אדמת קודש, אורח חיים ב׳Admat Kodesh, Orach Chayim 2
א׳שאלה לעיין לשון הטור א"ח סי' ר"ד כתב הראב"ד ז"ל עישבא דדברי וכמדומה לי שיבתא כו' שהכל והכי אמרו כה"ג כו' יע"ש. וקשה לע"ד שהוא היפך ממ"ש פ' כיצד מברכין דף ט"ל א"ר פפא פשיטא לי מיא דסילקא כו' ת"ש השבת משנתן טעם בקדירה כו' ש"מ כו'. גם לבאר מ"ש הרב פרח מטה אהרן בתשו' ח"א סי' מ' לברך על הקהוי שהכל וכ"כ הפר"ח בי"ד בענין בשולי גויים ולע"ד מהך סוגיא מוכח דיברך בפה"ע וצ"ע.
1
ב׳תשובה נ"ל לתרץ דל"ק מהך סוגיא דפ' כיצד להראב"ד משום דהראב"ד ז"ל לשיטתיה אזיל דשיבתא הוא מעשבי דדברא הוא שאינן נזרעים ע"י אדם ועיקר ברכתן היא שהכל ודמי למ"ש הטור שם הזיז והוא שחת מברכין עליו שהכל ה"נ שיבתא. ופי' דברי הש"ס לדעתו ז"ל הכי הוא דרב פפא פשיטא ליה דמיא דסילקא כסילקא ומיא דשילקא ככולהו שילקיה ופי' ומברכין על המים שלהן בפה"א כסילקא עצמה ובכולהו שילקי עצמן ומבעיא ליה דשיבתא אי מברכין על המים שהכל כשיבתא עצמה כיון דלטעמא עביד' או אין מברכין על מי שיבתא כלל דלהעביר הזוהמא עבידא. ופשיט ליה סתמא דתלמודא מהך מתני' דפ' בתרא דעוקצין דמשמע מינה דלטעמא עבידא ומברכי' על מי שיבתא שהכל כשיבתא עצמה. אמנם רש"י והרא"ש ז"ל רוח אחרת עמם בפי' הש"ס דס"ל דשיבתא עצמה מברכי' עליה בפה"א ולהכי כתבו דגם במי שיבתא מברכי' עליו בפה"א וכ"כ רבי' ירוחם דף קנ"ט וז"ל מי שלקות או לפתות או של שבת וכל מיני ירקות דינם כירקות עצמן ומברכין עליהן בפ"הא כו' וכן נוטין דברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ברכות וז"ל ירקות שדרכן להשלק, שלקן מברך על מי שלק שלהן בפ"הא והוא ששלקן לשתות מימיהן שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותו עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל ואיפשר שמ"ש רבי' והוא ששלקן כו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לאעבורי זוהמא עכ"ל. הרי שדברי הרמב"ם ז"ל נוטין לפי' רש"י ור"י ז"ל מדכלל בלשונו כל מיני ירקות סתם אך בדברי מרן ז"ל מסופקני אם שלק ירק לאעבורי זוהמא דכתב דאינו מברך בפה"א דמשמע דבפה"א הוא דאינו מברך הא שהכל יברך או"ד דאינו מברך עליהן כלל כיון דלאעבורי זוהמא עבידי. ודעתי נוטה לומר שאינו מברך עליהן כלל כיון דלאו לטעמא עבידי אלא לאעבורי זוהמא. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הטור סי' רי"ז שאין מברכין על בשמים של מתים ושל ב"ה ושמן העשוי להעביר הזוהמא שלא נעשו אלא להעביר ריח רע עכ"ל הכא נמי כיון דלהעביר הזוהמא שלקי להו מסתברא דאין מברכין עליו כלל. וכ"ש לס' הראב"ד שפי' דברי הש"ס כמש"ל דפשיטא דאין מברכין עליו כלל כדבר האמור. אמנם אי ק' הא ק' דמסוגיא זו דפ' כיצד נר' דס"ל לתלמודא דסתם שיבתא הוא לקדירה ולטעמא עבידא וכדפשי' לה תלמודא דמההיא מתני' דפ' בתרא דעוקצין דשמעי' מינה דלמתוקי טעמא עביד כפלפלין ובשמים שנותנים לקדירה ואינו מיוחד לאכילה. ואילו במ' נידה פ' בא סימן דף נ"א אסיקנא דסתם שבח לכמך עשויה יע"ש. ופי' רש"י וז"ל לכמך דכותשין אותו וטחנים אותו בכותח ומטבילין בו כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוא עיקר עכ"ל. ומייתי ראיה התם מהך מתני דפ' בתרא דעוקצין דתנן השבת משנתנה טעם בקדירה אין בו משום תרומה ואין מטמאין טומאת אוכלין. ודייק הא עד שלא נתנה טעם בקדירה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין ואי ס"ד סתמא