אגרא דכלה, ואתחנןAgra DeKala, Vaetchanan

א׳ואתחנן א"ל י"י בעת ההוא לאמ"ר (דברים ג כג). להבין מהו בע"ת ההו"א דייקא. ומהו הלאמ"ר. כבר כתבנו כמה פעמים לאמ"ר הוא מלשון צמצום, מלשון אימר"א ושפה המצמצם את הבגד. והנה זה ידוע דהצדיקים הגדולים קודם פטירתם יתגדלו במעלת ההשגה מה שלא זכו כל ימי חייהם, וזה הוא מיתה נשיקה שברגע האחרונה ישיגו בנועם י"י ביותר ותצא הנפש מנרתיקה מגודל תשוקתה, וזה הוא הענין בכל צדיק לפי מדריגתו. והנה משה אדונינו הגם שהשיג כל ימיו מה שאי אפשר לשרפי מעלה להשיג, עם כל זה כל עוד שנתקרבו ימיו להיגנז באור החיים, נתרבה השגתו ביתר שאת, והבין מזה שיבא להשגה גדולה כל כך שלא תוכל הנפש לסבול. וז"ש ואתחנן אל י"י בעת ההוא שהתבוננתי בגודל ההשגה, אזי התחננתי לאמ"ר, שיצמצם הש"י את ההשגה הגדולה בכדי שאוכל עוד להישאר בחיים לעבוד את הש"י בארץ ישראל. וז"ש אתה החלות להראות וכו' (דברים ג כד) ההשגה הגדולה, מזה אני שופט שאי אפשר לסבול וכבר הגיע עת דודים, על כן אני מבקש אעברה נא וכו' (דברים ג כה), דהיינו מה שאני מבקש על הצמצום, אין זה כמבעט וכמקצר בהשגתך, כי זה גם כן אני עושה בעבור תשוקתך, כי גם למחר אני רוצה לעבדך כל הימים, והבן. או יאמר מעין הנ"ל, אעברה נא ואראה את הארץ וכו', ואז אוכל לסבול ההשגה הגדולה הזאת שאני משיג כעת, מה שאין כן בהיותי בחוץ לארץ כי אין חכמה כחכמת ארץ ישראל (ב"ר פט"ז ד'), והבן:

ב׳או יאמר ואתחנן אל י"י בעת ההוא לאמר (דברים ג כג). להבין בע"ת ההו"א והלאמ"ר. נראה לפרש עוד דהנה אמרו במדרש (דב"ר פי"א י') דמשה התפלל תקט"ו תפילות כמנין ואתחנ"ן, ואילו היה מתפלל עוד תפלה אחת היה נענה, רק שאמר לו הש"י רב לך אל תוסף וכו' (דברים ג כו). והנה יש טעמים כמוסים לזה על פי הסוד. והטעם הפשוט תקט"ו הוא ט"ו פעמים ת"ק כמן הארץ עד לרקיע השביעי, דמן הארץ לרקיע ת"ק שנה, ועוביו של רקיע ת"ק, והארץ היא גם כן ת"ק, וכן בין כל רקיע ועובי כל רקיע (חגיגה י"ג ע"א), והנה הם ט"ו פעמים ת"ק, ואילו היה מתפלל עוד תפלה אחת, היה מגיע תפילתו למעלה מערבות והיתה מתקבלת תפילתו. והנה משה הבין כל זה, ובראותו את עצמו במדריגה הסמוכה להמדריגה הזאת, היה מתיירא מזה שלא ירשהו עוד להתפלל. וז"ש ואתחנן אל י"י בע"ת ההוא, שכבר היה לי תפלת מנין ואתחנ"ן, התחננתי לאמ"ר שיתנו לי רשות לאמר עוד תפלה אחת:

ג׳וירצה עוד על פי פשוטו ואתחנן וכו' בע"ת ההו"א והלאמ"ר (דברים ג כג). על פי פירוש רש"י דאמר ואתחנ"ן מתנת חנם, דאף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם וכו'. והנה בפרשה הקודמת (דברים ג כא) אמר ואת יהושע וכו' עיניך הרואות את כל אשר עשה י"י אלקיכם וכו' כן יעשה י"י לכל וכו', (דברים ג כב) לא תיראום כי י"י אלקיכם הוא הנלחם לכם. וקשה למה אמר מקודם אשר עשה י"י אלקיכם, ואחר כך כן יעשה י"י לא אמר אלקיכם, ואחר כך שוב אמר כי י"י אלקיכ"ם. והנראה דהנה הויה הוא רחמים ורב להושיע במתנת חנם, מה שאין כן אלקי"ם הוא מושיע בדין. והנה בזמן מלחמות סיחון ועוג היו כולם צדיקים, והיה (נס)[גם] מדת הדין נותן להרוג הקמים עליהם, אבל אמר משה ליהושע שאפילו ח"ו לא יהיו במדריגה הגדולה הלזו, אף על פי כן יושיעם הויה ברחמי"ם במתנת חנם. וז"ש עיניך הראות את כל אשר עשה י"י אלקיכם וכו', שכעת שאתם צדיקים, גם אלקיכם מסכים בדין להפיל שונאיכם, כן יעשה י"י ברחמי"ם אפילו לא תהיו ראויים כל כך, יתן לכם במתנת חנם, רק החילוק הוא כשהישועה הוא בדין, אז אפילו מורא לא יעלה על ראשם, כי ההוא דהוה מפחד, וא"ל רבו חטאה את (ברכות ס' ע"א), מה שאין כן באין חטא אין פחד, אבל כשהישועה הוא במתנת חנם, אז הוא באפשר דלפי שעה ירך לבב הלוחם. וז"ש לא תיראום כי י"י אלקיכם הוא הנלחם לכם, יתפרש כ"י בלשון א"ם, רצ"ל רק חילוק יהיה אם י"י אלקיכם רב להושיע בדין הוא ילחם לכם, אז אפילו מורא לא יעלה על ראשיכם. ובזה יונח לנו הסמיכות ואתחנן אל י"י בעת ההוא, שאמרתי ליהושע אשר י"י במתנת חנם יבא עם זקני עמו ושריו, גם אני התחננתי אל הויה לחוננני מאוצר מתנם חנם, לאמר לדורות שאף על פי שיהיה להם לתלות במעשיהם הטובים יבקשו מתנת חנם:

ד׳וירצה עוד ואתחנן וכו' בע"ת ההו"א לאמ"ר (דברים ג כג). דהנה מקודם לכן סיפר מכיבוש סיחון ועוג, ואיך נתן ארצם לנחלה לב' שבטים וחצי. והנה כל שבט הוא צירוף מיוחד משם הויה, ממילא ב' שבטים וחצי הם ב' הויות וחצי בגימטריא אדני. והנה השם אדני הוא הפתח והשער לתפלת המתפלל, על כן תיקנו אדני שפתי תפתח (תהלים נא יז) קודם לתפלה וכתפלה אריכתא דמיא (ברכות ד' ע"ב). והנה אמר ואתחנן אל הו"יה בעת ההוא דייקא, בסוד אדני שפתי תפתח וכו', לאמ"ר לדורות שיאמרו אדני שפתי תפתח קודם תפילתם:

ה׳וירמוז עוד ואתחנן וכו' בעת ההוא לאמר (דברים ג כג). פרשיות התפילין הם ת"ג אותיות, ופרשת ציצית ס"ט אותיות, סך הכל מנין בע"ת. וקיבול התפלה הוא ביותר בהיותו מוכתר בטלית ותפילין כנודע ממקובלים. וזהו הרמז ואתחנן אל י"י בעת ההי"א, היינו ביום זמן ציצית ותפילין, מה שאין כן בלילה (זבחים י"ח ע"ב). וזהו לאמ"ר לדורות שעיקר תפלתם יהיה ביום, בהיותם מוכתרים בעיטופא דמצוה ובכתר תפילין:

ו׳ואתחנן אל י"י בעת ההוא לאמר (דברים ג כג). להבין אומרו בעת ההיא דוקא, לשלול זמן אחר. גם מהו הלאמ"ר. נ"ל בע"ת ההו"א אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג שהיו מנעולין של ארץ ישראל, וכבר ידעת שארץ ישראל הוא שער השמים לקבלת התפלות דרך שם. והנה המתפלל בחוץ לארץ צריך מתחילה לחצוד את הקליפות אשר מונעים את התפילות לילך עד שער השמים, וזה כוותינו בזמירות שאנו אומרים קודם קריאת שמע ותפלה, (שהוא מלשון וכרת את הזלזלים במזמירות (ישעיה יח ה), עיין בלבוש או"ח א'), לעשות מסילה לאלקינו שתלך התפילה בלי מונע. והנה קליפת סיחון ועוג היו מנעולין של ארץ ישראל למנוע הקדושה ח"ו, וכאשר תמו ונכרתו, אז בעת ההיא התחננתי שסברתי שאז תקובל התפילה דרך שער השמים בלי מונע. וזהו לאמ"ר לדורות שקודם יכריתו את הקליפות המונעים התפילה לעשות מסילה לאלקינו, ואחר כך יתפללו. על כן אמרו ז"ל (ברכות ז' ע"ב) מי שקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, כי מהמקום שקבע כבר, אז כבר הדרך מסוקל מכל מכשול הם האויבים המונעים את התפלה, והבן: וירצה עוד ואתחנן אל י"י (דברים ג כג). לא אמר ואתחנ"ן לי"י, אך אל י"י. ר"ל תפילתי לא היה בעבורי, רק מה שנוגע לכבוד הש"י, כ"א היה בא משה לארץ ישראל לא היה שולט בה יד אויב כנודע מרז"ל, ואם כן זה כבוד הש"י, כי אין זה כבודו באומרם האומות הנה עם י"י אלה ומארצו יצאו נתונים למשיסה. והנה זאת היא כוונת כל מכוין בתפילתו לצורכי גבוה, וא בטוח שתקובל תפילתו, כי המחשבה טובה היא העיקר בעבודה. והנה יארע שני בני אדם יתפללו בלשון אחד ובסגנון אחד, לזה תתקבל תפילתו כי כיוון בה כראוי, ולזה לא כי לא שם מחשבתו למקום הנרצה. והנה כבר נודע מכתבי האר"י ז"ל כי עבור זה נשארו בני גד ובני ראובן חוץ לגבול ארץ הקודש, להיות שהיה בהוולדם פגם במחשבות איש תם יעקב אבינו כמ"ש לעיל בפרשת מטות. וז"ש בע"ת ההי"א דייקא, שראיתי שהמחשבה הוא העיקר בעבודה, שעבור המחשבה אירע לראובן וגד שלא נתקבלו בארץ ישראל, על כן כוונתי כראוי בתפילתי במחשבה זכה להש"י למקום הנרצה. (והנה הגם שלא יוצדק הדבר כזה על משה אדונינו, כי חלילה חלילה לומר שעד עתה לא כיון כראוי, אך הוא כאיש גבורתו והתאמץ אז במקום הנרצה יותר בגבהי מרומים). וז"ש בע"ת ההי"א דייקא שראיתי מה שאירע לראובן וגד, וזהו לאמ"ר לדורות שיכוונו במחשבה זכה בתפילתם לצורך גבוה:

ז׳וירצה עוד. דהנה אמר איך שצוה את בני ראובן ובני גד שיעברו חלוצים (דברים ג יח), וגם צוה את יהושע עיניך הרואות וכו' כן יעשה וכו' אשר (עתה)[אתה] עב"ר שמה (דברים ג כא). את"ה דייקא. הנה כבר החליט הדבר שהוא לא יעבור, עם כל זה גם בעת ההוא התחננתי להש"י, הגם שהוחלט הדבר בעיני עשיתי המוטל עלי לצוות לבני גד ובני ראובן וליהושע, והוא הלאמ"ר לדורות אפילו חרב חדה מונחת על צוארו כו' אל ימנע את עצמו מן הרחמים (ברכות י' ע"א): וירצה עוד דהנה התאמצות משה לבוא לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך (סוטה י"ד ע"א). רק ואתחנן אל י"י (דברים ג כג) הנוגע לכבוד הש"י, כי אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כו' (ב"ר פט"ז ד'), והנה הרואה אשר יראה גודל התאמצותו, יוכל לחושדו כי ח"ו לבו דוי עליו בראותו כתרו ינתן למשרתו והוא ינחיל, והוא בעצמו לא יזכה לה. לזה אמר מקודם שצוה את יהושע וכו' אתה עבר שמה, ואחר כך ואתחנן אל י"י דייקא הנוגע לכבוד הש"י, ואעברה נא ואראה (דברים ג כה) רק ראיה בלי הנהגה להיות ראש ומנהיג לעם. וז"ש בע"ת ההו"א שכבר הוסר החשד שיחשדני הרואה, וזהו לאמ"ר לדורו ולדורות הבאים, שזאת תהיה כוונתם בנחלת ארץ ישראל עבור השגת התורה והחכמה, לא בעבור הכבוד והתענוג וכדומה:

ח׳וירצה עוד בעת ההו"א (דברים ג כג). אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג, והנה בעיני ראיתי הגם שהיא אינה קדושה כקדושת ארץ ישראל, עם כל זה גדלה מעלתה מיתר הארצות, והנה טעמתי גדולת השגה מזמני הקודמים במקומות אחרים, והבנתי אם כך הוא גדולת המעלה בכאן, מה יהיה עוד בעבר הירד"ן שהוא ברבו יתירה. וזהו לאמ"ר לדורות כנ"ל כוונת המבוקש לארץ ישראל. וגם לאמ"ר להם שלא יסתפקו בקדושתה בהיותם בעב"ר הירד"ן מזרחה, רק בעב"ר הירד"ן מערבה כי שם עיקר הקדושה, וכרבי זירא דנקיט מצרא ועבר סוף מסכת כתובות (קי"ב ע"א):

ט׳וירצה עוד דהנה למה צוה את יהושע עינך הרואות וכו' (דברים ג כא) לא תיראום כי י"י אלקיך וכו' (דברים ג כב), דייקא בזמן צוותו לבני גד ובני ראובן חלוצים תעברו וכו' (דברים ג יח). והנראה דהנה השומע יפול לבו עליו בראותו שמצווה לבגי גד ובני ראובן שיעברו חלוצים וכו', דהנראה מזה שהמלחמה תהיה טבעיית כמלחמות מלך במלך, על כן מצוה שיהיו לבני חיל לטרוף זרוע וקדקוד. על כן חיזק את לבו שלא ירע לבבו כי לא תהיה מלחמה טבעיית, רק הש"י ילחם ואין מן הצורך לגבורת בני גד ובני ראובן, רק הכוונה שלא ירך לבב העם כאמור בפרשת מטות. והנה אחר עשותו פעולה בציווי בני גד ובני ראובן ובציוי ליהושע לבל ירך לבב העם ויהושע, אזי גדלה יראתו פן אף על פי כן ירך לבבם, כי במשה כבר האמינו אפילו אם יאמר לעשות סולמות לשמים, מה שאין כן ביהושע שלא נתאמת להם עדיין. וז"ש ואתחנ"ן אל י"י (דברים ג כג) הנוגע לכבוד הש"י שלא יגרמו ח"ו בחוסר אמונתם להניחם במדבר כמאז, וז"ש (דברים ג כד) אתה החלות להראות את עבד"ך דייקא ובזה נתחזקה אמונתם, מה שאין כן ביהושע. וז"ש בע"ת ההו"א דייקא, שעסק בהתחזקות אמונת ישראל ויהושע, וזהו לאמ"ר לדורות, שכל מגמתם יהיה לטובת ישראל לבל יחטאו לנגד הש"י: וירצה עוד ואתחנן אל י"י בעת ההוא (דברים ג כג). דידוע (במ"ר פי"ט ל"ב) דמלחמות סיחון ועוג היה באלול, והתחננתי אל צירוף הויה השולטת בעת ההיא, היינו צירוף הששי היוצא מס"ת וצדק"ה תהי"ה לנ"ו כ"י (דברים ו כה), לאמר לדורות שיכוונו בכל פעם השם והצירוף הראוי לאותו הזמן, כמו שאמרו רז"ל (שוח"ט מזמור צ"א י"ד) מפני מה צועקים ואינם נענים, מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, היינו השם הראוי לכל זמן. והנה כל הצירופים שווים במספריהם, רק ישתנו במספר ריבועיהן, והנה ריבוע זה השם כזה ה' ה"ה הה"ו ההו"י, הוא בגימטריא אל הו"יה, שהוא שמות החסד והרחמים כנודע, (ועיין בכוונת האר"י ז"ל בכוונת אלול הוא שם אל דס"ג, והוא ניתוסף גם כן בריבוע הויה הנ"ל על עצם השם), כי הזמן הוא עת רצון ורחמים כנודע. וזהו גם כן לאמ"ר לדורות שיפצירו בתפלה ותשובה בחודש הנ"ל, כי זה סגולתו: ומעין הנ"ל ואתחנן אל הויה בעת ההוא דייקא (דברים ג כג). ור"ל למילוי הויה השולטת בעת ההוא, כפי מילואי הויות שהם י"ג נגד י"ג מדות של רחמים, וכנגד י"ג חדשי השנה עם חדש העיבור, אזי יהיה לאלול מילוי הויה כזה יו"ד ה"י ו"ו ה"ה, שהוא בגימטריא ז"ן א"ל הוי"ה כנ"ל. וגם לפי סדר הי"ג תיקונים, יגיע לאלול מתיקונים דעליונים יכבו"ש עונותינ"ו, ומתיקוני ארי"ך נוצ"ר חס"ד (שמות לד ז), (וצריך עיון בויקהל משה והמשכיל יבין). על כל אלה אמר בעת ההיא דייקא לאמר לדורות, שיתוודו את עונם בחודש הזה לפניו ית' ויכבוש עונותינו, וימשיך עליהם חוט של חסד כי הוא נוצר חס"ד, והבן (ויראתי להרחיב הדיבור בזה, ובפרט שלא ראיתי בזה דבר מרבותינו הקדושים):

י׳ומעין הנ"ל כי החדש הזה הוא בסוד החט"ם, ונודע (זוהר ח"ג ק"ל ע"ב) מתפילת ר' המנונא סבא שאמר לבעל החוט"ם אני מתפלל, בסוד ותהלתי אחטם לך (ישעיה מח ט). והנה ריבוע השם הנ"ל, וכן מילוי השם הנ"ל השולט בחדש הזה, בגימטריא חט"ם, ואז יריח כביכול בריח ניחוחינו כקרבן כליל ועולות, והכל לאמר לדורות, והבן:

י״אויתעבר י"י בי למענכם (דברים ג כו). למענכם היתה זאת שיהיה לכם לטובה, כי אילולי באתי לארץ לא היתה שלטה בה יד אויב (עיין סוטה ט' ע"א), ולא היה באפשרי לשפוך חמתו על עצים ואבנים (איכ"ר פ"ד י"ד), ואם כן היתה זאת למענכם לטובתכם:

י״באו יאמר למענכם (דברים ג כו). להיות דור המדבר כבר נגנזו, ודור באי הארץ הם מבחינה אחרת כידוע לכל הטועם מעץ החיים, ואי אפשר שיכנסו לארץ כל זמן היות בחינת דעת הכולל עמהם, עיין בעץ החיים:

י״גאו יאמר למענכ"ם (דברים ג כו). בכדי שאהיה שומר לראשיכם לדור דיעה במדבר, להביאם באחרית הימים לארץ הקדושה:

י״דברש"י את גדל"ך (דברים ג כד) זו מדת טובך, וכן הוא אומר (במדבר יד יז) ועתה יגדל נא כח אדני. ואת ידך, זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם. החזקה, שאתה כובש ברחמים את מדת הדין בחזקה, עכ"ל. והוא ענין נפלא לא יתוודע לכאורה על פי הפשט. והנראה דבא לפרש מדלא קאמר את ידך הגדולה, כמו שנאמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, שמע מינה דתיבת גדל"ך לא קאי על בחינת הי"ד כביכול, רק על מדה אחרת כאשר יתבאר, והנה לפי זה לא זכר היד הימין כביכול שהוא החסד, רק יד החזקה שהוא הגבורה, על כן חילק יד"ך החזקה לשנים, מדלא קאמר את היד החזקה. וארמוז לך כהולך רכיל מגלה סוד, כבר ידעת כי תפלת הצדיקים לצורך גבוה לפעול היחוד עליון, ועל ידי זה ממילא תקובל תפלתם. והנה מדת הטו"ב הוא המשפיע לעולם בגדל"ו, (תבין גודל הטו"ב הוא אחת יתר במספר היינו טו"ב בגימטריא י"ז, וכשנתגדל בחשבון היתר דהיינו בהימשך לו הא' מסוד המחשבה, אזי יהיה ח"י, והבן). ותבין לפי זה הנוסח בברכת המזון ובטוב"ו הגדו"ל תמיד לא חסר לנו, והנה נתחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כאמור (תהלים קלו ז) לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו, לעול"ם (דייקא) והבן מאוד, ובהגדלת הטו"ב נמשך הכ"ח ברבו יתירה. ולזה תמצא בלידת משה כי טוב (שמות ב ב), טו"ב בט' רבת"י. ומעתה תבין את גדל"ך זו מדת טובך, לשיתגדל להיותו בבחינת ח"י, להמשיך הכ"ח לעול"ם שהוא אדני. וז"ש לראיה ועתה יגדל נא כ"ח אדני, ואחר כך פירש וא"ת יד"ך, זו ימינך שהוא פשוטה לכל באי עולם, כאשר תבין סוד שמאלו תחת לראש"י וימינו תחבקנו (שיר השירים ב ו), תבין בא"י עול"ם, היינו כל המדות שבאים לעולם באיסתכמותא חדא עם הטוב. והנה הימין הוא ראשית הנתינה, אך השמאל מתעורר תחילה, והימין כובשו בחזקה בסוד אלקי אברהם אלקי יצחק (תפלת י"ח), שלא אמר ואלקי כנודע, והמשכיל יתבונן דבר מתוך דבר.

ט״ועלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וכו' וראה בעיניך כי לא תעבור וכו' (דברים ג כז). תיבת כ"י יורה על נתינת טעם על האמור, ואינו מובן לפי כל הלשונות של כי. ויש לפרש דהכי קאמר דהנה (עיין סוטה ט' ע"א) אלו היה בא משה לארץ ישראל, לא היו ישראל מגורשים ממנה, ולא היה באפשרי לברר הניצוצות הנדחים בארבע כנפות הארץ שבעבור זה גלו ישראל, כמאמרם ז"ל (פסחים פ"ז ע"ב) לא פיזר הקב"ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, היינו ניצוצי הקדושה. וז"ש הש"י שא עיניך ימה וכו' ותראה בעיניך, כי אי אפשר לך לעבור את וכו', כי מן הצורך שיהיה גליות לברר הניצוצין הנדחים מארבע כנפות הארץ:

ט״זונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג כט), ועת"ה ישרא"ל שמ"ע וכו' (דברים ד א). איני יודע מה מלמדינו הפסוק הזה. והאיך יקושר ועתה ישראל וכו' לשלול איזה זמן אחר. והנראה דהנה ידוע מה שכתבו חכמי האמת באם האדם לומר ואינו מבין איזה ענין, אזי יהרהר בתשובה כי בטבע איש הישראלי להבין כל התורה לפי שורש נשמתו, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד (זוהר ח"ג ע"ג ע"א), ובאם אינו מבין אזי בודאי מחמת החטא שמעוור עיניו. וז"ש ונש"ב בגי"א כבר עשינו תשובה בהכנעה, כי גי"א מרמז להכנעה, כמו שאמרו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) כל גי"א ינשא (ישעיה מ ד), מו"ל בית פעו"ר כדי להכרית הבית פעור המעוור עינים, מו"ל מלשון כריתה, בכן כיון שכבר עשינו תשובה בהכנעה, אזי ועתה ישראל שמע וכו', כי בודאי תבין:

י״זונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג כט). שמעתי רמז הפסוק מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הק' כ"ק מו"ה יעי"צ מ"כ בק"ק לובלין זצללה"ה ונשב בגיא, ר"ל כשנשב בהכנעה ובשפלות ובנמיכות רוח, כמו גיא שהוא נמוך, מו"ל בי"ת פעו"ר, אז כורתים הבית פעור שהיא הקליפה, עד כאן דברי פה קדוש. ולי הקטן נראה עוד לפרש על פי מה שקבלתי כי הקליפות פעור היא המפתה למותרות, כי היא נהנה ממותרות, כנודע עבודתו שמקריבין לפניו מותרות הגוף (עיין סנהדרין ס' ע"ב), והנה הרודף אחר המותרות מאכילה ושתיה ומשגל להרבות תאותו, היא קליפת פעור המסיתו לזה. והנה עצה היעוצה לזה מרז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו', יקרא קריאת שמע כו', ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. והנה לכאורה יקשה אם הזכרת יום המיתה היא רפואה יותר בדוקה, מי מעכב על ידו שיזכיר על ידו תיכף קודם התורה והקריאת שמע, ולמה לו להמתין לעשות רפואות אחרות, עד אשר יראה שלא יועילו אז יקח הרפואה ההוא. אך הענין הוא כי באמת היא יראה פחותה למשכיל יראת העונש, כנודע הענין בזוהר הק' (ח"א י"א ע"א) שגינו ענין היראה ההוא, וגם על ידי זה יבוא לעצבות ולא יהיה יכול לעבוד את הבורא בשמחה ובטוב לבב, ולמה נבראת היראה ההוא, כתבו חכמי האמת שעיקר זאת היראה היינו יראת העונש לשרוף התאוות רעות המתגברים על האדם, לכן אם רואה האדם שיצר הרע המסיתו למותרות הגוף מתגבר עליו ביותר, ונתעכר החומר שלו ואינו מועיל לו הארת התורה להכניעו, אזי מן ההכרח הוא להכניעו בעצבות הלז ובהיראה הפחותה ובהזכרת יום המיתה, שאז יבוטלו כל תאוותיו המדומיות אשר הבל וריק המה, ועל ידם תרקב הרכבת הגוף בחבוט הקבר ודין התולעת מחמת שנהנה מהמותרות כנודע. וזה יפורש בפסוק ונש"ב בגי"א, ר"ל במקום שאין ברירה, מן ההכרח להתיישב בדעתינו ענין היות האדם בגי"א הוא הקבר, והגם שהיא יראה פחותה ועצבות, עם כל זה מן ההכרח הוא מו"ל בי"ת פעו"ר, ר"ל לנגד קליפת בי"ת פעו"ר הרודף אחר המותרות ואין עצות בנפשו להמלט ממנה, צריכין להזכיר לו זה. וזה ידוקדק (דברים ד א) ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים, ר"ל ועתה כעת תבחין באפשר יועיל חוקים ומשפטים היינו תורה ועבודה וקריאת שמע, אך בראותך כי אין מושיע ח"ו בהתעבב החומר שלך, אז ונשב בגיא וכו' וכנ"ל:

י״חוירמוז עוד ברמיזא דחכמתא ונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג כט). עיין בעץ חיים בכללים שעשה מהרח"ו ז"ל שכתב כי בנצח הוד יסוד דנוקבא, הם ג' מלואי אדני בגימטריא ב' אלפים י"ג, הוא סוד ב' אלפים י"ג יאורין המוזכרים בזהר וארא (ח"ב כ"ז ע"א). והנה בחטאם בזנות מואב, אזי נדבקו החוטאים בנצח הוד יסוד דנוקבא דקליפת כנודע, ונצח הוד יסוד דנוק' דקליפה, נק' בית פעור לשון גילוי היפך הצנועות, כי הקליפה עבדת נאופין כנודע היפך הקדושה שהיא בצנוע, כמו שאמרו רז"ל (מו"ק ט"ז ע"א) חמוקי ירכיך וכו' (שיר השירים ז ב), מה ירך בסתר וכו', על כן נקרא נצח הוד יסוד דקליפה בית פעור לשון גילוי. וכן אמרו רז"ל (סנהדרין ק"ו ע"א) כאן בבנות מואב ערומות פגעו בהן, והבן מה שאמרו רז"ל (סוטה ח' ע"ב) אצל סוטה היא גילתה את עצמה לעבירה, לפיכך וצבתה בטנה ונפלה יריכה (במדבר ה כז), מה שאין כן זיווג דקדושה הכל בצניעות. והנה כשבא לתקן עון זנות פעור ולדבק עצמן בנצח הוד יסוד דנוק' דקדושה, אמר ונשב בגי"א, ר"ת ב' אלפים י"ג, שהם הג' אדנ"י במילואם שהם בנצח הוד יסוד דנוקבא, והוא מול בי"ת פעו"ר להתנגד מנגד לקליפת פעור, דהיינו נצח הוד יסוד דנוק' דקליפה שדבקו בהם בעוונם, או מו"ל בי"ת פעור להכרית בי"ת פעו"ר ולהדבק בקדושה, והבן והשם הטוב יכפר בעדינו:

י״טועתה ישראל שמע כו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות (דברים ד א). התחיל בלשון יחיד שמ"ע, וסיים ברבים מלמד אתכם. (הגם לפי פשוטו שבכל מקום שאמר לשון ראיה ושמיעה שהוא ברוחניות יצדק לשון יחיד, כי ברוחניות כל ישראל כאיש אחד חברים, מה שאין כן בעשיה יתפרדו, כי עשייה הוא פעולת הגוף וגופים נפרדים זה מזה, דוק ותשכח כזה בכ"מ, עם כל זה עדיין אנו צריכין למודעי). והנראה דהנה התורה אשר ניתנה לכנסת ישראל, הגם שכולם ביחד שמעו את דברי התורה, עם כל זה כל אחד מבין כפי שורש נשמתו, והגם שכולם שומעים לשון אחד, בעשייה יתפרדו. וזה סוד הללו פוסלין והללו מכשירין ואלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין י"ג ע"ב), כי כל אחד יתפרד בעשיה כפי שורש נשמתו, מי ששרשו מגבורת פוסל, ומי ששורשו בחסדים מכשיר, והנה משה נשמתו משורש כללות הדעת עטרא דחסד וגבורה. וז"ש ועתה ישראל שמע ביחד אשר אנכי שורש הדעת מלמד אתכם לעשות, שבעשיה יתפרדו להבין ממני עשות כל אחד לפי מחצוב נשמתו:

כ׳למען תחיו ובאתם וירשתם וכו' (דברים ד א). צריך להתבונן האם הותרה הרצועה לשמוע כדי שיחיה, ואם כן יעבדוהו על מנת לקבל פרס, (הגם שיש לפרש על פי הנ"ל שאמר שבעשיה יתפרדו, רק להיות שתשמעו כולכם ממני שאני שורש הדעת ששם הגבורות והחסדים ביחד, אז תבינו שאלו ואלו דברי אלקים חיים. וז"ש שתשמעו ממני דייקא למען תחי"ו, שתחיו הדברים כי חיות הנה דברי אלקים חיים, והבן. אך אף על פי כן לא שקטה רוחינו, כי) עוד קשה אומרו ובאתם וירשתם וכו', אם הוא הוראת שכר הקיום, הוה ליה למימר ותבואו ותירשו וכו', אבל ובאת"ם זה יורה שממילא יהיה זה. וגם יקשה שתהיה העבודה על מנת לקבל פרס, ואם באמת הכוונה שממילא יומשך ירושת הארץ, מה צורך להודעה זו כיון שאין מן הצורך לחשוב זה בתורה ועבודה, רק עבור אהבתו ית"ש. והנראה בזה על פי מאמר החכם שאמר שהמשכיל אוכל ושותה כדי שיחיה, והכסיל חי כדי שיאכל וישתה. והכוונה בזה שהמשכיל כל ענייני עולם מבוזים בעיניו וכל הנאותיו לאין ואפס, אך גדלה בעיניו השגת התורה והחכמה ומעשה המצות, ולהיותו יודע שאי אפשר להתקיים מבלעדי אוכל, על כן אוכל ושותה כדי להתקיים, ויהיה יכול עוד לסגל השגה בתורה ומעשה העבודה. מה שאין כן הכסיל הוא בהיפוך, להיות גדלה בעיניו הנאת העולם אכילה ושתיה וכיוצא, אם כן עיקר השתוקקותו לחיות (העולם)[בעולם], כדי שיהנה עוד ברבות תאוותיו באכילה ושתיה וכיוצא, והבן. והנה ידוע (ב"ר פט"ז ד') שאין תורה כתורת ארץ ישראל, וגם רוב המצות אי אפשר לקיימן רק בארץ ישראל. והנה ידוע שאין האדם שלם בשלימותו רק בקיימו כל מצות י"י, אז יתלבש לעתיד בחילוקא דרבנן לחזות בנועם י"י, ומה יעשה העובד באותן המצות שאי אפשר לקיימן כאשר לא תזדמן לו, כגון יבום וחליצה ופדיון הבן וכיוצא, וכן בזמן הזה במצות התלוים בארץ. הוא כאשר ילמוד את המצוה בכללותיה ופרטותיה שידע אותה על בוריה, וכונתו לד' כאשר יזמין אותה המצוה לפניו יקיימה בפועל, הנה הגם שלא יקיימה אין המניעה ממנו ולא יצטרך להתגלגל עבורה, רק הש"י לא יגרע מצדיק עינו, ויהיה על כל פנים באחרית בארץ הקדושה במהרה בימינו, וגם לאותן המצות הנוהגת בחוץ לארץ רק שלא הזדמנה לפניו, יקיימה גם כן בסוד העיבור כנודע מחכמי האמת. מה שאין כן כשלא ילמוד על מנת לעשות, או שלא ילמדנה כהוגן באופן שלא תחסר לו רק העשייה, דהיינו שידע כלליו ופרטיו, זה לא יוכלל בגדר הזה. וז"ש משה שמע אל החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשו"ת, היינו שאני מלמד אתכם בכללותיהם ופרטותיהם שתבינו על בוריים, שלא יוחסר רק עשייה. וגם לעשו"ת שכוונתכם בלימוד יהיה בעבור לעשו"ת כשתגיע לידכם, ובעבור זה הגם שכמה מצות אי אפשר לכם לקיימם, עם כל זה השגת הידיעה מצוה רבה. וז"ש למען תחי"ו בניהוג המשכיל בחפצו בידיעה, מבקש עבור זה חיות כדי שיוסיף בידיעה, ולא יגרע מצדיק עינו ותזכו לקיימם בארץ הק', כי ובאתם ממילא וירשתם וכו' ותקיימו בפועל, והבן מאוד:

כ״אעל פי הדברים הנ"ל תזכה ותבין גם כן ענין התחילו בלשון יחיד (דברים ד ה) רא"ה וכו', וסיים ברבים למדתי אתכ"ם. הכוונה אמירה להיחיד אשר אין לו מבוא לקיים איזה מצוה מהמצות, כגון מצות יבום באין לו אח, ומצות התלויות במקדש בזמן הזה, ובאפשר יזניח היחיד המצוה מלימודו באמור בלבו מה בצע בהוודע ענין המצוה, וחלילה לומר כן כי הנה כל אחד מישראל מוכרח לקיום כל התרי"ג, ומה שאי אפשר לו לקיים, הנה בהתעסקו על כל פנים בידיעת המצוה, הנה יהיה לו הכנה דרבה לקיום המצוה לפועל בעת ההזדמן. ולפי זה הגם שיעברו הימים ימי חלדו ולא יקיים, עם כל זה יש לו חלק בכללות ישראל כולם כאיש אחד חבירים המקיימים כל המצות, וגם אותן שאינן נוהגים בזמן הזה, כיון שהוא עסק בהם והיה מוכן לקיים, יבא בסוד העיבור ויקיימם עם חביריו במהרה. וזה יאמר להיחיד שאין בידו לקיים איזה מצוה לבל יזניחה מלימודו, ואמר לו רא"ה אתה היחיד, למדתי אתכ"ם לכולכם ביחד חקים ומשפטים כולכם כאיש אחד, ומה שחבירך יקיימו יקיימוה גם כן בידך, על כן הלימוד חל על כולכם אקרקפתא דגברי. ואמר לראיה כאשר צוני י"י אלקי לעשות כן בקרב הארץ, ר"ל לראיה כאשר צוה אותי י"י המצות התלויות בארץ, והנה לא זכיתי לבא אל הארץ, אף על פי כן בהכרח הוא שאלמדם וכו'. וז"ש (דברים ד ו) ושמרת"ם ועשית"ם, ר"ל כיון שתשמר"ו ותצפו לקיימם, זה מיקרי עשיה אם כן בהכרח הוא הלימוד, דאם לא כן לא תקראו מצפים לקיים, והבן:

כ״בובדרך זה תתפרש ביותר התחלת הפרשה ועתה ישראל שמ"ע (בלשון יחיד), אל החקים וכו' אשר אנכי מלמד אתכ"ם (לשון רבים), ור"ל כיון שכולכם ביחד יקרא שם אחד ישרא"ל (ולא בנ"י ישראל, דזה מורה דבאמת הם גופים מופרדים בני איש אחד ישראל סבא, מה שאין כן כאשר יאמר לכולם יחד ישרא"ל שם איש פרטי, דזה יורה איך שכולם כאיש אחד חבירים), על כן אתה הישראלי היחיד שמ"ע אל החקים אשר אנכי מלמד אתכ"ם לכולכם ביחד, הגם שאין המצוה נוהגת אצלך רק בחבירך, הם יקיימוה בידיך כאשר תלמוד המצוה וכנ"ל, התבונן מאד:

כ״גונשוב עוד לפרש התחלת הפרשה ועתה ישראל בקישור הקודם:

כ״דועתה ישראל שמע אל החקים וכו' (דברים ד א). להבין מה ועת"ה לשלול הקודם. וגם האיך יקושר עם הקודם ונשב בגיא וכו'. ויתפרש על פי דברי הזוהר הק' פרשת אחרי (ח"ג דף ע"ג ע"א) רבי אלעזר שאל לרבי שמעון וכו', כיון דאמר (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב, אמאי חקיו ומשפטיו לישראל. א"ל אלעזר ת"ח זכאין אינון ישראל דחולקא עילאה קדישא נטע בהו קוב"ה, דכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב וכו', ובגין דאיהי גניזא עילאה יקירא שמיה ממש אורייתא כולא סתים וגליא וכו', ג' דרגין אינון מתקשרין דא בדא קוב"ה אורייתא וישראל וכו', קוב"ה וכו' סתים וגליא, אורייתא הכי נמי סתים וגליא, ישראל הכי נמי דרגא על דרגא, הה"ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, תרי דרגין אינון יעקב וישראל, חד גליא וחד סתים, מאי קא מיירי, אלא כל מאן דאתגזר ואיתרשום בשמא קדישא, יהבין ליה באינון מילין דאיתגליין באורייתא וכו', הה"ד מגיד דבריו ליעקב אבל חקיו ומשפטיו לישראל אילין בדרגא עילאה יתיר וכו', אילין רזי אורייתא ונימוסי אורייתא וסתרי אורייתא וכו', עכ"ל. ומעתה תבין דהנה בעון זנות השיטים בפעור פגמו בברית קודש, ואחר כך בהתחלת התשובה הוה כאילו נימולו מחדש וקבלו עליהם הברית קודש, ואם כן לא היה להם אז כח להבין רק מילין דאיתגליין באורייתא, והיו אז נקראים בשם יעקב, ואחר כך כאשר נטהרו לגמרי והגיעו למדריגת ישראל, נתגדל כחם להבין רזי אורייתא דנקראים עיקר החקים והמשפטים כאמור בזוהר הק'. וז"ש ונש"ב בגי"א מול בית פעור (דברים ג כט). עשינו תשובה בהכנעה נגד החטא של בית פעור, ואז לא היה בכם כח להבין רק פשטי אורייתא, ועתה ישרא"ל, ר"ל כעת שנתגדלתם ברבו יתירא להיקרא ישרא"ל, שמע אל החוקים וכו' דאינון רזי אורייתא סתרי אורייתא, והבן:

כ״האו יאמר ועתה ישראל (דברים ד א). להבין מהו ועת"ה, ובקישור עם הקודם. דהנה כתב הרב הק' בעל גור אריה בספר הנצח, דמשום הכי לא נכתב בתורה צדקת אברהם אבינו קודם התגלות הש"י אליו לך לך מארצך (בראשית יב א), דאילולו נכתב צדקתו, היה מורה דעיקר בחירת הש"י באברהם ובבניו הוא בעבור צדקתם, ובאם יארע ח"ו להיפך ימאסם ח"ו, על כן לא נכתב מקודם צדקתו, להורות בחירת הש"י באבות וכן בבניהם אחריהם מצד עצמיותם אפילו אינם ראוים ח"ו. והנה כשישראל ראוים יש להם גם כן לתלות במעשיהם הטובים, ואם ח"ו בהיפך על כל פנים יש להם לתלות בעצמיותם זה שמם אשר יקראו להם ישרא"ל. ז"ש (דברים ג כט) ונשב בגיא מול בית פעור שחטאו לשם, ואם כן יש מקום לומר שח"ו אינם ראויים לתורה. ז"ש ועת"ה כעת שחטאתם ישראל מצד עצמיותיכם, שמע אל החקים, והבן:

כ״וויש לפרש עוד אמרו (דברים ד א) ועתה ישראל אחר ונש"ב בגי"א. וגם אומרו ישראל דייקא וממילא ידוע כי לישראל דיבור, (הגם שלפי הדרך שכתבנו יוצדק תיבת ישראל, עם כל זה עוד לאלקי מילין). ויש לפרש על פי מ"ש בספר חסד לאברהם וז"ל, ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה, הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לחיי עולם הבא, כי התורה הכרחיות לשלימותינו משיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל משיבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים שביארו כפי העיון וחיובם השכל, עם כל זה באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעולם הבא. אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחיית לישראל מצד שהוא ישראלי, כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף, שידע איך יתהוו הכסף בארץ וכו', והידיעה בזה לא תורה בקיאות במלאכת הצרופה, אבל ראוי לו מצד שהוא צורף שיקח זה המחצה הידוע, ויעשה עליו צורה במלאכתו היותר שלימה באופן היותר שלם. כן איש הישראלי באמונה לבד ישיגו שלימותו (בהתחכמו במשפטי התורה מבלי חקירה), דזה הוא מצד שהוא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת הוא מצד שנקרא אד"ם, לא מצד שהוא ישראלי וכו'. והענין דע שהחכמות הם שני מינים, א' חכמה הפנימיות, וא' חכמה החיצוניות, והנה מהראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיות הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה וכו', ואלו היו כשרים וראוים, היתה החכמה הפנימיות עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיות, ואל החיצוניות לא באו שאינה שלהם, עד כאן דבריו בקצת שינוי וקיצור לשון. ועל פי הדברים האלה תבין כאשר פגמו ישראל בבעל פעור, אזי נטו מהפנימיות מה ששייך להם מצד שהם ישראלים לעסוק במשפטי התורה, שהוא שלימות נפשם מבלי עיון וחקירה בחיצוניות. וז"ש ונשב בגי"א וכו', עשינו תשובה כנ"ל, בכן ועת"ה כעת ישרא"ל מצד שאתם ישראלים, אינכם מחוייבים בחקירה כמו שאינו מחיוב הצורף מצד שהוא צורף לחקור על מהות הכסף, רק שמע אל החקים ואל המשפטים וכו' למען תחיו כנ"ל, שבעבורם יזכה האדם לחיי העולם הבא כנ"ל, והבן. ובזה יתכן אחר כך (דברים ד ה) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני י"י אלקי וכו', (דברים ד ו) ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', (דברים ד ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וכו'. דיש לדקדק במקראי קודש הללו, התחיל בלשון יחיד רא"ה, וסיים ברבים למדתי אתכ"ם. גם אומרו כאשר צוני וכו' בכף הדמיון, הוה ליה למימר אשר צוני. גם אומרו ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם וכו', וכי בעבור זה ילמדו שיהיה לכם לחכמה נגד העמים, זה לא יתכן בעבודה האמיתיית. גם אומרו כי מי גוי גדול אשר לו אלקים, אינו מקושר בנתינת טעם עם הקודם. ולפי הדברים הנ"ל יוצדק שפיר כמין חומר, דהנה גם אותם החפצים בחקירות, ודאי מודים לזה שהחקירה לא תתכן לכל איש ואיש, כי בודאי מן הצורך לקבלה לקלי הדעת אשר שכלם קטן מהשיג החקירות, ותעמוד להם הקבלה במקום העיון, רק העיון בחקירה הוכרח לדעתם למי ששכלו רחב, עיין כל זה בחובת הלבבות בהקדמה. ולזה התחיל בלשון יחיד גם בכאן ועתה ישראל שמ"ע וכו' מצד שאתה ישראל, ודיבר נגד היחיד אשר שכלו רחב מיתר ההמון וראוי לחקירה, אמר גם אתה הראוי לחקירה שמע אל החוקים מבלי חקירה, אשר אנכי מלמד אתכ"ם לכולכם ביחד גם למי ששכלו קצר, אשר תודה בעל כרחך שתספיק להם הקבלה כמוך כמוהם, לכולכם אני אומר שתספיק הקבלה מבלי עיון מצד שהוא ישראלי כנ"ל, וכן בפסוקים הנ"ל רא"ה אתה היחיד בעל שכל הרחב מיתר ההמון, למדתי אתכם לכולכם ביחד חוקים ומשפטים, רק כאשר ציוני וכו' מבלי עיון, רק לקיים גזירת המלך ולא תחקור על הסיבה, רק עיונך יהיה בנושא המצות לקיימם וליודעם כהוגן כאשר ציווני מבלי תוספת ומגרעת, ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, שהם מצד החיצונים ולהם יאתה חכמות החיצונית, מה שאין כן אתם ישראלים חלקכם בחיים חכמות הפנימיות. וז"ש בנתינת טעם כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וכו', על כן אין לך שום עם ולשון שיהיו דבקים בפנימיות כמוכם, כי אין אלקים קרובים אליו כמוכם, ואתם אין לכם חלק ונחלה בחיצוניות, על כן בפגמיכם ח"ו תעזבו את חכמתכם ולכלל החיצוניות לא תבואו, והבן מאוד ומאוד. ובזה תבין שבכאן דייקא צוה (דברים ד ב) לא תוסיפו ולא תגרעו, כי על ידי חקירה לטעם, יבואו לתוספת ולמגרעות ח"ו, כי יתבונן בשכלו טעם המצות, וכאשר ישפוט שכלו כפי המקום והזמן, יבוא לחשוב מחשבות חוץ שבעת הזאת ובמקום ההוא לא שייך הטעם אשר שפט ויבוא לתוספת ולמגרעות, מה שאין כן אם ילמוד המצוה מגזירת המלך מבלי חקירה, לא יוסיף ולא יגרע, והבן מאוד:

כ״זומי גוי גדול אשר לו חוקים וכו' ככל התורה הזאת אשר אנכ"י נותן לפניכם היום (דברים ד ח). הנה התחיל בחוקים ומשפטים וסיים בתורה, והסיפא אינה היפוכא דרישא. וגם מהו הלשון צדיקי"ם על החוקים והמשפטים. והנראה דהנה חוקים הם מבלי טעם רק חקה גזירת המלך, וזה הוא כך אצל נימוסי כל עם, שהמון עם אינם יודעים סיבת הענין, רק שבא להם מקדמונים לחק"ה, וכן משפטי"ם הוא הדינים. והנה ודאי כל עם ועם יש לו משפט נימוסי, כשיעבור האדם כך וכך, יש לו עונש כך וכך בממון או בגוף או במיתה, והוא מבלי טעם למה להעובר על זה יגיע עונש זה, ולהעובר זה עונש זה, רק הוא הסכמה, אבל בעצם לא נודע הטעם והסיבה מה שייכות יש להמשפט עם הנשפט, רק הוא נקמה להעובר בדרך ההסכם. מה שאין כן תורתינו הק' הגם שיש בה חוקים מבלי טעם, עם כל זה חלילה לומר שאין טעם למצוה, רק אם עדיין מצע שכלינו קצר מהשיג, מחויבים אנחנו לקיימם בחוקה עד אשר יערה עלינו רוח ממרום ונתבונן מה מאוד עמקו מחשבות הצור תם לטוב לנו כל הימים, וכל המצות כולם מורים על יחודו ואחדותו ית"ש, ועל ידן נבוא לדביקות העצמי באור אין סוף ית"ש. אם כן כל המצות נכללין באנכי י"י אלקיך (שמות כ ב), אשר שמענו מפי הגבורה בכלל (מכות כ"ד ע"א), וכאשר יאיר הש"י עינינו נבין הענין שהם כולם עצות מהש"י איך נוכל לדבק את עצמינו באור קדושתו יותר משרפי מעלה, וכן המשפטים שבתורה מחויב ממון להעובר תשלומי כפל ד' וה', ומלקות וד' מיתות וכרת ומיתה בידי שמים, אינו בדרך נקמה להעובר, רק גם כן בגודל רחמיו ית' להיות שהחוטא נטה אל אלקים אחרים בחטאו, וח"ו ידחה לחרפות ולא יוכל לבוא לעצם החיים, נתנו המשפטים האלו כל אחד כפי חכמתו ית' טבע העונש, תוסר ממנו הקליפה דאלקים אחרים, וידבק האדם בשורשו הקדוש בעצם החיים. וז"ש ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים, ר"ל שיהיו החוקים מבלי טעם, שיהיו צדיקים צודקים בעצמם שיהיו שייכים להנברא, וגם כן עונש המשפטים שיהיו צודקין בעצמן, שענין עונש הזה שייך דוקא להעובר בזה המצוה, וזה ככל התורה בכללה כל התרי"ג מצות אשר אנכ"י נותן וכו', ר"ל שכל התרי"ג מצות נכללין באנכ"י, ואם כן לכולם יש טעם, והבן מאד כי אי אפשר לפרש הכל במכתב:

כ״חראה למדתי אתכם חוקים וכו' (דברים ד ה). התחיל ביחיד ראה, וסיים ברבים אתכם. ונראה על פי אשר שמעתי מכבוד מחו' הרב המקובל המפורסים בישראל הרב מהרצ"ה, אשר השם ס"ט מע"ב שמות, הוא המורה נבוכים בדרך הישר. והנה גם בחוקים ומשפטים יש תרמות היצר, באמור אל האדם אשר זה מצוה ובאמת הוא עבירה, וכן בהיפך. והנה להיות סגולת זה השם להוליך עורים בדרך לא ידעו, והנה גם בהסתפק דרך החוקים יש לכוין זה השם, הוא רא"ה ובעיניו יראה וללבו יבין את הנרצה לעבוד הש"י. וז"ש רא"ה למדתי אתכם, היינו למדתי אתכם השם הנ"ל, ובזה תרשו את הארץ:

כ״טואמר (דברים ד ח) נת"ן לפניכם היו"ם דוקא. ר"ל כל התורה הזאת הוא נצחיות לכל יום, אשר הוא לפניכם בכל דור ודור ושעה ושעה אשר לפניכם יושת האדם עצות בנפש על ידי כל תיבה ותיבה שבתורה אשרי העם שככה לו. וז"ש (דברים ד ט) רק השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, והנה בדברים לא שייך ראיה רק שמיעה, והגם שכל העם רואים את הנשמע (מכילתא דרשב"י), אין זה בכלל אזהרת השכחה, כי עיקר הנרצה שלא לשכוח את הענין, מה בצע באם יזכרו שהיו רואים את הדבור או שומעים, וגם כפי הנראה הוא רק אזהרה לדור המדבר שעמדו על הר סיני, ומה נעשה אנחנו הגם שעמדנו עם אבותינו במעמד הנכבד, עם כל זה אין אנו זוכרים את הענין הנרצה. ולפי מ"ש יובן, דהנה אמר שהתורה הזאת היא לפניכם בכל יום שבכל דור, לשות עצות בנפשו האיך יקרב את עצמו להבורא ית'. והנה אפשר שהאדם על ידי התבוננו איזה פסוק בתורה, יבין ממנה איזה עצה, אבל לא ישיב אל לבו לקיים אשר ראו עיניו בתורה, והנה יהיה כנביא העובר על דברי עצמו (סנהדרין פ"ט ע"א). וז"ש אני אומר לך שהתורה היא לפניכם בכל יום שבכל דור, ובודאי תבין במושכלות בכל יום בהתבוננך האיך תוכל לקרב עצמך אליו ית', רק השמר לך וכו' פן תשכח את הדברים ממש אשר ראו עיניך בתורה, והבן. וזהו והודעת"ם לבני"ך ולבנ"י בני"ך, ששמעתי בשם איש קדוש אחד מדבר, שהדעת הנשפע לאיזה איש בתורה ועבודה יועיל לבניו ולבני בניו, שדעת האב נמשך עד בן בנו והדברים עתיקים, על כן נאמר (ישעיה נט כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ותתבונן מתענית רב יוסף (ב"מ פ"ה ע"א). וז"ש אותו הדעת שהתבוננת בתורה, תזכה להמשיכהו עד בן בנך. וגם אמר והודעתם לבניך ולבני בניך, היינו תודיע להם זה הענין שהתורה היא לפניהם בכל דור ודור, ויוכל להתבונן ממנה כפי הזמן והמקום והשעה. וז"ש שתודיעם זה הענין (דברים ד י) יום אשר עמדת וכו', באמור י"י אלי וכו' ואשמיעם את דברי אשר ילמדו"ן (מדברי אלה, להיות יוצאים מפי שאני נצחיי, בכן הדברים ההם נצחיים, על כן ילמדון מהם) ליראה אותי כל הימים (בכל דור ודור), והבן מאד:

ל׳ונשב בגיא וכו' (דברים ג כט), ועתה ישראל וכו' (דברים ד א). להבין הקישור. גם שאר הדקדוקים. דהנה אמר שלמה (קהלת ז יז) אל תרשע הרבה, ואמרו רז"ל (שבת ל"א ע"ב) הרבה דלא לירשע וכו', אלא מי שאכל שום וכו'. והכוונה דאל יתייאש אדם מן הרחמים אפילו בראותו את עצמו הולך בדרכי רשע ח"ו, וכשמעורר בעצמו הרהורי תשובה מחוייב להכניע את עצמו לפני בוראו, וידמה בעיניו כאילו היום נולד ויעשה תורה ומעשים טובים והימים הראשונים יפלו, כאשר כבר דברנו מזה כמה פעמים. וז"ש ונשב בגיא בהכנעה מול בית פעור, להיות שהלכנו אחרי המותרות כמו שאמרו ז"ל (עיין סנהדרין ס' ע"ב), ועתה ישראל כאילו אתה היום ישראל מחדש, שמע אל החוקים וכו', והבן.

ל״אויצונו י"י לעשות את כל החוקים האלה וכו' לטוב לנו כל הימים לחיותנו וכו' (דברים ו כד), וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וכו' לפני י"י אלקנו כאשר צונו (דברים ו כה). יש להתבונן במקראי קדש הללו, דהאיך אמר ויצונו י"י לעשות וכו' לטוב לנו לחיותינו, דהוה על מנת לקבל פרס. ועוד מהו זה שאמר וצדקה תהיה לנו וכו', צדקה היא מתנת חנם מהנותן להמקבל. והנה התחיל בחיוב שעבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו י"י אלקינו וכו' (דברים ו כא), והנה מחוייבים אנחנו לעבדו עבור זה, ואיך סיים בצדקה. ונראה לפרש דהנה לפי דעתו של בן, אביו מלמדו, דהבן כיון שאין יכול להבין עדיין עומק המושג, שאין עריבת נעימות ידידות יותר מגוף העבודה לאלקי עולם ית' והוא הנרצה, אזי ילמדהו תחלה שעל ידי העבודה יבא לנו טובה גדולה מתמדת, ולא יאמר לו התכלית האמיתי בלא שום קבלת פרס כי שכלו קצר, ובודאי כשיכנס חמידא דאורייתא בלבבו, יבין הדבר לאשורו וכמעשה דר"י בן פזי בזוהר הק'. על כן אמרה התורה ללמד לבן ויצוונו י"י וכו' לטוב לנו לחיותינו, אבל אתה המלמד לא תטעה בזה, רק תדע וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וכו' כאש"ר צונ"ו, רק לקיים מצותיו הוא הנרצה בלי קיוו שום קבלת שכר, כי אין לך שכר גדול מזה שזכית לעבוד לפני י"י אלקינו וקצר המצע מהשתרע:

ל״בואתם הדבקים וכו' חיים כלכ"ם היום (דברים ד ד). יש להתבונן לפי מ"ש הדבקים בה"א הידיעה, לא צריך לומר אחר כך כלכ"ם. אך בא לרמז ידוע דתיקון המדות שבאדם באהבה ויראה והתפארות וניצוח והודיה והתקשרות וממשלה, הם נגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות כנודע. והנה ידוע דהעיקר הוא חסד גבורה תפארת, דנצח הוד יסוד הם תמיד בסוד תוספת כנודע, על כן כאשר יתקן האדם אהבתו ויראתו והתפארותו לעבודת השם, ממילא יהיה שלם בכל המדות. והנה את"ם רמז לחסד גבורה תפארת ימין ושמאל ואמצע, והנה ירמוז כיון שאת"ם דבקים בי"י אלקיכם, שוב אין לחוש ובודאי חיים וקיימים כלכ"ם, היינו כל שיעור קומתכם ודאי חיים וקיימים לי"י במצות מעשיות, ודוק כי קצרתי:

ל״גבילקוט (פרשת יתרו)[ישעיה](רמז תנ"ה) בפסוק (ישעיה מג יב) ואתם עדי נאם י"י ואני א"ל. תני רבי שמעון בן יוחאי אם אתם עדי אני י"י, אין אתם עדי כביכול איני י"י. יש לפרש על פי מה שפירשנו לא יקום ע"ד אח"ד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו). דהנה אתוון ע"ד בקריאת שמע הם רברבין, להיות דהמצוה הזאת נצטוינו להעיד בכל יום על יחודו ואחדותו ית"ש והוא יסוד הדת. והנה בעבור האדם איזה עבירה או יבטל מצות עשה, הנה יופסל לעדות אם כן אין עדותו עדות. וז"ש לא יקום עד אחד, (רצ"ל ע"ד שבאח"ד לא יקוים לו) לכל עון ולכל חטאת, (היינו כאשר יש בידו ח"ו איזה עון וחטאת). וז"ש גם כן במדרש אין אתם עד"י, (היינו כשאינכם כשרים לעדות על פי התורה) כביכול איני י"י. ואומרו איני י"י ולא שם אחר משמות הקדושים, יובן דהנה התפילין אשר נצטוינו להניח היינו ד' פרשיות קדש (שמות יג א), והיה כי יבאך (שמות יג יא), שמע (דברים ו ד), והיה אם שמוע (דברים יא יג). הנה קדש, הוא נגד מוח החכמה. והיה, מוח הבינה. שמע, והיה אם שמוע, מוח הדעת. שמע עיטרא דחסדים, והיה אם שמוע עיטרא דגבורות. ובתפילין דמארי עלמא כתוב בהו (דברים ד ז) מי גוי גדול, (דברים ד ח) ומי [גוי] גדול. (דברים לג כט) אשריך ישראל. (דברים ד לד) או הנסה אלקים. (דברי הימים א' יז כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד. אך בהנך פסוקים כל הנהו פסוקים, כל אחד כנגד פרשה מיוחדת שבפרשה שלנו, ומי כעמך ישראל גוי אח"ד, הוא נגד שמע וכו' י"י אח"ד, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות ו' ע"א) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שמע ישראל וכו' י"י אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, ומי כעמך ישראל גוי אחד. הענין הוא שאנחנו על ידי מעשינו מעוררים למעלה על ידי התעוררות שלנו מוח החכמה, יושפע עלינו מלמעלה מוח החכמה, והוא הענין הנכתב בתפילין דמארי עלמא, ועל ידי התעוררות שלנו עיטרא דחסדים על ידי פרשת שמע, הנה מתעורר עלינו השפעת החסד לעשותינו חטיבה אחת בעולם, הוא הנכתב בתפילין דמארי עלמא ומי כעמך ישראל גוי אח"ד, וידוע דשם י"י מורה על החסד, וחסד י"י כל היום. וזהו דוקא כשאנחנו כשרים בעדותינו באמרינו י"י אחד, מתעורר חסדו עלינו בבחינת עיטרא דחסדים הנעשה בתפילין על ידי פרשת שמע, מה שאין כן בזולת זה. וז"ש אין אתם עדי כביכול, איני י"י בבחינת החסד. על כן מהראוי לכל אדם להרהר בתשובה קודם אמירת קריאת שמע, בכדי להיות כשר לעדות, ואז יצוה י"י חסדו ורב טוב לבית ישראל:

ל״דוירצה עוד ואתחנ"ן אל י"י בעת ההוא (דייקא) לאמ"ר (דברים ג כג). (מהו הלאמ"ר). דהנה למעלה (דברים ג כב) נאמר לא תיראו"ם מלא ו', ולית דכוותיה בכל התנ"ך. והנראה דהנה בזוהר הק' (ח"ג רע"ד ע"ב) איתא ו' גופא דחרבא, י' רישא דחרבא, ה"ה תרין פיפיות וכו'. העולה מזה ו' מרמז לחרב שלופה, והרמז בכאן ביתור הו', שלא תירא מהם אפילו תראה חרב שלהם שלופה על צווארך. וז"ש ואתחנ"ן אל י"י בעת ההוא, שנצטויתי המצוה הזאת שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמי"ם (ברכות י' ע"א), אזי גם אני אמרתי שלא אמנע עצמי מן הרחמי"ם. וזהו לאמ"ר לדורות אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים:

ל״הההר הטוב הזה והלבנ"ן (דברים ג כה). חסר ו'. דהנה בעוה"ר ביום שחרב בית המקדש, נטלו ישראל איפופסין על עונותיהם (ויק"ר פי"א ז'), דהש"י כיפר להם במה ששפך חמתו על עצים ואבנים (איכ"ר פ"ד י"ד), ומשום הכי לא רצה הש"י אשר משה יכנס לארץ, דידוע (סוטה ט' ע"א) דלא שלטו הגוים במעשי ידיו, ואם כן לא היה אז מקום לשפוך החמה על עצים ואבנים, והיה ח"ו וכו'. והנה משה אדונינו ביודעו זה, ביקש לראות הלבנן אפילו חסר כי ו' מרמז למעשה, היינו אפילו יהיה עדיין חסר מעשה הבנין הקדוש והקרבת הקרבנות, הנה לא יהיה מקום לומר שבית המקדש הוא מעשי ידיו. והנה הש"י לא רצה גם בזה, כי על כל פנים כיבוש הארץ תהיה על ידיו, ולא יהיה מקום לקיים אז תרצה הארץ וכו' (ויקרא כו לד), נ"ל:

ל״ובאפטרתא דיומא.

ל״זנחמו נחמו עמי וכו' (ישעיה מ א). נחמו נחמו, בגימטריא יצחק. רמוז למה שאמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) אשר במהרה בימינו תהיה הגאולה על ידי מליצת יצחק, כמו שדרשוה בפסוק (ישעיה סג טז) כי אתה אבינו וכו', והמ"י להיות שכל הדינים בעת הגלות באו מסוד פחד יצחק, ובעת הגאולה במהרה בימינו ימתקו הדינים בשורשם ביובל העליון סוד החירות על ידי תשובה עילאה, (ובפרט לדעת המקובלים הראשונים חכמי השמיטות, להיות שמיטה זו לדעתם שמיטת הפחד, מוכרחת הגאולה להיות על ידי פחד יצחק, על כן בשמיטה זו הזהב חשוב מן הכסף. וידוע בזה ענין מחלוקת קרח שהיה לוי בבחינת גבורת יצחק, ורצה להיות במעלה מן אהרן איש החסד, ולעתיד לבא הנה כן יהיה מעלת הגבורות וכו' כמעלת הזהב על הכסף, על כן יתעלה קרח לעתיד כמו שכתבו צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג) ס"ת קרח, (אלא שבזמנו אכלה פגה). והנה במה שהקב"ה מכה בה מרפא, קבלנו הדינים מסוד פחד יצחק, הנה יתהווה מן יצחק נחמו נחמו, וזהו יאמר אלקיכם דייקא אלקים פחד יצחק, (והוא הנרמז כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו), כי שם גם כן נגד ד' בנים דברה תורה, ד' פעמים ב"ן בגימטריא יצחק, שאפילו הבן הרשע שורשו בקודש ועתיד להיכלל בקדושה. וזהו הנרמז וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג כא), רמזתי ברמז מועט:

ל״חעוד זאת אדרוש לך (ישעיה מ א) נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם וכו' (ישעיה מ ב), כי לקחה מיד י"י כפלים וכו'. להתבונן ענין הבטחתו לישראל נחמה כפולה. גם בנחמה הזכיר אלקיכם, ובעונש אמר לקחה מיד הו"יה רחמים. וגם כפלים אינו מובן, וכי ס"ד וכו', ודברי המפרשים ידוע. ונ"ל דהנה בעונש בעוה"ר גם מדת הרחמים הסכים למדת הדין, ונקרא על ידי זה עונש כפול, על כן בנחמה במהרה בימינו יהיה בהיפך שגם מדת הדין יסכים למדת הרחמים, לזה נקרא נחמה כפולה, והוא מדה כנגד מדה כי בעת העונש לקחה מיד הו"יה, שגם מדת הרחמים הסכים למדת הדין ולזה נקרא כפלים, על כן בעת הנחמה ינוחמו בכפלים נחמו נחמו יאמר אלקיכם, שגם מדת הדין יסכים לחסד במהרה בימינו אמן:

ל״טהג"ה ועל פי זה פירשנו בפסוק (תהלים סט יד) ואני תפלתי לך הויה עת רצון וכו'. הנך רואה בבני אדם בעת המשפט כשדיין אחד נוטה לזכות והב' לחובה, והנה אחר כך על ידי הטענות ומשא ומתן אחד מסכים לחבירו, ואם כן רצון חבירו גובר נעשה רצונו. ואם כן תבין לפי זה גם בנידון דידן בעוה"ר בעת הזעם גרמו העונות שגם מדת הרחמים הסכים למדת הדין, אם כן נקרא הזמן ההוא עת רצון של מדת הדין שנעשה רצונו. ובעת הישועה במהרה בימינו הנה גם מידת הדין יסכים לחסד, הנה נקרא לזמן ההוא עת רצון של הו"יה. וזה שאומרת כנסת ישראל ואני (כנסת ישראל, הנה זאת) תפילתי (שתהיה במהרה) לך הויה עת רצון. הבן (עד כאן הגה):

