אדמת קודש, אבן העזר מ׳Admat Kodesh, Even HaEzer 40
א׳שאלה בהיות שהאשה מ' עזיזה בת הר' עבד אללה הדס אשר היא נשואה היום עם היקר כהר' איסלימאן מרזוק ולהם בת א' יחידה קטנה בת שנה וחצי. ונשמע קולה אשר קבל הר' איסלימאן קדושין בעד בתו הקטנה הנז' קלא דלא פסיק ולכן משום איסור ערוה החמור' נתוועדנו יחד נחנא בי דינא הח"מ לחקור ולדעת איך היה המעשה. ובמותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתו סהדי ואסהידו קדמנא בבני המקדש ואבי המתקדשת גופא דעובדא. ואחר האיום והגיזום כדחזי בכל החומרות ואלות שבתורה באם לא יגיד וכו' קמו הר' עובדיא כהן והר' שמואל נאמיאש והבחור אברהם פרנס והעידו עדות גמורה על נפשם ועל יהדותם כל א' וא' מהם העיד על מעשה שהיה בקידושין הללו וזה נוסח העד הראשון הר' עובדיא כהן ככתבו ובלשונו אות באות תיבה בתיבה בלשון ערבי. קאמת בינה אל עדאס קאלח לה שמואל נאמיאש תכוד לאך הל בינת תית ג"אוזהא קאל אינכאן תעהיני אייתה בעשר קדוש באכורהא קם אבוהא איסלימאן קאל אין כאן תעטיני תמן קדוש בעטיך' איהה קאללו שמואל בעטיך' עשרה. פ"אטאט שמואל פי ג"יבתו מה לאקה איילא תלתא וסיטין קטעה קאלו איסלימאן מא כאעטיך אייהה אילא תא תיג"יב אל עשרה.. איברהים ן' חונין באקה אימכוויע מה כאן באלו פי חאג"י אג"ה ן' מנצור אבו אל בינית קאל אקולך' אל דוגרי מה בעטיהה אילא לא איברהים ן' חונין. קם איבהים קאלו אינתי מה איליך' קאלב האת אל קוטע וואנה באבודהא אילי. אכד איל קוטע מן שמואל בי אידו וועדהום תלתא וסיטין קטעה ועטהום לה איסלימאן אבו אל בינית קאלו איסלימאן מה באכוד אילא תמן איקרוש קאלו מא ענדי אילא הל תלתא וסיטין קטעא בית קבלהום קדושין עלה בינחיק קאלו איסלימאן אבו אל בינית אקבלתהום וואכדהום וחטהום פ"י עובו ע"כ עדות הר' עובדיא כהן הנז'. ואלו הם דברי העד הב' הר' שמואל נאמיאש אחר האיים כו' וז"ל כוננא קעדין הונאך' אנא ואיברהים ן' חונין ואיסלימאן ומרתו איג"את איל בינה לא ענדי וקולת לה אימהא תאכדיליך' הל קרישיזייא עזיזי חאק בינתיך' איג"את עזיזי קאלת תא אעטיהא אילך בעטיהה לה ן' חונין אילי מא עינדו מארה. איג"ה עובד כהן קאלו לא ן' חונין ייא אילי בירידוך' כוד איל קדישין מינו ועטיהום לא ג'וזהא לא תעטי אייהום אילהא ליש אין עטית איל קדישין לה אימהה מה ביסחיש. איג"ה איסלימאן קאלו לה ן' תונין האח עשר קרוש וכוך בינתי ברוח אתתווג' פייהום פ"יל סוק קאלו ן' תונין כיד האל קדישין קדישין בינתיך' ואסדהום ותסהום פ"י אידו קאלו איסלימאן האיי אל קדישין פ"י אידי אין כאן ביחכמלי עלה עשר איקדוש איל בינת אילך' ואין כאן מה ביחכמלי האי איל קדישין פ"י אידי ע"כ דברי העד הב' הר' שמואל אות באות. ואלו הם דברי העד הג' אברהם פרנס אחר האיום וכו' וז"ל אכד איל קדושין ותלת קוטע מין שמואל איל סאלוניקלי איברהים ן' חונין וקאלו ביתקבאל האל קדישין ייא איסלימאן קדושין עלה בינתיך' קאלו אקבלתיהום ואכדהום וחטהום פ"י עובו ע"כ דברי העד הג'. ואבי הבת הודה בפנינו אחר האיום שקבל המעות מיד ן' חונין לשם קדושין ע"מ שישלים לו עד עשרה גרוש' והמקדש ן' חונין הנז' הודה בפנינו אחר האיום וכו' שאמר לאבי הבת איסלימאן הנזכ' קבל הב' גרוש' קדושין לבתך אמר לו אבי הבת איני רוצה כי אם עשרה גרוש' אמר לו המקדש הנז' אין לי כי אם הב' גרוש' הלזו וקבלם מידו והלך. אלה הדברים אמר הועד בפנינו ב"ד הח"מ וע"ד אמת וצדק ח"ש פעה"ק ירושלם תו' בח' חשון מש' התפ"ד ליצירה ושריר וקיים. ישעיה אזולאי ס"ט. הצעיר ידידייא הכהן ס"ט. חיים משה מזרחי ס"ט.
1
ב׳וזה העתק לשון העדים הנז' אשר הועתק לשונם מלשון ערבי ללשון הקדש אות באות תיבה בתיבה מבלי תוס' ומגרעת למען ירוץ הקורא בו. וזה נוסח דברי העד הא' הר' עובדייא כהן. עמדה בתעבד אללה הדס ואמרה לשמואל נאעמיאש תקח לך הבת הלזו לאשה. אמר לה אם תתני אותה לי בעשרה גרוש' אקחנה. קם אביה איסלימאן ואמר אם תתן לי שמנה גרוש' אתננה לך. אמר לו שמואל אתן לך עשרה גרוש'. בקש שמואל בתיקו ובבית ידו ולא מצא זולת שלשה וששים מי'. אמר לו איסלימאן הנז' איני נותנה לך אלא עד שתביא העשרה גרוש'. והיה שם אברהם ן' חונין יושב במקומו ולא היה... בשום דבר. בא ן' מנצור אבי הבת אמ' לשמואל אומר לך האמת איני נותנה אלא לאיברהים ן' תונין קם איברהים הנז' ואמר לו לשמואל אתה אין לך לב לתת. תן לי המעות אלו ואני אקחנה לי. לקח המעות משמואל ומנאם שלשה ששים מ"י ונתנם לאיסלימאן אבי הבת. אמ' איסלימאן איני לוקח אלא שמונה גרוש'. אמר לו אין לי אלא אלו השלשה וששים מ"י תקבל אותם קדושין על בתך אמר לו איסלימאן אבי הבת קבלתים ולקחם והניחם בחיקו ע"כ דבריו. ואלה הם דברי העד הב' מבלי תוספת ומגרעת. היינו יושבים אני ואיברהים ן' חונין ואיסלימאן ואשתו באה הבת אצלי ואמרתי לה לאמה תקחי ליך השני גרוש' הללו את עזיזה בעד מוהר בתך. באה עזיזה ואמרה עד שאתננה לך אתננה לן' חונין אשר אין לו אשה בא הר' עובדיא הכהן ואמר לו לן' חונין מאחר שרוצים אותך קח השני גרוש' משמואל ותנם לבעלה ולא תתנם לה יען שאם תתן השני גרוש' לאמה לא יועיל כלום. בא איסלימאן ואמר לו לן' חונין תן עשרה גרוש' וקח בתי ואלך ואקנה בהם סחורה מן השוק. אמר ן' חונין קח אלו שני גרו' קדושין בתך ולקחם והניחם בידו. אמר לו איסלימאן הנה אלו ב' גרוש' בידי אם תשלים לי עד עשרה גרוש' הבת תהיה לך ואם לא תשלים לי הנה הב' גרוש' בידי ע"כ דברי העד הב' וז"ל העד הג' לקח השני גרוש' וג' מ"י משמואל הסלוניקלי איברהים ן' חונין ואמר לו תקבל אלו ב' גרוש' איסלימאן קדושין על בתך אמר לו קבלתים ולקחם והניחם בחיקו ע"כ טופס דברי העדים אות באות תיבה בתיבה מבלי שינוי ותמורה כלל. הן עתה יורינו המורה לצדקה מה טיבן של קדושין הללו אם יש בהם בית מיחוש להצריכה גט או לא ויבא שכמ"ה.
2
ג׳תשובה ידעתי בינ"י ידעתי ערך דמ"י עלי אם למקרא אם למשנה מאין הרגלים בושת ופגם על פי כי לא אדע שכול אף כי אנכי אענה בעניני תורת גיטין וקדושין והיא רחוקה ממני מה אדבר ומה אומר דברי' שכיסן עתיק יומין מקצוע גדול לא כל הרוצה ליטול את השם בהן יבא ויטול לולי שיהיה בקי ומומחה בהם בכלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן ודקדוקי דקדוקיהן. אף גם זאת ראה ראיתי כי טוב וישר להיותי סניף ומצניף כי היכי דלימטי לן שיבא מכשורא ומה גם עתה כי בעונותינו הרבים כהיום הזה רבו כמו רבו הפורצים פרץ על פני פרץ כי תהיה לאיש בת בית אביה יחד עליה יתלחשו לאסור אסר על נפשה על כן אמרתי הנה באתי לדון בקרקע לפני שודא דדייני וראיתי לחלק דרכי החקירה בנדון הלזה לג' סעיפים שעליהן תסוב דלתי התשוב'. הסעיף הראשון בלשון המקדש. הסעיף הב' בהסכמת העיר. הסעיף הג' בהכחשת העדים זה את זה וזה החלי בס"ד תחלת דבר כשנדקדק היטב בלשון הג' עדים הדק היטב כולם השוו מדותיהם שהמקדש לא הזכיר מילת לי וזה דבר פשוט בכל כתבי הקדש ראשונים גם אחרונים דכשלא הזכיר תיבות לי שאינה מקודשת כלל משום דבעי' ידים מוכיחות זולת הר"ן שכתב שי"א דאע"גב דידים שאינן מוכיחות כו' לענין קדושין וגיטין אזלינן לחומרא ועיקרא דהני מלתא איתא בריש קדושין דף ה' אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף כו' וא"ל הרי את מקודשת ה"ז מקודשת ומק' למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ופריך מההיא דנזיר עובר לפניו ותירץ הב"ע דאמ' לי ומק' א"ה מאי קמ"ל ותריץ לישני בתראי קמ"ל. והנה הרא"ש הרחיב הדיבור בזה והעלה דאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוי יד כלל ואינה מקודשת משום דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ודמי לאין נזיר עובר לפניו. ומרן הביא שגם בתשו' האריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב וז"ל הרי כתבתי לכם כל דברי הגדולי' אשר דעת כולם מסכמת דבקדושין היכא דלא אמר לי דלא הוי קדושין עד והאו' שצריכה גט איני רואה בדבריהם ממש יע"ש איברא שבפסקיו כתב הרא"ש וז"ל ואם היה מדבר על עסקי קדושין לקדש לו ונתן לו כסף ואמר הרי את מקודשת ולא א' לי מסתברא מה שמדבר עמה תחלה שתתקדש לו הוי הוכחה טפי מנזיר עובר לפניו עכ"ל. וכ"כ הטור בסי' כ"ז כדעת אביו וז"ל אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר על עסקי קדושיה הוו ודאי קידושין עכ"ל. וכפי דבריו אלו ק' אמאי טרחי בש"ס לאוקמי מלתא דשמואל דאמר לי עד דתיקשי להו פשיטא מאי קמ"ל לוקמי דשמואל איירי בשהיה מדבר על עסקי קדושים דאף דלא אמר לי דהויא מקודשת ועוד ק' א' מסברא דנפשיה תיפוק ליה דאפי' בשתיקה סגי לס' ר"י דהילכתא כוותיה ועיין במוהרח"ש סימן ל"ה דף קנ"ז ע"א וכבר ראיתי למהר"י לבית הלוי סי' ט"ו שהק' קושיא זו להש"ס מיניה וביה ולא על דברי הרא"ש והרב הנז' העיד על עצמו שאחר שהק' קושיא זו מדעתו אח"כ ראה בתשו' מוהרש"ך ח"ג שהק' אליו קו' זו חכם א' והרב דחה אותה משום דא"א לאוקמי מלתא דשמואל דמיירי במדבר עמה על עסקי קדושיה דאי איירי במדבר כו' בשתיקה סגי וכו' והרב מוהר"י לבית הלוי תמה על מוהרש"ך ז"ל דאיך דחה קו' זו דדחייתו אינה דחייה ובקש להעמיד קו' זאת ולעשות לה סמוכים והאריך... בדבר. לבסוף כתב וז"ל וראיה קצת לדברינו ממאי דכתב מרן בא"ה סי' כ"ז עמ"ש הטור דאם היו מדברים על עסקי קדושיה וא"ל הרי את מקודשת אע"פ שלא אמר לי הוו ודאי קידושין כתב הרא"ש מסתברא וכו' ומכיון דלא סמך דברי הטור על האי דר' יוסי דהיכא שהיה מדבר עע"ק דאפי' בשתיקה סגי וכ"ש היכא שאמר לה הרי את מקודשת אלא ודאי נראה דלא הוי כ"כ פשוט דלשון דהרי את בלא לי יהא עדיף משתיקה עכ"ל. ותימה עליו דמאחר שהוא ראה דברי הרא"ש איך לא הק' עליו קו' זו דכפי דבריו איך לא אוקים הש"ס מלתיה דשמואל דמיירי במדבר כאשר הוק' לנו והוא ז"ל עשה דברי הרא"ש ז"ל עיקר ועליה אני דן ועוד שדבריו דחוקים מצד עצמן וכמ"ש על דבריו הרב הגדול מוהר"א ן' חיים שם יע"ש. והרב הנז' כתב יישוב לקו' זו כפי דעתו הרחבה והם דברי אלקים חיים טובים ונכוחים למוצאי דעת. ולי הדיוט נר' לע"ד לפי קוצר השגתי לישב דברי הרא"ש בהעמק העיון בדברי הרא"ש שכתב וז"ל ואם היה מדבר כו' הוי הוכחה טפי מנזיר עובר פי' דבענין כזה אינו נקרא יד אלא דבור שלם וכמ"ש הריב"ש על מי שאמ' הריני דכיון שהיו מדברים שהוא המקדש והיא המתקדשת זה ודאי אינו נקרא יד אלא דבור שלם ולכן לא אקמוהו מילתיה דשמואל במדבר אלא באינו מדבר שאז נקרא יד שהרי התחיל לשון קדושין ולא אמר מילת לי. ואחר ימים ראיתי להרב הגדול מוהרי"ט בשיטתו לקדושין שכתב דכשהיו עסוקים באותו ענין אע"ג דלא אמר לי הוי דיבור שלם כו' יע"ש, ושמחתי כעל כל הון שכיונתי לדעתו ז"ל אכן ראיתי דברי הרב שרצה להעמיד דברי א' מגדולי הדור שדחה