אדמת קודש, אורח חיים ו׳Admat Kodesh, Orach Chayim 6
א׳שאל השואל חלבון ביצה מבושלת בסמי' ידועים שעושין העוסקי' ברפואות העינים הכואבו' כשמתוקן מע"ש אם מותר ליתנו בשבת על העינים הכואבות ולסחוט מימיו לתוך העין להשקיט הכאב בתחילת האוכלה. או לרפואה בסוף האוכלה ומה גם כשמצטער הרבה ואיכא מניעת עונג שבת וע"י רפואה זו ימצא נחת מעט על כל חלקי השאלה יבא דברו באר היטב ושכמ"ה.
1
ב׳בס"ד בעזר העוזר ואין בלתו. תשובה אגיד מראשית ספק השואל ה"י שאין הדברים כפשטן במה שנסתפק בהצד הראשון בתחילת אוכלה אם מותר לעשות תרופה הנז'. דבהא ודאי ליכא ספיקא אם תרופה זו היא רפואה שלימה לעין דפשיט' דמותר ואפי' לשחוק הסמני' בשבת וליתנן בביצה ולסחוט הביצה תוך העין וכל צורכו עושה בשבת משום סכנה כדאמרי' בפ"ב דע"ז דף כ"ח א"ר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה הנ"מ דשחק סמנים מאתמול אבל משחק בשבת ואתויי דרך ר"ה לא א"ל ההוא מרבנן כו' אפי' משחק בשבת ואתויי דרך ר"ה מותר וכו' דההיא אמתא דמר שמואל וכו' מ"ט שורייקי דעינא בליבא תלו. כגון מאי אר"י כגון רירא דיצא דמא דימעתא וקידחא ותחילת אוכלא וכו' פי' שכשיש בו א' מאלו בעין יש סכנת נפש יע"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דשבת והטור ז"ל סי' שכ"ח וז"ל מחללין שבת על חולי העין כגון דמא ודיצא ורירא וכו' ותחילת אוכלא וז"ל הרמב"ם ז"ל החושש בשבת בב' עיניו או שהיה בא' מהן ציר או שהיו שותתות מהן דמעות מחמת הכאב או שהיה דם שותת וכו' וכיוצא בהן ה"ז בכלל חולי שיש בו סכנה עכ"ל. והוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל ומעולם לא עלתה ע"ד של השואל ה"י בהא. אלא דמאי דמספקא ליה הכי קא מספקא ליה. דאיפשר לו' דע"כ לא אמרו דמחללין שבת על חולי העין לעשות רפואה בשבת אלא בדידעינן שאותה רפואה היא רפואה גמורה כגון כחול וכיוצא בו שעינינו הרואות שרוב העולם מתרפאין בה וברפואה כזו הוא דהתירו לחלל שבת. וכההיא דתנן פ' בתרא דיומא דתנן מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור"א ור' מתיא ן' חרש מתיר. ופי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דאין מאכילין משום שאינה רפואה גמורה משמע מדברי רש"י ז"ל דכל שאינה רפואה גמורה אין מאכילין אף דאיכא רפואה כל דהוא. ור"א ור' מתיא ן' חרש לא התיר אלא משום דס"ל דהוי רפואה גמורה. אכן בביצה זו דנ"ד שנוהגין ליתן בתוכה סמנים ידועים וסוחטין לתוך העין דעיקרה היא להשקיט הכאב ואין בה רפואה גמורה לרפאות העין בנ"ד נסתפק השואל ה"י אם מותר לסחוט ישראל ביצה זו לתוך העין בשבת כדי להשקיט הכאב. או"ד דלא התירו לחלל שבת אלא במידי דההיא תרופה היא רפואה גמורה ולא להשקיט בנ"ד שאינו אלא להשקיט הכאב. זהו תורף ספק השואל ה"י. ונר' לע"ד דאף להשקיט הכאב מותר ראיה לדבר מהא דתנן במה מדליקין דתנן המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים מפני לסטים מפני רוח רעה בשביל החולה שיישן פטור. ואסיקנא בש"ס דהאי חולה מיירי בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תנא רישא פטור יע"ש וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל פה א' דבחולה שיש בו סכנה דמותר לכבות את הנר בשביל שישן יע"ש. והא הכא בכביית הנר שרינן אע"ג שאין בכבייה זו עצמה רפואה לחולה אלא שבכבייה זו היא גרמא ונחת רוח לחולה כאשר נר' לעיל כל שבסיבת חולשת החולי אינו יכול להסתכל באור הנר ומפני זה אינו יכול ליישן ואף שאין בכבייה זו רפואה עצמית אפ"ה התירו לכבות אולי בכבייה זו ימצא החולה נחת רוח ויישן. דון מינה בנ"ד נמי אף שתרופ' זו אינה עיקר הרפואה אלא להשקיט הכאב כיון שהיא בתחיל' אוכלא דהוי חולי שיש בו סכנה דמותר כההיא דכביית הנר דשקולין הן. ואם יקניטני הדוחה לומר דאין מכאן ראיה לנ"ד משום דהתם שאני דאין לו' דכביית הנר היא רפואה עצמית דמאחר שאין החולה יכול ליישן לאור הנר אם לא שיכבנו א"כ כבייה זו נראת כרפואה עצמת והכרחית לחולה כמ"ש רז"ל א' מהג' דברים שיפים לחולה היא השינה והחלו' וכיון שכן אין מכאן ראיה לנ"ד דבנ"ד ביצה זו אין בה רפואה לחולי כי אם דוקא להשקיט החולי. מ"מ להפיס דעת הדוחה הרי עלי להביא ראיה ממתני' דפ' מפנין דתנן אין מילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת כו'. ובגמ' מיכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקו' למקו' ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר כו' אמר מר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר פשי' לא צריכה בסומה מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדא לה ע"כ והתוס' הק' מההיא דיומא דאמרינן דאין מאכילין החולה בי"ה אלא עפ"י מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא. ותירצו דהכא יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד דשמא לא יעשו יפה מה שהיא צריכא כמו שיסתכן החולה ברעב. וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' שבת וז"ל ואפי' היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואע"פ שאינה רואה. וכ"פ הטור ומרן ז"ל ש"ל. וראיתי בהרב מ"א ז"ל שהקשה וז"ל וק' יאמרו בפניה שהדליקו הנר ותתיישב. ותי' דמ"מ היא רואה מראה נר. א"נ תוכל לנסות להראו' להם אצבע או ב' אם ידעי ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתבא דעתה הלא צריכי להדלקת הנר לראות מה שצריכה עכ"ל ז"ל.
