עקידת יצחק ס״וAkeidat Yitzchak 66
א׳ידבר בחלוקי הנמצאות ויזכיר מדרגת ישראל אצל המלאכים ומדרגת שאר האומות.
1
ב׳במדרש (ויקרא רבה פרש' כ"ו) אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי משל לכהן וישראל שנכפו ומסר להם רופא קמיע מומחה והיה מצוה לישראל ומניח לכהן. א"ל אותו כהן אדוננו רופא לא אל שנינו מסרת כאחד למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי. א"ל זה ישראל הוא ודרכו לילך בבית הקברות לכך אני מצוה אותו ומניח אותך כך העליונים מתוך שאין יצה"ר ביניהם די להם באמירה אחת שנאמר (דניאל ד') ומאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים מתוך שיצר הרע מצוי ביניהם הלואי בשתי אמירות ויעמודו הה"ד אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו:
2
ג׳*ר"ל כי המלאכים בעבור היותם עצמים פשוטים ושכלים נבלנים מכל גוף ומשיגיו, נאמר בהם קדושה אחת כי בשם "קדישין" יקראו, להורות כי עצמותם הרוחנית קדושה וטהור' מכל סיג וחלאה, אפס בני אדם בעלי חומר וגוף עכור, ונפש משכלת, צריכים תחילה לקדש ולטהר חמרם מכל נטיה ותשוקה חמרית וגופנית אשר לא טהורה היא, ונפשם מכל דעה נפסד' ומחשבת פגול הנולדות בקרבם בעבור היות שכלם האנושי קצר יד מהשיג הכל על נכון, בטרם יהיו ראוים להקרא בשם "קדושים" בבחינת נפשם המשכלת הנתונה למו משמי מרום בקדושה וטהרה, ע"כ נאמרו בהם ב' קדושות "והתקדשתם" בבחינם חמרית "והייתם קדושים" בבחינת נפשכם המשכלת.
אם אישי האומה הזאת הנבחרת בכללה עולים משפל מצב התחתונים אל גובה רום האישים הקדושים. הלא ראשיה ופנות שבטיה עלה יעלו עוד גבוה גבוה אל מעמד קדש הקדשים:
3
ד׳מהמבואר שהתחלפות מדרגות הנמצאות ימצא מצד חלוף התחלותיהם הנותנות מהותם. וזה שכבר ביאר החוקר בראשון מהשמע שהתחלות כל נמצא משתנה שהנמצאות בזה העולם השפל הם שלשה החומר והצורה וההעדר כמו שכתבנו בשער ס"ד. והנה החומר הוא הענין המשותף לכל הנמצאים המורכבים אשר יקראוהו היולי. אמנם הצורה הוא ההבדל המיוחד לכל נמצא אשר בעבורו יאמר עליו כי הוא זה. אך ההעדר אינו דבר נמצא בהווה רק הוא מהכרחיות ההויה שאינה רק חדוש מציאות הצורה ההיא הנעדרת אשר זה הטבע ישתדל להמיר הצורה ההוא תמיד להביא אחרת תחתיה ולזה יוטבע בו התמורה והחלוף המתמיד עד שיוחד בשם נמצא משתנה או מתחלף. אמנם העולם האמצעי כבר ימצאו לו שתי התחלות מהנה והם הצורה השכלית ועצם השמים לטוהר שהוא חומרם. ואולם אין להעדר מבוא בגבולם שהרי לא קדם מציאות שום חומר שנאמר עליו שהיה נעדר מהצורות כי הוא ההעדר הקודם להויה. וכ"ש שלא יצוייר שהחומר ההוא הפשיט צורה שקדמה לצורתם וגם לא יקווה שיחליפו צורתם זאת בצורה אחרת תבא אחריה לעתיד. ומה שאמר (ב"ר פ"ד) שמים מאש ומים אחשוב שרצה ליחס אותם אל אלו העניינים למה ששתיהם מנהגם לירד מגובה שמים על הארץ כמו שאמר (דברים י״א:י״א) למטר השמים תשתה מים. ותרד אש מן השמים (מלכים ב א׳:י׳). מה שלא נראה כן לשאר היסודות. לא שכיוון שהשמים היו מדבר. כי לא די שיביא אל דעת הקדמות אלא שישים בהם טבע ההעדר וזה וזה בטל. אמנם להמציא בם גשמות נכנס במאמר הנביאים ומשליהם הדבור באיפשרות הבליה וההפסד אף על פי שא"א להם שיפסד כמו שכתב הרב המורה פ' כ"ט חלק שני. והוא כמאמר המשורר (תהלים