אדמת קודש, אורח חיים ד׳Admat Kodesh, Orach Chayim 4
א׳שאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן ונקרא בכל לשון טוטון כל ימי החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו והיה לו צער הרבה ע"ז ביום שבת קדש ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן ויהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי וכן עשה ונתיישבה דעתו בזה. נמשך מזה שהיה לו לראובן אהוב לו והרגיש בראובן שהיה לו הנאה מריח העשן. והגוי מעצמו א' לראובן ביום שבת קדש שיפתח ראובן את פיו ויקבל העשן תוך פיו הרבה כי ימלא את פיהו עשן ויוציאנו ראובן אח"כ לאט לאט וכן היה עושה בכל יום שבת קדש. ונמשך עוד מזה דכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן ובא ויושב בצידו ועושה כנז"ל ואע"פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן מ"מ היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו.
1
ב׳תשובה מן המודיעית ולפנים דשמעתתא דעתא צלותא בעיא ומה נעשה להדור שאינו עולה יפה ואשר בשם חכם יכונה משים ימים כלילות בגי צלמות צפוני טמוני בחדר לפנים מחדר בשרגא בטיהרא ואין האור ניכר. ולאיש אשר אלה לו איך יאיר לו מאור השכל ובפרט לאיש כמוני בער דלא ידע שותא דרבנן. מ"מ אמירא נעימה יהיבת לא הביישן למד וללמוד תורה אני צריך ע"כ שמתי פני כחלמיש וה' יעזור לי. ואומר דלכאורה היה נר' צד להתיר מההיא דאמרינן בשבת פ' כל כתבי ד' קנ"ה דאמרי' במתני' נכרי שבא לכבות וכו' אבל קטן שבא לכבות וכו' ובגמ' שמעת מינה קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצויין להפרישו א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו ופריך דכוותא גבי גוי דקא עביד לדעתא דישר' מי שרי ותריץ גוי אדעתא דנפשיה עביד ופי' רש"י ז"ל גוי אדעתא ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד עכ"ל. מעתה לפי פי' רש"י ז"ל שפי' דאפי' יודע הגוי דניחא ליה לישראל דמותר לפי שהגוי מכווין להנאת עצמו. א"כ ה"ה לנ"ד דשרי כיון שהגוי עושה להנאת עצמו לשתות עשן אע"פי שיודע הגוי שעושה נחת רוח לישראל. וכי האי סוגייא איתא ג"כ ביבמות פ' חרש דף קי"ד גבי ההוא עובדא דר"י בר ביסנא דאירכסו ליה מפתחות ב"ה בשבת אתא לקמיה דר' פרת א"ל זיל דבר טלי וטליא וכו' ופריך בש"ס כדפריך הכא ותריץ כדתריץ הכא נכרי אדעתא דנפשיה עביד פי' רש"י נכרי אדעתא דנפשיה אפי' בלא ידיעת ישראל דנכרי מכווין להנאתו שיודע שיטול שכר.
2
ג׳עוד נלע"ד להביא ראיה ממ"ש הטור סי' רע"ו וז"ל אבל אם עשה אש לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה אסור להתחמם כנגדו שמא ירבה בשבילו. וכתב מרן ז"ל דרבי' ז"ל ס"ל כ"ס הרוקח ז"ל דאין לישב אצל האש שתיקן הגוי פן יבער עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל. אבל הסמ"ג וסה"ת והמרדכי בפ"ק וההגהות פ"ו חלוקים על דברי רבינו שהם ז"ל התירו לישראל להתחמם כנגד אש שעשה הגוי לצורכו או לצורך חולה שאין בו סכנה. ונתן הוא ז"ל טעם לדבריהם ז"ל יע"ש. והרב ב"ח כתב על מרן ז"ל דלא דק דאין כאן מחלוקת אלא דמר מודה למר ומר מודה למר ותורף דבריו הוא דס' הרוקח והטור שהסכימה דעתם לאסור איירי בגוי שתיקן