אדמת קודש, אורח חיים ט׳Admat Kodesh, Orach Chayim 9
א׳שאלה להיות שבשנה זאת ש' התפ"ה לקינו במכת הארבה בין פסח לשבועו' ועלה הכורת בגבולינו ויכס את עין הארץ ולא נותר כל ירק בשדה ויאכל את כל פרי העץ וגפן ותאנה וחדל התירוש והיצהר וישוטטו עם בני ישראל ה"י לבקש ענבים יבשים מאישתקד לעשות יין כדי לקדש עליו בשבתות וימים טובים וימצאו צימוקים ביוקר גדול ומפני סיבה זאת מוכרי היין כששורין הצימוקין נותנין עליהן מים יותר מכשיעור על חד תרי מהראוי כי היכי דליהוי להו רווחא. וע"כ לשאול הגעתי דאברר דעתי איך יתנהגו העם לעניין לישת המצה ביין זה. כי יש מי שקורא תגר ביין זה ודן אותו כדין מי פירות עם מים שאסור מפני שממהרין להחמיץ. ויש מי שאו' שדין יין גמור יש לו אף אם המים מרובים ואינו מחמיץ אפי' אם הניחו העיסה כל היום כולו בלי עסק וכדפס' מרן בשולחנו ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה יין צימוקין אלו במחלוקת היא שנויה וכדבעי' למימר לקמן צריכה דעת שלישית המכרעת אמנם ידעתי ערכי עלי כי קצור קצרה דעתי לאסוקי שמעתת' אליבא דהלכתא. יתוש כחוש קצוץ כנפים היתכן שנכנס להטיל שלום בין הדוב והארי והברדלס בלתי כלי מלחמה בידו ריקם ריקם לגזרה שוה ועינו כהתה. אני הגבר הנמשל לעפר ואפר וביתי ריקם אין לחם ואין שמלה וידי יד כהה ודעתי קצרה ולפני זקוקין דנורא מאן עייל בר נפחא ומינו אזדא מלתא. ומלתא כדנא עולה על שולחן מלכים אצילי בני ישראל ראשי ישיבות המאורות הגדולים אושפיזכניה השניה העומדת אחר כותלינו אשר קטנם עבה ודעתם צלולה המטילין שלום בין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. כי על כן אורותי אלה יתנו עידיהן למי שהגיע לעין הקורא שלא לסמוך על דברי כי כונתי רצויה להבין ולהשתעשע בספרי הפוסקים ובניב שכלם ולא לקבוע הלכה ומאלה עילאה נקיטנא רשותא וראיתי לחלק סי' זה לג' סעיפים. הסעיף הראשון בענין ריבוי המים. הסעיף השני בענין הזמן הצריך לשריית הצימוקין. הסעיף השלישי להכריע הדבר כדברי המתירין.
2
ג׳וזה החלי בעזר ה' ובס"ד הנה עיקרא דשריותא דיין צימוקין לקידוש ולנסכים איתא בפ' המוכר פירות דף צ"ז וז"ל. א"ר זוטרא בר טוביא א"ר אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך ע"ג המזבח למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגיתו והא תאני ר' חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפי' לכתחילה נמי והא' רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואו' עליו קידוש היום ואלא למעוטי יין כושי בורק כו' ושל צימוקין והא תניא לא יביא ואם הביא כשר ואלא כו' ומסיק למעוטי יין שריחו רע ויין מגולה משום הקריבהו נא לפחתיך. והדר בעא מיניה רב כהנא מרבא חמר חיוריין מהו א"ל אל תרא יין כי יתאדם. ופי' רשב"ם דבעית חמר יין חיוריין הוי לנסכים ולא לקידוש. וחמר חיוריין היינו בורק דלעיל וברייתא לא שמיע ליה. ופשטינן דחמר חיוריין פסול מקרא דאל תרא יין וגו'. וכתב מרן בב"י בה' שבת סי' ער"ב וז"ל והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו בעיא זו ולא כתבוה לא בפ' ערבי פסחים ולא בפ' המוכר פירות. וגם הרמב"ם לא כתבה בסוף ה' שבת לעניין קידוש משמע דס"ל דלנסכים בלחוד קא'. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הזכיר יין חיוריין לפסול לנסכים בפ"ו מה' איסורי מזבח ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דלהכשיר פשט ליה דמדקאמר אל תרא יין כי יתאדם משמע דאף שאינו אדום יין מיקרי עכ"ל ז"ל. ואני תמה על מרן לפי קוצר שכלי דמה הועילו חכמי' בתקנתם דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם יין חיוריין בהדי יינות הכשרים לנסך בהן ע"ג המזבח שמנה הרמב"ם ז"ל בו בפרק ביין מגיתו ויין צימוקין שלכתחילה לא יביא ואם הביא כשר יע"ש. וכעין זה הקשה הרב ל"מ וז"ל קשה לי למה לא הזכיר ז"ל מ"ש בפ' המוכר פירות יין כושי בורק הליסטון של מרתף של צימוקין לא יביא ואם הביא כשר ולא הזכיר מכל אלו אלא הליסטון לחוד ושתק מכל השאר. ונ"ל פשוט דט"ס יש בדבריו וצריך לגרוס בדבריו ולא הזכיר מכל אלו אלא הליסטון ויין צימוקין ומוכרח הדבר דהא בהדיא הזכיר יין צימוקין בהדיה יינות הכשרים בדיעבד אך לשאר יינות שלא הזכיר הרמב"ם הדין עמו. עוד הק' הרב הנז' ז"ל וז"ל גם שם קוסס מזוג מגולה ושל שמרים ושריחו רע לא יביא ואם הביא פסול ולא הזכיר מכל אלו אלא מגולה עכ"ל ז"ל. ולי הדיוט נרא' לפי קוצר דעתי להליץ בעד הרמב"ם ולהפיץ מעליו מה שהקשה שנית הרב הנז' והוא במ"ש הרמב"ם תוך כדי דיבור וז"ל הדלה גפן ע"ג תאינה יינה פסול לנכסים מפני שנשתנה ריחו הרי הוא או' זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו עכ"ל ז"ל ומוצא דין זה הוא גמ' ערוכה בפ"ב דבכורות כאשר הורה גבר מרן הכ"מ ז"ל וז"ל הש"ס שם דף י"ז א"ר אשי אף אנו נאמר הדלה גפן ע"ג תאינה יינו פסול לנכסים מ"ט זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ומק' ומסיק זה נשתנה ריחו כו' יע"ש ופי' רש"י וז"ל מה זבח שלא נשתנה דהא נדחה פסול לקרבן עכ"ל. והנה הרמב"ם שם בפ"ג מה' איסורי מזבח פסק וז"ל הנדמה אעפ"י שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד כו' עד פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי עכ"ל ז"ל וכן פסק בריש פ"ו וז"ל כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כך הנסכים יהיו תמימים ונבחרים שנא' תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים כו' עד שריחו רע עכ"ל.