ס' הרב הגדול מוהריב"ל בתשו' לחלק א' על ענין אם היתה משודכת לו ונתן לה קדושין ולא אמר לי דמסתמא לעצמו קדשה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה והביא ראיה מדברי ר"ת וכו' וקילסו הרב וכתב והאמת דברי פח"ח וכו' וכתב הרב הגדול מוהרי"ט בראשונות סי' קל"ח וז"ל ואחר שקלס הרב ס' גדול הדור ההוא וכדבש בה רישיה יש לי לומר דלא סגי לן דלא נחלק החילוק ההוא שהוא ברור ומוכרח דהא כי פרכינן עליה דרבא דאמר קדושין שאינן מסורים לביאה דלא הוו קדושין ממתני' כו' יע"ש ולבסוף כתב ובהך סברא אמרי' דאין הבוגרת בכלל ולא חשו לה חכמים אע"פ שידוע שעשאתו שליח ואלו בקדושין שאמ' הרי את מקודשת ולא אמר לי אמרי' דליכא ידים מוכיחות שקדשה לעצמו ולא הויין ידים מוכיחות שקדשה לעצמו ולא הויין ידים כלל ולא מהני האי סברא דלא שביק איניש מצוה דנפשיה וכו' והיינו לפי שאין בעיקר הקדושין ידים מוכיחות כלל ואח"כ כתב וז"ל ויש להביא ראיה שכל לשון שאינו מוכיח מתוכו אף על פי שיש לו הוכחה מדבר אחר לא מיקרי ידים מוכיחות מדאמרי' בפ"ק דנדרים בנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומוקי לה הש"ס כגון דאמר הריני עלי הימנו ופרש"י דכולהו בהדי הדדי הוו כגון דא' על הככר הרי עלי הימנו פי' הריני בנזיר עלי בקרבן הימנו שבועה ופרכי' בש"ס הימנו דילמא דאכליה קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמ' הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכליה שהרי אסרו עליו אלא כיון שזה הלשון דהימנו לא מוכח בעצמו לא הוי יד אע"פ שדבר אחר מוכיח עליו עכ"ל הרב. ויש לי קצת עיון בדבריו ז"ל שלע"ד אין בירור בדברי הש"ס דבאומר הריני נזיר ועלי בקרבן שמוכח דכוונתו לאסור עליו את הככר דכשאנו מפרשים דבריו בהימנו דאכליה קאמר א"כ כשאכלו לא חל עליו נזירות ולא קרבן דאיפשר דכוונתו לומר הריני נזיר אם לא אוכל ככר זה וכן קרבן אם לא אוכל ככר זה כמו שאנו מפרשים דבריו בהימנו דאכליה קאמר וא"כ לכאורה נראה דאין מכאן כ"כ ראיה מ"מ אומ' אני דמי שיעמיק בדברי רש"י בד"ה ודילמא הימנו דאכליה כו' וגם בהרא"ש בדבור הנז' משמ' דהכי ס"ל כסברת הרב יע"ש ואין צורך להאריך בדבר. האמנם אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים או' אני דמאן יהיב לן עפרא מתותי רגליו וכחלינהו לעיינין דנראה שדבריו אלו הם הפך דברי הש"ס דפ"ק דנדרים בעי רב פפא יש יד לקדושין או אין יד לקדושין ומוקי לה הש"ס כגון שנתן ב' פרוטות לאשה א' בפני חברתה ואמר לה הרי את מקודשת לי וא"ל לחברתה ואת מי אמרי' ואת נמי קאמר או ואת חזאי קא' כו' יע"ש. הא קמן בבירור דאע"פ שאין הלשון מוכיח מתוכו אלא שההוכחה באה לנו מדבר אחר דהוי יד דהרי כאן אין הלשון מוכיח מתוכו דהא מי שא' לאשה את אינו לשון קדושין ואפ"ה בעי בגמר' אם יש להוכיחו מאותן הקדושין הראשונים שנתן לחברתה וא"ל הרי את מקודשת לי וא"כ כשאמר גם לזו ואת ואת נמי קאמר או ואת חזאי קאמר ואם כדברי הרב מאי בעי הש"ס דפשיטא דאין להוכיח דואת נמי קאמר מאחר שאין הוכחה בדבריו שהוא לשון קדושין והוכחה מדבר אחר אין להוכיח כפי דברי הרב אלא ודאי מוכח מכאן דיש יד לקדושין אפי' שההוכחה באה מד"א וההיא דבנדרי רשעים מיתוקמא כמש"ל. עוד נ"ל לישב כוונת הש"ס לדעת הרא"ש והוא ע"פ מ"ש הרב המובהק כמוהר"ש בכמה"ר משה ן' ברוך הובאו דבריו בשו"ת מוהרח"ש ז"ל סי' י"ח שהרב הנז' נתקשה בדברי מוהרדב"ז וז"ל אבל חזות ק' נ"ל במ"ש וכן נרא' דעת הרמב"ם בפי' המשניות במ' מעשר ב' דס"ל דאם לא אמר לי דמקודשת ותמהני שהרי בפ"ג מה' אישות כתב בפי' שצריך שיאמר לי ושקיל וטרי וחזר והק' על הרב דמאין יצא לו להרב דס"ל בפי' המשניות שאם לא אמר לי דהוייא מקודשת אם מפני שלא הזכיר בדבריו לי לפי שכ"כ הרמב"ם וז"ל וכמו כן נתינת הגט או הקידושין אי לא אמר לה ה"ז גיטך או הרי את מקודשת בזה ר"י אומר א"צ לפרש כו' והלכה כר"י וכו' ע"כ וכיון שלא הזכיר לי משמע דהוייא מקודשת אף שלא אמר לי כו'. אבל א"א לומר כן דאדרבה מכאן נראה היפך כו' ותורף דברי הרב דמחלוקת ר"י עם ר' יאודה היא כך דר' יוסי סבר המדבר עמה אף שלא אמר לה כלום אפי' הרי את מקודשת בלא לי שהוא לשון גרוע שהיא מקודשת לס' ר"י ור' יאודה אמר שצריך לפר' פי' שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת שאין סברא לו' שמצריך ר"י שיאמר מילת לי דזה פשיטא דאף אם לא היה מדבר עמה וא"ל הרי את מקודשת לי פשיטא דמקודשת ע"כ הרמב"ם לא הזכיר לי בדבריו כיון שהמחלוקת הוא על הרי את מקודשת בלבד כו' יע"ש. וע"פ דרכו ניחא דלא רצה הש"ס לאוקמי מלתא דשמואל במדבר עמה עע"ק משום דהוה דייקינן מינה דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה ההיא בדאמ' לה הרי את מקודשת בלבד ולא אמר לי דלדעת ר' יוסי דייו ואין צריך לפרש לומר מלת לי ולדעת ר' יאודה אף במדבר צריך לפרש ולומר לי דס"ל דלא פליג רבנן באין מדבר לאין מדבר ואלו הש"ס אינו סובר כן דאמרי' שם אי דיהיב לה ושתק ה"נ כו' אלא כמו שפי' הרב דלר"י דייו בשתיקה ולר"י שאמר צריך לפרש ר"ל שיאמר לה הרי את מקודשת בלבד שמועיל מאחר שהיה מדבר. ולכך לא אוקים הש"ס מילתיה דשמואל במדבר עמה אבל או' הרא"ש דמסתבר' דאם היה מדבר עמה וא"ל הרי את מקודשת דפשיטא דהוייא מקודשת אליבא דכ"ע דלס' ר"י מכ"ש דשתיקה נפקא ולר' יאודה דייו אם פי' כנז"ל זה נראה ישוב נכון לדעת הרא"ש לפי דעת הרב ז"ל. ובעיקר תמיהתו שתמה על מוהרדב"ז נלע"ד לישב דבריו כפי מה שהשיגה דעתי דעת הדיוט ואומ' דמי שיעמיק בדבריו מתחילה ועוד סוף כמו שהעתיקם הרב יען לא זכינו למאורות דבריו שהם בבל ימצא יראה שילמד סתום מן המפורש והוא כי בסיום דבריו כתב וז"ל ובהצטרפו' אלו הטעמים עם הטעם העיקרי שכתבנו למעלה שא' לעדים בפניה אלו הלימוניס אני נותן בעד קידושין ללאה ארוסתי. והוי מדבר עמה עע"ק. ויש כאן ידים מוכיחות לכ"ע ולכן אני אומר דקידושי ראשון קידושין בודאי וקידושי ב' לאו כלום הוא ע"כ דבריו ז"ל. הרי הדברים ממשמשים ובאים וניכרים דברי אמת שהרב ז"ל עשה עיקר מהאי טעמא דכיון שאמר לעדים בפניה אלו הלימוניס אני נותן בעד קידושין ללאה ארוסתי דהוי כמדבר עמה עע"ק. ובקש עוד סניפי' אחר' כו' יע"ש. וע"פ יסוד טעם העיקרי הזה כת' קודם לזה דעיקר הדין תלוי במחלוקת דאיכא כמה גדולים דס"ל דאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי הוייא מקודשת ופי' דבריו נראה לע"ד שכך הם דמאחר שכל הפוסקים כמעט רובם ככולם הסכימו דהאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי ס"ל דאינם קידושין ולה חילקו בין מדבר עמה עע"ק לסתם משמע דס"ל דלא פלוג רבנן. וטעמייהו הוי דיותר מועיל כשנתן לה בשתיקה ממה שאומר לה לשון גרוע כזה דהרי את מקודשת דאפי' יד לא הוי כמ"ש התוס' דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ולכן ס"ל דלשון זה אינו מועיל אפי' במדבר זולת הרא"ש שכתב בפי' דבמדבר עמה וא"ל הרי את מקודשת דמועיל משום דהוי טפי מנזיר עובר ועל טעם העיקרי הנז' כתב מוהרדב"ז ז"ל דאיכא כמה גדולים דס"ל דאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דהוייא מקודשת ופי' דהרי מצינו להרא"ש דס"ל כך ועוד דכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם בפי' המשניות במ' מ"ש דס"ל כדעת הרא"ש זלה"ה מדלא הזכיר מילת לי כמדבר עמה ש"מ דסבירא ליה דאינו צריך לי מאחר דעסוקים באותו ענין. ומעתה צ"ל דסבירא ליה להרמב"ם שכונת מחלוקת ר"י עם ר' יאודה הויא באומר הרי את מקודשת דר' יוסי ס"ל דכיון שעסוקין באותו ענין אם א"ל הרי את מקודשת ולא אמ' לי דייו אף שהוא לשון גרוע ומכ"ש אם שתק ור' יאודה ס"ל שצריך לפ' שיאמר לי לפי שהוא לשון גרוע דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו והיא גופא קמ' לן ובזה עלו דברי מהרדב"ז על נכון ואין דבריו צ"ע לדעתי וכן הסכים עמו בפסק זה של הלימוניס מוהריב"ל ז"ל ח"א אלא שעשאה ספק מקודשת אבל מוהרשד"ם חא"ה סי' ג' הסכים לדעת הרדב"ז דהויא מקודשת גמורה. הרי מפורש בהידייא בדברי הרא"ש והטור והאחרוני' הנ"ל דבמדבר עע"ק כגון שפי' באותו דבור עצמו שרוצה לקדשה לו ואח"כ אמר לה סתם הרי את מקודשת בלבד ולא אמר לי דהויא מקודשת ודאי הגם שדברי הרמב"ם לכאורה נרא' שאינו מסכים בזה מדסתם דבריו ולא פי' משמע דכל שלא א' לי בכל גוונא אינה מקודשת אפי' היה מדבר כו' וכ"כ ה"ה בפ' ג' מהל' אישות וז"ל ואם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי כתב הרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו מן הסוגיא משו' דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים עכ"ל. ומדלא כתב ואין כן דעת רבינו משמע דס"ל דמסכים דעת הרמב"ם לדבריהם וכ"כ רבי' ירוחם והביאו מר"ן בסי' כ"ז וז"ל וכתב ר"י בנכ"ב א"ה שכן נר' עיקר וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם שסתמו וכתבו שאו' הרי את מקודשת לי משמע דכל שלא אמר לי אין חוששין משמע מכללות דברי הפוסקים ז"ל דכל שלא אמר לי אף שהיה מדבר עע"ק דאין חוששין לקידושין לדעת הרמב"ם וצריך להתיישב בדבר הרבה מאחר שדברי הרא"ש הם דברי' של טעם ונמוקו עמו א"א לומר שיחלוק הרמב"ם בדין זה עם הרא"ש. ולי הדיוט נראה להביא ראיה ולהסכים דברי הרמב"ם עם הרא"ש והוא ממ"ש בפ"ג דין ח' וז"ל ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו ויהיה משמע דברים באותו הלשון שקנאה היה מדבר עם האשה עע"ק ורצתה ועמד וקידש ולא פי' ולא אמר כלום אלא נתן בידה והן עסוקין באותו ענין דייו ואינו צריך לפ' דמדכתב ועמד וקידש ולא פי' תו למה לו לכתוב ולא אמר כלום שנראה שהוא יתור לשון. לכן נראה לע"ד דתרתי קאמר והכי פי' היה מדבר על עסקי הקידושין פי' שתהיה מקודשת לו ועמד וקידש שאמר לה הרי את מקודשת ולא פי' למי תהיה מקודשת או שבשעת נתינת הקדושין בידיה למי הם משום דכיון שהיו מדברים תחלה שתתקדש לו הוין ידים מוכיחות וזהו כדעת הרא"ש כנלע"ד. וא"כ בנ"ד שהיו מדברים עע"ק לקדש לאיברהים ן' חונין ועמד אבי הבת וקבל קדושי בתו מתוך שעסוקין באותו ענין אף שלא אמר לי נראה דהויא מקודשת גמורה לדעת הרא"ש והטור וגם לדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש ואיפשר לומר שגם הרשב"א יסכים לדברי הרא"ש ז"ל ממ"ש בתשו' סי' אלף רל"ד וז"ל שאלת ראובן נתן ללאה כסף וא"ל הריני נותן לך זה לקידושין ולא היו מדברים עע"ק והוא לא א"ל תהא מקודשת לי כו' תשו' אע"פי שקבלה אותם לשם קדושין לשמואל דאמר דבעי ידים מוכיחות אין זו מקודשת כו' ומדלא השיב לשואל לומר עדיפא מינה דאף אם היו מדברים עע"ק כיון דלא אמר תהא מקודשת לי דאין זו מקודשת דבעי' ידים מוכיחות וכו' ומדשתק ש"מ שהודה לדברי השואל דאם היו