אש לצורכו ולצורך גויים אחרים בשבת דאסור לכתחילה לבא לישב אצל האש דאיכא למיחש שכאשר יראה הגוי שבא ישראל לישב ולהתחמם עמהם ירבה עצים במדורה בשביל ישראל. וס' הסמ"ג וסה"ת והמרדכי וההגהו' שהתירו מיירי שהודלק האש מע"ש שנעשה בהיתר בשביל ישראל כו' הגוי ונתן באש הרבה עצים אע"פ שעשה ישר' מעשה מ"מ כיון שמעצמו עשה הגוי כך ולא צוהו ישראל וגם לא היה צריך למלאכתו שעשה בשביל ישראל כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן האש אין שם איסור כיון דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה עצים באש ואין צריך עוד לרבות בשבילו. והביא סמוכות לחילוק זה ממ"ש בהגהות מימוניות שמהר"ם היה נוהג חומרא ופרישות ועשה מסגרת לתנור שלא תחום השפחה בית החורף בשבת וזכורני כשהיתי במגדל ושבורק שבע"ש עשינו מדורה להתחמם כנגדה בלילה וכשישבנו כמעט היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפי' שעשאוה לנו לנחת רוח וישבו ואנחנו אצלם ושמחנו בדבר עכ"ל הרי מפו' דמהר"ם דמחמיר כשהגוי עשה האש בשבת ואפ"ה התיר כשנעשה האש בהיתר מע"ש ובא הגוי בשבת והוסיף עליו בשביל ישראל וכדפרי' וכו' יע"ש. ובכן דן אנכי על דברים הללו שיצאו מפי קדוש ובחילוקו ומי יתן ידעתי ואמצאהו להבין כמה חילוק יש בין כשהודלק האש מע"ש להדליקו הגוי לצורכו. אם הוא מטעמא דכיון שהודלק האש מע"ש נעשה בהיתר דהגם שהרבה עליה עצים בשבת דשרי לכ"ע כיון שהגוי עושה מעצמו בלא צוי ישראל וגם הריבוי הוא ללא צורך דכבר היה אש במדורה שהיה יכול ליהנות בה קצת כמ"ש הרב ז"ל. א"כ מהאי טעמא היה לנו להתיר גם כשהדליק הגוי אש לצורכו מאלו הטעמים. דהרי כשהדליק הגוי לצורכו נעשה בהיתר. וכשמרבה על האש עצים בבא ישראל אצלו הוא ללא צורך שכן משמע ממ"ש שמא ירבה. וגם כשמרבה הוא בלא צוי ישראל כי אם מדעתו. וכיון שכן איך כתב שכולם יסכימו לאסור בדין זה מאחר דכולם שוין לטובה כטעמם וכנימוקם ואיני רואה שום חילוק בין זה לזה אפי' כחוט השערה. וכן מה שרצה הרב ז"ל להסתייע לסברתו מההיא תשו' דמה"רם ז"ל נלע"ד דליכא שום סייעתא דרב המרחק בניהם דלכאור' נר' דמה"רם ז"ל שכתבו תלמידיו דנתחמם באש שעשהואה הגויי' בשבת מיירי שהריבוי זה היה הכרחי שכבר הנר התחיל ליכבות שכן מוכח מלשונם שכתבו וכשישבנו עד שכמעט היתה כלה וכו' הרי הדבר ברור שההדלקה שהדליקו העבדים היה הכרחי. וכנדון הסה"ת והמרדכי והסמ"ג לפי שיטת הרב מיירי שאין הרבוי הכרחי וכמש"ל דהיה ישראל יכול ליהנות קצת והריבוי הוא ללא צורך. ומוכרחים אנו לו' דתשו' זו של מה"רם פליג אכ"ע ואיך הרב ז"ל נסתייע ממנה והיא תברא לפי שיטתו. ברם לפום קושטא דמילתא דהך תשו' שהעידו תלמידיו עליו שנתחמם באותה מדורה לא היה במקומו שבמקומו היו נוהגים איסור ולכן עשה מסגרת לתנורו. וכ"כ מרן ז"ל בב"י וז"ל ומשמע שם מדברי ההגהות דמה"רם ז"ל ס"ל דמדינא שרי אלא שבמקום שנהגו לאיסור ליכנס בבית החורף בשבת היה מוחה ביד השפחו' שלא לחממו כלל פי' דלכך עשה מסגרת לתנורו, כדברי רבינו שמחה ז"ל. ובמקום שלא נהגו בו איסור היה מתחמם אצל המדורה שעשאה הגוי לצורך ישראל. פי' כי האי עובדא דמגדל וושבורק דלא היה במקום שנהגו בו איסור וכיון שכן הוא אזדא לה האי סייעתא דהב"ח ז"ל.