ק"ד) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. והנביא אמר (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו': והנה באלו והדומים להם יאות לנו הרב שנאמרו על זה האופן מההפלגה לומר שכבר ישער השכל בהם העדר והפסד לסבה שזכרנו מה שלא שוער בנמצאים שלא יהיה במציאותם גשמות כללי שהרי אפשר לפרשם על שום מלך או אומה ומאמר המה יאבדו ואתה תעמוד יעוד על כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהיה (שם) והוא ענין נכון. ואולם העולם העליון השכלי לא נמצא בו מאלו ההתחלות רק הצורה לבד כי אין לחומר מציאות במערכותם וכ"ש שאין להעדר שום השערה אצלם. לא בתידה ולא במשל. אמנם ימצא להם ההשתעבד וההכנע אל סבתם ראשונה יתברך שמו ולחרד אל רצונו מצד מה שהם יצוריו ותלויים במאמרו. ולזה אמרו חז"ל (סוף חזית) יום שאפילו מלאכי השרת יריאים ממנו. והכתיב הכתוב חרדה לעצמם שנאמר (ישעיהו ל״ג:ז׳) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון כי זה חוייב להם מהיות להם שום התחלה וכן כתב הרב המורה פרק י"ג חלק שלישי על מאמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד׳:י״ח) זה לשונו שאין חוזק מציאות להם אחר שהם עשויים לפי דעתנו ואף לפי דעת האומרים בקדמות הם עלולים אם כן חלקם במציאות אינו חזק בערך אליו יתברך המחוייב המציאות לגמרי עד כאן. אמנם לפי שהנמצא העליון סבת הסבות ועלת העלות הוא מסולק מכל זה סילוק ועלוי רב לזה מה שהכתיב לעצמו (ד"ה א' כ"ט) הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים. ואחשוב כי אל העלוי והשבח הזה נתכוין ישעיה הנביא כשאמר בתחלת נבואותיו ואראה את יי' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות מלא כל הארן כבודו (ישעי' ו'). אמר שהשיג בהשגת נבואתו שהשם יתברך יושב ישיבה קיימת ונצחית ושהיה רם ונשא על כסאו כדרך שנאמר (שם ס"ו) השמים כסאי וענין שתי מדרגות הרוממות הם לרמוז אל מה שיש לו יתברך מעלה על השמים כפלים ממה שיש לשכלים הנבדלים. שהרי השכל נבדל מתעלה מהגרם השמימיי במה שזה מורכב מחומר וצורה וזה אין בו חומר כלל אמנם יש לו התחל'. אבל הוא יתברך הוא רם מזה החומר במה שהוא מופשט מחומר ונשא מצד שאין לו שום התחלה כלל. וראה עוד ששולי מציאותו ממלאים את העולם כלו. ואמר שראה עוד שרפים עומדים למעלה מזה ההיכל והם מלאכי המרום והמקלסים לפניו מעין זה השבח והעלוי שהשיג ואמר שש כנפים לאחד כי למה שהכנפים הם כלי ההתנועעות הקל אל הגובה ייחס עליהם ענייני ההשכלה אשר בהם יגביהו עוף כל אשר רוח בו. ולפי שהציור וההצדק הם כנפי השכל אשר בם יעופף להשיג כל מושכל אמר שיהיו לכל אחד שש כנפים שתים לכל עיון מהשלשה עיונים שיזכור. ונמשך הנביא בזה למה שנודע אצלו בדרך החכמ' שהמשיגים ההיולאניים חוייבו להתייחס עם המושגים כמו שכתב החכם פרק ראשין ממאמר ששי מספר המדות. אמנם לדברים המתחלפים בסוג וגם בחלקי הנפש יהיו מתחלפים בסוג וכו'. וזה היה מאמר החכמים ז"ל (במדבר רבות פ' י"ט) גדול כחן של נביאים שמדמים כח גבורה של מעלה לצורת אדם כמו שאבאר אותה יפה אצל אם יהיה נביאכם יי' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו שער ע"ו בעזרת האל. והנה עם שיש למעל' עלוי רב בכל זה דברה נבואה בלשון חכמים ואמר בשתים יכסה פניו לרמוז