מדברים עע"ק אף שלא אמר לי דהוייא מקודשת וזהו כסבר' הרא"ש והנה הרשב"א שם כתב וז"ל ומיהו יש לחוש ולהחמיר שמא דבקידושין כבענין הזה לא בעי' ידים מוכיחות וצריכה גט כו' והנה בפי' חששה זו נמצא לפוסקים ג' פי' יש מי שפי' שמה שחשש להחמיר הוא שסובר שיש לחוש לדברי המחמירים כשלא אמר לי ויש מי שפי' שחשש לס' הריב"ש באו' הריני דהוי דבור שלם. ויש מי שפי' דחשש החומרא הוא מפני ששניהם אומרי' שלכך נתכוונו. והפי' הג' הוא שנתקבל לעיני גדולי המורים מוהר"י בירב ומוהרלנ"ח והרב בצלאל ומוהרשד"ם ז"ל סי' ל"ד וכמו שהאריך הרב הגדול כמוהר"א ן' חיים הובאו דבריו בתשו' מוהר"י לבית הלוי סי' ט"ו. ומעתה לפי פי' הג' שמה שחשש הרשב"א הוא מפני ששניהם מודים שלכך נתכוונו. לפי טעם זה גם בנדון דידן הרי המקדש מודה שלקדשה לו נתכוון וגם אבי הבת מודה שקיבל המעות לשם קדושי בתו לאיברהים ן' חונין הנה מטעם זה נראה דיש לחוש לקידושין הללו מטעם דשניהם מודים כדכתב הרשב"א. ובסיום דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הנ"ל כתוב לאמר ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ואם ירצו מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש ב' כו' והק' עליו הרב מוהרלנ"ח סי' קל"ו ומוהריב"ל דנראה דפסק כרב פפא דפ' המגרש דלא יגרש ב' ונושא א' שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין ודלא כרב שיננא ואלו בתשו' סי' תשע"ג בראובן שאמר לאשה הלויני על המשכון דינר כו' ולבסוף כתב ואם קבלה קדושין מאחר א' מגרש וא' נושא ולמי משניהם שתנש' צריכה קידושין אחרים עכ"ל. ואיך כתב דאיזה משניהם שירצה נושא אותה והא קי"ל דלא יגרש ב' וישא ראשון וכמ"ש הוא עצמו ג"כ בתשו' סי' תשע"ג והניחו הדבר בצ"ע. וראיתי למוהר"י לבית הלוי וז"ל דע"כ לא אמרי' דלא יגרש ב' וישא ראשון אלא כשקידושי ראשון הם קול בעלמ' או בספק וקדושי שני הם תורה דומיא מאי דאמרי' בש"ס יצא עליה קול כו' אבל כשקידושי ראשון הם קידושין גמורי' דומיא דנדון דהרשב"א ז"ל בזה יודה רב פפא דשייך שפיר טעמא דרב שיננא דיאמרו עיינו ביה רבנן בקידושי שני וקדושי טעות היו כו' יע"ש והנה אם באנו לכתוב הקושיות והדוחקי' שיש בדרך זה נצטרך לצאת חוץ מהמכוון והרב הגדול מוהר"א ן' חיים הרבה להשיב וישב דברי הרשב"א כמצטרך והוא הנכון ועליו אין להוסיף והיותר הוא ללא צורך לפע"ד.
3
ד׳וראיתי לחוות דעי במה שהוק' לחד צורבא מרבנן כי ביצחק יקרא מהך סוגייא דפר' המגרש דנראה דרב הונא פליג ארב שיננא דאמר דאף מגרש שני ונושא א' דמימר אמרי עיינו רבנן כו' ואלו בפרק האשה רבה על האי דתנן צריכה גט מזה ומזה פריך בש"ס בשלמא מראשון תיבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא ומשני אמר רב הונא גזירה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה כו' ופריך אי הכי סיפא דקתני א"ל מת בעליך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו התם נמי נימא וכו' ומסיק סיפא אמרי קידושי טעות הוו ופריך רישא נמי אמרי נשואי טעות הוו ותריץ קנסוה רבנן ופריך סיפא נמי לקנסוה רבנן ומשני רישא דעבדה איסורא קנסוה רבנן סיפא דלא עבדי איסורא לא קנסוה רבנן ע"כ. הרי מפורש בהידייא דרב הונא ס"ל כס' רב שיננא דפ' המגרש דא' דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושין וקידושי טעות היו. ומהכא משמע דרב הונא לית ליה האי דרב שיננא ולכן א' דלא יגרשו א' וישא שני כדי שלא יאמרו דמחזיר גרושתו מן האירוסין וא"כ ק' דרב הונא אדרב הונא ולי הדיוט נראה שיש הפרש ורב המרחק בין ההיא דמגרש לההיא דפר' האשה רבה מתרי טעמי חדא דההיא דהמגרש שצריך גט מן הב' חייש שפיר רב הונא דלא יגרש ב' וישא ראשון משום דכיון שהצריכוהו לשני לגרש אם ישא ראשון יאמרו שהחזיר גרושתו מן האירוסין דאי כסב' רב שיננא דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני וקידושי טעו' היו למה הצריכוה גט מהשני ולכן מאחר שהיא צריכה גט מהשני חיישינן שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין ולהכי לית ליה ס' רב שיננא. אבל ההיא דפר' האשה רבה שהיה מותרת לחזור לראשון ואינה צריכה גט מהשני כלל כמו שמפורש שם בש"ס בהידייא ס"ל לר' הונא דאין חשש שיאמרו שהחזיר גרושתו מן האירוסין מאחר שרואים שחוזרת לבעלה הראשון בלי שיתן לה גט השני אלא יאמרו עיינו רבנן בקדושי שני והיו קדושי טעות. ועוד דסוגייא זו דפר' האשה רבה הובאה בפרק המגרש על הא דתנן ובלבד שלא תהא שם אמתלא דפריך בש"ס לרב פפא ואת לא תסברא והא תנן נתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לאו משום דאמרינן על תנאי קדיש ומשני שאני התם דאתי בעל וקא מערער ופריך א"ה נשאת נמי ומשני נשאת דעבדא איסורא קנסוה רבנן נתקדשה דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן ע"כ. ופרש"י התם דאתי בעל ומערער וכו' דכיון דאתי בעל ומערער לא יאמרו שגירשה וקידשה השני דא"כ למה בא ומערער כו' יע"ש. הא קמן דנדון כזה א"א שיאמרו מחזיר גרושתו כיון דאתי בעל ומערער משא"כ בההיא דיצא עליה קול דפר' המגרש דאין כאן ערעור דבעל יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין כנלע"ד פשוט. ואגב גררא ראיתי בתשו' להרב בצלאל סי' ך שהביא הך סוגייא דפר' האשה רבה וכתב ויש מפרשים דאכתי קיימינן בפרוקא דאמרי גרש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט אלא דמפרשים דברישא דעבדא איסורא תלינן דהאי אמרי אינשי כדי לקנסה להצריכ' גט אבל סיפא דלא עבדא איסורא אע"ג דהוה איפשר למימ' הכי תלינן לקולא דלא אמרי הכי אלא דאמרי קידושי טעות הוו וכתבו המפרשים דזו היא שיטת רש"י ז"ל ודברי אלו הי"מ שגבו ממני שלכאור' נראה דאישתמיט להו הך סוגייא דהמגרש שהבאתי למעלה דמוכח מהתם בפשיטות דלא קיימינן תו בההיא פירוקא דאמרי גרש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט כו' דהא כיון דאתי בעל ומערער תו לא חיישי' לשום חששה לא להאי חששה ולא לחששה שיאמרו דמחזיר גרושתו מן האירוסין וכמו שפי' רש"י כנז"ל. ועוד שיחסו סברה זו לרש"י ואיני יודע מהיכן הוכיחו מדברי רש"י דאית ליה האי סברא. והריטב"א כתב בשם הגאונים והרי"ף והרמב"ן דלמסקנא דשמעתתא הדרינן מדרב הונא לגמרי ולא חיישינן כו' וכמו שתמצא דבריו בתשוב' הרב ז"ל הנז' ובודאי שראייתם מסוגייא דהמגרש וכדכתי'. איברא דבהך תשו' נראה בהידייא דמסכים לישב תשו' הרשב"א ביישוב שכתב מהר"י הלוי והאריך שם למעניתו וגם בתשו' הרב סי' ז' והוא ז"ל הרגיש במה שיש להקשות בישוב זה ונדחק עצמו לקיים ישוב זה ויחזקהו במסמרים בל ימוט. והואיל ואתא לידן הך תשוב' דסי' כ' הוצרכנו להתישב בדרך זה שדרך בה הרב ושם ראינו בדברות קדשו כתוב לאמר דיתומה קטנה שנבעלה בשני נערות ונבדקה ולא נמצאו לה סי' דהוייא ס' מקודשת ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר כשהגדילה דמותרת לראשון וליכא למיחש לשמא יאמרו כו' הואיל ואינה צריכה קדושין אחרים כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' אישות. ולא דמיא לשאר ס' שכתב הה"מ דחיישי' לשמא יאמרו כו' ואסורה ל"א דהתם שאני דאיכ' למיחש דהיינו משום דצריכה לקדושים אחרים וסיים עלה דגם בההיא דמשכון דהרשב"א שרייא לראשון הואיל וקידושי קמא הוו קידושין גמורים ליכא למיחש לשמא יאמרו כו' והק' עליו אחי ידיד נפשיה ה"י וז"ל ולע"ד דבריו נפלאו ממני בין במ"ש לדעת הרשב"א ובין במ"ש בההיא דיתומה ותחיל' אדון לפניו בקרקע בחילוק שחילק בין יתומה לשאר ספקות דמי גילה לו רז זה דביתומה שנבעלה בשני נערות ונתקדשה לאחר כשגדלה דלא בעייא קידושין מקמא דהתם מיירי כשבעל אותה לאחר שהגדילה דלא בעייא קידושין מקמא. דאי ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות אין משם ראיה שהרי מ"ש דגבי קטנה שהגדילה דלא בעיא קידושין מקמא התם מיירי כשבעל אותה לאחר שהגדילה דאז גמרי קדושין הראשונים כמ"ש מרן שם או כמ"ש ה"ה דכשהגדילה מתחילין הקדושין מחדש ע"י הבעילה והתם ודאי דליכא מאן דפליג דצריכה עוד להתקדש אבל כשבא עליה בימי נערות ונבדקה ולא הביאה סי' דהוייא ס' מקודשת מי זה אמ' דלא בעייא קידושין אחרים שהרי יש לי לדון איפכא דבבא עליה בימי נערות דצריך קדושין אחרים וזה ממ"ש הרמב"ם בו בפ' דין ה' הרי שנבדקה וכו' והואיל ונבעלה אחר שהגיעה כו' ונתקדשה לאחר צריכה גט מס' ואם נשאת כו' יע"ש הנה ממ"ש דאם נתקדשה לאחר דצריכה גט עכ"ל דס"ל דהואיל והך בעילה משוי לה ס' מקודשת הלכך כשפשטה ידה ונתקדשה לאחר צריכה גט מס' ואם רוצה לחזור לקחתה צריכה הימנו קדושין אחרים. דאלת"ה אלא ע"י אותה בעילה אינה צריכה להתקדש לה עוד א"כ ק' דאמאי תפסי בה קדושין אחרים הא הואיל ואינה צריכה קדושין אחרי' עכ"ל דלא תפסי בה קדושין אחרים דדיינן לה כא"א ואין קדושין תופסין בעריות. אלא עכ"ל דממאי דחזינן דתפסי בה קדושי ב' דאף בנבעלה הואיל והוייא ספק צריכה עוד לקדושין אחרי' והלכך תפס בה קדושי ב' תדע לך שהרי כיוצא בזה מצאנו ראינו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות דין י"ו גבי המקדש חציה שפחה וחציה ב"ח כו' דא"צ לקדושין אחרים כקדושי קטנה בא אחר וקדשה לאחר שנשתחררה ה"ז ס' קידושין והשיגו הראב"ד ז"ל דהואיל דא"צ לקדשה עוד אם כן אמאי תפסי קידושי ב' אלא ודאי דצריכה להתקדש קדושין אחרים וה"ה הליץ בעד רבינו דמ"ש ואין צורך לקדושין היינו לאחר שנבעלה אחר השיחרור דאז הוי כא"א גמורה דלא תפסי בה קדושי ב'. ומ"ש הר"מ דתפסי קידושי ב' היינו בנשתחררה לחוד דהשיחרור משוי לה ס' הלכך תפסי בה קדושין אחרים מספק ובודאי דיסבור דצריכ' לקדושין אחרים ככל הספקות דאלת"ה אלא דאינה צריכה לקדושין אחרים א"כ אכתי השגת הראב"ד במקומה עומדת אלא ודאי דס"ל לה"ה כדכתי' ובכן דן אנכי גם בהך דינא דיתומה שנבעלה בימי נערות דהוי ספקא ואם פשטה ידה ונתקדשה לאחר דפסק הרמב"ם דתפסי מס' עכ"ל דהיינו טעמא משום דצריכה לקדושין אחרי' דאלת"ה א"כ גם הכא תפול עליו השגת הראב"ד אלא ודאי מכאן הוכחה דס"ל דצריכה קדושין אחרים ככל הספקות ובכן ממילא נהרס היסוד של מוהר"ר בצלאל ז"ל אשר בנה עליו בדין היתומה דלע"ד הדבר ברור דצריכה לקדושין אחרים והוייא ככל הפסיקות ודבריו אחר המחילה רבה צ"ע ותו דאלו הונח כדבריו וכחילוקו שחילק דכל היכא שצריכה לקדושין אחרים איכא למיחש לשמא יאמרו כו' חוץ מהיתומה כו'. אמור מעתה היאך מתיישבים דברי הרשב"א ז"ל בההיא דמשכון שכתב ולמי מהם שתנשא דצריכה לקדושין אחרי' א"כ יגדל התימה עליו בכפלים דאמאי התירה לראשון הואיל והצריכה הרשב"א לקדושין אחרים לכל מי שרוצה להשיאה וכפי חילוק הרב אין מזור עולה לדברי הרשב"א ז"ל סוף דבר דבריו נפלאו ממנו וצ"ע עכ"ל אחי ידיד נפשי ה"י.