לקדירה כי לא נתנה נמי סתמא לקדירה אלא לאו ש"מ סתמא לכמך עשויה ע"כ ופי' רש"י וז"ל כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה ואמאי מטמא הא אמרי' לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא עכ"ל. הרי שתי סוגיות הללו לכאורה נראות כסותרות זו את זו. ונפקא מינה לענין דינה לענין טומאת אוכלין דלפי סוגיא דפ' כיצד הנז"ל דמסיק דלטעמא עביד נמצא שהשבת אינו מטמא טומאת אוכלין כפלפלין ושאר מיני בשמים שנותנים לקדירה דקי"ל דאינן מטמאין טומאת אוכלין. וכפי האי סוגיא דפ' בא סי' מוכח להיפך דמטמא טומאת אוכלין משום דלא לטעמא עביד אלא לכמך. ותו קשה דבתרי סוגיא כולהו מייתי ראיה מהך מתני' דפ' בתרא דעוקצין הנז' אלא דבפ' כיצד מייתי ראיה מלישנא דמתני' לאוכוחי דהשבת לטעמא עביד מדתנן משנתנה טעם בקדירה. ובסוגיא דפ' בא סי' מייתי ראיה מדייוקא דמתני' לאוכוחי דסתם שבת לכמך עשויה. ואיך איפשר ללמוד מזאת המשנה שני דברים הפכיים זה מזה. וכעין זה יש לתמוה על הראב"ד ז"ל מניה וביה שלכאורה נר' שדבריו פלגן בהדייהו. דהא מדברי הראב"ד שכתב הטור משמו בא"ח סי' ר"ד הנז"ל נר' להדיא דס"ל דשיבחא לטעמא עביד דוקא ולא לאכילה שכ"כ וטעמא דידיה דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה כו' דלהכי הסכים שיברכו על השיבחא שהכל. ואילו בהשגותיו שהשיג על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין נר' להיפך וז"ל שם עמ"ש הרמב"ם דין השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות ואם חשב עליו לקדרה אינו מתטמא טומאת אוכלין והשבת משנתן טעם לקדרה ה"ז כזבל ואינה מתטמאה טומאת אוכלין וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א אינו כן שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה עכ"ל. מדבריו אלו משמע דס"ל דסתם שבת לכמך עשויה וכס' הרמב"ם וכשלא חשב עליו לקדירה מודה הראב"ד ז"ל שמטמא טומאת אוכלין משום דהוא עצמו אוכל כיון דלכמך עשויה. ומה שהשיג על הרמב"ם ז"ל היא ע"מ שכתב הרמב"ם דבמחשבה בעלמא שחשב לקדירה דאינו מתטמא טומאת אוכלין וע"ז השיג דלא כן דבמחשבה בעלמא אינו יוצא מידי טומאה אלא עד שיעשה מעשה שיתן בקדירה ותתן השבת טעם בקדירה אז יוצא מידי טומאת אוכלין וכל עוד שלא עשה מעשה הרי הוא בחזקתו הראשונה שהוא אוכל גמור ולא יצא מידי טומאתו הראשונה במחשבה בעלמא. הרי לך בהדיא דהראב"ד ס"ל הכא דסתם שבת לאכילה הוא עומד כס' הרמב"ם ולהכי מתטמא טומאת אוכלין וזה מורה באצבע היפך דברי הראב"ד שהביא הטור ז"ל משמו ונמצאו דבריו פלגן בהדייהו. וביישובן של דברים נ"ל שיתיישב במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ' בתרא דעוקצין משנה ד' וז"ל שבת הוא בלשון ערב והעיקר אצלינו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר הנימנין לא שיבושל בקדירה ועל כן כל זמן שלא יתבשל חייב בתרומה ומתטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבישול ויצא בבישול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו הוא במדריגת השמרים אשר אינן ראויין בתרומה וע"כ אינו חייב בתרומה ולא יתטמא טומאת אוכלין עכ"ל. הנלמד מדבריו אלו שהשבת פעמים אוכלים אותו בני אדם כשהוא חי ולפעמים מבשלין אותו בקדירה כדי ליתן טעם בתבשיל אמנם העיקר הוא עומד לאכילה. וע"פ זה יתורץ הכל דתרי סוגיין לא קשו אהדדי דסוגייא דנידה מיירי בשבת הנאכל כמות שהוא חי שאוכלין אותו אחר המזון