אדמת קודש, אורח חיים ה׳Admat Kodesh, Orach Chayim 5
א׳שאלה ראובן נפל לו חולי בפניו בשבת ונרפא צד אחד מפניו וחולי זה קוראין אותו פאפיר"ה ולהשקי' הכאב והצער רושמין בדיו על הנפח חותם של שלמה שצורתו כך ✡︎ ומסוגל הדבר ובדוק ומנוסה והיה בצער גדול וע"כ נפשו לשאול הגיעה אם מותר לומר לגוי שיכתוב לו חותם זה על הנפח בשבת או אם אסור יורינו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה ציר נפוח אני רואה ופניו משתנים מפני הנפח וצריכים אנו למודעי אם מכה זו היא בחלל פיו מלפנים. או אם היא בעור הבשר מבחוץ. ושאלתי את פי הרופאים ונסתפקו בדבר. דאילו ידעי בבירור שמכה זו היא בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו כו' הרי זה חולה שיש בו סכנה כו' לפיכך מחללין עליו את השבת בלא אמירה ע"כ. ואפי' כשאין בקאין לו' שזו היא תרופתו ודאי אפ"ה מותר לו לישר' לעשות לו רפואה הרגילין לעשות וזו היא ס' הרמב"ן וכתבה ה"ה ומרן והר"ן ז"ל פ"ח שרצים והרדב"ז סי' ס"ו וז"ל מרן בב"י סי' שכ"ח וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם סי' מכה של חלל דאמרי' בגמ' דאינה צריכה אומד לו' שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו או' כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים שהם יפים לחולה ומחללין שבת ואין נשאלין. אבל כשיודעי' ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו ע"כ. ופסקה מרן בשולחן הטהור. וא"כ דון מינה לנ"ד דלכאורה נראה דתרופה זו מותר לעשותה אפי' ע"י ישר' אי הוה מתברר לן שחולי זה הוא בחלל פיו מלפנים ואיכא סכנה. אכן עדיין צריכים אנו לחקור במ"ש בע"ז דף כ"ח וז"ל מהיכן מכה של חלל פי' רבי אמי מן השפה ולפנים ולשון הזה כדמותו העתיק הרמב"ם פ"ב מה' שבת כנז"ל צריך לחקור אי שפה עצמה נידונית כלפנים או כלחוץ. נפקא מינה דאי נידונית כלחוץ נמצא שגם חלל השפה שהן הפנים מלגאו אינו נקרא מכת חלל ואין מחללין עליו את השבת. ואי דינינן ליה כלפנים מחללין עליו. דומה לזה מצינו בפסחים דף פ"ה דתנן מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ. ואיבעיא לן אגף עצמו מהו יע"ש. ונראה דמכאן יש להוכיח דשפה וכל החלל דינינן ליה כלחוץ מדקא דייק הש"ס דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וז"ל הש"ס הא גופא קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ אימא סיפא כו' יע"ש ש"מ הכא נמי כיון דר' אמי דייק בל' שויה לו' מן השפה ולפנים ש"מ דשפה גופיה הוי כלחוץ ונר' דה"ה לכל חללה נמי וכל עובי השפה נקרא שפה. ואף שאין צורך להביא ראיה לזה. מ"מ בהדיא נר' כן מדברי הש"ס דבכורות דף ט"ל דתנן השפה שניקבה ושניסדקה. ובגמ' א"ר פפא תורא ברא דשיפתיה. ופי' רש"י שורה חיצונה של שפה כלו' חודה של שפה ולא רוחבה הרי שכל עובי השפה נקרא שפה. ובזה מצאתי הון לי במ"ש הטור ז"ל וז"ל הילכך כל מכה של חלל דהיינו באברים הפנימיים מן השיניים ולפנים מחללין עליו השבת כו' והוק' לע"ד דלמה הטור שינה מלשון הש"ס שאמרו מן השפה ולפנים. ובמש"ל נתיישבו בעיני דברי הטור ז"ל שגילה לנו דעתו ז"ל דס"ל דשפה עצמה וחללה נידונית היא כלחוץ וכנז"ל. נמצא לפי זה לנ"ד אפילו אי ידעי' מפי בקיאין שחולי זה באה מחלל הפנים מלפנים אין להתיר לישר' לחלל שבת ולעשות לו תרופה זו כיון דדייננן ליה כלחוץ וכל מה שכתבנו היא משנה שאינה צריכה לענייננו דאילו בנ"ד שאלת ראו' היא אם יכול להתרפות ע"י גוי. ובהא ליכא ספקא דודאי מותר לו להתרפות ע"י גויים וכמ"ש הרמב"ם וז"ל בההוא פירקא חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י כותי כיצד כו' וכן כוחל עיניו מן הכותי בשבת אעפ"י שאין שם סכנה. וכתב הר"מ וז"ל ופי' דוקא בדבר שיש ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חיה ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפי' שבות דדבריה' ואפי' ע"י גוי ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין ע"כ כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כו'. וכ"כ הוא עצמו ז"ל אח"כ והוסיף לומר וז"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישר' אפי' שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הכותי אעפ"י שאין בכוחל אלא משום שבות כנז' פ' כ"ג וכו' יע"ש. והרב הגדול ל"מ ז"ל הקשה ע"ד הר"מ דקשיין אהדדי ותירץ שני תירוצים יע"ש. ולי הדיוט גברא רבא חזינא ברם תיובתא לא חזינא למי שידקדק היטב בדברי הר"מ יראה שאין מקום לקו' כלל ולהיותו פשוט בעיני לא אעלנו בספר ובדיו יע"ש.
2
ג׳ברם אי קשיא הא קשי' בפסק הרמב"ם ז"ל שכתב שטעם איסור כוחלת משום דהוי ככותב דמשמע דפסק כאוקמתא קמייתא דפ' המצניע דף צ"ה בשם רבי אבין. ולדעת ר' אבין אוקי דגודלת הוי משום אורגת ופוקסת משום טווה. ואילו הרמב"ם פסק בפ' כ"ב דגודלת ופוקסת הוי משום בונה וכאוקמתא דר' אבהו יע"ש. ולדעת ר' אבהו כוחלת הוי משום צובע וא"כ ק' טובא דפסק בכוחלת כדעת ר' אגין ובגודלת ופוקסת פסק כר' אבהו. ונרא' דמזכה שטרא לבי תרי וצ"ע רב. אחרי כותבי ראיתי להרב הגדול ל"מ שכתב וז"ל ויש כאן קו' עצומה דאינו מסכים עם דברי הגמ'. ועוד ק' מדידיה אדידיה ועיין בשלטי הגבורים שהוא מק' אותה שם ע"כ. וכן מצאתי בשילטי שנתעצם בקו' זו ועוד הוסיף נופך להקשות מדברי הרמב"ם מפי' המשניות לחיבורו יע"ש ולבסוף כתב ולא ידעתי לו יישוב כו' יע"ש. גם התי"ט ז"ל הקשה קו' זו והניחה בתימה. עיין בספר כנה"ג סי' שכ"ח. ואני בעוניי הכינותי לבי למצוא יישוב ליישב דעת הרמב"ם לפי קוצר דעתי ואו' דאיפשר לו' דהרמב"ם פסק כאוקמתא דרבי אבהו דהיא אוקמתא בתרייתא ולכן פסק בפ' כ"ב דגודלת ופוקסת הוי משום בונה. אכן בכוחלת לא פסק כרבי אבהו דהוי משום צובע. משום דהרמב"ם אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ט דין י"ג וז"ל ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כגון שהעביר סרק וכו' פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל ז"ל. וכתב הה"מ ז"ל דזה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כדתנן פ' הבונה זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב ע"כ. נמצא כללן של דברים שכל צבע שאם רוצה האדם להעבירו בשערו ויכול הוא