3
ד׳אמור מעתה דיין שריחו רע לא נצרך להזכירו בפי' דאתו משמן שריחו רע שהוא פסול. וגם אתי מדין הדלה גפן ע"ג תאנה שפסק שהוא פסול מפני שנשתנה ריחו וק"ו ליין שריחו רע. וגם לשאר יינות הנז' בש"ס איפשר דמשום כך לא נצרך להזכירן דס"ל להרמב"ם דמאחר שהכתוב השוה הנסכים לזבח שצריך שיהיו תמימים ונבחרים ולא יהיה בהם מום ואין לך מום קבוע גדול מן השינוי ואלו היינות נשתנו לגריעותא כיין קוסס ומזוג ושל שמרים ודאין שהן פסולים לנסך בהן ע"ג המזבח תמימים והני לאו תמימי' מיקרו דנשתנו לגריעותא ולכן לא הוצרך להזכירם הרמב"ם משא"כ ביין מגולה דלא נשתנה טעמו וריחו לא גמר אלא דמטעמא אחרינא הוא דהוי פסול מפני הסכנה ולכן הזכיר יין מגולה בלחוד הוא ולא אחר. ואיפשר שטעם זה יספיק לתרץ למה שלא הזכיר יין כושי יין מרתף ויין בורק ויין חיוריין דס"ל דכיון דנישתנו יינות הללו יש מהן במראיהן ויש מהן בטעמן גריעי נינהו ופסולין לנסך בהן ע"ג המזבח דזה הכלל דכל שינוי רע ודחי הך ברייתא מקמי הך מימרא דרב אשי דהדלה הגפן ע"ג תאינה דאייתי מקרא דזבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו. ודייק הרמב"ם דמדקאמר אף נסכים שלא נשתנו סתם משמע דכל שינוי רע. ומצאתי לדברי אלו סעד ממ"ש הרא"ש בפ' המוכר שנשא ונתן בדין יין מבושל ולבסוף כתב וז"ל ויין מבושל אישתנית למעליותא ומה שאין מנסכים ממנו משום שנשתנה מברייתו ובבכורות קאמר דגפן שנדלה ע"ג תאינה פסול לנסכים לפי שנשתנה כו' אלמא דכל שנשתנה מברייתו פסול לנכסים כן מוכח מדבריו ז"ל יע"ש משא"כ ביין צימוקין דלא אישתניה דכשר בדיעבד ובזה נחה שקטה האר"ש על הרמב"ם וגם נסתלקה מעצמה ומאליה מה שהק' מרן דלמה לא הזכיר יין חיוריין. ומצאתי להר"ן ז"ל בפ' ערבי פסחים שהוקשה לו על הך דהמוכר פירות וז"ל. וא"ת היכי אסיקנא דיין חיוריין פסול הא תניא הכא בפרקין דר' יאודה אמר עד שיהא בהן טעם יין ומראה ואמ' רבה מ"ט דר' יאודה דכתי' אל תרא יין כי יתאדם מכלל דרבנן פליגי עליה ומאי קא מבעיא ליה. למימר הלכה בעא מיניה ופשט ליה דהלכה כר' יאודה. א"נ לא פליגי רבנן עליה ואע"פ דמשמה דר' יהודה איתמר מצינו כיוצא בה עכ"ל ז"ל. ובמאד מאד נפלאתי במ"ש הר"ן ז"ל בתירוץ השני דלא פליגי רבנן עליה דר"י. דהא בהדיא נראה מהש"ס דפליגי רבנן עליה דר"י. דהכי איתא התם בפ' ערבי פסחים דף וז"ל מתיבי ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית אחד חי ואחד מזוג אחד חדש ואחד ישן ר' יאודה או' צריך שיהיה בו טעם ומראה יין קתני מיהת וכו' ובתר הכי יהיב רבא טעמא לס' ר' יאודה מקרא דאל תרא יין וגו' יע"ש ואם כונתו לו' דר' יהודה בא לפרש ולא לחלוק הא לא קאמר ר"י או' אימתי כדאמרי' דאימתי דא' ר"י בכל מקום אינו אלא לפרש. ונר' דס"ל להר"ן ז"ל דכולא ברייתא משמה דר"י היא ואע"ג דאיתמר בסיפא ר"י או' אפילו הכי כולה ר"י היא דמצינו כיוצא בזה בש"ס זה נ"ל ונת' ז"ל. ולפום סוגיא זו איפשר לכאורה לתרץ מה שהקשתי לעיל לפי דרך מרן ז"ל שתירץ דאיפשר דהרמב"ם ז"ל סובר דלהכשיר פשיט תלמודא מקר' דאל תרא יין וק"ל דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם ז"ל דיין חיוריין כשר בדיעבד כנז"ל. דאין קו' דאיכא למימר שכבר נכלל דין זה דיין חיווריין דכשר במה שהזכיר בהך דינא דיין מגיתו כשר בדיעבד דיין מגיתו אין בו מראה אדום כי הוא לבן כאשר נר' לעין כל. והרמב"ם ז"ל בה' שבת השוה יין מגיתו לסוחט אשכול לתוך הכוס שעדין לא יש בו שום מראה שכשר לקידוש לכתחי' שכן כתב וז"ל וכן יין חדש מגיתו מקדשי עליו וסוחט אדם אשכול וכו'. וכיון דהרמב"ם ז"ל לפי דרך מרן ז"ל ס"ל דפשיטות הש"ס