אגרא דכלה, לך לךAgra DeKala, Lech Lecha

א׳יב (א) ויאמר (בראשית יב א). אמירה בלשון רכה ובחשאי, כי טירון היה לנבואה עדיין:

ב׳ויאמר ה' אל אברהם (בראשית יב א). יש לרמז בתורה הק' שנרמז בה שיעור הימים אשר היתה אמירת הש"י בעולם דהיינו התגלות הנבואה, עד שגרמו העונות שנסתם כל חזון. והנה הק' הרוקח ז"ל קחשיב משנולד יצחק עד סוף "מלאכי, "אלף ת"ה שנים. והנה כתוב אצלינו בפסוק (תהלים קיט ד) "אתה צוית פקודיך וכו', כמנין אל"ף ת"ה (בהחזרת האלף לאלף). והנה אברהם לא קחשיב להיות בו עדיין זוהמת ישמעאל, לא היה מראה הנבואה בשלימות, והגם שביצחק היה גם כן זוהמת עשו, עם כל זה כיון שנימול לח' נתקטנה הזוהמא, והא ראיה שיצא גם מעשו גוף קדוש וכלי מוכשר לנבואה, דהיינו עובדיה שהיה גר אדומי כנ"ל (עיין סנהדרין ל"ט ע"ב). והנה אפשר להחשב שלימות הנבואה גם כן מימות אברהם, מעת שפירשה ממנו זוהמת ישמעאל, דהיינו מעת שנתעברה הגר שהיה אז אברהם בן פ"ה שנים והוכן לו פה לנבואה, וכפי זה יעלה מספר ימי הנבואה "אלף ת"ך שנים, אל תירא כי את"ך אני (ישעיה מג ה). והנה נרמז זה בכאן "ויאמר ה' אל "אברם, ר"ל האמירה מהש"י היה בעולם כפי חשבון החיבור אותיות שם "הויה עם אברם כזה יהוה אברם, ותצטרף בזה י' פעמים א', ה' פעמים ב', ו' פעמים ר', ה' פעמים ם', סך הכל יעלה מספר אלף ת"ך, ונרמז זה בהתחלת ראש יחוסנו אחד היה אברהם. נ"ל:

ג׳בפסוק הזה יש לרמז רמז מופלג בדרכי המוסר, לבל יהיה אדם להוט אחרי סיבות מסובבות להמציא פרנסתו, רק איזה סיבת שתזדמן לו יבטח בשם ד' וישען באלקיו הממציא לו הסיבה, ולא יאמר כחי ועוצם ידי ורוב השתדלות בסיבות המה היו בעוזרי. והנה דבר כזה יקרא עובד עבודה זרה בטהרה (עיין ע"ז ח' ע"א), שמשים משען ומשענה לאיזה סיבה מסיבות, ודבר זה גורם לבטל עבודת הבורא ית"ש, כי מחשבתו דבוקה תמיד ומשוטטת בהבלי עולם, ומחשב תמיד בסיבות להמציא פרנסתו ומחייתו וצרכיו, מה שאין כן הבוטח בהש"י תנוח נפשו וינוחו רעיוניו ויסיר מדעתו אהבת העולם ותענוגיו, כי ישער בדעתו שלא יוסיף ולא יגרע במחשבתו ורעיוניו, רק הכל יהיה כפי גזירת הבורא, על כן יסיר דאגת העולם מלבו. וזה מ"ש המלך החכם (משלי יט כא) "רבות "מחשבות "בלב "איש, (ר"ל האדם בסכלותו רבות מחשבותיו להשתדל בסיבות להמציא לעצמם אהבת העולם, דהיינו עושר וכבוד ולריק יגעו, כי לא יוסיפו ולא יגרעו בעבודתם דבר, רק) "ועצת ד' "היא "תקום, על ידי איזה סיבה שיזמין לו הבורא גדולה או קטנה. וזה נרמז בכאן התורה הק' "ויאמר "ה' "אל "אברם, "אברם נקרא השכל מוח החמה א"ב ר"ם, שהחכמה נקרא א"ב והוא ר"ם ששוכן ברום הגוף במוח, והמשכיל יבין עד היכן הדברים מגיעין, (כי יציבא מילתא בסוד חכמי האמת שהחכמ"ה נקרא "אב "לאבהן), ולרמז הזה אבר"ם ר"ת "רבות "מחשבות "בלב "איש, אזי הש"י ב"ה אומר להשכל שבאדם הנשפע מחכמה עליונה "לך "לך "מארצך, היינו ארציותך שאתה דבוק בהן היינו אהבת הממון והתענוגים, "וממולדתך אהבת התולדה כי אם לרצון הבורא, "ומבית "אביך אהבת היחוס והכבוד, מכל זה תסיר מחשבתך ולא ישוטטו רעיונך בזה לרדוף אחרי סיבות מועילות לזה, כי לא תוסיף ולא תגרע בעבודתך שום דבר, רק "אל "הארץ "אשר "אראך, ר"ל איזה סיבה בארציות אזמין לך, בזה תעסוק על פי התורה אך הורתיך, והבן כי קצרתי:

ד׳(בראשית יב א) לך לך. יש לפרש כפשוטו "לך אליך, דהיינו למחשבתך, כמ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) שהיה אברהם שוקל בדעתו על פי שכלו והשגתו כל כח וכח של כל ארץ וארץ, וכשבא בשכלו לשקול בפלס כח של ארץ ישראל, לא היה יכול להשיג שהוא כח על כל הכחות וסיבת כל הסיבות, אזי היה משתוקק להאור הנכסף הזה, והיה דבוק במחשבתו בהאור הנערב הלז, אימתי אזכה להתוודע ולהגלות לי איזה התגלות. וז"ש לו הש"י "לך "לך, ר"ל לעצמך ולמחשבתך, אל הארץ אשר אראך, כי שם תזכה לאיזה התגלות, כענין שנאמר שם (בראשית יב ז) וירא ד' אל אברהם:

ה׳או יאמר לך לך. תלך אליך ולעצמך, כי אמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ו) עשה לך "רב, וצריך לרדוף ולכתת רגליו מעיר לעיר אחר הרב שזוכה ללמוד ממנו, ואברהם אבינו לא היה לו רב, רק שני כליותיו היו נובעות כמין שני רבנים (ב"ר פס"א א'). וז"ש הש"י אל אברם דייקא, שהוא מיוחד בדבר שלמד מעצמו, לך לך מעצמך "אל "הארץ "אשר "אראך, ושם יהיו כליותיך נובעות יותר, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב):

ו׳או יאמר לך לך (בראשית יב א). תלך אליך. על פי מה שאמרו רז"ל (נדרים ל"ב ע"ב) "התהלך "לפני "והיה "תמים, (בראשית יז א), שעד עכשיו היה שמך "אברם, מנין רמ"ג איברים שהן ברשותו של אדם וחמשה איברים אינם ברשותו, וחמשה איברים אלו הם ב' עינים ב' אזנים ראש הגויה, (ולרש"י ז"ל שיטה אחרת), וכהיום אוסיף לך ה', ויהיו גם הה' איברים ברשותך. ממוצא דבר נדע כי חמשה אברים אינם ברשותו של אדם, והאדם צריך לעשות מה שיש בידו וברשותו, דהיינו לקדש רמ"ג איברין שהם ברשותו, והש"י יעשה אחר כך את שלו וימסור בידו הה' איברים. וז"ש לו הש"י לאברהם, וכן נוכל לפרש שאומר זה הש"י לכל אחד מנשמת ישראל המכונה בשם "אברם כמו שמבואר בזוהר הק' (זו"ח לך מ' ע"ב), לך לך לשמך, דהיינו עשה (עתה)[אתה] על כל פנים כאשר תמצא ידך לקדש רמ"ג איברים כמנין שמך "אברם, ואני אעשה אחר כך את שלי. לזה אמר אחר כך אל הארץ אשר אראך, ר"ל ה' ארץ, ר"ל ה' ארציות אשר אני אראך שעלי מוטל הדבר, נ"ל:

ז׳"מארצך "וממולדתך "ומבית "אביך. הקושיא מפורסמת דמקודם יתכן היציאה ממולידיו ומבית אביו, ואחר כך מכל הארץ. ועל פי מה שדרשו בזוהר הק' (זו"ח לך מ' ע"ב) על הנשמה, יתכן שפיר. והנה ג' סוגי חומריות ועכירות יש לאדם. א', מה שנתהווה על ידי מעשיו ועל ידי התעסקו בתענוגי הבלי העולם במותרות, דהיינו מאכל ומשתה ומשגל אשר לא לד' המה, ויקנה מזה עכיריות החומר וזוהמא המונע להאיר בו אור ד'. והב', הוא עכיריות הזוהמא שנמשך לו בתולדה ממולידיו שהן אביו ואמו, דלא כוונו עשות כהוגן וכשורה רק למלאות תאוותם. והג', הוא עביות ועכיריות שנקנה לאדם על ידי משפחתו ובית אביו שמגודל ביניהם מקטנותו, ויראה בעיניהם מדות הרעות לא ראי זה כראי זה, דהיינו גובה וגאון והתפארות וקמצנות וכעס וכדומה, ולהיות שרואה כל זה מקטנותו נעשו המדות קנין בנפשו. והש"י ברוב רחמיו מייעץ להנשמה, שבתחילה תלך ותפרש את עצמך מעכירת שהקנה הוא לעצמו וחבל בגופו על התעסקו במותרות תענוגי עולם והבליו, אשר על ידי זה נתגשם גופו מאוד, ומזה העכיריות צריך לפרוש מקודם, כי לו משפט הבכורה בפרישות, כי הנה הוא בעצמו היה בעוכריו. וזה יאמר "לך "לך "מארצך, מארצותיך שאתה בעצמך נתגשמת בארציות, ואחר כך "וממולדתך, היינו לשבר החומריות הנתהווה לו בעת ההולדה בבלתי התכונת אביו ואמו לקיים מצות בוראם רק למלאות תאות הבהמיות, ואחר כך "ומבית "אביך, הן מדת משפחתו ובית אביו, והבן. ולזה יאמר אחר כך כשתקיים כל הנ"ל, אזי "אל "הארץ, ר"ל תלך לדבק את עצמך בהארץ עליונה "מלכות "שמים "תשובה תתאה, ומשם "אשר "אראך, אש"ר היא בחינת בינ"ה המאשרינו "תשובה "עילאה, הדביקות הנפלא בחיי החיים:

ח׳ויאמר עוד אש"ר (בראשית יב א). ר"ת "ששים "רבוא "אותיות. שאראך ששים רבוא אותיות התורה, ותזכה לרזין דאורייתא. הנה גם לפי הפשט דמדבר באברהם יצדק לדרך זה, דהנה כל הנשמות היו כלולים באדם הראשון, ועל ידי חטאו נפגמו כולם ושלטו בהם הקליפות, ובכל עת הצדיקים בכל דור ודור מוציאים בלעם מפיהם, דהיינו שלוקחים מרשותם נשמות קדושות על ידי כוונתם הטהורה בעת זווגם. והנה כתב האר"י ז"ל כשישנו תחת הקליפות איזה נשמה גדולת הערך מאוד והן נהנין ממנה ביותר, אזי יראים שלא יבוא איזה צדיק ויקחה מהם בעל כרחיהם, על כן כשרואים הקליפות איזה מקום עכור זווג בלתי טהור, אזי מניחין הנשמה הגדולה היקרה אשר היא חבויה ביניהם ליכנס למקום העכור הלז, כדי שתתעכר ביותר בהלביש אותה בגדים צואים גוף עב ועכור, ועל ידי זה תשאר תחת ידיהם. ומאוד עמקו מחשבות הצור תם, אזי הוא ית' ברוב רחמיו וחסדיו מאיר אחר כך לנשמה ומעוררה באיתערותא דלעילא, ועל ידי כך מתברת גזיזין דפרזלא ומדבקת עצמה בהש"י. כל הדברים האלה וככל החזיון הזה אירע לנשמת אברהם אבינו, עד שהיה מקובל לרז"ל שתרח בעל נדה, והבן. ואמר הש"י לנביאו (ישעיה מא ב) בהודעת רוב רחמיו לישראל, מי העיר ממזרח צד"ק, דקאי על אברהם כנודע (ב"ב ט"ו ע"א). והנה וודאי על ידי זה העכירות קונה עביות וגסות, וצריכה הנשמה לשבור אלו הלבושים. וזה יאמר לאברהם לך "מארצך, היינו עצם ארציותך מאדם קדמאה שנברא מהארץ, ואחר כך "ממולדתך הם אביך ואמך, ביום הולדת אותך בפועל מגונה ובזמן בלתי טהור, ואחר כך "מבית "אביך ממשפחתך וכנ"ל. או "ממולדתך קאי על תולדות הזרעת האב בכוונה בלתי נכונה, "ומבית "אביך קאי על האם שהיא "בית "אביו, כמו שאמר ר' יוסי מעולם מעולם לא קראתי וכו', אלא לאשתי ביתי וכו' (שבת קי"ח ע"ב):

ט׳(העתקה מכתב יד) ויאמר ד' אל אברם וכו'. (בראשית יב א). הנה הספיקות הם בפסוק. א', אומרו ל"ך ל"ך כנודע. ב', אומרו מארצך קודם אמירת וממולדתך, והוא בהיפוך כנודע. ג', אל הארץ אשר אראך, ולא הראה לו תיכף. ואחשוב דהנה דרך התורה כך הוא, שמרמזת במעשה אשר נעשה סיפור ורמז מושכל לכל כי נצחית הוא. ונאמר כי אבר"ם ירמז לבעל תשובה העושה תשובה עילאה בחכמה נפלאה, לבל ישומם ולבל יודעו מעשיו רק בינו לבין קונו, ואם נפשך חשקה בתורה, התבונן מ"ש הרב הקדוש בספר תולדות יעקב יוסף, אבר"ם רמז ליסודות אבא ואימא אב"ר בתוך מ"ם סתומה, ממילא התבונן מי שעושה תשובה עילאה יעשה בחכמתו. והנה זכור תזכור מ"ש הרמב"ם שהשוטה המענה את גופו מבלי טעם וגזירה, וחושב שהשי"ת שונא את הגופות וזה אינו תשובה, [הן אמת שחז"ל נתנו קצבה כמה מן הסגופים לכל חטא ועון, זה סגופים לתשובה להתם פשע, אבל זה אינו התחלת התשובה ועיקרה. ועיקרה היא להתבונן בגדולתו ית' ובשפלותו, ויתמרמר לבו בקרבו האיך הכעיס את הבורא כל, ועל כל פרט ופרט יתודה לפני הבורא עולם, ויקבל על עצמו בחרטה גמורה שלא יחזור בהם ולא ישוב עוד להכעיסו, וירגיל את עצמו בעבודת הבורא ויראתו על פניו, ולא יפרוש את עצמו מן העולם מכל וכל כי השי"ת לא יחפוץ בהמית את גופו, רק כאשר ישקול מעשה התשובה הכל בחכמה, הנה השי"ת ידריכהו במעגלי צדק האיך יקיים כל הכתוב בספרי הצדיקים מנין התעניות והסגופים להתם פשע, והבן הש"י יהיה בעזרנו]. וז"ש ויאמר ד' אל אבר"ם הבעל תשובה הנ"ל, לך ל"ך, ר"ל הליכתך תהיה אצלך, ולא תרחוק את עצמך מכל וכל מעניני גופך הצריכים בהכרח בטבע הבריאה, רק שתלך מארצ"ך ר"ל ארציות אכילה ושתיה שלך שהיה עד עתה נקרא ארצ"ך שעסקת בהם לצרכך למלאות תאותך, וממולדת"ך היינו גם כן שאינך צריך להפריש את עצמך מלהוליד בדומה, כי בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא ו, עיין יבמות ס"ב ע"ב), רק וממולדת"ך שלא יהיה נקרא מולדת שלך לצרכ"ך ולתאותך. ומבית אבי"ך, וכן אינך צריך להשתומם ולישב בדד במערות וצורים, רק שלא תשב בית אביך, שלא תחשוב כמקום שהוא שלך הבתי בורניות ולך יאתה כבוד, אבל תוכל להשתמש מכל הנ"ל אל הארץ אשר אראך, תוכל להשתמש עם כל הארציות הנ"ל באופן הנאות לעבודתו ית' והוא ינחך במעגלי צדק. השי"ת יורנו דרך האמת לשוב אליו באהבה:

י׳וירמוז עוד ויאמר ד' אל אבר"ם (בראשית יב א). הנה הש"י נתן חכמ"ה ובינ"ה באדם, היינו שעל ידי שכל שנופל במחשבתו, מתבונן בו עוד מושכלות וממציא שכל מהמושכל כבר, ועל ידי החכמה ובינה שבאדם הוא מתבונן בכל החכמות שבעולם כגון חכמת הטבע ושארי החכמות. והנה כל החכמות שבעולם [זולת חכמת התורה] הם בחקירת הטבע, אבל המשכיל בחכמת התורה בחכמה ובינה שלו, הנה הוא למעלה מן הטבע, על כן ישראל עם קרובו הוא למעלה מן הטבע, להיותם בני תורה שכולם שמעו בסיני אנכי וכו' (שמות כ ב), על כן נאמר (שמות כג כה) ועבדתם את י' אלקיכם וכו' והסירותי מחלה מקרבך, מבלי בקשת רפואת טבע. וכן בטבע הפרנסה (ויקרא כו ג) אם בחקותי תלכו וכו', ונתנה הארץ פריה וכו', מבלי בקשת תחבולות להשיג שדה שחונה, וכן בכל הענינים. והנה הגם שצותה התורה להנהיג כמנהג דרך ארץ בטבעי, דהיינו חרישה וקצירה (ברכות ל"ה ע"ב), וניתן רשות לרופא לרפאות (ברכות ס' ע"א), הוא הכל בכדי שיהיה מלובש ההשגחה בטבע בכדי שיהיה עולם הנסיון. אבל שום פעולת הטבע לא תפעול בזולת השגחת הבורא, והוא משדד הטבעיים כרצונו ועל ידי תפלת ישראל. והנה הפתאים אשר לבם נפתה אליהם בחכמתם ובינתם הפתיות, (מעולם)[מעלים] בדעתם שרק הוא הכל בטבע, תפח רוחם ונשמתם לא באלה חלק יעקב. ואחד היה אברהם אבינו ע"ה הראשון ראה בטבע המזל שאינו מוליד, ואמר לו הש"י צא וכו', אין מזל לישראל שיכולים לשדד המערכה (שבת קנ"ו ע"א). והנה הטבע ופעולתה לפעמים תלויה במצות, דהיינו שטבע הארץ הזאת להוציא תבואות רבות וזולתה בהיפוך, וכן בענין בריאות יש מיני חולאים ר"ל בארצות מה שאינם בזולתה וכן בתוקף הבריאות, זה אינו לישראל המאמינים בד' ובהשגחתו. מצינו בתורה (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא מאה וכו', קרקע קשה (ב"ר פס"ד ו') אף על פי כן וימצא כו', יש מיני טבע תלוים בהתחדשות מולדות חדשים והשנים, כשיארע מולד במזל הזה יהיה גשם על הארץ, ובהיפוך בהיפוך, גם זה אינו לישראל, ושמואל הנביא יוכיח הלא קציר חטים היום אקרא אל ד' ויתן קולות ומטר (שמואל א' יב יז), וכהנה רבות בכל דור ודור מתפללין ישראל על הגשמים והש"י שומע עתירתם, ואליהו עצר טל ומטר שלש שנים (מלכים א' יב יז), חוני המעגל הורידם כרצונו בכל מיני אופנים כבן המתחטא לפני אביו (תענית י"ט ע"א). ויש מיני טבע תלויים בתולדות אדם, כשנולד אדם בזה המזל יהיה כך וכך, גם זה אין מזל לישראל, צא ולמד מרב נחמן דאמרי כלדאי לאמיה בריך גנבא הוה, שהכירו במזל תולדותו ואמת היה אתם, כדאשכחן המעשה בש"ס (שבת קנ"ו ע"ב), והנה אמו בטוב כוונתה עשתה עטרה לראשו בראשית חכמה יראת ד' ותבין ונתעלה להיות נשיא לישראל, וכהנה בש"ס מברתיה דרבי עקיבא (כתובות ס"ג ע"א), ומהא דשמואל דאכלוה וכו'. ויש טבע תלויה במשפחה הן בעסק הבריאות והן בעסק המדות, שטבע המשפחה בכעס וגיאות וכיוצא אין מן הצורך לראיות, זה גם כן אינו לישראל כי התורה תלמדהו דעת לתקן המדות. וכן בעסק הבריאות, והסירותי מחלה מקרבך כתוב לכל יחיד ויחיד, הגם שהמחלה ח"ו נתונה בקרבך בטבע, הש"י יסירה, [ובזה ידוקדק שהתחיל ברבים וסיים ביחיד]. ובזה יתפרש ויאמר ד' אל אברם, הגם שיתפרש כפשוטו על אבר"ם גם כן, עם כל זה בכל דור ודור יתפרש לכל איש המבין בחכמה ובינה הנקרא אברהם, [עיין מ"ש לעיל למה נקרא שמו אבר"ם]. והנה אם שופט בחכמה ובינה שלו התחייבות הטבע, אזי מאמר השי"ת אליו לך לך מארצ"ך, שלא יתבונן בטבע הארציות, כי ביד השי"ת להוציא פירות מארץ מלוחה לא תשב כאשר תתפלל אליו ותשים אליו לבך. וכן וממולדת"ך היינו שלא תשגיח בשפיטת המולד, וכן בשפיטת יום הולדת אתך כנ"ל. וכן מבית אבי"ך טבע משפחתך בבריאות ומדות, כי להשי"ת הכח והממשלה, ושמא יאמר האומר אם כן למה אתנהג במנהג דרך ארץ בחרישה וזריעה וכיוצא בזה, אל יאמר כן, כי השי"ת חפץ להושיע את האדם על ידי התלבשות הטבע, והוא מזמין הנאות לו על ידי איזה פעולה שהשי"ת מזמין לידו ברצונו הטוב. וז"ש הכתוב אל הארץ אש"ר ארא"ך, אני אראה לך איזה ארציות הנרצה שעל ידה יבא לך מבוקשך. וזה שהתחיל בלך ל"ך, לסברתך שאתה סובר שהנהגה הוא בטבע, אמת כן הוא, אבל באופני השגחה הנרצית לרצונו, והשי"ת משגיח ופועל פעולה בטבע כרצונו, והבן מאוד כי דבר עמוק הוא. (עד כאן מועתק מכתב יד הנ"ל):

י״אואעשך לגוי גדול (בראשית יב ב). כפי הפשט דקאי על אברהם לא יוצדק על היחיד לעשותו גוי גדול, רק הוה ליה למימר ויצא מחלציך גוי גדול. וכפי הדרש (זו"ח לך מ' ע"ב) דקאי על הנשמה לא ידענו כלל פירושו. ונראה דהנה גו"י יכונה למלכותא קדישא שהיא י' זעירא, מקבלת מו' קצוות ומג' ראשונות, יעויין במאורי אור. ותיבת גדו"ל יכונה לזעיר אנפין על שם גדול אדונינו (תהלים קמז ה), כמו שאמרו רז"ל (שוח"ט מזמור מ"ח) אימתי נקרא גדול, כשהוא בעיר אלקינו (תהלים מח ב). וז"ש לאברהם וכפי הדרש להנשמה, שלא תאמר נשמת האדם למה לי כל הצער הזה מעכירות העולם, הלא טוב אז מעתה בהיותי יושבת תחת כסא כבודו ית' קודם רדתי לעולם, ולמה זה מרחם יצאת. וז"ש הש"י כי לא כן הוא, כי הוא צורך גבוה על ידי התעסקך בעשייה הגשמיות במעשה המצות, על ידי זה תפעול במעשיך יחוד גוי גדול, וכל מה שלא יוכלו לפעול כל זה אפילו שרפי מעלה רק ישראל עם קרובו: ואברכך. על ידי היחוד שתגרום למעלה, יבא לך הברכה כנודע: ואגדלה "שמך. הנה זה ודאי לא יצדק כפשוטו, כי מה הנאה יש לצדיק האמיתי מה ששמו הולך ומפארין אותו ויש לו שם בקצה הארץ, הרי עיקר כוונתו להתגדל כבוד שמים. אך צ"ל ואגדלה "שמך, שיכונה שמך בשם גדולה שנעשה אברהם אבינו מרכבה למדת הגדולה והחסד, כנודע אמרם ז"ל בבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הייתי צריך לפעול פעולתי, כי אברהם עמד במקומי. וזהו ואגדלה "שמך, שיהיה שמך "גדולה, כי אתה משמש לפני כמו מדת הגדולה, והבן. וכפי הדרש על הנשמה אמר "ואגדלה "שמך, כי לכל נשמה שיורדת מגבהי מרומים אל הגוף, נלוה אליה בגזירת היוצר נפש הבהמיית מקליפת נוגה כנודע. והנה לכל אדם יש לו שם, הוא השם של הנשמה הקדושה שמזמין הש"י בפי אביו ואמו, ולעומת זה יש לו שם של נפש הבהמיות דס"א על ידי חילופים שונים וצירופים אחרים, כגון משה בקדושה, שמה בסט"א. ע"ר בקדושה, ר"ע בס"א. והנה כשהאדם נמשך אחר נפש הקדושה, אזי זה השם עיקר השם שלו לא יתפרד ממנו גם לאחר פטירתו, ובהפוך כשאדם נמשך ח"ו אחר נפש הבהמיות, אז עיקר השם שלו הוא השם דס"א. והנה בעודו בחיים זוכר השם הקדוש שקראו לו אביו ואמו, אבל לאחר פטירתו שוכח השם הנכבד, על כן מקובל לרז"ל ששואלין לרשע את שמו, והוא שוכח ואינו יודע שום שם שהשם הקדוש נשכח ממנו, והשם דס"א לא שמע מעולם, ולכך אינו יודע להשיב. והוא הסוד שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') שבמצרים לא שינו את שמם, ושמתי מחסום לפי מהנהוג בזמנינו והוא עצת הס"מ, והמשכיל על דבר יירא ויפחד לנפשו היקרה, אשרי מי שלא שינה את שמו הנכבד. והנה הצדיקים הגדולים שמהפכין מר למתוק, ונפש הבהמיות גם כן יתהפך לטוב גמור, אזי גם השני נתהפך לטוב גמור ונתגדל השם. וזהו ואגדלה שמך, וזהו ריוח גדול אל הנשמה, בין והתבונן כי דבר עמוק הוא:

י״באו יאמר ואגדלה שמך (בראשית יב ב). ידוע דתיבת ש"ם בכל מקום יורה על צמצום והתפשטות, כי הוא בגימטריא הוי"ה שד"י, הוי"ה הוא התפשטות, ושד"י הוא צמצום. והנה גם האדם השפל צריך לב' בחינות אלו, כי הנה המשכיל כשיעמיק בגדולת אין סוף ב"ה והאיך בחר לסגולתו בריה קטנה מעוטה בדעת וישימהו למעלה ממלאכים ושרפים, ומסר לו חמד שעשועים תורתו הקדושה, אזי יתלהב לבו מאוד לעבודה עד שתגעל הנפש את הבשר לגודל הקרבות והאהבה לאורו ית' כתשוקת החלק אל הכל, ובקל יוכל להתבטל באורו ית' והיא כלות הנפש, והוא ענין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ד' וימותו (ויקרא טז א), והבן. והש"י לא כן דעתו, רק בעל כרחך אתה חי כל ימי צבאיך אשר נתן לך הש"י להיות לו לעבד, ומוכרח האדם בעבודתו להיות בבחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד) היינו צמצום והתפשטות, כענין שאמרו בברייתא דאברהם אבינו (ספר יצירה) אם רץ לבך שוב לאחור, על כן צריך לעבוד את הש"י "ביראה היינו הצמצום, "ואהבה הוא הקרבות והתפשטות לאורו ית'. וכזה שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב החסיד הקדוש המפורסם נשמתו בגנזי מרומים כק"ש מוהר"ר מנחם מענדיל מק"ק רימאנוב זצל"ה על ענין הבטחתו ית' לאבינו אברהם (בראשית כב יז) ושמתי את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. שהקשה כבוד אדמו"ר זצלה"ה כיון שהבטיחו שיהיה זרעו ככוכבי השמים, שהוא מעלה היותר נכבדת הן בכמות הן באיכות הן במהות, למה הבטיח שוב הבטחה קטנה כחול אשר וכו'. ואמר הרב הק' זצלה"ה דהוא הבטחה גדולה אשר הוא לפלא בעיני כל אומות העולם איך יהיה באפשרי שיתקבצו באיש הישראלי שני עניינים מהופכים בנושא אחד, דהיינו ירא"ה ואהב"ה, דאהבה הוא קרבות, ויראה הוא רחקות כי הירא ירא לגשת להיראוי ומאויים, והוא רק הבטחה גדולה לישראל עם קרובו, הגם שיהיו ככוכבי השמים, היינו שיהיה להם בחינת אהבה כמו הכוכבים שיש להם האהבה והתשוקה הנכבדת, כי אנו רואים שהם מתנונעים לגודל תשוקתו לאור הנעים, עם כל זה יהיו כחול וכו' גם כן, היינו שיהיה להם בחינת היראה, כי בחול הוא בחינת היראה, כמאמר הנביא (ירמיה ה כב) האותי לא תיראו וכו' אשר שמתי חול גבול לים, והוא הבטחה גדולה שלא יתבטלו ממציאות מחמת גודל התשוקה, רק יהיה להם בחינת צמצום והתפשטות, זה שמענו מאת כבוד אדמו"ר הרב הק' הנ"ל זצלה"ה דברי פי חכם חן, תנוח נפשו בגן אלקים שהניח את דעתינו. ועל פי זה יש לפרש ענין הסתת נחש הקדמוני לאכול מעץ הדעת באמרו כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלקים יודעי טוב ורע (בראשית ג ה), כי לפי פשוטו היה לו לומר תהיו כאלקים. אך נ"ל דהנחש אמר שעל ידי אכלם מעץ הדעת יהיה להם יכולת להתקיים ולא יתבטלו במציאות ובאם לאו יתבטלו, והוא על דרך מ"ש בזוהר (ח"א ט"ז ע"ב) "יהי "אור (בראשית א ג) דא התפשטות, "ויהי "אור דא צמצום, כי לפי דעת קדושים הוא מאמר אחד שכן אמר הש"י "יהי "אור, וכמו שראיתי לאחד קדוש מדבר על פסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויה"י, (ר"ל הש"י אמר "ויהי "אור גם כן, כי) הוא צוה ויעמוד (שלא יתבטל העולם ממציאותו, דרשהו מספר ברית כהונת עולם). לפי זה יתפרש מאמר הנחש הארור כי ביום אכלכם ממנו יתגשם גופיכם והיית"ם, (ר"ל תהיו בבחינת ויה"י שיהיה לכם קיום בבחינת הצמצום), כאלקי"ם ר"ת "כחול "הים "אשר "לא "יספר "מרוב, שיהיה לכם היראה כמו מציאת החו"ל והבן, והמשכיל יפרש שם כל הענין ואין כאן מקומו. וכה מאמרינו על פסוק (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, דהנה כפשוטו יקשה דהלא כל שכן הוא אם ייטיב הש"י לנו ליתן משכנו בתוכנו, מכל שכן שלא יגעל אותנו ח"ו. ולפי מאמרינו הנ"ל יצדק הבטחה בתר הבטחה, הפוך דעת הנחש הארור שאמר שלא יהיה באפשר לעבוד את הש"י שלא נתבטל ממציאות, על זה הבטיחנו הש"י ונתתי משכני בתוככם, הוא בחינת הארה מהשראת אור השכינה הדביקות הנפלא עבודת מתנה מעין עולם הבא להתענג על השם, ואף על פי כן ולא תגעל נפשי, היינו הנפש שלי שנתתי בכם לא תגעל אתכם, רק יהיה בבחינת רצוא ושוב. וזה יאמר גם כן בכאן ואגדלה שמך, היינו שם שלך יהיה גדול, הן ההתפשטות מהוי"ה והן הצמצום משד"י, יהיה גדול באופן שתהיה ח"י וקים בעבודתו ית"ש, כן יאמר הש"י לכל ישראל כולנו חיים בדביקות ידידיות יוצרינו ית"ש אמן:

י״גאו ירמוז ואגדלה שמ"ך, היינו הש"מ שנה משנולד יעקב עד שיצאו ממצרים, שאז היה עיקר בירור הניצוצין מדור המבול הפלגה אנוש סדום כנודע והדברים ארוכים, וסיוע למאמרינו מרז"ל (פסחים קי"ז ע"ב) "ואגדלה "שמך זהו שאומרים אלקי יעקב, והבן:

י״דוהיה ברכה. הנה כפשוטו יקשה הלא כבר אמר ואברכ"ך ומדרש רז"ל (שם) ידוע. וי"ל דהנה צירוף הויה המשמש בניסן הוא כפשוטו המורה על החסד, הויה המשמש בתשרי הוא והיה המורה על דין. וזה יאמר "והיה "ברכה, "והיה יהיה לברכה, כי גם בתשרי ימי הדין יסכימו לברכך בחסד עולם, וכן היה כי בראש השנה נפקדה שרה (ר"ה י' ע"ב) כנ"ל:

ט״וואברכה מברכיך (בראשית יב ג). הקדים ברכת הש"י להמברכים ולא אמר ומברכיך אברך, להורות גודל החביבות כי תיכף שיעלה במחשבת המברכים לברך הגם שעדיין לא ברכו יברכם הש"י, מה שאין כן בקללה לא יקללם עד אחר שיצא מפיהם דבר. ולזה יאמר ומקללך אאר ולא אמר ואאר מקלליך, והטעם כי המחשבה טובה שלהם על בנו ידידו, אזי תיכף יעלה לרצון אותה המחשבה ויסכים הש"י להיטיב לבנו, אזי אם כן שכרם אתם שיתברכו גם הם תיכף, מה שאין כן בקללה, והבן:

ט״זאאר. לא אמר אקלל, כי לא יצדק בהש"י לשון קללה כי למה לו לקלל, הלא בהסיר השגחתו ממנו יכלה כרגע והיה כלא היה, על כן אמר אא"ר לשון לקיטה, מגזירת אורה בתאנים כמלא אורה וסלו (שביעית פ"א מ"ב):

י״זונברכו ב"ך כל משפחות האדמה. לכאורה מה הנאה יש לו לצדיק בזה. ונראה לפרש ונברכו מלשון הברכ"ה, המברי"ך את האילן (כלאים פ"ז מ"א) שהוא הרכבה, ר"ל איזה ניצוץ קדוש שישנו בכל האומות כולם יבואו אליך, ואתה תהיה מקבץ נדחים ויתגדל כבוד שמו, והדברים עתיקין אין עת האסף פה. ויאמר עוד "ונברכו "בך, על ידי הך"ב אתוון דאורייתא שיעסקו בני ישראל, ילקטו כל הניצוצות כנודע. ויאמר עוד ונברכו ב"ך, על ידי הך"ב אתוון דברכת כהנים, ב"ך ר"ת בר"כת כהני"ם, כ"ל ר"ת "כהן "לוי, כי קודם הברכה צריך הלוי לשמש לכהן איש החסד לשפוך עליו מימי החסד, להורות הסתכמות הדין לחסד להתברך ממקור החיים, והם נקראים משפחות, כי כל שארי ישראל לא נחלק שום שבט למשפחות להיות חילוק בקדושות המשפחות, רק כהני"ם ולוי"ם שניהם על שם הלוי יקראו ונחלקים למשפחות, נ"ל:

