. איברא דלכאורה נראה דהך קושיא היא קו' אלימתא לס' הרב ז"ל וכד מעיינינן שפיר אשכחינן דלאו מלתא היא דשאני התם דליכא אומדנא דאונסא דשכיחא הוא ולא אתני איכא למימר דדילמא לא קפיד דלהוי גיטא. אבל בנ"ד דאיכא אומדנא ועיקרא דמלתא תליא באומדנא אמדינן דעתיה דלכך נתכוון ולא איצטריך לאתנויי ולא אמרינן דאיהו אפסיד אנפשיה כי סמכא דעתיה דכ"ע ידעי דלכך הוא מתכוון שילך צדקתו לפניו אל מקום אשר יהיה חפץ ללכת ובהכי ניחא ולא קשה ליה לרב ולא מידי ע"כ דבריו יע"ש.
2
ג׳ברם אכתי איכא לעיוני בחילוק זה שחילק מהריב"ל לדעת הרא"ם דלכאורה היה נראה דהרא"ם לא ס"ל הכי והוא ממ"ש הגאון הרא"ם בתשוב' ח"א סי' ס"ז וז"ל והרב רבי' ברוך כתב כי כן כתוב בס' בשר ע"ג גחלים שאינה צריכה חליצה מאחר שהיה היבם משומד קודם נישואה עכ"ד ואין סברא לומ' דדוקא היכא דנשתמד קודם שנתקדשה לאחיו כו' עד ועוד דאדרבא איפכא מסתברא דהיכא דנשתמד קודם שנתקדשה לאחיו דאסקא דעתא ואבעי לאתנויי ולא אתניה איהי היא דאפסידא נפשה אבל היכא דלא הוה משומד בשעה שנתקדשה לאחיו דלא אסקא אדעתא שישתמד ולא הוה לה לאתנויי איכא למי' דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה דסתם נשים אינן מתרצות בכך והא דלא אתניה משום דמלתא דלא שכיחא ולא מסמך אדעתייהו לאתנויי עלה דכה"ג אשכחי' בריש כתו' דבעי למיפשט תלמודא דאין אונס בגיטין כו' יע"ש והשתא ק"ל דאם איתא דס"ל להרא"ם חילוק זה שחילק מהריב"ל דבדאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא אף באונסא דשכיח ולא אמרי' דאבעי ליה לאתנוייה וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. א"כ היכי כתב בנדון זה דרבינו ברוך דאיפכא מסתברא דהיכא דנשתמד קודם שנתקדשה לאחיו דאבעי לה לאתנויי ולא אתני איהי היא דאפסיד אנפשה הא הכא נמי איכא אומדנא דמוכחא דסתם בנות ישראל הכשרות אינם מתרצות בכך שתפול לפני יבם משומד שאין זיווגם עולה יפה הטמא והטהור יחדיו ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ולא אסקא דעתה לאתנויי דסברא איהי דודאי אם ימות בעלה שלא תפול ליבום לפני יבמה משומד דהרי הוא כגוי והגוי אינו בתורת חליצה ויבום וכמ"ש הרב בעצמו שזו היא סברת רבינו ברוך לפי האמת וז"ל אבל אי טעמא דידהו משום דמשומד חשיב כגוי לענין שלא יהיה זוקק לא לחליצה ולא ליבום אתיא שפיר כו' יע"ש.