הוא להכשיר יין חיוריין וכבר נכלל ביין מגיתו לכן הרמב"ם ז"ל הוצרך להזכיר הך דיין חיוריין דכשר בדיעבד לפי שכבר נכלל בדין יין מגיתו דהכל שוין במראיתן וכדכתיבנא. אכן ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שדיקדק בלשונו הצח בדין נסכים וכתב וכן יין מגיתו שלא עברו עליו ארבעים יום דנר' דיין זה מגיתו הכשר לנסכים לא הוי דומיא דיין מגיתו דקידוש שבת דאילו הכא פי' דבריו וא' שלא שהה ארבעים יום דמשמע דאינו כשר יין מגיתו בן יומו אלא שצריך שיעברו עליו כמה ימים עד שישתנה מלבן לאדום אך שאין אנו צריכי' שישהה ארבעים יום דבבציר מהכי מהני. משא"כ לעניין קידוש דכשר יין מגיתו אפי' בן יומו מדכשר לסחוט אשכול של ענבי' ולקדש עליו בשעתו ולכן אין מקום לתירוץ זה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. נקטינן מהכא דיין צימוקי' כשר לנסכים בדיעבד ולקידוש היום כשר אף לכתחילה לכ"ע וליכא מאן דפליג אך ורק שהצימוקי' יהיו לחין ולא יבשין כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ג"כ וז"ל הרא"ש ז"ל פ' המוכר פירות ולעניין מין צימוקי' אמרי רברוותא לא כל הצימוקי' שרי לקדושי עליה אלא כגון דמכמשן בגופנייהו ולא דבישן וכד עצרת להו נפקא מינייהו לחלוחית הני הוא דשרינן במיא ומעצרינן להו ומקדשי עלייהו אבל אי כדמעצרת להו לא נפיק מינייהו לחלוחית לא מקדשי עלייהו עכ"ל. ולפי דבריהם שנר' דס"ל שצריך שיהיה בהן לחלוחית גדול דכשמעצר הצימוקים בין בידו בין ע"י דבר אחר יצא מהן דבש. וצמוקים כאלו אינם נמצאות בזמננו כלל. וא"כ תימה איך נהגו העולם לקדש על מן צמוקים שבזמננו ולא מצינו מי שערער בדבר. ואיפשר לו' שהעולם סמכו על פי' הרמב"ם שפי' דברי הגאונים באופן שאם ידרוך הצמוקים יצא מהן דבשן פי' עד כדי שמתערבין ונילושין יחד מחמת דבשן וצמוקים כאלו אינן נמצאים בזמנינו נמצא כללן של דברים דיין צמוקים כשרים בין לקידוש היום בין לנסכים ומשמע בין שנתן עליהם מים עד כדי שעורן ובין נתן מים יותר מכדי שעורן יין גמור מקרי מדלא אשתמיט שום אחר מהפוס' לפרש שעור המים שיתן על הצמוקי' כמו שפירשו שעור המים שיתן על התמד. גם יין צמוקים לענין יין נסך מפורש בה' יין נסך סי' קכ"ג כתב הרב בעל ההגה וז"ל יין צמוקים פי' שנתן מים על ענבים יבשים הרי זה כיין ומתנסך עכ"ל. והש"ך כתב על דבריו וז"ל כ"כ הב"י א"ח סי' ר"ב דאם נמשכו המים מהצמוקים הוה ליה יין ומברך עליו בורא פ"ה ולכ"ע כל היכא דמברך בורא פ"ה יש בו משום מגע גוי כדמוכח באשרי פ' המוכר עכ"ל מכלל דבריו נראה דאסור מגע גוי תלוי ביין שמברכים עליו בורא פ"ה דמשמע דאם אינו יין לענין ברכה אינו אוסר מגע גוי. ואח"כ כתב על דברי ההגה ומתנסך ולא בעינן המשכה ואע"ג דלקמן סי' י"ז דאינו נקרא יין להתנסך עד שימשך שאני התם דאין דרך להניח ענבים עם היין משא"כ הכא שדרך הוא להניח הצמוקים בתוך החבית ושם נעשה יין גמור כיון דכבר עברו עליו שלשה ימים עכ"ל. והנה הרואה יראה שדבריו אלו הם הפך ממה שכתב למעלה דהא יין שלא נמשך מהצמוקים אין מברכין עליו בורא פ"ה כאשר הורה גבר מרן ז"ל בס' הנז"ל ואיך כתב הש"ך אח"כ שמתנסך אע"ג שלא המשיכוה וכשלא המשיכוה אין מברכים עליו והוא ז"ל תלה אסור מגע גוי בברכה וא"כ כמש"ל וא"כ נמצאו דבריו שסותרים אלו את אלו. ואמת שדברי ההגה הן הם דברי מוהרי"ל ן' חביב בתשובותיו סי' מ"ח אות באות מ"מ עם הרב הנז' אין לנו עסק עמו דאפשר לומר דהרב הנז' ס"ל שאף שאין מברכים על היין בורא פ"ה עד שימשוך כסברת מרן ז"ל מ"מ דגבי יין נסך ס"ל להרב ביין צמוקים דאף אם לא משך היין אוסר מגע גוי משום חומרת יין נסך.