י״חויאמר עוד ונברכו ב"ך, בגימטריא תק"ב בהחשב הך' רבתי דאותיות מנצפך לת"ק כנודע, כמו מנין שנות האבות. והנה כתוב אצלינו בפסוק (תהלים קמה כא) תהלת ד' ידבר פי ויברך כ"ל בשר, דהנה אמרו רז"ל (מגילה ז' ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין "ארור "המן "לברוך "מרדכי, והנה כתבו התוס' דלא ידע לחשוב החשבון כי המספר שוה "ארור "המן "ברוך "מרדכי, כל אחד בגימטריא תק"ב. והנה כתב האר"י ז"ל להיות המן ובניו הם י"א כתרין דמסאבותא, ושם גם כן גנוז ניצוץ הק' המחיה את כולם, וצריכין אנחנו להחיות את ניצוץ הק' הלז, ואם כן צריכין אנחנו לומר בדרך השילוח גם לשם ברו"ך, אך אי אפשר לומר כן בדיעה מיושבת, כי הנה הוא מברך הקליפה, וצריך לומר זה בלא דעת רק בשכרות. והנה "ברוך "מרדכי שהוא בגימטריא בש"ר קודש, (וידע דבחינת היסו"ד נקרא כ"ל בש"ר והבן), ובהיפך בסט"א "ארור "המן בגימטריא בש"ר טמא, ולעתיד במהרה בימינו ימלא כבוד השם את כל הארץ, והניצוצות הקדושות שבקליפות יתפרדו ויוכללו בקדושה והס"א תתבטל, ואז תהלת השם ידבר פ"י דיבור ממש בדיעה שלימה, ויברך כ"ל בש"ר שם קדש"ו, והבן כי אי אפשר להרחיב הביאור בזה. וכמנין זה היו שני חיי האבות, להיותן עיקר היחוד בעולם. וזה יבואר ונברכו מלשון הברכ"ה, ב"ך כמנין תק"ב, בהחשב הך' לת"ק בגימטריא דאי"ק בכ"ר שהוא בגימטריא בש"ר, כל משפחות האדמה אפילו מה שהוא בבחינת אדמה תוקף הדין של הקליפות יתבטל, רק מה שהוא משפחו"ת האדמה, ר"ל שמחובר לאדמה היינו הניצוץ המחיה, משפחו"ת לשון חיבור מלשון ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), יוכללו בקדושה על ידי זרע אברהם אוהבו. ויאמר עוד "ונברכו "בך "כל "משפחות "האדמה, ידוע אברהם ירש מדת החס"ד, וטפת חסד מתגלה בפומא דאמה יסוד צדיק הנקרא כ"ל, המחובר לאדמ"ה בחינת מלכו"ת להשפיע לה החסד. וזה ידוקדק ונברכו ב"ך כל יסוד צדיק, משפחו"ת מלשון ונספחו כו' כנ"ל, האדמ"ה המחובר לאדמ"ה כנ"ל. ובהעמיק עוד יסוד צדיק נקרא כ"ל, שנכלל בו כללות הה' חסדים, וכל אחד כלול מעשרה בגימטריא כל, ובמלכו"ת מתאספים הה' גבורות, וזהו האדמ"ה ה' אדמ"ה, מלשון אודם בחינת הגבורה, ומתחברים החסדים והגבורות, ועל ידי זה נבראים נשמות חדשות בישראל עם קרוב זרע אברהם אוהבו, והמ"י וידום:

י״טלגודל חיבת ידידות תורתינו הק' להודיע מה מאוד עמקו מחשבותיו, אעתיק לשון הרב בעל שערי גן עדן שער אורח צדיקים פ"ו ד"א, בקצת קיצור לשון ובקצת תוספת ביאור להבין הדברים כתבם על לוח לבך וזה סידורו:

כ׳כתיב (בראשית יב א) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול ואברכך וכו'. הנה זה הכתוב וכו' משנה סדר עולם, כי מתחלה היה צריך לכתוב מבית אביך ואחר כך וכו'. אבל לפי הדרוש שלנו יבואר בטוב טעם ודעת הקדמה קטנה מתוך כתבי האר"י ז"ל, שפירש על פסוק (דברים ד ז) כי מי גוי גדול, ופירש הוא ז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום, אז הם שואבים מים מן הנהר הגדול נהר פרת סוד יסוד שבו סוד הפריה ורביה, והיסוד הוא סוד אות גימל בסוד גומל דלים, אזי יש להם יניקה מן המקור סוד יו"ד סוד החכמה, על ידי אות ו' סוד התפארת, ואז נקרא גוי גדול שיונקים מן אות ו' סוד הגדלות בהתדבקות באות י', ואז נקראים בשם ישראל שהוא נוטריקון ל"י רא"ש, כי סוד היו"ד הוא סוד הראש, אבל כשאין עושין רצונו, אז אות ו' בלי ראש והוא סוד הקטנות, ואז נקראים בשם יעק"ב ויעקב הוא הקטן (עמוס ז ב), עכ"ל בתוספת ביאור. ולדעתי זה שאמרו ז"ל וכו'. ועתה נבוא אל הביאור וכו' מ"ש לעיל שכל חלל הטהירו מתחילא נעשה בסוד נקודת המלכות, (כי הצמצום הראשון היה בסוד נקודת המלכות הגנוזה באין סוף), וכל האורות שבטהירו נעשה מרשימו של אור המלכות, ומתחילה נתגלה רק ד' אותיות שהם כתר חכמה בינה ומלכות, והמלכות ירדה למטה בטהירו בחצי טהירו התחתונה, ובה היו צרורים כל הנשמות ששרשם הוא מבחינת האחור סוד המלכות, והם נקראים בשם אבר"ם כמ"ש, (מפני מה נקראים בשם אבר"ם, עיין בדברי הרב בפרקים הקודמים), ואחר כך נתבררה מתוך הסיגים ועלתה למעלה בחצי טהירו העליונה, והנשמות עלו עמה ונכללו עמה תוך הבינה כמ"ש לעיל, ואחר כך יצאו מתוך הבינה והנשמות נשארו בבינה, ואחר כך בסדיקת אחוריים של בינה (עיין לעיל בדברי הרב) נפלו הנשמות וירדו למטה, וחזרו ונדבקו באור המלכות כמ"ש וכו', ואחר כך כשניתקנה המלכות פעם שנית ועלתה למעלה, וניתקנו כל השברי כלים וקמו בתחיה, ונעשה בסוד מרכבה שהלבישו אל הכתר מטיבורו ולמטה אחר שנתפשט שנית, ועל ידי זה ניתוסף אות ה' ונעשה אברהם, ואז אברהם מוליד שעל ידי זה הוציא כל הפעולות שהם כל העולמות, כמ"ש בשער הב'. והם ממש הדברים אשר נאמרו בזה הכתוב הנאמר לאברהם הרומז לשורש הנשמות קודם שנרמזו בשם אבר"ם כמ"ש, ואמר הכתוב לך לך מארצך, היינו שיעלו מן חצי טהירו התחתונה שהיא נקראת ארץ עיפתה כמו אופל וכו' (איוב י כב), נקרא ארצו ממש שמשם הוא שורש שלהם וכו', שהרי כאן אי אתה זוכה לבנים, שחצי טהירו התחתונה הוא סוד ס"א דאיסתרס ולא עביד איבין ופירין וכו' (זוהר ח"ב ק"ג ע"א), ואמר כפל לשון ל"ך ל"ך רמז לשתי הליכות, הא' מן חצי טהירו התחתונה, והב' שיצאו מן המלכות ונכללו בבינה וכו'. וז"ש אחר כך וממולדתך, רומז אל יציאת הנשמות מן המלכות אל הבינה, והמלכות נקראת מולדתך וכו', ומבית אביך רומז ליציאתם מן הבינה שנקרא בית אביך וכו', אל הארץ אשר אראך, רומז לירידתם שנית אל המלכות וכו', ואעשך לגוי גדול רומז לשאיבת מים מן הנהר הגדול, היינו שירד פעם שנית האור מן יסוד הגנוז באין סוף, שהוא סוד הט"ל שהחיה אותם, ועל ידי זה נקראים "גוי "גדול כמ"ש לעיל, ועל ידי זה זכו להיות בסוד הגדלות ולזכות לבנים, כמ"ש ואמר ואברכ"ך שיהיה בסוד מרכבה כנ"ל, ואגדלה את שמך כי על ידי זה האור ניתוסף לו אות ה' וכו', ואחר כך "והיה "ברכה, מלשון אין מרכיבין (כלאים פ"א מ"ח), ומלשון בריכת מים, עכ"ל בין והתבונן ותמצא פלאות:

כ״א(ד) וילך אברם "כאשר "דבר "אליו ד' וכו' (בראשית יב ד). הלשון מיותר כי מי לא ידע שהש"י דבר אליו זה. אך צ"ל דהכי קאמר דהנה הש"י הבטיח אליו הבטחות גדולות כשילך לארץ כנען, ואברהם אבינו לא שת לבו לילך בשביל הבטחת אלו, רק לגודל תשוקתו לקיים מצות בוראו. וזהו וילך אברם "כאשר "דבר אליו ד', לא בעבור הבטחות:

כ״באו יאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ד' וילך אתו לוט וכו' (בראשית יב ד). הקושיא מפורסמת דהנה כאן נאמר שכבר הלך, ואחר כך שוב אמר ויקח אברם וכו' ויצאו ללכת וכו'. ונ"ל שהתורה מלמד לאדם דעת, דהנה קבלתי מרבותינו הקדושים על ענין המתמיה עיני כל רואה מה שנהג הדבר שההמון עם מטרידים הצדיקים, וכל אחד פורש שיחתו לפניו בעניני עסקי העולם הזה, עד כמעט שרוב הימים מטרידים את הצדיקים בעסקי בני אדם, והנה הוא לפלא מה זאת עשה הש"י לצדיקי עולם אשר עבודתם צורך גבוה, וטוב טוב היה להם שיהיו פנוים לייחד יחודים נוראים ופעולות נוראות בעולמות עליונים. וקבלתי שהענין הוא שצדיקים כאלה אשר השגתם גדולה, ובכל יום משיגים יותר אלקותו ית', ובכל יום תשוקתם מתגברת ביותר להש"י עד כלות הנפש, וזה דבר ידוע שהנשמה או המלאך אם משיגים יותר מכדי יכלתם יתבטלו ממציאותם, כי בהתגבר טבע ותשוקת החלק אל הכל, ירוץ אליו בטבעו להתכלל בכללו, וזה ענין ידוע בנדב ואביהו בקרבתם לפני ד' וכו' (ויקרא טז א), עיין באור החיים. על כן מאת ד' היא זאת להצדיקים אשר השיגו והגיעו למדרגה אשר הוא כפי שורש נשמתם, והנה תשוקתם גדולה לעלות במעלות ומסילות היותר גבוהים, והנה יתבטלו ממציאתם ותצא נשמתם להכלל בשורשם, והש"י עדיין רוצה להשתעשע אגרא דכלה דף פ"ד: בעבודתם בעולם הזה, על כן שולח אליהם אנשים העוסקים בעולם, אשר מושכים אותם ואת שכלם להתעסק עמהם בעניינם, ועל ידי זה תשאר נשמתם בגוויים בכל פעם, עד אשר ירצה הגוזר לארחא בתפוחא דא, והבן. והנה נקדים מה שפירשנו בפרשת וילך (דברים לא א) שאמר וילך משה וידבר וכו', ולא פירש היכן הלך. ופירשנו על פי הקדמה הנודעת בקושיא המפורסמת אשר מקובל לרז"ל (סוטה י"ג ע"ב, עיין שם במהרש"א) שרבינו משה נגנז בשבת קודש, והנה לפי החשבון נראה מבואר שבערב שבת נגנז, וגם קושיית הרא"ש מפורסמת, ואחת מהם הרי כתב באותו יום י"ג ספרי תורות (מדרש שוח"ט מזמור צ'), ואם היה שבת האיך הותר לו לכתוב. ותירץ הרמ"ע בעשרה מאמרות שבאמת שיעור קומת הקדושה של משה נסתלקה בערב שבת, והשיעור קומה עליונה נתלבשה בגולם נראה לעינים, ובזה כתב וימת וכו' (דברים לד ה) ושאר הח' פסוקים, כי באמת כך היה. וזה שפירשנו "וילך "משה, שבחינת משה הוא השיעור קומה שלו כבר הלכה, כי ידוע שעיקר השם של האדם היא הנשמה שהיא היא השיעור קומה, וידבר את הדברים וכו', ר"ל מכאן ואילך דיברה השכינה הנקראת א"ת כנודע למקובלים, היא דיברה בהתלבשות בשיעור קומה עליונה, (אם תרצה להשיג את הדברים האלה, עיין נא בספר עשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ב' פרק י"ג). היוצא לנו ענין בטול מציאות יקרא הליכה אל השם של האדם שנקרא בו, והנה נודע לכל מ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) גודל תשוקות אברהם אבינו אל הש"י, מה שהיה חוקר בשכלו קודם שהתראה אליו הש"י, והנה כשגדלה מדריגתו וזכה להתגלות דיבורו ית' אליו, אזי נתגדלה תשוקתו והיה בקל שיתבטל ממציאתו, ובפרט שכלי הגוף היו קטנים מהכיל מחמת שלא היה מהול עדיין, כנודע מרז"ל (תנחומא לך סי' כ') שהוצרך ליפול על פניו, והנה היה זאת לו לתועלת ולתחבולה נמרצת התהלכות לוט עמו, שהיה משוקע בעסקי העולם, ובעת תגבורת התשוקה היתה התחבולה מאת היוצר כל שביטל אותו לוט והמשיכו לצד העולם, בכדי שתשאר נפשו וחיותו בגוויו לעבוד עבודתו ית"ש ולא יתבטל. ובזה יפורש כוונת הכתוב כאשר דיבר אליו ית' בפעם הראשון, וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' (כאשר יפורש בכ"ף הזמן), ור"ל בזמן שדיבר אליו ד', אזי הלך בחינת אבר"ם שהוא שיעור קומה הקדושה שלו להתבטל ממציאות להכלל באורו ית', ומא"ס בחיי העולם עבור תשוקה הנכבדת, אז וילך אתו לו"ט, ועל ידי כך נשאר בחיים. ואם תרצה להבין ענין הנ"ל, לך נא ראה בעץ חיים בשער מטי ולא מטי בעולם העקודים ויונעם לנפשך ותבין מפלאות תמים דעים, והש"י יראנו נפלאות מתורתו: על פי הדרך הנ"ל יתפרש ואברם כבד מאוד במקנה (בראשית יג ב). מהו הלשון כב"ד מאו"ד. ור"ל שמאוד כבדה עליו עסקי העולם, כי הוא לא רצה רק לילך בדביקות ותשוקת הבורא ית', וכל קניינו בעסקי העולם כמשא כבד יכבדו ממנו, אך זאת היתה נסיבה מעם ה'. וז"ש אחר כך (בראשית יג ג) וילך למסעיו מנגב, ור"ל שעל ידי זה שהיו לו עסקי העולם גם כן, על כן לא נתבטל ממציאותו בפעם אחת וילך בכל פעם למסעיו וכו', מנגב היינו מדת החסד מדתו, ועד בית וכו' ידוע הוא, שייחד כל הדרגין עד בואו לבית אל להשפיע רב טוב לכל העולמות:[וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן וכו' (בראשית יג ה), מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם. להיות שהגיע לאברהם טובה ממנו ובסבתו שלא נתבטל ממציאותו כנ"ל, על כן זכה לעושר, הגם שלא זאת היתה כוונת לוט. וכן הוא הענין בכל הצדיקים, שאותן האנשים הבאים אליהם פועלים כל טוב, להיות שגרמים טובה גדולה להצדיקי הזמן, והבן]: (עד כאן מועתק מכתב יד הנ"ל):

כ״גאו יאמר "כאשר "דבר "אליו ד' (בראשית יב ד). הכ"ף הוא כף הזמן, הורה על גודל זריזות אברהם למצות בוראו, כי הנה מדרך האדם כשיצטרך ליסע לדרך רחוק כזה, ובפרט עם כל בני ביתו, ובפרט בפתאומית, הוא יראה להכן את עצמו יום או יומים להכין צידה לדרכו, ולחקור ולדרוש אופני נסיעתו על איזה דרך יפנה וכיוצא. ולגודל זריזות אברהם למצות בוראו, לא לבו הלך אחר אלה, רק תיכף באותו זמן ורגע שאמר אליו הש"י, תיכף שם לדרך פעמיו ובטח בהמטריף כל ברואיו, וממנו למדו בניו אחריו אשר שבחם הנביא (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותי"ך, (ר"ל אהבת הכ"ל שלך, ר"ל אהבת אביכם אברהם שהוא היסוד והכולל שלכם ואתם חלקיו, וממנו למדתם) לכתך אחרי במדבר וכו':

כ״דאו יאמר כאשר דיבר (בראשית יב ד). כאשר נדקדק עוד הלא הנבואה היתה באמירה ויאמר ד' אל אברם (בראשית יב א), וכאן אמר כאשר דבר אליו, היה לו לומר כאשר אמר. אך הוא כאשר נודע אמיר"ה הוא מלשון רכה, ודיבו"ר הוא לשון עז. והנה מלך בשר ודם כשמצוה לאיש איזה ענין, כשאומר לו בלשון רכה עשה כך וכך, אינו מזדרז כל כך, אבל כשחזק עליו דבר המלך מהר חושה מעשיך, אזי מזדרז ביותר. והנה בכאן הש"י אמר לאברהם בלשון רכה, ואבינו אברהם לגודל תשוקתו נזדרז כל כך למצות בוראו, כמו שאם היה חזק עליו דבר השי"ת בלשון דיבור. וזהו וילך אברם תיכף בזריזות כאשר דיבר (בכ"ף הדמיון), כמו כאשר דב"ר (בלשון עז) אליו ד':

כ״הואברם בן חמש שנים ושבעים שנה (בראשית יב ד). לא אמר בקיצור חמש ושבעים שנה. גם צורך הודעת מנין שנותיו למה, ומדרשי רז"ל ידועים. והנראה לפי דעת זוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) שאברהם אבינו השיג מקודם במושכלות, ושקל בפלס שכלו כח כל המדינות והאקלימים והמושלים עליהם, עד שהבין בשכלו אקלים ארץ ישראל, וראה בשכלו שאי אפשר להשיג כח הממונה על הארץ ההיא, ושפט בצדק שבכאן כח כל הכחות והמושל על הכל, ונתאווה מאוד להשיג הענין, וכשראה הש"י גודל תשוקתו, אמר לו לך לך וכו' אל הארץ אשר ארא"ך (בראשית יב א). והנה אבינו אברהם הגם שהיה שלם בכל מיני השלימות ובכל מיני חכמות, החזיק עצמו כאין וכאלו לא ידע עדיין כלום במושכלות. והנה ידוע דעד חמש שנים התינוק אינו יודע במושכלות, על כן אמרו רז"ל (אבות פ"ה כ"א) בן חמש שנים למקרא, ובהיות האדם בן שבעים שנה הוא בתכלית הידיעה כי בן שבעים לשיבה, וכשבא האדם לימי השיבה כבר בא לתוקף הידיעה, כמו שהוכיח הנביא (הושע ז ט) לחסירי הידיעה גם שיב"ה זרקה בו והוא לא יד"ע. וז"ש ואברם בן חמש שנים, שהוא החזיק עצמו כבן חמש שנים חסר הידיעה במושכלות, ובאמת היה כבן שבעים שנה שלם הידיעה, ולכך אמר שנה בכל פרט, והבן. ובזה יצדק מאוד מה שדרשו בזהר שעל פרט הקטן אמר שנים בלשון רבים, (הגם שהדרש אינו במקום הזה, עם כל זה יצדק גם בכאן) כי מאן דאיהו זעיר הוא רב (זוהר ח"ג קס"ח ע"א), והבן: במגלה עמוקות ואתחנן, מן הארץ עד כסא הכבוד, ט"ו פעמים ת"ק שנה, סך הכל ע"ה. וזהו ואברם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן:

כ״ואו יאמר על כל הפסוק. לפי מ"ש לעיל לחד פירושא ל"ך ל"ך (בראשית יב א) , שהש"י אמר לו שילך לשמו, ר"ל שהוא יעשה מקודם את שלו לקדש רמ"ג איברים כמנין אבר"ם שהם ברשותו, והש"י יעשה אחר כך את שלו, ויוסיף לו הה"א וימסור לו גם הה' איברים שאינם ברשותו (עיין נדרים ל"ב ע"ב). יצדק לפרש על פי זה בכאן וילך אבר"ם (בראשית יב ד), ר"ל שהלך באיבריו כמנין אבר"ם ממדריגה למדריגה כענין הצדיקים הנקראים הולכים, וידוע כשהצדיק מתעורר לילך ממדריגה למדריגה, אזי גם היצר מתגבר כנגדו, וזהו וילך אתו לו"ט הוא היצר שרצה להתגבר עליו, עד ואברם בן ע"ה שנים בצאתו מחר"ן, הוא חרון אף העולם שכבר היפך מר למתוק, כנודע בהצדיקים הגדולים שגם היצר הרע מסכים עמהם כמו שיהיה לעתיד לבא במהרה בימינו, והדברים ארוכים והמ"י:

כ״זויקח אבר"ם (בראשית יב ה). לקחם בדברים והודיעם מעלת ארץ ישראל:

כ״חאת שרי אשתו. ריבוי הא"ת, באפשר שפחותיו ואמהותיו:

כ״טואת לוט. ריבוי הא"ת, בני ביתו של לוט:

ל׳ואת כל רכושם. אפשר ריבוי הא"ת, המעשרות או החומשים מן הרווחים לקח אתו, להוציאם בקדושת ארץ ישראל:

ל״ארכושם. לא אמר רכוש"ו לשון יחיד. להורות דגם שרה היתה מרווחת, כי אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) היתה כאניות סוחר וכו' (משלי לא יד), וכמו ששבחה שלמה:

ל״באש"ר רכש"ו. זה מיותר לכאורה. אך הוא להורות שלא היה בו שום ממון שאינו של יושר, ואפילו מעות מתנה לא היו בו, רק אשר הרוויחו, נ"ל:

ל״גואת הנפש וכו', (בראשית יב ה). הנה לדעת רז"ל (סנהדרין צ"ט ע"ב) הכוונה על הגרים שגיירו, י"ל ריבוי הא"ת, מה שאותן הגרים שוב גיירו בני ביתם או קרוביהם והדומה:

ל״דויצאו ללכת ארצה כנען וכו' (בראשית יב ה). הוה ליה למימר וילכו ארצה כנען. נ"ל להורות חיבת הקודש לאברהם ושרה איך השתוקקו לקיים מצות הבורא ב"ה, כי הנה מדרך בני אדם כשנוסעים לאיזה מקום רחוק אשר יצטרך למשוך זמן נסיעתם למחוז חפצם, הנה בעת נסיעתם בתחילה ויצטרכו לשאול באיזה דרך ילכו, לא ישאלו באיזה דרך נלך לשם, כיון שיש עדיין עיירות רבות קודם, רק ישאלו באיזה דרך נלך לעיר פלוני הסמוכה, ומשם אל הסמוכה אליה. והם לגודל חיבת הקודש עליהם אזי תיכף בעת נסיעתם מביתם, לא זז מהם הזכרת ארץ ישראל, רק תיכף שאול ישאלו באיזה דרך לארץ כנען. ועוד כי מדרך ההולך למקום רחוק כזה ויצטרך להרבות בהוצאות, אזי יעשו איזה טצדקי להקל בהוצאה, דהיינו שיסחור בכאן איזה סחורה שאינו נמצא לשם, ועל ידי כך ירוויח ומשם יסחור לכאן סחורה אחרת, והם לא שתו לבם גם לזאת, רק לא עשו שום דבר רק ללכת ארצה כנען:

ל״הויבואו ארצה כנען (בראשית יב ה). הן אמת הה"א בסוף תשמש במקום למ"ד בתחילה, ומי יתן ונדע למה לא נכתב בלמ"ד לאר"ץ כנען. אך נ"ל גם זה מודיע לנו חיבת הקודש עליהם, כי לא היה עליו מצות הש"י למשא, כי באם היה עליו לטורח ולמשא וכמוכרח לקיים, אזי היה די לשיגיע לקצה ארץ ישראל ולשם יקבע דירתו. ולא כן חיבת אברהם שהיה משתוקק מאוד לקיים מצות הבורא ביתר שאת, וכיון שראה הש"י חפץ בישיבת הארץ הקדושה הלזו, אזי לא הסתפק לצאת ידי חובתו בהגיע לקצה הגבול ולנוח שם, רק ללכת בה מהקצה אל הקצה להשתעשע במצות הבורא, כדמיון שאמרו רז"ל (עיין סוכה מ"א ע"ב) על החסידים ואנשי מעשה שלא זז מידם הלולב כל היום בעת חיובו, הגם שבנטילה בעלמא יוצא ידי חובתו, עם כל זה לגודל אהבת מצות הבורא עליהם. ובזה יוצדק שלא אמר לארץ רק ארצ"ה, היינו לשוטט בכל הארץ להשתעשע במצות הבורא עליהם, כי זה כל האדם להתענג במצות הבורא:

ל״וויבואו ארצה כנען (בראשית יב ה). שלא פנה להתעסק במלון תחלה, רק היה נחפז לדרכו עד שהגיע למחוז חפצו. ויאמר עוד, דהנה ידוע אר"ץ כנען מנין הקליפה העזה והקשה המנגדת למלכות שמים, הוא מלכותא חייבתא לילי'. וקודם שנתגלה לשם מלכות שמים, הנה האומות אשר היו דרים לשם, היה בהם כח הקליפה הלזו, על כן היו מקולקלים ביותר בזנות, כמו שהזהירה התורה (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וכו' קודם לפרשת עריות, והקליפה הלזו יש לה ת"פ חיילות מנין שמה, והיא עליהם הרי תפ"א. על כן לבטל הקליפה הלזו עם כל חיילותיה, היו בירושלים תפ"א בתי כנסיות (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א) מנין מלאת"י משפט (ישעיה א כא), כי כבר ידעת סוד בי"ת הכנס"ת מרמז למלכות שמים, יעויין בכוונת האר"י ז"ל. והנה אר"ץ כנע"ן בגימטריא תפ"א, והנה לבטל גם הה' אותיות שבשמה נתכוין אברהם, וז"ש ארצ"ה כנע"ן: וירצה עוד, דהנה הש"י לא אמר לאברהם לאיזה מקום ילך, ויש לומר שגודל תשוקתם בהליכה היה אפשר היו סוברים שהארץ הזאת היא כלילת יופי מהצדיקים הדרים בתוכה ויהיו להם בצוותא, על כן ימהרו ללכת שמה, מה שאין כן אם היו יודעין אשר לשם כנען הארור, אזי היה קשה עליהם הדבר, לזה אמר שכבר ידעו קודם היציאה אשר שם מושב כנען, ועם כל זה מיהרו ללכת לקיים מצות בוראם ולא הרהרו אחריו. וירצה עוד שהיה להם קפיצת הדרך (הגם שלא נזכר בדברי רז"ל), ותיכף כשעשו פעולת היציאה, נמשך מהתעוררותם שילך לנגדם ארץ כנען, ושיעור הכתוב ויצאו ללכת ארצה כנען, כדי שילך לנגדם ארץ כנען. או יאמר באופן הנ"ל ויצאו ללכת ארצה כנען, שהם יצאו בכוונה ללכת ימים רבים ארצה כנען, והש"י התנוסס להם ויבואו תיכף ארצה כנען בלי שהיית זמן:

ל״זויעבר אברם בארץ עד מקום שכ"ם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו). להבין מפני מה הודיע לנו התורה שעבר עד מקום שכם. גם צורך לומר והכנעני אז בארץ, ומדרשי רז"ל ידועים. אך ידוע הוא דכחות המין האנושי נחלקים לשני מערכות שכ"ל ומדו"ת, והשכל נחלק לשלשה נקראים בשם חכמ"ה בינ"ה דע"ת, ידוע גם לפלסופים האלקים ירצה אצלם מושכל ראשון מושכל שני דביקות המחשבה, ומדו"ת נחלק לשבעה חלקים אהב"ה ירא"ה התפארו"ת ניצו"ח והוד"יה התקשרו"ת וממשל"ה, וכל הפעולות שאדם עושה אינו יוצא מתחת השבעה אלה. והנה יהיו סך הכל עשרה מדות באדם, נגד עשר ספירות קדושות ממש. והנה הג' המחשביים הם הם מולידים הז' פעולות המעשיים, כי לא תעשה שום מעשה אם לא בהסכמות המחשבה הקודמת. והנה אלו הז' פעולות המעשיים יש בהן לטוב ולהפכו, דהיינו לאהוב את השם ותורתו ומצותיו וישראל עם קרובו, היא מדת האהבה השלימה מכוון נגד אהבת החס"ד שבעולמות עליונים. ויש אהבה מצד האהבה שבס"א, כי זה לעומת זה עשה האלקים, ויומשך מאהבה זו אהבת הניאוף והתענוגים והממון וכיוצא, וכן בכל הז' מדות אית יראה ואית יראה וכיוצא (עיין זוהר ח"א י"א ע"ב), דוק ותשכח. ובגין כך על ז' מדות הללו מורים הז' כפולות שבאלפא ביתא הנזכר בספר יצירה בג"ד כפר"ת, על כן הם כפולות. והנה האדם השלם הרוצה לילך בדרכי התורה, מחוייב להשים עיניו על דרכיו תמיד ולראות איזה מדה מתעורר בו, אם בא לידו איזה ענין אהוב, והתעוררה בו האהבה אשר לא להשם היא ולתורתו, מחוייב להתגבר עליה ולהתיש כחה באהבת הבורא ב"ה ובתורתו וכן ביראה וכיוצא. והנה מקובל אצלינו שהז' עממין שהיו בארץ ישראל שצוה הש"י להכרית את שמם, הם היו נגד הז' מדות שבקליפה, וקבלתי סדרן והוראות שמותיהן מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הק' פום ממלל רברבין בוצינא דנהורא כק"ש מו"ה יעקב יצחק הלוי מלובלין זצלה"ה וזה סדרן. הכנענ"י, נגד החסד שבקליפה מורה לשון הכנעה. החת"י, נגד הגבורה שבקליפה, מלשון חת"ת אלקים (בראשית לה ה). האמר"י, נגד תפארת שבקליפה, כי האמרי לשון התפארו"ת, כמד"א (דברים כו יז) את ד' האמר"ת, (דברים כו יח) וד' האמיר"ך. הפריז"י, נגד נצח שבקליפה, כדרך המנצח היושב בערי הפריזי בלי פחד. החו"י, נגד הו"ד שבקליפה מלשון חיוויא, כי גם בקדושה עיקר החרבן והצרות הם באלף החמישי, והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י ח), כל היום דוה (איכה א יג). היבוס"י, נגד יסוד שבקליפה, מלשון תבו"ס נופת (משלי כז ז) והבן, (ולי נראה שהוא מלשון דריכה לשון יבו"ס צרינו (תהלים ס יד), והדריכה יכונה לזיווג מלשון גבר בעלמה (משלי ל יט)). גרגש"י, כנגד מלכות שבקליפה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נ"ח ע"א) ואתה מושל בכל (דברי הימים א' כט יב), אפילו ריש גרגותנא מן שמיא מוקמי ליה, וגרגשי מלשון גרגותני (גיטין נ"ו ע"ב), (ולי נראה שהוא מלשון רגוש עפר, כי הוא בסוד עפר המקבל הג' יסודות אש מים רוח והבן), על כן הגרגשי עמד ופנה מעצמו, כי מלכות"ך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג) , ואפילו המלכות שבקליפה יתנו הדר למלך הכבוד, והבן כי הדברים עתיקין, עד כאן דברי פה קדוש הנ"ל ודפח"ח. ובזה נבוא לביאור הכתוב "ויעבר "אברם בארץ, דידוע כי אברה"ם הוא שורש האהבה והחסד שבקדושה, והוא מכניע את האהבות הרעות שבקליפה לס"א, וזה אמר ויעבר אברם בארץ בארציות אהבות הרעות המשוקעים בארציות, ואברהם עבר לשם להפוך האהבות הרעות ולהכללם בקדושת אהבת הבורא ב"ה על ידי התורה הקדושה, כמ"ש לעיל דרך הצדיקים הקדושים. עד מקום שכ"ם, כי ראה כי שם תקועה ביותר אהבה רעה, כי שם עינה שכם את דינה ויאהב את הנערה (בראשית לד ג), עד אלון מורה לשם קבלת התורה כמ"ש רש"י ז"ל, ועל ידי התורה מהפכים אהבת הגופגיות לאהבת המקום. ומשמיענו התורה הקדושה כמה גדול כחו של אברהם אבינו והכנעני אז בארץ, הכנעני היינו אהבה רעה חסד שבקליפה היה אז מושל בארץ, שהיו כולם משוקעים באהבת רעות ניאוף וכיוצא, והוא השתדל להעביר הכח הטמא הנ"ל, ולעורר אהבת המקום על ידי התורה, והבן:

ל״חוירא הויה (בראשית לד ז). כי עד עתה לא היתה הנבואה במראה, ואמר לו הש"י אל הארץ אשר ארא"ך (בראשית יב א) במראה, וכן נתקיים וירא ד' וכו', כן הוא באלשיך:

ל״טאתן "את "הארץ "הזאת. ריבוי הא"ת השכינה הקדושה אשר היא שוכנת בארץ הקדושה, ויבן שם מזב"ח לד' הנראה אליו, בשביל שזכה לנבואה במראה, כן הוא באלשיך:

מ׳ויעתק משה "ההרה. "הר כינוי "לבינה עיין במאורי אור, ומדתו מדת החסד, ומשם נעתק להשגה עליונה, והבן. "מקדם "לבית א"ל, עיין בספר הנ"ל בית אל נקראת לאה הנבנה מבינה, וצריך להרחיב הדבור בזה ויראתי בפצותי פי מה שלא מצאתי בדבר בדברי חז"ל:

מ״אויקרא בשם הויה. עיין ברש"י שנתנבא לשם על מעל עכ"ן, אזי קרא שם בשם הויה. וז"ש אז יהושע (ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול, והבן:

מ״בט) ויסע אברם הלך ונסוע "הנגבה. מדתו מדת הדרום חסד ימין, על כן בכל מקום שהלך נסע הדרום עמו, היינו החסד נסע עמו. ובזה יצדק מה שלא אמר לנג"ב רק "הנגבה, ר"ל מדת הנג"ב נסע עמו. או יאמר על פי מ"ש בספר הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הייתי מצטרך לפעול פעולתי, כי אברהם עומד במקומי. וזהו ויסע אברהם, על כן "הלוך ונסוע "הנגבה, "מדת הנג"ב חלף והלך ונסע מן העולם, כי אברהם עומד במקומו, ובזה יצדק תיבת הלך, והבן: או יש לפרש בדרך הפשט הלך ונסוע הנגבה, כדרך הצדיק השלם הרוצה לתקן העולם, ורוצה להודיע לבאי עולם גדולת אלקי עולם, אזי מכתת רגליו במקום שיודע שאין יודעין כחו וגבורתו של יוצר בראשית, ובמקום שיודע שיש צדיק המודיע גבורתו לבאי עולם, אזי הוא מרחיק את עצמו משם, כי יותר ירוויח בהודעת כבודו ית' במקום שאין צדיק בארץ, והוא מאמר רז"ל (אבות פ"ב מ"ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. והנה "שם "ועבר היו בעולם, אזי היה אברהם מרחיק את עצמו משם, רק היה הולך ונוסע הנגב"ה למקומות המנוגבים בלא תורה ויראה:

מ״ג"אברם "הלוך "ונסוע "הנגבה ר"ת אהוה, גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא "את "השמים "ואת "הארץ (בראשית א א) הוא שם הדעת, ואברהם הודיע לבאי עולם גדולות הבורא ית"ש, על כן הוא עיקר המציאות של שמים וארץ, השמים והארץ "בהבראם (בראשית ב ד), אותיות "באברהם (ב"ר פי"ב ט'), והבן:

מ״דהנגבה בגימטריא אדנ"י. בין והתבונן למען אדנ"י (דניאל ט יז), למען אברהם שקראך אדון (ברכות ז' ע"ב), והמ"י:

מ״הויהי (בראשית יב י). כל מקום שנאמר ויה"י אינו אלא צרה (מגילה י' ע"ב), וכאן גם כן וי היה, שהיה רעב בארץ והוצרך אברהם לצאת מארץ הקדושה, וז"ש אחר כך שוב פעם שנית כי כבד הרעב בארץ, להורות כי כל זמן שלא היה הרעב כבד כך כך, נסתפק אברהם אבינו במועט ולא עזב ישיבת ארץ ישראל. ויתפרש תיבת כי בלשון כאשר, ר"ל כאשר הכביד הרעב, אז היה מוכרח ליסע מארץ ישראל:

מ״ו"מצרימה. מה שלא אמר "למצרים, וטעמא בעי כי לא במקרה הוא ח"ו דברי תורתינו הק'. נ"ל דידוע הוא כח הקליפה של מצרים שנקרא ערות הארץ מקום זמה, ותיבת "מצרימה בגימטריא שפ"ה, וזה לעומת זה עשה אלקים ושכינת עוזו ית' שוכן אתנו, בעבור תהיה לנו לעדה כי קדושים אנחנו ופרושים מן העריות, והמ"י וידום כי יראתי לבאר המכתב, ואי"ה יתבאר לקמן ביותר. והנני ארמוז למשכילים בהתחלת "התפלה דשמונה עשרה שהוא עיקר היחוד בחשאי, אנחנו מתחילים "אדנ"י "שפתי "תפתח (תהלים נא יז), והבן שפ"ה בגימטריא שכינה, "אדני "שפתי "תפתח ר"ת אש"ת, ומצרים הוא כח ערות הארץ שבקליפה, אש"ת כסילות הומיה וסוררת (משלי ט יג), וירידה הוא לאבינו הראשון שהוצרך לירד מצרימ"ה, ויתבאר לפנינו הכוונה הנפלאה:

מ״ז"לגור שם. מלמד שלא ירד להשתקע ח"ו, אלא לגור שם. ועתה נבאר הענין על פי דרך הקודש ויובנו כמה דקדוקים, ונקדים מה דידוע ענין הניצוצין שנפלו בתוך העמקי הקליפות בסוד מעשה בראשית, היינו בעת שבירת הכלים בסוד שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ג ז') שהיה הש"י בונה עולמות ומחריבן, והרבה ניצוצין נשארו בתוך הקליפות, והם מפוזרין בארבע כנפות הארץ בין כל האומות, והניצוצין הללו הם צורך הבריאה שרצה הש"י שתהיה הבחירה בעולם, ויהיה עולם הנסיון והצירוף, על כן הניצוצין הללו מתבררין בכל דור ודור על ידי מעשה התחתונים, ומזה נעשה מיין נוקבין לשכינה ויתהווה היחוד השלם בעולמות העליונים, ויתרבה השפע בכל העולמות על ידי היחוד השלם בכל העולמות "פנים "פנים. וזה סוד "השבע, שהוא פנים דשם אלקים בגימטריא ש כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, ופנים דהויה גימטריא ע"ב כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י, הכל ביחד הוא שב"ע, שהוא סוד היחוד פנים בפנים שעל ידי זה יתרבה השפע, והבן מה שאמרו רז"ל (ב"ר פפ"ט ד') על זמן השובע בעולם, שהבריות נראות צהובות זו לזו ואין עין בריה צרה בחברתה, ובהעדר היחוד ח"ו כשאין ח"ו צדיק להעלות מיין נוקבין על ידי הנצוצין להעלותם מתוך עמקי הקליפות, וח"ו יוכל להיות עוד שנפלו כמה וכמה ניצוצין לתוך הקליפות על ידי עונות הדור כנודע למביני מדע, ואז נעדר היחוד בעוה"ר ותתמעט השפע, ואז יצוייר יחוד העולמות בערכינו בבחינת אחוריים, לזה נקרא הדבר הזה בלשונינו הק' רע"ב, הוא בחינת אחור דשם אלקים כזה, א' "אל "אלק "אלקי "אלקים, בגימטריא ר'. ואחור דהויה כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה בגימטריא ע"ב, והבן מה שאמרו רז"ל שאז עין בריה צרה בחברתה ח"ו, והבן הדברים המופלאים האלו, ותבין על ידי זה מעלת לשונינו הק', שכל השמות של כל דבר בלשון הקודש, אינה הסכמיית כלשון עם ועם, אך הכל בחכמה עליונה. עוד נקדים הקדמה והוא, דידוע כמו שיש שיעור קומה בקדושה, כמו כן בס"א כי זה לעומת זה וכו'. והנה מצרים הוא המקום העכור שבכל קומת הסט"א ונקרא ערות הארץ, על כן היה מקום זימה וכשוף, ולשם היה ביותר הנצוצין, על כן הבירור הראשון הוצרך להיות במצרים על ידי כור הברזל, ואבינו אברהם הוצרך לעשות הכנה לבניו, והדברים ארוכים בענין כח קליפת מצרים "ערות הארץ, שהוצרך יוסף הצדיק אות ברית קודש לרדת שם מתחילה, ונתנסה בנסיון בדבר ערוה, וצדקתו עמדה לו למשול על אנשי מצרים ואין כאן מקומו. ובזה נבוא אל הביאור ויה"י, ו"י הי"ה כאשר היה אז רע"ב בארץ, היינו בארץ העליונה "מלכות "שמים היה בחינת רע"ב, כי כמעט היה מתמוטט העולם על ידי מעשה דור הפלגה, והבן מה שכתבנו בהקדמה ראשונה, על כן וירד אברם מצרימ"ה לברור ניצוצות כי שם עיקר הבירור הראשון, ועל ידי זה יהיה מיין נוקבין לשכינה, בין והתבונן כעת מ"ש לעיל מצרימה בגימטריא שפ"ה, שהוא בגימטריא "שכינה כי זה לעומת זה וכו', "לגור שם מלשון אוג"ר בקיץ וכו' (משלי י ה), ור"ל לאסוף נדחים לקבץ ניצוצות הנדחים שם ולהחזירם אל הקדושה להיותן מיין נוקבין לשכינה:

מ״ח(ויהי "רעב "בארץ "וירד "אברם "מצרימה "לגור "שם, בין והתבונן דברינו מענין ירידת אברם למצרים לברר נצוצין. וידוע מדברי הזוהר הק' והאר"י ז"ל ענין "רב "ושמואל, "רב הוא סוד בירור ניצוצין בסוד ע"ב ק"ל בגימטריא רי"ב, והוא בזעיר אנפין ועומד לנגד ולבטל הזעיר דקליפה. ושמואל הוא בבינה ונקרא אריו"ך, ומבטל הבינה דקליפ"ה הנקרא אריו"ך מלך אלס"ר (בראשית יד א). והנה תראה בכאן ר"ת התיבות הנ"ל, הוא "רב "ושמואל, והשם יכפר בעדינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו). ולדרך זה נעלה במסילה לאלקינו להבין המקראי קודש אחר כך:

מ״טויהי (בראשית יב יא). נתחדש ווי אחר מדאגת האשה, להיות שהקריב לבוא מצרימ"ה שהוא ערות הארץ ורוצה למשול על הקדושה, ושרה אמנו היתה מרכבה אל השכינה, ומעולם לא זזה שכינה ממנה, על כן רצתה הקליפה למשול ח"ו בקדושה, וח"ו לא ינוח שבט הרשע וכו', והשכינה הקדושה שמרה אותה לבל ישלוט בה כח ערות הארץ, וזה היה הכנה לנשי ישראל אחר כך לבל ישלטו בהם אנשי מצרים שהם מכח הקליפה ערות הארץ. וזה שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') שרה ירדה למצרים וגדרה את עצמה מדבר ערוה, וגדרו כל הנשים אחריה:

נ׳ויאמר "אל שרי "אשתו (בראשית יב א). היה לו לומר לשרה. גם תיבת "אשתו מיותר, כי מי לא ידע כי אשתו הוא. אך לפי דברי זוהר הק' (ח"א פ"א ע"ב) יצדק, שהקשה איך שם אברהם אבינו את שרה בסכנה גדולה. ותירץ שראה שכינה לא זזה ממנה, ובטח שנס יתנוסס לה. (ונ"ל עוד לפרש, כי הנה ידע אבינו שצריך במצרים לעשות גדר לאנשים ולנשים שלא ישלוט בהם כח ערות הארץ בהיותם בכור הברזל. והנה כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה השכינה הקדושה מקדמת לפני שרה, אז הבין שיעשה כעת גדר לנשים, וגדר האנשים עשה אחר כך יוסף הצדיק, כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ב ה') יוסף ירד למצרים וגדר את עצמו מן הערוה, וגדרו כל האנשים אחריו והבן). והנה בזה תבין שהכוונה בכאן שאמר אל שרי תיבת אשת"ו, והוא ר"ת "אדני "שפתי "תפתח "ופי (תהלים נא יז), היינו לגרום היחוד העליון ולמנוע יחוד הרשעה, והבן:

נ״אהנה נא ידעתי (בראשית יב יא). לדרכינו יתפרש תיבת נ"א, שנתחדש לו כעת הידיעה להגיע זמן לגדור גדר הנשים בראותו השכינה מחופפת על שרה. וירמוז עוד רמז נאה, על פי מה שנמצא בדרשות המקובלים ע"פ שאמר משה שלח "נא "ביד תשלח (שמות ד יג), הובא בילקוט ראובני פרשת שמות וז"ל, ארבע אותיות אדנ"י, שתים דין והם ד"ן, ושתים רחמים והם א"י, לכך אמר משה שלח "נא "ביד, אותיות ד"ן יכנסו בין שתי אותיות א"י למתק הדין. וזהו שלח "נא "ביד תשלח, כי כשהיו במצרים גלתה עמהם שם השכינה שהוא שם אדנ"י, והיו האותיות בפירוד אמר משה חיבר אותיות נ"א באותיות י"ד, ויחבר מין למינו נ' בד' להיות ד"ן למצרים, ויתחבר א' אל יו"ד להיות א"י רחמים לישראל, עכ"ל. ומעתה נבוא לכוונת הכתוב, כי הנה כתבנו שגם ירידת אברהם למצרים היה עבור השכינה שהיה רעב בארץ וכנ"ל, והשכינה קדמה ואתיא למצרים כנ"ל, ועל זה סמך בנידון שרה שהיא מרכבה אל השכינה. וז"ש הנה נ"א י"דעתי, ר"ל אותיות נ"א חברתי עמהם אותיות י"ד להיות השם שלם:

נ״בכי אשה יפת וכו', יבואר לפנינו כי "אשה יפת מראה את, תיבת "אשה מיותרת כי מי לא ידע כי אשה היא, והיה לו לומר כי יפת מראה את. ועל פי הזוהר הק' (ח"א פ"א ע"ב) יצדק שפיר, כי הנה השכינה לא זזה משרה אמנו, והיה יופי שרה שלא בטבע כי חופף עליה אור השכינה, והנה הצדיק כשרואה יופי אשה חושב בדעתו מה לי לדבק ביופי הגשמיות, מוטב לדבק את עצמי בשורש היופי הבאה מהשכינה, כמו שכתבו המקובלים בסוד אין אשה אלא ליופי (תענית ל"א ע"א) , מה שאין כן המצריים המצרים החמורים לא יביטו אלא לגשמיות האשה. וז"ש הנה נא ידעתי כי אש"ה יפת מראה א"ת, ר"ל היופי שלך היא מאשה יפת מראה העליונה היא השכינה הקדושה, מה שאין כן כי יראו אות"ך דייקא המצריים, ואמרו אשתו זאת, ר"ל היופי הוא אשתו של זה, והבן. ויבואר ביותר לקמן עוד על פסוק זה בכתבים הנ"ל דף א' ע"ב ודף ב' ע"א:

נ״גויהי כאשר הקריב וכו' ויאמר וכו' הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית יב יא). כבר דברנו בדרושים הקודמים מזה. וכעת נ"ל אומרו תיבת אש"ה מיותר, דהוה ליה למימר כי יפת מראה את ומי לא ידע כי אשה היא. אך הוא על פי דרשת רז"ל (ב"ב ט"ז ע"א) אמרו נ"א (בראשית יב יג), מורה כעת שעד עכשיו לא הכיר בה. וקשה הרי אברהם אבינו קיים כל התורה אפילו ערובי תבשילין (יומא כ"ח ע"ב), איך לא קיים אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה (קידושין מ"א ע"א). [והנה י"ל לפי זה כפשוטו, דבאמת התבונן בה בהיותה בתולה בלא תואר אשה, ואחר שנקראת אשה מיוחדת לאיש לא התבונן בה, ומשמיענו זאת בתורה שבאמת קיים גם את זאת שלא קדשה עד שהכיר בה. אך עדיין לא הונח לנו, כיון שהכיר בה שהיתה יפה קודם היותה לאיש, למה לי התחדשות ידוע בעת החשש הזה, היה לו לחשוש אפילו אם לא היה מכיר בה כעת מחדש, וביותר תתגדל החן בהיותה אשת איש מהיותה פנויה, להיות ארי' דרביע עליה איסור אשת איש, וכמו שמצינו לרז"ל (ע"ז כ' ע"א) שאמרו בזה הלשון לא יסתכל אדם בפנויה יפה, ובאשת איש אפילו מכוערת כי היצר מיפה אצלו האסור החמור. על כן אחשבה] דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה תמיד והיו יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא. וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו (שמות טו ב) התנאה לפניו במצות (שבת קל"ג ע"ב). וזה שמשמיענו בתורה (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, אשר כל הרואה משתומם על זה. אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית. וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר, שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות. אך כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה שהרשעים הכל מסתכלין בשרה, אז נתן אל לבו שיש ביופי הלזו תיעוב, וכי יש חילוק בעיני העולם בין יופי זאת המצוה ובין מצות אחרת, להיותה אשה והכל רצין אחריה (שבת קנ"ב ע"א). וז"ש הנה נא כעת ידעתי כי אש"ה יפ"ת מרא"ה א"ת, אבל עד עכשיו לא הייתי יודע שאת אשה יפת מראה, [רק] חפץ של מצוה יפה ומהודר, ומשמיעה אותנו התורה עד היכן הגיע קדושת אברהם:

נ״ד[עד כאן מועתק מכתב יד]

נ״הוהיה (בראשית יב יב). תיבת והיה מיותר, דהיה לו לומר וכי יראו וכו'. אך הוא על פי פשוטו שאברהם ביקש לשרה שתאמר תיכף, קודם שישאלו אותה תאמר שהיא אחותו. כי נודע כמו שמדרך השמחה הקדושה בהשם ובתורתו לעשות עניינים שלא בהתיישבות הדעת, כענין שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד, וכמו שאמרו (עירובין נ"ד ע"ב) ע"ל רבי אלעזר שהיה עוסק בתורה בשוק העליון וכסותו מונחת בשוק התחתון, כמו כן בשמחה של הוללות, יעשה ההולל דברים שלא ביישוב הדעת הגם שאחר כך יתחרט. וז"ש והיה הוא לשון שמחה כנודע (ב"ר פמ"ב ג'), ר"ל ישמח לבם בהוללות הזנות כאשר יראו אותך, ועל ידי כך לא יספיקו לחקור ולדרוש ולהתיישב בענין הרציחה, רק תיכף יגזרו אומר אשתו זאת והרגו וכו':

נ״וכי יראו את"ך (בראשית יב יב). בקיצור הוה ליה למימר כי יראוך וכו'. ולפי מ"ש ניחא כי הם יראו אות"ך דייקא גשמיותך, כי טח מראות עיניהם צור מחצבה היא השכינה, ואמרו בלי שאלה אש"תו זא"ת מחמת הוללותם. גם יאמר ואמרו אשתו זאת, ואמ"רו לשון מחשבה, יחשבו שהיופי אשתו של זה, ועינים להם ולא יראו האור הנערב החופף עליה כל היום. גם יאמר ואמרו אשתו זאת, ר"ל לא תעלה בדעתך כשתראה מדברים דברים רכים שלא יעשו רציחה, כי זה דרכם כל היום לבל ירגיש הנרצח וימלט מידם. ולזה יאמר ואמר"ו בחשאי ולשון רכה, כי בכל מקום אמירה בחשאי. וגם יאמר אשת"ו זא"ת, ולא יאמרו אשת"ך כמדבר לנוכח, רק בנסתר כאשר ידובר לשר ולמלך כנודע ממשפט הלשון בכבוד, ואף על פי כן והרגו אותי כי שבע תועבות בלבם, ויעשו זה לבל ארגיש ואמלט מידם, על כן אל תסמוך על דבריהם הרכים:

נ״זוהרג"ו אותי (בראשית יב יב) גם כן בלי חקירה והתיישבות הדעת מחמת שמחת הוללותם. ובזה יצא לנו טוב טעם ודעת משפט לשונינו הק', כי לכאורה לפי משפט הלשון הוה ליה למימר ויאמר"ו אשתו זאת ויהרג"ו וכו' הכל ביודין, הגם שכמה פעמים הוא"ו שבראש התיבה תשמש במקום עתיד גם בהעלם היו"ד, עם כל זה טעמא בעי כי לא במקרה הוא כל אות ואות בתורה הק'. ולפי מ"ש יונח כי האמירה וההריגה יעשו שלא בחכמה בלי התיישבות מחמת שמחת הוללותם, ונודע כי היו"ד מרמזת לחכמה, ולזה נעלם באלו שני העניינים היו"ד, להורות שתתעלם מהם החכמה האנושית מחמת הוללותם, והבן:

נ״ח"ואותך "יחיו. הנה זה מיותר, כי הקפידה הוא העיקר מה שיהרגו לא מה שיחיו אותה. אך הוא להורות כי קשה בעיניו מאוד שלא יתעללו הרשעים הללו בזו הצדיקית יותר מעין הרציחה, להיותה מרכבה לשכינה, ובאם ישלטו בה זרים ח"ו, יארע מה שיארע שפחה כי תירש גבירתה. וז"ש כי שתים רעות יעשו, א' עון הריגה ולו יהיה שגם בה יפגעו בהריגה, אך זו קשה מן הראשונה שיחיו אותך ויתעללו בך. או יאמר בדרך הקדמה על מה שרוצה לבקש מאתה שתאמר כי אחותי היא, והנה תיכף מורא יעלה על ראשה, אם אומר כן תיכף יתבעו אותי לדבר עבירה, וכשלא ארצה יהרגו אותו. לזה יאמר ואות"ך יחיו על כל פנים, הגם שלא תשמע לעצתם לא יעשו בך נקמה רק יחיוך, כי יאמרו בהמשך הזמן תתרצה להם, על כן עצה היעוצה אמרי נא וכו'. או יאמר על פי הזוהר הק' (ח"א פ"א ע"ב) שראה השכינה מחופפת עליה, על כן בטח אם ירצו לעשות עמה איזה רעה לא יצליחו כי הש"י מבטחה, ולא דאג אלא על עצמו, על כן אמר דאגתי רק על הנוגע אלי, אבל הנוגע אליך הנני בוטח בהש"י שאני רואה השכינה אצלך, על כן אותך יחיו על כל פנים, על כן אל תדאג ואמרי נא וכו', ובזה אצא אני מהסכנה ואליך ניסים יתנוססו:

נ״טאמרי נ"א (בראשית יב יג) תיכף בלי שאלה וכמ"ש לעיל אחותי את, מה שלא צוה שתאמר בזה הלשון אחי הוא, להיות שראה השכינה מתחופפת אצלה (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ולא כן אז אצלו, על כן דאג מרציחת נפש בידי בעל בחירה, על כן זירזה ביותר שהיא תייחס עצמה עמו שתאמר שהיא אחות אברהם, שהמובן מזה כי האיש גדול שאשה יקרה כזו תייחס את עצמה אחריו, לא כן אם היתה אומרת אחי הוא, שהמובן מזה שרצונה לייחס את אברהם אחריה, כענין שנאמר באסתר (ח א) ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה. או יאמר שלא רצה שתוציא הצדיקת דבר שקר מפיה, והנה אמר אברהם לאבימלך וגם אמנה אחותי בת אבי הוא (בראשית כ יב), והנה אין אדם נמנע אז בימיו לקרוא לבת אחיו אחותי לגודל הקורבה, אבל היא לא תקרא לאחי אביה אחי, כי הוא חסרון דרך ארץ ומיעוט בכבוד האב, וזה שהיה מתמה אז אבימלך, והיא גם היא אמרה אח"י הוא והבן, ואי"ה יבואר שם. וגם על פי דרך האמת שעל השכינה אמר אחותי, כענין אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד), הוא חכמה תתאה חכמת שלמה. וזה שנמסר במסורה ב' פעמים "אחתי "את, א' כאן אמרי נא "אחתי "את, וקשה היה לו לומר אחי הוא, ובא הפסוק במשלי ומתרץ אמור לחכמה "אחתי "את, ר"ל אי היתה אומרת אחי הוא היה דבר שקר, מה שאין כן באמור אחת"י הכונה על השכינה אחותי, בת אבי דאיתנטלית מאב"א, כי בחכמה יסד אר"ץ (משלי ג יט) אבא יסד ברתא (עיין זוהר ח"ג רנ"ו ע"ב), וכן הוא אומר (תהלים קד כד) מה רבו וכו' כולם בחכמ"ה עשית מלאה האר"ץ קניינך, והבן. ועיין בזוהר הק' (ח"ג ק' ע"ב) מה דשלח ר"ש לר' אבא וגם אמנה אחתי בת אבי וכו', ועל דא ותהי לי לאשה, ולהיות שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיר השירים ב ו), ושכינתא איתנסיבת בימין וטפת החסד איתגלמא בפומא וכו', ואברהם הוא הוא איש החסד בסוד הכתוב (בראשית יד יח) והוא כהן לאל עליון, על כן נאמר בכאן אחתי את בקמץ, בסוד הכתוב (ויקרא ה יב) וקמץ הכהן, והמשכילים יבינו והשם הטוב יכפר בעדנו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

ס׳למען ייט"ב לי וכו' (בראשית יב יג). היה לו לומר למען ייטיבו, כי אינו יודע עדיין מי הוא המטיב, ועל רבים ידבר עד עתה. אך הוא דקאי על המטיב לכל, כי באמור אחות"י את על השכינה על ידי איתערותא דלתתא, בא הטו"ב וייטיב להכ"ל, ומשם יושפע שפע הטוב למשרתיו עושי רצונו והבן, טו"ב י"י ומטיב לכ"ל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט), והמשכילים יבינו ברמז מועט. כללו של דבר המציץ מבין חרכי שכלו יבין כי אברהם אבינו מילין לצד עילאה ימלל:

ס״אבעבורך. י"ל בעבור שלך, היינו פרייך ותבואתך (חסר תיבה).

ס״בוחיתה נפש"י בגלל"ך. ר"ל גם נפשי תחיה בעולם שכולו טוב, שלא יהיה לנפשי עון בזה שאשימך בסכנה למשכב ערלים ח"ו, כי לא יוכלו לך והש"י ישמור רגליך מלכד, כי אני רואה אצלך סיועא דלעילא ולא יהיה לנפשי חטא בזה. וז"ש בגלל"ך, כי תיבת בגל"ל בגימטריא אדנ"י היא השכינה אשר אצלך. וז"ש וחיתה נפשי בגל"ל ך', והך' היא הפעולה לנוכח, והבן:

ס״גויה"י (בראשית יב יד). נתחדש הויה בכניסתו למצרים, כי מקודם היה רק דאגה עצורה בלב איש, וכהיום ראו בעצם הסכנה העצומה בבלי ספק:

ס״דויראו המצרים "את "האשה. ריבוי הא"ת היינו השכינה הנקראת א"ת הכלולה מא' ועד ת' היא האשה העליונה, והיופי נמשך מצדה. והנה ראו יופי בלי טבע כי יפה היא מאד, אבל טח מראות עיניהם ולא הביטו רק אל הגשמיות האשה הנראה לעינים הבשריי. ובזה יוצדק שלא הזכיר אותה בשמה שר"ה, רק ויראו המצרים את האש"ה וגם ריבוי הא"ת, והנה המצרים דלת העם שמעולם לא ראו יופי כזה, הגם שלא הביטו אל צור מחצבתה, עם כל זה יראו מגשת אליה "כי "יפה "היא "מאוד, ושגבה בעיניהם גדולת מעלתה, אך אחר כך:

ס״הויראו אתה שרי פרעה (בראשית יב טו), ערבה לבם לגשת לגבהות רוחם שהם קרובים למלכות, ועם כל זה לא ערבה לבם שתהיה ראויה לאחד מהם, רק כולם כאחד ויהללו אתה אל פרע"ה, כי אמרו כולם אין מדרך ההדיוט להשתמש בזו. וכל זה הורה לנו התורה הקדושה איך היו כל הגוים יראים לגשת אליה הגם שהיו שטופים בזימה, להיות שם הש"י נקרא עליה:

ס״ווירא"ו את"ה שר"י פרע"ה. ס"ת צירוף שם הויה, הוא והי"ה הוא השולט בחדש תשרי ימי הדין, שר"י פרע"ה ויהלל"ו את"ה, הוא הויה כסדר השולט בניסן ימי החסד. ורמז שנתהפך תיכף מדת הדין למדת הרחמים, מה שהיה הדין שולט כי היה רעב בארץ, ונתהפך כעת לרחמים:

ס״זותקח האש"ה וכו'. היה לו לומר ויקחו אתה לבית פרעה. אך הוא אשר דברנו שלא זזה שכינה ממנה (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ולזה יאמר ותקח [האשה] הידועה כביכול נלקחה על ידי שרה לבית פרעה, כי לא זזה ממנה:

ס״חבית פרעה. לבית פרעה היה לו לומר. אך לפי שנמסרה התורה בלא נקודות, יש לפרש ותקח האשה בית פרעה, ר"ל האשה הידועה לקחה תחת רשותה בית פרעה וכל אשר לו, להיות לברות לישראל בניה בצאתם ממצרים להינצל את מצרים ולרוקן אותה מכל נצוצי טהרה, והבן:

ס״טולאברם היטי"ב (בראשית יב טז), המטיב לכל בריותיו, בעבור"ה בעבו"ר שלה, היינו פריה ומעשיה הטובים שסיגלה בהיותה בית הרשע בתוך עמקי הקליפות, והוציאה משם על ידי כוונותיה הניצוצין אשר היו נתונים לשם. וזהו פרי צדיק עץ חיים (משלי יא ל) כנודע:

ע׳ויהי לו צאן ובקר וכו'. שבעה מינים קא חשיב, באפשר יש לפרש שנכנעו לפניו כל השבעה מדות הרעות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דס"א, ובזה עשה הכנה לבניו למסור בידם הז' עממין, שהם גם כן נגד הז' מדות רעות הנ"ל וכמ"ש לעיל בשם אדמ"ו פה קדוש הנ"ל. ואופן הכנעות הס"א הוא, כי כיון שפרעה הרשע הכניע את עצמו לשרה למלאות תאוותו עמה, ובו היו כלולים כוחות הטומאה, הרי כל כוחות (נכנעו) אל הקדושה, והוא רצה להטיל ח"ו זוהמת הס"א, והש"י רגלי חסידיו ישמור, וכל הענין עצות מרחוק מאת הבורא ב"ה להכניע כוחות הטומאה, ודבר כזה לא היה במקרה ח"ו רק בכוונה עליונה מאת היוצר בראשית. והנה בין והתבונן פרע"ה, בגימטריא ספיר"ה, אותיות הער"ף, שהוא היפך הספירות הקדושות שבקדושה:

ע״אוינג"ע (בראשית יב יז). במין נגע הוא מכת ראת"ן כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"א ב'):

ע״בהויה. ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין:

ע״ג"את "פרעה. את לרבות שריו ויועציו שהביאו אותה אליו:

ע״דנגעים גדולים ואת ביתו. הכי היה לו לומר את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים. אך מדריגות מדריגות היו, כי פרע"ה ושריו שהיה ידם במעל הזה נוכו נגעים גדולים, וביתו הם אנשי ביתו נשיו ופלגשיו שלא היה ידם במעל הזה רק שלא מיחו בידו, נוכו גם כן אבל לא נגעים גדולים כל כך, נ"ל:

ע״הוא"ת ביתו, לרבות שפחותיו ואמהותיו הטפלים לנשי ביתו:

ע״ועל דבר "שרי "אשת "אברם הוא מיותר, ודרשות רז"ל ידועים. וי"ל על פי מ"ש לעיל שהשכינה נלקחה עמו (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ומשמיענ"ו התורה הק' איך הש"י חס על כבוד הצדיק והצדיקית יותר מכבודו, כי סלקא דעתך שהש"י נגעו עבור השכינה הקדושה, על כן אמרה תורה כי העיקר הוא עבור שרי, ועבור שהיא אשת אברם ונוגע לכבוד הצדיק גם כן, וכענין יבושת יד ירבעם בהשליחו יד לנביא עדו (מלכים א' יג ד), ובהקטירו לעבודה זרה לא יבשה ידו, כי הקב"ה חס על כבוד הצדיק ביותר (תנחומא תולדות סי' י"ב). ויצדק עוד בהעמיק ביותר כי גם השכינה הקדושה נקראת שר"י, ואמר הכתוב שהקב"ה חס על כבוד שרי אשת אברם יותר משר"י העליונה, והבן אהבת הקב"ה למשרתיו עושי רצונו:

ע״זויקרא (בראשית יב יח). קריאה הוא לשון חיבה כנודע, ומשמיענו שהיה מתירא לנפשו לכעוס עליו, רק היה מדבר עמו בלשון חבה, והיה בזה הכנה לבניו אחריו שנאמר בו גם כן (שמות ט כז) ויקר"א למשה ולאהרן וכו':

ע״חויאמר. באבימלך נאמר (בראשית כ ט) ויאמר ל"ו. הנראה כי אבימלך היה כשר יותר מפרעה, והיה יכול להסתכל בפני אברהם, מה שאין כן פרעה הרשע לא היה יכול להסתכל בפניו, על כן לא נאמר ל"ו, כי היה מדבר דבריו לצד אחד כאלו אינו מדבר עם אברהם. או יאמר בהעמיק עוד שבאבימלך נאמר מה בסגול, וכאן מה בפתח. וכאן נאמר זא"ת ובאבימלך לא נאמר זא"ת. על כן נראה שהרשע הרגיש שהמכות באים על ידי השכינה שנקראת זא"ת, והתריס ודבר דבריו נגד השכינה ואמר מה זאת, ר"ל אתה זאת מה עשית, על כן אמר מה בפתח, כי פיה פתחה בחכמה (משלי לא כו), ובחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) והבן, מה שאין כן באבימלך שדיבר עם אברהם, כענין שנאמר ויאמר ל"ו דייקא, על כן אמר מה בסגול כי אברהם מדתו החס"ד, על כן שאל ממנו וכי זה חסד"ך להכניס אנשים בסכנה, נ"ל:

ע״טעשי"ת ל"י. ובאבימלך נאמר לנו (בראשית כ ט). כי שם קרא לכל עבדיו, ויראו האנשים מאוד שלא יגיע אליהם רעה, והיו אז אתו במעמד ומצב, על כן אמר לנ"ו, ובכאן אצל הויכוח היה רק פרעה לבדו, נ"ל. או יאמר בכאן ל"י, ובאבימלך לנ"ו. כי אבימלך החזיק את עמו גם כן לצדיקים לא יעשו כדבר הנבלה הזאת, על כן אמר מה עשית לנ"ו כי לא היה לך לירא גם מהמון, מה שאין כן פרעה שהיו המצריים מפורסמים בשוטפי זימה, לא היה לו פתחון פה להתווכח עמו מה שלא הגיד האמת להמון, רק אמר מה עשית ל"י בפרטות, למה לא הגדת ל"י ביחידות, כי החזיק עצמו למלך במשפט יעמיד ארץ. וז"ש גם כן למה לא הגדת ל"י ביחידות, ואזי הייתי מצילך מיד המון, נ"ל:

פ׳למה אמרת אחותי היא (בראשית יב יט). לכאורה הוא דבר שפתים אך למחסור, כיון שכבר אמר למה לא הגדת לי כי אשתך היא. אך הוא שהרשע הלז התווכח עמו ביותר, ואמר לו לו יהיה שיראת לנפשך לומר אשתך היא, על כל פנים היה לך לומר כי אשת איש אחר היא, או על כל פנים כי זרה היא לך, למה אמרת אחותי היא, ובודאי נתת עיניך בממון להרבות לך מוהר ומתן, ושפט ברשעו כי משפטי הש"י לא צדקו בהכותו מכות גדולות ונפלאות:

פ״אואק"ח. לא לקחתיה בחזקה רק בדברים רכים, כענין קיחה בכל מקום קחם בדברים, כי אילו לקחתיה בחזקה מהראוי היה להכות אותי הגם שאינה בעולת בעל, רק מחמת שאנסתי אותה בחזקת היד:

פ״ב"לי "לאשה. כי אלו לקחתי אותה לפלגש, היה מהראוי להכות אותי לבזיונה שבזיתי אותה בקחתי אותה לפלגש, וגם אלו נתתי אותה לאחד השרים לאשה, אפשר אין זה כבודה, אבל כעת שלקחתי אותה בדברים רכים, וגם לי לעצמי מלך בן מלך, וגם לקחתי לאשה גמורה לא לפילגש, ואם כן מה פשעי ומה חטאתי להכות אותי כזה, וכפר במשפטי ד' אמת, ובזה משמיענו התורה הק' איך משפטי ד' אמת, כי התריס נגד המקום ית' ולא נכנע לפניו ית':

פ״גועת"ה הנה אשתך. ר"ל גם עתה הנה היא אשתך שלא נגעתי בה עוד. או יאמר ועת"ה, ר"ל כעת לא תרבה לי בדברים ותירוצים ואמתלאות, רק הנה אשתך לפניך קח ולך. ובזה יצדק שלא השיב לו אברהם כלום כמו שהשיב לאבימלך, כי הרשע הזה לא חפץ בדברי חמודות. והנה בזה שגירשו מארצו נעשה סימן לבניו אחריו, שביד חזקה יגרשם פרעה מארצו (שמות ו א), ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם (שמות יב לט), ומעשי אבות הכל סימן לבנים:

פ״ד"ואקח "אתה "לי "לאשה. יש בכאן רמז על חודש אלו"ל, כי אלו התיבות ר"ת אלו"ל, שמזלו בתול"ה היא אשה, והמ"י:

פ״הויצו עליו (בראשית יב כ). יתכן לפרש שפקד עליו אנשים שלא יתנו לו שום מקום לשבת בארץ, רק בכל מקום בואו ישלחוהו למקום אחר, עד נסעו מכל הארץ, כי הרשע לא חפץ בברכה ותרחק ממנו, והכל היה סימן לבניו. ויתכן לפרש עוד ויצו, לשון צוותא והתחברות, שחיבר עליו אנשים להתוכח עמו:

פ״ווישלחו אותו (בראשית יב כ). תרגומו "ואלויאו. ולפי מ"ש שצוה לבל יתמהמה, יתכן גם כן הענין שליוו אותו ממקום למקום, לצוות בכל מקום גזירת המלך לבל יתמהמה:

פ״זואת אשתו. יתכן שצוה בכל מקום שיאמרו השלוחים שזאת אשתו, כי חשדו שיאמר שוב שהיא אחותו, למען יתנו לו מתנות:

פ״ח"ואת אשתו. לדעת חז"ל (ב"ר פמ"ה א') "שהגר היתה בת פרעה, את לרבות הגר שפחת שרי, או לרבות שפחותיה. ואת כל אשר לו, הם הניצוצים שהוציאו מתוך עמקי הליפות הקשות דלשם. ויתכן "ואת "כל, כי על ידי הניצוצות יתייחדו מדת א"ת היא מלכו"ת שמים, ומדת כ"ל יסוד צדיק כמ"ש לעיל:

פ״טאשר לו. ר"ל לא הוציא רק הניצוצין הנוגעים אליו, ועשה הכנה לבניו להוציא שאר ניצוצות הנדחים לשם, ולעשותה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט' ע"ב):

צ׳יג (א) ויעל אברם ממצרים (בראשית יג א). היה לו לומר ויסע אברם ממצרים. אך הוא להורות שהיה לו עליה ממצרים, שעל ידי שהלך למצרים למקום הטמא ולא נתפתה בין הרשעים, ולא פגם מאומה בהתהלכו בין הס"א כמו "אדם "ונח כנודע, בזה היה לו עליה אדרבה והוציא בלעם מפיהם הנק':

צ״אהו"א. תיבת "הוא מיותר. והנראה על פי פשוטו, להורות כי הוא היה העיקר בחשיבות, הגם שאצל הרשעים הללו שטופי זמה היו מהראוי להיות העיקר בחשיבות שרה מחמת יופיה, אך להיות שנפל פחדו עליהם היה הוא העיקר: או יאמר "הוא "ואשתו. להורות כי שוב לא עלה שום מורא על ראשו, והתנהג בכל מקום עם שרה כדרך קורבת איש ואשתו, ולא היה מתיירא פן יהרגוהו, כי ראה שנפל פחדו על כל יושבי הארץ בעזר היוצר כל: ויש לפרש עוד על פי דרך הקודש ויעל אברם ממצרים הוא. ר"ל שהעלה ממצרים "הוא השכינה נקראת גם כן הוא, בהיותה נכללת בכללא דדכר ונוקב', (עיין בזהר חקת (ח"ג קפ"ג ע"ב) בפסוק (במדבר כא טז) "הוא הבאר, ותבין). והנה השכינה ירדה עמו למצרים לברר ניצוצין, ובעלייתו משם ברכוש רב הם הנצוצין עלתה עמו. וזהו ויעל אברם ממצרים "הוא, ר"ל שהעלה את "ההוא הוא השכינה, "ואשתו היא אשתו הגשמיות והבן, וכל אשר לו הם הנצוצין השייכים לשורש נשמתו:

צ״בולוט עמו "הנגבה. יתכן שהניצוצין הנוגעים למלכות בית דוד נתאחזו שם במצרים בלוט, שבו היה תקוע ניצוץ המלוכה, על כן גם לוט נמשך אתו עמו:"הנגבה. כבר כתבתי "הנגבה גימטריא אדנ"י, היא דינא דמלכותא והוראות תיבת "נגבה הוא ימין "החסד להיות "מלכות של "חסד, על כן נמשך לוט שהיו בו ניצוצי מלוכה אצל אברהם, שהוא חסד הימין להיות ימינו תחבקני, ויראתי בפצותי פי. והנה ידוע כי דוד אדונינו הוא גלגולא דאדם קדמאה (עיין במ"ר פי"ד י"ב), והוא משיח בעצמו שיבוא במהרה בימינו בגלגולא תליתאה דיליה, ולהיות הניצוץ הלז היה תקוע עדיין בס"א, על כן "לוט בגימטריא "אדם, והבן מאמר המלך החכם (קהלת ח ט) עת אשר שלט "האדם "באדם, וכבר ידעת לוט הוא זעיר אנפין דקליפה:

צ״גואברם כבד מאד "במקנה "בכסף "ובזהב (בראשית יג ב). יש להבין מה זה הלשון כבד מאד, והיה לו לומר ויהי לאברם מקנה רב וכו'. וגם היה לו לומר "ובכסף בוא"ו כמו שכתב בזהב. ולזה נקדים הקדמות והצעות מונחות בדרך הקודש. הרב במאורי אור כתב, מא"ד הוא עיטרא דחסדים, ותמה במאורי אור דהלא בזהר (ח"ב צ"ח ע"א) מבואר בסבא בסוד הכתוב (תהלים קד א) ד' אלקי גדלת "מאד, דמאד רמז לסטרא דגבורה עיין שם, יהיה איך שיהיה "מאד רמז לעיטרא דחסדים ולעיטרא דגבורות, "מקנה הוא סוד המלכות בגימטריא ג' פעמים אדנ"י, וגם הוא בגימטריא "קצה השמים לתתא, עיין בספר הנ"ל. והנה ידוע על ידי התכללות החסדים וגבורות בסוד הדעת, יוכללו אחר כך במלכות שמים על ידי היחוד השלם. וז"ש ואברם "כבד, ר"ל הכביד "המאד היינו עיטרא דחסדים וגבורות, והורידם למקנה הוא סוד המלכות. וז"ש ואברם כבד מאד "במקנה, הכביד "המאד "למקנה, והכוונה "בכסף "ובזהב, ר"ל שני ענייני "מאד, כי פעם מרמז "מאד לכסף סוד החסד, ופעם "לזהב סוד הגבורה, ואמר כאן ששני ענייני מא"ד הוריד למלכות שמים, היינו בכסף ובזהב, והש"י יכפר בעדנו:

צ״דוילך למסעיו "מננב (בראשית יג ג). הוא מדתו מדת הדרום חסד, אברהם הוריד טפת החסדים עד בית אל כנודע, עד המקום אשר היה שם "אהלה בתחילה, אהלו קרי, אהלה כתיב, אהל השכינה:

צ״הויקרא שם אברם בשם ד' (בראשית יג ד) לכאורה תיבת אברם מיותר, כיון שממנו מדבר עד עתה. וי"ל על פי מה שאמרו רז"ל שאין מוסרין השם המפורש אלא למי שלא יצא עליו "שם "רע, ומשמעות "שם "רע, שמכנין לשמו איזה כינוי בעבור שעשה איזה רעה, ולהיות שהיה אבינו אברהם בין המצרים שטופי זמה, ונסתלק מהם כעמר נקי ונשאר בשמו הקדוש אברם, ראוי לו להתפלל בשם. וז"ש ויקרא שם "אברם בשם ד'. או יאמר שכך היתה נוסח קריאתו "לאברם בשם ד', על דרך שהכריז אליהו אני נותרתי נביא לד' לבדי (מלכים א' יח כב), והבן:

צ״ווגם ללוט ההולך את אברם (בראשית יג ה). ר"ל לאותו הבחינה הקדושה שבלוט ההולך את אברם, שראוי להתכלל בזרע אברהם ברבות הימים, היה "צאן "ובקר "ואהלים, ר"ל אזרו חיל הספירות הקדושות שבלוט, היינו דוד אדונינו עם כל צאצאי מיעיו ומשיח צדקינו שיתגלה במהרה בימינו. והנה "צאן נקרא ז' תחתונות דזעיר אנפין, "בקר היסוד דנוקבא, "ואהלים היינו בסיועא דלעילא, כי "אהל נקרא יסוד דבינה בהפרסו סוכת שלם על זעיר ונוקב', וכן יסוד "דלאה נקראת "אהל אותיות "לאה, עיין כל הטעמים בספר מאורות נתן. והנה נתחברו ונתייחדו האורות העליונים להוציא יקר מזולל להתגלות הניצוץ הק' התקוע בלוט:

צ״ז[וגם ללוט ההולך את אברם וכו' (בראשית יג ה). מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם. להיות שהגיע אל אברהם טובה ממנו, ובסיבתו שלא נתבטל ממציאותו כנ"ל [על פסוק (בראשית יב ד) וילך אברם כאשר דבר אליו י"י וכו'], על כן זכה לעושר הגם שלא זאת היתה כוונת לוט, וכן הוא הענין בכל הצדיקים שאותן האנשים הבאים אליהם בעסקים, פועלים כל טוב שגורמים טובה להצדיקים, והבן]. (עד כאן העתקה מהשמטות לאגרא דכלה מסוף ספר קהלת יעקב):

צ״ח(ו) ולא נשא אותם "הארץ לשבת יחדיו (בראשית יג ו). על פי הנ"ל לא נצטרך לומר "מרעה הארץ, רק כפשוטו הרי אברהם אבינו קדוש עליון, בתוכו היו כלולין כל הנשמות ישראל, וכל הניצוצות שישנו באיזה מן העמים המוכנים להצטייר בקדושה, מוכרחים הם שיאספו אליו, והוא יעלם מיין נוקבין אל השכינה ויצטיירו בקודש. והנה במצרים הוציא אברהם אבינו יקר מזולל מהנוגע אליו, ועשה הכנה לבניו לשאר הניצוצין לעשותן כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט' ע"ב). והנה ניצוצי המלוכה לזרע דוד ומשיח צדקינו, היה מוכרח על פי עצות מרחוק שיעברו דרך קליפת עמון ומואב, דרוש נא כל זה בזהר בראשית (ח"א י"ג ע"א). על כן לוט הלך את אברהם, וניצוצי מלוכה אשר היו בתוך גלות הקליפות נתחברו בלוט בכדי לעבור דרך עמון ומואב, ומשם יתייחדו בקודש לזרע אברהם להיותן כסא מלוכה. והנה כעת לא היה עדיין הזמן גרמא שיתעלה הניצוץ הק' הטמון בלוט אל השכינה, עד עת בוא הזמן כנודע. וז"ש ולא נשא אותם הארץ העליונה היא השכינה, עדיין לא הרימה אותם לשבת "יחדיו, דהיינו שיכלול הניצוץ של לוט באברהם, כמו שעתיד להיות בימי מלכות בית דוד, ואם תאמר מהיכא תיתי נאמר שיביא הניצוץ של לוט באברהם, מה לתבן של לוט אצל הבר. ולזה אמר באמת מישך שייכי אהדדי, כי היו "רכושם של שניהם "רב, גם בלוט היו ניצוצות קדושות מאד שהרויח במצרים מן "הרב ניצוצות הטמון לשם, ומפני מה לא נכללו הניצוצות האלו באברהם ומה להם אצל לוט, לזה אמר ולא יכלו עדיין לשבת יחדיו עד עברם דרך עמון ומואב, ומשם יכללו בקדושה ותשא אותם הארץ העליונה ויהיו מרכבה למלכות שמים, והבן. והנה תמצא בדרך רמז לזה "רכושם, בגימטריא חס"ד מלכו"ת בחסרון אחד ממנין כל אחד, דהיינו חס"ד תחשוב רק ע"א, ומלכו"ת רק תצ"ה, ואז יהיה בגימטריא "רכושם, להורות שעדיין לא היה באפשר שיתייחד ניצוץ מלכות בית דוד באחדות עם חס"ד אברהם, וזה כי היה "רכושם "רב, שהיה עדיין בבחינת הריבוי בחסרון האחדות, וזה ולא יכלו לשבת יחדיו: האר"ץ לשב"ת יחדי"ו, ס"ת בגימטריא מלכות. גם הוא בגימטריא "גלגול "משיח "בן "דוד. גם בגימטריא חסד משיח בן דוד. ר"ל לא יכול עדיין ניצוץ המשיח להתיישב עם חסד אברהם, "יכלו "לשבת "יחדיו, ר"ת שם הקדוש יל"י, והוא מע"ב שמות ומסוגל להקים ולהעמיד הנופל ושוכב, בסוד שאמרו רז"ל (ברכות ה' ע"ב) "יהיב ליה ידיה ואוקמיה:

צ״ט"ויהי (בראשית יג ז). וי היה על עסק המריבה, כי בכל מקום שיש מחלוקת הוא ווי, ובהיפוך במקום השלום שמחה וחדוה:

ק׳ויהי ריב. ידוע מה שכתבו המקובלים שיש קליפה הנקראת "ריב, והיא הגורמת לשכח הלימוד, והיא שגרמה לרבי אלעזר ששכח תלמודו, וקרא החדש הזה לכם (שמות יב ב) "החרש "היה "לבם (שבת קמ"ז ע"ב). כי הנה אותה הקליפה מבטלה "משיח "בן "דוד בשמו, כי "משיח "בן "דוד בגימטריא כד"ת, בכפל אותו הקליפה כי לו משפט הבכורה, (ותבין על ידי זה ויהי ער בכור יהודה "רע "בעיני "ד' (בראשית לח ז), כי ידוע שער בנו של יהודה בו היה ניצוץ משיח בן דוד, ועל ידי חטאו גרם מה שגרם שנתרחק "משיח "בן "דוד, אשר לו משפט הבכורה בכפל הרי"ב ונתעורר הרי"ב, על כן "רע "בעיני "ד', ר"ת רי"ב). והנה "חדש "הזה "לכם, גימטריא "משיח "בן "דוד, הוא השם כד"ת החקוק על מצחו של משיח בן דוד. והנה היה הטעות שהכניס אותיות רי"ב לאותיות "החדש "הזה "לכם, ועל ידי זה שכח הלימוד. והנה כל הדברים הנ"ל נאמנו מאוד בכאן, להיות כל מגמת אברהם בקרבתו ללוט להאיר ולגלות אור משיח בן דוד. והנה כל דבר בעולם מתפעל בהתנגדות, על כן נתעורר קליפת הרי"ב שהיא התנגדות למשיח צדקינו, אשר שלום ואמת יהיה בימיו (מלכים ב' כ כ), וגר זאב עם כבש וכו' (ישעיה יא ו) , וקליפת הרי"ב פעולתה לחרחר הריב ולהפריד הדבקים, ואפילו באדם אחד בעצמו מתעוררת רי"ב בהשכיח תלמודו אזי מתפעל, ודעתו אינו בהשקט ובשלום ויקפיד ואינו יודע על מה, וכוחות השכליית שלו מתקוטטים מחמת שהשכל אינו מתיישב בגופו, והבן. והנה כוחות השכליים נקראים רועים, כי הם הרועים קנייני הגוף וכוחות הנפש להדריכם בדרך הישר, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו. ומעתה התבונן "ויהי "ריב, דהיינו הקליפה שנקרא "ריב התעוררה, בהיותה מתפעלת מצד שכנגדה מניצוץ משיח צדקינו, והרי"ב נתעורר בין "רועי מקנה אברם, היינו שגם אברהם אבינו הרגיש בכוחות השכליות אלו שלא היו יכולין להאיר כל כך, ובין רועי מקנה לוט, שהגיע היזק גם לרועי מקנה לוט, שגם בו היו עיקר ניצוצות "המשיח. ובזה יצדק "בין "ובין כדרכי תמיד לדקדק בזה, והכוונה שבכל אחד בפני עצמו היה "הריב. "והכנעני "והפרזי אז וכו', הכוונה לדעתי על פי דרך הנ"ל, דלא יקשה איך יוכל "הריב לפעול איזה פעולה באבינו אברהם, הלא הוא המרכבה למדת החסד יומא דכולהו יומא, וממילא כל המדות בטלים וכפופים לנגדו, "והריב שהוא מסטרא דגבורה יצטרך להיות כפוף. אלא על כן אמר "והכנעני "והפרזי, כי על פי מ"ש לעיל הכנעני הוא "חסד דס"א, "והפרזי הוא "נצח דס"א, אז "ישב בארץ, ור"ל עדיין היה התגברות "לחסד "ונצח דס"א שהוא סטרא דימינא דס"א, והנה הגם שאברהם הלוך ונסוע גם כן "הנגבה (בראשית יב ט) לסטר ימינא דקדושה, עם כל זה לא היה עדיין הזמן גרמא לבטל מכל וכל ימין דס"א, על כן פעל בו "הריב הנ"ל, על כן ויאמר אברם וכו':

100

ק״אויאמר אברם אל לוט (בראשית יב ח). אמירה בחשאי ובלשון רכה להשקיט המריבה:

101

ק״באל נא, הנה הריב בא על "ידי כעס, וכל הכועס יהיה בעיניך כאלו עובד עבודה זרה (זוהר ח"א כ"ז ע"ב), והוא דבר מוסכם מהשכל כי האדם צריך להיות בטל אליו ית', כי כל הנאצלים והנבראים והנוצרים ונעשים בטלים אצלו ית' ואין שום דבר מבלעדו. והנה איש אשר אלה לו ויהיה בטל בכל תנועותיו אליו, בודאי לא יכעוס ולא יתקצף, כי הוא אין ואפס בטל בכל תנועותיו אליו ית', ממילא כל הכועס מחשיב עצמו ליש והוא כפירה גמורה, על כן הוא כאלו עובד עבודה זרה. והנה הרמב"ם ז"ל מנה נ"א לאוין בעבודה זרה. וז"ש אברם אל "נא, איני רוצה להיות על ידי המריבה כעובד עבודה זרה ח"ו שיש בה נ"א לאוין, ור"ל אל "נא תהי, לא תהיה התעוררת נ"א לאוין ח"ו, על ידי המריבה אשר ביני וביניך: וירצה עוד, כי הנה ידוע ג' רגלים הם נגד אברהם יצחק יעקב, ושמיני עצרת הוא נגד דוד על רגל רביעי. והנה שמיני עצרת הוא יום נ"א מראש חודש אלול ימי רצון של ישראל, והוא גמר החתימה טובה לישראל, כי דבר מלך שלטון (קהלת ח ד), ודבר המלך ואשר נחתם בשם המלך אין להשיב (אסתר ח ח). וז"ש אל "נא תהי מריבה וכו', ר"ל על ידי המריבה שביני ובינך יתעכב ח"ו ניצוץ דוד, ואז לא יהיה נ"א היינו יום הנ"א הוא שמיני עצרת, והוא מה שאנו אומרים הושיעה נ"א הצליחה נ"א (תהלים קיח כה), שהוא עיקר הישועה והצלחת ישראל:

102

ק״גמריבה. אמר "מריבה, על פי מ"ש לעיל שקליפת הריב בורח ממשי"ח בן דוד, אשר חקוק במצחו ובפניו פני אדם קדמאה השם כד"ת בגימטריא "משיח "בן "דוד, וכל הכועס שורה עליו קליפת הרי"ב ומסתלק ממנו צלם אדם, ובאה במקומו "הריב ומקלקל פניו פני אד"ם, על כן אסור להסתכל בפני הכועס, כי יוכל ח"ו לקבל נזק והוא בכלל אזהרת אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט ד). וז"ש אל נא תהי מריבה, כי יכנס ח"ו "הריב באותיות מ"ה בגימטריא "אדם. ובהעמיק עוד "דוד "ומשיח, הם גלגולין דאדם. והנה "לוט, הוא גם כן בגימטריא "אדם, שהיה גנוז בתוכו ניצוץ משיח בן דוד, רק שהיה עדיין בבחינת גלות דאדם בליעל בחינת "לוט. וז"ש אל נא תהי מריבה, לא יכנס הרי"ב בתוך מ"ה דאדם ח"ו הוא דוד ומשיח, ואדרבה ברוח יברח בהתגלות פני משיח צדקינו במהרה בימינו:

103

ק״דכי אנשים אחים אנחנו. על ידי הניצוץ הקדוש הגנוז בתוכך השייך לגורלי ופקדוני גבך, לא תגרום לו להתעכב ח"ו על ידי הרי"ב:

104

ק״ה(ט) הלא כל הארץ לפניך (בראשית יג ט). ר"ל הלא כל ארץ ישראל לפניך הוא, כי למי כל חמדת ישראל הלא לנצוץ המלוכה הגגוז בתוכך, כי כל הארץ יתואר למלכות, כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד): ויאמר עוד "הלא "כל "הארץ. ר"ל יחוד יסו"ד כ"ל עם "ארץ "מלכות לפניך הוא, כי על ידי דוד אשר הוא מרכבה למלכות שמים יתייחדו "כל "הארץ, על כן לא תגרום ח"ו פירוד בין הדבקים. והנה שבתי וראיתי "הלא "כל "הארץ "לפניך, ר"ת "הלכה. שהוא תורה שבעל פה בחינת דוד כנודע, וששים המה מלכות (שיר השירים ו ח) ס' מסכתות כמנין "הלכה (עיין זוהר ח"ג רט"ז ע"א) :"הפרד "נא מעלי. ר"ל וכיון שחמדת ישראל נתון בך "הפרד "נא, סטרא דעבודה זרה הם נ"א לאוין, ואמר בלשון "הפרד לשון פרידה עקרה שאינו מוליד, כי עבודה זרה אל אחר איסתרס ולא עביד פירין (זוהר ח"ב ק"ג ע"א):

105

ק״ווישא לוט "את עיניו (בראשית יג י). "את הטפל לעיניו. כי בעיני בן אדם שורה רוח החיוני רוחני מאוד כנודע ליודעי חן, יפעול על ידי העינים, וראיה מבת היענה ומעוף ששמו רא"ה שמוליד על ידי העינים, והנה בהביט אדם בעיניו אל הקודש פנימה, ישרה על העינים אור הקודש צח ומצוחצח, ובהיפוך שורה רוח הטומאה על העינים, ומגביה את עצמו להחטיאו האדם ביותר. וזהו וישא לוט "את עיניו, א"ת הטפל לעיניו היינו הרוח הטומאה, ועל ידי זה גרם לו ראיה אחרת להחטיאו, ועל כן נטה אחר תאוות העולם: וירא את כל ככר וכו'. "וירא "את "כל ככר הירדן, את הטפל לככר הירדן, היינו שהוטבו בעיניו אנשי ככר הירדן הזונים אחרי תאוות לבם אז בזמן ההוא:

106

ק״ז"את סדום "ואת עמרה, אתי"ן לרבות אדמה וצבויים, כגן ד' לפירות ולתענוגים, כארץ מצרים לזנות ולכשפים. נ"ל:

107

ק״חויבחר "לו לוט (בראשית יג יא). "לו לגרמו להנאתו לטובתו, "את כל וכו', א"ת כנ"ל:

108

ק״טויסע לוט "מקדם (בראשית יג יא). הוא נסע קודם מאברהם, כי אברהם הוא בעל הבית בארץ הקדושה, כי לו נתנה למורשה, על כן נשאר קיים במקומו ולוט נתגרש ממנו:

109

ק״י"קדם. הוא בגימטריא אחוריים דשם ב"ן כזה, יו"ד יו"ד ק"ה יו"ד ק"ה ו"ו יו"ד ק"ה ו"ו ק"ה. והנה שם בן הוא במלכות, והקליפות יונקים מבחינת אחוריים ומשם בא להם החיות. והנה "לוט נסע "מקדם, ולא הכיר את קונו שממנו בא לו החיות. וזה שדרשו רז"ל (ב"ר פמ"א ז') שנסע מקדמונו של עולם, כי כבר ידעת שמלכות נקראת עולם, ואחוריים דב"ן בגימטריא "קדם, וזהו שרמזו מקדמונו של "עולם. והנה שיבה זרקה בו ולא ידע כי נטוע בו הניצוץ הק' ממלכות בית דוד וממנו בא לו החיות:

110

קי״אויפרדו איש מעל אחיו. כי אחים הם מצד הניצוץ הקדוש התקוע בלוט:

111

קי״באברם ישב בארץ כנען (בראשית יג יב). לא פרט הכתוב באיזה מקום בארץ, להורות שהיה בכל הארץ כבעל הבית, כי לו נתנה למורשה: ולוט ישב בערי הככר. ערים רבים, כי לא היה לו קביעות בארץ ישראל:

112

קי״ג"ויאהל עד "סדם. יש לפרש בדרך רמז "ויאהל מלשון "בהלו נרו (איוב כט ג) , "סדם ר"ת "סוד "דוד "מלכא. ור"ל ויאהל, האיר עד שיצא ממנו ניצוץ הקדוש מדוד. ויש לפרש "עד מלשון הסרה, מלשון הכתוב (איוב כה ה) הן "עד ירח ולא יהל. והכוונה עיקר הארתו היה עד הוסר ממנו אותו הניצוץ הקדוש. ויש לרמז בדרך רמז "ויאהל אותיות "אליהו, עד סד"ם ר"ת "סעודתא "דדוד "מלכא. כי אליהו כותב אז כל מה שפעלו ישראל בשבת קודש לקרב הגאולה, והבן:

113

קי״דואנשי סדם (בראשית יג יג). אפילו החשובים שבסדם שהיה מהראוי שבמשפט יעמידו ארץ, ואדרבה הם פרצו גדר עולם. "רעים וחטאים, ר"ל רעים מאז ומקדם כי היו מגלגולי דור הפלגה, וגם כמה היו עדיין בחיים מדור הפלגה, וחטאים מחדש שהוסיפו לחטוא. וזהו לד' מאד, שהחטא של דור הפלגה שפגמו בשם המיוחד כנודע, וכהיום שינו באולתם והפכו מדת הרחמים למדת הדין: ובדרך רמז יש לפרש הפסוק שבתורה, כדרכינו תמיד לפרש איזה פסוק בדרכי מוסר, כי כל פסוק הוא עצה מהבורא ב"ה. ויאמר ואנשי, ר"ל מלשון שכחה לשון נשני אלקים (בראשית מא נא), "סדם יכונה לגיהנם שהוא מלשון סי"ד וגפרית, וכן בזהר (ח"א ק"ז ע"ב) קראו לשרו "מלך "סדם. והנה האדם צריך לירא מהבורא ב"ה יראה רוממות בגין דאיהו רב ושליט (זוהר ח"א י"א ע"ב), אך על כל פנים גם היראה הזו יראת העונש של גיהנם צריך לשום נגד עיניו לשרוף האהבות רעות כנודע. וזהו "ואנשי "סדם השוכחים ענין "סדם, דהיינו עונשי גיהנם, אזי הם רעים וחטאים וכו', כי אי אפשר להשיג יראת הרוממת קודם יראת העונש:

114

קי״הוד' (בראשית יג יד). הוא ובית דינו, אחרי הפרד לוט מעמו כי אברהם היה מרכבה לשכינה, וכל זמן שהיה לוט עמו, הנה כביכול גם אצל השכינה היה אחיזה לקליפות וזהו מונע היחוד כנודע, וכאשר נפרד לו מאברהם נפרדו הסיגים והקליפות, אז נתייחד הויה עם בית דינו היא השכינה דינא דמלכותא: או יאמר, כי הנה אברהם היה כל מגמתו בלוט לשאוב ממנו הניצוץ הקדוש של דוד המוכן להיות רגל רביעי במרכבה, כי האבות היו רק ג' רגלים, וכהיום שנפרד לוט ממנו, דאג מי יודע אם לעת כזאת יגיע למלכות דוד שיהיה רגל רביעי במרכבה. וזהו שאמר וד' ובית דינו "אמר אל אברם, הגם שאצלו היה רק כסא של ג' רגלים, שהוא סוד אמ"ר "אש "מים "רוח, והרגל רביעי שהוא סוד עפ"ר הוא דוד התקוע בלוט, אזי נתגלה אליו הדבור במרכבה שלימה, להורות כי ממנו יתד ממנו פנה ויושלם המרכבה בזרעו. וזהו אחרי הפרד לוט מעמו, ר"ל הגם שיפרד ממנו לוט, "שא "נא ר"ל "שור "נשר "אריה "אדם, שהן הנה ארבע חיות המרכבה. ובזה תבין מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה, שהכוונה על ארבעה רגלי המרכבה, כולם יהיו מן "המקום אשר אתה שם, כי כולם יצאו מזרעך:

115

קי״ואמר "צפנה "נגבה וכו' כולם בה"א לבסוף, הכוונה כי כולם נוטים להשפיע לה"א אחרונה מלכות שמים כל הנחלים הולכים אל "הים (קהלת א ז):

116

קי״זמתחילה אמר "צפנה "נגבה שהם נגד אברהם יצחק, ואמר צפנה קודם "נגבה, להורות כי נכללו כאחד בשעת העקידה כנודע כדי למתק דיני יצחק, ואחר כך קדמה הוא נגד "יעקב, וימה נגד "דוד כל הנחלים אל "הים כו'. "צפון "נגב "קדם "ים, בגימטריא "עת עם הכולל, דהיינו עשרה פעמים הויה ועשרה אהיה שהוא כלל המרכבה, ויצדק עם הכולל דהיינו המקום הכוללם, דהיינו שכינה הקדושה נקראת ע"ת שמקבלת כל זה, ותבין בזה מן "המקום אשר אתה שם "צפנה וכו', ובזה תבין אחר כך:

117

קי״חכי את כל הארץ (בראשית יג טו). ר"ל בחינת הארץ אשר אתה רואה, שצריך להיות מחובר עם כ"ל הוא יסוד צדיק, ובזה יהיה המרכבה שלימה בהיות צדיק בארץ להיות רגל רביעי, ואתה רואה הניצוץ הזה בלוט, אל תדאג כי לך אתננה ולזרעך ע"ד עול"ם, על ידי זה יתייחדו ע"ד עם עול"ם, ובין והתבונן בזוהר הק' (ח"א רמ"ז ע"ב) ע"ד תאוות גבעות עולם (בראשית מט כו), ושם מבואר כי ע"ד יכונה לזעיר אנפין, וגבעו"ת עול"ם הם "בינה "ומלכות, תיאובתייהו לגבי ה' עילאה לאעטרא ליה, וה' תתאה לינקא מיניה. ובזה תבין עד עול"ם, יתייחדו ע"ד עול"ם על ידי בנך, שתושלם בזרעך המרכבה שלימה, ויהיה ד' אחד ושמו אחד, ולזה בא אחר כך בפסוק עיקר הבטחה:

118

קי״טושמתי "את "זרעך (בראשית יג טז). ר"ל שבזרעך יכלול גם המדה הנקראת א"ת הוא מלכות שמים, שאתה דואג שתקוע ניצוץ המלוכה בלוט, הכל יוכלל בזרעך כעפ"ר הארץ העליונה, ר"ל כמו שהארץ העליונה היה בחינת עפ"ר מארבע יסודות, כן ג' אבות הם בחינת שלשה יסודות אש מים רוח, ודוד יסוד העפ"ר גם הוא יכלל בזרעך, וממך יצא חוטר מגזע ישי:

119

ק״כאשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ. ר"ל האי"ש הוא זעיר ממנה "את "עפר "הארץ, ר"ל ממנה את השכינה שנקראת א"ת, ונקראת עפר הארץ, כמו שיסוד העפר הג' יסודות אש מים רוח פועלים בה להוציא פרי, גם זרעך ימנ"ה, ר"ל גם מזרעך יתמנה מלך שיהיה בבחינת יסוד העפר רגל רביעי, שהג' יסודות עלאין שהם אש מים רוח, דהיינו ג' אבות חסד גבורה תפארת יפעלו בה, והוא יתמנה מלך וכל גנזי מלכא בידוהי, וזה שמלך דוד תחילה בחברון (שמואל ב' ב יא), שאמרו בזוהר הק' (ח"א ע"ט ע"ב) דהוצרך להתחבר באבהן, והבן:

120

קכ״אאי"ש בגימטריא ארמ"ע, שהם ר"ת "אש "רוח "מים "עפר, וכולם נשפע ליסוד העפר הכוללם יחד. וזהו אי"ש למנות את עפר הארץ:

121

קכ״ביוכ"ל אי"ש למנו"ת, ס"ת תש"ל. הוא ר"ת יחודא עילאה ותתאה בקבלת עול מלכות שמים, והבן עניינו לפי פירושינו, והוא סוד התמידין שמקריבין בכל שנה בבקר ובערב, תש"ל תמידין "תמימים "שנים "ליום כנודע: ג"ם זרע"ך ימנ"ה. ס"ת מנין אדנ"י, והבן:"ושמתי "את "זרעך, ר"ת בגימטריא דו"ד:

122

קכ״גקום התהלך בארץ (בראשית יג יז). אמר קו"ם, להיות בו כלולין הג' אבות דרגא דדכורא, ומילין דדכורא בעמידה (עיין זוהר ח"ג צ"ז ע"ב), והתהלך באר"ץ דייקא, והבן:

123

קכ״דארכ"ה רחב"ה, בגימטריא אמ"ת תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), ודרגיה להתפשט בלי מצרים באורך ורוחב. לארכ"ה ולרחב"ה, בגימטריא אמת אדני עם הכולל לכוללם יחד:

124

קכ״הויאהל אברם וכו' (בראשית יג יח). כל הפסוק איני יודע מה מלמדנו. והנראה כי משמיענו איך נתכוין אברהם אבינו לייחד כל המרכבה ממטה למעלה. ואקדים לך הקדמות בספר מאורי אור, אילן כינוי לתפארת וגם ליסוד ומלכות. בספר שערי גן עדן, מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, פתוחה בחכמה וסתומה בבינה. ועיין שם עוד באות המ"ם בספר מאורי אור, ר' אלף עלמין הם באבא ואימא. והנה על פי זה יש לפרש ויאהל אברהם, הגם שיש לפרש כפשוטו שעשה אהלים, דהיינו שהלך ממדריגה למדריגה, עם כל זה הוא גם כן לשון בהירות, מלשון בהילו נרו וכו' (איוב כט ג), ויאהל אברם שהאיר אברהם ויבא וישב באלנ"י, היינו ב' בחינות איל"ן, דהיינו יסוד ומלכו"ת גם תפארת, ואחר כך ממדריגה למדריגה ממר"א היינו ב' ממי"ן חכמה ובינה, ושם ר' אלף עלמין, והוא נרמז באותיות ר"א שבממרא, שהוא ר' אלף, וגם האל"ף מרמז לג' רישין עלאין דעתיקא, עיין בספר שערי גן עדן אות הא'. והנה מבואר איך שהיה מייחד כל העולמות מתתא לעילא, והבן:

125

קכ״ואש"ר בחברו"ן. אש"ר מלשון הסתכלות, לשון אשורנו ולא קרוב (במדבר כד יז). ר"ל הסתכל מקום לזה היחוד בחברון, כי הוא השער לגן עדן דרך שם, ושם טמן הש"י לאדם קדמאה, על כן ויבן שם מזבח לד'. כי ראה כי שם יהיה ספון ושם השער לד' צדיקים יבואו בו. ובדרך רמז נראה בפסוק "ויאהל "אברם, היא הנשמה שנקראת אברם (זו"ח לך מ' ע"ב), בא לאהל שאינו קבוע הוא העולם הזה, ויבא וישב "באלני "ממרא, ר"ל בא וישב בעולם הזה בתוקף היצר הרע שממרה אותו מעבודת הבורא ית"ש, ואלנ"י לשון תוקף "אשר "בחברון, ר"ל וכשמסתכל מקום חיבורו מתחת כסא הכבוד שנאצל ממנו, אזי ויבן שם מזב"ח לד', ר"ל זובח יצרו הרע לד' כדי לדבק עצמו במקור שנאצל ממנו והבן, ברוך המלמד לאדם דעת מתורתו הנפלאה:

126

קכ״זיד (א) ויה"י (בראשית יד א). וי היה לעולם בימי המלכים האלה, שהתחילו להתיר שפיכות דמים בעולם על ידי המלחמה, כי היא המלחמה הראשונה שהיתה בעולם, כמו שדרשו רז"ל (ב"ר פמ"ב א', תהלים לז יד) חרב פתחו רשעים וכו', חרבם תבוא בלבם (תהלים לז טו):

