אדמת קודש, אבן העזר נ״אAdmat Kodesh, Even HaEzer 51
א׳שאלה ראובן שנפלה לו יבמה מאחיו שמת בלי זש"ק וראובן הנזכ' יש לו אשה ובנים ומעכבתו אשתו שלא לייבם ובאה בטענה שאם רוצה לייבם שיגרשנה היא תחילה ויקח בניו ואח"כ יקח יבמתו ויקיים מצותו. וראובן הנז' אינו רוצה לחלוץ את יבמתו מפני שהפחידוהו בני אדם בקול פחדים בעלמא באו' שכל מי שחולץ ליבמתו אינו מאריך ימים וכיוצא מדברי הבאי כאלו. וראו' הנז' עגמה נפשו ובראותו צרתו צרה עלה בדעתו בחושבי מחשבות אם יפתה את אשתו שיכנוס את יבמתו לזמן מוגבל ד"מ לששה חדשים או לשנה ויקיים את מצותו ואחרי כן יגרשנה בגט ויקבל זה בקנס לפני עדים כשרים. וע"כ ראו' הנז' נפשו לשאול הגיעה אם יטרח לעשות עם אשתו שתתרצה בזה אם עולה הוא ע"פ דין התורה ירבה עליה ריעים שתתרצה אשתו ותתפייס בזה ואם דבר כזה אינו עולה ע"פ דין תורה לא יטרח בכדי ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה הן אמת שאם מתנה עם יבמתו קודם נישואין שנושא אותה לזמן מוגבל ואח"כ יגרשנה בגט ותתרצה יבמתו בתנאי זה ודאי דמותר זה לעשותו וכדבעי' למי' לקמן והא דתניא בפ' החולץ דף ל"ז תניא ראב"י לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנא' אל תחרוש על ריעך רעה כו' ופסקו הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין כבר כתבו המפרשים דההיא מיירי בנושא סתם ולא התנה מעיקרא כמבואר בפוסקי' יע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם שסיים דבריו בפרק כ"א מהלכות אסורי ביאה וז"ל ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים מותר עכ"ל. ופי' מרן בב"י א"ה רס"י קי"ט וז"ל ומיהו אם הודיעה מתחילה שאינו נושא אותה אלא לימים ידועים מותר והכי מייתי התם עובדי מכמה רבנן דהוו עבדי הכי וכן כתב הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות א"ב וכ"כ ר"י בשם הרמ"ה עכ"ל. א"כ דון מינה לנ"ד דאין איסור אם הודיע ליבמתו מתחילה שע"מ כן כונסה. והנה מרן בסוף סי' ב' מא"ה תמה על הטור שהביא דין זה משם הרמב"ם וכתב וז"ל ולא ידעתי למה תלאה רבי' בהרמב"ם שהרי מבואר הוא בפרק החולץ בדף הנז"ל. והדרישה שם בס"ס ב' מא"ה יישב תמיהא זו דמרן ז"ל וז"ל ואי משום הא לא אירייא דהא איכא לפרושי דהכי קאמר מאן תתרצה להנשא לי אף שלא אתעכב כאן בקביעות כי אם לימים אחדים ולאחר זמן יחזור ויבא לכאן לימים אחדי' ותהא מוכנת לו לכל עת ביאתו לכאן כו' עד אפי' אינו מגרשה אלא כשהוא דר במדינה זה דר עם זו וכשנוסע למדינה אחרת דר עם השניה וכן חוזרת חלילה עכ"ל. ולדידי חזי לי דהדרישא ז"ל דחה תמיהת מרן בדברים בעלמא דאדרבה מהתם מוכח דאינהו עובדי דרבנן דהוו אמרי מאן הויא ליומיה משמע שהיו נושאין נשים לזמן מוגבל פי' כ"ז שהיו באותה העיר וטרם נסיעתם מן המקום היו מגרשין אותם וכן בכל עיר ועיר. ראיה לדבר דהכי הוו עבדי מדמותבינן תיובתא לראב"י דאמר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ומותבינן איני והא רב כי אקלע לדרדשיר א' מאן הויא ליומא וכן רב נחמן כו'. ועל כורחין לפ' כדאמרי' מעיקרא שהיו מגרשין נשותיהן דבהכי מותבינן שפיר לראב"י דאי כדבריו היכי הוו עבדי הכי אינהו רבנן דהא חיישינן לשמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ותיובתא זו הויא תיובתא גמורה ואילו לדעת הדרישה ליכא תיובתא כלל לראב"י מאינהו עובדי דכפי דעתו ז"ל הא באינהו עובדי לא היו מגרשין נשותיהן כפעם בפעם בכל עיר ועיר וכיון שכן ליכא תו למיחש לשמא יזדווגו זה לזה ושמא אח ישא את אחותו כיון שהיו חוזרין אצל נשותיהן כפעם בפעם ומפרסמא מלתא לכ"ע. וראב"י לא אמר אלא בנושא אשה במדינה זו ומגרשה והולך לו למדינה אחרת ונושא שם אשה ומגרשה והולך לו וכן עושה ומיד בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו דבהכי ודאי איכא למיחש לשמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ואם כן מאי מותיב הש"ס לראב"י מאינהו עובדי מוכח שפיר דסבר תלמודא דבכל אינהו עובדי מיירי נמי שהיו נושאים נשים ומגרשין אותם קודם נסיעתן דבהכי הויא תיובתא גמורה לראב"י וכמש"ל וכיון שכן הוא הדרא תמיהת מרן למקומה.