2
ג׳ואני בענייותי לא ידעתי מאי ק"ל להרב הנז' ז"ל וכי זו אינה קו' הש"ס שהקשו ואם היתה צריכה לנר פשיט' כלו' דמהיכא תיתי דלא ידליקו לה נר לראות מה שיצטרך לה לעשות והרי אמרו ומחללין עליה את השבת דלדידה כחול שוייוה רבנן. ותירצו בסומה שאינה רואה. והכא במאי עסקינן דכבר עשו לה כל צורכה ע"י נר דלוק שהיה דולק מע"ש דהשתא תו לא צריכא לנר כלל מאחר שכבר עשו לה כל צורכה וא"כ הסברא נותנת שלא יחללו שבת בהדלקת הנר שהיא אב מלאכה ללא צורך. ואפ"ה אמרו דאם היתה סומה אף דאינה צריכה עוד לנר כלל לפי שכבר עשו לה כל צורכה אפ"ה התירו בסומה אם שאלה שידליקו לה נר אף דאינה רואה משום דלא מייתבא דעתא אם לא שידליקו נר דמימר אמרה אי איכא וכו' פי' דסברא איפשר שאיצטרך לאיזה דבר וכיון שיהיה נר דלוק בבית יראו חברותי ויעשו לי כל צורכי משא"כ אם לא יהיה נר דלוק יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד כנז"ל בדברי התוס' ז"ל. וכיון דאיפשר שתבא לידי סכנה התירו לה להדליק נר מפני ספק סכנה דכל ס' סכנה דוחה את השבת. כן נר' לע"ד לפ' דברי הש"ס בלי ספק וכיון שכן הצ"ע שהניח הרב הנז' ז"ל חלף הלך לו. ומ"מ מהכא שמעינן לנ"ד דשרי ברפואה זו הנז' בשאלה אף שאינה כי אם להשקיט הכאב. ומילתא דאתייא מק"ו היא ומה התם ביולדת סומה התירו להדליק לה נר אף שהדלקת נר זה ידעינן דאינה צריכה לה כלל ומשום דאנינא דעתא התירו ליתובי דעתה בלבד. כ"ש בנ"ד דשרי לעשות תרופה זו דשייך כל דהו לתולי דהא ראיה דמשקיט הכאב וכל גודל סכנ' העין הוא משום דשורייקי דעינא בליבא תלו וכההיא עובדא דאמתיה דמר שמואל דמרדה עינה בשבת וצווחא ולית מאן דאשגח ופקע עינא כנז' בש"ס דנר' משם דמרוב הצער איכא סכנת אבר ונפש. והסברא נותנת דכיון שיתנו ע"ג העין מידי דמשקיט הכאב איפשר קרוב לודאי שלא יהיה סכנת אבר ומכ"ש סכנת נפש דודאי דדעת נוטה להתיר כיון דשייך פורת' להסיר ממנו סכנת אבר ומיתה דפשיטא ודאי דשרי לכ"ע בלי ספק. ומגלה רזייא איש עמיתי בתורה ה"ה הח' הש' והכלל כי ביצחק יקרא הי' הראה לי תשו' להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' רפ"א שנשאל על מי שנשבע שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח"כ נשתפה קצת ולפעמים חוזר לשטותו ויום א' צחקו לפניו ומצא מנות וירוח לו. אם מתירין מחמת כך או לאו והשיב מסופק אני בדבר דאי' לו' שהוא מותר ויש בזה פקוח נפש והביא ראיה מהך מתני' דהמכבה את הנר הנז"ל. ועוד הביא ראיה מהך מתני' דפ' מפנין גבי יולדת הצריכה לנר ואוקי' בסומא ומשום יתובי דעתא כנז"ל. ומינה יליף הרשב"א ז"ל לנ"ד דשרי שכ"כ אלמא דמשום יתובי דעתא בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה וה"נ דאיכא רוח רעה תקיפה ואיפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה אלא שאני מסופק שמא עילא מצא לצחוק ולא יתיישב דעתו בכך עכ"ל. הרי לך ראיה גמורה לנ"ד דלהשקיט הכאב מותר מתשו' זו דהרשב"א ז"ל. ואע"ג דלא קיימא אמסקנא דהא הניח הדבר בספק התם הוא