3
ד׳אכן במעט קט מהעיון נראה דחילוק שחילק מהריב"ל הוא נכון ויציב לדעת הרא"ם והענין במ"ש מהר"ם מפדווא בתשו' סי' ע' וז"ל גם לתשו' הרא"ש שאחות המשודכת יצאה מן הכלל כו' אינו דומה דהתם הפגם נולד אח"כ ולא שייך לומר שידע או שהיה לו לבדוק אבל הכא הפגם היה בשעת השבועה ולא נקראו נדרי טעות עכ"ל. ואחר סברא זו נמשכו כמה מהפוסקים האחרונים מהראנ"ח בשטות סי' כ' והרב הגדול פני משה בראשונות סי' ה' יע"ש וכולם הסכימה דעתם לסב' זו דלא שייך לומר דאמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא נשבע או לא נתקדש גבי אשה אלא בדבר הנולד אח"כ כעין נדון דהרא"ש ודמהרי"ק אבל בדבר שהיה מקודם לא אמרי' הכי. ואם כן הכא נמי בנדון דהרא"ם ז"ל דמיירי בנשתמד קודם שנתקדש לאחיו איהי היא דאפסידא נפשה ואין לנו לילך אחר אומדן דעתא דכתי' משום דהא אומדנא אומדנא דפריכא הוא דמאן לימא לן דאשה זאת לא יצאה מן הכלל וסבירא וקבילא ליפול לפני אחי בעלה המשומד וכיון דהאי אומדנא הוי אומדנא פריכא אין לנו לדונה לכף זכות אלא אמרינן דמאחר דהוי מלתא דשכיחא שהרי המשומד לפניה ולא אתנתא איהי היא דאפסידא נפשא. וחזר הדין שחילוק מהריב"ל ז"ל במקומו עומד דבאידך תשו' דהרא"ם שהביא מהריב"ל ז"ל הוי נולד אח"כ ודוק. ומעתה הואיל משה באר חילוק זה דמהריב"ל שחילק לדעת הרא"ם שכונתו לו' דל"ק ליה להרא"ם מההיא דכתובות ומתחילה אעתיק דבריו ואח"כ אבארם וז"ל וכד מעיינינן שפיר אשכחי' דלאו מלתא היא דשאני התם דליכא אומדנא דאונסא דשכיחא היא ולא אתני איכא למימר דדילמא לא קפיד דלהוי גיטא אבל בנ"ד דאיכא אומדנ' ועיקר' דמילתא תליא באומדנא אמדינן דעתיה דלכך נתכוון ולא איצטריך ליה לאתנויי ולא אמרי' איהו דאפסיד אנפשיה כי סמכא דעתיה דכ"ע ידעי דלכך מתכווין כו' פי' דבריו דבשלמא בההוא עובדא דהש"ס ליכא אומדנא דמוכחא דקפיד דלא להוי גיטא דאי קפיד דלא להוי גיטא הוה ליה לאתנויי מאחר שאונס שכיח וידוע לכל וכיון דלא אתני איכא למי' דלא קפיד ולהוי גיטא גם ליכא אומדנא מדלא אתני ולומר דגלי דעתיה דלא קפיד דלהוי גיטא שהרי מצינו שבא בתוך זמנו וצועק ואו' חזו דאתאי חזו דאתאי וזה מורה באצבע דאדרבא דקפיד דלהוי גיטא ומעשיו מוכיחין ע"ז וכיון דלא איפשר לנו לידע בבירור דעתו לכן אזלינן לחומרא לומר דלא שמה מתייא מדלא אתני משום דלא איפשר לנו לאוקמה אדעתיה ולברר כונתו משא"כ בנדון דהרא"ם דאיכא תרתי לטיבותא חדא דאעיקרא דמלתא ליכא הכא אונס וכיון דליכא אונס על מה היה לו להתנות דהא אין אונס לפניו כדי שיתנה דהא מדעתו ורצונו רוצה לקבוע מקום להתפלל בב"ה אחר ועוד זאת יתירה דאיכא אומדנא דמוכחא ברורה כשמש ועיקר' דמלתא בנדון הזה תלייא באומדנא אמדינן דעתיה דלכך נתכוון ולא איצטריך ליה לאתנויי כי