2
ג׳ברם לע"ד איפשר לישב תמיהת מרן דהרב בעל הטורי' נראה דס"ל דמכל אינהו עובדי תלמודא ליכא הוכחה גמורה לדין זה דהא התם מסקי' ואי בעית אימא רבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו. ממוצא דבר נראה דלפי מסקנא זו שלא היו נושאין אותן כלל אלא ייחוד בעלמא הוא דהוו מייחדי להו כי היכי דליהוי להו פת בסלו. וכיון שכן להכי ס"ל להטור דאין מכאן הוכחה גמורה לדינו של הרמב"ם ולהכי כתב דין זה משם הרמב"ם. ואף שכתבו התוספות שם בד"ה יחודי בעלמא כו' ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה כו' ומשום נושא במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם יארע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה עמו לעירו עכ"ל ז"ל. דמשמע דלפעמים היו באים עליהם. מ"מ ס"ל להטור דאף לדברי התוספות אין ללמוד מאינהו עובדי לעשות לכתחילה באניש דעלמא לישא אשה ע"מ לגרשה דהא אפי' להתוס' ז"ל הם אמרו דאם יארע הדבר שהיה בא עליה ונתעברה לא היה מגרשה אלא שהיה מוליכה עמו לעירו. ומעתה נמצינו למדין דלמסקנת הש"ס וגם לס' התוס' ז"ל דאין ללמוד לכתחילה לישא אשה ע"מ לגרשה וכיון שכן הוסרה והודחה מאליה תמיהת מרן על הטור כמדובר כנ"ל. הדרינן למאי דאתינא עלה לנ"ד דאם ראובן מודיע ליבמתו שע"מ כן כונסה לזמן מוגבל דשרי. וכ"ת סוף סוף אם תתעבר יבמה זאת הויין הנך בני בני גרושת הלב כיון שדעתו לגרשה האי נמי ליתא דכבר כתבו הפוסקים ובכללם הרב בית שמואל סימן קי"ט דגרושת הלב היינו בשעת הביאה בא עליה ודעתו לגרשה אבל כשדעתו לגרשה ביום מוגבל ובעת הביאה אין דעתו לגרשה היא אשתו גמורה באותו פעם ובנים דהוו להו אינם בני גרושת הלב יע"ש. אם כן ה"נ בנ"ד אינם בני גרושת הלב מאחר דמתנה עליה מעיקרא דלהכי כונסה והרוצה להתעקש ולומר דלא אמרינן הכי כי אם דוקא בשאר בני אדם ובנשים דעלמא.
3
ד׳ברם ביבם שכל עיקר מצותו מן התורה הוא להקים לאחיו שם בישראל א"כ אין הדעת סובל ואין הסב' מכרעת להתיר לו ליבם שיכנוס את יבמתו לזמן מוגבל משום דאת"ל שלא נתעברה יבמתו בזמן המוגבל נמצא שלא קיים מצותו כשמגרשה בגט והתורה אמרה להקים לאחיו שם בישראל וליכא ומאי אהנייא ליה לרמאי ברמאותיה ותקנתו קלקלתו דהא ודאי ליתא דהרי כתבו התוספות בפ"ב דיבמות דף כ' ע"א ד"ה יבא עשה וכו' וז"ל בא"ד ואר"י דלא ק' מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהיו ראויין להקמת שם ולא ממעטינן אלא איילונית וסריס שאינן ראויין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעשי' כיון שהאשה והיבם ראויים לבסוף להוליד דאל"כ תיקשי היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לר"מ כו' יע"ש והרמב"ם בפ"ו פסק דזקנה ועקרה חולצת ומתייבמת וטעמא הוי מפני שהיתה לה שעת הכושר וכ"כ הטור ס"ס קע"ב הזקנה והעקרה הרי הן כשאר נשים וחולצות ומתייבמות וכתב מרן בב"י דין זקנה ועקרה מבואר בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות וכתב בנימקי יוסף דטעמא משום דהא כמה עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים שם משא"כ באילונית עכ"ל. ומדברי המרדכי דיבמות נראה דס"ל כהרמב"ם ז"ל דטעמא דזקנה הוי משום שהיתה לה שעת הכושר יע"ש. תו יש קצת ראיה נמי מהש"ס דיבמות פ' י"ג דף נ"ב דגרסי' התם א' רמי בר חמא הרי אמרו אמר א' ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין גט מפני שאין בידו לגרשה. בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא תיק"ו. דמכלל משמעות הש"ס נראה לחד צד הבעיא דאי מדמינן ליה ליבמתו כארוסה הוה אמרינן דהוי גט ואפילו אי מגרשה לאלתר תכף אחר שכנסה דומיא דארוסה שבידו לגרשה תכף ומיד. ואגב ראיתי דברי התוספות בסוגיא זו ד"ה מהו וז"ל אין לפ' דמבעיא ליה אם גרשה בגט זה לאחר שייבמה יבומין גמורים אי הוי גט אי לא דפשיטא דאינה ניתרת בגט זה לשוק דהא בההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה לשוק כו' ותירץ ר"י דלפוסלה לכהונה מבעיא ליה אי חשיב ריח הגט דפסיל לכהונה אי לא כו' יע"ש. ולדעתי אכתי לא איפרק עוצם קו' דאכתי לא דמיא לארוסה . ומצאתי להרא"ש ז"ל בדיברות קדשו שמבין ריסי עיניו ניכר שהרגיש בזה ויישב הדבר לפי דעתו הרחבה יע"ש.
4
ה׳אנכי הרואה בסייום דבריו ז"ל שכתב דברים סתומים כדברי ספר החתום ומעתה הואיל משה באר שכת' בא"ד וז"ל ומן הדין הוה ליה לסייומיה לבעיא דידיה הכי או"ד השתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה כו' עד למידק מיניה דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט אין בו דמה לי ספיקא דיליה בלא עבד בה מאמר דעל כרחך בריח הגט נמי מספיקא ליה דמאמר שהוא מדרבנן לענין גט גמור לא מעלה ולא מוריד אלא מספיקא ליה דילמא גט גמור הוא ומטעמא דפרישית ואי לא מפני האי טעמא אפי' ריח הגט לא הוי תיקו' ולא הוי גט גמור ולחומרא עבדינן עכ"ל. והכי הוי פי' דבריו לע"ד דלהכי נקטי בש"ס בהאי לישנא או"ד כיון דלא עבד בה מאמר לא למידק מיניה דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט אין בו דמה לי ספיקא דיליה בלא עבד בה מאמר. פי' דבריו אלו דלמה נקטי כהאי לישנא בדלא עבד בה מאמר ומשני דע"כ בריח הגט נמי מספקא ליה. פי' דאילו לא הוו נקטי בכי האי לישנא אלא הוו נקטי בהך לישנא דאמרינן לעיל דהשתא מיהא לא בא עליה ואין בידו לגרשה היה לנו לומר ע"כ דבריח הגט נמי מספקא ליה. אכן בשנותו את טעמו ונקט משום דלא עבד בה מאמר דמאמר שהו' מדרבנן לענין גט גמור לא מעלה ולא מוריד. פי' דבריו ואם גט זה הוא בא להפקיע המאמר והמאמר הוא מדרבנן אין סברא לומר שיהא בא גט גמור להפקיע מאמר שהוא מדרבנן מאחר שמן התורה אין צריך מאמר וכיון שאין צריך גט להפקיע מאמרו שהוא מדרבנן א"כ אין בגט זה ממש ואפי' ריח הגט אין בו אלא מספקא ליה דילמא גט גמור הוי ומטעמא דפרי' פי' דבריו אלה ודאי דע"כ צריך לפ' בעית הש"ס כדפרישית מעיקרא דפי' הבעיא דכיון דאגידא ביה כו' דאע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה לשוק מ"מ יכול לבא עליה בע"כ ואז יכול לגרשה ולהתירה לשוק הלכך כארוסתו דמיא והוי גט גמור ואי לא מהני האי טעמא אפי' ריח הגט אין בו כן נרא' לע"ד לפ' דברי הרא"ש. חזרנו על המקרא ומצינו קצת ראיה לנ"ד נמי מדברי התוספות ד"ה ולאשה בעלמא כו' שכתבו דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהוי גט דומיא דעבד דמהני כדכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו דהתם ודאי בשעה שקנאו תכף ומיד יצא לחירות יע"ש. ה"נ בנ"ד ביבמה שייך נמי למימר הכי ולא אמרי' דאין בידו לגרשה כ"ז שלא קיים מצותו להקים שם לאחיו. הן לא כהתה עיני שאין ראיה מסוגיא זו מכרעת לנ"ד כ"כ מ"מ קצת ראיה יש. אבל מהך סוגיא דיבמות שהזכרתי לעיל דף כ' איכא ראיה גמורה לנ"ד דגרסי' התם אלמנה לכ"ג קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא כו' אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת כו' ומסיק שם רבא גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה תניא נמי הכי אם