להעבירו מכל וכל אפי' אם הניחו ולא העבירו אינו חייב משום צובע. הכא נמי בכחול יכול הוא להעבירו לשעתו הוי כצבע שאינו מתקיים ולכן פסק ז"ל בכוחל דהוי משום כותב וכאוקמתא דר' אבין ז"ל משום צובע מטעמא דכתי'. ואע"ג שהה"מ כתב דדין זה נלמד מכותב בדבר שאינו מתקיים שכן פסק הרמ"בם ז"ל בפ"ט דין ט"ו דאינו אסור אלא עד שיכתו' בדבר הרושם ועומד על דבר העומד. וא"כ היינו צביעה ומה בין זה לזה. מ"מ כבר כתב שם בדין י"ו וז"ל הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אעפ"י שחמימות בשרו משבח הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לרוק שנמחק ע"כ. הכא נמי אמרי' כי האי גוונא אע"פי שחמימות העין מעביר הכחול מ"מ דומה לכתב שנמחק ע"כ נ"ר לדעתו ז"ל שיותר יש לדמותו לכותב ולא לצובע. אכן במעברת סרק על פניה פסק בס' כ"ב דאסור מפני שהיא כצובעת דהתם הוי צבע מתקיים יותר וכיון דמלאכתו מתקיימת בשבת אסור כנ"ל. אך הטור ז"ל רוח אחרת אתו שנר' מדבריו בסי' ש"ג דכוחלת הוי צובעת. וכתב מרן ז"ל וז"ל ומ"מ ולא לכחול שם במשנה וגם זה מפ' בגמ' שהוא משום צובע ופליג ר"א וחכמים אי מחייבא חטאת והלכה כחכמים דפטרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג אבל מדברי סמ"ג נ"ר שחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חייוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה עכ"ל ז"ל. הנה מה שכתב מרן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל צ"ל דקאי למאי דסליק מניה והלכה כחכמי' דפטרי ולא אלפני פניו שהביא סייעתא לפסק הטור שפסק דטעמא דאיסור כוחלת הוי משום צובעת דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דכוחלת הוי משום כותב וזה פשוט. אכן מ"ש שהסמ"ג ז"ל כתב דחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חייוב אלא כשאדם וכו'. איברא דהכי משמע מלשונו ז"ל. וקשה בעיני דברי הסמ"ג ז"ל דכאן הזכיר בדבריו פוקס' שהיא א' מה"ג הנז' במשנה ופסק כר"א דחייבת חטאת ואילו בכוחלת נר' דפסק כרבנן דפטרי מחטאת ואינו אסור אלא משום שבות שכן כתב שם סי' ס"ה וז"ל הכותב שתי אותיות וכו' סתם כתי' אינו אלא בקלף ובדייו תולדה דאורייתא בסם בסיקרא וכו'. תולדה דרבנן במשקי' במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור תניא פ' המצניע הכוחלת ר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרי' משום שבות ואמרי' בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותב עכ"ל ז"ל. ומדהביא הך דכוחלת אחר מ"ש תולדה דרבנן משמע דהוי נמי תולדה דרבנן. וכבר כתב גבי תולש דתולדה דרבנן הוי פטור אבל אסור. וא"כ נמצא גבי כוחלת דהוי משום כותבת פסק כחכמי' דאינו אסור אלא משום שבות. וצריך למשכוני נפשין ליישב דעתו דלמה בפוקסת פסק כר"א ובכוחלת פסק כחכמים. תו ק' לע"ד בדבריו ז"ל דמאחר דאיהו פסק דטעמא דאיסור פוקסת הוי משום צובע כפי' הירושלמי וא"כ הו"ל לפסוק בכוחלת דהוי משום צובעת וכאוקמת' בתריית' דהש"ס ולמה פסק כאוקמת' קמייתא דהוי משום כותבת כיון דאוקמתא קמייתא דחוייה היא בש"ס. תו ק' דמאי טעמא נייד ממ"ש