וזהו פי' מ"ש שם בגמ' לכמך. ואף לפי' רש"י ז"ל שפי' שם דלכמך הוא שכותשין אותו ונותנים אותו בכותח כו' ואפי' לפי פירוש זה שאוכלין אותו כשהוא חי וכתוש ומעורב בכותח וכגון זה ודאי דלאכילה הוא עומד ולהכי אמרו שם בשבת כזה שהוא מתטמא טומאת אוכלין משום דאוכל גמור הוא וגם ניקח בכסף מעשר שני וכמ"ש הרמב"ם בחיבורו הגדול בפ"ז מה' מעשר שני וההיא סוגיא דפ' כיצד מיירי בשבת שבישלו כדמוכח מבעיית רב פפא דפשיטא ליה דמיא דכולהו שילקי כשילקי ומבעיא ליה בשבת ששלקו אי מברכי' על מיא דשיבתא כשיבתא עצמה דלמחוקי טעמא עבדי וכיון שבישל השבת במים כל טעם השבת נתנו במים והנשאר ממנו אח"כ הוא במדריגת השמרים וכיון שכן דין הוא שיברכו על מי השבת כשבת עצמו. או"ד דלאעבורי זוהמא הוא ואין מברכין עליו כלל. והשתא כיון דסוגייא זו איירי בשבת מבושל להכי שפיר מייתי ראיה מהך מתני' שנא' בה משנתנה טעם בקדירה ש"מ דלמתוקי טעמא עביד כשמבשל אותו בקדירה. וההיא סוגיא דפ' בא סימן מיירי בשבת הנאכל חי כדרכו דהוי אוכל גמור בין לטמא טומאת אוכלין ובין לענין ליקח בכסף מעשר שני ודייק לה נמי מהך מתניתין כנז' שם ושפיר מצי למילף מהך מתני' בשני המקומו' הא כדאיתי' והא כדאיתיה וא"נ נ"ל לישב דברי הראב"ד ז"ל דלא סתרי אהדדי דודאי הראב"ד ס"ל דסתם שבת לכמך עשוי דהיינו לאכילה ולא לקדירה כמסקנא דנידה ולהכי השיג על הרמב"ם בפ"א מה' טומאת אוכלין דמה מועיל מחשבתו שחשב לקדירה להוציאו מידי טומאה כיון דהוא אוכל גמור דסתם שבת לכמך עשויה וא"כ איך תועיל מחשבתו שחשב לקדירה להוציאו מכלל אוכל עד שיעשה מעשה גמור ויתן אותו בקדירה וגם יתן טעם בקדירה אז יוצא מידי טומאה כיון שעשה מעשה רב לבשל אותו בקדירה ואז לטעמא עביד ואינו מקבל טומאה כבשמים שנותנין לתוך הקדירה שאינן מטמאין טומאת אוכלין. ומ"ש הטור משם הראב"ד בא"ח סי' ר"ד דלטעמא עביד ולא לאכילה ע"כ דמיירי בשבת המבושל במים ועל מי השלק הוא שכתב שמברכין שהכל וטעמו שכיון דאיהו ז"ל ס"ל דבשבת עצמו כשאוכלו חי מברך שהכל שהוא מעישבא דדברי שאינן נזרעין ע"י אדם ולהכי אם אכלו חי מברך שהכל א"כ גם כששורה מי שלק שלו מברכין עליו שהכל לפי שטעמו וממשו הוא במים ולהכי במימיו מברכין עליו שהכל אך אם בא לאכול מהשבת עצמו אחר ששלקו אינו מברך עליו כלל לפי שכבר פלט כל טעמו במים והנשאר הרי הוא כעץ וכשמרי' ואינו עומד לאכילה כלל אחר ששלקו אבל במימיו מברכין עליהן שהכל כאילו אכלו חי שמברכין עליו שהכל וכדאמרי' מיא דסילקא כסילקא ומיא דכולהו שילקי ככולהו שילקי. אך הפרש יש בין סילקא וכולהו שילקי לשבת דסילקא וכולהו שילקי אף אם אוכל מהסילקא עצמה ומכולהו שילקי אחר שנתבשלו מברך עליהן בפ"הא דבמילתייהו קיימין משום דלא נפגם טעמן משום דשלקי להו ולהכי מברכין בין על מימיהן ובין עליהן בפ"הא. אך בשבת אינו כן אלא אם אוכל השבת חי או שולקו מברך על מי השלק שלו ועליו כשאוכלו חי בפ"הא. אך אם רוצה לאכול מין השבת עצמו אחר ששלקו אינו מברך עליו כלל משום דהרי הוא כעץ בעלמא וכשמרים וזהו פי' דבריו שאמ' דלטעמא עביד ולא לאכילה כלו' בכגון זה דשלקו מברך על מימיו שהכל דלטעמא עביד ולא לאכילה ר"ל שאם רוצה הוא לאכול מיץ השבת עצמו אחר ששלקו לא יברך על אכילתו כלום דלאו לאכילה הוא עומד השתא כששלקו. ואף שבדברי הטור שהביא משמו לא משמע דאיירי בשלוק אלא סתמו כשאוכלו חי. אכן ע"כ צריך לפ' דאיירי בשלוק וכיוצא בזה אמרו שבקיה לקרא דאיהו דחיק ואוקי אנפשיה.