סמכא דעתיה דכ"ע ידעי דלכך נתכוון כו' נמצא כלל הדברים דבנדון דהרא"ם איכא תרתי לטיבותא חדא דלא היה אונס בענין כלל ועוד דאיכא אומדן דעתא דמוכחא בבירור שלכך נתכוון לכן כתב הרא"ם דאזלי' בנ"ד בתר אומדנא דבר הלמד מעניינו דאם חסר א' משני התנאים הנז' לא אזלי' בתר אומדנא פי' דאם יש אונס דשכיח אף דאיכא אומדן דעתא דמוכחא לא אזלינן בתר אומדן דעתא מאחר דהאונס ניכר לכל ואבעי ליה לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה גם אם אין אונס בדבר אלא דהוא מלתא דשכיחא וליכא אומדנא דמוכחא בבירור לומר דלכך נתכוון בהא נמי לא אזלינן בתר אומדנא כיון דלא אתבריר לן מאי דעתיה. ואי תקשי לך דאונס זה אינו מעלה ומוריד דסוף סוף דכיון דהוי מלתא דשכיחא הו"ל לאתנויי וכיון דלא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה לכן אברר שיחותי יותר דבשלמא כשהתחיל האדם להתנות כגון בהך עובדא דתלמודא דהתחיל להתנות ולומר אי לא אתינא עד ל' יומין להוי גיטא ויש לפניו אונס דשכיח אז אמרינן דכיון שהתחיל להתנות בענין לחזק דבריו אילו היה בדעתו דקפיד דלהוי גיטא הי"ל להתנות על האונס דשכיח שמכיון שהתחיל בתנאי ולא התנה על אונס זה דשכיח איפשר לומר דלא קפיד דלהוי גיטא הו"ל להתנות ע"ז נמי כמו שכבר התחיל להתנות ומדלא התנה יש לדון נמי לאידך גיסא ולומר דלא קפיד דלהוי גיטא וזה נמי שייך בההוא עובדא דנדרים בההוא דאתפיס זכוותיה אם היה באונסא דשכיחא משא"כ בנדון דהרא"ם שבעת שהקדיש החפצים לא התנה שום תנאי שלא היה לו ע"מ להתנות וכיון שלא היה בדבר תנאי ודאי דאזלינן בתר אומדן דעתו שלכך נתכוון ע"מ שיוליך החפצים לכל מקום שירצה דאין לנו לומר דלמה לא התנה ע"ז בשעה שהקדישם דהא לא נחית אדעתיה להתנו' על שום דבר כדי שנאמר שהיה לו להתנות ע"ז ולכן סמכא דעתיה לומר דאין צריך להתנות ע"ז משום דכ"ע ידעו שלכך נתכוון. והוצרכתי להרחיב הביאור בחילוק זה דמהריב"ל לפי דהוה ק"ל טובא לפום האי חילוק דמהריב"ל שחילק ואמ' דהכל תלוי הוא באומדנא דנראה דאין הענין תלוי בשכיח ולא שכיח א"כ למה ליה לתלמודא לתרץ דשאני אונסא דמברא דשכיח דאבעי ליה לאתנויי וכיון דלא אתניה איהו דאפסיד אנפשיה דלדעת מהריב"ל ז"ל אין העיקר שם בעובדא דמברא משום דשכיח אלא העיקר תלוי דאין שם אומדנא דמוכחא דדילמא לא קפיד דלהוי גיטא ואין הדבר תלוי בין שכיח ולא שכיח דהא לדעת מהריב"ל אפי' בדבר דשכיח אי איכא אומדנא דמוכחא אין צריך להתנות דלדעתו הכל תלוי באומדנא וכעין זה הוק' לו להרב מהרש"ך על רבי' ירוחם שפי' הך דעכבו נהר שגדל הנהר מהפשרת שלגים הובאו דבריו בתשו' מהר"א ששון בסי' ס' והניח הדבר בצ"ע והרב מהר"א ששון בסי' ס"א נכנס בפרצה דחוקה לתרץ דברי ר' ירוחם יע"ש. ובמה שכתבתי יתיישב הכל