אל הסבה הצוריית כי הפנים סימן הצורה כי בשתי כנפים אלו יעיד ויגיד שאין לו התחל' צוריית כמוהו והוא ענין כסוי והסתר הפנים. ובשתים יכסה רגליו לרמוז מה שאמר שאין לו ההתחל' החומרית הנמצאת לעולם אשר לרגליו והוא עולם הגלגלים כמו שאמר (שמות כ״ד:י׳) ותחת רגליו כמעש' לבנת הספיר. והנה השמים הם במדרג' תחת רגלי השרף. ועל הרחקת ההעדר אמר ובשתים יעופף כי לפי שהתנוע' אלהמעל'היא מיוחדת אל ההתעופפות מזולת' אמר כי לרמוז אל הפלגת הרחקת ההעדר ממנו יתעלה רמז בכנפיו מעלה מעלה כלומר יתעלה שמו מזה עלוי רב. ולפי זה הפי' יהיו כנוי פניו ורגליו שבים אל השרף בענין אחד בעצמו. אמנם הרב המורה בפרק כנף (ח"א פ' מ"ג) שם כנוי פניו על מה שהוא סבתו וכנוי רגליו על מה שהשרף סבה אליו. והנה אחר שרמזו במעשיהם אל הקילוס הנפלא הזה באלו השלשה עניינים פירשו בפיהם וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו לקלס ולומר שהוא מקודש ונבדל משלשה העניינים האלה תכלית ההרחק'. והמתרגם ביאר מאד הכוונ' כשאמר קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי' קדיש על ארעא עובד גבורתי' קדיש לעלם ולעלמי עלמיא שזהו תרגום הג' קדושות. כי באומרו קדיש בשמי וכו'. שלל ממט הסבה הצוריית אשר אתם כי הוא נבדל מהם ונורא עליהם מהיות לו שום התחל' כלל ואפי' הצוריית והוא אשר רמזוהו במאמר בשתים יכסה פניו. ועל הרחקתם ממנו הסבה החומרית אשר עליהם נאמר ובשתים יכסה רגליו אמר קדיש על ארעא עובד גבורתי' שהוא קדוש ונבדל על אותם שמראי' גבורתו על הארץ והם הגרמים השמימיים כי הם הקדושים אשר בארץ המה מראים את כחם ואת גבורתם אשר שם בהם בוראם יתעלה. ועל הרחקת ההעדר אשר אליו אמר ובשתים יעופף אמר קדיש לעלם ולעלמי עלמיא קדיש ונבדל מהעולם השפל ומהעדרו תכלית ההרחק' די שלטני' שלטן עלם ומלכותי' לא תתחבל. ולפי שהשבח הזה הוא מה שכללו ישעיהו במה שאמר יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל סיימו מלא כל הארץ כבודו שתרגומו מליא כל ארע' זיו יקריה והוא ממש מאמר ושוליו מלאים את ההיכל במליצות שונות. ויש שפירש כוונת יונתן בן עוזיאל על הסדר שכיון הרב המור' סוף פרק חמישי חלק שלישי כשדקדק זכרון הכתובים במרכבת יחזקאל החיות לפני האופנים ואחר האופנים האדם אשר למעלה מהחיות כי הוא סדר הלימוד למודיי' טבעיות ואלהיות. ויהיה לפי זה מאמר בשמי מרומא בית שכינתי' על עולם הגלגלים ומאמר על ארעא עובד גבורתי' על עולם השפל, וקדיש לעלם וכו' על עולם העליון. אמנם מה שכתבנו יתכן על דבריהם והוא סדר הקדימ' אשר מצד המעלות בהחלט וכבר נתחלף בפירוש בקצת הדברים כמו שזכר שם על דרך וגם הא זכרו לברכה לא זכר תרגום יונתן בקדוש קדוש קדוש ולא נעזר ממנו יראה שהוא מפרש אותם על הסדר. והנה על כל פנים למדנו מה שאמרנו ראשונה מהיות התחלפות מדרגות הנמצאות כפי התחלפות התחלתם עד כי נשגב ה' לבדו על כלם לפי שאין לו שום התחל' כלל. והנה לפי שאנחנו עדת האנשים בהיותנו מכלל זה העולם השפל נפלו בגורלנו השלש' התחלות כלן והיה הרע וההפסד מוכן ומזומן אלינו מצד השתי' שהם החומר וההעדר כי מצד פחיתות החומר נתקלקלו המעשים אשר בידינו כבהמות השדה וחיתו ארץ וההעדר פוגע בנו ועומד עלינו לכלותינו ואין מציל לזה היה מחסד השם יתברך לזכותינו בתור' ובמצות