2
ג׳וראה ראיתי להרב ב"ח ז"ל שהק' על דברי הראב"ד ז"ל שהביא הטור וז"ל כתב הראב"ד כו' וצל"ע מ"ש הני שיבתא שאנו קורין אניס וכו' דלטעמא עבידי כל הני ולא לאכילה ואפ"ה מברכין עליהן שהכל אעפ"י שאין זה דרך אכילתו אפי' ברטיבתא ומ"ש בשמים יבשין כגון פלפל וזנגביל כו' דכותשין אותם ליתן טעם בתבשיל וא"כ לטעמא עבידן ואי אכיל להו בענייהו אין מברכין עליהן כלום כיון שאין זה דרך אכילתן לאוכלן בענייהו. ואיפשר דה"ק הני אניס וכל הני אפי' היו ראויין לאוכלן בעינייהו ברטיבתא אין ברכתן אלא שהכל דלטעמא עבידן ולא לאכילה הילכך עכשיו ביבישתא שאינן ראויין לאכילה בענייהו אם בשלן בדבש כעניין שהן ראויין לאכילה אף על פי שהן עיקר והדבש טפל אין מברך עליהן אלא שהכל ולא דמי לבשמים דשאני התם דברטיבתא מברך עלייהו בפה"ע או בפה"א דלאכילה עבידן ברטיבתא הילכך אפילו ביבישתא אם נתרקחו והוו עכשיו דרך אכילתן מברך נמי בפה"ע או בפה"א ועדיין צ"ע עכ"ל. העיני בשר למו יראה שלא ראה הרב הנז' ז"ל פי' הרמב"ם במשנה דפ' בתרא דעוקצין. וגם נעלם ממנו ההיא סוגייא דפ' בא סימן דמסיק התם דסתם שבת לכמך עשוי ולאכילה הוא עומד ולא לקדירה. וגם לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל דפ"א מה' טומאת אוכלין ודברי הראב"ד שם שאילו היה רואה כל הני לא היה אומר דשיבתא לטעמא דוקא הוא עומד ולא לאכילה וגם לא היה מק' דמ"ש שיבתא מפלפלין ושאר בשמים בודאי שנא ושנא דשיבתא שאני כיון שהוא נאכל חי להכי מבושל נמי מברכין עליו שהכל. משא"כ בפלפלין ושאר מיני בשמים שאינן נאכלין חיין בפני עצמן דאזוקי מזיק ולהכי ביבש אם אכלו בפני עצמו דין הוא שלא יברך עליהו כלל. מלבד זה ק' דעייל נפשיה בקופא דמחטא ליישב דברי הראב"ד דמיירי כשבישל השבת בדבש מה שלא נזכר בדברי הראב"ד ז"ל ולא יגלה על לב לעולם וכגון זו אמרו עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שצלל במים והניח הדבר בצ"ע.