דמהריב"ל ס"ל דהדבר תלוי בשכיח ולא שכיח ולא אזלינן בתר אומדנא כשהתחיל להתנות והיה האונס דשכיח לפניו ולא התנה אז ודאי דמכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ בנדון דהרא"ם דבההוא אזלינן בתר אומדנא מכיון דלא נפשיה הוא להתנות וכמש"ל ודוק. וראיתי להר' הגדול פני משה בראשונות סי' ס"ב יע"ש שהביא חילוק זה דמהריב"ל ובנה עליו דייק ועקם לנו את הדרך הישרה שכתב דהך עובדא דתלמודא דנדרים דאי לא אתינא עד ל' יומין ליבטלן זיכוותי דמיירי באונסא דשכיח והביא ראיות לדבר ויגע עד שהכניס חילוק דמהריב"ל בהבנת הש"ס יע"ש ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לפי קוצר דעתי דאין דרכו צלולה לרבים וכמו שיראה המעיין וידנני לכף זכות ולפום מאי דכתיבנא אתייא שפיר ול"ק מידי לא לר"י ולא למהריב"ל ודוק. והרב מהר"א ששון שם בתשו' סי' ס"א הרבה לישב דברי הרא"ש ור"י במה שפי' שעיכבו נהר דמתני' דאיירי שגדל הנהר מהפשרת שלגים גם הרב לחם רב בתשוב' סי' ס"ט נשא ונתן על דברי תשו' דמהרש"ך יע"ש ולבסוף כתב וז"ל ומ"ש הרא"ש בתשו' דמי שנשבע לחתנו וירד מנכסיו דאין מחייבים אותו למכור כלי ביתו היינו משום דחשיב ליה הא הרא"ש כאונס דשכיח ולא שכיח אבל זה הוה חשיב ליה כאונס דפסקיה מברא דהוי שכיח טובא אפי' בממון לא הוי אונס עכ"ל וק"ל דהא עניות מלתא דשכיחא כאשר עינינו הרואות ואם כן איך כתב הרב דבנדון דהרא"ש הוי מלתא דשכיחא ולא שכיחא לדעת הרא"ש. אכן לזה איפשר לומר כמ"ש מהרא"ש בסי' הנז' וז"ל ומעתה העלנו תירוץ ג"כ כו' דמאי דקאמר הרא"ש ז"ל היינו שכיח ולא שכיח שיעני איש עד שימכור כלי ביתו ותשמישו כו' ואף שהעניות שכיח טובא מ"מ שימכור כלי ביתו לא שכיח כו'. יצא מהכלל לנ"ד דכל אפייא שוין דפטור ראוי מהקנס מאחר שלא עלה בדעתו בשעת הקנין שיעשו ב"ד י"ב הסכמה כזו דהוי מלתא דלא שכיחא ולא איבעי ליה לאתנויי וכמ"ש הריב"ש סי' של"א וז"ל והדברים הרחוקים שאין מעלה על לבו בעת נדרו ואינם נכללים באיסור נדר ודמיא למאי דמסקינן ביבמות סוף פ' ב"ש גבי נטולה אני מן היהודים כתב דאמ' דיבם אינו כבעל דלא מסקא דעתה לידור... בעלה ונפלה קמה יבם ולא נכנס היבם בכלל שהרי כבר היתה אסורה עליו הוא משום אשת אח ולא מסקא דעתא לידור כשימות הבעל ותהיה זקוקה מותרת לו כיון שהוא דבר רחוק כפי מ"ש רש"י והראב"ד וכן נראה דעת הרשב"א אע"פי שיש חולקים עכ"ל וכ"כ הריב"ש במקום אחר סי' ת"ס וז"ל אע"פי שמחמת ציווי הגזבר היו רשאים למנוע מלתת מחמת הקנס דהוו ליה נדרי אונסי' דומה דחלה הוא או עיכבו נהר ואין צ"ל בציווי שלטון או ממונה שלו שיש גם סכנת נפש כו' עד ואע"פי שידוע שאין בכאן קנס גוף אלא שיחיה חייב לפרוע מנה אחר אע"פ כן לא ע"ד כן נשבע שיפרע מאתים בעד מנה