3
ד׳גם חזר הב"ח ז"ל והחזיק חילוק זה לקמן עמ"ש הטור ז"ל בסי' זה וז"ל ואם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד אחרת מותר להשתמש לאורו וכו' וכן אם נתן שמן בנר הדולק יכול להשתמש בו וכו'. והוקשה להב"ח ז"ל לפי דרכו דלמה לא הביא הטור ז"ל החלוקה ג' שהביאו הסמ"ג וההגהות וסה"ת דאם יש אש דולקת והרבה עליה הגוי דמותר ליהנות ממנה כיון שמתחילה היה יכול ליהנות ממנה קצת. ולס' הרב ז"ל גם הטור מודה דמותר וכמש"ל. עוד הרבה להשיב על דברי מרן ז"ל שהרגיש בקו' זו וישבה וכונתו לו' דהטור ז"ל אזיל לשיטתו דלעיל שכתב שאסור ליהנות מאש שעשה הגוי לצורכו דחיישי' לשמא ירבה וכן ס"ל דבהרבה עצים דהוא אסור לגמרי משום שמא ירבה בשבילו ועל תירוץ זה כתב הרב ז"ל וזה לשונו: ותימא גדולה למה לנו לאוסרו משום שמא ירבה עוד בשבילו והלא אף באלו העצים שכבר הרבה אסור לו להתחמם כנגדן מיד כשיכלו העצים הראשונים וכו' ועוד וכו'. אלא העיקר כדפי' דלאו דוקא וכו' עד ודלא כמ"ש הב"י להחמיר יותר בהרבה עצים וכמו שפסק בש"ע ונר' דשגגה היא מלפניו ע"כ יע"ש ואני בעוניי ישבתי משתומם על תמהותיו הללו ולדעתי יותר יגדל התימה עליו דהלא מרן ז"ל לא כתב דמה שלא הביא הטור ז"ל הך חלוקא דהרבה עליה אש הויא מטעמא דחיישי' לשמא ירבה עוד כאשר הבין הב"ח ז"ל מתוך דבריו שמא בנה הרב ז"ל מצוות ומגדל הפורח דאין כונת מרן כך. אלא דכונת מרן ז"ל ליישב דמה שלא הביא הטור ז"ל הך חלוקה ג' הוא דאזיל לשיטתיה דכתב לעיל הטור ז"ל דבגוי שעשה מדורה לצורכו דאסור לישראל להתחמם דחיישי' לשמא ירבה. ואי התם חייש לשמא ירבה כ"ש בנדון זה שכבר הרבה וכן הוא מפורש בדברי מרן ז"ל בב"י וז"ל אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מאש שעשה הגוי לצורכו משום דחיישי' שמא ירבה בשבילו כשמרבה על האש דולקת אסור וכו' יע"ש הרי מפורש דהביא כדבר האמור ואין צורך להאריך בדברים פשוטים ומבוררים כשמש. ובזה נסתלקו כל תמיהותיו הגדולו' שתמה ע"ד מרן ז"ל. וכל דברי מרן נאמרין בצדק אין בהם נפתל ועיקש ואין בהם שגגה ושארי ליה מארי. יצא מהמחובר דאף לדעת המחמירין בגוי שהדליק אש לצורכו דאסור להתחמם הוי טעמא משום שמא ירבה הגוי בשביל ישראל. אמור מעתה בנ"ד דליתא להאי טעמא דשמא ירבה בשבילו דכ"ע מודו דמותר. והכי איתא בשילהי פ' כל כתבי על מתני' נכרי שהדליק את הנר כו' מילא מים כו' עשה גוי כבש לירד. ובש"ס עבדי צריכותא דאי אשמועי' נר משום דנר לא' נר למאה אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וכבש למ"ל מעשה דר"ג אתא לאשמועי'. ובתר הכי תניא ת"ר גוי שליקט עשבים כו' בד"א בשאינו מכירו אבל מכירו אסור והדר מק' והא ר"ג מכירו הוא אמר אביי שלא בפניו הוא רבא א' אפי' תימה בפני' נר לא' נר למאה. ופי' וגבי כבש נמי כבש לא' כבש למאה וכ"כ רש"י ז"ל וסיים אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. ומכאן דקדק הרב בעל כנסת הגדולה סי' שכ"ה ע"ד הטור שכתב וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו. וכתב הרב ז"ל וז"ל נ"ב אע"פי שלא הרבה כל שאיפשר להרבות אם ירצה להרבות בשבילו אסור והיינו דקא מסיים אבל בדבר דליכא למיחש לשמא ירבה בשבילו