3
ד׳ולמה ששאל השואל עוד ה"י על הרב פרח מטה אהרן ז"ל שהסכים לברך שהכל והוק' לו להרב השואל דמהך סוגיא דפ' כיצד משמע דיברך בפה"ע. באמת לא ירדתי לסוף דעתו. שהרי השואל עצמו צד א' משאלתו היה זה אם יברך על הקאו"י בפה"ע משום האי סוגיא דפ' כיצד דאמרי' מיא דכולהו שילקי כו'. והרב הנז' ז"ל בראשית אמריו הראה לו לשואל פנים צהובות וצידד מכח האי סוגיא לומר דיברך בפה"ע. וגם ביקש לעשות לו סמוכות מדברי הרשב"א ז"ל ובתוך כדי דיבור חזר בו והסכים לברך שהכל והביא ראיה לדבר מדברי התוס' ומדברי הרא"ש ז"ל ושגם הרשב"א ז"ל מסכים לדבריהם וקרוב לדבריו כתב הרב בני חיי ז"ל יע"ש. וכיון שכן עדיין לא זכיתי מאי קא קשיא ליה להרב השואל ה"י.
4
ה׳אמנם הא ודאי מספקא לי למה שנוהגין בני אדם לאכול הקאו"י לאחר שקלו אותו באש ודכו אותו במדוכה ואח"כ מערבין בקהו"י זאת מעט אצוקר ואוכלין אותו כף בכף בלא בישול במים וע"ז נסתפקתי אם באכילה כזו מה יברך אם יברכו שהכל או בפה"ע משום דע"כ לא הסכימו הרבנים הנז' ז"ל לברך שהכל אלא דוקא בקאו"י המבושל במים כמנהג ומשום שתייה נגעו בה לברך שהכל כמ"ש ראיה מדברי התוס' והרא"ש ז"ל. אמנם כשאוכל הקאו"י כך בלא בישול איפשר שיברך בפה"ע או"ד ל"ש.
5
ו׳והנראה לע"ד שיברך בפה"ע כשאוכלו כך בלא בישול ראיה לדבר ממאי דאמרי' פ' כיצד פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום מתיבי היה ר"מ אומ' ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה פלפלין. לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבישתא ע"כ. והנה הרא"ש ושבלי הלקט הסכימו לברך בפה"ע על פלפלין לחין. אמנם רבי' האיי גאון והרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל הסכימו לברך בפה"א בלחי' וביבשים ולא כלום. וז"ל הרשב"א הביאה מרן סס"י ר"ב וז"ל וכתב הרשב"א שאלת פלפלי רטיבתא אמאי מברך עלייהו בפה"א כיון שהן גדלים באילן. תשו' כיון שאין נוטעים אותן אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתבלין ואינם נאכלים בפני עצמן אלא מיעוטן לפעמים אין מברכין עליהם בפה"ע אלא בפה"א וקרוב היה שלא יברכו עליהם אלא שהכל כקורא אלא לפי שנאכלים המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נטעי קצת מברכין עליהם בפה"א מיהא עכ"ל. והרב מגן דוד ז"ל כתב וז"ל על פלפל בטור כתב בפה"ע אלא שהב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן כשהם רטובין אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תימה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו הרואות דלא יפה לאכילה בלא תערובת ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאוכלו וצ"ע. ודבריו אלו קשים בעיני טובא במ"ש שהב"י כתב בשם פוסקים כו' עד ע"כ יברך שהכל. דלא מצינו שכתב מרן ז"ל כן דברטובין רובא דרברוותא הסכימו לברך בפה"ע ולאפוקי מהפוסקים אחרים שהסכימו שיברכו ברטובין