אדמת קודש, אורח חיים י״גAdmat Kodesh, Orach Chayim 13
א׳שאלה אם אמר הרני בתענית עד שאשנה פ' זה ושכח ובירך והכניס אוכלים לתוך פיו וקודם שבלע נזכר מיבעיא לן אם חייב לפלוט האוכל מפיו עד שישנה הפרק כההיא דתנן בפ"ח דתרומות או"ד שאני הכא דאיכא חשש ברכה לבטלה ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה אל אלקים הוא היודע כי לא אוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה כאשר היתה באמנה באשר כהו עיני מראות ברע אשר מצאתני אמנם כדי לצאת ידי שמים וידי בריות אגלה טפח מה שנר' לע"ד ולקוצר השגתי כפי מה שהורוני מן השמים וזה החלי בס"ד. ואען ואו' דבנ"ד אין הדין נותן שיפלוט האוכל מפיו משום דאי מפלט ליה הרי הוא נלכד באיסור ובעונש ברכה לבטלה דנ"ל מלא תשא את שם ה' אלקיך וגו' וכמ"ש כל הפוסקים דאזהרת מוציא ש"ש לבטלה מלא חשא נפקא ומהך מתני' דפ"ח דתרומות דקי"ל דיפלוט כר"י כמ"ש הרמב"ם בה' תרומות ליכא למשמע מינה מידי לנ"ד דההיא שאני שמה שהיה אוכל עד עת שנודע לעבד ששחררו רבו או מת רבו היה בהיתר ובברכה ובעת שנודע לו שמת רבו או כו' וכן גבי אשה נמי היה האוכל בפיו ובהא איפליגו תנאי אי יבלע או יפלוט וקי"ל דיפלוט משום דאם יבלע יש בדבר חשש איסור אמנם אם יפלוט ניצול הוא העונש ומ"ד דיבלע הוא טעמא כדי לצרף בליעה זו עם מה שאכל מקודם כדי לחייבו הוספת חומש ואנן לא קי"ל הכי אלא כמ"ד יפלוט דבפליטה זו ליכא גבי שום איסור משא"כ בנ"ד שאם יפלוט אריא דברכה לבטלה רביע עליה אכתי בעית השואל לא אפשיטא ואכתי ידיו אסורות והרי הוא כאיש אשר ניצול מן הדוב ופגעו הארי. ולכאורה היה נ"ל דבנ"ד יפלוט ולא יבלע והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכו' ברכות וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף כיצד כו' וכתב מרן הקדוש על דברי הרא"ש שרצה לחלוק ע"ד הרמב"ם וז"ל ואיני יודע למה דחה דברי רבי' בכך דהא תניא בפ' כל שעה ובפ"ק דחלה בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא ע"ש ובוצע ברך ניאץ ה' וכו' יע"ש א"כ הכא בנ"ד כל זמן שלא שנה פרקו הרי האכילה אסורה עליו כשאר כל האיסורין שבתורה מדין נדר. א"כ איך נתיר לו שיבלע כדי שלא יהיה ברכתו לבטלה שבירך על אכילה זו שהיא אסורה לא באותה שעה והכי אמרו אסור לברך על אכילת איסור וכמ"ש בתוס' ומביאה מרן שם במ' דמאי א"כ לא יושיט אבר מ"ה לבן נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן וכו' יע"ש. וא"כ אם אתה או' לו שיבלע הוי כמי שמאכילו דבר איסו' בידים ואין מברכין על איסור וכיון שכן ברכה זו שבירך כמאן דליתא דמיא דלא חייל ש"ש ע"ד איסור ולכן היותר נכון להורות לו שיפלוט כדי שלא לדחות ולומר דשניא הנך איסורי שהרי איסורן שוה בכל ישראל מה שאין כן בנ"ד דאכילה זו מותרת לכל ישראל לא היא דאף אני אביא לו יין לנזיר המוזכר בתוספתא הנז"ל ואף שיין זה שמושיטו לנזיר מותר לכל ואפ"ה כיון דלגבי נזיר אסור קרי ליה דבר איסור כיון שהוא אסור לו ואין מברכין עליו ה"נ בנ"ד דכוותא כמדובר. ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם בתר הכי מאכל דמאי ומעשר א' שלא ניטלה תרומתו והקדש ומעשר שני שנפדו ולא נתן את החומש דבכל אינהו מברך עליה אע"ג דיש בהם איסור אכילה דשנייא אינהו דליכא איסורא כ"כ באכילתן וכמ"ש מרן ז"ל שם דדמאי כיון דאי בעי מפקיר נכסיה וזכי בו ומעשר א' שלא ניטלה תרומתו שהקדימו בשבולין וכו' יע"ש דבכל הני אינו פוגע באיסור תורה ולכן מברך עליהן משא"כ בנ"ד דאי שרינן ליה לבלוע הרי הוא פוגע באיסור תורה דקבלת תענית משום נדר נגעו כי על כל אלה הדעת נוטה יותר לו שיפלוט משיבלע כדבר האמור. גם יש להוכיח ה"נ משנה זו דפ"ח דתרומות דיפלוט לפי מ"ש בירושלמי יע"ש ולפי מ"ש מהר"ש סרילייו יע"ש דמשמע התם דמחלוקת ר"י ור"א הוי אפילו בתחיל' אכילה ואפ"ה א' ר"י שיפלוט אף שבירך קודם שהניחו לתוך פיו ועכ"ל דטעמא דר"י דא' דיפלוט הוי משום דהוי איסור ואין מברכין על דבר איסור כמש"ל.
