אדמת קודש, אורח חיים י״בAdmat Kodesh, Orach Chayim 12
א׳נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני במה שהיו נוהגין כת הקודמין שבכל ערב ר"ה היו מתאספין טבחי מתא ומשחיזין סכינין ובודקי' אותם יפה יפה ואח"כ מצניעין במקום מיוחד לצורך מחר ומחרתו ובי"ט ראשון קודם שקיעה החמה חוזרין ומתאספין יחד פעם שנית ובודקי' פעם אחרת הסכינין לראות איזו מהן עמדת בתיקונה ואיזו נתקלקלה לכדי שיהיה מזומנין לשחוט בהן תכף אחר ערבית. ואנו מבניהם נוהגין כן עד היום. ושמעתי שא' מהמורים שבזמנינו קרא עירער ואמר שאסור לעשות כן וכעת לא פורש דעת המורה מאיזה טעם אסרו. כי ע"כ נתתי אל לבי בבתי גוואי לתור ולחפש בראשונים גם אחרוני' למצוא דבר חפץ וה' יעזרני ע"ד כבוד שמו נס"ו כי"ר.
1
ב׳תשובה נ"ל ש"ס שור"ר ומו"רה שקרא עירעיר הוא שנאחז בסבך מאי דאיבעיא לן בפ' אין צדין דף כ"ח איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט רב מרי בריה דרב ביזנה שרי ורבנן אסרי ורב יוסף א' ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים ופסקו גדולי המורים כרבנן דאסרי וכן פסק הטור ומרן הקדוש ז"ל בא"ח סי' תצ"ח וז"ל אין מראין סכין לחכם בי"ט לראות אם הוא ראוי לשחו' בו וכו'. ומישום הכי המורה הנז' קרא תגר. ואנא אמינא ליה דאי משום הא לא אירייא דהא בס' רבנן דאסרי נחלקו בטעם הדבר הראשונים נוחי נפש. והנגלות לנו ד' טעמים ה"ה דלרש"י ז"ל טעם האיסור הוא מפני שנר' כעובדא דחול שכ"כ שם ד"ה מהו להראות הטבח סכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחי' להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט מי מיחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באיטליז או לא מיחוי. רואה לעצמו בביתו סכין שלו דלא אוושא מילתא עכ"ל. והרשב"א ז"ל ס"ל בטעמו של רש"י ז"ל. והגהות אשירי כתבו דלפי פי' רש"י כל אדם שאינו טבח מותר להראות סכינו לחכם יע"ש. והרי"ף והרא"ש כתבו בשם בה"ג דטעמא דמילתא משום דחיישינן דילמא אזלי חוץ לתחום לאתוויי ולזה נוטה דעת הרמב"ן ז"ל. והרמב"ם בפ"ד מה' י"ט כתב טעם אחר דחיישינן שמא תהיה פגומה ויאמר לו החכם שאסור לשחוט בה וילך וישחיזנה במשחזת. ולזה נוטה דעת מרן הקדוש ז"ל בשולחן הטהור יע"ש והר"ז הלוי ז"ל דחה טעם הרי"ף ז"ל וכתב טעם אחר דמשום הכי אין מראין סכין לחכם משום דהו"ל כעין ראיית מומין דבכור בי"ט דנר' כמתקן וכדן את הדין. הכל כאשר לכל באו בדרך ארוכ' בדברי הר"ן ומרן ז"ל בב"י יע"ש באורך. ודע שבדברי הרב בעל הלבוש ז"ל נפל ט"ס שכ"ב בסי' תצ"ח וז"ל ואם ראה החכם את הסכין לעצמו מעי"ט היה מותר להשאילו לאחרים. ובודאי שתיבת מעי"ט וגם תיבת היה הוא ט"ס וכן צ"ל ואם ראה החכם את הסכין לעצמו בי"ט מותר להשאילו לאחרים דוק'. ברם מאי דאצטריך לן לעייוני באינהו טעמי דקמאי ז"ל הוא דמ"ט כל חד נייד מטעמא דחבריה כיון דלכולהו טעמי יש איסור בדבר. ונ"ל דלכולהו טעמי יש איסור בדבר. ונ"ל דכולהו לא ס"ל טעמו של רש"י לטעם דעיקר הוא משו' דלפי טעמו של רש"י נפקא מינה דע"כ לא אסרי רבנן אלא דוקא בטבח שדרכו למכור באיטליז. אבל באניש דעלמא דאינו טבח שרי וכמ"ש ההגהות אשירי ז"ל כנז"ל. ודוק' להם ז"ל דהא בגמ' סתמא קא' ולא נזכר שם טבח לא בבעיין ולא בפשטן ונמצא דלפי טעמו של רש"י ז"ל העיקר חסר מהספר. ומשום הכי בחרו להם ז"ל טעמים אחרים. ולרש"י ז"ל איפשר לו' דמדברי רב יוסף שא' ת"ח רואה לעצמו. נלמד שכונת בעית הבעיין הוא דוקא לטבח דאי לאו הכי תיקשי וכי ת"ח מאי עבידתיה שיהיה מותר לראות סכין לעצמו ושאר אינשי דעלמא יאסרו. אלא דע"כ לו' דע"כ לא איבעי' ליה אלא בטבח שדרכו למכור באיטליז. ולהכי התיר רב יוסף לת"ח לראו' סכין לעצמו כיון דאין דרכו למכור באיטליז. ומאי דנקט תלמודא ת"ח צ"ל דלאו דוקא דה"ה נמי לאניש דעלמא שאינו טבח דשרי כיון שאין דרכו למכור באיטליז. ות"ח דנקט הוא לפי שבזמן התלמוד רוב הת"ח היו בקיאי' בבדיקת הסכין כדי לראות סכיני ע"ה ודבר הכתוב בהווה. גם רש"י וסיעת מרחמוהי נדדו הלכו מטעמו. דהרי"ף ובה"ג והרא"ש ז"ל משום דק"ל מ"ש הרז"ה ז"ל על טעמו של הרי"ף ככתוב ומבואר בדברי הר"ן ז"ל יע"ש ולהרי"ף ודעמי' יש לישב כמ"ש הרמב"ן ז"ל יע"ש בדברי הר"ן ז"ל. כולהו נמי לא אמרו כטעם הרז"ה ז"ל דפי' משום דהוי כראיית מומי בכור שאסור משום מתקן. משום דק"ל דאי הכי בדין הוא שאף ת"ח לא יהא מותר לראות סכין לעצמו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל יע"ש ולהרז"ה ז"ל גופיה ככר כתב הר"ן ז"ל שאין זו קו' אצלו יע"ש. כולהו נמי לא אמרו כטעם הרמב"ם ז"ל משום דק"ל מ"ש הה"מ ז"ל בשם מי שהקשה על טעם זה שנר' שלא נאסר אלא לע"ה ובגמ' נזכר סתם יע"ש. ולהרמב"ם גופיה לק' משום דכיון שהזכירו ת"ח שרואה לעצמו ממילא משמע שלא אסרו אלא לראות סכין לע"ה דוקא וכמ"ש הה"מ ז"ל יע"ש. נמצא דכל חד וחד נר' לו קו' בטעמו של חבירו ולהכי כל חד וחד בירר לו דרך לעצמו. אמנם אכתי ק"ל על רש"י ז"ל מדוע נד מטעמו של הרמב"ם ז"ל דהא הקו' דקשייא להו לרברוותא לפי' רש"י היא עצמה ממש הוק' להם לטעמו של הרמב"ם ז"ל. גם היישוב שוה נמי לתרוויהו לרש"י ולהרמב"ם ז"ל כמש"ל. וכיון שכן מה ראה רש"י ז"ל לבחור בטעמו ולדחות טעמו של הרמב"ם ז"ל שהוא יותר מיושב בלישנא דתלמודא. דהא לפי' רש"י צריך לדחוק ולו' דהא דנקט רב יוסף במילתיה ת"ח דלאו דוקא הוא דה"ה לאניש דעלמא דלאו טבחא הוא והוא דוחק. ואילו בטעמו דהרמב"ם ז"ל דייק לישנא דנקט רב יוסף ת"ח לו' דדוקא ת"ח שרי ולא לע"ה וכמש"ל בשם הה"מ ז"ל. ובהיותי עסוק בענין חזות ק' נר' אלי בתירוץ הר"ן ז"ל במה שדחה קו' הרמב"ן ז"ל שהוק' בעיניו טעמו דהרז"ה ז"ל וז"ל והר"ז הלוי כתב דמ"ה אין מראין סכין לחכם משום דהו"ל כעין ראיית מומין של בכור שאסרו. וכתב הרמב"ן ז"ל שאם היה בטעם זה עיקר אף ת"ח בדין הוא שלא יהא רואה לעצמו. ואין זה קו' אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים אינו אלא מפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תיקון גמור לעשיית כלי עכ"ל.
2
ג׳ולפום שעתא לא יכולתי להלום תירוץ זה דהר"ן ז"ל דלכאורה נר' דכל אפייא שווין דכי היכי דלאחרי' אינן יכולין לשחוט כי אם ע"פי ראיית חכם הסכין ה"נ בסכין דת"ח עצמו אינו יכול לשחוט לעצמו אלא א"כ יבדוק הסכין תחילה וא"כ הדור אתם ראו מה בין בינו לבין חבירו והדין נותן דכי היכי דלגבי חבירו אסרינן לראות סכינו משום דהוי תיקון גמור כעשיית כלי. דכוותא נמי הכי לגבי ת"ח נקרא תיקון גמור כיון שאינו יכול לשחוט בלתי שיבדקנו תחילה וא"כ מה בין זה לזה. וכיון שכן הדרא קו' הרמב"ן ז"ל לדוכתא. ואיהו ז"ל מפרק לה כלאחר יד ולכאורה נר' דקו' הרמב"ן ז"ל היא קו' אלימתא. אמנם אחר שנתיישבתי יגעתי ומצאתי שתירוץ הר"ן ז"ל הוא תירוץ נכון. והוא בהצעה זו דודאי שהסכין שרואה הת"ח בי"ט דשרינן ליה לראותו ודאי דמיירי בסכין שהשחיזו ובדקו מעי"ט דבי"ט ודאי דלא השחיזו דהא אסיקנא בש"ס דאסור אלא דע"כ מיירי בסכין מושחז ומובדק מעי"ט וכיון שכן הוא דבהכי מיירי נמצאו דברי הר"ן ז"ל שעלו כהוגן אין בהן נפתל. משום דהא קיי"ל בסכין בדוק ומוצנע יפה אם שחט בלא בדיקא תחילה דשחיטתו כשירה. וכ"ב הטור ז"ל בי"ד סי' י"ח בשם אביו הרא"ש והרשב"א ז"ל וכן פסק מרן ז"ל בשולחן הטהור שם. א"כ ת"ח זה שיש בידו סכין בדוק בעי"ט אם ירצה לשחוט בו בלא בדיקה תחילה רשאי כמ"ש מרן ז"ל שם וז"ל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד להצניעו שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוק הוא ואם שחט בו בלא בדיק' ונאבד שחיטתו כשירה עכ"ל. ודילן עדיפה דהא סכין זה דת"ח שבדקו לכתחילה מעי"ט לצורך י"ט והצניעו במקום יפה דודאי דשרי ליה לצורבא מרבנן לשחוט בו בלא בדיקה כדאמרן. ולהכי כתב הר"ן ז"ל דת"ח בודק לעצמו דאינו אלא לברר את הספק שפי' דלעצמו סכין זה אינו צריך בדיקה תחילה בי"ט דהא בדוק הוא מעי"ט והאי דבעי למיבדיקיה השתא בי"ט הוא דסתם ת"ח חושש לנפשו ומדקדק היטב להסי' ספק מלבו ולהכי בודקו פעם אחרת בי"ט והשתא כיון דבידו לשחוט בלא בדיקה פעם אחרת בי"ט להכי כשבודקו עתה בי"ט פעם אחרת אינו נראה כמתקן כלי דהא בלא בדיקה זו הרי סכין זה מתיקן ועומד. משא"כ בע"ה שאינן רשאין לבדוק אם לא יראנו החכם תחילה דאז ודאי ראייה זו הוי כמתקן כלי למעשיהו כנ"ל ביישוב דברי הר"ן ז"ל ובהכי עלה תירוצו מנוקה ומשופה מכל דופי.
3
ד׳יצא מהמחובר שד' טעמים יש באיסור ראיית הסכין לחכם בי"ט ולכולהו טעמי נר' דבנ"ד ליכא איסורא כלל ונתחיל לבאר איך לכל טעם וטעם אחד לאחד אין איסור בנ"ד ראשון לציון לרש"י שנתן טעם לשבח שהאיסור הוא משו' דמחזי כעובדין דחול דאוושא מילתא שדעתו למכור בשר באיטליז. טעם זה לא שייך בנ"ד לכשנאסור הדבר משום דבנ"ד כ"ע ידעי דטבחי מתא שבודקי' הסכיני' בי"ט כוונתם היא לשחוט עופות לאנשי הקהל לצורך י"ט ב' של ר"ה ולא אוושא מילתא שדעתם למכור באיטליז מתרי טעמי. חדא שהעופות ששוחטין בליל י"ט ב' של ר"ה הוא ליחידי הקהל ולא להם. ועוד זאת יתירה שהעופות אינן נמכרין באיטליז. הרי לך דאין לנו לאסור בנ"ד מטעמו של רש"י כדאמרן. ואם לחשך אדם לו' דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולמקומות. אף אתה אמור לו דליתא דהא בענין הזה ממקום שבאתה דעיניך הרואו' שאסרו ראיית סכין לחכם. ואפ"ה התירו לת"ח לראות סכין לעצמו משום דלא אוושא מילתא וכמ"ש רש"י ז"ל ואי איתא דאמרי' דלא נתנו דבריהם לשיעורין א"כ אמאי שרו לת"ח לראות סכין לעצמו בי"ט אדרבה הי"ל לאוסרו. אלא ודאי נר' שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין בדבר הזה אלא כל א' וא' לפי מקומו ושעתו. א"כ הכא נמי בנ"ד לא גזרו חכמים איסור כיון דלא אוושא מלתא שדעתו למכור באיטליז כמש"ל וזה ברור כשמש. גם מטעמו וממשו דהרי"ף וסיעת מרחמוהי נמי אין לאסור בנ"ד דהא כל טעמו דהרי"ף הוא משום דילמא אזלי חוץ לתחום לאתויי וטעם זה לא שייך בנ"ד דהא השוחטים זהירין הם שמעי"ט מצניעין הסכינין בבית המומחה שבכולן ובי"ט מתאספין כולן כא' ובודקין הסכינין שם באותו מקום. והכא נמי לא גזרינן הא אטו הא דאי הכי היכי שרו לת"ח לראות סכין לעצמו ולא גזרו בת"ח אטו ע"ה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וכדאמרן לעיל גם מטעם כעיקר שנתן הרמב"ם אין לאסור בנ"ד. משום דלפי טעמו דהרמב"ם ז"ל דאסר הוי משום שמא תהיה פגימה ויאמר החכם שאסור לשחוט בה וילך וישחיזנה במשחזת. ובנ"ד אין לאסור מטעם זה דאין דבריו אלו אלא לע"ה שאינו יודע שאסור להשחיז הסכין במשחזת בי"ט. דהא גבי ת"ח התיר לראות סכין לעצמו לפי שהת"ח כבר יודע שאסור לו להשחיז הסכין בי"ט. א"כ ה"נ בנ"ד בטבחי מתא דעיר קדשינו שתל"י שהן יודעי ספר והם ת"ח וכי היכי דת"ח שרי ליה ה"נ בנ"ד שרי דהא כל עצמן שמשחיזין את הסכינין בעי"ט הוא לפי שיודעין הן בעצמן שאסור להשחיז הסכין בי"ט ופשי' דשרי. והכא נמי ליכא למיגזר הא אטו הא דהא לא גזרו ת"ח אטו ע"ה וכדאמרן מעיקרא.
4
ה׳איברא דלכאורה היה נראה לאסור בנ"ד מטעם המאור הרז"ה ז"ל דכיון דטעם עצו ופיריו שווין לאסור הוא משום דמחזי כמתקן כלי א"כ הכא נמי בנ"ד הרי מתקן כלי והדעת היה נותן לאיסור. אמנם אחר השקפת העיון קצת נר' דאף לטעם המאור ז"ל אין לאסור בנ"ד. שהרי מצינו להרמב"ן שיצא לקראת נשק לבטל טעם הרז"ה בששים משום דאי בטעמו דהרז"ה למה התירו לת"ח לראות סכין לעצמו כנז"ל. ואוהב וריע הוא הר"ן ז"ל יצא לעזרת הרז"ה והצילו בא' מאיבריו מפרכת הרמב"ן וכתב ואין זו קו' אצלי דלעצמו אינו אלא לברר את הספק אבל לאחרים כו' וכבר כתבתי לעיל פי' דברי הר"ן ותורף הדבר דמאי דשרי' לת"ח לראות הסכין לעצמו בי"ט הוא משום דאין כאן תיקון כלל שאינו רואהו עתה בי"ט אלא להוציא הספק מלבו דהא מדינא שרי ליה לשחוט בסכין זה המתוקן ומוצנע יפה מעי"ט וכמש"ל וכיון שכן בנ"ד נמי שהשחיזו הסכינין ובדקו אותם מעי"ט והצניעו אותם יפה ומן הדין שרי להו לשחוט אף בלא בדיקה זו. א"כ כשחוזרין ובודקי' אותן בי"ט לא מחסרי משום תיקון כלי דהא כבר הן מתוקנים מעי"ט ואי בעו היו שוחטין בי"ט בלתי בדיקה זו ולהכי ודאי דאף לטעם הרז"ה ז"ל שרי בנ"ד דכי היכי דשרי לת"ח לראות הסכין לעצמו בי"ט ה"נ בנ"ד שרי. יצא מהכלל דאף לפי טעמן דארבעה טורי אבן שרי בנ"ד ואין איסור בדבר כלל כלל לא. וכיון שכן אי כל חיליה דהמורה במה שקרא עירעיר מהכא ודאי דאין מקום לעירעורו מהכא דאי משום הא לא איריא כדאמרן. ואם נאמר דחיליה דמורה זה דמסתמיך ואתי ממ"ש מהרמ"א ז"ל בהגה וז"ל ועכשיו בזמן הזה שכל שוחט רואה סכין לעצמו כל הרוצה לשחוט בי"ט יבדוק סכינו מעי"ט ולא בי"ט עכ"ל. הרי שאסר מור"ם ז"ל בהדייא אף בזמנינו זה שמחלו חכמים כבודן לשוחטי' שהן יבדקו לעצמו אפ"ה כתב שלא יבדוק בי"ט. אפ"ה לבי או' לי דבנ"ד שרי מכמה טעמים. חדא דמהרמ"א ז"ל יחיד הוא בסברא זו וקיי"ל דאין דבריו של א' במקום שנים וכ"ש נגד אינהו ד' טורי רברבי דלדידהו שרי כמדובר. ותו אי' לו' דלא אמרה רב למילתיה אלא למקומ' שמוסרין מלאכת השחיטה לע"ה רק שמלמדין אותן ה' דברי' המפסדין השחיטה דאז איכא למיחש לשמא ישחיז הסכין וכיוצא מאינהו טעמי הנז"ל לפי שאינן השוחטי' בני תורה. משא"כ בעיר אלדינו יפה נוף משוש כל הארץ שנזהרין שאינן מוסרין מלאכה זו אלא לבני תורה ובזה נשתבחה א"י מעולם ועד עולם. ורוב השוחטי' אשר שמענו שהיו מימי עולם ושנים קדמוניות ואשר ישנו פה עמנו תל"י יש להן יד ושם בתלמוד ובפוסקי' וכל רז לא אניס להו לשוחטי' כאלו מעולם לא אמרה רב למילתיה דהא תלמוד ערוך בידנו שת"ח רואה סכין לעצמו והוא מוסכם מכל הפוסקי' ובודאי דבנ"ד שרי אף לדעת