בפה"ע כנז"ל וביבשין אליבא דכ"ע הסכימו לדברי רבא דאמר ולא כלום וא"כ ק' איך כתב שהב"י כתב בשם הפוסקים אחרים דיברך על פלפלין רטובין שהכל. וזה אינו ששום א' מהפוסקים אין גם א' מהם שהסכים לו' שעל פלפלין רטובין שיברך שהכל. והן אמת שהרשב"א כתב שקרוב היה שלא יברכו על פלפלין רטובין אלא שהכל כקורא וכו' כיון שאין נוטעים אותן אלא ע"ד שיתייבשו כל זה כתב בתחילת העיון. אמנם למסקנא דמילתא כתב אלא לפי שנאכלים המעט מהן ברטיבותן ואדעתא דהכי נטעי נמי קצת להכי מברכין עליהן בפה"א מיהא יע"ש. וכיון שכן איך כתב הרב הנז' ז"ל שיש מהפוס' שהסכימו שיברך על פלפלין רטובין שהכל דהלא לא מצינו שום א' מהפוסקים שכתב כן אלא הרשב"א ולס"ד ולא למסקנא דמילתא. ואם כונתו של הרב ז"ל הנז' להקשות לפי טעם הרשב"א שכתב לפום ס"ד שהיה מן הראוי לברך שהכל כיון דלא נטעי אינשי לאוכלן כשהם רטובין וכפי מה שעלה ע"ד הרשב"א בס"ד לברך שהכל לפי סברא זו תמה ואמר דלמה על אגוז מושקאט פסק רבי' שיברכו בפה"ע כיון דלא נטעי אינשי אותו ע"ד לאוכלו גם בזה ל"ק מידי דבאגוז מושקאט אף לפי הס"ד דהרשב"א הכא יורה יורה ידין ידין שיברכו על אגוז מושקאט בפה"ע דשנא ושנא מפלפלין דבפלפלין אינם נאכלים בפני עצמן כשהן יבשין כלל משא"כ באוגז מושקאט שנאכל אף יבשין וכמ"ש התוס' פ' כיצד דף ל"ו ד"ה ברטיבתא וז"ל ועל צוקארו מברכינן בפה"ע ואגוז שקורין מושקאט מברכי' בפה"ע שגם נוהגין לאכול אותו בדבש וכ"כ המרדכי שם יע"ש. וכיון שכן הוא שנוהגין לאכול אותו בדבש ודאי דהרשב"א מודה ואזיל לברך עליו בפה"ע דודאי אדעתא דהכי נטעי להו אינשי ואינו דומה לפלפלין דהתם בפלפלין אין דרך בני אדם לאוכלן כשהן יבשין כי אם דוקא בתערובת תבשיל ולהכי כת' הרשב"א שאם לא היה שנאכלי' הפלפלין כשהן רטובין הסברא נותנת שלא יברכו עליהן אלא שהכל אף שאכלן כשהן לחין אכן מאחר שנמצא בני אדם שאוכלין אותן כשהן רטובין לכן כתב דהא מיהא כשאוכלין אותם רטובין דיברך עליהן בפה"א וכעין פשרה דבריו אלו וביבשין ולא כלום שאין דרך בני אדם לאוכלן יבשין בפני עצמן. משא"כ באגוז מושקאט שנוהגים לאוכלן אף כשהן יבשין ודאי דאפי' הרשב"א ז"ל יודה שיברך עליהן בפה"ע אפי' כשאוכלן יבשין וכ"ש כשאוכלן לחים ולהכי שפיר פסק מרן הקדוש ז"ל בש"ע על אגוז מושקאט דמברך עליו בפה"ע ולא מפליג בין לחים ליבשין דבין הכי ובין הכי יברך עליו בפה"ע מאחר שרגילין לאוכלן בני אדם בפני עצמו בין לח ובין יבש ודין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ואין בדברי מרן שום תמיהא ודברי הרב מגן דוד שגבו ממני וצ"ע רב לע"ד. ואגב ראיתי להרב מאסף לכל המחנות בס' שיירי כנה"ג סימן ר"ב בהגהת הב"י אות י"ג שכת' וז"ל ע"ד שיטה ל' פשיטא דאין מברכין עליו אלא שהכל כו' נ"ב שותיה דמר לא ידענא דבהדיא כתבו התוס' דף ל"ו ע"ב דגם נואי"ש מושקאדה יש לברך בפה"ע שגם נוהגין לאכול ביובש מטה משה סי' שכ"ח עכ"ל.