4
ה׳אמנם תלונותינו על הש"ך שמתחילה תלה איסור מגע גוי בברכה דמשמע דאם אינו ראוי לברכה אינו אוסר מגע גוי ומ"ש אח"כ נראה להיפך כמש"ל וכיון שכן דברי הש"ך צ"ע ליישבם לפי קוצר השגתי. ובין הכי והכי אשכחנא מרגניתא בדברי הרב מוהרי"ל ן' חביב שכתב שאף אם הרבה מים בצמוקי' אפ"ה יין מיקרי לאסור מגע גוי ונתן טעם כעיקר בדבריו וז"ל מטעם רבוי מים אין להתיר כו' עד בצמוקי' שעומד בתוכן דהוה עיקר בעצמות הפרי עדיין אע"פ שלא יצא מהם אותו השיעור לפי שנתייבש הלחות שבתוכן עם כל זה הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ"כ והרי הוא כיין גמור ואע"פ שלא יצא השיעור הראוי כו'. הרי מפורש בהדייא בדברי הרב הנז' שרבוי המים אינו מבטל טעם הפרי הנותן במים ויין גמור מקרי כאשר נתן טעם לשבח הרב הנז'. אמור מעתה לפי טעמו של הרב הנז' שגילה טפח בדין זה וה"ה דטעם זה שייך לכל יין צמוקים הנזכר בתלמוד ובפוסקים ואפשר לו' שזהו טעמם של כל הפוסקי' שסתמו דבריהם ולא נתנו שיעור במים הנתנין בצמוקים כמה יהא שעורם בכדי שיחשב יין גמור בין לענין נסכים בין לענין קידוש היום דכולהו ס"ל כטעם הרב הנז' ז"ל ולכן כתבו בסתם כן נראה לי. גם לענין ברכת ארוסים כתב הרא"ש פ"ק דכתו' משם הר"ן וז"ל והורה רבינו נסים דאם היה מקום שאין מצוי בו יין יקח צמוקים וישרה אותם במים ויסחו' אותם ויברך עליו עכ"ל. ע"כ נשלם הא'.
5
ו׳ברם אכתי לא אתברר לן כמה זמן צריך שיהיו הצימוקי' שרויים במים מה שיתהפכו המים ליין ויקרא יין גמור מעתה נתחיל בס"ד הנה מדברי הרב לוי ן' חביב הנז"ל נראה דכיון שעברו ארבעה ימים בשרייתם אז הוי יין גמור יע"ש דמשמע מדבריו כי בתוך ג' ימים אינו נקרא יין ולכאורה נראה שדבריו אלו הם הפך דברי הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת וז"ל וכן יין צמוקים מקדשין עליו כו' וכן יין חדש מגיתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו ומדסתם דבריו ביין צמוקים ולא פירש זמן מוגבל בשרייתם משמע דס"ל דיין צמוקים שוי ליין חדש מגיתו ולסוחט אשכול שמקדש עליו בשעתו עם הצמוקים אם ידרוך אותם וישרה אותם במים מעט מזער תוך כדי שעה שמקדש עליו ויין מיקרי ודבריו אלו הם הפך דברי מוהרי"ל ן' חביב. מ"מ אי אפשר לומר דהכי ס"ל להרמב"ם ביין צמוקים ששוי ליין מגיתו ולסוחט אשכול אם איתא דהכי ס"ל היה לו לפרש דבריו ביין צמוקים כמו שפירש דבריו ביין חדש מגיתו ובסוחט אשכול של ענבים שפירש ואמ' בשעתו ומדלא פירש כן בדבריו יש להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל ביין צמוקים כדברי הרב ז"ל ומדכתב בצמוקים שאם ידרוך אותם יצא מהם דובשן דמשמע דאתא למעוטי שלא יהיו יבשים הרבה וכל שיהיה בהם לחות אחר הדריכה אף אם לא דרך אותם אלא ששרה אותם שלמים נקרא יין וכשר לקדש עליו ומוכרח הדבר מעצמו שצריך שיהיו הצמוקים שרויים קצת זמן במים ולפחות ג' או ארבעה ימים כאשר כתב הרב הנז' דאין מי שיכחיש המוחש שהרי עינינו הרואות שאם יעמדו הצמוקים שלמים שרויים במים יום או יומים אינן נותנים במים טעם כלל אלא אחר עבור ארבעה ימים לפחות וכדברי הרב הנז' וראיה לדבר ממ"ש בפרק ו' מה' איסורי מזבח וז"ל וכן יין צמוקים ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום כו' שכשר בדיעבד לנסכים ומדהשוה יין צמוקים ליין מגיתו שלא שהה ארבעים יום ש"מ דיין צמוקים אינו נקרא יין בשעתו אלא שצריך שהוי זמן מה שיהא יין ראוי לנסך ע"ג המזבח ושהוי זה לפחות ארבעה ימים כאשר כתב הרב הנז'.
6
ז׳האמנם מצאתי תשובה לרבן של בני גולה הרדב"ז ז"ל במודפסות סי' קפ"ד שנשאל על ראובן שהיה לו חביות של יין צמוקים בבית אחד בתוך חצרו והיה המפתח ביד הנער והנער נתן מפתח ביד גוי והיין עדיין לא נגמר כו' היה לחוש למגע גוי או לא וצדד בתשובתו להתיר ולבסוף כתב וז"ל עוד אני אומר כי אין זה יין להקריב בו ע"ג המזבח דבשלמא יין מגיתו כיון שדרך בני אדם לשתותו ומשכר כשר וכן יין צמוקים אחר שנתחמם או אחר שיעבור עליו זמן מה ראוי לשתותו ומשכר וכשר בדיעבד אבל צמוקי' השרויים במים מייא בעלמא נינהו ואין ראוי לנסך ע"ג המזבח דהקריבהו נא לפח' דאין דרך בני אדם לשתותו כו' ותו דמידי דמשכר בעינן וזה אינו משכר כלל עד שיתיישן לפי שעדיין לא עמד כחו בו ולכן איני רואה שיהיה זה ראוי לינסך ע"ג המזבח בעודו בחביות עם הצמוקים וכיון שכן אינו נאסר במגע גוי לדעתי כי התורה אמרה נסך שכר וזה אינו משכר כו' יע"ש הרי לך בהדייא דלדעת הרדב"ז שיין צמוקים אינו נקרא יין גמור לשום ענין אלא עד שימשיכוהו מן הצמוקים ויתחמם ויהיה ראוי לשכר. וכיון שכן הוא באנו למחלוקת ביין צמוקים השרויים במים דלדעת הרב לוי ן' חביב ס"ל דכיון שעברו עליהן ארבעה ימים והם שרויים במים הוי יין גמור לכל מילי ולדעת הרדב"ז אפי' עברו עליהן כמה ימים והם שרויים במים כיון שעדיין לא משך היין מן הצמוקים עדיין לא הגיעו לשכרות שאינו משכר ואינו נקרא יין גמור לשום ענין הרי דפלגן בהדייהו הרבנים הנז' ואיפשר ג"כ להסכים סברת הרדב"ז עם דברי הרמב"ם ואין צורך להאריך וא"כ נמצא דס"ד נשאר הדבר בספק תלוי ועומד עדיין.