משום דנסתפק דשמא עילא מצא לשחוק ולא יתיישב דעתו בכך ולכן הרשב"א ז"ל לא החליט הדבר להתיר מכח הראיות שהביא משום הך ספקא שנסתפק בסייום דבריו. משמע הא לאו הכי היה מתיר לשחוק ומשום יתובי דעתא בעלמא אע"ג דאינו רפואה גמורה מכח ראיות הנז'. וא"כ דון מינה היכא דלא שייך ספקא דהרשב"א ז"ל כנ"ד דפשיטא דשרי מהראיות הנז' אף דאינה רפואה החלטית כי אם דוקא להשקיט הכאב דהא מיהא מיתבא דעתיה במקו' דאיכא סכנת נפש. ושמחתי כעל הון כשראיתי תשו' זו שכוונתי לדעת עליון וקדוש זיב"ע. ובני ידידי הח' הנעלה פנחס יוסף ה"י הביא ראיה אחרת להתיר בנ"ד מהא דאמרי' פ"ח שרצים דף ק"ט דא"ר יוסף כוסברתא אין בה משום רפואה וא"ר יוסף כוסברתא אפי' לדידי קשי לי. ופי' רש"י ז"ל אפי' לדידי דמאור עינים אנא קשי לי לכאב העין אם אוכלנא עכ"ל ז"ל. וכתבו התוס' ז"ל וז"ל לדידי קשי לי ק' לר"י א"כ אמאי איצטריך למימר רב יוסף כוסברא אין בה משום רפואה כיון דמזקת לעינים כ"ש דלא מרפאה, ואו' ר"י דה"ק אין בה משום רפואה כלו' יש שטועין וסברין שיש בה רפואה ואין בה רפואה אלא מזקת לעינים ויכול להיות שמהנה אותו בשום עניין עכ"ל. ומכלל דברי התוס' נר' דטעמ' דאיצטריך לרב יוסף למימר כוסברתא אין בה משום רפואה הוא משום שלא יטעו העולם לעשות רפואה זו דכוסברתא כיון דמהני לעין כל דהו בשום ענין לכן אמר רב יוסף דאין בה משום רפואה אף דמהנהו כל דהו והטעם כדפי' אח"כ דאפי' לדידיה קשי ליה לכאב ויצא שכרו בהפסדו. שמעינן מינה דאי לאו דכוסברתא קשי לעין ומזיקה היה מותר בכוסברתא מאחר דמהני פורתא בשום ענין אלא דמאחר דקשי לכאב העין אף דמהנהו פורתא ההיא הנאה כמאן דליתא דמיא ולהכי אסר רב יוסף משום דיצא שכרו בהפסדו. אם כן דון מינה בנ"ד דמאחר דמשקיט הכאב ואינו מגיע לעין נזק מביצה זו ויש בה הקרבת התועלת והרחקת הנזק דפשיטא דשרי מאחר שמשקיט לו הכאב. ומי שדרכו לדחות יכול לדחות ראיה זו דאי' לומ' דרב יוסף דאסר משום תרתי אסר הא' דמידי דמזיק הוא שנית דמשום ההיא הנאה פורתא לית לן למישרי וחדא מינייהו נקט. מ"מ האמת יורה דרכו שאין זו דחייה דאי הכי הוה ליה לרב יוסף לפ' ולא לסתום את דבריו. ובעיני ראיה נכונה היא.
3
ד׳עוד יש לי ראיה נכונה מבוררת מדברי רבן של בני גולה הלא הוא מהרדב"ז במודפסות סי' ק"ל שנשאל אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהן צורך כ"כ והשיב וז"ל תשו' דבר זה מחלוקת בין הפוסקי' אני מן המקלין מדקאמרי' דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וא"כ יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהן צורך הא ליתא ודאי דאין כאן סכנת נפשות. אבל בדברים שיש בהן קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהן קצת צורך יבא לדברים שיש בהן צורך הרבה והדבר ידוע דאפי' ספק ספקא דוחה את השבת תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת אעפ"י שאיפשר להאכילו נבלה דהא אין בו אלא איסור לאו משום דילמא ידע שהיא נבלה ויקוץ בה ויסתכן עכ"ל הנצרך.