6
ז׳ואני הדיוט או' לו אחר שאלת המחילה דדברי מרן נכוני' בטעמן וידענא להו דמרן ז"ל איירי באגוז רך שמטגני' אותו בדבש והן ממין האגוזים הקטנים שלא נתבשלו עדיין והם מרין בתכלית המרירות ולוקחי' אותם ושורין אותן במים כמה ימים עד שיפלטו מעט מרירותן ואח"כ מבשלין אותם בדבש ונקרא נואי"ש מושקאדה ועל אלו כתב דפשיטא שאין מברכין עליו אלא שהכל שהרי קודם בישולו עם הדבש אינו ראוי לברכה כלל דמר הוא ואזוקי מזיק וא"כ הו"ל הדבש עיקר כו'. אמנם האגוז מושקאט שכתבו התוס' דמברכין עליו בפה"ע אינו ממין אגוז זה דאיירי ביה מרן אלא אגוז אחר הוא שהוא חריף כפלפלין והוא מין ממיני הבשמים ועל אגוז כזה הוא דכתבו התוס' דמברכין עליו בפה"ע כיון שנוהגים לאוכלו ביובש אינו מר אלא חריף. נמצא דאין לו ענין זה לזה כלום תדע לך שמרן פסק בשולחנו סי' ר"ב דין י"ב וז"ל אגוז רך שמבשלין בדבש וקורין לו נואי"ש מושקאדה מברך עליו שהכל ובדין י"ז כתב וז"ל על אגוז מושקאט בפה"ע. וא"כ לפי סברת הרב הנז' יהיו דברי מרן סותרין זה את זה ואדמקשיה ליה מדברי התוס' תיקשי ליה מדידיה לדידיה. הא אין עליך לו אלא כמש"ל ששני מיני אגוז הן ותו לא מידי. וכ"כ הרב מ"א ס"ק ל"א וכן אותם כו' אבל מושקטדוס פרי גמור הוא כמ"ש סעיף י"ז יע"ש וזה ברור ודברי הרב מ"מ ז"ל צ"ע. נקטינן מכל האמור דבנ"ד דפשיטא אם אוכל הקאו"י קלוי במעט אצוקאר מעורב בלי בישול שיברך בפה"ע כיון שכן רגילין לאוכלו קצת בני אדם כך ודמי ממש לאגוז מושקאט שנוהגין לאוכלו ביובש שהסכימו הפוסקים הנז' לברך עליו בפה"ע דאדעתא דהכי נמי נטעי להו אינשי. אמנם הרבנים הנז"ל שהסכימו לברך על שתית הקאו"י שהכל לא אמרו כי אם במבושל במים ומשום שתיה נגעו בה כדאמרן אך באכילה כזו שאוכלין אותו קלוי באש בפני עצמו במעט אצוקאר פשיטא דיודו הרבנים הנז' דיברך עליו בפה"ע דבמילתיה קאי כאוכל מאגוז מושקאט דשקולין הן ויבואו גם שניהם וזה פשוט.
7
ח׳ואם נפשך לומר דאכתי אין משם ראיה מההיא דאגוז מושקא"ט לנ"ד דלא דמי משום דשאני אגוז מושקאט שנוהגין לאוכלו ביובש כמות שהוא האגוז עצמו בלתי שום תיקון אחר ולהכי דין הוא התם שיברך עליו בפה"ע. משא"כ בנ"ד בקאו"י שאינו נאכל כך ביובש כמות שהן אם לא ע"י תיקון שקולין אותו ע"ג האש עד שכמעט נחרך ונעשה קרוב לפחם וכיון שכן תעלה ע"ד לומר דדין הוא שיברכו על הקאו"י אכילה כזו שהכל דלאו במילתיה קאי כדי שיברכו עליו בפה"ע דהכא נימא דאשתני לגריעותא. לא היא אלא דאפ"ה מברכין בפה"ע כדאמרן מעיקרא ובמקומי אני עומד. ראיה לדבר דבפ' כיצד אסיקנא דכל שתחילתו בפה"א שלקו שהכל וכל שתחילתו שהכל שלקו בפה"א. ופי' רש"י כל הירק הנאכל חי שתחילתו בפה"א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל. וכל ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחילתו אם אכלו חי הוא מברך שהכל שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בפה"א. וכ"כ הטור ריש סי' ר"ה גבי קרא וסילקא דכשהן חיין מברך שהכל ולאחר בישול בפה"א דאישתנו לעילויה. וכתב מרן הקדוש שכן נר' דעת התוס' והרא"ש ורבי' יונה בשם רבני צרפת ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם הילכך נקטינן כותייהו יע"ש א"כ הכא נמי בנ"ד דאישתני לעילויה על ידי קליית הקאו"י באש שהביאו לדרך אכילתו והוא עיקר הפרי ודאי דכולהו