7
ח׳מעתה אלכה ואשובה בספיקא דדינא בנדון דידן ונתחיל בס"ד הס"ג הנה מרן בס' בדק הבית כתב משם הר"ש בר צמח ז"ל וז"ל יין צמוקים הוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתם אחר שנשרו בהם הצמוקים כמו שנשרו בתוך העבים עכ"ל ז"ל. גם הרב הגדול המבי"ט סי' רנ"ב הביא תשובה דומה בדומה לתשוב' זו של הר"ש בר צמח וסמך את ידו עליה וז"ל ועל זה הורתי להתר מפני ששמעתי כי דרשו בה רבים שהוא אסור ושהמתיר הוא תועה חסתי על כבוד הרב ז"ל והוספתי נופך משלי והוא מה שאמרו פ' המוכר פירות יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר יין מזוג לא יביא ואם הביא פסול משמע כי יין צמוקים אינו מזוג יע"ש. וראיתי אני תשובה זו שהביא המבי"ט קצת שנוי לשון מלשון התשו' שהביא מרן בס' בדק הבית שבמקום תיבת העבים כתוב בתשו' המבי"ט ענבים וכמדומה שתשובה זו שהביאה המבי"ט אינה היא תשו' של מוהר"ש בר צמח אלא שהיא משם הרב"ה דוראן ז"ל וכן מצאתי א"כ בדברי הרב הגדול בנו בשניות בא"ח סי' ב' שנשאל אם מותר ללוש עיסה בדבש שעושים בצמוקים דהוי כמי פירות עם מים והשיב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי ביין צמוקים שמותר ללוש בהם שכן כתב הרב אבא מארי ז"ל בתשובותיו שמצא בתשובה משם הרב"ה דוראן ז"ל וז"ל על יין צמוקים שהוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצים כי המים שישרו בהם הצמוקים נשתנו מברייתם אח"כ כמו המים של גשמים שנשתנו בתוך הענבים ע"כ והתיר ללוש בדבר מדין ק"ו עכ"ל. ונפקא מינה דלפי גירסא זו שהיא כענבים הוי ראיה גמורה ליין צמוקים וס"ל כסברת הסמ"ג והביא דבריו לפסק הלכה מרן בשולחנו הטהור דאפי' לכתחילה נוהגים לתת מים משעת הבציר כדי להתיר ניצוק בכלי הגוי ואעפ"כ אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים קודם שלשו העיסה. וכתב הרב הגדול מהרי"ט ז"ל וז"ל והאי דקא' הואיל וכבר נתבטלו המים שנתבטלו המים מתורת מים לא מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו ע"י התירוש ונשתנו מברייתם ונעשה הכל יין עכ"ל וכיון שכן אתי שפיר מה שמדמה הרב"ה ז"ל יין צמוקים למים שמערבים בענבים דמותר ללוש בהם את העיסה אף שהן מרובים כן יין צמוקים מותר ללוש בהם מטעמא שכבר נהפכו המים ליין ונשתנו ברייתם. אבל לסברת הרשב"ץ ז"ל שאומר שטעם ההתר ביין צמוקים הוא מפני שדומה למי גשמים שנשתנו בעבים אכתי לא אתברר לנא איך הוא דומה הך דיין צמוקים למי גשמים שנשתנו בעבים. הרי מבורר הדבר שלפי סברת אבירי הרועים כסא של ד' רגלים ה"ה הרשב"ץ והרב"ה דוראן מכח הקודמים ואחריהם אב ובנו גדולי ישראל כולם פה א' הסכימה דעתם דעת עליון דיין צמוקים הוי יין גמור כיין של ענבים ומותר ללוש בהם מצה בפסח.