4
ה׳והנה תשו' זו צריך להתיישב בה דק' במ"ש ואני מן המקלין מדקאמרי' דחויה היא שבת כו' דהא למ"ד דחויה היא שבת הוא מן המחמירין וכמ"ש מרן בשם הרשב"א וז"ל והרשב"א כתב בתשו' ששמע בשם הר"ם ז"ל שהורה לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה כו' דחיישינן שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול נבלה. ולי נר' שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר הותרה שוחטין לו כו' ולמ"ד דחויה מאכילין לו הנבלה ואין אנו עוברין לשחוט לו במקום שיש לו בשר לאכול כו' יע"ש. הרי דלמ"ד דחויה הוא מן המחמירין. וא"כ איך כתב הרדב"ז ואני מן המקלין מדקאמרי' דחויה כו'. תו קשה במ"ש אח"כ תדע שהרי שוחטין כו' דלכאורה נר' דאין מכאן ראיה למ"ש ז"ל משו' דאיהו ז"ל הורה להתיר בקצת צורך ויהיב טעמא איפשר שנצטרך לעשות לו צורך הרבה. ומ"ה יותר טוב לעשות לו דברים שיש בהם קצת צורך שלא נצטרך לחלל שבת בדברים שיש בהם הרבה מן הצורך דכל מה שנוכל להזהר ולהמעי' בחילול שבת ממעטינן. וכיון שכן איך מביא ראיה אח"כ לזה וכתב תדע שהרי שוחטין לחולה כו' ואין מאכילין לו נבלה דהשתא ראיה זו היא כלפי לייא ממה שהורה דלפי הוראתו היה לנו להאכילו נבלה ולא לשחוט כדי למעט בחילול שבת. וכדי ליישב דבריו ז"ל נראה לי שהרב הנז' ז"ל יסודתו במ"ש שם בחיבורו ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר דבתשו' ס"ו כתב שם בא"ד וז"ל וכלל גדול יש בידי שהשבת דחויה היא אצל חולה שיש בו סכנה אבל לא הותרה שבת אצל החולה ולא אמרינן כחול היא אצלו כו' ונפקא מינה שמותר לעשות לחולה שיש בו סכנה הדברים שנוהגין לעשות לאותו חולי בחול אבל אין עושין לו דברים שאינם רגילין לעשות לאותו חולי אלא עפ"י חכם רופא שאמר שצריך עכ"ל הנצרך. ונ"ל שכונתו דאיהו ז"ל מיקל טפי מהרשב"א דלדידיה ההפרש שיש בין האומר דחויה להאומר הותרה. היא דלמ"ד הותרה כחול שוייוה רבנן לגבי חולה שיש בו סכנה ומותר לעשות לחולה בשבת בין דברים הרגילין לעשות לאותו חולי בחול ובין דברים שאינן רגילין לעשותן בחול סוף דבר הרי הוא כחול גמור לגבי חולה זה לכל דבר. ולמ"ד דחויה היא כו' כל דבר שרגילין לעשות לאותו חולי בחול דוקא הוא דשרי לעשות לחולה זה בשבת אבל דברים שאין רגילין לעשות לאותו חולי בחול אסור והוא מעין מ"ש הרשב"א ז"ל לחלק בין מ"ד דחויה למ"ד הותרה וכמו שהביא איהו ז"ל דברי הרשב"א שם סמוך ונר' שכתב וז"ל ומהטעם שכתבתי למעלה שדחויה כו' העלה הרשב"א בתשו' שאם יש נבלה מאכילין אותו ולא שוחטין לו בשבת כו'. שכונתי לו' שאל תתמה ע"מ שכתבתי לחלק בין מ"ד דחויה להותרה. דדבר זה למדתי מהרשב"א ז"ל דכי היכי דהרשב"א חילק בין מ"ד דחויה למ"ד הותרה לענין נבלה ושוחטין כמדובר מדבריו אני למד לחלק בניהם ולהקל עוד דאפי' למ"ד דחויה שרי לו לעשות לו כל דבר שרגילין לעשות לאותו חולי בחול דוקא ולא דבר שאין רגילין לעשות בחול משא"כ למ"ד הותרה דשרי לעשות אפילו דבר שאין רגילין כדבר האמור ועפ"י דבריו הללו יובנו דבריו מ"ש בתשו' דסי' ק"ל וכתב דבר זה מחלוקת בין הפוסקים כו' פי' שעיקר השאלה שנשאל באותה שאלה לע"ד נר' שנשאל אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה דברים שאן בהם צורך כ"כ ואפילו הן מהדברים שאינם רגילין לעשות אותן בחול. והשיב שדבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין פי' דיש מחלוקת בין הפוסקים אם דבר שאין בו צורך כ"כ אם מותר או אם אסור ואפילו שהן בדברים הרגילין לעשות בחול דהא בחול רגילין לשחוט לו ולא להאכילו נבלה ובשבת אסור לשחוט במקום שמצוי נבלה למ"ד דחויה וכס' הרשב"א ז"ל. ואני מן המקילין יותר וס"ל דאף דברים שאינן רגילין לעשות בחול שרי לעשות בשבת מדקאמרי' דחויה היא שבת וס"ל דלמ"ד דחויה היא שבת ס"ל דאף דברים שאינם רגילין לעשות לחולה זה בשבת שרי כאשר ביאר הדבר באורך בסי' ס"ו. ומ"ש אח"כ וא"כ יהיה מותר כו' פי' אל תטעה לומר דסברא זו היא כמ"ד הותרה שבת וכו' וכיון שכן תטעה לומר שיהיה מותר לעשות אפי' דברים שאין בהן צורך כלל וכמ"ד הותרה דלא היא דליתא דלא שרי משום דאין כאן סכנת נפש בדבר הזה שאני עושה ומחלל שבת בדבר שאין בו תרופה ולכן לא ס"ל כמ"ד הותרה אלא כמ"ד דחויה וס"ל דאפי' למ"ד דחויה שרי לעשות כל דבר צורך ואפי' בצורך כל