בתלמודא דידן דלפי אוקמתא קמייתא פוקסת הוי משום טווה. ולפי אוקמתא בתרייתא הוי משום בונה. ונקט כפי' הירושלמי ועל הכל דבריו צ"ע רב לקוצר דעתי. ועיין מה שישב רש"ל ז"ל קו' זו של השילטי בחיבורו על סמ"ג. עוד עיין בספר הנקרא ט"ל מלאכות שיישב קו' זו ג"כ יע"ש. יצא מהמחובר לנ"ד שמותר לו לישראל לו' לגוי שיכתוב חותם זה על פניו כמש"ל כיוצא בדבר כתב מרן ז"ל בב"י מש' א"ח ואו"ה ופסקו מור"ם בהגה סי' שכ"ח שמי שחושש בשינו ומצטער עליו להוציאו שמותר לומ' לגוי להוציאו ע"כ יע"ש. והרב מגן דוד חלק עליו בדין זה שכתב וז"ל ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שמוציא הגוי השן ומ"ש מניקפ ד"פ בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא א' במסייע וד"ה ופי' רש"י ז"ל במסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ הכא נמי כך שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפ"ב דביצה דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מגוי בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח וכו' וא"כ הכי נמי מותר. אלא דקשו דברי הגמ' אהדדי וק' דרב אשי וכו' וע"כ צריכי' אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הן פקוחות אלא שהוא מסייע וכו' משא"כ בההיא דניקף וכו' שמטה עצמו אליו ויש בו ממש. וא"כ הכי נמי בזה שפותח פיו ועושה מעשה כי סתם אדם פיו סגור תמיד וכו' ודומה לניקף ממש דאסור עכ"ל ז"ל יע"ש. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים שלפי ע"ד אדרבא הסברא נותנת דיש לדמות הך דינא דשן לההו' דאמימר דבעו דההי' דאמימר דשרי לפתוח העין ולהזמינו דהא מסתמ' ודאי כיון דכאיב ליה עינא דודאי צריך לכחול אינה פתוחה שהאור והאויר מזיק לו ואפ"ה שרי אמימר לכחול עינו ע"י גוי משום שהישר' מזמן לו העין ופותחה לו כדי שיכחול עינו הגוי משום דהוי מסייע כל דהוא ומותר ה"נ גבי מי שמצטער בשינו אע"ג שמזמין לו הפה ופותח לגוי שיוציא לו שן הכואב אף דמסתמא פיו סתום ומסייע לגוי בסתימתו מותר משום דהוי מסייע כל דהו ודמי ממש לכוחל. ותו דאינו מסייע בשעת המלאכה שעושה הגוי אלא קודם המלאכה או לאחר המלאכ' לפי' רש"י שפי' שם דקא עמיץ ופתח להכניס הכחול בעיניו יע"ש משא"כ בההיא דניקף דבשעת המלאכה מסייע לגוי במה שמטה עצמו לצדדים דחשיב מסייע שיש בו ממש ובהכי ניחא שהרמב"ם ז"ל פסק בכל דוכתא מסייע אין בו ממש ובההיא דניקף פסק כאוקמתא דרבא דאוקי' במסייע וד"ה משום דס"ל דבכי האי גוונא קרינא ליה מסייע שיש בו ממש וכדכתי' סוף דבר דברי הרב מגן דוד שגבו ממני. דבר הלמד מעניינו לנ"ד דפשיטא דמותר לומר לגוי לכתוב לו חותם זה על פניו דהא אפי' לס' הרב מגן דוד ז"ל מודה הוא בנ"ד דמותר דהא כל עצמו שאוסר הרב גבי שן הכואב משום דהוי מסייע במה שפותח פיו ומזמין עצמו ברם הכא בנ"ד שאינו מסייע כלל פשיטא שגם הרב הנז' ז"ל מודה דמותר. וכ"ש למה שכתבנו שאפי' אם מסייע כל דהו דמותר וכ"ש בנ"ד דמותר מאחר שאינו מסייע כלל כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישר' יצילנו משגיאות הצעיר חיים משה מזרחי.
3