לתת לנו פליטה מאלו החסרונות כי בהישיר אותנו בהרחקת מעשה החומר ופחיתיותיו והביאנו אל הקדוש' האלהית אשר באה עניינ' בשער הקודם הנה בזה הציל אותנו מפח ההעדר ורשתו אשר טמן כאשר שם נפשנו בחיים הנצחיים כמונו כמלאכי עליון עד שכמעט יאמר עלינו שנתקדשנו בתרי מגו תלתא מקדושותיו יתברך אשר עליהם אמרו השרפים קדוש קדוש קדוש כנזכר. ובמדרש (ויקרא רבות פ' כ"ד) אמר רב אבין למדינ' שעטרו למלך שלשה עטרות מה עשה נתן אחת בראשו ושתים בראשן של בניו. כך בכל יום מכתירין העליונים לפני הקדוש ברוך הוא שלשה קדושות שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש מה הקדוש ברוך הוא עושה נוטל אחת לעצמו ונותן השתים לישראל הדא הוא דכתיב (ויקרא י״א:מ״ד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי' וזה המאמר הוא מעול' עד מאד בענין שלשה קדושותיו על הדרך שבארנו ותת השתים ביד בניו כי רצה לזכותם בהם ולקדש בקדושתו להוציאם ממעש' החומרי ומעצבון ההעדר. אמנם השאיר אחת לעצמו אשר א"א להשתתף בה שום נמצא כי לכלם יש להם התחל' והוא יתברך התחלת הכל וסבת הכל וכמו שאמר שם (במ' הנ"ל) יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ודי בזה לביאוור הקודם והוא שכללות האומה הזאת הנבחרת נתעל' ביהשרות התורה האלהית במעלתו הממשלה הראשונה להיותה כמלאכים ובני אלהים:
4
ה׳אמנם הנמשך יתחייב להיות יחס האומה הזאת הכוללת אל סגולותיה יחס המין בכללו אליה כמו שנתבאר אמתת זה בשער נ"ו. והנה כאשר נתבארה בכל התורה כלה סגולת יחס הכהונה במעלה וכבוד משאר משפחות ישראל ושבחיהם להיות לגיון של מלך הקרוב אליו לשרתו ולברך בשמו עד שכבר היה כל כבוד ומעלה מתייחס אליהם באומרו (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ואתם כהני יי' תקראו (ישעיהו ס״א:ו׳) ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח). הנה הוא מבואר שמשפט הנמשך יכוון אליהם והוא בשיתקדשו קדוש' יתירה על כלם. אבל אחר שכבר שמנו מעלת הכלל בשתי הקדושות ונשגב יי' לבדו בקדוש' השלישית מי יתן ואדע מה יעשה עוד להם יקר וגדולה להדמות לעליון. אלא שאנחנו נרא' שהישרת זה מחלק המיוחד אשר אנחנו בביאורו היא נתנה סדר מדרגה זאת האומה הנבחרת במעלה וכבוד עד שכבר יותן בהם צורת ודוגמת העולם בכללו על הדרך אשר כתב הרב המור' פרק ע"ב ח"א אמר ודע שזה שאמרנוהו כלו מדמות העולם בכללו כאיש מבני אדם לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטן כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מאישי בעלי חיים השלם באיבריו ולא שמעת כלל אחד מהראשונים אמר כי החמור והסוס עולם קטן ואמנם נאמר באדם מפני הדבר שיוחד בו האדם שהוא הכח המדבר ר"ל השכל אשר הוא השכל ההיולאני אשר לא ימצא באחד מבעלי חיים זולתו וכו' עד אומרו לפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכל. ומפני זה הענין נקרא הש"י בלשוננו חי העולם וישבע בחי העולם (דניאל י״ב:ז׳) ע"כ. וקרוב לזה הדמיון אומר שיתכן שימצא בהם מי שיהי' במדרגת האלוה יתעל' ומי שיהי' במדרגת המלאכים ומי שיהי' במדרגת עולם הגלגלים. אמנם קדש אותם לגמרי לבלתי המצא בם דוגמת אלו השפלים האובדים והנפסדים כי זאת המדרגה השפלה נתיחדה לשאר האומות וכמו שאמר (ישעיהו מ׳:ט״ו) הן גוים כמר מדלי