דהו שרי לפי שמוטב שנחלל שבת בדבר שיש בו קצת צורך דאיפשר שיתרפא ברפואה זו הקלה ולא נצטרך לחלל שבת לעשות צורך הרבה וזו סברא ישרה. ומ"ש אח"כ תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת וכו' לא אדלעיל קאי אלא למאי דסליק מיניה למ"ש והדבר ידוע דאפי' ספק ספקא דוחה את השבת ועלה קא' תדע כו' כלו' ראיה שכתבתי דאפי' ס"ס דוחה את השבת ראיה לזה דהא קי"ל שוחטין לחולה בשבת אף על פי שאי' להאכילו נבלה משום דילמא ידע שהיא נבלה ויקוץ בה ויסתכן דהרי יש כאן ס"ס אם ידע שהיא נבלה ס' לא ידע ואת"ל דידע שהיא נבלה דילמ' לא יקוץ הרי דיש כאן ס"ס ואפ"ה קי"ל דשוחטין בשבת ואין מאכילין אות' נבלה הרי דאפי' בס"ס דוחה את השבת כד"ה וזהו ודאי כפי ס' מהר"ם שהבי' הרשב"א משמו שהתיר לשחוט לחולה בשבת דילמא יקוץ וכלו' לפי סברת מהר"ם הרי יש כאן ס"ס. ואח"כ כתב טעם אחר משובח דלמה שוחטין במקום שיש נבלה. ואינו שייך לטעם ס"ס אלא שבא לחדש טעם אחר בדבר חוץ מטעמו דמהר"ם ז"ל דלפי טעם זה אפי' דס"ל כמ"ד דחויה היא שבת אצל חולה אפ"ה ס"ל דשוחטין לחולה אף במקום שיש בשר נבלה לאפוקי מס' הרשב"א ז"ל כנ"ל ליישב דבריו ז"ל. יצא מהמחובר שמדברי מהרדב"ז נר' בהדיא דביש קצת צורך בדבר דשרי ובהצטרפות הראיות שהבאתי למעלה הו"ל זה וזה גורם לדון בנ"ד דשרי כיון שיש קצת נחת רוח לחולה ואף לשחוק סמנים בשבת עצמו ולהניח בתוך הביצה ולסחוט תוך העין. וכ"ש דבנ"ד דמיירי דהסמנין כבר היו שחוקין ומונחין תוך הביצה מע"ש דפשיטא דשרי לסחוט הביצה תוך העין בשבת בתחילת אוכלא להשקיט הכאב בלי ספק.
5
ו׳אמנם במה שנסתפק השואל ה"י בחצר השני אם הוא בסוף או לא ולרפואה אי שרי כנר' מתוך דברי השואל ה"י שהוגד לו מפי הרופאים המתעסקים ברפואת העינים שתרופה זו בתחילת אוכלא דאין בה תועלת לרפואה כי אם דוקא להשקיט הכאב בלבד. אבל בסוף אוכלא מועלת לרפאות ג"כ כן נר' מדבריו למדקדק בלשונו ה"י. וע"פי מונח זה נעתיק עצמנו לישא וליתן במה שנסתפק השואל ה"י בהצד הב'. וכמדומה לי שספק זה של השואל ה"י בהצד השני הוא עצמו מה שנסתפק הרא"ש בפ"ב דע"ז עלה דאמרינן התם עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מינה דבס' משנה דשחיק סימני' מאתמול אבל משחק ואתויי לא א"ל ההוא מדרבנן כו' ונסתפק שם הרא"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו לישראל לעשות לו רפואה בשבות כי שחיקי סמנים מאתמול דהא איכא איסור מדרבנן משום שחיק' ככל רפואה דאסורא משום שחיקת סמנים כשם שהתירו לו אמירה לגוי דשבות הוא. או"ד לא התירו אלא אמירה לגוי אבל שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל לא התירו כיון שהישר' עושה מעשה בידים. ומרן בב"י סי' שכ"ח הביא ספק זה דהרא"ש יע"ש ואף שהלשון שכתבו אין זה לשונו מ"מ הן חסר הן יתר זהו תורף ספקו דהרא"ש. וראיתי בהרב מגן דוד שכתב על ספק זה שנסתפק הרא"ש והטור בסי' שכ"ח וז"ל ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש והטור ז"ל בזה במה שנסתפקו דהא איתא בפ"ב דביצה כו' אמרי' התם אמימר שרי למיכחל עינא בשבת ע"י גוי ואיכא דאמרי דאמימר גופיה כו' א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. והא מר מסייע דעמיץ ופתח. א"ל מסייע אין בו ממש שמעי' דע"י ישראל אסו' וכן פי' שם הרא"ש וכן פי' הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולי שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר ע"י ישראל. והא דאמרי' בפ"ח שרצים עין שמרדה כו' כבר תירץ הר"ן ז"ל דהתם עכ"פ היה סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר כו' אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפי' באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לגוי ואין לו' כו' עד ואין לו' דאמימר מיירי לשחוק הסמ' בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט וזה ודאי מיירי כששחק קודם י"ט וכן פי' רש"י להדיא התם למיכחל להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה שם רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקים מאתמול צריך דוקא ע"י גוי כו' ולבסוף כתב אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע לישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויורני עכ"ל ז"ל.
6
ז׳ואני עני וכואב מראות ברע אשר מצא לגדולי ישראל ג' אבירי הרועים הרא"ש והטור ומרן ז"ל בב"י שנתן נפשו לקיים ספק זה דהרא"ש והטור כאשר יראה הרואה שם בב"י ובכ"מ פ"ב דשבת יע"ש דלכאורה נר' דלכולהו אישתמיט להו סוגיא זו דפ"ב דביצה לדעת הט"ו ז"ל. ואשתומם על המראה כשעתא חדא ותל"י יגעתי ומצאתי והיו עיני ולבי שם בהך סוגיא וז"ל בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט היכא דאיכ' סכנה כגון רירא דמא דימעתא וקדחתא ותחילת אוכלא לא מיבעיא לי דאפי' בשבת שרי כי קמיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור איתיבה כו' אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת איכא דאמרי אמימר גופי' כחל עינא מגוי בשבת א"ל רב אשי לאמימר מאי דעתיך דא' עולא כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת וא"ר המנונא כל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה הנ"מ היכא דלא מסייע בהדיה אבל מר קא מסייע דקא עמיץ ופתח. ופריק ליה מסייע אין בו ממש ע"כ. ופי' רש"י למיכחל עינא לשום בו כחול לרפואה. רירא כו' דמה כו' דמעתא כו' קדחתא כו' תחילת אוכלה כו', דאפי' בשבת שרי כדאמרי' במס' ע"ז שורייני דעינא באובנתה דליבא תלו סוף אוכלה כו'. נמצא דרב אשי דהוא מארי דתלמודא כדבעא מיניה האי בעיא מאמימר כבר ידע האמור שם בההיא סוגיא דע"ז דהיכא דאיכא סכנה כגון רירא ודמעתא וכיוצא דמותר בשבת אפי' בשחיקת הסמני' בשבת ולא כדסברוה מעיקרא התם משום דשורייקי דעינא כו' ומיבעיא ליה בסוף אוכלה ופצוחי עינא. ואע"ג דאסיקנא התם בע"ז אבל פצוחי עינה וסופי אוכלה לא. היה סבור ס"ד דהתם לענין שבת איתמר אבל לגבי י"ט היה סבור שהיה מותר משום דהיה מיסתמיך ואזיל על ההיא ברייתא דאין מכבין בקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה מותר שכן מצינו דאיתביה רב אשי לאמימר כדפשט ליה דאסיר איתיביה רב אשי מהך ברייתא וזה פשוט. ובודאי דכי קא מיבעיא ליה לרב אשי בסופי אוכלה ופצוחי עינא הוא אי שרי בשחיקת סמנים בי"ט עצמו דומיא דהתחלת אוכלא ורירא כו' דשרי אפי' בשחיקת סמנים בשבת ובי"ט וגם זה פשוט. ובתר הכי אמרו אמימר שרא למיכחל עינא מגוי בשבת וס"ל להרא"ש דהך דאמימר דשרא למיכחל עינא מגוי בשבת חייב באופן הנז"ל שהוא בשחיקת סמנים שהתיר שיאמר ישראל לגוי בי"ט שישחוק לו סמנים ויכחול את עיניו. ויש קצת ראיה לזה ממה דמצינו דאתיביה רב אשי לאמימר מההיא דא' עולא והוסיף ידו שנית לאותוביה ממימרא דרב המנונא. דמה לו להזכיר הך מימרא דרב המנונא הרי במימרא דעולא בלחוד הרי יש בה כל הצורך לאותובי מינה אלא דע"כ לו' דהך דשרי אמימר הוא דאמרן דשרי לו' לגוי לשחוק לו סמנים ולכן הך מימרא דעולא בלחוד לא הוי תיובתא גמורה לדינו דאודי אמימר משום דעולא סתמא קא' כל צורכי חולה עושין ע"י גוי בשבת. ואיפשר לפ' דהכי קא' כל צורכי חולה שכבר מוזמנין מאתמול עושין ע"י גוי אך לא דמשמע בהידיא שהתיר עולא לשחוק סמנים ע"י הגוי בשבת באופן דדברי עולא איכא למשמע הכי ואיכ' למשמע הכי לכן הביא רב אשי מימרא דרב המנונא נמי שפי' דבריו יותר וא' כל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה דמשמע מדבריו יותר דשרי לו' לגוי בשבת שיעשה המלאכה בו ביום כשחיקת הסמנים וכיוצא דהוי כנדון דשרא אמימר כמדובר ואפילו הכי איתיביה משום מסייע ופריק ליה מסייע אין בו ממש.
7
ח׳יצא מהמחובר דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ע"י גוי בשבת הוא ואפי' ע"י שחיקת סמני' והרב ט"ז ז"ל רמזו כלאחר יד ודחאו מכח דברי רש"י ז"ל ולכן בס"ד אכתוב שאין מדברי רש"י ז"ל הכרח אלא האמת דפשט השמועה כדפי' דמאי דשרי אמימר למיכחל עינא בשבת ע"י גוי מיירי ואפי' ע"י שחיקת סמני' בשבת. וכן נר' דס"ל להרא"ש ז"ל הכי בפשט שמועה זו. תדע לך דהכי ס"ל דהא בפסקיו בתר דמייתי הך בעיא דרב אשי דבעי מאמימר עד א"ל אסור כתב וכן הלכתא והנ"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר שרי למיכחל עינא מגוי וא"ד אמימר גופיה כחל מגוי בשבת. ואשר רוח בו בלבבו יבין דס"ל להרא"ש ז"ל בפי' הסוגייא כדפי' מדכתב אחר הוראת אמימר דאסר א' וכן הלכתא פי' דאסור בשחיק' סמני' בסוף אוכלא פצוחי עינא כאשר הוכחנו כן מדברי הש"ס וכתב אח"כ והנ"מ מישראל אבל מגוי שרי דהא אמימר וכו' דהדברים ממשמשין ובאי' דהכי הוי פי' והנ"מ דבסוף אוכלא ופצוחי עינא אסור בשחיקת סמני' בשבת דוקא ע"י ישר' כיון דאין סכנה בדבר אבל מגוי שרי כלו' מגוי כי האי גוונא שרי לו' לגוי לשחוק סמני' בשבת ויכחול עינו דהא אמימר שרי וכו' פי' בכי האי גוונא התיר אמימר לו' לגוי שישחוק לו סמני' בשבת ויכחול כנ"ל אמתותן של דברים דהכי ס"ל להרא"ש ז"ל בפשט שמועה זו. וכיון שכן ממילא הוסרה והודחה תמיהת הרב ט"ז ז"ל דודאי אין מכאן ראיה לספקו דהרא"ש מהאי סוגייא משום דע"כ לא שרא אמימר למכחל עינא ע"י גוי בשבת ולא ע"י ישר' הוא משום דאיירי בשחיקת סמני' בשבת ולכן לא שרא אמימר אלא דוקא ע"י גוי ולא ע"י ישר' דכיון דאין סכנה בדבר היאך נתיר לו לישר' לשחוק סמני' בשבת. וספקו דהרא"ש הוא במי שאין לו אפי' סכנת אבר אי שרי ליה לישר' לעשות לו רפואה בשבות כגון דאית ליה סמני' שחוקי' מע"ש דליכא אלא איסור' דרבנן משום גזירה דשחיקת סמני' בשבת כמו שהתירו ע"י גוי בשבות דאמירה לגוי שבות. או"ד דע"כ לא התירו אלא אמירה לגוי אבל בשבות דאית ביה מעשה ע"י ישר' לא התירו כיון שהישר' עושה מעשה בידים כנז"ל. וא"כ אי איפשר למפשט ספקו דהרא"ש מההיא דההיא דאמימר שאני כיון דאיירי בגוי ששוחק הסמני' בשבת ולהכי הוה ס"ד דאסור משום מסייע דהוי כמי שמסייע נמי בשחיקת סמני' עד דפשיט ליה דמסייע אין בו ממש. באופן דאין פשיטות לספקו דהרא"ש ז"ל כלל מהך סוגייא כמדובר. ומה שנסתייע הרב ט"ז ז"ל מדברי רש"י ז"ל שכתב למכחל עינא לשום בו כחול לרפואה. אינה סייעתא משום דדברי רש"י הנז' קאי אתחילת הבעיא דבעי רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין בי"ט. ועד ממהר לזה מ"ש אח"כ הירא וכו' דמא וכו' דזה מורה באצבע דקאי אתחילת הבעיא אלא דהמדפיס שינה את הלשון וכתב במקום לכחול את העין למיכחל עינא והיא היא וכיון דקאי לתחילת הבעיא מוכרח לו' דבעייתו היא בשחיקת סמני' אי שרי ע"י ישר' בי"ט או לא כמש"ל. ומ"ש רש"י ז"ל לשום בו כחול לרפואה הוא משום דתרי גווני כוחל איכא א' בפוך כדאי' פ' המצניע במתני' הגודלת והכוחלת דהתם אסור משום כותב או משום צובע למ"ד יע"ש. וכוחל אחר הוא שכוחל עיניו משום דכאיב ליה משום רפואה. ולהכי פי' רש"י דהך כוחל דהכא דבעי רב אשי מיירי משום רפואה כדמוכח מדברי הש"ס כנ"ל וכנ"ל דהרמב"ם ז"ל הכי ס"ל בפשט שמועה זו דפ"ב דביצה כמ"ש והכי מוכח מדבריו כמ"ש בפ"ב דשבת וז"ל חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי כיצד וכו' לבשל לו ולאפו' לו ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו וכן כוחל עיניו מן הגוי וכו' דמדכתב וכן כוחל עיניו מן הגוי נר' דקאי למ"ש ברישא לבשל לו וכו' דהוי מלאכה גמורה דכוותא נמי גבי מ"ש וכן כוחל עיניו מן הגוי דמיירי נמי במלאכה גמור' וכגון שאו' לגוי לשחוק לו סמני' ולאתויי דרך ר"ה. ובודאי חילי דליה מהאי סוגייא דפ"ב דביצה כמש"ל. וכן מצאתי דהכי מפ' הב"ח ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל לדעת הטור ובהכי יישב קו' מרן הב"י יע"ש אך לא פי' דמסוגייא זו הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה אמור מעתה נמצא ספקו דהרא"ש ז"ל לא נפשט ובמקומו עומד. אמנם הר"ן פשטו לחומרא בפ"ח שרצי' והביא ראיה לדבריו יע"ש. ומרן הקדוש וז"ל והרשב"א פשט ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפי' ע"י ישראל עכ"ל. ואני בעניותי לא זכיתי להבין דברי מרן דמהכא משמע ליה שהרשב"א פשט ספק דהרא"ש ז"ל לקולא. דהא כל ספקו דהרא"ש הוא בחולה דאין בו אפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע"י ישר' או לא. והרשב"א לא כתב דמותר לישראל לעשות רפואה בשבות דרבנן אלא כשיש סכנת אבר שכ"כ או שיש סכנת אבר כו'. וביש סכנת אבר לא נסתפק הרא"ש אם מותר לעשות לו רפואה ע"י ישראל דהא בהדיא כתב דמותר ודייק לה מהך סוגיא דע"ז יע"ש ואין לו' דמשמע ליה למרן הכי ממ"ש הרשב"א בתחילת דבריו חולה שאין בו סכנה כו' דמשמע דמיירי דאין בו אפי' סכנת אבר. דאי הכי ק' דלמה איצטריך ליה להרשב"א לו' או שיש סכנת אבר כו' דהן דברי מותר דהא מכ"ש אתייא דאם באין אפילו סכנת אבר התיר הרשב"א לעשות לו רפואה ע"י ישראל מכ"ש כשיש סכנת אבר דפשי' דשרי ולמה ליה להרשב"א לכתוב עוד חלוקה זו דאתיא במכ"ש. ואין לו' דס"ל למרן כדברי הרשב"א ז"ל דזו ואין צ"ל זו קא' דזה דוחק. אלא ודאי דאי איפשר לפ' דברי הרשב"א הכי אלא דמ"ש בתחילת דבריו חולה שאין בו סכנה מיירי בחולה שאין בו סכנת הגוף כחולה שאין בו סכנה הנז' בכל מקום סתם ואח"כ כתב או שיש בו סכנת אבר כלו' שאינו חולה כל גופו אלא אבר א' מאיבריו ויש באותו אבר סכנה שיתבטל והוא יחיה לעד ועל שניהם כתב דשרי לעשות רפואה ע"י ישראל. אבל בחולה בא' מאיבריו ואין לו בגופו סכנה ולא באבר זה דמחש ביה מנ"ל דס"ל הרשב"א דשרי לישר' לעשות לו רפואה ע"י יש' בזה לא דבר הכתוב ולא נגע בספק זה דהרא"ש כלל. והדרא קו' לדוכתא על מרן ז"ל כמדובר. (עיין בס' יד אהרן).