כגון שהדליק נר או כבש דנר א' למאה וכו' והכי מוכח מדברי רש"י ז"ל שכתב נר לא' אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לא ידעתי שום הוכחה מדברי רש"י ז"ל כלל דאדרבה איפכא יש להוכיח דכשהו' מכירו מרבה בשבילו ודאי. ואם יש הוכחה גמורה לחילוק הרב ז"ל הוא מלשון הש"ס דעביד צריכותא בין נר למים וקא' דגבי מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל וחילקו בבריתא בין מכירו לאינו מכירו דמשמע דבמכירו טעמא דאסור הוא משום דחיישי' דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל. א"כ דון מינה דאפי' לא הרבה אסור כיון דהוא דבר דשייך בו רבוי כס' הרב ז"ל. ואכתי יש לי מקום עייון קצת במאי דמק' סתמ' דתלמוד' והא ר"ג מכירו הוה וק' דהא עדין לחלוחית של דיו קיימת דקא' תלמודא החילוק בין נר למים ועשבים דגבי נר וכבש אמרי' נר וכבש לא' ונר וכבש למאה מש"אכ במים ועשבים. וא"כ מאי מק' סתמא דתלמודא והא ר"ג מכירו הוה. ודקארי לה מאי קארי לה ואיפשר לומר דהמק' ס"ל כס' התוס' ז"ל בד"ה א' אביי יע"ש דכיון שר"ג היה נשיא ושר וראש הספינה דלא שייך חילוק הש"ס דלעיל. ובחפשי באמתחות הפוסקים ז"ל ראיתי תשו' למהר"ם ז"ל סי' מ"ט ק"ג ובקו' קטן סי' קפ"א וז"ל מותר לגוי לחלוב בשבת וראיה לזה מפ' מי שהחשיך גבי בהמה של ר"ג וכו' ואע"ג דשבות שיש בה מעשה הוא כ"ש האי דשבות שאין בו מעשה הוא כגון אמירה לגוי הילכך מותר וכו' יע"ש. דמשמע דס"ל למהר"ם ז"ל דאף על גב שהגוי עושה מעשה שחולב דגבי ישר' חייב מישום מפרק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת דין ז' מ"מ מותר משום שהישראל אינו עושה מעשה. וק"ל טובא על פסק זה מההיא עובדא דפ' הדר דף ס"ח מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דא' רבא דנימרו ליה לגוי דליתיה ליה וא' אביי בעי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף וכו' לבתר הכי מאי בעית לאותובי למר אמר הזאה שבות ואמיר' לגוי שבות וכו' א"ל ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה דהא מר לא א' לגוי זיל אחים עכ"ל.
4
ה׳הרי בהידייא דאי הוו צריכי' להגוי שיחם חמין היה אסור לו' לו שיחם משום דשבות שיש בו מעשה דהוי דומיא דהזאה דאינה דוחה את השבת. וא"כ איך כתב מהר"ם ז"ל דמותר לו' לגוי בשבת לחלוב דהוי שבות שאין בו מעשה הא יש בו מעשה הוא שהגוי חולב ע"פי דיבורו של ישראל. והאי סוגייא הוייא תיובתיה. גם מהך סוגייא יש להקשות להרדב"ז ז"ל במודפסות סי' קל"ב וז"ל שאלת ממני אם מותר לשמוע כלי שיר בשבת וכו' תשובה דע כי הארצות סמכו להם על אבי העזרי שכתב דאפי' קול שיר לא אסרו אלא לישראל המנגן אבל נכרי המנגן בכלי שיר בנשואין שרי ואפילו ישראל או' לגוי דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה שרי כדמוכח גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימי ואין שמחה לחתן וכלה אלא בכלי שיר ע"כ יע"ש. וק' דאיך הביא ראיה מהאי סוגייא דלכאורה נר' דהאי סוגייא מוכח להיפך דהכא דהוי שבות שיש בו מעשה הוא ואיך התיר הרב לו' לגוי לנגן בכלי שיר. ואחי המאירי ה"י תירץ לתשו' מהר"ם ז"ל במ"ש הרב המגיד פ"ח מה' שבת דין ח' וז"ל בחולב את הבהמה