4
ה׳וזאת תשובתי אליו אם יראה בעיני אחי מלך נראה לפע"ד אחר שקידת הענין שאין כאן תימא כלל בדברי הרב וחקרתי למצוא יסוד לדברי הרב ומצאתי יסודתו בהדרי קדש הוא הרב הגדול מוהרי"ק בשורש קע"ב והביא דבריו מרן ז"ל בפ"י מה' גירושין בדין ג' במ"ש הרמב"ם וז"ל וכל מקו' שאמרנו בחבור זה ה"ז ס' גירושין או שהיא ס' מקודשת לא תנשא ואם נשאת תצא והולד ממזר מפני שהיא ספק ערוה וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' ורצה להחזירה ה"ז מותרת לבעלה ואינו צריך לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתו' כתו' כתב מרן כו' כתב מוהרי"ק בשורש קע"ב וז"ל החכם עיניו בראשו ידע ויבין מדברי הרמב"ם ז"ל שיש לחלק בין ס' קידושין לס' גירושין מדלא כלל גבי ס' קידושין דכל מקום שאמ' מקודשת מס' או צריכה גט מספק שאם נשאת תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ס' גירושין אלא ודאי פשיטא דבס' קידושין לא שייך למימ' תצא והולד ממזר במ"ש בס' גירושין דהא קיימא בחזקת היתר דהיינו פנויה. והך בחזקת א"א ועוד כו' עד הרי לך שמחלק בין ס' קדושין לס' גירושין דבס' קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכונסה בלא קדושין. אבל בס' גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא"צ לחדש הנישואין ותדע וכו' עד אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה"ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א"א ה"נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת גט לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א"א עכ"ל.
5
ו׳מעתה אומר אני שע"פ יסוד זה בנה הרב מוהר"ב דבריו ביתומה שנבעלה בשני נערות ונתקדשה לאחר כשגדלה דכשחוזרת לבעלה הראשון דלא בעיא קידושין ממנו משום דכיון שנבעלה לו בשני נערות הוייא ליה ס' קדושין מן התורה בבעילה זו והוייא כא"א דעלמא אלא דמפני חששה זו דבדקנוה ולא נמצאו לה סי' הוא דתופסין בה קדושי ב' וצריכה גט ממנו. מ"מ כשפוטרה הב' בגט מפני הספק וחוזרת לא' פשיטא שאינה צריכה קידושין אחרים ממנו דמשום ספק זה שהצרכנוה גט מהשני לא נפקא מחזקתה הראשון וכמ"ש מוהרי"ק בס' גירושין. תדע לך דהכי הוא שהרי בהך דיתומה כתב הרמב"ם וז"ל ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מס' ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ס' ממזר משניהם. ואם איתא שצריכה לקדושין אחרים משום דאמרי' דדמיא לס' מקודשת שצריכה לקדושין אחרים כשחוזרת לא' למה כתב שהולד ס' ממזר הא אין ממזר אלא מס' ערוה וזו אם נצריכנה לקדושין אחרים נראה דלא עשה בה רושם הבעילה ואין בה צד ערוה. אלא ודאי נראה דמדכתב שהוא ס' ממזר גם לראשון נר' דנתקדשה באותה ביאה והוייא כא"א דעלמא אלא דמשום דבדקנוה ולא נמצא לה סי' הוא דאצריכוה גט מהב' ולעולם ס"ל דאי חוזרת לראשון דאינה צריכה קדושין אחרים כס' מוהרי"ק בס' מגורשת דזו לא דמיא לס' מקודשת שצריך לחדש הנשואין מהטעם שכתבנו ממ"ש הרמב"ם דהולד הוי ס' ממזר כאמור. גם מה שרצה אחי ה"י להוכיח מדברי ה"ה ז"ל גבי המקדש חציה שפחה וחציה ב"ח דנראה דה"ה ס"ל דצריכה לקידושין אחרים דאלת"ה השגת הראב"ד במקומה עומדת אין משם ראיה ליתומה דהתם איירי בנשתחררה בלחוד דהשחרור משוי לה ספק קידושין לשניהם ולכן ודאי הוא דלמי משניהם שתנשא צריכה קידושין אחרים לפי שעדיין לא נבעלה וכמו שכתב ה"ה זלה"ה ודמייא לספק מקודשת וכמו שכתב מוהרי"ק אך ביתומה שנבעלה בימי נערות דאגידא ביה בס' קידושי תורה והראיה דהולד ס' ממזר כדבר האמור בהא ודאי כשחוזרת לבעלה הא' דלא בעיא קדושין אחרים כנז"ל והגם שהר"ם לא הביא הך תשובה דמוהרי"ק שעליה בנה הרב דבריו מ"מ אמרי' דסמך על המבין. אבל עדיין נשאר קצת גמגום בדברי הרב דנראה מדבריו דמדקתני על דברי ה' המגיד נר' דס"ל דה"ה ס"ל כסבר' מוהרי"ק וזה א"א דהא בפ"י מה' גירושין כתב הפך ס' מוהרי"ק דגם בס' גירושין צריכה קידושין אחרים מחדש וכמ"ש שם בהידייא יע"ש. ויש ליישב דבריו בדוחק מ"מ אכתי לא פלטינן ממה שתמה עליו אחי ה"י דכפי חילוקו דכל היכא שצריכה לקדושין אחרים איכא למיחש היאך מתיישבים דברי הרשב"א בההיא דמשכון דהצריכה הרשב"א ז"ל קדושין אחרים ובודאי דבריו אלו צ"ע רב. תו נשאלתי ממנו ב' תשו' הרשב"א שנראות כמנגדות זא"ז והוא שבתשו' המיוחסו' להרמב"ן סי' קל"ב כתב וז"ל תשו' מסתברא אחר שיוצאה בגט צריכה להמתין ג' חדשים ואין לך יוצאה בגט שאינה צריכה להמתין ואע"פי שאין קדושין גמורים ויכולה לצאת בלא גט שהרי קטנה כו' וכ"ש זו דכיון שיצא עליה קול שהיא מקודשת והצרכתם אותה גט יאמרו קמו רבנן בקדושיו וקדושי מעליא הוו כו' ואפ"ה לא הצריכוה לאמתוני ואיכא משום גזרותיו דר"מ ואע"ג דלרווחא דמלתא הוציאוה בגט כו' והביאה מרן ב"י סי' י"ג דמכאן מוכח שאע"פ שלא הצריכוה גט אלא לרוחא דמלתא צריכה להמתין ג"ח משום שמא יאמרו עיינו כו' ובתשו' מכ"י הביאה הרב מוהרב"א סי' י"ט כתב הרשב"א וז"ל מעשה היה בראובן שקידש בת יאודה בפנינו קדושי ודאי ואח"כ הוציא עליה שמעון קול שנתקדשה לבנו בזה כו' י"א שצריכה להמתין ג"ח הואיל וקבלה גט וי"א שאינה צריכה להמתין ג"ח. תשו' רואה אני כדברי המתירין שא"צ להמתין ג"ח דלא נכנסה זו בכל גזרותיו של ר"מ לפי שאשה זו כו' יע"ש. הא קמן דכתב היפך אותה תשוב' דא"צ להמתין ג"ח ע"כ תורף תמיהת אחי ה"י. ולעד"ן דדברי הרשב"א ז"ל מיוסדים על אדני פז והוא דאיתא בש"ס א"ר אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישי' ליה ודייק הא דבתר אירוסין חיישינן ליה בר חביבא אמר אפי' דבתר אירוסין לא חיישי' והלכתא לא חיישי' לה ופסקו הטור סי' מ"ו וכתב מרן בב"י וז"ל וכתב ר' ירוחם ר"ל שלא יצא עליה קול קודם אירוסין אלא אחר שנתקדשה לאחר או אחר שנשאת לאחר יצא עליה פלוני נתקדשה קודם והא פי' שיצא הקול שקודם זה היו ביום פ' נרות דולקות ומיטות מוצעות וכו' מאחר שיצא עליה הקול לאחר שנתקדשה לאחר אין חוששין לה עכ"ל ודבר זה מוסכם מכל הפוסקים דלקלא דלאחר אירוסין לא חיישי' לה. אמור מעתה ע"פ יסוד זה בנה דבריו הרשב"א דההיא דמיוחסות סי' קל"ב מיירי שיצא עליה קול קודם שנתקדשה לב' קדושי ודאי דחייש דילמא אחר זמן יתברר הדבר ע"פ עדים ויבא לידי מכשול עם זה ומפני חשש זה הצריכוה גט בההיא ודאי ס"ל להרשב"א דצריכה להמתין ג"ח מטעם דשמא יאמרו קמו רבנן בקידושי' וקידושי מעליא הוו ולפיכך הצריכוה גט ועכ"פ צריכה להמתין ג"ח כדי שלא יטעו העולם אע"פ שמן הדין זו לא היתה צריכה גט כלל דא"כ צריכה כרוז וכמ"ש יע"ש ולפי שהאשה זאת עדיין לא נתקדשה לאחר אלא נשתדכה לחוד אבל באותה תשובה דכ"י מיירי באשה שנתקדש' לראובן קדושי ודאין ואחר שנתקדשה בא שמעון וערער שקודם קידושי ראובן קדשה הוא לבנו שנעשה שליח לו לקדשה ובקול זה יש כמה ריעותות ונמצא שאין ממש בקול זה ועל הכל שקול זה הוי קלא דלאחר אירוסין גמורים לכן ס"ל להרשב"א דהגם שהצריכוה גט לחשש הקול אין כאן מיחוש כלל להצריכה להמתין ג"ח כיון דכ"ע ידעי שהגט שהצריכוה היה ללא צורך כלל א' מן הטעמי' שכתב הוא ז"ל ועוד דהוייא קלא דבתר אירוסין דלא חיישינן ליה כלל והגט הוי חספא בעלמא ואינו מעלה ומוריד ובזה יתיישבו ג"כ דבריו במקומות אחרים שתמה עליהם אחי ה"י ודברתי עמו פה אל פה ושלי"ת ששנינו לדעת א' נתכוונו וכתב באורך באשר ה' אתו ולכן קצרתי במקום שאמרו להאריך . איך שיהיה נחזור לעניינינו שהשוינו ס' הרשב"א לס' הרא"ש ז"ל והטור והרמב"ם ובהסכמה עלו דכשהיה מדבר עע"ק דאינו מעכב תיבת לי אם לא אמרו ובנ"ד היו מדברים עע"ק נרא' דהוייא מקודשת. גם מאותה תשו' שהביא המרדכי סוף גיטין וז"ל מאורע א' שאירע שבחור א' היה מדבר עם יהודיה א' להלוות לו מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס אח"כ א"ל תרצי להתקדש בו אם אתנהו לך התחילה לשחוק וחזר וא"ל הרי הוא לך לשם קדושין ממש בזה הלשון א"ל ולא א"ל הרי את מקודשת לי בזה הקרס. והנה הח"ר נתן מורה בא להיתרא מפני האי מימרא דשמואל דאסקי' באומ' לי ופליאה דבר זה בעיני דמי גרע מאילו שתקי ולא א"ל לשם קידושין דמהני כיון שהיה מדבר עמה עע"ק דהא פסקי' כר"י דהיה מדבר כו' ולא פי' דייו והכא נמי היה מדבר כנז"ל. והנה בתשו' זו עמדתי משתומם דאיך איפשר לומר דבמדבר עמה עע"ק בסתם בלי שיפרש שהוא רוצה לקדשה לעצמו דמהני והנה כאן לא פורש בדבריו שרוצה לקדשה לעצמו שהרי לא א"ל כי אם תרצי להתקדש כי אם אתנהו לך ובחפשי בספרים ראיתי למהריב"ל ח"א כלל י"ג וז"ל וצריך אני לגלות אוזן המעיין שלא יטעה בתשו' הנז' כו' והסכים שיש ט"ס בתשו' שהמעתיק השמיט מילת לי וצ"ל שא"ל אם תרצי להתקדש לי כו' והוא ז"ל לא רצה לישב התשו' בלי ט"ס וכס' הריב"ש כשא' הריני דהויין ידים מוכיחות כאלו אמ' הרי אני המקדש ודייקי' לישניה דאמ' אתנהו לך כאלו א' אני הוא הנותן וכתב שדבר זה הוא רחוק מאד ואיני יודע למה הרחיק הדבר מאד דכיון שנוכל לפרש דבריו כשא' אתנהו שהוא הנותן כמו הריני ועל הריני כתב הריב"ש סי' פ' והביאו מרן בסי' כ"ז דכשא' הריני דאין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן נר' הוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ומידי דרמי עליה וא"כ ה"ה כאן. הרי לך מפורש בהידייא מתשו' זו דכשהיו מדברי' עע"ק דאף אם לא אמ' לי מקודשת.