8
ט׳ברם חזינא איש האלקים עולה מהבניים ה"ה הרב הגדול מוהריק"ש שגמגם בדבר וכמדומה שדעתו להחמי' ביין צמוקים שלא ללוש בהם מצה וז"ל עפ"י זה כתבתי ללוש העיסה ביין צמוקים אפי' למי שנהג בארצו כדעת המחמיר במי פירות עם מים וזה מב' טעמים הא' כי המים שנותנים בצמוקים מתבטל טעמם והב' שאין זה ממש מה שנהג כדברי המחמיר שלא ללוש מי פירות עם מים שוב מצאתי שכתב בס' בדק הבית בשם הרשב"ץ וז"ל יין צמוקים הוא כיין ענבים לענין מי פירו' שאין מחמיצים כי המים שישרו בהם הצמוקי' נשתנו מברייתם אחר שנשרו בהן הצמוקים כמים של גשמים שנשתנו בתוך העבים ע"כ לשון הרשב"ץ ז"ל ואין זה כדאי להתיר בלי שמירה כלל מחימוץ כמו במי פירות לבד ע"כ דברי מוהריק"ש ז"ל מכלל דבריו שמוהריק"ש עושה כעין פשרה ומודה במקצת הוא שמותר ללוש מצה ביין צמוקים כס' הפוסקים הנז' וחולק במקצת עם הרבנים הנז' שאינו דומה דמיון גמור יין צמוקים ליין ענבים שהלש ביין ענבים אינה צריכה שימור לכ"ע והלש ביין צמוקים כתב הרב שצריכה העיסה שמור וזה מורה באצבע שחולק עם הרבנים הנז' בזה. אמור מעתה מי הוא זה אשר יערב לבו לחלוק עם הרב הגדול מוהריק"ש הוא הדבר אשר כתבתי בתחילת דברי בענין כזה צריך דעת שלישי המכרעת ויבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ומילתא כדנא לא איתי בי אחרי כותבי האלקים אינה לידי ס' גינת ורדים שחיבר הרב המובהק שמו נודע בשערים כמהר"ר אברהם הלוי זלה"ה בח' א"ח כלל ד' סי' ט' שנשאל אם מותר ללוש מצה בשכר היוצא משריית הצמוקים וכתב בסוף התשובה וז"ל והואיל ובא לידינו דין זה דמי צמוקים לא יפטר ממנו בלא לינה בעומקא של הלכה הרב מרן בשולחנו ס' תס"ב התיר ללוש ביין של ענבים אע"פ שאי אפשר להם בלא תערובת מים בשעת הבציר הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה וע"ד זה הגיה מוהריק"ש ז"ל וז"ל כו' והעתיק כל דברי מוהריק"ש עם דברי הרשב"ץ כמש"ל וכתב הרב ז"ל על דברי מוהריק"ש וז"ל ולע"ד אין דבריו ז"ל מחוורים ותרי טעמי דיהיב להתיר תרווייהו פרכי אינון כי לטעם הראשון הנה כל מים ששורין עתה מי פירות לפנינו מתבטל מיד טעם המים וחוזר להיות כטעם הפירות ממש וא"כ בטלת כל דין מי פירות עם מים ומה שהקלו במים שנותנים בשעת הבציר הוא להיותו דבר מועט מאד בערך היין ולפי מיעוטו ושרוייו בטל כחו ואינו פועל פעולתו בעיסה ודכוותא כתב הר"ן וכו' יע"ש וא"כ אין ללמוד מכאן קולה ליין צמוקים ששפעת מים תכסנו עכ"ל.
9
י׳ואני בעניותי דן לפניו בקרקע כשנדקדק היטב בדברי הרב ז"ל שאין כונתו לומר על שריית הפירות עצמן במים כי אם על שריית מי פירות עם מים כדמיון הדבש וכיוצא ששורים אותם במים ותכף ומיד נותן טעם במים בשעתו. מ"מ נראה לע"ד דאין זה דומה לשריית צמוקים כי הדבש וכיוצא אינו נעשה מכח המים אלא שנתק ונמס כהמס דונג מפני אש ולכן אף שמתבטל טעם המים וחוזר להיות כטעם הפירות ממש כיון שלא בא דבר זה מכח המים אינו מתבטל כח המים ונעשה בריה אחרת אלא שמחפשת טעם מי פירות במים אבל כח המים כדקאי קאי וכן הרב הנז' בעצמו כתב כן על דברי הרשב"ץ דכ"ע מודו שאינן משנים טבע המים שנשרו בהם מי פירות משא"כ כששורין הפירות עצמן במים ג' או ד' ימים שאז כח המים מתגבר ונכנס בפרי ומוציא כל טעמו וממשו ואז ודאי חוזר המים להיות כפרי עצמו ודומה שרייה זו לבישול שמכח האש ורתיחת המים מוציאים כל טעם הפרי וממשו ודבר זה נראה לעין כל כששורין צמוקים במים אינו נותן תכף ומיד טעם במים כי אם אחר ג' או ד' ימים שמתחממים המים ומתחילין להרתיח ומכח הרתיחה חוזר המים ומתבטל ונעשה יין ומשכר להם השותה ממנו הא קמן שנעשו המים בריה אחרת ודי בזה ובנדון הרב ז"ל לא דברו הפוסקים דבההיא ודאי אם שרה מי פירות עם מים הגם שחזר המים להיות כטעם הפרי בנדון כזה ודאי מודים כולהו רברוותא דדיינינן ליה כדין מי פירות עם מים ואסור ללוש בהם מצה מטעמא דכתיבנא לעיל ובזה נסתרו דברי הרב ז"ל ממ"ש וא"כ בטלת כל דין מי פירות עם מים ודוק.
10
י״אעוד כתב הרב הנז' וז"ל ומה שהקלו במים שנותנים בעת הבציר הוא להיותו דבר מועט מאד בערך היין ולפי מיעוטו ושרוייו בטל כחו ואינו פועל פעולתו בעיסה ע"כ. וכמדומה שהרב לא השגיח בדברי הרב הגדול מוהרי"ט ז"ל שכתב על דברים הללו שמוצאם מדברי הסמ"ג ז"ל וז"ל והאי דקאמר הואיל וכבר נתבטלו המים שנתבטלו המים מתורת מים לא מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין עכ"ל הא קמן דהוא הפך דברי הרב ז"ל ואין ספק שהרב לא שלטה עינו באותה שעה בדברי מוהרי"ט לפי שאח"כ זוכר דברי המבי"ט ודברי בנו מוהרי"ט ז"ל וכיון שכן עמד טעמו שהרב מוריק"ש זכי ממה דיש ללמוד מטעם זה קולה ליין צמוקים אף ששפעת מים תכנסנו וטעמו של הרב הנז' ז"ל הוא דפרכיה ולא טעם הרב מוהריק"ש ז"ל. גם הניף את ידו לסתור טעם השני שכתב מוהריק"ש וכתב ולטעם הב' כו' יע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו ולכן איני מאריך טירחא להעתיק דבריו ולהקשות על דבריו כפי הנראה לע"ד. רק אפרש טעם הב' שכתב מוהריק"ש כפי קוצר השגתי ואח"כ יראה הרואה שאין מקום לסתירתו הנה מוהריק"ש כתב עוד טעם ב' וז"ל וה"נ שאין זה ממש מה שנהג כדברי המחמיר שלא ללוש במי פירות עם מים כונתו לומר שאף שנהג במקומו כדברי המחמיר שלא ללוש במי פירות עם מים אפ"ה ס"ל דביין צמוקים שרי ללוש והטעם שמעולם לא עלה על לב אדם לומר שמפני שאסור ללוש מצה עם מי פירות ומים מפני זה יהיה אסור ללוש ביין צמוקים והטעם דיין צמוקים יין גמור הוא ואינו נכנס בסוג מי פירות עם מים ומעולם אמרינן אפי' במקומו לא נהגו לאסור ללוש מצה ביין צמוקים אף שנהגו כדברי המחמיר שלא ללוש מי פירות עם מים זה נ"ל כונת מוהריק"ש וממנו תראה שאין מקום לסתירת הרב ז"ל. גם לא השיב ידו מבלע טעם נכון שכתב הרשב"ץ ז"ל שהוא מכת הקודמים אשר רוח ה' נוצצה בם וז"ל ודברי הרשב"ץ לא מצאתי בהם טעם שזה שמביא ראייה לדבריו ממי גשמים שהם מלוחים ונשתנו בעבים אמרי אינשי גבר דמרי אקרא נקרא הא גברא והא מארי והא קרא ולא נקרא, שאנו רואים ששאר מי פירות ששורין אותם במים כולי עלמא מודו בהו שאינן משנים טבע המים וא"כ מה ראו על ככה ומה הגיע עליהן לצמוקים שנתרבה בהן לשנות טבע המים שנשרו בהם לטבע אחר ע"כ. וכבר כתבתי למעלה טעם נכון לחלק בין מי פירות שנשרו במים לצמוקים שנשרו במים כנז"ל יע"ש ובמה שכתבתי למעלה יספיק לסתירה זו שאינה סתירה מעליא.
11
י״בעוד כתב הרב וז"ל ומי יערב לבו ללמוד מעשה הדיוט ממעשה ה' הגדול והנורא ומי ידמהו וישוה לעשות כמעשהו ובכח שהטביע בעליונים וכי מפני שנתן כח בעבים לשנות את המים המלוחים למתוקים יהיה ג"כ כח זה בידינו מסור לשנות טבעם של מים ע"י שנתן בהם צמוקים כו' ע"כ. ואני אומר שלו הונח שמעולם לא שמע או לא ידע איך מוצאין שמן מן השומשומין שאחר שנותנים אותם ברחיים שלהם מוצאים מה שמתמצה ברחיים מן השומשמין הנקרא בכל לשון טחינה ואח"כ נותנים עליו כד אחר של מים ומוצאים כד אחד של שמן שומשמין כללו של דבר כי כפי השיעור שנותנים מים מוצאין שמן. הרי שנתן ה' כח ביד בני אדם לשנות המים מברייתם שהרי אם יתנו בתוך המים פתילה אפי' כקורת בית הבד אינה דולקת כלל וכשיתנו פתילה דקה מן הדקה בכלי אחד ויניחו מעט ממים הללו שנהפכו לשמן מדליק ומאיר לעולם כולו נמצא שיש כח ביד האדם לשנות המים ברגע אחד ולעשותם בריה אחרת ככח שנתן ה' בעבים לשנות את המים אם במונח לא ידע מזה. היתכן שמעולם לא בא בפיו יין צמוקים וראה שיין הצמוקים משכר כשישתה האדם אוק' אחת או למרבה ב' אוקיות ואלו אם ישתה האדם כד אחד מלא מים אינו משכר כלל זה אי אפשר שלא ידע ג"כ וא"כ הרי הדבר ברור כשמש שהצמוקים נדמו למים להשתנות מברייתם ע"י אדם ואין דבריו אלו אלא דברי תימה. עוד כתב הרב ובר מן דין אין כח במתיקות המים המלוחים ע"י העבים כי כשיורדים העבים לים הם שואפים וקולטים מלחות ממי הים מאמצעות שאיפה זו מתמתקים המים המלוחים ככסוי ע"ג קדרה שקולטת את זיעתה והולכי ימים כשיכלו המים המתוקי' יע"ש. ידיעה זו איני מכיר בה כדי להשיב עליה שאפשר שהדבר נתגלה לו ע"י מגיד או מלאך או שדבר עם העבים עד שבא בכחו זה לדחות דברי הרשב"ץ ז"ל. עוד כתב המבי"ט בתשובותיו סי' רנ"ב הביא את דברי הרשב"ץ ותלה להו כפי שאמרו בפ' המוכר יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר יין מזוג לא יביא ואם הביא פסול משמע דיין צמוקים אינו מזוג ע"כ והרב יוסף בנו הביא את דבריו בטור א"ח ח"ב ולע"ד אין מכאן ראיה כו'. וכבר כתבתי כי התשו' שהביא המבי"ט ובנו ז"ל אינה תשובת הרשב"ץ כי אם תשובת הרב"ה דוראן ז"ל וכלפי מה שהביא ראיה הרב"ה דוראן ליין צמוקים מהך דמים שנותנים בענבים שמשתנה ברייתו ע"י הענבים ונעשה הכל יין גמור ועל זה הביא ראיה הרב המבי"ט ותלה להו כפי מההיא דיין מזוג דפסול ופי' דבריו דאי חשבינן להו יין צמוקי' כדין מי פירות עם מים א"כ הוי דומה ליין מזוג וא"כ איך הכשירו בש"ס ביין צמוקים בדיעבד וביין מזוג פסלו להו הש"ס לנסכים ואפי' בדיעבד דהא יין צמוקים לפי דעת הרב"ה דוראן הוי כיין מזוג מדהביא ראיה מהמים שנשתנו בענבים דדומה ליין מזוג ואפ"ה כשר כאשר כתבתי למעלה שכן דעת הסמ"ג ז"ל באופן שאין ראיה זו שהביא המבי"ט שייכא אלא לדברי הרב"ה דוראן וכדכתיבנא אך לתשובת הרשב"ץ אין זו ראיה גמורה שהוא תלה הענין במי גשמים המשתנים בעבים אך הרב הנז' חשב שהמבי"ט קאי על ההיא תשובה דהרשב"ץ ולכן נתעצם לסתור את ראייתו ואין הדבר כן כמ"ש ודי בזה להפיץ ולהדיח סתירת הרב על דברי המבי"ט וראייתו שהביא להרב"ה דוראן ודוק. עוד כתב וז"ל וראיתי קצת מן המורים שנשאלים על דברת יין צמוקים פה מצרים מיד מורים להתר עפ"י הוראת מוהריק"ש ז"ל שרוב מנהג ארץ מצרים עפ"י הוראותיו ולא יפה הם עושין אפי' לסברת מוהריק"ש כי הרב מוהריק"ש ז"ל לא נתן בהם היתר מוחלט לדונם כמי פירות לגמרי רק שהצריך לעשות להם שמירה מחימוץ שעושה כעין פשרה וכדין מים גמורים כו' יע"ש. ואני אומר האמת אתו לפום ראיית דברי מוהריק"ש ז"ל.
12
י״גאמנם למעיין היטב בדברי מוהריק"ש יכול הוא להסכים דבריו עם דברי הרבנים הנז"ל שמתירים ללוש במי צמוקים בלתי שמירה כלל כדין הלש במי ענבים והוא כי מה שכתב סוף דבריו אחר שהביא תשובת הרשב"ץ וז"ל ואין זה כדאי להתיר בלי שמירה מחימוץ כמו במי פירות לבד. אפשר לומר דקאי על דברי הרשב"ץ וראייתו שהביא מהמים שנשתנים בעבים ועל ראיה זו כתב שאין טעם זה של הרשב"ץ להתיר בלי שמירה כיון שטעמו אינו ברור לנו כ"כ אך לפי ב' טעמים שהביא מוהריק"ש מקדמת דנא מספיק להתיר ללוש ביין צמוקים בלי שמירה כלל לפי שכבר נתבטל טעם המים ומצורף ג"כ לטעם הב' ונוסף ג"כ טעם הרשב"ץ ברם אילו לא נמצא טעם לדבר כי אם טעם הרשב"ץ לא היה כדאי טעם זה לבדו להתיר ללוש ביין צמוקים בלתי שמירה וכיון שכן הוא מי שהורה להתיר בדברי מוהריק"ש יפה הורה כנ"ל. ומכח סתירותיו הסכים הרב הנז' להחמי' שלא ללוש מצה ביין צמוקים כלל כאשר יראה הרואה בדבריו יע"ש.
13
י״דומסקנא דמילתא נראה לדעתי דעת הדיו' דלמאי שנסתפק השואל לענין רבוי המים הנה כבר כתבתי למעלה בס"א משם הרב הגדול כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה שהסכימה דעתו דעת עליון דאף אם הרבה מים יותר מכשיעור אפ"ה יין גמור הוי לענין יין נסך ומשמע דהוא הדין לכל שאר מילין וכן נראה שכן דעת כל הפוסקים מדסתמו דבריהם כמש"ל וכיון שכן הוא לא שנה אם נתן מים בשיעור או יותר מכשיעור יין גמור הוי גם בנדון דידן אין קפידא בדבר ואין להסתפק עוד בזה אלא דמשום חומרא דחמץ טוב ויישר הוא שלא להגיד דבר זה למוכרי היין אלא אדרבא להחמיר עליהן שלא יתנו מים על הצמוקים כי אם דוקא כשיעור ולא יותר משום סייג ופרישות. אך אם יש להסתפק הוא לענין הזמן שהיא שנויה במחלוקת דלדעת הרב הגדול מוהרי"ל ן' חביב די בשעברו עליהן ארבעה ימים ומשם ואילך יין גמור הוי ולדעת הרב מוהרדב"ז אפי' אם עברו הרבה ימים לא סגי עד דמשכר וכיון שדבר זה תלוי במחלוקת ואין בידינו כח להכריע אין לנו לילך אלא אחר המחמיר בדבר שהוא דעת הרדב"ז דבאיסור חמץ דהוי איסור תורה ודאי יש לנו ללכת אחר המחמיר ואינו נקרא יין גמור עד שיגיע לשיעור המשכר ולכן צריך להודיע למוכרי יין זה שיניחו הצמוקים שרויים במים לפחות חמשה עשר יום וימשכו אותם מן הצמוקים ויניחו אותו חמשה ימים אחרים עד שיתחמם ויהיה ראוי לשכר ואז ודאי הוי יין גמור לכ"ע בלי ספק בהא סלקינן ובהא נחתינן לענין הלכה דכיון דחזינן להנהו רברוותא דסבר בפשטות דמותר ללוש מצה ביין צמוקים וגם הרב פרי חדש בא"ח בה' פסח סי' תס"ב הביא דברי הרבני' בלי שום חולק וגם הרב מוהריק"ש כבר כתבנו שיכולין אנו לפרש דבריו באופן המסכים לדעת הרבנים הנז' כוותייהו נקטינן וא"כ קם דינא דמותר ללוש מצה ביין צמוקים לדעת כל הרבנים הנזכרים ואף שאין כן דעת הרב בעל גינת ורדים כבר כתבתי למעלה שסתרותיו אינם חזקים כ"כ לסתור דברי הרבנים לפי קוצר השגתי והדבר תלוי בחסרוני וככולהו הנך רברוותא נקטינן אך בתנאי הנז"ל שצריך שיהיו הצמוקים שרויים עשרים יום כנז"ל ושלא יתנו מים יותר מכשיעור כנז"ל ודי בזה וכל מה שכתבתי הוא להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בדבר גדולי ההוראה ולהם משפט הגאולה וה' יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין עד כאן השיגה דעתי הצעיר עבד נרצע ליודעי דת ודין החותם בסדר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. והרציתי דברים הללו לפני מר גיסי ה"י ונשא ונתן בהם ומצא בס' שולחן מלכים מכתיבת יד ונמצא כתוב שבימי מרן מהרי"ק ז"ל נפל מחלוקת ע"ד זה בגדולי הדור ורבו האוסרים על המתירין ושרפו כל המצות שלשו ביין צמוקים ועפ"ז עלתה הסכמתו ג"כ לאסור וכן נעשה מעשה והכריזו בב"ה שלא ללוש ביין צמוקים כהסכמת רוב ת"ח הנמצאים וצור ישראל יצילנו משגיאות כמאמר נז"י שגיאות מי יבין הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
14