חייב משום מפרק ברייתא פ' המצניע ת"ר החולב והמגבן והמחבץ וכו' חייב חטאת ד"ר אליעזר וחכמים או' א' זה וא' זה אינו אלא משום שבות. ונחלקו הראשונים יש מהם שפי' שחכמים נחלקו על כולם שאינו אלא משום שבות כו' דלפי פי' זה אפשר דמהר"ם סובר דחולב אינו אלא משום שבות. ומ"ש מהר"ם דטעמא הוי משום שבות שאין בו מעשה כלו' דאינו נקרא מלאכה לגבי ישר' ע"כ. ולא נחה דעתי בזה מתרי טעמי חדא דעדיפא מינה הול"ל דהגם דהוי שבות שיש בו מעשה מ"מ מותר ע"י גוי משום צער בעלי חיים כיון דבישראל עצמו אינו חייב אלא משום שבות ולמה לו לתלות הטעם להתיר משום דהוי שבות שאין בו מעשה. ועוד דהוא ז"ל כתב בפי' בקו' ג' סי' תרל"ח ובקו' קטן סי' קע"ב דחולב חייב משום מפרק כס' הרמב"ם וז"ל בסי' הנז' וששאלת מהו לחלוב בשבת מסיק דאסור משום דהחולב בשבת חייב משום מפרק אבל משום סכנת הבהמה מותר לו' לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך מאיר בר ברוך עכ"ל הרי דבהדיא ס"ל דחולב חייב משום מפרק ולא משום שבות כמו שפי' אחי ה"י. והנכון בזה הוא דמהר"ם והרדב"ז ז"ל ס"ל בפי' דהאי סוגיא כס' בה"ג שהביא הרי"ף והביאו הרא"ש ז"ל פר"א דמילה דף קע"ח וז"ל כתב הרי"ף כמה רבוותא טעו בפי' דהאי מימרא דקא סברי האי דקא' ליה ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה הוא בין שבות דהזאה לשבות דאמירת וכו' וא' דליתא בגמ' דהא לא אמר מר זיל אחים דטעותא דנוסחאי כו' יע"ש תורף דבריו דשבות דאמירה לית בה מעשה דדיבורא בעלמא היא וכן היא ס' מהר"ם והרדב"ז ותו לא מידי.
5
ו׳נקטינן מכל הני מילי דלכאורה נר' לנ"ד דשרי מאחר דליכא הכא טעמא משום שמא ירבה בשבילו. וכל זה כתבנו להגדיל תורה. ברם אכתי לא כהתה עיני עין השכל ולא נס לחי לחלוחית המת דאי דייקינן שפיר בנ"ד איכא טעמא דירבה בשבילו לפי לשון השאלה שכתב שהגוי מעצמו אמר לראובן שיפתח את פיו וימלאהו עשן וראובן יוציאהו לאט לאט שהדבר נר' ונרגש למוצאי דעת ובחוש הראות כי כשהאדם רוצה להוציא עשן הרבה מפיו משיב הרוח ומוריד הגשם בתוך כלי העשן ומבעיר האש בעשן וממתין עד שיתמלא הכלי עשן ומוציאו בפעם א' משא"כ כששותה לאיטו שמעלה עשן כל שהוא. נמצא בנ"ד שכונת הגוי למלאת פי ראובן עשן מוכרח הדבר שמבעיר את האש בכלי העשן בשביל ישראל דפשיטא דאסור. עוד הובא בתוך השאלה ונמשך עוד מזה כו'. ויש לדיין מה שעיניו ראות לדין בזה חדא מתרתי או ששמעו בפי' בפה מלא מהגוי באיזה פעם שלא היה בדעתו לשתות ובשביל כבוד ישר' אהובו היה מדליק העשן. או דבאומדן דעתא אמדוהו בין אי נימא הכי או נימא הכי הצד השוה שהגוי היה עושה מלאכה גמורה בשביל ישראל ותנן בכולהו בפי' במתני' ואם בשביל ישראל אסור וצריך הוא לכפרה ובודאי דאיסורא רבה עבד שחילל את יום שבת וצריך לקבל סיגופים וישוב אל ה' וירחמהו. ובפרט שגם חילל ה' בין הגוי במעשהו הרע שהיה מקבל העשן תוך פיו וכי אז ימלא פיהם שחוק על תורתינו הקדושה ועון חילול ה' גדול הוא כנודע אם לא בחילא דתיובתא וה' יכפר בעד ע"כ מה שהשיגה דעתי להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות כמאמר נעים זמירות שגיאות מי יבין כה דברי הצעיר זעירא דמין חברייא חיים משה מזרחי.
6