6
ז׳וגדולה מזו הביא המרדכי ס"פ האיש מקדש תשוב' משה הר"ם בר ברוך וז"ל על ראו' שקידש לאה ולא א' לשם קדושין וגם היא בלא שידוכין לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחילה להתקדש לי אע"ג דבעידנא דיהיב לא שמעו מפיו אז ודאי צריכה גט כדאיתא פ"ק דקידושין היה מדבר עע"ק ר"י אומר דייו כו' ומסיק והוא שעסוקין באותו ענין מיהו נראה דה"מ כשנתן לה בשתיקה אבל הכא מיירי שדבר לה מאהבה ומחבה כו' ולבסוף כתב ועוד נ"ל כיון דא' אני נותן לך בשביל חיבה ואהבה שיש לחוש לקדושין ושמא כך ר"ל ע"מ שיהיה אהבה וחיבה בינינו ותהיה אהובתי דהוי כמו מיוחדת לי עזובתי כו' וא"כ היה דעת שניהם לקדושין וצריכה גט ושלום מב"ב.
7
ח׳והנה תשו' זו היא כדברי ספר החתום וצריכה בירור ופי' תשו' זו לדעתי היא כך שראו' הזמין ב' עדים והלך לקדש את רחל וכשנתן לה הקדושין נתן לה בשתיקה באופן שלא שמעו העדים לשון הקדושין. אך העדים אמרו בדעתם שמוכרח הדבר שכבר דברו ביניהם ענין זה ומפני זה לא הוצרכו להאריך בדברי ריצויים וזהו מ"ש לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחילה להתקדש לו או פי' שכך העידו שלא בחנו כו' ומפני זה הדעת נוטה שכבר היו מרוצים זא"ז. וא' הרב שמפני אומדנא זו דמוכח אף שבשעת נתינת הדמים לא שמעו העדים שא' התקדש לי כו' שצריכה גט מאחר שהדעת נוטה לו' שכבר עשו שדוכין ביניהם ומאחר שיש שדוכין אף שנתן לה בשתיקה סגי ומקודשת הוייא כדאמרי' פ"ק דקדושין היה מדבר כו' ר"י או' דייו וא"ר יאודה אמ' שמואל והוא שעסוקין באותו ענין מיהו נראה דה"מ כשנתן לה בשתיקה אבל הכא שדבר שנתן לה מאהבה וחבה לשון זה לשון סבלונות כו' פי' כ"ז שאמרנו שמועיל קדושין הללו מכח שנראה שכבר נשתדכו כמ"ש מדברי הש"ס היינו דוקא אם היה נותן בשתיקה אז היינו או' שמעות הללו שנתן להם קדושין נתן. אבל בנ"ד ששמעו העדים שהיה או' שנתן לה מאהבה יש לחוש לסבלונות שהוא מאתרא דמקדשי והדר מסבלי וקי"ל דחוששין לסבלונות אפי' לזמן מרובה ואע"גב דמסיק דלא חיישי' לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משם כו' ואם אין עדים כו' פי' שכל זה נאמ' מכח סבר' שכן הדעת נותן שהיה ביניהם שידוכין ולכן צריך לטרוח למצוא עדים על השידוכין. ואם לא נמצא עדי' שנתרצית מקודם כי אם מפי שניהם אנו חיים שאו' שכבר נתרצו מקודם צריכה גט. או אפי' שיאמרו שניהם שמעולם לא דברו בתחלה על קדושין הללו כא' באותה שעה שנתן לה מעות הללו ובאותה שעה הוא נתן לשם קדושין והיא קבלתן לשם קדושין אע"ג דפריצתה עבדו שקדשו בלא שידוכין קדושין הוו וצריכה גט זה הנלע"ד לפ' כונת תשו' זו. אבל מ"ש בסוף התשו' ועוד נ"ל כיון שאמ' לה אני נותן לך בשביל חבה ואהבה שיש לחוש לקדושין ושמא כך ר"ל כו' דברים אלו תמוהים בעיני טובא חדא דהרי בש"ס לא אמרו גבי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי שהוא ס' מקודשת אלא כשהיה מדבר עמה עע"ק הא לאו הכי פשיטא דאינה מקודשת דמנא ידעה מאי קאמר לה ומתוך דברי תשו' זו נראה שלא היה מדבר עמה כלל. ואם נאמר שהרב ז"ל חזר לדברות הראשונות לומ' שמעות הללו לקדושין ניתנו ומיירי בדשדיך מתחילה כנז"ל זה א"א שהרי הרב דחה סברא זו למעלה באו' שאם היה נותן המעו' בשתיקה ולא היה מדבר כלל אז אמרי' דלקדושין ניתנו אבל הכא שדבר ואמר שנותן לה מאהבה וחבה לכן חשש הרב לסבלונות אם כן איך חזר בו הרב אח"כ. ועוד ק' שאם כונת הרב לחזור לסברתו הראשונה מאי ועוד נ"ל דקאמר ועוד ק' במ"ש כיון שא"ל אני נותן לך בשביל אהבה וחבה והרי לא א' לי והוא נגד כל הפוסקים שפסקו דאם לא אמ' לי דאינה מקודשת כלל אך לזה איפשר דס"ל כס' הריב"ש באו' הריני כמש"ל והוא ז"ל ג"כ מכניסו בסוג עזרתי נגדתי צלעתי סוף דבר שדבריו צ"ע לדעתי ואחר ימים מצאתי שהרב מוהרח"ש הרגיש בזה סי' ל"א דף קנ"ז ע"ב. נקטינן מהכא שמתשובה זו נראה שאף שלא היו מדברים עע"ק אלא שהיה שדוך ביניהם ונתן בשתיקה שצריכה גט כמ"ש למעלה וא"כ כ"ש בנ"ד שהיו מדברים ממש עע"ק דיש לחוש לקדושין הללו. ומידי חופשי באמתחות הפוסקים ראיתי תשו' לה"ה בעל דרכי נועם לא"ה סי' ב' בענין ראובן שהיה לו ב' בנות והיה יושב במסיבה עם בחור א' ואמ' ראובן להבחור אני רוצה לתת לך את בתי לונה לאשה והיה מדבר עמו מענין קדושין ואח"כ קם הבחור ולקח כוס של יין ונתן לראובן הנז' וא' לו בזה הלשון טומה אישטי ואזו די דינו פור קדושין פארה גואישטרה איג"ה ולקח ראו' הכוס מידו והניחו על השולחן ואח"כ א' בזה הלשון פארה מי איג"ה לונה לו ריסיוו ושתה הכוס וכן העיד עד אחר וכ' ואח"כ יודע שיש לראובן בת אחרת קטנה זולתי לונה הנז' כו' תשו' כו' ובאמצע התשו' כתב וז"ל מעתה צריכים אנו לבאר אי הוו קידושין מפני שלא אמ' לו ואמרי' בפ"ק דקדושין וכו' אי מהא לא אירייא שהרי היו מדברים תחלה מעסקי קדושין ומיקרי שפיר ידים מוכיחות והא איפסקא הלכתא כר"י דאם היה מדבר עע"ק ולא פי' ר"י אומ' דייו ואמ' שמואל הלכה כר"י ופסקו הרי"ף והרמב"ם והטור בסי' כ"ז א"כ הכא שקדמו ביניהם דברים מענין קידושין שרצונו לתת לו בתו ונתן סתם לא בעי לומ' לי. וא"כ לדברי הרב ז"ל בנ"ד דהיו מדברים תחלה בנדון הרב לא בעי' שיאמר לי וזה פשוט. אך את זה ראיתי בדברי הרב שתמה על פסק מרן ז"ל בשולחנו הטהור סי' ל"ז וז"ל מי שיש לו ב' בנות אפי' ב' קטנות ושדך א' מהם לא' ואחר זמן קבל ממנו קדושין וא' סתם בתך מקודשת לי אפי' הוו עסוקים בה שתיהם אסורות לו וצריכות גט ממנו עכ"ל ותמה הרב וז"ל ומיהו יש לתמוה מ"ש גבי דידיה דחשוב אם היו עסוקים באותו ענין לידים מוכיחו' ממש וכר"י דא' דייו ואיפסיקא הלכתא כוותיה ואע"ג דלא א' המקדש בעת נתינת הקדושין אלא הרי את מקודשת בלבד ולא אמ' מקודשת לי אם היו עסוקים בענין קדושין שתתקדש לו מועיל האי דהוו עסוקים למשויינהו לידים מוכיחות ולעצמו קידש. ומ"ש גבי דידה דלא חשיב עסוקים לידים מוכיחות ואין לו' דהא דחשיב גבי דידיה עסוקים לידים מוכיחות הוא לחומרא בלבד להצריכה גט לא שיהיו קדושין גמורים דהא הרי זו מקודשת קאמר ומילת דיי דאמר ר"י הכי משמע שהיא מקודשת ודאי ע"כ והנה דבריו אלו ק' לע"ד שמכלל דבריו שהוא מפ' דמחלוקת ר"י עם ר' יאודה הוא דאו' לו בעת נתינת הקדושין הרי את מקודשת דלר"י דייו אף אם לא א' לי כיון שהיו מדברים תחלה עע"ק ולר' יאודה דא' צריך לפ' הוא שמצרי' לו' מילת לי ג"כ ואם כדברי הרב ק"ל שלמה כתב הרא"ש שם באותה סוגייא וז"ל ואם היה מדבר כו' וא"ל הרי את מקודשת ולא א' לי מסתבר' מה שמדבר עמה עע"ק הוי הוכחה טפי מנזיר עובר. דמוכח דמסברא דנפשיה קא' והלא לפי דברי הרב הם דברי רבי יוסי דהלכתא כוותיה וגנוביה גנבא למ"ל. ועוד ק' לפי דברי הר' דר' יאודה מה בא ללמדנו בעסוקים הלא אף כשאין עסוקים אם א' לאשה הרי את מקודשת לי פשיטא דמקודשת לכ"ע וכמ"ש ה' כמוהר"ש ן' ברוך לדעת הרדב"ז כמש"ל ועל מ"ש אח"כ ואין לו' כו' הוא לחומרא גם דברים אלו קשים ועל הכל דבריו צ"ע ואם כונתו להקשות כפי ס' הרא"ש לא הי"ל לסתום אלא לפרש שהרי הפוסקים נר' שאינם מסכימים לס' הרא"ש אלא כל שלא הזכיר מילת לי אף אם עסוקים באותו ענין אינו מועיל אף אם א' הרי את מקודשת לפי שהוא לשון גרוע לפי שעשוי אדם לקדש אשה לחבירו וכמ"ש למעלה ואיך תפס הספק במוחלט. אך לעיקר קושית הר' נלע"ד לתרץ במ"ש הרשד"ם סי' ג' באמצע התשו' וז"ל ולהיות ראיתי מקו' לבע"ד לפקפק ולגמגם בזה ממה שהביאו מס' יראים וז"ל בהגהות כ"ט... מהרמב"ם על מי שהיה משודך עם בא פ' והיו לו בנו' אחרו' וא' המשדך לאבי המשודכת בתך מקודשת לי סתם וכתב רא"ם ז"ל דתפסי קדושין בכולם וצריכי כולם גט כו' עד שאפי' ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת הדבר שהוציא מפיו. משמע דדברי' שבלב אינם דברי' הואיל ושינה מלשון העולם המבררי' קדושיהן וא"כ יש לאו' שיאמ' בנ"ד נמי אע"פ שדעתו לקדשה אליו כיון שלא בירר דבריו לא הוו קידושין וכו' והאריך בדבר ולבסוף כתב מ"מ אומ' אני כדי שלא ישאר פתחון פה לחלוק דפשיטא דלא דמי נ"ד לנדון רא"ם וראוי לנו לו' כן משום דאיך איפשר דרא"ם יחלוק על תלמוד ערוך שנר' בפי' שיש לנו להלך אחר אמדן הדעת כמו נזיר עובר כו' אלא שמוכרחים אנו לו' דבמעשה רא"ם לאו משום ידים מוכיחו' נגעו בה דודאי דידים מוכיחות הוו ראיה וע"כ לא נחלקו אביי ורבא אלא משו' קדושין שאינם מסורין לביאה כו' ועוד דאנן קי"ל כאביי דהוו קדושין לדעת כל הפוסקים ובאו' הרי את מקודשת ולא א' לי איכא מ"ד דלא הוו קדושין ואפי' למ"ד דהוו קדושין אי יהיב לה גיטא זה המקדש דיי ואי הוי כמחלוקת אביי הוה לן למימר דהוי האי איתתא אסורה לכ"ע דשמא קידשה לראובן או לשמעון כו' אלא שאין אנו מסכרי'... בזה כלל ועיקר דפשיט' שאין קידושין קדושין אלא לזה המקדש בו אמנם בנדון דבתך מקודש' לי או א' מבנותיך שהרי הקדושין בא' מאלו העומדות בפנינו וידועות לנו אלא שאין אנו יודעים זו או זו ואתה רוצה להפקיע הקדושין מזו ולהטיל על זו בהא קאמ' הרא"ם ז"ל שלא יספיק אומד הדעת להפקיע הקדושין מזו ולהטיל על זו כיון שלא בירר לכן כולם צריכות גט אמנם בנ"ד שבשעה שזה קידש והוציא הקדושין מפיו אין אתה מפקיע קדושין אלו משום אדם וכו' יע"ש שהם דברים נכוחים למבין וישרים. מעתה לפי דברים אלו שיצאו מפה קדוש אין מקום לקושית ה' דרכי נועם השגתו דשנא ושנא בין עסוקים דידיה לעסוקים דידה דבשלמא התם גבי דידיה כשא' הרי את מקודשת ולא אמר לי דטעמא הוי משום דבעי' ידים מוכיחות כי היכי דלא תהוי דבריו לבטלה לכן בעסוקין באותו ענין דיי דכשעסוקים באותו ענין הויין ידים מוכיחות דלא הוציא דבריו לבטלה ובגילוי מלתא כל דהו דיי אבל בנדון רא"ם דבשעת הוצאת הקדושין מפיו כפי טבע הלשון חלים הקדושין על זו כמו על זו אין לנו להפקיע קדושין ולהטיל על זו באומדן דעתא באמור דמפני שהיו עסוקין באותו ענין מסתמא לא נתן אלא על אותה שהיו מדברים עליה דאיך נפקיע קידושין אלו אשר כבר חלו על א' מהם באומדן דעתא ולא נגעו בה משום ידים מוכיחו' זה נלע"ד ישוב נכון לקוש' הר'.