מור"ם ז"ל וכיון שכן מ"מ אין לו למורה מעתה לקרוא תגר ולהוציא לעז על מנהגן של ראשונים נוחי נפש. וגם אין לו' דמשום לתא דהכנה קרא תגר המורה דקיי"ל דאפי' בשני י"ט של ר"ה אין י"ט מכין לחבירו וכמ"ש מרן ז"ל סי' תק"ג וז"ל אסור לאפות או לבשל או לשחוט בי"ט לצורך מחר אפי' בב' י"ט של ר"ה. ואע"ג דקי"ל דכיומא אכריתא נינהו כתבו האחרונים דהנ"מ להחמיר אבל לא להקל. ואפי' בהכנה דאתיא ממילא וכמ"ש הרב בעל התרומה והביא דבריו מרן ז"ל בסס"י תק"א בשם הרא"ש ז"ל על ההיא דאמרי' בירושלמי שיורי פתילה שכבו בשבת מהו להדליקן בי"ט רב ור' חנינא אוסרין ור' יוחנן מתיר ומ"ט אין אנו נוהגין איסור מאחר דפסקינן הלכתא כרב ותירץ הרא"ש ז"ל מה שתירץ יע"ש והרב ברוך בעל התרומה כתב דרב חסדא לטעמיה כו' עד הילכך בשבת וי"ט וב' י"ט של ר"ה אסור להדליקן בלילי י"ט שני הפתילות שכבו בראשון אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מעי"ט וכן הלפידי' שכבו בא' אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם כרב מתנה ובלבד שלא יגע בהם עכ"ל. והרב ח"ה כתב על דבריו אלו דמדכת' דמצי לבטלן ברבוי אחרי' ע"כ דלא אסרי הלפידים מדאוריית' דאיסור שהוא מן התורה לא שרי לבטל וי"ל וכו' א"נ קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט שני שלאחר השבת פי' בי"ט שני של גליות כנ"ל הכותב. ולי הכותב נר' לע"ד פשוט שהרב ת"ה לא ראה דברי הרב בעל התרומה במקומן כי אם מה שהביא הרא"ש בשם בעל התרומ' שהרא"ש ז"ל הביא תמצית דברי הרב בעל התרומה בקיצור. ולפיכך כתב הרב ת"ה האי תירוץ שני דא"נ קאי אי"ט ושבת ואיירי בי"ט שני שלאח' השבת שר"ל בי"ט שני של גליות כמש"ל דאילו היה רואה דברי הבע"ה בספרו סי' רנ"ג לא היה כותב תירוץ זה דא"נ. דהא הרואה יר' שם דהרב בעל התרומה לא איירי כי אם דוקא בשני י"ט של ר"ה ולא בי"ט שני של גליות שהרי אחר דכתב האי דמרבה עליהם עצים כתב אבל בב' י"מ של גליות כו' אין חששה בכל אלה שיום א' הוא חול כו' יע"ש כנ"ל ברור. סוף דבר דבנ"ד אין לאסור משום הכנה דהא מאתמול מעי"ש הכינו וגם חקרו לצורך הב' י"ט דאי מיתרמי ליה לשחוט אף ביום י"ט א' שוחט בסכין זה. וכיון שכן חזרנו על כל הצדדין ולא מצאנו איסור בדבר ואין לפקפק על מנהגן דקדמאי נוחי נפש דציפורנן של ראשונים עדיף מכריסן של האחרונים כדאמרי ביומא שהן דקדקו בדבר ולא מצאו איסור ובתרייהו גרירן. אמנם בי"ט של ר"ה ש"ל בשבת הדעת נוטה לאסור משום מוקצה כנ"ל להלכה ולמעשה וה' ית' ינחנו בדרך אמת ולא נכשל בדבר הלכה כה דברי נעצב אל בנו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
5