בעליו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שניה. ופי' רש"י גזירה ביאה ראשונה דמקיים בה עשה ומצי למידחי אטו ביאה שניה דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה. והתוס' כתבו וז"ל אטו ביאה שניה לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפי' גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה ניקנית בהעראה והוה מצי למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשת כאשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשריא ליה בלא דחיה עכ"ל. ובנועם שיח שפתותים רמזו למ"ש ביבמות פר' החולץ דף ל"ט וז"ל כנסה הרי היא כאשתו. למאי הלכתא אר"י בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה. ופרכי' פשיטא סד"א הואיל וכתב ולקחה לו לאשה ויבמה א' רחמנא ועדיין יבומי הראשון עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל. מחזירה פשי' סד"א מצוה דרמיא עליה רחמנא עבדא השתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובסוגייא זו נראה לפרש דברי התוס' דכתובות דף פ"ב וז"ל ויבמה א' רחמנא וליכא למי' ואימא ה"נ דאיצטריך היבמה לכמה דברים עכ"ל התוס' זלה"ה ולכאורה היה ק' להבין דבריהם דהא בש"ס מק' להלן ואימא ה"נ ותירצו אמר קרא ולקחה לו לאשה כו' דנמצא דאע"ג דא' קרא ויבמה יכול להחזירה מגזירת הכתוב דולקחה לו לאשה. אכן בהאי סוגיא אתי שפיר דלא ק' ולא מידי דדייק תלמודא דמדכתב ויבמה אחר דולקחה לו לאשה הוה אמרינן דעדיין היבומים הראשונים עליה קמ"ל דמייתורה דלאשה שמעינן דמחזירה והרי היא כאשתו לכל דבר משום דהול"ל ולקחה לו ויבמה כמ"ש רש"י ואין ספק שלזה כוונו התוספות ז"ל בזה הדיבור.
5
ו׳וראיתי להרב בית שמואל ריש סי' קע"ד דבתר דמייתי הך סוגיא דיבמות דדף כ' וגם דברי התוספות כתב בסייום דבריו מכאן נראה דה"ה אם רוצה רק לבעול פעם א' ולגרש אותה מיד ג"כ מותר עכ"ל. ודבריו אלו בעיני קשים כגידין דק' דתנא אהיכא קאי דאי קאי למאי דסליק מיניה ק' דהם אמרו דגזרינן ביאה ראשונה נמי אטו ביאה שניה ואפילו בביאה ראשונה נמי אסור משום גזירה ואיך כתב דאם רוצה לבעול כו' דמותר וזה אינו. ואי אשמועינן למה שהיה מותר מן הדין קודם גזרתם ק"ל תרתי חדא דהרי בפי' אמרו גזרו ביא' ראשונה כו' דמשמע דמן הדין היה מותר לו לבעול פעם א' ולפרוש ומאי אתא לאשמעינן. ותו דמאי נפקא לן השתא בתר דגזור ומאי דהוה הוה ואם כונת הרב הנז' ליבם דעלמא לומר דכיון שבעל פעם א' כבר קיים מצות עשה דיבמה יבא עליה ואם רוצה לגרשה אח"כ דמותר לפי שעדיין לא הקים שם לאחיו וכנ"ד. הך אמת דאם נפ' דבריו הכי הדין עמו דיכול ומותר הוא לעשותו. ברם אכתי ק' דאין כאן מקומו של דין זה וכיון שכן דברי הרב הנז' בזה שגבו ממני וצל"ע. יצא מהמחובר מכל הני סוגיא ומדברי רש"י והתוס' לנ"ד דראו' הנז' אם יכול לרצות את יבמתו קודם כניסה שתתרצת לכונס' לזמן מוגבל ואחר עבור הזמן שיפטרנה בגט ובזה תתיישב דעת אשתו הראשונ' ומניחו לכנוס את יבמתו שיפתה וגם יוכל וחפץ ה' בידו יצלח ואין שום עירעור איסור בדבר משום דמכל הני סוגיא ומדברי הפוסקים כולם עונים כאחד דבביאה ראשונה קיים מצותו דיבמה יבא עליה ומכאן ואילך רשאי ושליט בנפשיה לגרשה אפי' אחר ביאה ראשונה כאשה דעלמא ואין כאן בית מיחוש כלל כלל לא. כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה שנראה בעיני זר הדבר לזלזל בבנות ישראל אכן אם יסכימו שני ת"ח בעלי ההוראה ואני אהיה סניף עמהם וצור ישראל יצלני משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
6