8
ט׳וראיתי תשו' להרב בעל כנסת הגדולה בס' עדות ביעקב סי' י"ז על ענין ראו' שמצא למשודכתו ונכנס עמה בדברים ובתוך הדברים לקח טבעתו שהיה לו בידו וא"ל תהא מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל והיא קבלה אותו בסבר פנים יפות והיו שם עדים אלא שהעדים היו פסולים אם יכולה הנערה הזאת להנשא לעלמא או צריכה גט והשיב הרב יע"ש ובתוך התשו' כתב וז"ל לבד זה אגלה טפח מצאתי תשוב' א' מהרב מוהר"א ירושלמי כתב וז"ל כבר הארכתי בתשו' אחרת דלדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והתו' דלא בעי' דלימא לי אלא לכתחילה אבל בדיעבד שפיר הוי א"א ע"כ. ומדבריו מוכח דאין קידושי אחר תופסין בה וזו לא אמרה אדם מעולם דאפי' הר"ן דמחמיר בשם י"א לא אמרה אלא לעשותה ספק מקודשת כו' יע"ש. ולי הדיוט נראה לישב תמיהא זו שתמה הרב על מוהר"א ירושל' והוא במה שהעיר לנו אזן מוהרשד"ם ואינהרנהו לעיינין דמאחר דטעמא דכשא' הרי את מקודשת ולא א' לי דכתבו התוס' דלא הוי יד מוכיח כלל משום דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וא"כ מהאי טעמא היה ראוי לאוסר' לכ"ע כשלא אמ' מילת לי דאיפשר שדעתו לקדשה לראובן או לשמעון או ללוי וכו' ואפי' הכי מצינו שאפי' המחמרים הוא להצריכה גט מהמקדש הזה משום ספק. והרב מוהרשד"ם ז"ל כלאחר יד אמרה ולא פי' בדבריו טעמ' מאי לא אסיר' איתתא זו לכ"ע כשלא א' מילת לי. והרב מוהר"א ירושלמי הרגיש בזה ומפני הרגשתו בזה כתב ענין נאה והוא כך דמאי דמצריכינן דלימא מילת לי הוא לכתחילה אבל אם לא אמר לי בדיעבד מקודשת לזה ולכן כשזה נותן לה גט מותרת לכ"ע לפי שאפילו אם לא הזכיר לי לא נתקדשה כי אם לו דוקא ולכן לא נאסרה לכל העולם. ומה שהזכיר הרב לבד אלו ד' גדולי המורים הרי"ף והרמב"ם ורש"י והתו' ולא הביא שום פוסק אחר נראה לפי שאלו הד' טורים לא הוזכר בדבריהם כי אם שיאמ' המקדש הרי את מקודשת לי ולא פירש בדבריהם שאם לא א' לי שאינה מקודשת לכן פי' הרב דלכתחילה אמרו שצריך שיאמר לי אבל בדיעבד הוייא מקודשת. ומה שלא נזכר בדבריהם האי דבדיעבד דהוייא מקודשת ל"ק לפי שדרכם ז"ל הוא להעתיק דברי הש"ס ולא יותר אבל שאר הפוסקים כתבו בדבריהם בפי' שאם לא א' לי דאינה מקודשת זהו דעתו דעת עליון אבל כל הפוסקים פה א' סוברי' שגם הרי"ף והרמב"ם ורש"י והתו' ס"ל שאם לא א' לי שאינה מקודשת אף בדשדיך זולת מוהריב"ל ז"ל שחשש דאף שלא א' לי יע"ש בח"א סי' י"ח י"ט וסמך ידו על דברי ר"ת דפ' האיש מקדש דף נ"ב וכמעט רוב הפוסקים סתרו ראייתו כאשר כתוב בספרי הקדש האחרונים. אמנם מצאתי למוהרדב"ז ב' תשו' שלכאורה נראה כסותרות זו את זו התשו' הא' היא מכ"י והעתיק קצת ממנה הרב מוהר"ש ן' ברוך בתשו' מוהרח"ש סי' י"ח שהרב הנז' רצה להביא ראיה לדבריו דלא חיישינן לשדיך הפך ס' מוהריב"ל ז"ל בדף ק"ל ע"ב ממ"ש מוהרדב"ז בתוך התשו' וז"ל ואי משום שקורא אותה אישפוזה ואין אדם מקדש משודכתו לאחר האי אומדנ' הוא וכבר כתבנו שאין הדבר תלוי באומדנא וכו' כ"ש כשבא לקדש לאחר זמן רב דאיכא למימ' מצא טובה הימנה וזו הקדישה לאחר ולבסוף כתב הלכך בנ"ד דשינה בפי' דא' מקודשת ולא א' לי דשינה מלשון חכמים לכ"ע לא הוו קידושין אע"ג דשידך כך דעתי עכ"ל. הרי בפי' שכתב הרב הנז' דאין חוששין לשדוכין כלל ואלו במודפסות סי' נ"ו בתוך התשו' כתב וז"ל ולענין הלשון שאמר בחיי שתקחי דינר זה לקדושין לי או' אני שזה לשון קדושין ממש ולא נק' זה ידות כלל שהרי הלשון נא' בלשון לעז וכו' ואפילו בלשון קדש מתפרש יפה שתקחי זה הדינר בקדושין בתורת קדושין לאפוקי מתנה ויהיו הקדושין לי לנו כי כאילו אמר מקודשת ולי ואפי' את"ל דהויין ידים הרי הם ידים מוכיחות וכ"ע מודו בה מכמה טעמי חדא שהיתה משודכת לו כמה שנים ואין מדבר עמה עע"ק גדול מזה ועוד וכו' ואח"כ חזר ואחר בכלל הסניפים וז"ל ותו דהכא משודכת לו כמה שנים והוה מהדר לקדשה ואין לך מדבר עמה עע"ק גדול מזה. הרי לך מבואר בתשו' זו דהרב ס"ל דחיישי' למשודכת כס' מוהריב"ל ז"ל והיא הפך תשו' הנז"ל ואל תשיבני שגם באותה תשו' חזר הרב וחשש לחששה זו דמשודכת כאשר יראה הרואה באותה תשובה שהעתיקה הרב הפוסק מכ"י ולפ"ז אין סתירה דסוף סוף יש סתירה דאילו התם עשה הרב חששה זו לעשותה ספק מקודשת ואילו בתשו' זו המודפסת עשאה הרב חששה זו לעשותה ודאי מקודשת. אשר ע"כ היותר נכון לומר דמה שחשש הרב בסי' נ"ו לשידוכין הוא משום דלא גייס לדבוריה שהרי הזכיר לי והויין ידים מוכיחות וכמו דבור שלם לכן עשה הרב חששה זו להצריכה גט אי משום שכבר הזכיר לי ואי משום שידוכין אבל בתשו' שהועתקה מכ"י ששם לא הזכיר מילת לי כלל לכן לא סמך הרב על חששה זו של שדוכין לעשותה ידים מוכיחות כנ"ל פשוט אך עדיין לבי מהסס בזה שבתשו' המודפסת כתב הרב דכיון שהיתה משודכת לו מכמה שנים דאין לך מדבר עמה עע"ק גדול מזה ואילו בתשו' המועתקת מכ"י כתב בסוף דבריו וז"ל והריני כותב אותם בקוצר בידי שיהיו צניף להוראה וכו' ותו דהיא משודכת לו וכו' ובהצטרפות אלו הטעמים עם הטעם העיקרי שא' לעדי' בפניה אלו הלימוניס אני נותן בעד קדושין ללאה ארוסתי והוי כמדבר עמה עע"ק ויש כאן ידים מוכיחות לכ"ע. וק"ל דלמה איצטריך לאותו טעם כדי לעשות את הדבר כמדבר עע"ק. והלא טעם השידוכין גדול שהוי כמדבר עע"ק כמ"ש באותה תשו' דאין לך מדבר עמה עע"ק גדול מזה ולמה ליה לאהדורי אחר טעמ' אחרינ' כדי לעשותו כמדב' עמה וצ"ע.
9
י׳ואגב גררא ראיתי להרב בעל עצמות יוסף בשיטתו לקדושין שתמה על מוהרש"ם ז"ל דבתשו' זו פסק דהויא מקודש' ודאית לראשון וקידושי ב' לא תפסי בה כלל משום דהוי כמקדש א"א דעלמ' ועיקר ראיותיו בעבור שלא מצא אדם שיקדיש משודכתו לאחרים ובתשו' י"ב על ראובן שא' למשודכתו טומה אישטה מאנסאנה קי ווס דו פור קדושין השיב הוא ז"ל שיש טעמים לשבח לגזור הדין שבתורה זאת פטורה מן הא' ואינה צריכה ממנו גט כלל כו' ועוד דבנדון זה יש גריעות יותר מהאו' הרי את מקודשת בלא לי דאלו התם ליכא ידים מוכיחות כלל על המקדש משום דגייס מילת לי אבל בנדון זה ליכא ידים מוכיחות כלל כו' ותמה עליו הרב הנז' וז"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כיון שבפסק הלימוניס פסק דמקודשת ודאית מטעמא דהוייא משודכת לו ולא ימצא אדם כו'. ואני שמעתי ולא אבין דהן אמת שכתב טעם זה שלא נמצא בעולם שיקדש משודכתו לאחרים ואם כן פשיטא שהיא מקודשת כיון שהיתה משודכתו. אבל מ"מ כבר כתב דהטעם משום שא' אני נותן כמו הריני דהריב"ש ז"ל ואח"כ כתב דאפילו תימא דשידוכין לא הוו הוכחה גמורה כו' מ"מ שדוכין לבד דהיינו רצוי דברים כו' אמנם שידוכין אלו שנשבע הוא כו' נוסף ע"ז שהיו אוכלים כו' דחזקה דאין אדם טורח בסעוד' ומפסידה כו' ועל הכל שאמר לעדים שקורא לארוסתו כו' היכא דמוכח טובא כל הני הוכחות פשיטא דלכ"ע הוו קידושין גמורים. כלל הדברים שהרב מוהרשד"ם ז"ל לא סמך על טעם שהיתה משודכתו לבד שהרי דחה טעם זה וא' אפי' תימא דשידוכין לא הוו הוכחה גמורה כו' ובקש לו סניפים אחרים לסמוך עליהם ולא שעשה אותו טעם עיקר. אבל בתשו' י"ב דליכא ידים מוכיחות בדברי המקדש כלל דהא אפי' לדברי העד הב' שאמר טומה אישטה מאנסאנה קי ווש דו פור קדושין ולא אמ' חי ייו ויש דו א"כ ליכא ידים מוכיחות כלל ואם כן מה מועיל לנו שהיתה משודכתו כיון שאין הוכחה בדבריו כלל שהוא הוא המקדש והיא היא המתקדשת לו לכן לא עשה אותו סניף כלל ועוד איפשר דשידוכין הללו לא היו כשידוכין של הלימוניס ששם היה בשבועה גמורה כמ"ש הרב באותו פסק יע"ש. והנה גם מוהריב"ל בח"א כתב דבשדיך איכא למיחש אף שלא אמ' לי ולא הריני והביא ראיה מההיא דר"ת שכתב על ראובן שאמר א' מבנותיך מקודשת לי והיתה א' מהם משודכת לו דמסתמא על המשודכת קאמר דשארית ישראל לא יעשו עולה ואף כי רבו החולקים עליו ואף בבית מדרשו לא עשו מעשה כדבריו היינו דוקא להקל אבל להחמיר ראוי לחוש לדבריו. והרב מוהרח"ש בסי' ל"א דף קנ"ה ע"ד הביא דבריו וכתב דהרב מוהרש"ח האריך לבטל ס' מוהריב"ל בראיות כו' וזה אחד מן הראיות שהרא"ש כתב בפ"ק דקדושין שאם היה מדבר עע"ק אע"פ שלא אמ' לי מקודשת ואי איתא לס' מוהריב"ל לישמעינן רבותא דאפי' בשדיך דגרע טפי דמקודשת אף שלא אמ' לי. ותירץ הוא ז"ל וז"ל ולזה יר' לי דיש להליץ בעד הרב מוהריב"ל מכמה אנפי חדא דמנ"ל דגרע טפי שדיך מעסוקין באותו ענין דאי מההיא דסבלונות כו' והאריך שם הרב לישא וליתן ולבסוף כתב וז"ל א"כ נראה דשדיך שוה לעסוקין וכן דעת מוהריב"ל ואח"כ הוא עצמו מוהרח"ש הביא ראיו' לסתור דברי מוהריב"ל דלא דמיא לההיא דר"ח ז"ל כתב בדף קנ"ז ע"ג דמ"מ יש לחוש לדברי מוהריב"ל שיש לחוש בדשדיך כו' דהואיל ונפק מפומיה דרב ראוי לחוש. מכלל דבריו נשמע דלדעת מוהריב"ל ז"ל דשדיך ועסוקין באותו ענין הם שוים ומאחר שכתב שיש לחוש לס' מוהריב"ל ז"ל משמע דס"ל דשדיך ועסוקין באותו ענין דיש לחוש אף בשלא אמ' לי. וגמגום דברים קא חזינא דלכאורה נראה שדברי מוהרח"ש סתרי אהדדי והוא שהרב כתב באותו מקום וז"ל עוד יראה סניף גדול דלמ"ש שהביא מוהריב"ל ז"ל כמה גדולים רבני פרוב"ינצא וצרפת שעשו מעשה להתיר דאף באומ' הריני נותן לך זה בקדושין דס"ל דלית ביה מיחוש דבעי' לשון שהאשה מתקדשת כמו הרי את מקודשת אבל קדושין שם דבר הוא כמו הקדש והוא ג"כ מדברי הר' ישעיה מטראני ז"ל ויראה בעיני דבזה אין חילוק בין שדיך ללא שדיך דבשלמא כשהריעותא משום שאינו מוכיח מי המקדש כגון הרי את וכו' איכא למימר דאי שדיך מסתמא לא קדשה אלא לעצמו דאין אדם מק' משודכתו לאחרים. אבל הכא שהריעותא מצד דלשון קדושים הם שם דבר מה לי שדיך מה לי לא שדיך ויש לי ראיה כו' יע"ש. ובודאי דה"ה דאם היו עסוקין באותו ענין דבין שדיך או לא שדיך דאינו מועיל כשאמ' לה קדושין שהם שם דבר מאחר שהרב השוה שדיך לעסוקין לדעת מוהריב"ל וכתב הוא ז"ל דכוותי נקיטנן וזה סותר למ"ש בתשו' סי' י"ג. דמתחילה חשש לס' רבני פרובי"נצה ור"י מיטראני דס"ל דכשאמ' קדושין דאין לחוש דהוא שם דבר ואח"כ כתב ועוד אפי' לדברי ר"י מיטראני ושאר הרבנים יראה דמודו בנ"ד כיון שדבר עמו תחילה עע"ק ואמ' לו שיתן לו את בתו הגדולה וקי"ל כר"י דאפי' בשתיקה מועיל ואם לחשך אדם לומר דהכא שאני שהוא לשון גרוע לס' הני רבוותא כו' והאריך שם. ולבסוף כתב הכי נמי לענין מדבר עמה תחלה עע"ק כל תאמ' לו תחילה לקדשה להיות לו לאשה וא"ל קדושין איכא למימר דמהנייא לכ"ע הרי הסתירה מבוארת וגלויה ואין צורך להאריך. ועל צד הדוחק נלע"ד דהרב מוהרח"ש ס"ל כמוהריב"ל בחדא ופליג עמה בחדא ס"ל כוותיה בחדא בדשדיך ופליג עמה בחדא בעסוקי' דכיון דעסוקי' אף שאמ' לו לשון גרוע מועיל כיון שעסוקים משא"כ בשדיך כנ"ל.
10
י״אונחזור לנדון שלפנינו דלכאורה היה נראה דאין חשש לקדושין הללו מאחר שא' לשון גרוע שאמ' המקדש לאבי הבת קידושין בינתא"ך ולדעת רבני פרוב"ינצה ור"י מיטראני ורבני צרפת ואחריהם נמשכו האחרונים ה"ה מוהריב"ל ומוהרח"ש שאין כאן בית מיחוש כלל לפי שקדושין שם דבר הוא ואין כאן ידים מוכיחות מ"מ כבר כתב מוהרח"ש דכשהיו עסוקים באותו ענין ואמ' לו תחלה לקדשה להיות לו לאשה ואמר לשון גרוע קבל קדושין דמהני לכ"ע והנה בנ"ד היו מדברים תחילה כאשר יראה מלשון השאלה. כלל העולה לנ"ד שהיו מדברים תחילה על עסקי קדושי קטנה זו אבי הבת והמקדש לקדשה לעצמו נראה לפע"ד שיש לחוש לקדושין הללו לפי דעת רוב הפוסקים אף שיש קצת מהאחרונים שרוצים להקל אף כשהיו מדברים תחילה עע"ק כשא' קדושין שהוא לישנא גריעא וסמכו על ס' רבני פרוב"ינצה והרב מוהר"י מיטראני שכתבו דכשאומ' קדושין הוי לישנא גריעא דהוא שם דבר ומשם נסתבכו לומ' דאף כשהיו מדברים עע"ק דאין בקדושין הללו שום חשש. מ"מ לפע"ד הקצרה נ"ל דאין לנו להקל באיסור ערוה החמורה ודיינו לתפוס ס' רבני פרוב"ינצה וסייעתם להיכא שלא היו מדברים ויש לי על מה לסמוך הוא הרב הגדול מוהרי"ט בראשונות וז"ל ואי קשיא לדברי ר' ישעיה שאמ' ה"ז קידושין לאו כלום הוא מירושלמי שהביא בעיטור אהא דאמרי' והוא שעסוקין באותו ענין אבל אין עסוקין צריך לפ' ואמרי' בירושלמי מהו צריך לפ' זהו גיטך זהו קדושיך. ל"ק דהתם כיון שהיה מדבר תחילה עע"ק ופסקו מלדבר עכשיו שחוזר ואומ' לה זה קידושיך כלומ' זהו קדושיך שאמרנו תחלה והשתא חשיב כאלו עכשיו מדבר עע"ק דבנתינה גרידא סגי ע"כ. הרי הדבר ברור כשמש שס"ל להר' דרבני פרוב"ינצה ור"י מיטראני דס"ל להו דכשאמ' קידושין או זה קידושיך שהוא שם דבר ואינו כלום דלא איירי אלא כשנתן לה סתם ולא היו מדברים תחלה עע"ק כלל הא אם היו מדברים תחלה עע"ק אף שבשע' נתינה א"ל קדושין סתם או זה קידושיך דהוי מקודשת גמורה וכמ"ש הרב וטעמא דמלתא נלע"ד דהכי הוי דבשלמ' אם לא היה מדבר עמה כלל תחלה ונתן לה סתם וא"ל תקחי זה בקדושין או זה קדושיך ס"ל להרבני' דאינו כלום משום דבעי' שיאמ' לה בשעת נתינה לשון שמובן ממנו שמקדש אותה לו ולשון זה של קדושין הוא שם דבר ואינו מועיל כלל משום דבעי' שיהיה לשון ברור וצח שיבינו המקדש והמתקדשת שהוא לשון קדושין גמורים בלי שום פקפוק. ואף אם שניהם מודים שכוונתם רצויה להתקדש זה לזה אינו מועיל וכמ"ש הרשב"א במקומות הרבה מתשוב' משא"כ כשהיו מדברים תחלה עע"ק אף שא"ל בשעת נתינה קדושין או זה קידושיך ודאי דהוי לשון מועיל דכבר הדבר מובן לכל דכשא"ל זה קדושין או זה קדושיך סתמו כפי' שר"ל זהו קדושין שאמרנו תחלה כנלע"ד. דבר הלמד מעניינו דמלתא דא אתייא בק"ו שהרי הרב כתב לישב הירושלמי לפי סב' אנהו רברוותא כי היכי דלא תיקשי להו שפי' הירושלמי הוי שאף שפסקו מלדבר ואח"כ א"ל ה"ז קידושיך שמועיל שפי' זהו קדושיך שאמרנו תחלה וחשיב כאלו עכשיו מדבר עע"ק. א"כ דון מינה ק"ו דכשהיו מדברים ולא פסקו מלדבר וא"ל קדושין דפשיטא דמועיל והוי כאלו א"ל לשון גמור הרי את מקודשת לי וכמ"ש הרא"ש דהוי הוכחה טפי מנזיר עובר. יצא מהמחובר שכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אין לך בו אלא חידושו. וא"כ אין לנו להקל לא מטעם חסרון מילת לי. וגם לא מטעם גריעות הלשון שאמ' המקדש קדושיך על בתך וכמ"ש ברם אכתי איכא לעייוני בהך מלתא ששמעה אזנינו מאבותינו לקדושי' אשר בארץ שיש הסכמה קדומה פעה"ק ירושלם מרבני וגאוני עולם אשר בארץ יסודם בחרם עולמי עד יבא מורה צדק ששום אדם לא יקדש אשה קודם הכנסתם לחופה תוככי ירושלם מן החומה ולפנים ולא מקיר העיר וחוצה עד סוף אלפים אמה שהוא תחום שבת ועינינו הרואות בהזדמן שצריך לקדש אשה לאיזו סיבה הכרחית לפי צורך השע' מזמין המקדש עשרה בני אדם והולך הוא ומשודכתו עם עשרה בני אדם מחוץ לעיר למקום הקדש אשר קבור שם שמעון הצדיק ששם הוא חוץ לתחום ומקדש שם ובעונותינו שרבו זקנים משער שבתו ולא אתנו יודע תורף דברי הסכמה זאת ואת אשר נגזר עליה ומלתא כדנא בעיא דרישה וחקירה דאם לשון החרם הוא שלא יקדש שום בר ישראל אשה תוככי ירושל'. נמצא שהמקדש בלבד מעל בחרם ולא העדים. ואם תורף החרם הוא על העדים נמצא שמעלו בחרם והם פסולים להעיד. ואם תורף ההסכמה הוא להפקיע הקדושין דמאן דמקדש אומ' כדת משה וישראל ואפקיענהו רבנן לקידושין כמבואר בש"ס. כל זה היה צריך להתבונן בנוסח ההסכמה אילו היתה כתו' ונמצאת לפנינו. אבל מ"מ נראה מדברי האחרונים ז"ל הובאו בפסקי מרן סי' א' בנדון דומה לזה שהטילו חרם בעיר א' שלא לקדש בפחות מעשרה וראובן קידש בב' עדים. וחד צורבא מרבנן רצה להתיר את האשה ומתלת' טעמי וחדא מתרתי הוייא הך דכיון שהקהל קבלו עליהם חרם שלא לקדש אשה בפחות מי' דהוו להו פסולי עדות מפני שמעלו בחרם וכתב עליו הרב מוהר"א ן' נאחמיאש וז"ל ונלע"ד שאין דברים אלו מספקים לפוטרה בלא גט כו' דלא מעל בחרם רק המקדש לבדו ולא העדי' שכן הוא לשון התקנה ששום אדם לא יקדש ואין העדים מקדשים כו' ומרן ז"ל ג"כ הסכים עמו בפסק זה יע"ש ועיין במוהרח"ש סי' י"ח י"ט ומינה ילפי' לנ"ד ג"כ אם אמת הדבר שבלשון החרם כתוב כלשון הזה ששום אדם לא יקדש כו' נמצא שהמקדש מעל בחרם ולא העדים. ותו דבנ"ד שאברהם ן' חונין המקדש הוא מתושבי שכם ת"ו קרוב לודאי הוא שלא נודע לו דבר מחרם זה ולא מעל בחרם. וחזר הרב הנז' וכתב וז"ל ותו אפי' הוו נמי עדים בכלל החרם נר' לומ' דלא מפסלי לגבי עדות זו ראשונה אלא מכאן ולהבא דומיא דההיא דתנן בפ"ק דחולין על משנת השוחט בשבת ובי"ה אע"פ שמתחייב בנפשו שחי' כשרה ומוקי לה בש"ס אפי' במזיד והקשו בתוס' אי במזיד איך שחי' כשרה והא משומד לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו ותירצו ב' תירוצים וחד הוי משום דפעם א' לא חשיב משומד עכ"ל.
11
י״בוהנה ראיתי להכהן הגדול מוהרש"ך בסי' א' לח"ג שרצה לחלק ג"כ כסב' הרב הנז' שכתב וז"ל ולכאורה יש לתמוה כי פעמים רבות הוה עובדא פה סאלוניקי לקדש אשה בפני ב' עדים ולא שמעתי ולא ראיתי שום פוסק מפוסקי דורינו שיתן טעם לבטל אותם קידושין מטעם שעברו העדים על החרם כו' וצריך ליתן טעם למה ויר' לומ' דאיפשר דטעמא דמלתא הוי דאין טעם לפוסלם משום שעברו ע"ז החרם וכו' שלא קדם להם פיסול אחר בשעה שנמצאו בעדות הקדושין ההם נמצא שלא נפסלו העדים כי אם אחר שנתקדשה אם כן הקידושין ההם הם קידושין גמורים והעדים הם רשעי' ופסולי' מכאן ולהבא איברא דיראה לכאורה דאיכא למישדי נרגא בזה הטעם שהרי כתבו התוס' על הא דתנן פ"ק דחולין גבי הא דתנן השוחט בשבת ובי"ה כו' ותירצו א"נ דמשום פעם א' לא חשיב מומר והנה יראה דאם איתא לזה החילוק א"כ אמאי לא תירצו התוס' דכיון דלא חילל זה השוחט כי אם בשחיטה זאת א"כ נמצא שהשחיטה כשרה ומכאן ואילך יהיה נידון כדין מומר לחלל שבתות והוה עדיף טפי לתרץ זה החילוק ממה שתירצו שהוא תירוץ דחוק. א"כ יר' דלא נראה להם זה החילוק ומ"ה נדחקו לתרץ יע"ש עד שמכח קו' זאת נכנס בפרצה דחוקה כדי לתרץ דלמה לא נראה להם לתוס' חילוק זה. ואני שמעתי ולא אבין דלכאורה נראה שהתוס' נראה להם חילוק זה ואי משום שכתבו דמשום פעם א' לא חשיב מומר דמשמע דאינו נעשה מומר כלל בפעם א' ואינו נפסל להבא משום מומר לחלל שבת לזה או' לפע"ד שכונתם לתרץ על מה שהקשו על המשנה דלמה שחי' כשרה מאחר שהוא בפרהסיא וכדאוקמוה בש"ס וקי"ל דמומר לחלל שבת הוי שחי' פסולה וע"ז תירצו על נכון דאותה שחי' לא נפסל דאינו נפסל בפעם א' ולכן הוייא שחיט' כשרה אבל אה"נ דסבירא להו דמאותה שחיטה ולהלן נעשה מומר לחלל שבתות ופסול הוי דנעשה רשע ודמיא ממש לחילוק הרב גם עדים שעברו על החרם וכן נראה שהבין מרן בסי' י"א וז"ל ותו דאפי' היו העדים בכלל החרם אדרבה אית לן למי' דמכאן ולהבא יפסלו ולעדות זה כשרים וכמ"ש התוס' גם השוחט בשבת ובי"ה הרי בפי' כתב שכוונת דברי התוס' כנז"ל.