8
ט׳ויותר יגדל התימה על הרב כנה"ג ז"ל שתמה בשיירי סי' שכ"ח על הרדב"ז ז"ל ויותר על דברי מרן שהביא ב"י תשו' דהרשב"א הך דהכא ובי"ד סי' קצ"ה הביא התשו' דהמיוחסו' סי' קכ"ז דסתרי אהדדי. ובתי' הב' הגיהה ויש בו סכנת אבר ולפי גירסא זו לא שרי ע"י ישראל א' דוקא כשיש סכנת אבר ואי לא לא. ואם גירסא זו אמיתית אכתי ק' דנמצא דהרשב"א לא נגע בספרו דהרא"ש כלל ואיך כתב מרן דהרשב"א פשט ספק זה לקולא והוא ז"ל עשה העלמת עין ולא הרגיש בדבר כלל יע"ש. סוף דבר הכל נשמע שספק השואל ה"י היא היא ספקו דהרא"ש ומרן בשולחן שהביא ג' סברות והכריע בס' הג' שהיא ס' הרמב"ן כאשר הכריחו המגינים ז"ל ולאפוקי מס' הב"ח והלבוש ונימוקם עמם יע"ש. והשתא כיון שהכריע מרן דבאין סכנת אבר דשרי ע"י ישר' בשבות ע"י שינוי כס' הרמב"ן ז"ל. מינה לנ"ד בסוף אוכלא לרפואת אבר שרי ע"י ישראל כיון דשחיקי סמנים מע"ש ואין בו אלא משום שבות ע"י שינוי שיסחוט הביצה לתוך ידו ויתננו בתוך עינו דהוי שינוי כל דהו אכן ליתן מביצה זו ע"ג העין נ"ל דכולי האי לא שרי ע"י ישר' וראיה מהא דאמרי' פ"ח שרצים דף ק"ח א' שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותן ע"ג עינו בשבת בר לואי כו' עד כולי האי לא שרא מר שמואל עכ"ל ועיין מ"ש רש"י. והתוס' הקשו בפ"ק דשבת דף ח"י בההיא דאמרי' התם ומניחים קילור ע"ג העין מע"ש כו' ותירצו די"ל דלקמן איירי באדם בריא ולתענוג כו' יע"ש. וק"ק ההיא עובדא דבר לואי דנר' דמיירי מר שמואל לרפואה. והיאך כתבו דמיירי בבריא. ולזה י"ל דמימרא דמר שמואל איירי בבריא ולתענוג ובר לואי חשב דאפי' לרפואה הוה שרי שמואל ואפילו בדעמיץ ופתח וא"ל מר עוקבא דלא היא כנ"ל לשיטת התוס'. אמנם הרא"ש והטור והר"ן ז"ל כולן הושוו לדעת א' דההיא דפ"ק דשבת מיירי בקילור עבה דומיא דאספלנית. ודפ"ח שרצים מיירי בקילור צלול יע"ש וכן נוטין דברי הש"ס ודברי רש"י למדקדק שם יע"ש. וכן פסק מרן בשולחן הטהור. וכיון שכן בנ"ד שנתנ' ביצה זו בקילור עב ודאי דלא שרי להניחו בשבת ע"י ישראל אלא ע"י גוי. אמנם במים הנסחטים שדומה לקילור צלול שרי ע"י ישראל ובשינוי.
9
י׳קם דינא דלתחילת אוכלא דאיכא סכנת אבר ונפש אפילו להשקיט הכאב שרי ע"י ישר' ואפילו בשחיקת סמנים בשבת וכ"ש בנ"ד דמיירי דשחיקי סמנים מע"ש. ובסוף אוכלא ולרפואה שרי לישר' לסחוט הביצה ע"י שינוי דהיינו לתוך ידו או לתוך כלי ולהניחו תוך העין. והביצה עצמה להניחה ע"ג העין לא שרי כי אם דוקא ע"י גוי אם הוא צריך לה. ואם בסוף אוכלא לא מהני תרופה זו לרפואה אלא לפצוחי עינא לא שרי אפי' ע"י גוי כנ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילני משגיאות כה דברי עבד נרצע לפני ה' ולחושבי תורתו לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי:
10