וגו' (ירמיהו ל׳:י״א) כי אעשה כלה בכל הגוים וגומר. וזה יתבאר מאד מתוך הקדושות הנזכרות בכאן. וזה כי דוגמת קדוש קדושי עליונים שהוא האחד המיוחד בעולם אשר הוא טהור ומשרתיו טהורים וטכסיסיו זכים ונקיים כמו שאמרו עליו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור ושער ראשיה כעמר נקא היה הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן משחת הגדולה והכבוד ואשר מלא את ידו ללבוש בגדי הקדש לכבוד ולתפארת ובפרט ביום המיוחד הלא הוא ג"כ לבוש הבדים בגדי לבן נקיים וטהורים מכל הגוונים. ואמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לרמוז אל מה שאין לפניו לא בכיה ולא עצבות רק עוז וחדוה במקומו והדר ותפארת במקדשו ועל דרך שנאמר (ישעיהו ל״ג:י״ז) מלך ביופיו תחזנה עיניך. והנה מזה יש הישרה נפלאה להכרת מהות האדם ועצמותו כי לא כאשר ירא' האדם כי הוא בשר ודם ובכלות הבשר והדם יכלה עצמותו חלילה כי עקר האדם ואמתת עצמותו הוא השכל הנקנה אשר בו ואשר יתעצם בו כי הוא אשר יתחדש באדם אחר הולדו מרחם אמו כמו שכתבנו עקר זה בשער ו' והנה עם זה נמצא שאמתת האדם אין לו קרובי' משאר בשר אשר יתאבל עליהם כמו שחשבו ההמון המבלים זמנם ומפסידים ימיהם לקנות ממון לקרוביהם כמו שצעק על זה החכם שלהם בחכמתו באומרו (קהלת ד׳:ח׳) על זה החלק השכלי יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו ולמי אני עמל ומחסר את וגומר כמו שפירשתי במקומו והוא ענין נכבד ראוי שיושם רושמו בזה האיש האלהי אשר בעבור זה צוה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ילאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר משחת אלהיו עליו אני יי' כלומר כי הוא דוגמת אלהיו אשר לא קדם אליו שום התחלה כלל כמו שאמרנו ובבחינה זו אם היה מטמא אל ההורים היה מחלל עקר דוגמתו ומטמא את ראש נזרו בלי ספק ואמר עוד והוא אשה בבתוליה יקח לרמוז אל שני עניינים נכבדים מאד האחד אל הקיום והנצחיות האפשרי באדם במינו שהוא דומה בצד מה לקיום ונצחיות קונו ולזה חייבו עליו (יומא ב'.) ביום המעשה המיוחד ההוא שתהי' אשה אחרת עצורה לו מערב יום הכפורים שמא תמות הראשונ' בו ביום ונמצא ערירי גבר והכתוב אמר וכפר בעדו ובעד ביתו והכוונה שיהי' נמוקו עמו להמשיך מציאותו בעולם כפי מה שאיפשר. והשנית כשתהי' האשה ההיא בתולה ואיש לא ידעה ובכל בתוליה להוציא את הבוגרת (יבמות נ"ט.) כמו שהפעילות האלהיות במעש' בראשית הוא יתעל' חדשם חדוש מוחלט ולא קדמה להם שום סבה זולתו יתעל' ובעולת עצמו גם היא אסורה ללקוחו (שם:) כמו שלא קדם בשעת הבריאה שום מעשה והתחלה כמו שאמרו קצת בחומר הקדום ואין צריך לומר שלא יקח גרושה וחללה זונה שהם נשים בלתי הגונות להוליד ממנה בנים כשרים כי האל יתעל' תמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. ולפי שבכל העניינים האלו תאר אותו בתארים שהם דוגמא לו יתעלה אמר בסופם כי אני ה' מקדשו כי היות דוגמתו היא עצמה עצם קדושתו. והנה דוגמת הממשלה הראשונ' המושפעת ממנו יתברך הוא העולם המלאכים היושבים ראשונה משרתיו עושי רצונו הם כל הכהנים המשרתים בבית ה' שכלם נתנו לאהרן רצוני לכהן הגדול הנזכר לעבוד ולשרת בדבר המזבח כמו שאמר (במדבר י״ח:א׳) אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו, וגם