מ׳דברו על לב ירשלים (ישעיה מ ב). להבין מהו הדבור על הלב. הנה אומר לך ירושלים הכוונה על השכינה הקדושה כנודע, והנה השכינה נקראת רחל, והנה בגלותא בעוה"ר היא כרחל לפני גוזזיה נאלמה (ישעיה נג ז), בסוד נאלמתי דומיה (תהלים לט ג), על כן אין חזון נפרץ לבניה הנעימים ואין נבואה. והנה רחל בגימטריא דב"ר ל"ב, והנה בגלות בעוה"ר כשהיא בבחינת נאלמתי דומיה, הנה נפרד ונתרח"ק הדבר מן הל"ב, בסוד מ"ש (סנהדרין צ"ט ע"א) לל"ב גליתי לפומי לא גליתי, ולעתיד במהרה בימינו יתגלה פנימיית הלב אל הפ"ה שהוא דבו"ר, ועל כן במהרה בימינו ינבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג א). וזהו דבר"ו על לב ירושלים שיתוסף על גילוי הלב גילוי הדיבור, ויהיו בחיבור יחד דבר לב וישתלם שיער קומת רחל, היינו דבר לב בגימטריא רחל:

מ״אועל פי זה פירשנו דברי רז"ל במדרש בשלח (שמו"ר פכ"א ח'), דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד טו), יסיעו דבר מלבן והוא פלאי. ועל פי דברינו הנ"ל תבין, הגם במצרים שהיתה השכינה בחינת רחל עם אבותינו בגלות, היה גם כן בסוד נאלמתי דומיה ולא היה באפשרי להוציא מן הלב אל הדיבור, ועל כן כתיב גם כן בבני ישראל (שמות ב כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעק"ו, זעקה הוא בלב קול בלא דבור שלא היה להם בחינת דבו"ר, הנה גם אצל ים סוף הגם שיצאו ממצרים, עדיין לא נפטרו עד קריעת ים סוף, דכתיב (שמות יד ל) ויושע י"י ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, על כן כתיב גם כן (שמות יד י) ויצעקו בני ישראל אל י"י, עדיין צעקה בלא דבור, כי עדיין היה כח לשר של מצרים לקטרג הללו וכו' והללו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד), ולא יכלו עדיין להוציא הדיבו"ר כראוי ונכון כי עדיין היה הדיבור בהעלם. ויאמר י"י אל משה מה תצעק אלי, למה תהיה עוד כזאת צעק"ה בלא דבור, דבר אל בני ישראל ויסעו, היינו יומשך להם הדבר מן הלב. וז"ש במדרש יסיעו דבר מלבן וישתלם שיעור קומת השכינה, רחל בגימטריא דברו על לב ירושלים וכנ"ל, ואתה תבין:

מ״בוקראו אליה (ישעיה מ ב). לא נודע מהו הקריאה. והנה תרגם יונתן ואתנבו עלה. הנה מפרש על פי מה שאמרו רז"ל (ויק"ר פ"א י"ג) קריאה לשון חבה הוא לנביאי ישראל. הנה כיון שיבוא הדבור לירושלים דרך נבואה, הנה הנביא אשר יתנבא לטובה, שוב לא תשוב נבואתו ריקם, דהנה זהו הבחנת הנביא כאשר יתנבא לטובה ולא יהיה הדבר ולא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו י"י (דברים יח כב) , כי דבר י"י לטובה לא תשוב ריקם:

מ״גכי מלאה צבאה (ישעיה מ ב). נראה לפרש כי נתמלא הצבא שלה היינו אותיותיה, שעד הנה היתה ירושלים בלא יוד והיתה חסרה בצבאותיה, והן היום תתמלא ביוד, ונרמז בתורה (שמות כח כד) אל קצוות החשן, ירושלים במלואה ביו"ד בגימטריא קצות, חש"ן בגימטריא משיח, יראתי להרחיב הדבור:

מ״דכי נרצה עונה (ישעיה מ ב). היינו כי מן עוונה נעשה רצון, כי מן תשובה מיראה נעשים זדונות כשגגות, ומן תשובה מאהבה נעשים זדונות כזכיות (יומא פ"ו ע"ב), ונעשה מן העונות הללו מצות שהם רצונו ית"ש. והנה על ידי זה תתמלא ירושלים, יו"ד מורה על מחשבה ורצון (תיקו"ז יט מ"א ע"ב):

מ״הכי לקחה מיד י"י כפלים (ישעיה מ ב). יש לפרש כפלים שתי כפילות, היינו סוד אכפלתא דאכפלתא הוא חשבון הנזכר בספר קרניים בתחילתו, היינו לחשוב האותיות פעם בכפל הריבוע ופעם בכפל הפשוט, והנה הויה בכפל הריבוע ובכפל הפשוט כזה, י' פעמים י' בגימטריא ק', ב' פעמים ק' בגימטריא ר', ה' פעמים ה' גימטריא כ"ה, ב' פעמים כ"ה בגימטריא נ', ו' פעמים ו' בגימטריא ל"ו, ב' פעמים ל"ו הוא ע"ב, ה' פעמים ה' גימטריא כ"ה, ב' פעמים כ"ה בגימטריא נ', תצרף יחד כל המספרים הרי הויה בגימטריא שב"ע, הוא סוד לדעתי ויסרתי אתכם אף אני שב"ע על חטאתיכם המוזכר כמה פעמים בתוכחות, והמ"י. וזהו כי לקחה מיד הויה כפלי"ם, סוד אכפלתא דאכפלתא בגימטריא שב"ע, (הנה בקרניים מוזכר החשבון אכפלתא דאכפלתא בהיפוך, ואין בזה קפידא ורשות ניתן לדרוש):

מ״ואו יאמר כי לקחה מיד י"י כפלים (ישעיה מ ב). ר"ל י"ד ב' פעמים בכפל, היינו (ב')[ג'] פעמים י"ד גימטריא מ"ב, שם הגבורה שממנו בא הדין:

מ״זאו יאמר (ישעיה מ ב) י"ד הוי"ה ב' פעמים בכפל. י"ד הוי"ה בגימטריא מ', ג' פעמים מ' גימטריא ק"ך צירופי אלקים:

מ״חאו יאמר (ישעיה מ ב) מי"ד הוי"ה כפלים. על פי מה שרמז בקינות כי נגעה בי י"ד הוי"ה. כי י"ד הוי"ה גימטריא מ', על פי מה דידוע דבגלות נשתנו ב' ממי"ן, דהמ"ם של למרב"ה המשרה (ישעיה ט ו), מחוייבת להיות פתוחה ונסתמה, כי קרן בית דוד היא בסתימה כעת בסוד העיבור. ובנחמיה (ב יג) נכתבה חומ"ת ירושלים פרוצה, שצריך להיות המ"ם סתומה כדמיון החומה, ונכתבה כעת במ"ם פתוחה כי החומה פרוצה, ולעתיד לבא תתפתח המ"ם סתומה של למרב"ה המשרה, ותסתם המ"ם של חומת ירושלי"ם שנפרצה, ואם כן כעת נקרא י"ד הוי"ה בגימטריא בכפל, שאנחנו כעת בסוד העיבור שהפה נסתם היינו נבואת החזון, והטבור פתוח חומת ירושלים שררך אגן הסהר. וז"ש כי לקחה מיד הויה כפלי"ם, ובמהרה בימינו בעת הלידה יתפתח הסתום ויסתתם הפתוח. ועל פי זה פרשתי הפסוק צדיק כתמ"ר יפרח (תהלים צב יג). כבר נודע מ"ם סתומה הוא ת"ר, ואם כן מ"ם סתומה ופתוחה היא תמ"ר שממנה יצאה מלכות בית דוד, והצדיק גם כן יפרח כתמ"ר הזה, דהיינו שיפתח הסתום ויסתתם הפתוח, והבן כי קצרתי:

מ״טדברו על לב ירושלים (ישעיה מ ב). ירמוז שתיבת דב"ר יתחבר אל תיבת ל"ב, כי כעת אין חזון נפרץ, והש"י אומר ללב"י גליתי ולפומי לא גליתי (סנהדרין צ"ט ע"א), ולעתיד יתחבר הדב"ר אל ל"ב, (והמשכיל יבין הענין לאמתו), ובהתחבר דב"ר ל"ב יהיה בגימטריא רח"ל, שהש"י ינחם אותה במהרה:

נ׳וקראו אליה (ישעיה מ ב). ירמוז ו' קראו אלי"ה, כי אליהו הנביא הוא כעת חסר ו' שלקח ממנו יעקב למשכון. וירמוז בכאן ו' קראו אליה, ר"ל אל אלי"ה קראו הו', ואז יבוא לבשרינו וישיב ל"ב אבות וכו' (מלאכי ג כד):

נ״אכי מלאה (צבאם)[צבאה](ישעיה מ ב). ר"ל הצבא שלה. כבר כתבנו כמה פעמים יוצא צבא בישראל (במדבר א ג), אותם המיחדים יחודא עילאה ותתאה, דהיינו אח"ד (דברים ו ד) וע"ד בגימטריא צב"א. והנה כעת יחודא עילאה הוא כ"ה אתוון, ויחודא תתאה כ"ד אתוון. ולעתיד לבא יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו), ויהיה יחודא תתאה גם כן ך"ה אתוון (עיין זוהר ח"ב קל"ד ע"א), ויהיה סוד מ"י ירפא לך (איכה ב יג), דהיינו נ' אתוון מנין מ"י תשובה עילאה, ואמרו בזוהר הק' (תיקו"ז סג צ"ד ע"ב) מ"י ירפא לך ודאי. וזה יאמר בכאן כי מלאה צבאה, כי כבר נתמלא היחוד מה שהיה חסר אות אחד, והבן.

נ״בויאמר עוד כי מלאה צבא"ה (ישעיה מ ב). צב"א בגימטריא הוי"ה בהיכ"ל. ר"ל כבר הגיע העת להיות מלא כבוד הויה בהיכל קדשו, ויזכירו השם ככתבו במהרה בימינו, ויוחזרו הצ"ג כלים לבית המקדש (תמיד ל' ע"א) מנין צב"א: