אדמת קודש, אורח חיים ז׳Admat Kodesh, Orach Chayim 7
א׳נשאלתי ביום שבת קדש מאת הבעלי בתים יראי ה' אחר המנחה אם מותר בשבת לעשות הקאשטאנייטא"ש דהיינו שכופף האדם פרקי היד בידו אחרת בחוזק ומתפרקי' פרקי היד כאיש אשר יעור משנתו אם יש שום נדנוד איסו' בדבר והלכה זו נתעלמה ממני ולא אמרתי להם לא איסור ולא היתר ובביתי ובחומותי נתתי אל לבי להתיישב בדבר וזה החלי בס"ד.
1
ב׳תשובה בראשית בכורי כל אפרוש כפי אל ה' הוא יהיה עם פי והגיוני ואל אכשל בדבר הלכה כי בתחילת המחש' חשבתי דרכי לדון בדמיונות לדמות הא מלתא למאי דתנן בפ' חבית מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן וכו' ונרתעתי לאחורי דלא דמיא נ"ד להאי מלתא כעוכלא לדנא ואין צורך להאריך בדברים פשוטים. ואי אתינא עלה משום איסור השמעת קול מצינו קצת ראיה לנ"ד מתשו' הרב ת"ה ז"ל בה' שבת סי' ס"ב וז"ל מה שרגילין להקיש באגודל ובאמ' באצבע לשחק בו לתינוק אי שרי למיעבד הכי או לאו. תשוב' יראה דשרי ואע"ג דתנן וכו' מ"מ נראה להביא ראיה להתיר בכה"ג מהא דתנן פ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מקישין לפניו באצבע צרדה וכו' ואין לומר דהיינו טעמא משום דאין שבות במקדש דא"כ הו"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפרק אמר להם הממונה הכי אצירוף גחלים בחימום וכו' יע"ש דון מינה לנדון דידן דליכא איסור השמעת קול דשרי ואע"ג דבדברי הרב איכא למשרי בהו נרגא דאצבע צרדה אינו מותר אלא משום דאין שבות במקדש אבל בעלמא אסור משום השמעת קול משום דמכוין לשיר וכמ"ש הרמב"ם ביומא פ"ה וז"ל מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות וכו' ומה שכתב ואין לומר דהיינו טעמא משום דאין שבות במקדש דא"כ הו"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפ' א"ל הממונה הכי אצירוף גחלים אינה ראיה דהרי בכמה מקומו' מצינו במתני' דהתירו לכהנים לעשות בשבת ולא פירש בהדיי' דטעמא הוא משום דאין שבות במקדש וההיא דצירוף גחלים שאני דכיון דקס"ד דהוי מלאכה דאורייתא והקשו בגמרא דהיכי שרי תירצו דאינו אלא מדרבנן ומשום דאין שבות במקדש וכמ"ש התוס' יע"ש מ"מ בנדון דידן שאינו מכה בכח וכההיא דמכה על הדלת בטבעת הקבוע בדלת וגם אינו מכוין לשיר פשיטא ודאי דאין לאסור משום השמעת קול כדבר האמור גם אין לדמות נ"ד למאי דתנן במתני' סוף פרק חבית סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין לשפשפן בכח ע"כ והרמב"ם בפי' ובחיבורו פ' כ"א דין כ"ח כתב ואין מתעמלין בשבת איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכחו עד שייגע ויזיע וכו' וכתב הרב המגיד פי' רש"י וכתב דפירוש רבינו עיקר ונראה שה"ה בתר בפירוש הרמב"ם יותר מפירוש רש"י מכח דברי התלמוד שאמרו שם אבל לא מתעמלין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י אסור לעמוד בקרקעיתא של דיומסת מפני שמעמל' פי' מחממת ומרפא אבעייא להו וכו' עד אבל הכא משום הבלא כיון דחמים עלמא טפי מעלי ע"כ אלמא דטעמא דלא מתעמלין הוי משום הבל פי' שמזיע מן ההבל ומשום הכי הכריע ה"ה כפירוש הרמב"ם ז"ל ונדון דידן לשוייה להך דלא מתעמלין כפי' הרמב"ם ז"ל ואסור דליתא דהא הך דלא מתעמלין לפי' הר"מ ז"ל הוי איסורו משום רפואה וכמו שסיים הר"מ שם וכתב שאסור לייגע עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהוא רפואה יע"ש ול"ד לנדון דידן דליכא רפואה ובחושבי מחשבות עלה בדעתי להביא ראיה לנ"ד מהא דגרסי' בפ' כל הכלים דף קכ"ג וז"ל אסובי ינוקא ר"נ אסר ורב ששת שרי אר"ן מנא אמינא לה דתנן אין עושין אפיקטוזין בשבת ור' ששת התם לאו אורחיה הכא אורחיה ופי' רש"י אסובי ינוקא להחליק סדר איבריו כשהו' נולד אבריו מתפרקין וצריך לישבן עכ"ל ובסוף פרק מפנין אר"נ כל האמור בפ' תוכחה עושין לחיה בשבת וכו' עד מכאן שמלפפין הולד בשבת ופירש רש"י ז"ל מלפפין ולאו היינו אנסובי ינוקא דאמרינן לעיל פרק כל הכלים דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסור אלא לפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסקיאות עכ"ל ובפ' חבית דף קמ"ז אמרי' אין מעצבין את הקטן אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י לפופי ינוקא בשבת ש"ד והאנן תנן אין מעצבין התם בחומרי שדרא דמחזי כבונה ע"כ ופי' רש"י לפופי כמו שעושין לקטן שיתישבו איבריו ולא יתעקם בחומרי שדרא שדרך חולייות של שדרא שנתפרק אחד מהם ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרו כל האמור בפ' תוכחת עושין לחיה בשבת עכ"ל. והדבר הקשה בדברי רש"י נר' לעין כל דהלא ממ"ש בההיא סוגייא דפ' כל הכלים בעניין אסובי ינוקא נראה שהוא מפרש בקטן שנולד ונתפרקו איבריו ביום שנולד בו ובהכי הוי פלוגתא דר"ן ור"ש דר"ן אסר ליישב איבריו אפי' באותו יום שנולד בו ומה שהתיר ר"ן בלשונו בסוף מפנין הוא לפופי בעלמא בחגורות וכיוצא כמ"ש איהו כי היכי דלא ליתו דברי ר"ן פלגן בהדייהו וא"כ קשה מ"ש בפ' חבית גבי מתני' דאין מעצבין דלאחר זמן מיירי דאי ביום לידה אמרו כל האמור בפ' תוכחת עושין לחיה בשבת וממרא זו הוי דר"ן ור"ן אסר באסופי ינוקא שנתפרקו איבריו ליישבם אפילו ביום שנולד בו וא"כ היכי כתב רש"י דאי ביום שנולד מות' לר"ן אפי' ליישב איבריו שנתפרקו בעת הלידה והוא היפך מ"ש בפ' כל הכלים דמשמע דאסר ר"ן ליישב איבריו שנתפרקו בעת הלידה וכ"ש בחומרי שדרא דלא התיר ר"ן לעשו' בשבת אלא לפופי ינוקא בעלמא בחגורה ולא ליישב הפרקים וכמ"ש רש"י בהדייא בסוף מפנין כנז"ל וכיון שכן דברי רש"י ז"ל מרפסן איגרי. ושאלתי זה להת"ח ה"י והשיב לי איש עמתי בתורה כמוהר"י אזולאי ה"י דלא קשה דמ"ש רש"י ז"ל בסוף פ' חבית הוא לס' רבה בר בר חנה ור"י דפליגי אר"ן דאסר ליישב פרקי הולד אפי' ביום שנולד והם פליגי אר"ן וס"ל דל"מ דמותר ליישב פרקי הולד ביום שנולד בו אלא אפי' בחומרי שדרא דמחזי כבונה ס"ל דשרי ביום שנולד בו בשבת ואינו אסור כי אם מיום ראשון ואילך ולפי ס' רבה ור"י הוא דפירש רש"י הכא ולא לס' ר"ן. ואע"ג דחזינן ליה לרש"י שהביא ראיה מדברי ר"ן דסוף מפנין דאמר ר"ן כל האמור בפ' תוכחה וכו' דמשמע שדבריו אלו הם לדעת ר"ן והיכי אמרי' דלא אתייא כר"ן הא ל"ק דרש"י ז"ל רצה לגלות לנו דאינהו אמוראי ס"ל הא דאמר ר"ן כל האמור בפ' תוכחה דשרי לכל מלי ביום שנולד בו התינוק אפי' ליישב איבריו שנתפרקו ואפי' בחומרי שדרא אכן ר"ן ס"ל דאין מפ' תוכחה להיכא דנתפרקו איברי התנוק דשרי ליישבם כס' רבה ור"י אלא דוקא לעניין לפופי בעלמא בחגורות וכיוצא ולא ליישב הפרקים. ועדיין צריכין אנו למודעי דמי יימר דאנהו אמוראי פליגי אר"ן ראיה לזה שר"ן בפ' כל הכלים בהך סוגיא דאסופי ינוקא נסתייע מהך מתני' דאין עושין אפיקטוזין ופי' רש"י ז"ל דהוי משום תקוני גברא ולא לרפואה ואיל' הכא בסוף פ' חבית אמרו בש"ס על הך דקתני מתני' דאין עושין אפיקטוזין משמה דרבה ור"י דל"ש אלא בסם אבל ביד מותר ופירש רש"י בסם דדמיא לרפואה וגזרה משום שחיקת סמנין. וע"כ אית לן למימר דפליגי אינהו אמוראי רבה ור"י אר"ן כדאמרן ומדפליגי בהאי חלוקה דאין עושין אפיקטוזין פליגי נמי בחלוקת הנישנת בצידה דאין מעצבין את הקטן ובפרט לדעת התוס' ז"ל שכתבו בפ' כל הכלים ד"ה אסובי ינוקא שתירץ ר"ת דעיקר ראיית ר"ן הוי מסוף המשנה דאין מעצבין את הקטן יע"ש. ולרב נחמן הוכיח במישור מהך מתני' דאסור לאנסובי ינוקא ליישב אפי' שאר איברי הגוף ואילו אינהו אימוראי לא אסרו כי אם דוקא בחומרא דשדרא דמשמע דבכל שאר איברי הולד שנתפרקו כשנולד בשבת דשרי ליישבם וזה דלא כרב נחמן ודאי. ובכן ע"כ לומר דפליגי אינהו אימוראי ארב נחמן. אמור מעתה מ"ש רש"י ז"ל בסוף פ' חבית הוי לדעת אינהו אימוראי רבה ור"י דפליגי אר"ן זהו תורף ישובו ה"י.
2
ג׳וראיתי להרב המגיד שהקשה על הר"מ ז"ל שכתב באותו פ' וז"ל ואסו' לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלא יבא להשקו' סמנין המשלשלים עכ"ל וכתב ה"ה וז"ל ואסור לדחוק וכו' זה לא מצאתי מבואר אא"כ יהיה פי' לאנסובי ינוקא שאמרו בפ' כל הכלים ויפסוק רבינו כמאן דאסר והביאני לזה לפי שלא מצאתי בחיבורו דין אסובי שהזכרתי וא"כ הוא יש לתמוה למה לא פסק כרב ששת דשרי וצ"ע עכ"ל והב"ח כתב בסי' שכ"ח דהרמב"ם הוציא דין זה מהא דתנן ואין מעצבין את הקטן ואע"פי דבפרק כ"ב כתב דאין מתקנין חולייות שבשידרא וכו' דהכי אוקמוה בסוף פ' חבית וכו' היינו למאי דקס"ד דאין מעצבין היינו נמי לפופי ינוקא וכו' אבל פשוטו דאין מעצבין היינו לדחוק כריסו וכו' ודלא כפי' ה"ה דפירש דזהו אסובי ינוקא דא"כ קשה אמאי קא אסר ליה הלא הלכה כרב ששת דאפופי ינוקא שרי עכ"ל ז"ל דאין ספק שלא שלטה עינו עין עיונו במ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שפי' ואין מעצבין הוא השבת חולייות השדרא ועריכתן וזהו כמו בונה אבל כריכת הולד בבגדים וחתולו מותר עכ"ל הנה הרואה יראה דאין פי' עולה יפה דהא סתמא קאמר ולא למאי דקס"ד דהש"ס והאמת יורה דרכו ואין לך דוחק גדול מזה. ולעניין אי שרי ליישב פרקי הולד בשבת משמע דס"ל להרמב"ם דבכל גוונא אסיר למ"ב בחומרי שדרא דמחזי כבונה ממש אלא אפילו בכל שאר האיברים שנתפרקו אסור ליישבם דאין חילוק בין זה לזה. והוא ז"ל כבר הביא ההיא דאסור ליישב חולייות שבשדרא וה"ה אינך דהכי ס"ל בכוונת הש"ס דלאו דוקא חומרי דשדרא דאסור אלא דה"ה לכל שאר איברים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה למדקדק בדבריו הדק היטב יע"ש וזה ראיתי חזות קשה בדברי הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל ואסובי ינוקא פי' רש"י שמחליקים לקטן סדר איבריו שמלפפין אותו בבגדים ליישר איבריו וצריך לומר דמיירי ביום ב' דאילו ביום ראשון שנולד רב נחמן גופיה שרי ליה לקמן בפ' מפנין עכ"ל משמע מדבריו דס"ל להרא"ש ז"ל דרש"י ס"ל דאסובי ולפופי הכל עניין אחד ואין הפרש בין זה לזה וביום ב' הוא דאסר ר"ן והא דשרי ר"ן בסוף מפנין דיליף לה מפ' תוכחה דכל האמור וכו' חיה מותרת ללפופי בבגדים בחגורה וכיוצא בו היינו דוקא ביום הלידה ולרב ששת אפילו אסובי ינוקא שרי ביום הב' וכ"ש לפופי דשרי לרב ששת לעולם זהו תורף כוונתו ז"ל. וקשה טובא דאיך אפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דאסובי ולפופי הכל חדא מלתא היא והרי רש"י ז"ל כתב בהדייא בסוף מפנין דרב נחמן אסר באסובי שהוא עניין פריקת האברים ומשמע דאפי' ביום הלידה אסיר ולפופי שהתיר ר"ן הוא בלפופי בגדים בעלמא חגורה וכיוצא ולעולם שרי ר"ן לפופי והרא"ש ז"ל כתב להיפך אם לא שנאמ' שהרא"ש ז"ל לא הי"ל בנוסחתו בש"ס מ"ש רש"י ז"ל בסוף מפנין דמחלק רש"י בין אסובי ינוקא ולפופי ינוקא. דאכתי לא פלטינן מבנו הטור ז"ל שכתב בסי' ש"ל וז"ל אסובי ינוקא שרי פי' שמיישבין איבריו שנתפרקו מחמת צער הליד' ודוקא ביום הליד' אבל אח"כ אסו' אבל לכרכו בבגדים שלא יתעקמו איבריו שרי לעולם עכ"ל וק' תרתי חדא דאין דרכו של רבי להפוך עצמו לצד אחר דמ"ש כאן הוא היפך ס' אביו הרא"ש שנית שלכאורה נראה שפסק כרב נחמן ואנן קי"ל בכל דוכתה דהלכה כר"ן בדיני וכרב ששת באסורי. ועיין מ"ש הרב ב"ח ז"ל בזה ועיין מ"ש הרב שיירי כנסת הגדולה בסי' הנז"ל. ואשר אחזה לי ליישב דעת הטור שפסק כר"ש ובשיטת רש"י ז"ל אזיל דפלוגתא דר"ן ורב ששת הוא אי שרי ליישב איברי הולד שנתפרקו בעת הלידה וכמ"ש רש"י ז"ל באסובי ינוקא דר"ן אסר ליישב פרקי הולד שנתפרקו ואפי' ביום הלידה ורב ששת שרי ליישב איברי הולד דוקא ביום שנולד ולא אח"כ ובלפופי שרי אלי' דכ"ע בין לר"ן בין לרב ששת ואפי' מיום ראשון ואילך ולהכי פסק הטור ז"ל באסובי ינוקא שפי' שמיישב איבריו שנתפרקו מחמת צער הלידה ודוקא ביום הלידה וזה אתי כרב ששת דוקא כדבר האמור ובלפופי בבגדים שלא יתעקמו איבריו פסק ככ"ע דשרי לעולם ובהכי קא אזדא לה הקושייא דהוה ק"ל דלא פסק כרב ששת דליתא דלפום האי נראה דפסק כרב ששת דוקא. אכן לקושייא קמייתא לא מצינא לה פירוקא לפום שעתא.
3
ד׳יצא מהמחוב' דבין למר ובין למר ס"ל דהאיברי' שנתפרקו מיום השני והלאה אסור להחזיר ליישבם בשבת א"כ דון מינה לנדון דידן דאסור משום דמחזי כמפרק איבריו וחוזר ומיישבם דיש איסור משום מפרק ומשום בונה כמו בחומרי שדרא. והדרי בי לדעתי דאין כאן לא מפרק ולא בונה דהא בכל מקום דאמרינן בנתפרקו איבריו ר"ל שנתפרקו לגמרי שאם אינו מיישבם ישארו מעוקמים ונעקרי' ממקומ' משא"כ בנ"ד כנר' לעין כל וכיון דאין כאן פירוק אין כאן בונה וא"כ גם מכאן אין שום הזכרה לאסו' בנ"ד. וסבור הייתי לדון בדמיונות ולהאריך ואפנה על ימין או על שמאל ולא ראיתי איסור בנדון דידן סוף המעשה שאין איסור בדבר וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין כ"ד לב נשבר אף רוחי הצעיר ניסים משה מזרחי.
4