מודו בנ"ד שיברך על הקאו"י קלוי ע"י האש בפה"ע דזהו עיקר הפרי ולכך נוצר שיקרא פרי ע"י תיקון זה. וכי תימא דאכתי אין ראיה מהך סוגיא דפרק כיצד דיש לחלק דקרא וסילקא שאני דהאוכל מהן כשהן חיין מברך עליהן שהכל דלא גרע מעשבי דדברא דהאוכל מהן מברך עליהן שהכל ולאחר בישול דאישתני לעלייה מברך עליהן בפה"א. משא"כ בנ"ד בקאו"י דאין דרך בני אדם ללוקטן מן האילן ולאוכלן חיין בלתי קלייה באש ופשיטא שאם המצא ימצא איזה אדם שיאכל הקאו"י חי פשיטא דלא יברך עליהן כלל דבטלה דעתן אצל בני אדם. וכיון שכן העלה ע"ד לו' דאין לו דמיון זה לזה. גם ע"ז אשיבך לפי דרכך דאפ"ה אין הדבר הזה מעכב דהא מצינו בשקדים המרים דבקוטנן קי"ל דמברך עליהן בפה"ע ובגדולים ולא כלום דאזוקי מזקי ליה ואם מתקנן ע"י האור קי"ל דמברך עלייהו בפה"ע כבתחילה וכן פסק הטור סי' ר"ב וכתב מרן שכ"כ ה"ר יונה והרא"ש יע"ש. והא הכא בשקדים המרים דבגודלן דאינם ראויין למאכל אדם כלל דאזוקי מזקי ואינם מברכין עליהן כלל ואפי' הכי אם מתקנן ע"י האור פסקו דמברך עליהן בפה"ע. אם כן דון מינה לנ"ד נמי דאף שהאוכל מהקאו"י חי בלי קלייה ע"י האש דאינו מברך עליהן כלל. מ"מ כשחזר ותיקנן ע"י הקלייה באש שהביאן לדרך אכילתן ודאי שיברך על הקאו"י כשאוכלו בלתי בישול בפה"ע.
8
ט׳ואכתי לא כהתה עיני דתרום ידך לדחות כלאחר יד לו' שאין ראיה זו ראיה ג"כ לנ"ד דל"ד כשתחלק לו' דשקדים המרים שאני שכיון שבעיקר הפרי מצינו דכשאוכלן והן בקטנות דמברכין עליהן בפה"ע. ולהכי אף שגדלו ונדחו מברכתן מ"מ כשחוזר ומתקנן ע"י האור חזרו לברכתן הראי' דכיון שנראו ונדחו וחזרו ונראו דין הוא שיחזרו לברכתן הראשונה דלא מפני שנידחו ביני לביני לא נידחו לגמרי ונפקו ממילתיה ולהכי כשחזרו ונראו דין הוא דיברכו עליהן בפה"ע. משא"כ בנ"ד דמעולם ועד עולם הקאו"י לא נר' מעיקרא לברכה כלל כשאוכלו חי וכיון שכן מנ"ל דיברך על הקאו"י הקלוי באש בפה"ע דאי מהא לא איריא כדאמרן. גם ע"ז אוכיחך ואערכה לעיניך לכה נא אקחך אל מקום אחר מ"ש התם פ' כיצד דף ל"ח בתורמוסין דשלקי ליה שבעת זמנין בקדירה ואכלי ליה בקינוח סעודה ואתו ושאלו לר' יוחנן וא"ל דמברכין עלייהו בפה"ע ע"ש ואין חולק בדבר. ומ"מ עדיין לא זכיתי ע"מ וע"מ השמיטו הפוסקים ז"ל דין זה דתורמוסין שלא הזכירוהו כלל מ"מ נראה שדין זה הוא מוסכם מהש"ס שיברכו על התורמוסין בפה"א שלא מצינו חולק על ר"י בזה א"כ הרי לך דומה בדומה לנ"ד דהא התורמוסין ודאי שקודם ששלקו אותן ודאי דאינן ראויין לברכה כלל כי מרים הם ואפ"ה כששלקן אר"י דיברכו עליהן בפה"א. והרי זו ראיה גמורה לנ"ד דבקאו"י קלויה באש שיברכו עליו בפה"ע כמדובר וגם אין לו' שיברכו על אכילה כזו שאוכלין הקאו"י שהכל בשביל תערובת אצוקאר במערבין בו שכיון שאצוקר שנותנין באכילת קאו"י הזה הוא מעט מזער ובטל הוא ברוב וכמ"ש הרב מגן אברהם סס"י ר"ד ס"ק כ"ה וז"ל בא"ד א"כ בשאר מינים אפילו בא ליתן טעם בתערובות הולכים אחר הרוב וכמ"ש שם גבי אורז והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים וכו' והדין עמו יע"ש. יצא מהמחובר שיברך על הקאו"י קלוי באש כשאוכלו בלי בישול ע"י תערובת מעט הצוקאר שבטל ברוב כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין כ"ד העבד הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
9