12
י״גאיברא שמוהריק"ו בשורש ק"ס הביא דברי התוס' ומכלל דבריו נשמע שהבין בדבריהם במ"ש דבפעם א' לא חשיב משומד כלומר ואינו נעשה מומר לכל התורה כולה ואינו נקרא רשע ליפסל מכאן ולהבא וכ"כ הש"ך בי"ד סי' י"א וכ"כ הפר"ח בי"ד סי' ד' מ"מ כיון דאיפשר לפ' כונת התוס' כמ"ש מרן וגם הרב מוהר"א ן' נאחמיאש ז"ל אין הכרח להרב מוהרש"ך לדחוק עצמן לתרץ בעד התוס' דלמה לא נרא' להם חילוק זה. ועל תירוצו ז"ל כבר האריך עליו הרב מוהרי"ט בראשונות סי' קל"ח ודחה תירוץ זה מכמה טעמי יע"ש. וחזר הדין דבין למר ובין למר דאין לפסול את העדים דאותה שעה כשרים היו. ואף את"ל שהיה כתוב בלשון ההסכמה הפקעת הקדושין אין להקל מטעם זה וכמ"ש הריב"ש בסי' תצ"ט שתחלה רצה הרב להוכיח שיש כח ביד הקהל להפקיר הכסף ולהפקיע הקדושין ולבסוף כתב זהו שנ"ל להלכ' אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר לאסור הענין אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא ע"כ. הרי הדבר ברור שאפי' בהפקעה מפורשת הרב לא רצה לסמוך ע"ד להקל. כ"ש אנן יתמי דיתמי מי הוא שיכניס עצמו להקל מטעם זה. וה' אינה לידי וראיתי למוהרי"ט בשניות סי' מ' שחלק על שכנגדו שרצה להתיר אשה לעלמא מטעם התקנה שהיה באנדיריני בחרם שלא לקדש אלא בפני עשרה וחכם הקהל מב' פנים הא' מתורת הפקעה והשני מחמת פסולי העדים. וטעם ההפקר סמך ע"ד הרב הגדול מוהר"י בירב והרחיב הדיבור שם וביטל דבריו בראיות בריאות וחזקות כפי דעתו הרחבה יע"ש. כ"ש לנ"ד דלא איתבריר לנא לשון ההסכמה דפשיטא ופשיטא דאין להקל בדבר כנ"ל ברור. ולענין עידי קדושין אי בעו דרישה וחקירה כדיני נפשות או לא בעו כדיני ממונות דבר זה במחלוקת היא שנויה שהרשב"א כתב והביאו מרן בב"י סי' י"א ובסי' מ"ב וז"ל לעיקר הדין ולהלכה למעשה כך נ"ל באמת דעדי קדושין א"צ דרישה וחקירה בעידי גיטין וקדושין ולפיכך ישנן בב"ד הדיוטות כו' וכ"כ כל רבותי מורי הר' יונה וגם מורי הרמב"ן תדע לך כו'. וגם הריב"ש סימן רס"ו בעבודה דמיירונה כתב וז"ל וגם אין צריך דריש' וחקירה בגיטין וקדושין דהא בדיני ממונות לא בעיא דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלא והכא איכא נמי האי טעמא דשלא תנעול דלת כו' והא דאיפליגו תנאי בשלהי יבמות אי בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה כו' התם הוא בעידי נשים המעידים שמת בעלה דבהא ליכא משום נעילת דלת כו' וכ"כ הרשב"א ז"ל כו' ואח"כ כתב דבדין מרומה דאפי' בדיני ממונות בעי' דרישה וחקיר' גם בדיני נשים צריך דרישה וחקירה כשהוא דין מרומ' כו' וכך היא ס' הרשב"א דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה והובאו דבריו בב"י סי' מ"ו והתשו' היא סי' אלף כ"ט יע"ש. וכ"כ הרב הגדול מהר"ם אלשקאר סי' פ"ב וז"ל ומ"ש דבעידי קדושין נמי בעי' דרישה וחקירה אין הדין כן וכמ"ש הרמב"ן והמפרשים וכ"כ הרשב"א ז"ל בפי' דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה כו' והביא הך תשו' הריב"ש ז"ל דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה כו' יע"ש וכך היא ס' מרן בשאלותיו סי' י"א וז"ל והא דמשמע בפר' היו בודקין וכו' היינו דוקא בדיני נפשות אבל לא בעידי נשים כי הכי דלא בעי דרישה וחקירה כו' יע"ש. גם מוהרשד"ם לא"ה סי' י"א נראה ג"כ דהכי ס"ל דבנדון דידיה הוכחשו העדים שא' העד דכשהמקדש אמ' לאבי הבת קח זה לקדושין בעד בתך שהשיב אבי הבת יהיה יהיה וא' א' שהשיב אבי הבת תן פה תן פה וכתב הרב דכיון דלענין דינא לא נפקא מינה אם אמ' יהיה או תן פה הו"ל הכחשה בבדיקות ואם הוכחשו בבדיקות לא הוי הכחשה בקדושין דהוי כדיני ממונות. הא קמן שרוב הפוסקים הושוו לדעת א' דעידי קדושין לעידי ממון משוינן לה ולא בעו דרישה וחקירה. אמנם ראה ראיתי לאבי התעודה הוא הרב הגדול מוהרי"ט בראשונות וגם בשניות סי' ל"ח שכתב שעידי קדושין הם כעידי נפשות וצריכים דרישה וחקירה וז"ל והא דאמרי' בשלהי יבמות אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה כו' היינו עידי נשים להתירן להנשא כו' אבל לאסור אשה בעדו' הקדושין לא שייכא כלל לדיני ממונות ומה שהקשה הרמב"ן שם וכו' אין דבריו אלו אלא בעדות אשה שמת בעלה משום דאתיא משום לתה דכתובה אבל עדות גיטין וקדושין שעיקר עדותן להעיד ע"ד המתירה או לאוסרה כדיני נפשות דמיא. ומצאתי להרא"ש בתשו' כלל מ"ו כו' יע"ש ויעיד עלי חוקר לב שבראותי הראיה שהביא מדברי הרא"ש תכף ומיד אמרתי שאחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים שאין משם ראיה דעדות קדושין דאיירי בה הרא"ש לאו בעידי קדושין גרידא הוו אלא כשבאו עידי הקדושין אחר שנשאת לאחר והיו באים להוציא' מבעלה דבהכי מיירי הרא"ש דבכה"ג הוא מוסכם דכדיני נפשות דמיא וכמ"ש מרן בב"י סי' י"א לא"ה לס' הרשב"א דבעדי זנות הבאים להעיד שזכתה להוציאה מבעלה כתב הרשב"א בפי' דלדיני נפשות דמיא הרי בפי' שאפי' הרשב"א דס"ל דעדי קדושין כעדי ממון הוי אפ"ה ס"ל דבנדון כזה שבאים להוציאה מבעלה דכדיני נפשות דמיא. ואחרי כן זיכני ה' וראיתי להרב הגדול פני משה ח"ב סי' ב' דשדי בה נרגא כהאי גוונא ושמחתי כעל כל הון שכיונתי לדעת גדולים. ועוד תמיהאה רבתי יש בדבריו שהרב רצה לישב דברי הרמב"ן בעדות אשה שמת בעלה וכו' אבל בעידי גיטין וקדושין ס"ל להרמב"ן דכדיני נפשות דמיא. והנה הרואה דברי הרשב"א שהביא מרן בסי' י"א ובסי' מ"ב לא"ה שהעיד הרשב"א עליו דעדי קדושין כדיני ממונות הוי שכ"כ וכ"כ כל רבותי מורי הר' יונה וגם מורי הרמב"ן והתם איירי הרשב"א בעידי גיטין וקדושין גרידא וכתב דכן היא סב' רבו הרמב"ן הרי לך בפי' הפך מ"ש הרב הגדול מוהרי"ט לס' הרמב"ן ויותר יגדל התימה על הרב פני משה דאיך לא השיגו גם בזה גם תמיהא זו ישנה על מרן בפסקיו סי' ד' שרצה לפרש גם כן דברי הרמב"ן כמ"ש מוהרי"ט יע"ש. מ"מ מי יוכל להכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע ביניהם וכמ"ש הרב פני משה וז"ל אמנם על כל אלה תא חזי מאן גברא רבא הוא אבי התעודה הרב מוהרי"ט דבסכינא חריפא פסקא לעידי קדושין לדמותם לדיני נפשות ואף דלראיתו שהביא מתשו' הרא"ש ז"ל שדינן בה נרגא מ"מ מאחר שהביא ראיה מדברי הר"ן כו' ואף כי הרב מוהרח"ש בסי' מ"ב כתב שאילו הר"ן היה רואה תשוב' הרשב"א לא היה כותב הר"ן מ"ש כו' סוף סוף עינינו הרואות שכ"כ הר"ן וכיון שכן לדברי הר"ן אם הוכחשו בבדיקות עדותן בטילה ע"כ תורף דבריו ועיין במוהרח"ש ז"ל סי' מ"ב שהאריך בפרט זה דאי עידי קדושין דמיא לעידי נפשות וצריכים דרישה וחקירה והביא דברי מרן דחה"מ סי' ל' ותמה עליהן דאשתמיט למרן דברי הרשב"א והריב"ש סי' רס"ו וכמדומה שהרב מוהרח"ש לא ראה דבריו בס' בדק הבית בסי' זה ואילו היה רואה שם דבריו היה רואה שכבר מרן הרגיש בזה והביא תשו' הרשב"א והריב"ש יע"ש. ואם נבא להאריך בפרט זה דהכחשת העדים ולהשתעשע בניב שכלי הפוסקי' ז"ל יתארכו הדברים ואין הפנאי מסכים שהימים האלה נזכרים ונעשים וקי"ל שואלין בהלכות פסח ל' יום קודם.
13
י״דכי על כל אלה אכתוב בקוצר מה שעלתה דעתי דעת הדיוט והוא דבנ"ד נראה שיש כמה וכמה הכחשות כהעדאת העדים מינם ובם וגם יש הכחשה בין העדים לדברי אבי הבת וגם לדברי המקדש עצמו כאשר ידקדק היטב הרוא' בלשון השאלה. מ"מ ההכחשה שיש בגופה של עדות היא שעד א' העיד שקודם נתן המעות המקדש ואח"כ א"ל שיקבלם לשם קדושי ביתו ואז השיב לו המקדש קבלתים. והעד הב' אמר שבשעת הנתינה א"ל המקדש שיקבל המעות לשם קדושי בתו דכה"ג ס"ל למוהרי"ט ז"ל בראשונות סי' קל"ח דהוייא עדות מוכחשת שכ"כ וז"ל החלק הג' בעידי הקדושין שאין עדותן מכוונת דאיכא הכחשה דר' אהרן כהן העיד שאמ' ואח"כ נתן ור"ש אלגראנטי העיד שנתן ואח"כ אמר כו' ואם נפשך לומר אמאי דאתכחוש אתכחוש כו' אין לומ' כן דתנן בפ' היו בודקין כז' דדוקא בדיני ממונות דקילי הוא דאמרי' אע"פי שהוכחשו עדותן קיימת משום כו' אבל בדיני נפשות דחמירי וה"ה ערוה החמורה דמעיקרא מידק דייקי כו' ואי אתכחוש בהו הוייא הכחשה גמורה כו' יע"ש. הרי לך דס"ל להרב דבהכחשה כזאת שהיא בגוף העדות דהוייא הכחשה גמורה. ומאחר שכבר הסכימה דעתו דעת עליון דדיני קידושין בעו דרישה וחקירה כדיני נפשו' וגם מצינו להרב דבנדון כזה כתב דהוייא הכחשה גמורה ואין עדותן עדות ומי כמוהו מורה דרב גובריה ורב חיליה וא"כ לפי דברי הרב בנ"ד דאתכחוש העדים דזה אומר דלאחר נתינה אמר וזה אומר דבעת הנתינה אמר א"כ הוייא הכחשה בגוף העדות ובטלה עדותן והוי כמקדש שלא בעדים דלכ"ע אין קדושיו קדושין. מ"מ הרואה יראה בכל תשובותיו שלא בלבד מטעם זה רצה הרב לפסול את העדים אלא כשיש ג"כ כמה ריעותות אחרות וריעותא זאת ג"כ ובהצטרפו' אותן הריעותות עם הכחשה זאת בטל' העדאת העדים משא"כ בנ"ד דאין לבטל קדושין הללו לא מחיסרון מילת לי וגם לא מכח ההסכמה שבעיר כמש"ל. ומה גם שסברת הרב בזה שעידי הקדושין דהוי כדיני נפשות היא סברא יחידית דרובא דרבוות' הסכימו להפך דהוי כדיני ממונות ולא בעיא דרישה וחקירה ואי הוכחשו עדותן קיימת. כי מפני זה לבי אומר לי שבנ"ד יודה הרב שהנערה הזאת היא עדיין נלכדת בפח מוקשי הקדושין דמידי ספקא לא נפקא וצריכה גט מספק וכל זה כתבתי להלכה ולא למעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין הצעיר זעירא דמן חברייא חיים משה מזרחי ס"ט.
14