ובאומדנ' דמוכח הזה דברים שבלב הוו דברים עכ"ל. איברא שראיתי להרב לחם רב בתשו' סי' ס"ט שהוקשה לו על הריב"ש דנראה דבריו אלו סתרי' למ"ש בסי' שפ"ז וז"ל ולענין טענת האונס כו' עד ולא עוד אלא אפי' לא היה יכול לבטל אונסו אלא על ידי ממון הרבה שיצטער בנתינתו נראה לנו שחייב לתת ולא יעבור על מצוות ל"ת מחמת הפסד ממון כו' יע"ש. הנה הרואה דבריו שבשתי תשו' הנז' במקומם בלבבו יבין שדבריו הם סותרים זא"ז ולי הדיוט נראה לישב דבריו והחילוק מבואר מעצמו דההיא תשו' דסי' שפ"ז דאיירי בראובן שנשבע לישא משודכתו לזמן קצוב ועבר הזמן הקצוב ולא בא לישא משודכתו וטען שהיה אנוס שעכבו הסוכן וכתב ע"ז הריב"ש דאם היה יכול לפטור עצמו מן האונס אפי' בממון רב מחוייב הוא ליתן כל ממונו ולא יעבור על שבועתו שהיא מצוות ל"ת כו' יע"ש דהתם מיירי דיחיד וגם שנלכד הוא ברשת השבועה אם יעבור הזמן לכן כתב הריב"ש דפשיטא שבשביל הפסד ממון לא נתיר לו שיעבור על שבועתו שהוא מצוות ל"ת אף שיפסיד ממון רב. משא"כ בנדון דתשו' דסי' ת"ח דמיירי שם בקהל שהסכימו בחרם שלא יוכל שום יחיד לפטור עצמו בכח הגבירה יר"ה כו' וע"ז כתב שאם היו יכולים לפטור עצמן בממון מהמושל שהטיל עלהם ההוראות בקנס שאין אנו מחייבים שיתנו ממון למושל כדי שלא לעבור על החרם שהחרימו דיש כאן תרי טעמי חדא שאין כאן עסק שבועה כי אם דוקא הסכמה ואין העובר על הסכמה חמור כעובר על השבועה שעובר על מצוות ל"ת ותו דחיישי' לדוחקא דציבורא כמ"ש בפ' השולח על מ"ש דאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם ולחד טעמ' הוי דחיישי' משום דוחקא דציבורא ואע"ג דלא איפשי' כאן כבר כתב הר"ן דאיפשי' לן מההיא סוגייא דקידושין יע"ש וטעמא הוי משום דוחקא דציבורא מ"מ נקטי' מדברי הריב"ש ז"ל דסי' ת"ס לנדון דידן דראובן הנז' פטור הוא מן הקנס דהוי דומה דעכבו נהר או חלה הוא או חלה בנו דהוי נדרי אונסים משום דהוי מלתא דלא שכיחא ה"נ הוי הכי דהוי מלתא דלא שכיחא וכדאמ' מעיקרא. ואם לחשך אדם לומר דלא סגיא לן בהאי טעמא לפטור את ראובן מהקנס משום דהא קי"ל דכל הנשבע לתועלת חבירו לדעת חבירו הוא נשבע ודעת שכנגדו הוא שאף אם יבא עליו אונס גדול דלא שכיחא שיתחייב ראו' זה בקנס ודומה לזה כתב התו' בס"פ הגוזל עצים דף ק"י ד"ה דאדעתא דהכי לא קדשא נפשא וז"ל נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואים ודאי מקדשא נפשא כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשא מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה וא"ח אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל הכא וכו' יע"ש. ובדברי התוס' הללו כבר האריכו למעניתם האחרוני' ובפרט הרב פ"מ ח"א סי' ס"ב ובס' עדות ביעקב סי' ל"ג ל"ד יע"ש ואני אין