127

קכ״ח(ב) עשו מלחמ"ה (בראשית יד ב). הוה ליה למימר נלחמו עם מלך וכו'. אך הוא להורות שהם הם אשר עשו המלחמה בכל יושבי תבל, ומהם למדו להתיר המון שפיכת דמים על ידי המלחמה, כי מימות עולם היו גדורים בזה. והנה תמצא שהפרשה הקודמת מסיימת "ויבן "שם "מזבח "לד' (בראשית יג יח), ר"ת שלו"ם. להורות כי עד הזמן ההוא היה שלום בעולם, והם התחילו מלחמה:

128

קכ״טא"ת ברע כו' וא"ת ברשע כו' שנאב וכו' ושמאבר וכו'. הנה תראה במלכי סדם ועמרה נכתב א"ת מה שאין כן באינך. ונ"ל על פי פשוטו כי השלשה מלכים אחרים היו כפופים למלכי סדם ועמרה, כי סדום ועמורה היו מטרפולין. ויצדק לפי זה את בשני המלכים, ר"ל עם המלכים האלו היו הג' האחרים נגררים אחריהם, הלא תראה כי על פי הרוב לא הזכיר הכתוב בתורה ובנביאים רק סדום ועמורה, כי הם היו העיקר ואינך כפופים להם:

129

ק״לכל אלה חברו אל עמק השידי"ם הוא ים המלח (בראשית יד ג). צורך להשמיענו זה בתורה על פי מ"ש האר"י ז"ל ענין ארבעה מלכים את החמשה, שהיו בקליפה אותן המלאכים ארבעה, נגד ארבעה אותיות פשוטים דשם ב"ן בקדושה, והחמשה בסוד החמשה אותיות המילוי ודהו"ה. וידעת כי שם ב"ן הוא במלכות, והם היו מלכים מסט"א, וידעת מלכות נקראת ש"ם וי"ד, בסוד הכתוב (ישעיה נו ה) ונתתי להם בביתי ובחומותי "יד "ושם. וכנגדו בקליפה עמק השדי"ם, שהוא י"ד ש"ם דס"א. וזה שמשמיענו שרצו במלחמתם להגביר מלכות הסט"א הוא י"ם המלח, מלכות נקראת י"ם. ובאפשר י"ל מלכות דסט"א יש לכנותו י"ם המל"ח, כי לא תעבור בו רגל אדם, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, ברוך המסבב סיבובים כי בא אברהם אשר לו יאתה המלוכה, והרג את הרשעים הללו שרצו להגביר המלוכה דס"א. וזהו שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"ב ה') אל עמק שוה הוא עמק המלך (בראשית יד יז), שבאו כל האומות והמליכו את אברהם אחר המלחמה הזו, ומה יאות הוא לדברינו הנ"ל:

130

קל״אשתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר, ושלש עשרה שנה מרדו (בראשית יד ד). על פי פשוטו משמיענו בזה שכל עיקר מגמת המלכים האלה, היה להתגרות באברהם על ידי קחת בן אחיו כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"ב ג'), כי כל עיקר המרידה תראה שנתייאשו כבר, כי כבר היו יותר ימי המרידה מימי העבודה, ומדוע נתבוששו עד היום. אך שכעת נתיישב לוט לשם ועל ידי זה יתגרו באברהם. ומשמיענו עוד עבדו את כדלעומ"ר לבד ולא את שאר המלכים, ומה להם לשאר המלכים להתעבר על ריב לא להם, וביותר תגדל התימה על אמרפל שהוא היה יותר גדול מכדרלעומר, כנראה מהפסוק שייחס הזמן אליו ויהי בימי אמרפל, דנראה שהיה המלך המופלג בדורו, ומה לו להיות סניף לעזור למלך קטן ממנו שיחשב לו לפחיתות. אך שנאה מקלקלת השורה שרצה להתגרות באברהם שהשליכו לכבשן וניצל ממנו, על כן ידע כי לא יוכל לו בהלחמו אליו לבדו, ורצה להתגרות עמו כלאחר יד על ידי עלילה, ברוך אשר לו נתכנו עלילות והוא בוחן לבות וכליות, שהשיב להם גמולם בראשם על ידי אברהם אוהבו:

131

קל״בא"ת כדרלעומר. אפשר א"ת לרבות שעבדו גם את שרי מדינותיו אשר נתן בכל עיר ועיר, וכעת מרדו מכל וכל, והם לא באו למלחמה הזו, הגם שהיו תחת ממשלת כדרלעומר עבור שנתייראו מאברהם, והג' המלכים הללו נתעברו על ריב לא להם, עבור שרצו להתגרות באברהם:

132

קל״גוהמלכים אשר אתו (בראשית יד ה). להורות על מה שאמרנו שהג' מלכים הללו נגררו אחריו מעצמם, בצע כסף לא לקחו עבור להתגרות באברהם:

133

קל״דויכו את רפאים בעשתרות קרניים וכו'. להורות גבורתם הגדולה והעצומה אנשים גבורים ועצומים, והערים גדולות ובצורות ויכלו להם, עם כל זה לא עצרו כח לפני אברהם וירמסם כחומר חוצות. האתי"ן, באפשר לרבות נשיהם ובניהם ועבדיהם וטפם. והנה לדעתי עוד בא הכתוב להורות איך נתייראו מאברהם, ורצו רק למצוא איזה עלילה עליו, על כן לא רצו לבוא תיכף להלחם עם סד"ם, כי נתייראו שתעמוד להם זכות אברהם הואיל ולוט יושב שם, על כן יבואו ויכו את סביבותיהם, ועל ידי כך עתקו את אנשי סדם מן העיר אשר שם לוט, ואחר כך כיון שאיתרע מזלייהו לא תעמוד להם זכות אברהם, כן חשבו הרשעים האלה, נ"ל:

134

קל״הואת החרי בהררם שעיר (בראשית יד ו). פסוק בפני עצמו להורות שהלכו במקומות שנכשלו בני ישראל, כי המלכים הללו היו איצטגנינים גדולים, ורצו להזכיר עון ישראל שיהיה באחרית הימים בימי דור המדבר, ועל ידי זה חשבו להתגרות באברהם אביהם, על כן הלכו להר שעי"ר ששם סבבו בני ישראל את ארץ אדום, ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כא ד), והלכו לאחוריהם כמה מסעות עד "איל "פארן, שם נכשלו במרגלים:

135

קל״ווישובו ויבואו אל עין משפט הוא קדש (בראשית יד ז). המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ד' (במדבר כ יג):

136

קל״זויצא מלך סדם וכו' (בראשית יד ח). הוא אשר דברנו שהמלכים הללו נתייראו לגשת אל סדם להדיא, ויכו את כל סביבותיהם עד התיקם מן העיר:

137

קל״חאת כדרלעומר וכו' ארבעה מלכים את החמשה (בראשית יד ט). לכאורה כיון שיצאו החמשה מלכים לקראתם ויערכו אתם מלחמה, כמו שהתחיל בפסוק את כדרלעומר, אם כן היה לו לומר חמשה מלכים את הארבעה. אך הוא אשר דברנו שהם היה עיקר כוונתם להתגרות באברהם על ידי עילה, ובאו לסדם לקחת את לוט, ונתייראו לבוא גם אל סדם להדיא, שמא תעמוד להם זכות אברהם להיות לוט בשכונתם, על כן הרגו את כל סביבותיהם עד התיקם מן העיר, ויתחילו הם במלחמה ואז יוציאו מחשבתם מכח אל הפועל שיהיו הם הלוחמים. וזה שהתחיל מתחילה את כדרלעומר וכו', שהחמשה התחילו להתגרות עם הארבעה, ואחר כך באמת נהפוך הוא ארבעה מלכים את החמשה:

138

קל״טא"ת כדרלעומר וכו' את החמשה. על פי דרך האמת שהארבעה היו בקליפה מנגדים לארבע אותיות הויה בקדושה, והחמשה לחמשת אותיות המילוי דשם ב"ן, יצדקו האתי"ן לרמז על האותיות, וצריך להרחיב בזה ואין הזמן גורם:

139

ק״מועמק השדים בארת בארת חמ"ר וכו' ויפלו שמה (בראשית יד י). אפשר משמיענו זה עונשם שנטו אחר החומר העפריי ותאוות הגופניות, על כן נענשו מדה כנגד מדה והחמר נפרע מהם. או להיות עדיין רובם ככולם מבוני המגדל שהחמר היה להם לחומר:

140

קמ״אוינוסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה. הנה מפורש בפסוק שגם מלך עמורה נפל שמה, ואם היה באפשר לעלות משם בטבע, אם כן היה יוצא גם מלך עמורה אחר כך לקראת אברהם, ולא נמצא בפסוק רק מלך סדם שיצא. וזה ראיה על דברי חז"ל (ב"ר פמ"ב ז') שנעשה נס למלך סדם:

141

קמ״בוהנשארים הר"ה נסו. אפשר כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"נ י"א) בלוט שאמר לו המלאך ההר"ה המלט (בראשית יט יז) אצל אברהם, שנאמר (בראשית יב ח) ויעתק משם ההר"ה, כמו כן אלו נסו ורצו להימלט בזכות אברהם, על שנתנו את לוט לדור בשכונתם:

142

קמ״גויקחו את כל רכוש סדם ועמרה (בראשית יד יא). א"ת לרבות אדמה וצבוים: וא"ת כל אכל"ם. את לרבות נשיהם, שגם הם נקראו אכל"ם, כמד"א (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכ"ל, אכל"ה ומחתה פיה (משלי ל כ):

143

קמ״דוילכו. קודם שלקחו את לוט עשו את עצמם כאלו הולכים, ולא לקחו את לוט כי אם כלאחר יד הגם שזה עיקר כוונתם. וז"ש בכאן וילכ"ו, ואחר כך חזר לומר ויקחו וכו' וילכו:

144

קמ״ה(יב) ויקחו א"ת לוט (בראשית יד יב). את לרבות אשתו ובנותיו. וא"ת רכושו לרבות עבדיו ושפחותיו, נ"ל: ב"ן אח"י אבר"ם. הורה בזה שידעו שפיר שהוא בן אחי אברם, ועליו היתה עיקר הכוונה: וילכ"ו. כעת הלכו מכל וכל שנשלמה כוונתם: והוא יושב בסדם. הם עשו את עצמם כאלו לא ידעו, רק להיותו ישב בסדם עיר המורדת בהם:

145

קמ״ואו יאמר והוא ישב בסדם (בראשית יד יב). ר"ל שלא הלך במלחמה, על כן לא היה מהראוי להתגרות עמו, רק להיותו בן אחי אברם רצו להנקם ממנו, ברוך הבוחן לבבות וכליות אשר השיב להם גמולם בראשם על ידי אברהם אוהבו:

146

קמ״ז"רכושו "בן "אחי, ר"ת רב"א. כבר כתב האר"י ז"ל שהיתה גנוזה לשם ניצוץ הק' דנשמת רב"א, והשתדל אברהם להוציאו:

147

קמ״חויבוא הפלי"ט (בראשית יד יג). ידוע דרשת רז"ל (נדה ס"א ע"א) מי הוא הפליט, וכולם דברי אלקים חיים. ויש להעמיק עוד הפלי"ט הוא השכינה, שהיא כביכול הפליטה הראשונה לבריאת העולם להקראות מלך, על כן נבראו העולמות כביכול בצמצום הנקודה האמצעית, והבן. גם הפלי"ט, שנשארה כביכול לפליטה בעת שבירת הכלים במיתת ז' מלכי אדום מלכין קדמאין, בסוד אחת מהנה לא נשברה (תהלים לד כא), ותבין על ידי זה הפלי"ט בגימטריא קל"ד, כמנין שנזכר בתורה שם אדנ"י. קל"ד נקרא מפת"ח בלשון תרגום, כי הוא המפתח לכנוס לכל העולמות, בסוד פתחו לי שערי צדק (תהלים קיח יט), והבן. ובאת השכינה להגיד לאברהם, להיות תקוע בלוט ניצוצי המלוכה מלכות בית דוד שיהיה מרכבה למלכות שמים, והבן. ומה נעים מה שדרשו רז"ל (פרקי דר"א פכ"ז) הפלי"ט על מיכאל, כי בכל מקום שנראה מיכאל שם נראית השכינה כידוע. ותדע גם כן ממוצא הדבר על פי מה דידוע דתשעת המלכים האלה, היו ממלכות דס"א מנגדים למלכות שמים, שהוא סוד ט' אותיות דשם ב"ן כנודע, והבן. והנה אברהם הוא הרגל הראשון שבמרכבה, והשתדל להוציא הרגל הרביעי התקוע בלוט מלכות בית דוד, והמלכים הללו המנגדים לקחוהו בשביה, והש"י הוציא את בלעם מפיהם על ידי אברהם אוהבו:

148

קמ״טויגד לאברם העבר"י (בראשית יד יג). קראו בכאן העבר"י, להיות בו נכללים כל הנשמות ישראל אשר היו כלולים במלכות שמים, בהיותה עדיין בבחינת עב"ר הנהר, היינו בחצי טהירו התחתונה מקום הקליפות, בסוד מ"ש (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, (ואם תרצה לרוות צמאונך בזה הענין בספר שערי גן עדן בשער אורח צדיקים), על כן מסוגלים נשמות הקדושות למסור נפשם למקום הקליפות להוציא בלעם מפיהם הניצוצות הקדושות, ולהעלות מיין נוקבין לשכינה אם הבנים. וזה ישראל עבריים שהיו בעבר הנהר קודם התיקון, דהיינו קודם שנחלקה הטהירו, והבן. וזה שקראו בכאן לאברם העבר"י, להיות שהוא העבר"י מעבר הנהר, אזי היה יכול להוציא בלעם מפיהם הנצוצי מלכות אשר היו בשביה אצל מלכות דס"א, והבן. ועל פי פשוטו י"ל דקראו בכאן העבר"י, ייחסו שהיה מבני "עבר, להיות המלכים הללו היו מדור הפלגה, וכאן קבלו עונשם על ידי אברהם שהיה מבני "עבר, שהתנבא על זה בקראו לבנו פלג, כי בימיו נפלגה הארץ (בראשית י כה):

149

ק״נהוא שכן באלוני ממרא "האמרי. אפשר הודיע לנו זה, כי יקשה הרי אברהם מדתו חסד, ואיך היה באפשר לו לפעול דין וגבורה בהמלכים האלה הלא מדתו להיטיב. לזה (הופיעה)[הודיעה] לנו התורה איך השם ית' סבב סיבות שיהיה יכולת בידו אז לפעול במדת הגבורה, כי ידוע דז' האומות הם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דקליפה, וקבלנו סדורם בטעמם מפה קדוש כבוד אמ"ו בוצינא קדישא מו"ה יעקב יצחק הלוי מלובלין זצלה"ה, ואין כאן מקומו רק הקיצור, "הכנעני הוא חסד דקליפה, "והאמרי הוא תפארת דקליפה. והנה ידוע דמדת תפארת כלול מחסד וגבורה, והיה אברהם (חסר כאן איזה תיבות). והנה אברהם השתדל אז לתקן את ממר"א שהיה מהאמר"י, וכל דבר מתוקן בשרשו והיה צריך לתקונו להשתדל בגבורות הקדושים דקדושה, על כן הזמן גרם שהיה יכולת בידו לפעול פעולות הגבורה והדין במלכים האלה, והבן. ולזה יצדק גם כן תיבת באלנ"י, שר"ל חוזק ממרא האמר"י, כי אילון לשון חוזק ותוקף, והבן: אחי אשכו"ל ואחי ענ"ר. ייחסו בשני אחים הללו, שגם בהם השתדל להחזירם למוטב, רק העיקר היה ממר"א ואצלו היה שוכן:

150

קנ״אוישמע אברם כי נשבה אחי"ו (בראשית יד יד). לכאורה יקשה וישמ"ע לא יצדק, כיון שכבר סיפר הכתוב איך שסיפרו לו כל המאורע, הוה ליה למימר ויהי כאשר שמע, אבל וישמ"ע נשמע שהוא ענין חדש. גם אחיו, הוה ליה למימר בן אחיו. אך הוא אשר דברנו כיון שסיפרו לו המעשה, ובפרט לפי מ"ש שהשכינה גילתה לו כל המאורע, אזי הוא הבין שעיקר הכוונה הוא על דו"ד, שהוא רגל במרכבה כמו אברהם. וזהו וישמ"ע מלשון הבנ"ה, שהבין כי נשבה אחי"ו ממש, שהוא אחיו במרכבה הוא דוד רגל רביעי, וירק את חניכי"ו להיות זה מצוה גדולה להציל ניצוצות העשוקים, על כן לקח אותן העוסקים במצות שחנכן למצות המקום, ושכר מצוה מצוה, בודאי הש"י יהיה בעזרם יליד"י בית"ו, והדריכם מעת היותם על האדמה בדרכי הש"י ולא טעמו טעם חטא, מה שאין כן מקנת כסף טעם טעם חטא קודם בואו לאברהם: שמנת עשר ושלש מאות. להיות שעיקר העסק היה להציל נפש דור רגל רביעי, שהאבות הם ג' רגלים "חסד "דין "רחמים, ודוד יהיה הרגל הרביעי. אזי לקח מספר הזה שהוא בגימטריא ג' פעמים ק"ו, שהוא ק"ו חסד ק"ו דין ק"ו רחמים נגד ג' האבות, להיות כולם בעזרו להוציא ממסגר אסיר הרגל הרביעי דוד. וגם לדעת חז"ל (נדרים ל"ב ע"א) אליעז"ר לבדו היה כמנין שמו, נרמז בתורה המספר לכוונה הנ"ל, נ"ל:

151

קנ״בוירדף עד ד"ן (בראשית יד יד). ידוע מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ו ע"א) שם תשש כחו על ששם היו עתידין בניו לעשות עגל שבדן. ומה נכבד הדרוש לדרושינו הנ"ל, שכן אמרו רז"ל במלכים על פסוק (מלכים א' יב ל) וילכו העם אחרי האחד עד דן. ואמרו בזהר (ח"ב קצ"ג ע"ב) ששני עגלים היו בדמות זכר ונקיבה בקליפה, ולהיות נפת חטופנה שפתי זרה הלכו אחר הנוקבא עד דן, שהוא היה עשוי נגד המלכות דקליפה שהיא נוק'. והנה בכאן המלכים היו רוצים להגביר המלכות דס"א, ושבו שבית לוט שהיו בו ניצוצי המלוכה דקדושה, והשתדל אברהם להוציא בלעם מפיהם ולהגביר מלכותא דקדושה, על כן כשהגיע עד ד"ן ששם היו עתידין לעשות עג"ל להגביר מלכותא חייבתא, תשש כוחו, והבן:

152

קנ״גויחלק עליהם ליל"ה (בראשית יד טו). מאמר רז"ל (סנהדרין צ"ו ע"א) ידוע. ויש לפרש גם כן על פי מ"ש לעיל שהשכינה מלכות שמים השתדלה להתעורר את אברהם שיעלה מיין נוקבין, כי צריך לכל דבר איתערותא דלתתא, וכשנתעורר אברהם במסירת נפשו להציל הניצוצי מלוכה, אזי היה איתערותא דלעילא בשכינה מלכות שמים, להציל את ניצוצי המלוכה מה שהרשעים רצו להגביר מלכותא חייבתא. וזהו ויחל"ק עליהם ליל"ה, ויחל"ק מלשון מחלוק"ת, לילה הוא מדת המלכו"ת הנקראת לילה כנודע. וזהו ויחל"ק, (ר"ל שפעל אברהם על ידי התעוררת שלו במסירת נפשו שנחלק במחלוק"ת), עליה"ם (דייקא על דעתם וכוונתם שרצו להגביר הקליפה), ליל"ה היא מלכות שמים שנחלק עליהם:

153

קנ״דוישב א"ת כל הרכוש (בראשית יד טז). את לרבות הניצוץ הק':"וגם "את "לוט "אחיו. "גם "את ב' ריבויים. אפשר להיות כי בשתים יתחתן דו"ד בזרע לוט משתי אומותיו רות המואבי"ה ונעמה העמוני"ת, או מעמון היה הנזר והעדו"ת ותהי על ראש דוד עיין בזהר (ח"א קע"ג ע"א), כל זה הציל אברהם עם לוט. וז"ש דוד (תהלים לט ה) מד"ת ימי מה הוא, מד"ת הוא בגימטריא הריבויים הנרמזים בהצלתו "את "גם:"וגם "את "הנשים. בודאי כפי הנראה רות המואביה ונעמה העמונית הנרמזים בפרטות אצל הנשים, הגם שרמזם בלוט כפי הנ"ל:

154

קנ״הואת העם. שארי הניצוצין שהיו מפוזרין להחיות העם:

155

קנ״וויצא מלך סדם לקראת"ו (בראשית יד יז). ולא מלך עמרה כי נשאר משוקע בטיט וחומר, רק למלך סדם נעשה הנס, והכל ידעו כי בזכות אברהם להיות שהוא קיבל את לוט בשכונתו לכבוד אברהם. וזהו ויצא מלך סדום (ר"ל שיצא מן הטיט), לקראת"ו ר"ל בעת שחזר אברהם, אז יצא וידעו הכל שבזכות אברהם ניצל. ובזה יצדק אחרי שובו וכו', דלכאורה יקשה דמי לא ידע שכבר חזר כשיצא לקראתו. אך הוא אשר דברנו שמשמיענו התורה שהיה מלך סדום משוקע בטיט עד אחרי שוב אברהם, אז ידעו הכל שזכות אברהם מסייעתו:

156

קנ״זא"ת כדרלעומר וא"ת וכו'. אתי"ן לרבות ראשי חייליהם ושריהם. ולפי הנראה שמרמזין האתי"ן, שרק הטפלים להם הרג היינו חיילותם, והמלכים בעצמם נשארו למען יספרו שמו בכל הארץ, והא ראיה כי קבלו רז"ל (ב"ר פס"ה ט"ז) שעשו הרג לנמרד שהוא אמרפל, נ"ל:

157

קנ״חאל עמק שוה הוא עמק המלך. מה נכבד לדברינו הנ"ל דרשות חז"ל (ב"ר פמ"ב ה') שהושוו כולם והמליכו את אברהם למלך עליהם, כי לדברינו הנ"ל שהרשעים רצו להגביר מלכותא חייבתא, ואברהם במסירות נפשו השתדל להוציא הניצוצי מלוכה שיהיו מרכבה למלכותא קדישא דלעילא, וכאשר ראו כן תמהו נבהלו נחפזו והודו למלך על כל הארץ, והמליכו את אברהם עבדו למלך. וזהו "עמק "שוה, שהושוו כלם באותו עמ"ק, ר"ל באותו העמקות שהיה הדבר נסתר עדיין, הוא "עמק "המלך מלכות שמים, והבן: עמ"ק, בגימטריא עשרה "אהיה, והמ"י:

158

קנ״טומלכ"י צד"ק (בראשית יד יח). הגם שאמת הוא כדרשת חז"ל (נדרים ל"ב ע"ב) שבעולם הזה כפי הנראה היה זה "שם "בן "נח, עם כל זה היה בזה הענין דבר נסתר. ומרמז "מלכי "צדק מלכותא קדישא דלעילא הנקראת "צדק, "מלך "שלם כיון שנתבערו רשעים והודו כולם למלכות שמים, זהו נקרא "מלך "שלם, שמלכות שמים כביכול נקראת שלימה אז כי הודו כולם:

159

ק״סהוציא "לחם "ויין. להיות שאברהם מדתו חס"ד ופעל גבורות עבור כבוד שמו ית', אזי נכללו הגבורות וחסדים ונמתקו בשרשם, על כן הוציא "לחם שהוא בסוד החס"ד ג' הויות, ויין מסטרא דגבורה יין כי יתאד"ם (משלי כג לא), להורות המתקת הדינים בשרשן להתהוות כולו חסד. ולזה סיפר כי מלך שלם היה כהן "לאל "עליון, בסוד הבינה ששם מתמתקין הדינים ומתהוים חסדים, והבן:

160

קס״אויאמר אברם אל מלך "סדום (בראשית יד כב). "אליו הוה ליה למימר, וידענו דאל מלך סדום משיב. אך לפי אשר כתבנו דהשתדלות אברהם היה בעיקר להוציא הנפשות, ובפרט נפש דוד המלך וזה קאמר בפירוש אל מלך סדם, לרמז עבור המלך התקוע בסדם. ותיבת א"ל יתפרש בעבו"ר, כמו אל הלקח ארון וכו' (שמואל א' ד כא). ועיין בזהר הק' (ח"א קע"ג ע"א) דמלכות דוד נשתכלל מעמון ומואב, שהן ב' קליפות "פער "ומלכם (בחסרון הווין, כי הווין הם אות אמת בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), והבן). ולזה תמצא ויאמ"ר אבר"ם א"ל מל"ך סד"ם הרימות"י יד"י, ס"ת בגימטריא פע"ר. אבר"ם א"ל מל"ך סד"ם, ס"ת מלכ"ם. דא הוא סהדותא לזרעא דדוד, כמ"ש (מלכים ב' יא יב) את הנזר ואת העדו"ת, שאפילו תינוק בן יומו הולמתו כנודע מרז"ל (ע"ז מ"ד ע"א), ועיין בזוהר הק' הנ"ל ותבין:

161

קס״בהרימותי יד"י. ר"ל הי"ד הוא דו"ד בגימטריא י"ד, בסוד ודוד מנגן בי"ד (שמואל א' יט ט), והוא דור הי"ד מן אברהם: אל י"י אל עליון וכו'. הכוונה אין לך עסק בזה הנפש, כי הוא שייך לי אל הקדושה, ואני צריך להרים אותו אל הויה המהוה כל הויות, ולהביאו בסוד העיבור אל "אל "עליון הוא בינה, סוד הציור והעיבור אשר הקנה שמים וארץ הם זעיר ונוקב'. וזה דרך הקודש בכל יום הניצוצות העולים מתוך הקליפות עולים ממדריגה למדריגה, עד שבאים בסוד העיבור ונתהווה מהם אור חדש, והמשכילים יבינו מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בהיותנו בבריאה אשר אימא מקננת שם, ובפרט בהיותנו בהיכל הזכו"ת, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וכו', אור חדש וכו' (ברכת יוצר אור), והבן לפי הנ"ל מה שאמר שלמה בהגיעו למקום הקליפות עז"א ועזא"ל, י"י רמ"ה יד"ך (ישעיה כו יא, זוהר ח"ב קי"ב ע"ב), כמ"ש אברהם על מלכות דוד הרימותי ידי:

162

קס״גאם מחו"ט ועד שרוך נע"ל (בראשית יד כג). בדרך רמז ר"ל לא אקח מאותן הנפשות הנמשכות אחר החט"א, ומאותן הנפשות הנסרכים אחר החומר, שהוא בבחינת נעל כתנות עו"ר הבא מזוהמת הנחש (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), על כן נע"ל ר"ת "נחש "עפר "לחמו (ישעיה סה כה), שזה שייך אל הקליפה. וזה ואם אקח מכל אשר לך והבן, ועיקר הכוונה לא אקח שום נפש שאין בו ניצוץ הק' השייך לי אל הקדושה:

163

קס״דבלעדי רק אשר אכל"ו הנערים (בראשית יד כד). אפשר לפי פשוטו לקחו הנערים איזה נשים מבנות סדום, וכינה הזיווג בלשון אכילה הם יקחו חלקם, הגם שעדיין לא לקחו אין כח בידו לגרוע חלקם:

164

קס״הטו (א) אחר הדברים האלה וכו' (בראשית טו א). הנה הדקדוקים רבו. א', מה אחר הדברים האלה, על כרחך יש שייכות להמראה לענין הנ"ל, ומאמרי רז"ל ידועים ורשות ניתן לדרוש לכל אחד מישראל, וכפטיש יפוצץ סלע כן תורתינו הק' מראית פניה לכל צד. ב', כבר ידועה מחז"ה, אינה כל כך מדריגה גדולה ממדריגת הנבואה. ג', וביותר יקשה שאמר דבר ד' וכו' במחזה, דיבור ומחזה תרתי דסתרי, ורז"ל דרשו (ב"ר פמ"ד ו') גדול כוחו שדיבר עמו בדיבור ומחזה, וצריך להבין. ד', מהו לאמ"ר שייך הכא. ה', אל תירא, מה היתה יראתו, וידוע מה שדרשו רז"ל (ב"ר פמ"ד ז'). אך הוא בהקדים מה שכתוב אצלינו במקום אחר, להבין קצת בשכל אנושי מה חילוק בנבואה בין דיבור למחז"ה. והנה מצאנו ראינו בכתבי קודש שני נביאים בזמן אחד, א' נקרא נביא, והב' חוזה. והוא בימי דוד נתן הנביא וגד החוזה, ולפעמים נביא אחד מתנבא לפעמים בחזיון ולפעמים בנבואה ודיבור. ונרשום בכאן בקיצור מה שעלה ברעיונינו, כי ענין הנבואה הוא מגזרת ני"ב שפתים (ישעיה נז יט), והוא מלשון דיבור ששומע קול דיבור הנבואה מהבורא ית', וחזיון הוא שרואה האותיות בצירופים כך וכך. והחילוק הוא לדעתי הקלושה, כשנגזר מאת הבורא ית' שלא ישתנה הדבר לעולם, אזי הנבואה לנביא בקול דבר, וכן נאמר על ידי ישעיה (נה יא) כן יהיו דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, מה שאין כן הדבר התלוי בתשובה וכיוצא, אזי החזיון לנביא במראה אותיות, ועל ידי תשובה יכול להיעשות צירופים אחרים מאותיות הללו, זאת מה שיעלה בדעתינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. וכבר דברנו בדברינו בנבואת ישעיה (א א) שהתחיל בחזו"ן, והלא גדול כוחו בנבואה והוא בן אמוץ נביא בן נביא ומזרע יחוס מלכות בית דוד, ובא הכתוב כמתרץ אשר חזה על יהודה וירושלים, שרצה הש"י שישובו עדיו, ותתבטל הגזירה על ידי צירופי האותיות הללו בדמיון אחר, כי גדלה חיבתו ית' על יהודה וירושלים. וסיוע לדברים מיונה שאמר לו הש"י וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג ב), דובר דייקא, להיות דאגת יונה היה דלמא ישובו ויאמרו שהוא נביא שקר כמו שאמרו רז"ל (פרקי דר"א פ"י), על כן היתה נבואתו בדיבור והדיבור לא יתבטל, אך תוכן עלילות אמר לו הקריאה הזאת דייקא היינו ונינוה נהפכת (יונה ג ד) , בכדי שתוכל להתקיים שנתהפך מרעה לטובה על ידי התשובה (עיין סנהדרין פ"ט ע"ב), והבן. ועיין מ"ש בחזון עובדיה (א א) לחזון נחום האלקושי (נחום א א), וכאן לקצר באתי. והנה בכאן דיבור וחזיון הוא על פי מ"ש לעיל שעיקר מגמת אברהם במלחמות המלכים על דבר דוד אדונינו, וזה היה התווכחותו עם מלך סדום. והנה ענין המלכים הארבעה מלכים האלה ששבו שבית לוט, הם היו שרשם בקליפה נגד ארבע מלכיות שקמו על ישראל ושבו שבית דוד, דהיינו שבימי הארבע מלכיות בעוה"ר מלכות בית דוד בטל, ואברהם נצח אותם ולקח לעצמו את שבות לוט שבו ניצוצי דוד, לרמז שבאחרונה יקום אל"ה שמיא מלכותא די לעלמין לא תאבד, ותדיק את כל מלכותא האילון (על פי פסוק דניאל ב מד), ובית דוד נשיא על כל העולם כולו. והיה אברהם אבינו בראותו את כל זאת מתיירא, אפשר ח"ו יתערבו בגוים בהמשך הזמן ולא יהיה להם זכות, ובאפשר ח"ו לא יקויים הבטחה הזאת בגרם החטא, כמו שהיה מתיירא יעקב (ברכות ד' ע"א), כי הבטחת הקב"ה באפשר על תנאי, ובפרט בראותו שגם הוא תשש כחו בהגיעו עד דן (בראשית יד יד), שראה שיעבדו עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ו ע"א), על כן הבורא ית' הראה לו ענין הנבואה הלזו בדיבור, להורות כי דבר ד' אשר יצא מפיו כן יקום, ובית דוד יהיה נכון לעולם לפני השם כירח יכון עולם. והנה אם היתה הבטחה רק בדיבור, לא היה שום ביטול למלכות בית דוד אפילו רגע אחד, והש"י רצה אם יעזבו בניו תורתי וכו' ופקדתי בשבט פשעם כו', על כן היה הדיבור במחזה, להורות שיהיה יכולת להתבטל ההבטחה בזמן מן הזמנים ואענה את זרע דוד, אך לא לעולם כי אף על פי כן היה ההבטחה בדיבור. ובזה יבואו כל הדקדוקים על נכון, "אחר "הדברים "האלה, שהשתדל אברהם ניצוצי המלוכה דדוד והיה מתיירא כנ"ל, על כן "היה "דבר "ד' "במחזה, ר"ל היה הדיבור המרמז לקיום במחז"ה, להורות שתתבטל ההבטחה בזמן מן הזמנים, אך לא לעולם כי תשוב המלוכה לזרע דוד ותכון לעד לעולם. וזהו לאמר, ר"ל על כן היה דיבו"ר במחזה, כדי לאמר לאברהם ולדורות אל תירא אברם אנכי מג"ן לך, כמו המג"ן שלובש גבור המלחמה, והמג"ן אינו מציל שלא יוכלו המורים בחיצים ובקשת להשליך אבני גיר אליו, רק יורוהו המורים ויצטער, רק שלא יוכלו לו להכותו כלה עד מיצוי הנפש, כי המגן מקבל החיצים ואבני בליסטראות, וככלות המלחמה ישוב הגבור ויעמוד על בוריו מן המכות אשר הכוהו על ידי דחקות והיקשות המגן על בשרו אבל לא נגעו עד לבו, כן הוא ענין מלכות בית דוד, הגם שאענה את זרע דוד, אך לא כל הימים (מלכים א' יא לט), כי אחרי ככלות שיעבוד מלכיות, יכון כסא דוד עד עולם, ומפרש שכרך הרבה מאוד, הוא אותיות אד"ם שהוא גלגול "דוד "משיח, כנודע מר"ת אד"ם "אדם "דוד "משיח, ור"ל השכר שלך שעסקת לפדות את נפש דוד יכון לעד לעולם, כי דו"ד הוא גלגולא דאדם קדמאה, ובעל כרחך מעשי ידיו של הקב"ה הוא אדם קדמאה לא יתבטלו, ויהיה איך שיהיה יקוים מלכות בית דוד באחרית הימים, ובין והתבונן ויבואו כל הדקדוקים על נכון בעזהי"ת, ועיין בפסוק שאחר זה פירוש אחר:

165

קס״וויאמר אברם אדני הויה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר (בראשית טו ב). הדקדוקים רבו. א', למה הזכיר בכאן הב' שמות הללו דייקא. ב', מה תתן לי ואנכי וכו'. וכי לא האמין אברהם חסידא קדישא בהש"י המבטיח לו כל הנ"ל. ג', ביותר יוקשה דאי התפלל על הזרע, הרי מזה עשה מאמר בפני עצמו בפסוק שאחר זה (בראשית טו ג) ויאמר אבר"ם הן לי לא נתת זרע. ד', "דמשק "אליעזר, דרשו רז"ל (יומא כ"ח ע"ב) דולה ומשקה וכו'. ואם כן טוב הדבר. והנה יש לפרש התחלת החזיון שראה בכאן הד' מלכיות, שעתידין לשעבד בבניו תיכף אחר הבית הראשון, וכבר ידעת (פסחים פ"ח ע"א) הבית ראשון נגד אברהם שקראו "הר, שהיא נגד הה' ראשונה, ובית שני נגד יצחק שקראו שדה, הוא ה' אחרונה, ובית שלישי שיבנה במהרה בימינו, הוא נגד יעקב שקראו בית, כי שפת אמ"ת תכון לעד (משלי יב יט). וכבר דברנו מזה בענין התאבקות הס"ם עם יעקב, ואמר לו למה זה תשאל לשמי (בראשית לב ל), תשא"ל ר"ת "שפת "אמת "תכון "לעד, ואין כאן מקומו. ונקדים עוד מה שאמרו רז"ל (יומא ס"ט ע"ב) למה נקראו אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה שירמיה ודניאל לא אמרו "הגבור "והנורא, כי אמרו איה גבורותיו ונוראותיו, והן החזירו עטרה ואמרו הגדול הגבור והנורא, כי אמרו הן הן גבורותיו ונוראותיו שה אחד וכו'. והנה לכאורה קשה דקראום כנסת הגדולה על שאמרו הגבור והנורא שלא אמרו ירמיה ודניאל, הרי תואר הגדול אמרו כולם, אם כן הול"ל לתארם בתואר גבורה "ומורא שהוסיפו הם, לא בתואר "גדולה שאמרו גם ירמיה ודניאל. והנראה בזה אחר שנדקדק עוד מה היתה סברת ירמיה ודניאל, וכי הם לא ידעו שהן הן גבורותיו וכו'. אך הוא להיות מדת הגבורה היא להתגבר על שונאי ישראל ולהתעורר בדין עליהם, ומדת החסד להיטיב ליריאיו. והנה הם דהיינו ירמיה דניאל ראו שהש"י אינו פועל גבורות לשונאי ישראל שאינו נוקם מהם נקמת ישראל, ואף על פי כן החסד מתגבר על ישראל שה אחת וכו', ולא יכלו להם כל האומות לעשותם כלה ח"ו, וייחסו זה למדת החסד לא לגבורה, ואנשי כנסת הגדולה (אמרו) אמת כי כל זה הוא חסד הבורא ית', אך הוא חסד המתלבש בדין, כי חסד גמור הוא להיות לישראל כל טוב ויעלו מעלה מעלה על כל העולם, על כן אמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, ר"ל במדת הדין והמורא מתלבש החסד הוא גדולה, והבן. על כן קראום אנשי כנסת הגדולה, שר"ל שהם אמרו והופיעו לבאי עולם, כשגם שהש"י פועל גבורות, הוא מצד החסד שמתלבש בו, והבן. והנה הבית הראשון היה נגד אברהם מדת הגדולה והחסד, ואז היה מלכות בית דוד מלכות של חסד, וכשנחרב הבית הגם שנבנה אחר כך הבית שני נגד יצחק, לא חזרה מלכות בית דוד למקומה עד הגלות נגלות משיח צדקינו במהרה בימינו, וכן פסקה הנבואה בבית שני עד ימות המשיח במהרה בימינו, לכך הבטיח הש"י לאברהם שיהיו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולם וכו', "בך חותמין מגן אברהם (פסחים קי"ז ע"ב). והנראה לדרכינו הנ"ל הוא נאות, שתמיד יהיו אומרים אלקי יצחק ויעקב גם כן, שהוא נגד תואר "גבור "ונורא, הגם בעת שלא יתפשטו הגבורות לפעול פעולתם בשונאי ישראל, ואדרבה עם כל זה הן הן גבורותיו, והוא החסד המסתתר בגבורה כנ"ל, על כן חותמין רק מגן אברהם, כי החסד המסתתר בגבורה, הוא המגן המציל לישראל בעת דוחקם. והנה אמר לו השי"ת אל תירא אברם מביטול המלכות בית דוד והנבואה אחר הבית ראשון שהוא נגד אברהם, ובו היה השפעת ה' ראשונה שהוא הויה בניקוד אלקים, כי אנכי "מגן לך שחותמין מגן אברה"ם, להורות הסתתרות החסד בגבורה להצלת ישראל עד עת בוא המשיח. וזהו שכרך הרבה "מאד, שהוא "אדם "דוד "משיח כנ"ל, ויחזר הכל לאיתנו ביתר שאת והוא עיקר המקווה, ואז ויאמר אברם בדרך תפלה אדני הויה שהיא נגד השני מקדשים, מ"ה תתן לי, ר"ל רבש"ע תמהר הבית השלישי שהוא נגד יעקב מדת תפארת מ"ה והבן, על ידי זה תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו וכו' (מיכה ז כ). גם "מה, ר"ת "מלך "המשיח. ועל כן אני משתוקק מאוד אל הדבר, כי ואנכי הולך ערירי, ר"ל כי בזמן הגלות יהיו צדיקים שלא יאמרו גבור ונורא, ולא תתואר רק בבחינת "גדול שהוא דרגא דילי. וזהו "ואנכי, ר"ל דרגא שלי הולך ערירי היינו לבדו כי יאמרו איה גבורותיו, רק ובן "משק "ביתי, ר"ל הבן שמשקה ביתי היינו מדת החסד שנקרא "בן, שמשקה את ביתי היינו הבית הראשון, נקרא בימי הגלות "דמשק "אליעזר, כבר ידעת ששם א"ל הוא בחסד, חסד א"ל כל היום (תהלים נב ג), והוא דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, דהיינו מקבל מבחינת בינה העליונה, להשקות לאחרים לעזור לישראל בבחינת הסתר פנים לבל יוכלו להם, אבל אף על פי כן הוא רק אהבה מסותרת, ואני רוצה שיתקדש שמך הגדול במהרה, וידעו כל באי עולם כי אתה ד' אלקים לבדך עליון על כל הארץ, והבן עומק הדבר כי אי אפשר לפרש הכל במכתב, והנקודה רבה על הכתב:

166

קס״זויאמר אברם (בראשית טו ג). אמירה בפני עצמו, ששאל שימהר הש"י הבטחת הבנים כעת:

167

קס״חהן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי. על פי פשוטו ביותר יתכן כדברי הרב בעל מעשי ד', שבודאי בטח לבו בהש"י שיתן לו בנים, רק שפחד פן יתן לו קודם מותו, ולא יהיה לו פנאי ללמדו שיפרסם אלקותו ית', ואז עבד הבית יורש מדה זו ללמד פרסום אלקות, ולא הבן. ובזה ידוקדק הן לי לא נתתה עדיין, הגם שתתן לי אך כבר באתי בימים. ונוכל לפרש עוד שראה אברהם ברוח הקודש שתתבשר שרה בבן, ואם כן יהיה מדרגא דנוקבא, וידוע שכל מי שנשמתו מדרגא דנוקבא לא יאריך ימים. והנה כזה אירע ליצחק שפרחה נשמתו בשעת עקידה, ומאז נמשכה לו נשמה מדרגא דדכורא כנודע. וז"ש אברהם אני רואה ברוח הקודש הן לי לא נתת זרע רק לשרה, והנראה שלא יאריך ימים, ואפילו יהיו לו בנים ליצחק בימי ילדותו, לא יהיה לו פנאי ללמד לבניו פרסום אלקותו, ועל ידי זה והנה בן ביתי יורש אותי וכנ"ל: ובדרך הנ"ל יתפרש עוד, בהעמיק למה קרא לעבד הבית "בן "בית. והנראה על פי דרך שאברהם אבינו ראה כן ברוח הקודש "שבן "הבית יירש אותו, כי לא נקרא זרעו כי בשעת הזריעה נשפע לו נשמה מסטרא דנוקבא, רק אחר כך בשעת העקירה נשפע לו נשמה מדרגא דאברהם סטרא דדכורא, ואז לא נקרא "זרע, רק "בן "ביתו מדרגא דיליה, והש"י לא הודיע לו האופן דאם כן לא תהיה העקידה נסיון, על כן היה הדבר קשה בציור אברהם, ושפט באפשר שהוא על עבדו וכיוצא. ובזה ידוקדק מאוד שאמר להש"י שני דברים אני רואה, אני רואה הן "לי לא נתת זרע, ואני רואה שבן ביתי יורש אותי, ובאפשר הכוונה על העבד ואז:

168

קס״טוהנה דבר י"י אליו "לאמר (בראשית טו ד). דלכאורה יקשה למה לא אמר כפשוטו ויאמר אליו ד'. גם הלאמר לא יוצדק. ולדרכינו יאות מאוד, שר"ל דבר ד' היה אליו כעת בתשובה נכונה, לאמר "לו לאחר מכאן, ר"ל שלא תובן התשובה רק לאחר העקידה, וכעת צריך להאמין שכך יהיה הגם שהוא קשה הציור, והבן: לא יירשך "זה. ר"ל אותו "הבן "בית שאתה שופט בשכלך שהכוונה על העבד, "כי "אם "אשר "יצא "ממעיך, ר"ל אותו "הבן "בית אשר יצא ממעיך, ולא יקשה עליך למה לא יקרא לך זרע, ואתה רואה שלא לך יהיה הזרע, אל תתמה על זה כי דבר ד' יקום לעולם, ורמז לו הש"י ברמזים נכונים יובנו אחר כך בשעת העקידה, והוא:

169

ק״עויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה). רמז לשעת העקידה שאז אראלים צעקו חוצה. וגם ויוצא אותו החוצה, שהוא הוצאת הנשמה מן הגוף בחיים חיותו ואף על פי כן יחיה עוד, כן הוא הרמז שיוציא השי"ת נשמת זרעו ותושפע בו נשמה אחרת, ואז יקרא "בן "בית לא זרע. ורמז לו עוד הש"י כדי שיבין עיקר הדבר בשעת העקידה, והוא שאמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך. דלכאורה יקשה למה לא כפשוטו, כיון שגלוי לפניו שאי אפשר למנות כוכבי השמים שאין תכלית למספרן, יאמר לו כאשר כוכבי השמים לא יספרו מרוב כן יהיה זרעך, ולמה צוה לו לנסות למנות. אך הוא כי הנה הש"י רצה שיהיה מתנהג העולם במדת החסד ובמדת הדין, והוא על ידי עבודת ישראל להש"י "ביראה "ואהבה. והנה אבינו אברהם אבינו עיקר מדתו אהבה, ויצחק שנתקשר בדרגא דנוק' עיקר בחינתו "יראה מדת הדין, והש"י רצה (ליתן) לישראל עם קרובו המתנה הגדולה הזאת שיוכלו לעבוד את הש"י "ביראה "ואהבה, הגם שהוא קשה הציור בעיני כל האומות היאך יהיה מציאת החבור ליראה ואהבה, הלא "אהבה היא התקרבות "ויראה היא רחקות עבור המורא, עם כל זה ישנן בנושא אחד בישראל עם קרובו ביראת ואהבת המקום, ודבר זה היא להם בירושה דאבותיהם אברהם מדתו אהבת חסד, ויצחק בהתקשרו בסטרא דנוק' בעת הוולדו והוא מדת הדין, והבורא ית' בלל אותם בשעת העקידה כנודע, ואז נתקשר יצחק בדרגא דדכורא, לכן נולד אחר כך יעקב איש "תם יושב אהלים (בראשית כה כז) "רחמים כלול מחסד ודין, וממנו לזרעו אחריו לעבוד את הבורא ית' ביראה ואהבה ביחד. ובדרך זה יונעם למשכילים מה ששמעתי מכבוד אדמו"ר הרב החסיד הקדוש מו"ה מ"מ (מרימנוב) זצוק"ל פירוש על הפסוק (בראשית כב יז) שהבטיח הש"י לאברהם אחר העקידה ושמתי את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, דהקשה אדמו"ר כיון דהבטיח לו הש"י ככוכבי השמים, למה לו הבטחת כחול הים, דאי אפשר לומר דחול הים הוא בכמות יותר, דהרי כוכבי השמים גם כן אי אפשר למנות, כמו שנאמר בכאן אם תוכל לספור אותם, ובמהות ואיכות ודאי כוכבי השמים הם ביתר שאת ורבות מחול. ואמר כבוד אדמ"ו זצוק"ל דזה הוא הבטחה הגם שיהיה לזרע אברהם בחינת אהבה להבורא ית', דזה הוא הבטחת כוכבי השמים שנראה מעניינם תשוקתם הגדולה להבורא ית', על כן הם מתנועעים מחמת גודל התשוקה והבהירות (עיין רמב"ם פ"ג מהל' יסוה"ת ה"ט), עם כל זה יהיו גם כן בבחינת כחול וכו' שהוא בחינת יראה, כמו שנאמר (ירמיה ה כב) האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים. (ובזה ידוקדק לשם שלא אמר כחול הים רק אשר על שפת הים, שמורה על היראה שמתיירא הים שלא יעבור גבול החול אשר הטביע בו הש"י בחינת יראה, והבן). ובזה יבוא על נכון הדקדוק שדקדקנו לעיל בכאן, דהנה אלו לא צוה לו הש"י בכאן לנסות בדרך הנסיון אם יהיה יכולת לבוא לתכליתם, היה באפשר שיפרש אברהם אחר כך בשורת העקידה שהבטיח לו הש"י מתחילה כוכבי השמים, שאפשר לבוא לתכלית מינויים, ואחר כך הבטחה יתירה כחול וכו', ולא היה מובן מזה ענין יצחק שנתקשר מתחילה ביראה סטרא דנוק', ונכלל אחר כך באהבה סטרא דדכורא וממנו הובטחו הבנים כנ"ל. והנה בכאן ענין המראה היה ברמז, שיובן התכלית בשעת העקידה שהזרע לא יתייחס לאברהם, רק אחר כך יקרא בן בית ולא נתפרש הענין כדי שיהיה ענין העקידה נסיון לאברהם, רק הש"י הראה לו בכאן ענין הרמז, ויאמין בדרך אמונה עד עת בוא דברי קדשו. וזה שצוה לו הש"י לנסות אם יהיה בחק האפשרי למנות הכוכבים ויהיה זה מן הנמנע, ממילא כיון שידע אברהם שהוא מן הנמנע למנות הכוכבים, אזי אחר כך במראה שאחר העקידה יקשה למה לו להבטחת החול וכנ"ל, ממילא יתפרש הדבר ליראה ואהבה כדברי אמ"ו זצלה"ה, ואז יבין למפרע למה היה יצחק בנו מסטרא דנוק' מתחילה, וזה שראה שלא לו יתייחס הזרע, ואחר כך יתייחס לו להקרא רק בן בית, והבן כי מאוד עמקו הדברים, ובזה תבין מה שאמר:

170

קע״אוהאמין בד' (בראשית טו ו). הגם שהיה קשה בעיניו כעת ענין ב' העניינים שראה ברוח הקודש, האמין בו ית' שיקום דברו לעולם ויחשבה לו לצדקה, והבן:

171

קע״בויאמר אליו אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (בראשית טו ז). לפי הנראה מדבריו יתברך שכוונת הוצאה היתה ליתן לו את הארץ. והנה אברהם אבינו לא ירש את הארץ להיות מושל עליה כעת, עד שזרעו יצאו על פני תבל, ואם כן היה באפשר להבטיח לו הבטחה הזאת שיתן לו את ארץ כנען בעודו באור כשדים, על כרחך צריכין אנו לומר דצורך היתה היציאה מאור כשדים לירושת הארץ, וצריך להבין האיך תלוי זה בזה. ואחשבה לדעת דהנה ידוע דשם הויה ב"ה הוא פנימיות החיות מכל העולמות, ובכל ספירה וספירה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. והנה המדריגה הראשונה שבו מתלבש אור "אין סוף ב"ה נקרא "כתר, והוא מכונה אי"ן לרוב העלמו. והמדרגה האחרונה סוף האצילות נקראת מלכות, מתהפך כחומר חותם בסוד "אני, אתוון דדין כאתוון דדין כי סוף מעשה במחשבה תחילה, והוא סוד הכתוב (ישעיה מד ו) כה אמר ד' צבאות "אני ראשון "ואני אחרון. וכתב האר"י ז"ל עוד לפירוש הפסוק, דאותיות לפני השם הויה הוא השם טדה"ד, ואותיות שלאחריו הוא שם קדוש כוז"ו, ושניהם בגימטריא אנ"י, והוא סוד אני ראשון ואני אחרון, והכוונה השם הויה מסתתר ומתעלם בתוך כל עלמין, והוא עצם החיות ואני אני הוא ומבלעדי אין אלקים. והנה תראה דבר נעים כי אלו הג' שמות דהיינו יהו"ה, והשמות המסתתר בו דהיינו טדה"ד כוז"ו, בהכפלת השתי אותיות ראשונות על השנים השניות, יעלו למספר כת"ר, (שהוא סוד "אין הסתר הראשון "ואני סתר האחרון), דהיינו כזה י"ה פעמים ו"ה, בגימטריא קס"ה. ט"ד פעמים ה"ד, בגימטריא קי"ז. כ"ו פעמים ז"ו, (שהוא סוד כפל אחד על הויה, והוא סוד י"ג מילואי הויות המכונים לי"ג מדות כנודע), בגימטריא של"ח. ממילא קס"ה קי"ז של"ח, יעלו למספר כת"ר, (חשבון הלז מצאתי בספר ברית כהונת עולם מאמר קדושה משולשת). והנה תראה הסתתרות השם הויה "באני הוא המדה האחרונה, יעלה סך הכל בהכפלותם מספר כת"ר, להורות סוף מעשה במחשבה תחילה והכל אחדות אחד, ותוכל להבין בכאן סוד אור ישר ואור חוזר, בהגיע האדם למדריגת "אני יוכל להתבונן סוד "אין, והמשכילים יבינו ברמז מועט בדברי האר"י ז"ל בסוד "מוסף, שהוא ענין תוספת כתובה, ואז אומרים "כתר יתנו וכו'. והנה מקובל לחכמי האמת בסוד האי"ן הנקרא "כתר, יש תר"ך עמודי אור, (על כן נקרא "כתר, ומהם משתלשלים למטה סוד תר"ך מצות תרי"ג דאורייתא וז' דרבנן, וכן יש תר"ך אותיות בעשרת הדברות), ובתוכם מאיר אור אין סוף ב"ה אשר אי אפשר לתארו בשום אות ונקודה. והנה זה לעומת זה עשה אלקים, כמו שיש עשר ספירות בקדושה כן בס"א, ובקדושה הוא עשר ולא אחד עשר, פירוש שאין לחשוב אור אין סוף ב"ה המאיר בהם, כי אי אפשר לכנותו בשם ענין, והבן כי יראתי בפצותי פי. מה שאין כן בסט"א קא מחשבינן אחד עשר כל המוסיף גורע, והוא סוד הביטול שלהם בי"א סממני הקטרת ועשתי עשרה יריעות עזים, כי גם הפנימיות יוחשב לאחד, והוא כנגד המן ועשרת בניו, וכנגדן י"א ארורים בתורה, והבן. והנה כן הוא לדעתי בענין הכת"ר דקדושה תר"ך עמודי אור, ובס"א יוחשב עם הפנימיות לתרכ"א כל המוסיף גורע. והוא לדעתי ענין נמרוד ודור הפלגה, שרצו להגביר כח הס"א כנודע, ומפני כך נקרא אותו המקום מאו"ר כשדי"ם, בגימטריא תרכ"א. על כן נמרוד שהיה כ"כ גדול דקליפה, המריד את כל העולם כולו (עירובין נ"ג ע"א), ונתגלגל בסנחרב ובלבל גם כן את כל העולם (ברכות כ"ח ע"א), וכן בנבוכדנצר והוא גוג לעתיד שירצה להתגבר על ד' ועל משיחו. והנה תדע מעלת ארץ ישראל הוא בחינת המלכות דקדושה כנודע, סוד לבנ"ה בגימטריא אנ"י הוי"ה, הן ג' שמות הנ"ל, והבן. והנה נמרוד המריד את כל העולם כולו במלכות"ו שמלך באו"ר כשדי"ם והבן, ורצה להטות את אברהם אחריו ח"ו, והש"י הוציאו משם על ידי התעוררת מסירת נפשו של אברהם כנודע, וכבר קדם מאמרינו כמה פעמים שעל ידי מסירת הנפש מתגברין על הקליפה, כידוע ענין עשרה הרוגי מלכות והבן. ובהתבוננת בכל דברינו הנ"ל תבין היטיב מה שאמר לו הש"י אנ"י "ה' דייקא, אשר הוצאתיך מאו"ר כשדי"ם לתת לך את הארץ הזאת מלכות דקדושה, סוד "אני "ה' בגימטריא לבנ"ה, ומשם יעלה מעלה מעלה להשגת סוד האי"ן בסוד אור חוזר, עד שישיג סוד הכתר בתר"ך עמודי או"ר. (ואל יקשה בעיניך מה שאמרתי שישיג סוד הכת"ר, הלא ידוע אי אפשר להשיג כמו שמבואר בזהר שהכוונה בדברינו להשיג הסוד אבל לא הענין והבן), היפך קליפת או"ר כשדי"ם, ולולי שהוציאו הש"י משם לא היה באפשר להורישו את הארץ דקדושה, והבן. והשם הטוב יכפר בעדינו ויאר עינינו בתורתו. ועל פי פשוטו נראה שהש"י הבטיח לו שהוא בעצמו יירש את הארץ, דהיינו לזמן התחיה במהרה בימינו, והבטיח לו בכאן שיחיו המתים במהרה בימינו. ואל תתמה על זה כי הנה אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים, שהשליכוך לכבשן האש ואני הצלתיך, ממילא אתה רואה שאני משדד המערכה באהבתך, ממילא תאמין גם בתחיה שאחיה במהרה אותך ואת זרעך, ואז תירש בעצמך את הארץ, וזה מדוקדק באומרו ית' לתת ל"ך, נ"ל:

172

קע״גויאמר אדני הויה (בניקוד אלקים) במ"ה אדע כי אירשנה (בראשית טו ח). ידוע שדרשו רז"ל (נדרים ל"ב ע"א) שלא טוב עשה אבינו הראשון אברהם בזה על נואמו במ"ה אד"ע. ויש מהם שדרשו (עיין ב"ר פמ"ד י"ד) לשבח ששאל באיזה זכות, והשיב הש"י בזכות הקרבנות. ורשות ניתן לדרוש והתורה כפטיש יפוצץ סלע, ואגב נדייק למה הזכיר הב' שמות הנ"ל. ונקדים לשון הזהר ויחי (ח"א רמ"ז ע"ב) ברכות אביך כו' ע"ד תאות גבעות עולם (בראשית מט כו), ע"ד דא הוא קשורא דתרווייהו, (ור"ל ע"ד נקרא הזעיר אנפין, שתיבת ע"ד הוא לשון התקשרות, מלשון התקשר מעדנות כימה (איוב לח לא), על כן נקרא ע"ד שמקושר בה' עילאה ובהא' תתאה), תאות גבעות עולם תיאובתא דתרווייהו לגבי', אימא עילאה לאעטרא ליה, ואימא תתאה לינקא מיניה, עיין שם דבריו ולשונו ממש כי קצרתי באמרים. והנה אמר אברהם אבינו כי להיחוד השלם הזה בשלימות, צריך זכותא דארץ ישראל לבל ישלטו זרים בארץ הקדושה והבן, וז"ש אדנ"י (היא אימא תתאה מלכותא קדישא), ה"ויה (בניקוד אלקים היא אימא עילאה בינה הני תרין גבעות עולם), במ"ה (מ"ה נקרא הזעיר אנפין), אד"ע (מלשון התקשרות כמו וידע אדם (בראשית ד כה), והכונה שני שמות הללו אדנ"י והו"יה בניקוד אלקים, אקשר במ"ה הוא הזעיר אנפין), כי אירשנה (כי יתפרש מלשון כאשר, כמו כי יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד)), ור"ל כאשר אוריש את ארץ ישראל, אז אגרום היחוד השלם. והנה אברהם אבינו שהיה כלול בתוכו כל הנשמות ישראל, דיבר בעדו והוא בעד כל ישראל, ואמר להבורא ית' תינח בזמן שיהיו ישראל בארץ ישראל, ויירשו את ארצם ולא יתאחזו זרים בארץ הקדושה והבן, אבל בהיותם בארצות אויביהם ויהיה אחיזה לזרים בארץ הק', לא יהיה ח"ו היחוד השלם הנ"ל, ומהיכן יבוא להם הגאולה והחירות, כי עיקר הגאולה והחירות בא מהתעוררת היובל הגדול, והבן. ואפשר גם לפירוש הזה יש מקום לדברי רז"ל שהיה לו לבטוח בשם ד' כי יעשה עבור קדושת שמו ולמענו יעש, כמו שהיה בריאת העולם בלי אתערותא דלתתא, רק ששיער כביכול השעשועים שיהיה לו מישראל, וזה גרם התעוררת הבריאה (עיין). כן כשיבוא זמן הגאולה וארא כי וכו' ותושע לי זרועי (ישעיה נט טז), והבן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב והמ"י:

173

קע״דויאמר אליו קחה ל"י עגלה משולשת וכו' (בראשית טו ט). כבר דרשו רז"ל (ב"ר פמ"ד ט"ו) אלו הבעלי חיים על הארבע מלכיות. ולפי מה שפירשנו לעיל (בראשית טו ח) מאמר אברהם במה אדע כי אירשנה לארץ ישראל דייקא, מה שאין כן בהיותם בארצות איביהם, האיך יהיה באפשרי שיבוא להם הגאולה בהעדר היחוד השלם ח"ו. והשיב הש"י קחה ל"י עגלה וכו', ר"ל כל הארבע מלכיות תקח ל"י לשמי, דהיינו על ידי מסירת נפש שימסרו ישראל את עצמם עבור כבוד שמו בשיעבוד מלכיות הללו, אזי יעלו מיין נוקבין על ידי מסירת נפשם ויוציאו חיל שבלעו מפיהם כנודע זה למשכילים, ובהתעוררת זה יבוא הגאולה במהרה בימינו:

174

קע״הויקח לו את כל אלה (בראשית טו י). מבואר במגלה עמוקות הכוונה כי ל"ה שרים בימין ובראשם ישמעאל, ול"ה משמאל הקדושה ובראשם אדום, והם אלה מול אלה, ויבתר אותם בתו"ך, הם ישראל האחוזים בתפארת ישראל קו האמצעי, ואי"ה יתבאר בפירושינו לדבריו. ולפי דברינו הנ"ל שרמז לו הש"י ענין מסירת נפשות ישראל במלכיות, מבואר בפירוש הכתוב כך ויקח לו את כל אל"ה, היינו המלכיות אל"ה מול אל"ה כמ"ש המגלה עמוקות, וריבוי האת היינו הניצוצות המובלעים בתוכם, ועל ידי מסירת הנפש מוציאים בלעם מפיהם ונכללין הניצוצות בקדושה, היינו עמוד האמצעי תפאר"ת ישרא"ל. וזהו ויקח לו את כל אל"ה, היינו האותיות והניצוצות המובלעים במלכיות הנקראים אלה, ויבתר אות"ם בתוך, ר"ל על ידי המיין נוקבין כשמוציאים האותיות, בודאי יצורפו לצירופים אחרים קדושים בהעלות אותם לקדושה, כי בקליפה הם צירופים אחרים, וזה נקרא ביתור וניתוח ופיזור. וזהו ויבת"ר אות"ם בתו"ך, ר"ל שביתר האותיות בצירופים שונים, שיגיעו לתו"ך הוא תפארת ישראל, ויתן איש בתר"ו לקראת רעהו, ר"ל כשמוציאים האותיות של ניצוצות קדושה, אזי באים האותיות זה מול זה כראוי להם, מה שאין כן בהיותם עשוקים לא היו איש לקראת רעהו, רק היו בצירופים לא טובים. ואת הצפור לא בתר, כבר ידוע שהנשמה של אד"ם נקראת צפו"ר, כמו שאמרו רז"ל (עיין זוהר ח"ג רט"ז ע"א) שהנשמה אומרת מיום שנפרדתי מן הגוף אני נודדת כצפור. ואמר שהגם על ידי מיין נוקבין שיורדת הנשמה למקום הקליפות, ומתדבקין בה הניצוצות והאותיות שבקליפה, ומתהוין מהאותיות צירופים קדושים כמ"ש, עם כל זה הנשמה נשארת בכל חלקיה ואינה מתפזרת להחלק לחלקים, רק כל חלקי הנפש רוח נשמה נדבקים בחיי החיים כנודע, וריבוי הא"ת הוא האותיות המצטרכים לנשמה ושייכים לה נשארים אצלה כנודע, והשם הטוב יכפר בעדינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

175

קע״ווירד "העיט על הפגרים (בראשית טו יא). העיט הוא עוף טמא ודורס, ורמז להיצר הרע המטעה את האדם שרוצה למסור נפשו עבור קדושת שמו, ומצייר לו איך האיברים והגשמיים יהיו פגרים מנותחים, כי רצונו שיסור מהש"י ח"ו, וישב אותם "אברם שלא ישגיח אדם על זה, ועל ידי כך נשאר לבניו (ח"ו) אחריו בירושה, שאפילו פושעי ישראל נקל להם למסור נפשם על קדושת השם, כי זה להם בירושה מפעולת אבינו אברהם:

176

קע״זמה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הוא. א', ויהי השמש לבו"א (בראשית טו יב), הוה ליה למימר והשמש באה, ואם להיות שעדיין לא באה רק היה התחלת הביאה, קשה מה משמיענו בזה שבאותו הזמן נפלה תרדימה עליו. ב', והנה אימה וכו' נפלת עליו, הוה ליה למימר נפלה עליו כמו בתרדמה. ג', מהו הכוונה בלשון בארץ לא להם (בראשית טו יג). ד', וגם את הגוי (בראשית טו יד), מאי "וגם, דבשלמא אלו היה זה שקודם בשורה טובה, יצדק וג"ם דר"ל עוד אני מבשרך בשורה טובה, אבל באמת העבדות והעינוי מהו טובתה. ה', ריבוי הא"ת וגם א"ת, ועוד שארי דקדוקים יובנו מתוך דברינו. אך הוא לפי מאמרינו הנ"ל היה אברהם אבינו מתיירא מה יעשו ישראל בגלות המר שיהיה להם קיום, ובפרט כשלא יהיה חזון נפרץ ואין נביא וחוזה, וידמה להם ח"ו כאילו לית דין ולית דיין, כשיראו שעם ד' אלה נתונים למשיסה, ולא יהיה להם כח לעמוד בפרץ לקדש שמו הגדול ית', כי הוא דבר שלא בטבע החומר. אך היא על ידי הכנת אברהם אבינו, הבטיחו הש"י שיזכך חומריות בניו על ידי שירדו למצרים, הוא המקום העכור שבכל הארצות שנקרא ערות הארץ כנודע ויעבדום ויענום, ועל ידי כך יזדכך חומרייתם וישאר לבניהם אחריהם לעולם זכות החומר, וגם על ידי הניסים והנפלאות שיעשה הש"י להם במצרים בשידוד מערכת השמים ויכניע את קליפת מצרים, על ידי זה ישארו באמונתם עד עולם, וגם כל האומות לא יהיה כוחם חזק כל כך, כי להיות מצרים הוא הבכור שבשרי אומות הך הכפתור וירעשו הסיפים. ובזה נבוא אל ביאור המראה ויהי השמש לבוא, דהיינו זמן רב קודם החורבן בית שני נתבטלה הנבואה, כי הנבואה דמיון לזריחת השמש המאיר לארץ ולדרים, ותרדימה נפלה על אברם, רמז שיהיו ישראל בבחינת הדורמוטא אין חזון נפרץ. והנה אימה חשיכה גדולה נפלת עליו, הגם שרז"ל (ב"ר פמ"ד ט"ו) דרשו אלו התיבות על כל הד' מלכיות, יש לפרש דעיקר על הרביעית הכלולה מכולם כנודע ואין זה סותר לדבריהם, והנה נפלה האימה עליו שהיה מתיירא מההסתר פנים, ומאין יהיה להם כח להיות להם כח לעמוד בפרץ בזמן שאין נביא וחוזה ואין שידוד המערכה, ואמר "נפלת שראה במראה שכל רגע ורגע נפלה עליו האימה יותר, על כן אמר בלשון הווה, ורמז שאין לך יום שאין כו' מרובה מחבירו, והדורות והשכליות מתמעטים בכל יום. ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, ר"ל אל תתמה על החפץ האיך יהיה להם באפשר בחומרייתם להשליך נפשם מנגד עבור קדושת שמו ית', ובפרט בעת הסתרת פנים ואין נביא וחוזה, ועולם כמנהגו נוהג בטבע בלי שידוד ובלי מופת מנגד להטבע, על זה אמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם דייקא, ר"ל שיהיו כעת גרים בארץ אשר הוא היפך הקדושה לגמרי, ועבדום וענו אותם ועל ידי כן יזדכך חומריותם למאוד, וישאר זה להם לטבע קיום הזדככות החומר, ולהשליך נפשם מנגד עבור קדושת שמו ית' אפילו לפושעי ישראל, ואם כן זאת העבדות היא הבטחה גדולה. לזה יצדק אחר כך הבטחה האחרת בלשון "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי בשידוד המערכות, וריבוי האת על כוחם בשמים שרי מעלה שהם היו הראשונים בשרים, וממילא הך הכפתור וירעשו הסיפים, ויהי להם בנקל לעמוד בפני כל הקמים עליהם אחר כך באחרית הימים, נ"ל:

177

קע״חד"ן אנכי. באפשר רמז לנ"ד צירופי הויה, יעויין עניינם בספר כ"ח ד'. והם רי"ו אותיות מכוון לשם המפורש שפעל ישועות וגבורות על הים בים סוף, כנודע מפסוק (שמות יד יט) "ויסע (שמות יד כ) "ויבא (שמות יד כא) "ויט:

178

קע״טד"ן אנכי. בעצמי כביכול לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הכוונה גם כן על הניצוצות הקדושות שהוציאו ממלתעות פיהם שהיו תקועים בקליפת מצרים, ועשוהו כמצולה שאין בה דגים. ועל פי פשוטו כשנדקדק תיבת ואחרי כן, דלא הוה ליה למימר רק ויצאו ברכוש גדול. אבל עיקר הכוונה "ואחרי "כן מופלג, דהיינו שעיקר הרכוש ישיגו על הים. ובזה יונח לנו מה שהוקשה לי על מאמר רז"ל שדרשו רז"ל (ברכות ט' ע"א) דבר נא באזני וכו' (שמות יא ב), אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך אמור להם, שלא יאמר אותו הצדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. דהקושיא רבה ובאם לא יתרעם אברהם אבינו, הרי הש"י הבטיח ולא איש אל ויכזב. אך הוא הש"י הבטיח "ואחרי "כן, דהכוונה על ביזת הים, שאז היה עיקר היציאה כנודע ויושע ד' ביום ההוא, וכו' (שמות יד ל). אך בין דין לדין בראות אברהם אבינו שיצאו ואין להם רכוש יאמר כנ"ל. על כן אמר הש"י בבקשה ממך אמור להם, שישאלו כדי שלא יאמר אברהם וכו', אבל באמת מה שהבטחתי אקיים אחרי כן, נ"ל. ונרמז עוד בכתוב שהש"י יפרע מהם מדה כנגד מדה, והכי פירושו וגם "את "הגוי "אשר "יעבודו, ר"ל אותן העבדות שיעבדום "דן "אנכי, כזאת אדונם אני מדה כנגד מדה, וכמו שדרשו רז"ל (שמו"ר פ"ט י') שכל עשר מכות וטביעת הים, היה מדה כנגד מדה. ונרמז עוד שהש"י יפרע מעבדיהם ושפחותם בכור השבי ובכור השפחה (שמות יא ה) ששמחו בצרת ישראל. וזה וגם "את "הגוי אשר יעבודו, ר"ל עם אותן הגוים שמשעבדין בהם, דן אנכי, נ"ל:

179

ק״פהגו"י אש"ר יעבוד"ו, ס"ת ריו מנין האותיות שבפסוקי "ויסע "ויבא "ויט, שמהן יוצא השם המפורש שפעל גבורות בים סוף. "יעבודו "דן "אנכי "ואחרי "כן "יצאו "ברכוש "גדול, ר"ת בגימטריא נ"ו מנין התיבות שבפסוקים הנ"ל, (והוא סוד "אימה "ויראה, תיבות מנין אימ"ה אותיות מנין ירא"ה, כן הוא בספר ברית כהונת עולם):

180

קפ״אואתה תבוא וכו' (בראשית טו טו). יש לדקדק דזה הוה ליה למימר מקודם אתה תבא וכו', ואחר כך גר יהיה זרעך (בראשית טו יג) כסדר המעשה. והנה לפי פשוטו י"ל להשמיענו שגירות הארבע מאות שנה יתחילו בימיו, אבל לא העבדות. אך אף על פי כן יקשה דהוה ליה למימר ואתה תבוא וכו', קודם הבטחת וגם את הגוי וכו' (בראשית טו יד). אך לפי מ"ש לעיל דפסוק וגם את הגוי הוא הבטחה נוספת על הבטחת העבדות שהוא גם כן בשורה טובה, לא רצה להפסיק, נ"ל:

181

קפ״באל אבותיך "בשלום (בראשית טו טו). נ"ל הבטחת "בשלום. הוא על ענין המלבוש חלוקא דרבנן שמתלבשת נשמת הצדיק אחרי צאתו מהעולם, והוא גוף רוחני תמורת הגוף הגשמיית שמניח בזה העולם, והוא נעשה רמ"ח איברים מרמ"ח מצות עשין, ושס"ה גידין משמירת הלא תעשין, ומי שאינו משלים התרי"ג מצות חסר ממעטה לבושו, והש"י הבטיחו שיבוא אל אבותיו בשלום, דהיינו בשלימות המלבו"ש בשלו"ם אותיות מלבו"ש. תקבר בשיבה טובה, גם הגוף שישאר בעולם הזה יקבר בשיבה טובה שלא ישלוט בו רמה ותולעה ורקבון ועצמותיו כדשא תפרחנה, כי חיות הנה מסודות התורה שהנשמה מודיע לו, כנודע ממעלת הצדיקים השלמים:

182

קפ״גודור רביעי ישוב"ו הנה (בראשית טו טז). לא אמר יבואו, רק ישוב"ו. כי כבר היא שלהם מהיום וישובו כל איש לביתו המוחזק לו מאבותיו, ואם כן כיון שהוא שלהם מהיום, למה לא אטלנה מהיום. לזה אמר כי לא שלם עון וכו':

183

קפ״דויהי השמש באה (בראשית טו יז). המראה מרמזת לחורבן, שחשך מראה הנבואה ובית המקדש ועבודה, ואז נתהווה הסתר פנים. וזהו ועלט"ה היה, שהוא לשון כיסוי מלשון וילט פניו באדרתו (מלכים א' יט יג), שנתכסה הכל ולא נשאר לנו רק התורה הזאת, ועל ידי התורה יתגלו לנו במהרה שוב כל המדריגות. וזהו והנה תנור "עשן "ולפיד "אש, דכפי החוש יראה אדם בתחילה קודם התלהבות אש העשן רב המסתיר כח האש, ואחר כך בוקע הלפיד העשן ויוצא. וזהו והנה תנור עש"ן, כמו שהוא בתנור תחלה רק עשן המכסה האור ואחר כך ולפיד אש, ומהיכן יהיה הכח הזה לאיש הישראלי שיתגלה לו כל זה אחר כך, אמר אשר עבר בין הגזרי"ם האלה, להיות שעסקו בתורה דהיינו גזירות התורה וסייגיה וגדריה. גם גזרי"ם, ר"ת חמשה שרי תורה גליצור זנזגאל רזיא"ל יופיאל מיכאל. גם אשר עבר בין הגזרי"ם האל"ה, עבור שסבלו כל הגזירות של אומות העולם הנקראים אלה כנ"ל, וקדשו שמו ית' וכנ"ל:

184

קפ״הביום ההוא (בראשית טו יח). הכריתות ברית עם אברהם היה עבור דביקתו בקונו ית', ויצוה את בניו אחריו להשכיל באמיתת הש"י ובחכמת תורתו. וענין החכמה הוא מחשבה כביכול ובבורא יתברך כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד) , בראשית (א א) מתרגמינן בחוכמתא, ענין ראשית חכמה (תהלים קיא י). והנה עיקר הבריאה בהברא"ם (בראשית ב ד) בזכות אברה"ם (ב"ר פי"ב ט'), שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד', להיות מחשבתם דבוקה תמיד בבורא ית', כמו שהש"י כולם בחכמה עשה כביכול, וחכמ"ה נקרא ביו"ם ההו"א כנודע, שהוא נעלם ונסתר שלא לנוכח, מה שאין כן "יום "הזה הוא נוכח, וכן "יום "ההוא בגימטריא חכמ"ה, והדברים עתיקין:

185

קפ״וא"ת אברם, א"ת לרבות זרעו אחריו, לאמ"ר לדורות כל אחד לבניו ענין שכרת הש"י עם זרע אברהם אוהבו. נתת"י, נתתי כבר ומוחזקת היא כבר בידם. א"ת הארץ, את לרבות כל מקום אשר תדרוך כף רגליהם שיכבשו משאר ארצות:

186

קפ״זא"ת הקני וכו' (בראשית טו יט). האתי"ן לרבות שאר האומות המעורבין בהם, או לרבות כוחם ושריהם בשמים ממעל:

187

קפ״חאת הקני וכו' הקנז"י והקדמונ"י, ידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"ד כ"ג) שבכאן נזכר עשרה אומות, והם לא ירשו אלא שבעת אומות, והג' הראשונים יירשו לעתיד לבא. והנה קבלתי שהז' אומות הם כנגד ז' תחתונים חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דס"א, וקבלתי סידורן מאדמו"ר ק"א בוצינא דנהורא רשכב"ה כק"ש מה"ר יעי"צ מ"כ בק' לובלין זצוק"ל, ויבואר לקמן אי"ה. והנה קני וקניזי וקדמוני, נ"ל שהם נגד ג' ראשונות דס"א כתר חכמה בינה, ולעתיד לבא תמלא הארץ דיעה ויהיו במעלה גדולה, והגאולה יהיה מיובל העליון, אזי יבטלו גם הג' ראשונות דס"א, וירשו קני וקניזי וקדמוני. וענין שמותם נ"ל קנ"י, עניינו לשון ק"ן, וכבר ידעת שסוד הבינה היא האם הרובצת על הבנים בסוד הק"ן. והנה זה לעומת זה עשה אלקים, על כן נקראת הבינה דס"א קנ"י בקטנות, והבן. קנז"י, החכמה בקדושה נקרא זק"ן זה קנה חכמה (קידושין ל"ב ע"ב), וזה לעומת זה בס"א החכמה נקרא קנז"י, בהיפוך אתוון זקן והיו"ד נוספת לקטנות כנודע, ויש לי עוד הרהורי דברים למה הנו"ן והקו"ף קודמין לזיי"ן, ואין רצוני להאריך ובאפשר יבואר במקום אחר בעזה"י. קדמו"ן, ידעת הכתר דקדושה נקרא "אור "קדמון וזה לעומת זה בקליפה קדמונ"י לקטנות ביו"ד, והבן. זה לא קבלתי והש"י יצילנו משגיאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

188

קפ״טואת הרפאים (בראשית טו כ). החוי לא נזכר. נ"ל כי המגיד מראשית אחרית שהחוי ישלים את ישראל, וישארו בארצם מסקי מיסין חוטבי עצים ושואבי מים (יהושע ט כז), ונזכר הרפאים שהוא עו"ג, שהיה תחת ממשלתו גם כן מאומת החוי, עיין בשפתי חכמים:

189

ק״צסידורן של הז' אומות שהם נגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות קבלתי מאדמו"ר הנ"ל זצוק"ל. כנענ"י, החסד דס"א כנעני מלשון הכנעה, שעל ידי החסד היא הכנעה, (וכן הוא בס"א אהבות רעות מצד הכנעת החס"ד דסט"א, שמראה לו אהבת התענוגים, והבן). חת"י הוא גבור"ה דס"א, שהוא מלשון חת"ת שהוא יראה וגבורה כנודע, (ומשם באים היראות הרעות מצד הקליפות, והבן). אמרי, תפארת דס"א. אמר"י לשון התפארות, מענין וד' האמירך היום (דברים כו יח), (ומשם בא הכבוד המדומיי והתפארות אשר לא לד' המה). פרז"י, נצח דס"א, מלשון פרזות תשב (זכריה ב ח), כי הנוצח יושב בערי הפרזי בבטחונו בנצחונו, (ומשם בא הנצחון והנקמה אשר לא להשם הוא). חו"י, שכחתי מה אמר קדוש השם בזה. ונ"ל שהוא מלשון חיוויא, שהוא נחש הכרוך בעקב, שהוא סוד ירך שמאל, וגם בקדושה הוד"י נהפך עלי למשחית (דניאל י ח), דהיינו כל היום דו"ה (איכה א יג) בהיפך אתוון, יהיה איך שיהיה חו"י הו"ד דס"א. ובזה יובן מה שכתב ביהושע (ט ד) אצל החו"י, ויעשו גם המה במרמה, ר"ל כמו שנחש הקדמוני היה ערום ועשה במרמה, כן גם החיויים היונקים ממדתו עשו כן. היבוס"י, נ"ל ששמעתי מפה קדוש הנ"ל מלשון תבו"ס נופת (משלי כז ז), שהוא סוד יסוד דס"א, ובחינת היסוד הוא המשפיע והזב, ולשון תבוס הוא לשון משיכה והגרה כנודע, ועוד נ"ל שהוא מלשון יבו"ס צרינו (תהלים ס יד), שפירשו דריכה, ובחינת היסו"ד הוא דרך גבר (משלי ל יט), והבן. גרגשי, בחינת המלכות דס"א, ואמר פה קדוש הנ"ל שהוא מלשון ריש גרגותני מן שמיא מוקי לה (ברכות נ"ח ע"א), שהוא כולל כל מיני ממשלות אפילו במדרגות הפחותים, והבן. ולי הקטן נראה עוד לפרש מלשון גרגוש עפר, כי מלכות הוא בחינת יסוד העפר. אחר שזכינו לכל זה צריך להבין בכאן השתנות הסדר בשינויים רבים, דהיינו חת"י פרזי"ם רפאי"ם (שהוא החו"י לפי מ"ש לעיל) אמר"י כנענ"י גרגש"י יבוס"י (בראשית טו כא), וטעמא בעי. ונ"ל דהנה בהיות שהגיע הזמן לנצח הז' קליפות, בתחלה צריך לנצח בחינת הגבו"ר הרוצה להתגבר על הקדושה, והוא הנקרא חת"י כנ"ל, וגם בחינת הנצ"ח הרוצה לנצח הקדושה ח"ו, והוא הנקרא פרז"י כנ"ל, וגם בחינת ההו"ד שהוא ענף הגבורה, והיא בחינת החוי הוא הרפאים שבכאן, ואחר כך בחינת התפאר"ת שיש בו בחינת גבור כנודע, והתפארות וגבהות שהוא אמר"י, צריך לבטלו בסוד ויגבה לבו בדרכי השם (דברי הימים ב' יז ו) דייקא, ואחר כך מבטלים תענוגי האהבות שהוא החסד דקליפות, שהוא סוד כנענ"י כנ"ל, ואחר כך יתפרדו כל פועלי און דהיינו גרגש"י יבוס"י, שהוא סוד יסו"ד מלכות דס"א, וזכר מקודם גרגש"י שהוא המלכות, כי כן הוא בקליפה נוקבא קודמת לדכורא, והבן מה שאמרו רז"ל (ב"ר פע"ד ה') שאצל עשו נזכר קודם הנשים לזכרים שעשה מהן העיקר, מה שאין כן אצל יעקב, והבן כי קצרתי עד אשר יהיה הש"י בעזרי והמשכילים יבינו. ואף על פי כן לא אמנע מלציין להבין קושט דברי אמת, ותראה מאמר בזוהר הק' איך דברינו סובבים על קוטב האמת, כי כבר ידעת לבטל קליפת הגבורה והנצח והוד ענף הגבורה שבקדושה, הוא הכל התעוררת יראה וגבורה ונצחון בעבודת הש"י ויראת חטא, על ידי זה מוסיפין כח בספירות דקדושה, ומתישין כוחות הנ"ל בזה לעומת זה בס"א, אשר פעולות כוחות הנ"ל בס"א, הוא להיפך יראות רעות כגון שלא ליתן צדקה שמתיירא שלא יענו ונצחון ונקמה לא להשם, הכל עבור היראה רעה והבן, ועל ידי היראת שמים ויראת חטא, מתישין כח הקליפות הנ"ל, ומתבטלים המדות הנ"ל מהאדם, ומוסיפין כח בקדושה כנ"ל. והנה מדת התפארת דס"א, הוא התפארות וגאה וגאון וגובה אשר לא להשם, וביטולו הוא על ידי ענוה בעבודת השם, וכן החסד שבקליפה כבר ידעת שהוא הכנעה שמראה לו תענוגים רעים, ובענוה בקדושה מתבטל כ"ז תאוה התענוגים וכדומה והבן, והנה מדת יסו"ד ומלכות דס"א, ממנו באים כל התאוות רעות ומיני ניאוף וכדומה, וביטול כל אלה על ידי חסידות, דהיינו להיכנס לפנים משורת הדין ולעשות משמרת למשמרת, כאשר נצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו. ומעתה אציג לפניך מאמר הזהר נשא (ח"ג קמ"ה ע"א) וז"ל, כמה גדולה היראה לפני הקב"ה, שבכלל היראה ענוה ובכלל הענוה חסידות, נמצא כל מי שיש בו יראת חטא ישנו בכולן, ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות וכו', כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, כל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות וכו'. ומעתה בין והתבונן הסדר של ז' אומות שאמר הש"י לאבינו אברהם, כי לביטולם צריך מקודם יראת שמים לבטל קליפת "חתי "פרזי "רפאים, ואחר כך יזכו לענוה ויבטלו קליפת "אמרי "כנעני, ואחר כך יזכו לחסידות ויבטלו קליפת "גרגשי "ויבוסי, ודי:

190

קצ״אושרי אשת אברם לא ילדה וכו' (בראשית טז א). ר"ל להיות ששמה "שרי עדיין, וגם היא אשת "אברם עדיין לא אשת אברהם, על כן לא ילדה. ובזה יצדק שלא אמר ושרי לא ילדה לאברם. או יאמר ושרי אשת אברם. דהנה אברהם אבינו קיים כל התורה (יומא כ"ח ע"ב), ודין תורתנו בשהה עם האשה עשר שנים צריך לגרשה ולא לפגום זרעו באשה עקרה (יבמות ס"ד ע"א), ואפילו בנושא אשה אחרת על אשתו להוליד ממנה, אף על פי כן אין זה מדרכי הקדושה וחסידות שמפגם זרעו בעקרה ומייגע לריק, ואם כן למה לא גירש אברהם את שרה. לזה אמרה תורתינו הק' "ושרי "אשת "אברם, שידעו ברוח קדשם שזיווגם מששת ימי בראשית והיא אשתו המיוחדת לו, על כן לא גירשה כי ידע זיווגם מאת הש"י, רק הוא הבוחן לבות והיודע תעלומות משהה לצדיקים, ובטחו בתנובתם ימלאו על פני תבל:

191

קצ״בלא ילדה "לו, ואמר אל תתמה על החפץ איך אפשר שהצדיקים הללו ייגעו לריק עד עתה וכל זיווגיהם היו לבטלה ח"ו, כי הנה לא ילדה "לו שיתלבש התולדה בגוף, אבל ילדה בגבהי מרומים נשמות קדושות, כנודע ממעשי זווגי הצדיקים המולידים בכל עת אורות עליונים, על כן הקב"ה סופר רביעותיהם של ישראל, שעל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע (נדה ל"א ע"א):

192

קצ״גאו יאמר ושרי אשת אברם, דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פמ"ז ב') ותהי שרי עקרה אין לה ולד (בראשית יא ל), דאפילו עיקר מטרון לא היה לה, ודרשו כן מיתורא דקרא והוא עיקר האישות שמקבלת לשם הריון מהזכר. והנה כאשר קרב מועד והגיע קרוב לזמן פקודתה גלף לה הקב"ה עיקר מטרון, ואף על פי כן עדיין לא ילדה, והבינה שהדבר תלוי כעת באברהם שצריך להפריש ממנו תחילה סיגי הכסף בשפחה, ויצא ממנו הזוהמא על ידי השפחה, והגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי (משלי כה ד), דהיינו יצא יצחק מטיפה קדושה נקיה, כנודע זה מרז"ל. ובזה נבוא אל הכוונה ושרי אשת "אברם, שכבר נקראת אשת אברם, דהיינו שגלף לה כבר הקב"ה אישיותה, היינו הדבר הנוהג בנשים לקבל הריון מבעלה היינו עיקר מטרון, ואף על פי כן לא ילדה "לו דייקא, ואילו היתה אשת איש אחר כבר היתה ראויה להריון, והבינה שהדבר תלוי בו שצריך שתופרד הזוהמא ממנו על ידי שפחה, על כן עשתה מה שעשתה להפריד ממנה הזוהמא ויצא לצורף כלי קדוש והבן, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

193

קצ״ד"ולה "שפחה "מצרית (בראשית טז א). להבין הענין דלכאורה כל הענין מיותר, דלא הוה ליה למימר רק ותאמר שרי אל אברם בא נא וכו', ומה יתן ומה יוסיף לנו לידע מהיכן שפחתה. אך נ"ל שהוא לידע ולהודיע לנו מה היה הדבר הזה לאבינו הקדוש שקיים כל התורה ולקח שפחה, ואפילו אם נאמר ששחררה אותה והיתה מותרת לו, אף על פי כן יקשה האם אין במשפחת בית אביו המיוחסים אשה, אשר הוכרח ליקח משוחררת אשר שורש מטעם בשר חמורים, ואזהרת חז"ל (ברכות ח' ע"ב) לחד פירושא אל תשב על מטה ארמית, דלא תנסב גיורתא. ומכל שכן ביותר יוקשה לדעת הרב הק' האור החיים, שפירש ברוח קדשו שמשפט עבדות יש לזרע ישמעאל, עיין שם. להסיר תועה מלב אנשי התורה באת תורתינו להודיע קושט דברי אמת, שהכל בכוונה נפלאה וברוח הקודש הוראות שעה, והוא על פי מ"ש בהקדמת חז"ל (זוהר) חכמי האמת דהאבות היו מתקנים חטא אדם הראשון אשר המשיך הזוהמא על ידי חטאו, ובחטאו היה כלול עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. והנה אברהם אבינו התחלת התיקון תיקן עבודה זרה במה שמסר נפשו לכבשן האש עבור שכפר בעבודה זרה, על ידי זה תיקן הנפש של אדם הראשון שפגם בעבודה זרה וניתקן נפשו, רק שהוצרך לצאת ממנו הזוהמא ולהפרידה בכדי שיצא יצחק נקי, על כן המתין לו הקב"ה במצות מילה, בכדי שיצא הזוהמא בעודו ערל, כי טבע הערלה מושך הזוהמא, ועל כן הוכרח ליקח דוקא שפחה, כי כל מין מושך בטבע את מינו, ותמשיך לעצמה את כל הזוהמא אשר נדבקת באברהם, ובפרט שפחה מצרית שהמצרים הם חומריים וגשמיים ביותר ערות הארץ נקראים כנודע, ביותר בטבע מסוגלים להמשכת הזוהמא, אך אף על פי כן הוא דבר זר, וכל הדברים אשר אסר הש"י לישראל הם בטבע מולידים תכונה רעה בנפש, אך אם הוא הוראת שעה על ידי צדיק אחד בדור, אין כאן בית מיחוש, כי הצדיק בדביקותו בבורא ית' מסיר מהדבר האסור את הדבר הרע המפסיד לנפש וממשיך עליו טהרה, על כן הוראות שעה הוא תמיד על ידי צדיק ונביא. ולזה אמרה תורתינו הק' בכאן "ולה שפחה, ר"ל אל תתמה על החפץ הלא ענין לקיחת השפחה מעוררת תכונה רעה בנפש יהיה איך שיהיה, לזה תירץ להיות השפחה הזאת היתה של הצדיקת הזאת, המשיכה לה רוח טהרה לבל יפסד ממנה הנפש בתכונה, ועיקר הדבר הוצרך להיות דוקא "שפחה, ודוקא "מצרית כדי שתמשיך ממנו הזוהמא:

194

קצ״ה"ושמה "הגר. כבר ידעת מרז"ל כל מקום שנאמר כן, מורה על צדיק, כי באמת היתה צדיקת על ידי שרה גבירתה:

195

קצ״והנה "נא עצרני וכו' בא נ"א וכו' (בראשית טז ב). ענין ב' תיבות נ"א אינו מובן. אך לפי מ"ש יובן היטב, כי כבר ידעת (עיין זוהר) אברהם תיקן עבודה זרה של חטא אדם הראשון, והוצרך להפריד ממנו אותו הזוהמא שנמשכה על ידי החטא הנ"ל, וידוע שבעבודה זרה יש נ"א מצות לאוין ועשין כמבואר ברמב"ם הלכות ע"ז, וזה דרשו דורשי רשומות על פסוק (הושע יב ט) ויאמר אפרים וכו' מצאתי א"ן לי. ובזה נבין על פי דברינו הנ"ל הנה "נא, ר"ל שיש עדיין בך זוהמת הנ"א לאוין דעבודה זרה, על כן עצרני ד' מלדת בכדי שלא יבוא בי הזוהמא, על כן בא "נא אל שפחתי, ר"ל הבא הזוהמא הנ"ל אל שפחתי דייקא, שהיא "שפחתי ונטהרה מחלאתה ולא תחוש לתכונה בנפש, אולי אבנה ממנה על ידי שתמשיך זוהמתך ממך, ואז אבנה מקדושה נקיה וזכה:

196

קצ״זוישמע אברם "לקול שרי. הוה ליה למימר וישמע אברם אל שרי, ודרשו רז"ל (ב"ר פמ"ה ב') לקול רוח הקודש שבה. ומה נכבד הדרוש לדרכינו להיות הדבר הזה שלא כתורה רק הוראת שעה, צריך להיות על פי נביא, ומה שלא גילה הש"י לאברהם שיעשה כן, המפליא עצה והמגדיל תושיה עשה כן לבל יוחשד אברהם בעיני העולם שעשה כן בעבור חשקו בה, או יחשדו אותו לחסרון אמונה בהש"י שהבטיחו על הבנים משרה, וגם לשרה יוחשב לעיגום נפש, על כן גילה הש"י אוזן שרה אמנו והיא מתנבאה לו כנ"ל. וגם להיות הגר המסוגלת לזה היתה שפחתה, לא יתכן לקחתה בלי דעת שרה, על כן עשה הש"י שתתן אותה לו מרצונה הטוב על פי נבואתה. ודרשת חז"ל שדרשו מתיבת "לקול שהכוונה על רוח הקודש, רצ"ל כמו שהקול הוא סיבה וכח הדיבור, רק שהקול הוא בכח והדבור בפועל, כן הוא למדברים ברוח הקודש, הרוח הקודש הוא סיבה להדיבור, והבן: או יאמר לקול רוח הקודש. שאברהם שמע את קולה והבין שאין זה קולה ממש, רק שכינה מדברת מתוך גרונה: או יאמר וישמע אברם לקול שרי. ששמע שהזכירה שם שמים שאמרה הנה נא עצרני ד', בודאי לא לחנם הוא: ויאמר עוד וישמע אברם לקול שרי. דהנה יקשה לפי פשוטו מה שמועה שמע, על כרחך הכוונה שעשה כן, ואם כן מה זה ותקח שרי וכו'. אך הוא הגם שהיתה הגר בביתה ובמקומה, דיברה אליו בלט שלא שמעה הגר את קולה אלא הוא מה כוונתה בזה, בכדי שתמשיך הגר את הזוהמא, כי באם תשמע הגר תרע בעיניה הדבר: או יאמר הגם ששמעה הגר הלשון ממש, לא הבינה הענין והבינה כפשוטו אולי אבנה ממנה, שאקיים על כל פנים ממנה זרע, ואברהם הבין את קול רוח הקודש שבה ותוכן כוונתה:

197

קצ״חותקח (בראשית טז ג). כבר ידעת שלא יצדק בזה ענין קיחה, עד שדרשו רז"ל (ב"ר פמ"ה ג') ופירוש רש"י ז"ל כן לקחתה בדברים, אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה. והנה קשה מאוד להבין האם היה קשה בעיניה שנישאת לגבירה וריבונה, עד שהוצרכה לקחתה בדברי פיתויים. אך הוא שלפי הנראה הוא עצה שאינה נכונה להגר, וחלילה לצדיקים לעבור אלפני עור וכו', על כן לקחתה בדברים ואמרה לה בלשון הזה לפי מדריגתך שאתה שפחה מצרית, אשריך שזכית רק לכל הכבוד הזה, שזכית אפילו רק לדבק בגוף קדוש כזה, יהיה הולד איך שיהיה, עם כל זה הוא לך לגדולה עצומה: או יאמר "ותקח. שנתעסקה בעצמה בלקוחין, בכדי שיהיה הכל על ידה ותטהר את חומריות הגר וכנ"ל. וגם להיות הדבר מצוה גדולה שעל ידי זה יטהר אברהם מזוהמתו, עשתה הדבר בעצמה כי מצוה בה יותר מבשלוחה:

198

קצ״ט"אשת "אברם. אמר שוב "אשת "אברם, להורות עיקר הכוונה כנ"ל, שעשתה זה שתהיה "אשת "אברם, ויטע בה האשל הגדול למלאות פני תבל מתנובתו הטהורה:

199

ר׳"את הגר וכו'. "את לרבות תכשיטיה ובגדיה כדרך כל הארץ, לצורך פרנסת נשואין נהגה טובת עין:

200

ר״א"המצרית "שפחתה. כמ"ש לעיל שאינו קרוי הדבר הזה בעצה בלתי הוגנת, כי די לפניה כל הכבוד הזה להיותה מצרית ושפחה, וזכתה לדבק בגוף קדוש יהיה הדבר איך שיהיה:

201

ר״ב"מקץ "עשר "שנים "לשבת "אברם "בארץ "כנען. כבר ידעת מה שדרשו רז"ל (יבמות ס"ד ע"א) שמכאן נשמע הדין בשהה עם האשה עשר שנים ולא ילדה יגרשנה, ואין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין והכל משמיענו זה בכאן שעשתה הכל במועדו ובזמנו, שתבין הגר שהכוונה להקים זרע ממנה, על כן עשתה מקץ עשר שנים דייקא שהוא הזמן שנהוג על פי דין תורה, הגם ששרה היתה כוונתה בכדי שיקויים ממנה הזרע הקדוש, עם כל זה באפשר כשיתוודע להגר לא תאבה ולא תשמע:

202

ר״גותתן אותה לאברם "אישה. שהוא עדיין אישה ואין כוונתו לבגוד בה ח"ו, רק מצפה להבנות ממנה דייקא:

203

ר״ד"לו "לאשה. אם נאמר ששחררה אותה, הכוונה לו "לאשה גמורה, שקדושין תופסין לו בה דהיינו ששחררה, ואם לא שחררה הכוונה "לו "לאשה, דידוע (יבמות ל"ד ע"א) דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, והיא היתה רוצה שתתעבר שתמשיך הזוהמא להוולד, ולמה לאברהם אבינו הביאה ראשונה על מגן, באפשר הוציאה בתוליה על ידי שפופרת וכיוצא או מיעכה באצבע, בכדי שתהיה אשה גמורה בבואה אצל אברהם ותהיה מוכנת להתעבר, על כן:

204

ר״הויבוא אל הגר ותהר (בראשית טז ד) מביאה ראשונה. ואומרו ויבוא אל "הגר ולא הספיק ויבוא אליה, נ"ל על פי מ"ש על ותתן "אתה לאברם "אשה (בראשית טז ג), שעדיין דעתו עליה, אדרבה עיקר כוונתו בביאתו היתה אל שרי בכדי שיבנה משרה, על כן משמיענו כעת בשגם שכוונת המעשה היה העיקר על שרה, עם כל זה בשעת מעשה הסיר ממחשבתו את שרה וחשב רק בהגר, בכדי שלא יהיה שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר (נדרים כ' ע"ב), על כן אמר ויבוא אל "הגר דייקא, וגם חשב דוקא בענין "הגר, בכדי שביותר תמשיך הזוהמא, נ"ל:

205

ר״וחמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך (בראשית טז ה). להבין ענין "החמס שזעקה, וגם קשר הענין אנכי וכו'. נ"ל דהנה שרה ראתה שאברהם שתק, חשבה פן ואולי רואה אברהם שהעיבור קדוש הוא ויצליח לקדושה, וחשבה פן ואולי נתהווה הדבר על ידי ששרה בעצמה עשתה לה הכנה בלקוחין, בכדי שתטהר ולא תעשה תכונה לא טובה בנפש הקדושה ואפשר נטהרה לגמרי, וכן אברהם היתה כוונתו להמשיך נפש טהורה, והמשיכה ניצוץ טהור ויצליח לקדושה, ובאמת היא היתה כונתה להמשיך הקדושה אליה דייקא. וזה אמרה "חמסי עליך, "החמס שנחמס ממני הניצוץ הטהור המצליח הוא עליך, שכוונת להמשיך להגר ענין כזה בראותך שהיא מטוהרה, והנה אנכ"י בעצמי נתתי שפחתי בחיקך בכדי לעשות לה הכנה בטהרה, בכדי שלא יהיה איזה היזק לנפשך המטוהרה, והנה היתה כוונתי לטובתך ונעשה לי בהיפך, ואז השיב לה אברהם:

206

ר״זהנה שפחתך בידך (בראשית טז ו). עדיין היא במדריגת שפחה, והיא בידך וברשותך, ואל תחוש לדבר כי ממך יצא חוטר ישראל:

207

ר״חוימצא"ה (בראשית טז ז). לכאורה לשון מציאה לא שייך אלא על דבר שאינו ידוע מקודם, מה שאין כן במלאך השלוח מן הבורא, בודאי יודע המקום אשר הוא משולח אליו, והיה לו לומר ויבא אליה מלאך. והנ"ל כי הנה בכאן ששרה עינתה אותה ותברח מפניה (בראשית טז ו), היה בזה איזה קטרוג, והנה המלאך של רחמים היה כנאמר מלאך ד', מצא עליה גם כן עילה וקטרוג, מחמת שבניה היו עתידין להמית את ישראל במדבר בצמא כנודע מרז"ל (ב"ר פנ"ג י"ד), והנה היה המקום הזה מוכן להזכיר עונות בניה, שנזכר הענין על יד "עין "המים "במדבר, הגם שהש"י אינו דן על העתיד, עם כל זה לא היה מקום לקטרג על שרה, כיון שעיניה פקוחות ברוח הקודש לדעת מה יעשה העם הזה לבניו באחרית הימים. וזהו וימצאה מלאך ד', ר"ל שבזה הענין מצאה והשיג לה עילה על עין המים במדב"ר על העי"ן בדרך שו"ר, ר"ל הסיבה הוא מה ששרה נוהגת עמה באכזריות, הוא מה שעיניה מסתכלת למרחוק מה שיעשה לישראל בדרך בצאתם מירושלים, ובזה צדקה שרה אמנו, נ"ל:

208

ר״טויאמר הגר "שפחת "שרי (בראשית טז ח). על פי מ"ש שהמלאך היה של רחמים, וחפץ בטובת שרה ובניה עם ד' אלה ואמר לה בזה הלשון, הלא שפחת שרי את והיה לך לקבל מרות, ואת הוא שמרדת בה:

209

ר״י"אי "מזה "באת וכו'. יתכן לפרש על פי דעת רז"ל (ב"ר פמ"ה א') שהיתה בת פרעה, שאמר מוטב שתהא שפחה בביתה של זו כו'. ולזה אמר לה המלאך שפחת שרי את ואת בורחת מלהיות לה שפחה, התיישבי נא אי מזה באת, ר"ל מאיזה סיבה באת לכאן, על כי אמר אביך מוטב שתהיה בכאן שפחה, מלהיות גברת במקום אחר, על כן ואנה תלכי מכאן, אין טוב לך רק להיות בכאן שפחה ועליך האשמה שמרדת, ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת, ר"ל אני לא פרקתי עולה מעל צווארי ולא חטאתי לה ועדיין גבירתניותה עלי, רק היא שיעבדה עמי בקושי. או אפשר כיון ששמעה דברי המלאך, הודית לדבריו וקיבלה אדנות שרה עליה, ואמרה האמת אני חטאתי ושלא כהוגן עשיתי, שמפני שרי שהיא באמת גבירתי אנכי בורחת ועלי האשמה, ועל שעשתה תשובה זכתה לבשורה אחר כך:

210

רי״אשובי אל גברתך והתעני תחת ידיה (בראשית טז ט). ר"ל תגמר תשובתך בפועל, מה שאין כן כעת תשובתך רק בכח:

211

רי״באת זרעך (בראשית טז י). לרמז בני בניה יהיו למשפחות ולאומות גדולות, כמ"ש (בראשית כה ג) ובני דדן היו אשורים וכו': הרב"ה ארב"ה. ר"ל זמן רב ימשך ריבויים ומלכותם, עד בא אשר לו המלוכה:

212

רי״גהנ"ך הר"ה וילד"ת (בראשית טז יא). על פי דברי רז"ל (ב"ר פמ"ה ה') שאמרו שהפילה עוברה, נרמז בכאן בס"ת השם תכ"ה אותיות שלאחר שם שד"י, וגם הוא מע"ב שמות כה"ת המסוגל שלא תפיל אשה פרי בטנה כנודע, ודברנו בענייני זה השם במקום אחר:

213

רי״ד(יב) והוא יהיה (בראשית טז יב). להבין הוא"ו של והו"א שהוא נוסף על ענין ראשון. וגם מה בשורה הוא לה. אך הוא לעונשה כי כל זרע נמשך אחר השורש, והנה היא מרדה בגבירתה כפרא למוד מדבר (על פי פסוק ירמיה ב כד), כן יהיה הזרע פרא אדם, על כן הוא"ו נוסף כמעשיה כן מעשיהו, נ"ל:

214

רי״הותקרא וכו' (בראשית טז יג). להבין ענין מאמרה. נ"ל באשר נבין איך אמר לה המלאך הרבה ארבה וכו' (בראשית טז י) ואין בידו להרבות, והגם שאפשר לפרש שאמר בלשון משלחו, עם כל זה דרך חכמי האמת לא נעלם שדרשו במקום כזה מלאך ד' על השכינה מדת המלכות, שהיא כביכול שליח הויה כנודע, והוא מלאך ד' ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד יט), עיין בבחיי בשלח. והנה בכאן לפי הנראה הדיבור הראשון היה על ידי מלאך, והדיבור הב' שאמר הרבה ארבה הוא מהשכינה. והנה היא להיותה משכילה בביתו של אברהם אבינו, הבינה הענין שהיא התראות השכינה כי המלאך אין בידו להרבות, וכבר ידעת כי השכינה הוא שם אדני, שהוא שם הויה שהויה נקרא בו. וזהו ותקרא ש"ם ד' הוא השכינה אדני הדובר אליה, ר"ל הדיבור הב' הנוגע אליה לטובתה אתה א"ל רא"י, ר"ל הדיבור הזה הוא מהתראות שלך, כי אמרה הגם הל"ם (זה מלכות, כי אין הל"ם אלא מלכות כמו שדרשו רז"ל (זבחים ק"ב ע"א)), ראיתי שגם מדת השכינה מלכות ראיתי אחרי ראי המלאך הראשון, נ"ל:

215

רי״ועל כן קר"א (בראשית טז יד). לא ידענו מי קרא. אפשר המלאך קרא כן לבאר:

216

רי״זבאר לחי רואי. להיות שם התראות השכינה שנקראת גם כן בא"ר, והיא מתראות ומתדבקות למדת יסוד ח"י, על כן קרא לבאר הלז "באר "לחי "ראי, שבכאן היה הבאר המתראה לח"י, והבן:

217

רי״חהנה בין קד"ש ובין בר"ד. הגם שהדברים כפשוטם אמיתיים, עם כל זה צריך להבין מה משמיענו התורה הק'. אך הוא להורות גם בגבהי מרומים מקום הבאר הקדוש הנ"ל, ידוע כי הוא אצילות הקודש סוף המעשה, וחלילה לעשות קיצוץ בנטיעות, רק הכל אחדות פשוטה אצילות הקודש כשלהבת הקשורה בגחלת, רק הארתה מתלבשת בבריאה יצירה עשיה שהם עולמות נפרדים, ואם כן היא בחינה ממוצעת כביכול בין אצילות לבריאה יצירה עשיה, ובאמת היא אצילות. וז"ש הוא בין קד"ש (והוא אצילות שהוא עיקר הקדושה כשלהבת הקשורה בגחלת עם אור אין סוף ב"ה), ובין בר"ד (הם בריאה יצירה עשיה שהם עולמות נפרדים, ושם כבר מתראים הגוונים שינויים רבים כענין ברודים שהם נקודים שונים זה מזה, והגם שמתארים גם באצילות גוונים הכל בדרך השאלה והבן), והשם הטוב יכפר בעדינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

218

רי״טותל"ד וכו' (בראשית טז טו). יש לדקדק בפסוק. א', למה אמר ותלד הגר לאבר"ם, הרי אינו מיוחס אחר אברהם רק יצחק ידיד ד', ולא הוה ליה למימר רק ותלד הגר בן. ב', ויקרא אברם שם בנ"ו, מייחסו שוב לבנו דייקא, והוא מיותר לגמרי וכי לא ידענו דבנו הוא. ג', "אשר "ילדה "הגר, הוא מיותר לגמרי. ונאמר כי הנה יש לדקדק שצוה לה המלאך שתקרא שמו ישמעא"ל, והטעם כי שמע ד' וכו' (בראשית טז יא), ואם כן לפי זה היו"ד נוספת שלא כמשפט, והוה ליה לקרותו שמ"ע א"ל, ונקרא שמו ישמעא"ל בהוספת היו"ד שגימטריא שלו הוא תנ"א, להורות על מדריגתו בחסרונו חסרון א', שנולד כשהיה עדיין נקרא אבר"ם לא אברה"ם, וגם נולד מהגר השפחה לא משרה, על כן בגימטריא שלו תנ"א מנין אבר"ם הג"ר, וזהו יתכן בכוונת הכתוב ותלד הג"ר (דייקא) לאבר"ם (כשהיה שמו אברם עדיין) בן, (על כן) ויקרא אבר"ם שם בנו (הנולד לו כששמו אבר"ם), אשר ילדה הג"ר (דייקא), ישמעא"ל (שהוא בגימטריא אבר"ם הג"ר), והוא נכון בעזה"י:

219

ר״כואברם בן פ"ו שנה (בראשית טז טז). משמיענו שהיו שנותיו כמנין אלקי"ם, ונפק מיניה הזוהמא דדינא קשיא, ונשארו דינים קדושים דיצחק, על כן היתה התולדה על ידי הג"ר שהוא בגימטריא יצח"ק, רק שנשתנה הלשון שלשון הג"ר הוא לשון התגרות ותחרות, ולשון יצחק הוא צחוק ושמחה והבן, על כן אמר בלדת הג"ר דייקא, והמשכיל יבין:

220

רכ״איז (א) ויהי אברם בן צ"ט שנה (בראשית יז א). להיות שיעור קומה הוא עשר ספירות, וכל אחת כלולה מעשר הרי מאה, וכשבא הזמן של שנת הק' של אברהם שישתלם בכל השיעור קומה, הוצרך להיות נימול בסוף צ"ט, כדי שיהיה תמים בשנת הק' וישתלם בשיעור קומה, וכבר ידעת שהשיעור קומה של העשר ספירות הוא הויה שלימה, היו"ד מרמזת לחכמה (ועם הקוץ שמרמזת לכתר), הה' בינה, הו' ו' קצוות, ה"ה אחרונה מלכות. וזהו וירא הויה אל אברם ויראה שיצטרך השלמה, ועל כן ויאמר אליו אנ"י (הוא סוד המלכות כנודע), אל שד"י (הוא היסוד), והנה הוא כללות היחוד דזעיר ונוקב' אשר מכונים בשם ז' תחתונים ואמר עוד התהלך לפנ"י, שתבוא למדרגת פנ"י שהוא סוד ג' רישין, כי פנ"י בגימטריא חכמ"ה בינ"ה (והדעת נכלל עמהם), על כן והיה תמי"ם במילה, ואז יאיר בך השם הק' בשלימות, כשישתלם קומתך בהסתרת המונע ממך היא הערלה החופף על ברית קודש, ומונע העטרה מלהתדבק בבאר מים חיים, והבן. או יאמר וירא הויה אל אברם. כבר ידוע כי השם הויה הוא המהווה כל הויות והתפשטות חיותו בכל הנבראים הנשמה הפנימית להם, והנה בכדי שלא יתבטלו במציאות, צריך לזה צמצום לכל אחד מהנבראים שיקבל התפשטות חיותו רק כפי כוחו, והוא בכח השם שד"י שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א). והנה צמצום הוא דין, אבל הוא חסד גמור שיהיה להנבראים מציאות, על כן נקרא אל שד"י, וכבר ידוע שהשם אל הוא חסד אל כל היום (תהלים נב ג), והנה הבורא ב"ה ברא עולמו בצמצום והתפשטות, כן האדם המחוייב לילך בדרכיו כביכול, המתבונן במושכלות ומדבק את עצמו בחיי החיים על ידי התורה ומצותיה והשכלת עצם יחודו, צריך ליעול וליפוק, הכוונה יובן לך כשתתבונן באידרא קדישא מרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, כשדברו בנפלאות תמים דעים ודבקו נפשותם בצחצחות אמיתייתו, עשרה עאלו ושבעה נפקו (זוהר ח"ג קמ"ד ע"ב), כי הני תלת חברייא דעאלו ולא נפקו נשארו שם ונתבטלו בהדבק נפשותם, והשבע דעיילו ונפקו אחרא נשארו חיים וקיימים, והשלשה לא יכלו לסבול שיהיו כלים הגופניים במציאות אחרי התבוננות הגדולה בצחצחות, ופוק חזי מה אירע לקדושי עליונין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ד' וימותו (ויקרא טז א), עיין באור החיים ותבין אפס קצהו. והנה עצות מרחוק אמונה אומן להיות האדם מתהלך במישרים ולהלך בדרכיו בצמצום והתפשטות, כדי שישאר חי וקיים עד אשר יבוא בעל הפקדון ליקח פקדונו, וזה ענין והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א יד). וזהו שאמר הש"י לאברהם אחר שנתראה אליו בשם הויה שהוא התפשטות החיות, אמר אל שד"י לצמצם החיות כפי כח הנבראים, וכה תעשה גם אתה התהלך לפנ"י להתבונן במושכלות עליונים, כמ"ש לעיל פנ"י בגימטריא "חכמה "בינה, ואף על פי כן "והיה "תמים, שלא יתבטלו כלים הגופניים שתהיה בבחינת רצוא ושוב, וכן למד אברהם לבניו אחריו בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחור, והבן כי אי אפשר לפרש יותר:

221

רכ״בואתנה ברית"י (בראשית יז ב). נ"ל מצות מילה נקרא ברי"ת, כי היא שקולה ככל התורה (נדרים ל"ב ע"א), והיא אחת מתרי"ג מצות ושקולה כשאר המצות גם כן שהן תרי"ב, וגם כי היא קודמת להאדם להתרי"ב מצות אחרות, כי ביום הח' ללידתו באה חובה על האדם:

222

רכ״ג"וארבה "ארבה, בגימטריא יצחק. עיקר הריבוי הוא מיצחק:

223

רכ״דאות"ך מלא בוי"ו, לרמז אות ו'. ר"ל אותך אות ו' שלך, כי ידוע ברית הוא סוד ו' גוף וברית חשבינן חד (זוהר ח"ג רכ"ג ע"ב) ומשם התולדה, והבן:

224

רכ״האו יאמר וארבה אות"ך. האות שלך היינו הה"א שאוסיף לך שמשם סוד הזרע, בסוד הכתוב (בראשית מז כג) ה"א לכם זרע, ונכתב מלא להתחברות ו' בה' וימלאו פני תבל תנובה:

225

רכ״ו"במאד "מאד. אפשר "מאוד האחד מרמז על "אדם "דוד "משיח, שגזע מטעם יהיו בזרעו:

226

רכ״זמה שיש לדקדק בפסוקים אלו. א', וידבר את"ו (בראשית יז ג) ולא נאמר אליו. ב', מה נשתנה כעת שדיבר אתו אלקים, ולעיל אמר ההתראות בהויה. ג', מהו לאמ"ר. ד', להבין מה הלשון אני הנה בריתי אתך (בראשית יז ד), דנראה דבריתי כבר הוא אתך. וביותר מיותר תיבת אנ"י. אך ידוע הוא דבצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט ו), והוא חותם תכנית נגד הי' ספירות, והברית קודש הוא נגד מדת יסו"ד צדיק המשפיע למלכות שמים, והעזר כנגדו צלעו המשלמת בניינו עצם מעצמיו הוא נגד מלכות שמים, וצונו הש"י להסיר הערלה החופף עטרה של הברית קדש. והנה עבודתינו זאת צורך גבוה, כמו שאנו מסירין הערלה אשר בה ג' גלדים, כמו כן השלש קליפות הטמאות אשר רוצים ליהנות מהקדושה יתבטלו, והפריעה אשר אנחנו פורעין הגלד הרביעי להיכלל אותו בעטרה, כמו כן הקליפה הד' נוגה אשר הוא מצרנית בין הקדושה והקליפה תכלל בקדושה, ובארנו זה בארוכה במקום אחר. והנה כשח"ו יונקים הקליפות מהקדושה, אזי הוא מניעת השפע מיסוד למלכות שמים, וכשמסירין הקליפות אזי יבא השפע מיסוד למלכות שמים, ברבות הטובה רבו אוכליה הן המה ישראל עם קרובו העמוסים מני בטן נתונים מעלה מעלה, והאומות אשר יניקתם מקליפות הטמאות, יונקים מהתמצית עד עת קץ שיתבטלו כולם וימלא כבוד ד' את כל הארץ, והנה הדברים ארוכים וכבר נאמרו ונשנו לפני כל אנשי שלומינו, וסמכנו על רוחב בינתם ועת לקצר. ובזה נבוא אל הביאור וידבר את"ו, כי כבר ידוע שאמר הש"י לאברהם "והיה "ברכה (בראשית יב ב), שמסר בידו מדת הברכ"ה היא מלכות שמים לברך מי שירצה, בסוד בת היתה לו לאברהם אבינו ובכ"ל שמה (ב"ב ט"ז ע"ב). וזהו וידבר אתו אלקי"ם, אותו המדת אלקי"ם אשר אתו, דהיינו מלכות שמים מדת הדין הרפה כנודע, לאמ"ר לדורות הסוד הכמוס הזה, אנ"י היינו המדה הזאת דיברה אליו, והוא סוד אני כנודע הנה ברית"י אתך, ר"ל מדת היסוד שהוא ברית"י המשפיע לי, הוא אתך ומסור כביכול בידך, ועל ידי פעולתך תפעול פעולות נוראות בגבהי מרומים בהסרתך הערלה ובהתגלות העטרה כנ"ל, עבודתך צורך גבוה וכלה גרש תגרש הקליפות הטמאות, ועל כן תהיה לאב המון גוים היונקים מהקליפות, כי תתן להם רק מתמצית, והבן כי קצרתי:

227

רכ״חאת שמך (בראשית יז ה). את לרבות תולדותיו לדורות עולם, הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות י"ג ע"א):

228

רכ״טוהיה שמך אברה"ם כי אב המון וכו'. רבים תמהו על הרי"ש. ובאמת אם תבין את דברינו הנ"ל לא קשה מידי, כי הוא סוד אב"ר מ"ה, וכבר ידעת מ"ה הוא סוד אד"ם שהוא הזעיר אנפין, והיסוד הוא "אבר מ"ה, והבן:

229

ר״לוהפריתי אותך (בראשית יז ו). יש לפרש האו"ת שלך, הוא הה' הנוספת לו וכנ"ל שהוא מדת המלכות:

230

רל״אעוד על הנ"ל בכתבים דף ו' ע"ב ונתתיך "לגוים. יש לפרש על פי מאמר רז"ל שהל' אומות שנחסרו בדור הפלגה, נתמלאו בבני אברהם י"ו בני קטורה וי"ב נשיאי ישמעאל ויעקב ועשו. ובזה יתפרש ונתתיך "לגוים, נ"ל:

231

רל״בומלכים ממך יצאו. הואיל שנתתי לך הה"א שהיא בחינת מלכות:

232

רל״גוהקמתי את ברית"י (בראשית יז ז). כבר ידוע סוד הקמת הברית למשכילים בחכמה שהוא היסו"ד, וריבוי הא"ת הוא סוד העטרה הדבוקה בברית, והוא סוד מלכות דדכורא, והבן:

233

רל״ד(ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך (בראשית יז ח). כאן רמז תחי"ת המתים, שירש אברהם אבינו את הארץ עם בניו שיהיו אחריו:

234

רל״הא"ת ארץ מגור"ך. מלשון אוג"ר בקיץ (משלי י ה), לשון אסיפה, ר"ל המקום שאספת ניצוצי הקדושה לשם, וריבוי הא"ת הם האותיות של הניצוצות, שמהן אותיות התורה בסיפורי מעשיות, והבן:

235

רל״ואת כל ארץ כנען. לרבות "קני "וקניזי "וקדמוני:

236

רל״ז"לאחוזת "עולם. מזה ראיה שעל העתיד ידבר, שאז יהיה אברהם עם בניו ביחד ואחוזת עולם תהיה להם:

237

רל״חוהיית"י להם לאלקים. כי אז יסיר לב האבן מבשרינו, וייחד הש"י שמו עלינו:

238

רל״טויאמר אלקים אל "אברהם "ואתה "את בריתי תשמור את"ה וכו' (בראשית יז ט). יש לדקדק למה ליה למימר "אל "אברהם, באלי"ו סגי. גם תיבת ואת"ה אין לו פירוש, ובפרט בוי"ו הנוספת. גם שוב חזר לומר את"ה וזרעך. אך הוא שלא ניתנה לו מצות מילה עד שנקרא אברהם, הוא סוד אב"ר מ"ה הוא סוד הוא"ו כנודע, ואז צוהו על המילה להתגלות העטר"ה הדבוקה בברית, הוא סוד עטרת מלוכה, (הוא סוד מלכות ה' שבפרצוף דוכרא). וז"ש ו' את"ה, ר"ל כעת אתה בשמך נקראת אברהם אב"ר מ"ה שהיא בחינת ו', על כן א"ת בריתי תשמור, ריבוי האת היא הפריעה התגלות העטרה. והנה להיות כולנו זרע אברהם המכונה בשם אב"ר מ"ה, בכל אחד מישראל הכוונה כנ"ל. וז"ש אתה וזרעך אחריך, ר"ל אתה לסימן לכל זרעך אחריך, ומחוייבים אנחנו לעשות על דעת אברהם אבינו: ויאמר עוד ו' את"ה. ידעת את"ה הוא זעיר הנקרא ו', וגם יסוד הברית גוף וברית חשבינן חד (זוהר ח"ג רכ"ג ע"ב), הוא גם כן סוד ו' זעירא בסוד אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). ולזה אמר ו' את"ה את בריתי, ר"ל עם בריתי תשמור, שעל ידי מצות מילה באבר, מתוקן כל הגוף כנודע שבו כח כל הגוף, ועל ידי זה גורמים השפעה גדולה למעלה בגוף וברית הק', והש"י יצילנו משגיאות ויראתי להרחיב הדיבור:

239

ר״מויאמר אלקים על אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם (בראשית יז ט). הדקדוק מפורסם למה ליה למימר ואת"ה. היה לו לומר בפשוט את בריתי תשמור וכו'. גם אחר כך כפל שוב אתה וזרעך וכו'. אך נאמר דהנה ידוע הוא שאדם הראשון נשתהה ק"ל שנה בלא נקיבה, והוליד לבטלה בק"ל שנים הללו (עירובין י"ח ע"ב), ואחר כך הוליד את ש"ת כדמותו (בראשית ה ג). ומבואר במקובלים דזה לא נחשב לו לחטא, אדרבה זה היה תקונו כיון שנתערב טוב ורע על ידי החטא, אזי הוציא את הרע מתוכה, אחר כך הוליד את שת בקדושה. והנה ידוע דאברהם היה ראשית התיקון של אדם הראשון, והנה הוצרך מתחילה גם כן להוציא זוהמא בשפחה, ואחר כך הוליד את יצחק בקדושה, ומן אז והלאה כיון שנבחר אברהם לחלקו ית', אסור שוב לו ולבניו להוציא טפה רק בבת זוגו בקדושה, כיון שנבחרו לטוב הקדושה. ובזה יפורש שאמר לו השי"ת ואת"ה, כיון שנבחרת לחלקי בקדושה את בריתי תשמור, מה שאין כן הדורות הראשונים:

240

רמ״אאתה וזרעך אחריך. [כפל] תיבת את"ה כי הנה באדם הראשון אחר הק"ל שנים גם כן התחיל להוליד בקדושה, אבל ממנו והלאה לא נמשך לזרעו אחריו הבירור לדורות עולם, מה שאין כן את"ה וזרעך אחרי"ך לדורו"ת עולם ישמרו וימתינו לנוקבין שלהם, כי כבר ידעת נוק' נקראת דור, כמו שכתבתי בפרשת נח עיין שם, והבן כי קצרתי: (עד כאן מכתב יד):

241

רמ״בזאת בריתי אשר תשמרו (בראשית יז י). השכינה נקראת זא"ת, לזאת יקרא אשה (בראשית ב כג), והאדם דוגמא שלמעלה צריך לשמור ולהמתין עם טפה קדמאה דיליה להאשה יראת ד' בת זוגו מששת ימי בראשית, לזאת יקרא אשה מו' ימי בראשית, וכן הוא בזהר (תיקו"ז יד ל' ע"ב) על פסוק (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית י' אלקיך, והבן. לזה כאן בציווי הברית אמר זא"ת, ר"ל מדה ידועה הנקראת זא"ת בריתי אשר תשמרו, תמתינו מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא), שלא לטמא את הברית עם טפה קדמאה, עד בא בת זוג לזאת יקרא אשה, וכל נשין דעלמא מנשי בני ישראל הם נגד המדה הזאת לכל אחד בת זוגו, והבן:

242

רמ״גאת בשר ערלתכם (בראשית יז יא). דרכי לפתור ריבוי הא"ת אפריעה. והנה הגם שיש דיעות בדברי רז"ל שאברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה, באפשר לא נצטווה אילידי ביתו ומקנת כספו, אבל הוא בעצמו ובניו אחריו נצטוו, ונתחדש הלכה בסיני גם אעבדים, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

243

רמ״דובן שמנת ימים ימו"ל לכם כל זכר (בראשית יז יב). ימולו לכם מיבעיא ליה. וכן הוה ליה למימר ובני שמונת ימים, כיון דמסיק כל זכר. גם כפי הנראה משמעות הכתוב הוא כך שבן שמנת ימים ימול את האחרים, והכי הוה ליה למימר לפי הפשט תמולו לכם כל זכר בני שמנת ימים. אך רמז בכאן לדעתי המעשה של רבי ואנטונינוס (עיין תוס' ע"ז י' ע"ב ד"ה אמר בשם המדרש), שהיתה הגזירה שלא למול את הבנים, ומל רבן שמעון בן גמליאל את בנו הקדוש רבי, ונתוודע למלכות וצוה להביא את האם ובנה והלכה, וכשבאתה החליפה (אם) אנטונינוס את בנה אנטונינוס ונתנה אותו לאם רבינו הק', והיא לקחה את רבינו הק', ובשביל שינק אנטונינוס מהצדיקת הלז, זכה והיו שושבינין ביחד ונתגייר בגדלותו ומל את עצמו. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא ומרומז בכאן ובן שמנת ימים, ר"ל כפשוטו בן שמנת ימים יגרום שימול לכם כל זכר לדורותיכם, בסוף הדורות יהיה זה שימול לכם לעדתכם הקדושה, כל זכר אפילו אשר לא מזרע ישראל הוא. ומרומז עוד "כל "זכר הכולל כל הזכרים, כי הנה רבינו הק' הוא גלגול יעקב, ואנטונינוס הוא גלגול עשו, נמצא הם כוללים כל הזכרים, והבן. ומפרש הכתוב מי הם יליד בית הוא רבינו הק', ומקנת כסף מכל בן נכר וכו', ר"ל שנקנה להש"י על ידי התשוקה שנשתוקקה אמו שיהיה שושבינין, מכל בן נכר שהוא הכולל מבן נכר שהוא גלגול עשו, והבן. ולרמז זה ילי"ד בי"ת, בגימטריא "זה "רבי "ואנטונינוס, נ"ל:

244

רמ״הוהיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (בראשית יז יג). הבטחה לזרע אברהם שלא יהיה כח לאומות העולם לבטל המצוה הזאת בזמן מן הזמנים, נ"ל:

245

רמ״וא"ת בשר ערלתו (בראשית יז יד). לפי מ"ש שמרמז אפריעה, בא לומר הגם שמל את עצמו אבל לא פרע, חייב כרת אפריעה, וכן אחר כך א"ת בריתי הפר, נ"ל. וכל זה אני כותב מדעתי ולא שמעתי ולא קבלתי, רק כן נראה גם כן מהפוסקים מל ולא פרע כאילו לא מל (שבת קל"ז ע"ב):

246

רמ״זשרי אשתך לא תקרא וכו' (בראשית יז טו). יש לדקדק למה אמר "שרי "אשתך, וכי עד הנה לא ידענו, והוה ליה למימר בקיצור לא יקרא שם אשתך שרי כי אם שרה. גם אמר לא תקרא, ולא כמ"ש באברהם לא יקר"א לכולי עלמא, שעל כן דרשו רז"ל (ברכות י"ג ע"א) שאינו עובר בעשה בשרי כמו באברם. ונ"ל דהנה רז"ל בדרכי המוסר שבדבר אדם אל אשת חבירו, לא יקראנה בשמה רק אשת פלוני, בכדי להזכיר שהיא אשת פלוני ואסורה לו, ואין לקרוא לאשה בשמה רק בשם בעלה. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וזה מאמר הש"י שרי אשתך, על כן אתה מותר לקראתה בשמה, בכן לא תקרא אתה שמה שרי רק שרה, מה שאין כן לכל העולם בלא זה אין לקרותה בשם כלל רק אשת אברהם, נ"ל. ולזה נ"ל דמכריזין ברקיע קודם יצירת הולד "בת "פלוני לפלוני (סוטה ב' ע"א), ואין מכריזין פלונית לפלוני, דאין להזכיר שמה. ולזה נ"ל שאמר בכאן "שרי "אשתך, כי בכאן נראה דנשתנה ההכרזה, כיון דאברהם ושרה ראשית המציאות ואין להם התייחסות עם אבותיהם הקודמים, בודאי לא הכריזו בת הרן לאברהם, רק "שרי "לאברם. וז"ש "שרי "אשתך, דכך הכריזו בשמה, על כן לא תקרא וכו', וריבוי הא"ת נ"ל לרבות כל נשי עלמא שלא יקראום בשמם:

247

רמ״חוברכתי אותה (בראשית יז טז). משמעותו שכבר ברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, המשמעות שנתתי כבר. אך לפי מה דידוע מרז"ל (ב"ר פמ"ז ב') שגם עיקר מטרון לא היה לה, וכיון שמסר לה הש"י סוד הה"א, שהוא סוד ה"א לכם זרע (בראשית מז כג) סוד התולדה, גלף לה בדיבור זה הש"י עיקר מטרון. וז"ש כבר ברכתי אותה בעיקר מטרון שהיא ברכת התולדה, וגם נתתי ממנה כבר לך בן, כי כן נגזר לפני מאז ששרה יולדת לך בן ולא שרי, כיון שנקראת שמה שר"ה, הרי כבר נתתי מאז וברכתיה בהנקת שדים כמו שפירש רש"י. וז"ש לדעתי והיתה לגוים, מאותה הברכה יהיה גם לגוים, שהניקה בדדיה את בני הגוים שהביאו בניהם כמו שאמרו רז"ל (ב"מ פ"ז ע"א):

248

רמ״טויפל אברהם על פניו ויצח"ק (בראשית יז יז). נ"ל שראה לפניו אותיות יצח"ק, ואז הבין כי המתנה הזאת תתקיים תיכף ולא בהמשך הזמן, כי שפט הי' מרמזת על טפת התולדה כנודע, והח' ליומא דמהולתא, והצ' והק' על כרחך לימי שנות האב והאם, וזה ויאמר בלבו, נ"ל:

249

ר״נלו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח). כיון שראה עת רצון למהר המתנה, ביקש גם על ישמעאל:

250

רנ״אשרה אשתך (בראשית יז יט). המיוחדת לך לבת זוגך מו' ימי בראשית, מה שאין כן ישמעאל שהוא בן הגר:

251

רנ״ביולדת ל"ך בן. שיהיה מתייחס אחריך, מה שאין כן ישמעאל:

252

רנ״ג"והקמותי "את "בריתי. כבר כתבנו ורמזנו סוד הקמת הברית. וזהו "את "בריתי, מדת א"ת עם הברית, והבן:

253

רנ״דא"ת שמו יצח"ק. א"ת ר"ל אותיות שמו יצח"ק המרמזים לכל הנ"ל, וכנזכר:

254

רנ״הולישמעאל שמעתיך (בראשית יז כ). נ"ל דהנה צויתי לקרותו ישמעאל, והנה לטעם כי שמע ד' אל ענייך דהגר (בראשית טז יא), הוה ליה למימר לקרותו שמעאל, אך צויתי לקראותו ישמעאל, לרמז שישמע אל אחר כך תפילתך עליו. וזהו ולישמעאל שמעתיך, כבר רמזתי בשמו ששמעתיך. והגם אמרנו ענין אחר בשם ישמעאל, הא והא איתא:

255

רנ״וונתתיו לגוי גדול. נ"ל שר"ל אתנהו ואמסרהו אחר כך לגוי גדול, דהיינו כשיהיו ישראל בתכלית הגדלות אמסרהו בידם:

256

רנ״זוא"ת ברית"י (בראשית יז כא). מדת "את "ברית הידועים, אקים א"ת יצחק לרבות תולדותיו ההולכים בדרכיו:

257

רנ״חויכל לדבר אתו וכו' (בראשית יז כב). איני יודע מה מלמדינו. ויש לפרש "ויכל, מלשון תשוקה מלשון כלתה נפשי (תהלים פד ג). ר"ל מחמת אהבת הבורא ותשוקה הנכבדת לו ית', עד שכמעט היה קרוב לביטול מציאות, על כן ויעל אלקים מעל אברהם, נתצמצם בכבודו ית' בכדי שישאר באנשיותו ולא יתבטל ממציאותו, רק שיהיה בבחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד), כאשר דברנו מזה כמה פעמים, והבן. או יאמר "ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מאברהם. כל הפסוק הזה לכאורה מיותר, וכי בכל מראות הנביאים נאמר אחר כך שכילה לדבר עם הנביא ונסתלק מעליו, בודאי כיון שאינו נכתב עוד שום דיבור, ממילא ידענו שנפסק ממנו הדיבור. ונראה לפרש דהשמיענו התורה מפלאות תמים דעים, דלפעמים יארע לצדיק גדול ההולך בדביקות ותשוקה הנכבדת לבורא עולם, יארע לו לפעמים שיפול ממדריגתו, וקבלנו מהצדיקים שלא יתעצב בזה כי ירידה זו לצורך עליה, כי באם היה עולה במדריגה אחר מדריגה בלי הפסק היה מתבטל ממציאותו, על כן מסתלקין מעליו המוחין דגדלות, ועל ידי זה מתחזקים הכלים בעוסקו במצות מעשיות בעשיה ממש, ויכול לסבול אחר כך אור חדש הנמשך עליו על ידי התעוררת עשיית המצות, (הבן הדברים הגדולים בנסתרות לד' אלקינו הסתלקות נצח הוד יסוד דאדם קדמון העליון. הוא מוחין דגדלות להתחתון, ותעמיק בעץ חיים בשער הנקודים). וז"ש כאן בתורה הק' באבינו הראשון ראש יחוסינו "ויכל לדבר אתו, "ויכל לשון תשוקה והתכללות מלשון כלתה נפשי, ור"ל מחמת גודל תשוקת אברהם להש"י, היה נכסף ומשתוקק אברהם שידבר אליו עוד הש"י ויתעלה מדריגה אחר מדריגה, והש"י היה יודע שיתבטל ממציאותו ולא יכלו כליו לסבול, על כן ויעל אלקים וכו', והבן. ואברהם אבינו הבין זה שהוא כדי להתחזק כליו במצות מעשיות, ויזכה אחר כך לפנים חדשות ביתר שאת, על כן ויקח אברהם וכו' תיכף ומיד ונתעסק במצות ונתחזקו כליו, ואז וירא אליו כו' (בראשית יח א) ביתר שאת, דהיינו הויה בהתראות והתגלות:

258

רנ״טויקח אברהם (בראשית יז כג). לקחם בדברים כדי שיעשו המצות באהבה:

259

ר״ס"את ישמעאל "ואת וכו' "ואת וכו'. עשו פעולה לדורות לבניהם שיתגיירו ויקבלו עליהם הברית, וזהו ריבוי האתי"ן תולדותיהם אחריהם:

260

רס״א"את בשר וכו'. היא הפריעה, כאשר כתבנו לעיל הנלע"ד:

261

רס״בבעצם היום הזה. מה שדרשו רז"ל (פרקי דר"א פכ"ט) שנימול ביום הכפורים, אפשר שדרשו מגזירה שוה בעצם היום הזה הנכתב ביום הכיפורים (ויקרא כג כח), נ"ל:

262

רס״גכאשר דיבר אתו אלקים. כ"ף הזמן. ר"ל תיכף כשדיבר אתו אלקים, ולא המתין עד למחר לעשות לעצמו איזה הכנה ורפואת תעלה למכה, רק תיכף עשה באהבת היוצר. ויאמר עוד כאשר דיבר וכו' בכ"ף הדמיון, ר"ל שעשה על דעת הבורא ועל כוונתו, ולא הרהר למה ברא הש"י דבר נוסף, עד שיצטרך האדם לתקן כקושיית האפקורסים (עיין תנחומא תזריע סי' ה'), וכן צוהו הש"י התהלך לפני והיה תמים ולא תהרהר, והבן:

263

רס״דואברהם בן תשעים ותשע שנה (בראשית יז כד). משמיענו שאברהם אבינו נתמלא היום השתוקקת שלו שהשתוקק צ"ט שנה למצות מילה, כי באמת קיים אברהם אבינו כל התורה כולה מה שהתבונן משכלו, והתבונן גם במצות מילה אך שלא היה יכול לקיימו, כי היה מסתפק בדעתו ואמר בשלמא שאר המצות הגם שאקיימם מבלי ציוי הש"י, אם יצווני הש"י אקיימם שוב ואהיה מצווה ועושה שגדול משאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א ע"א). אבל מצות מילה אי אפשר שוב לקיימה כשאקיימה כעת, והשתקקתו היתה גדולה לקיימה כל הצ"ט שנה, ולא היה יכול למלאות תשוקתו, וכהיום נתקיימה תשוקתו הנכבדת מה שהיה משתוקק כל הצ"ט שנה מתי תבוא לידי ואקיימנה, ומיקרי כאלו היום היו כל הצ"ט שנה, והבן:

264

רס״הוישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה (בראשית יז כה). גם כן כנ"ל שידע אברהם בשכלו שמצות המילה למול הבן הוא בח' ימים, רק שלא רצה למולו מטעם הנ"ל, והיה לו השתוקקת למול את בנו י"ג שנה שלימות, וכהיום נתמלאה תשוקתו:

265

רס״וואת בשר ערלתו. היא הפריעה כאשר כתבנו, ובאברהם היה הפריעה ממילא, כמ"ש רש"י ז"ל בשם המדרש רבה (ב"ר פמ"ז ט'):

266

רס״ז[וישמעאל בנו (בראשית יז כה). להיות שהיה בנו עצם מעצמיו, היה די לו בכוונת אברהם:

267

רס״חוכל אנשי ביתו וגו' נמולו אתו. להיות שהם לא היו עצם מעצמיו, ולא יהיו יודעים לכוין הסוד הנ"ל, ציוה להם שיעשו על דעתו ועל כוונתו, כמ"ש כמה פעמים בקבלה מהצדיקים שמי שאינו יודע לכוין בסודות עליונים, יאמר בפה מלא בעת עשיית המצות על דעת הצדיקים, וכן ציוה אברהם לאנשי ביתו. וז"ש נמולו אתו, ר"ל על דעתו ועל כוונתו, והבן]. (עד כאן מועתק מהשמטות לאגרא דכלה בסוף ספר קהלת יעקב):

268

רס״טבעצם היום הזה (בראשית יז כז). כבר כתבנו דרשת רז"ל (פרקי דר"א פכ"ט) גזירה שוה דיום הכיפורים:

269

ר״ענמול אברהם. נמול מעצמו, שלא היה לו שום טורח ואימה בדבר, שהש"י (חסר תיבה) באותו מעשה (עין ב"ר פמ"ט ב'):

270

רע״א[בעצם היום הזה נמול אברהם וכו' (בראשית יז כז). עיין מ"ש בפרשת נח (בראשית ז יג) עצ"ם היו"ם הז"ה, מכונה ליסוד צדיק. וזה שאמר בעצם היום הזה, שכוונת אברהם בהמולו בשר ערלתו, היה להעביר הערלה מבחינת יסוד צדיק, שלא תהא הערלה סוד הקליפה חופפת על ברית קודש, והבן]. (עד כאן מועתק מהשמטות לאגרא דכלה מסוף ספר קהלת יעקב):

271

רע״ב"נמולו "אתו (בראשית יז כז). שהש"י סייע שאחד מהם לא עיכב "אתו, להיות שגדלה תשוקתו למצות, עד שנמשכה תשוקתו גם לאנשי ביתו, ואחד מהם לא עיכב:

272

רע״גחסלת פרשת לך לך:

273