2
ג׳אמנם הח' המרומם ויהי בשלם כמהרי"ן ה"י ההוא אמר דשרינן ליה לבלוע ולא איבד תעניתו ונמצא זה וזה מתקיים בידו הא כיצד שיבלע מהאוכל שבתוך פיו פחות מכזית והשאר יפלוט דהא קי"ל דמי ששכח ואכל כזית איבד תעניתו משמע הא פחות מכזית לא איבד תעניתו ומשלים והולך וכ"נ מדברי מרן הקדוש בא"ח סי' תקס"ח. ולענין הברכה לא הוי ברכה לבטלה כשאכל פחות מכזית וכמ"ש מרן הקדוש בסי' ר"י דהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין כו' מברך עליהן תחילה ברכה הראויה לאותו המין כו' יע"ש ונר' דאפי' לכתחילה יברך. וכיון שכן הרי יצא ידי שניהם זהו תורף דעתו ה"י כי"ר. ולא שוה לי גם לא נתקררה דעתי בזה משום דאם אמרו בשכח ואכל פחות מכזית דלא איבד תעניתו לא יאמרו שלכתחילה נתיר לו לאכול פחות מכזית ואף דהכא נמי דמי לשכח דהרי ענין זה ע"י שר השכחה בא לידו מ"מ אין פי ולבי שווין להתיר לשיבלע פחות מכזית שאין המשקל נתון בתוך הפה ואי'. שיבלע יותר מכזית ואיבד התענית. ומה שנ"ל יותר נכון הוא שיבלע כל האוכל שבפיו כדי שלא יהיה ברכתו לבטלה דאי לאו הכי נמצא ש"ש מתחלל דאזהרתיה מלא תשא את שם ה' אלקיך וגו'.
3
ד׳ולענין התרת התענית כן יהיה וכן יקום שבעוד האוכל בתוך פיו קודם שיבלע אם יכול הוא לסלק האוכל לצדדין ולשנות פרקו יהיה פרקו נאה ומה טוב ומה נעים ואם פיו מלא וגדוש באופן דלא שייך בו סילוק בעוד האוכל בפיו יהרהר בפירקו וישנה פרקו בהרהור הלב ודייו בזה לצאת ידי נדרו. וכדאשכחן גבי ק"ש שהיא מן התורה וכמ"ש מרן ז"ל בא"ח סי' ס"ב צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו וכו' אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא. וכתב מור"ם ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס יהרהר בלבו ובלבד כו' יע"ש. וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ק דק"ש כתב שכל הברכות שבירך בלבו אע"ג שלא השמיע לאזנו ולא הוציא בשפתיו יצא יע"ש ומכאן למד הרב גן המלך סי' כ"ג לאדם שנסתפק אם בירך הברכה אם לאו שיברכנה בלבו וממה נפשך שפיר דמי שאם לא בירך הרי הוא יוצא י"ח בברכה זו שבירך בלבו ואם בירך כבר הא לא הויא ברכה זו ברכה לבטלה דעבר על לא תשא כיון שאינו מבטא בשפתיו יע"ש. מכל הני מילי משמע דכשיש אונס בדבר יכול לפטור עצמו ע"י הרהור ובנ"ד אין לך אונס גדול מזה שאינו יכול לפלוט האוכל מפיו מפני עונש ברכה לבטלה שיכול הוא לצאת ידי נדרו ע"י שישנה פרקו ע"י הרהור כנ"ל.
4