לי עסק במשא ומתן דהרבנים בדברי התוס' הללו ואף שיש להשיב ולישא וליתן בדברי הרבנים הנז' מעתה אין הפנאי מסכים. ברם אחת שאלתי דמדברי התו' הנ"ל נראה דביבמה שנפלה מן הנישואים אף דאסקא דעתא דתיפול לפני יבמה מוכה שחין אפ"ה לא איכפת לה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא נפשא היא מלהיות נשואה. דנראה דאשה בחיי בעלה מסקא דעתא דיבמה לשמא ימות בעלה בלא בנים ותיפול לפני יבמה אלא דאפ"ה סברא וקבילא בההיא הנאה דנשואה היום לבעלה. וקשה לענ"ד דהא ביבמות ס"פ ב"ש גבי מאי דאבעייא לן התם נטולה אני מן היהודים דקי"ל התם כרב דאמר דיבם אינו כבעל ומותרת ליבם לדעת רש"י ולר"י כופין לו לחלוץ ומייתי התם דכוותיה דרב מסתבר' דאמ' אינו כבעל משום דלא אסקא דעת' בעת נדרה על יבמה ממתני' דנדרא הנאה מיבמה כו' יע"ש. דמשמע דהאשה בזמן שהיא נשואה לבעלה לא מסקא אדעתא ביבמה כלל שתיפול לפניו ע"ש והוא הפך מ"ש התוס' דנראה מדבריהם דאשה מסקא דעתא ביבמה דאי כפי סוגיא זו דפר' ב"ש ניחא דתו אין אנו צריכים לומר בהך דהגוזל דמיירי דבנפלה לה מן האירוסים ובכל גוונא מיירי בין מן האירוסין ובין מן הנישואין כפשטו וכעת לא מצאתי יישוב מספיק בענין.
4
ה׳מעתה הדרינן למאי דאתינן עלה דטענה זו ולחש זה לא שייכא בנ"ד ובנ"ד אנן סהדי דדעת שכנגד ראובן היה כדעת ראובן שטוען שאילו היה יודע ראובן בשעה שנטל קנין שהיה נולד אונס גדול כזה דלא שכיחא לא היה מתרצה להתחייב בקנס דאמדינן דעתם ג"כ שאותה שעה היתה דעתם שוה עליהם וכדעת אחד היו קיימי דהא הוה איפשר נמי שהיו רוצים לחזור בהם הכת שכנגד ראובן מפני סיבת אונס כזה דאיתיליד להו אחר שנשבעו בשעת הקנין שלא יחזרו בהם הם ג"כ ואם יחזרו שהם מחוייבים קנס סך מה לראו' והיו טועני' לראובן הנז' טענה זו שהיא מספקת וכיון דלדידהו הויא טענה זאת טענה אילו היו חוזרים בהם משום אונסא דאתיליד להו אח"כ גם לראובן טענה זו טענה אלימתא היא לפטור את עצמו מן הקנס. א"כ אמור מעתה שבשעה שנשבעו זה לזה ונתחייבו בקנס זה לזה היו דעתם שוות עליהם ואינו דומה לדעת לוקח ומוכר דכתבו התוספות דשנא ושנא כמדובר. והיה מקום בזה להרחיב הדיבור כהנה וכהנה. אכן ראיתי שהמלאכה כבדה עלי שעל הרוב רוב גופי תורתינו תליא באומדנות ובאונסי' דשכיח ולא שכיח לכן גמרתי בדעתי שלא להרחיב הדיבור ודי בזה שלפי קוצר דעתי בנ"ד ליכא מאן דפליג דפשי' דראובן הנז' פטור מן הקנס לדעת רובא דרבוות' וכמש"ל. קם דינא להלכה דראובן הנז' פטיר ועטיר מן הקנס ואין להם עליו אפילו תרעומת דברים וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמ' נז"י שגיאות מי יבין כה דברי עבד נרצע לכל יודעי דת ודין לב נשבר ונדכה אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
5