את אחיך מטה לוי שבט אחיך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך וגו' ושמרו משמרתך מושמרת כל האהל. והפלא מה שנקרא בלשון חז"ל (יומא י"ט:) פרחי כהונה לוייה שיורה שמם על היותם נכונים ומזומנים להפריח עצמם בקלות נמרץ לעבודת הכהונה גם שהם בזה תחת עבודת הכהן הגדול כמו הם כמלאכי השרת נמשלים אל בעלי הכנפים להמצא להם עם בוראם שתי בחינות אלו כמו שכתב הרב המור' פרק מ"ח ח"א. והוזהרו הכהנים בכלל מהטמא על קצת המתים והותרו בקצתם כי מצד שהמלאכים הם עלולים יש להם סבה והתחלת קודמת ראוי להם שיורתעו ממנה ויחרדו מפניה ובמקום יראה שם תהא רעדה ועצבות אמנם מצד שהם עלות לאשר תחתיהם הם ששים ושמחים וכמו שאמרו (ברכות ל':) במקום גילה שם תהא רעדה. אמנם נזהרו על סלסול עצמם להורות על שלמות פעולותיהם. ומעלת הכהן הגדול הממונה עליהם כמו שסלסול ועוצם שלמות ותקון מציאות אלה המלאכים מורים על גדולת מעשיהם ועל יכולת אדוניהם. ואסר להם הנשים הבלתי הגונות גרושה וחללה זונה מהטעם עצמו שאסרם אל הכהן הגדול כי המעשים הבלתי נאותים לא יאותו לא לשליח ולא למשלח אך התיר להם האלמנה כי ודאי פעולות המלאכים כבר ידעם בעל מלאכתם הראשון יתברך שמו. וסיים קדושתם באומרו כי קדוש הוא לאלהיו לומר שקדושתו היא תלויה במה שהוא כהן לאלהיו ומשרת אותו. ועל הדוגמא הזאת אמר הכתוב (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא יורה שהכהנים בכלל הם כמלאכי אלהים:
5
ו׳והוא ענין המאמר ההוא שזכרנו ראשונ' משל לכהן וישראל שנכפו וכו'. כך העליונים והוא מתוך שאין יצר הרע ביניהם די להם באמירה אחת וכו'. ראה כי שמו חז"ל ענין אחד משותף לכהנים ולמלאכים עד שכמעט אין הפרש ביניהם זולתי במה שהם כשני אנשים חלוקי המשפחות כלומר שהם קרובים ודומים בענינים ואין ביניהם חלוף רק אשר הוא מצד ההתחלה כמו שהיה איפשר לישראל שישוה בשלמותו לכהן אם ישאר הבדל יחס המשפחות *תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנמצאים השונים מתחלפים בבחינת מדרגת מעלתם לא לבד לפי התחלפות והשתנות מדרגת התחלתם ר"ל סבתם אשר על ידן נתהוו כי מדבר יקר ונכבד יתהוה ויצא גם דבר יקר הערך: כמו שבהפך מדבר נבזה ופחות יתהוה רק דבר פחות וקל הערך, [כעין מאה"כ (איוב י״ד:ד׳) "מי יתן טהור מטמא" וכמאחז"ל לענין איסור והיתר בבכורות ה' ע"ב "שהיוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור"] כי אם גם לפי רבוי או מיעוט מספר ההתחלות המצטרכות להויתו, כן תקטן או תגדל מדרגת מעלתו, והנה החוקר אמר כי לכל דבר נמצא בעולם התחתון שהוא עולם היסודות והמורכבים ההם, יש ג' התחלות, החומר, הצורה, וההעדר, (עיין מזה בביאורי לשער ס"ד) אך יש הבדל בין ג' התחלות אלה, כי ההעדר הוא רק שלילה, ר"ל שצריך החומר לחדול תחילה מהיות מה שהיה בטרם יוכל להיות מה שהוא עתה כי כן יסד ה' בטבע שישתדל תמיד להסיר מהדברים הנמצאים בעולם הצורה ההוה עתה, להחליפה ולהמיר' באחרת, ואחרת באחרת עד סוף כל הדורות, ד"מ מבשר האדם אשר ימות יסיר צורת המדבר, ויהי' לרמה ותולעה שהן בע"ח, והם ייבשו ויסירו צורת החי, ויהיו לאבק ועפר שהם דוממים, אשר מהם יצאו אח"כ, כאשר ימירו צורתם הראשונה, פרחים וצמחים שהם מגדר הצומח, ורק שאר ב' התחלות הן אמיתיות ומחוייבות, והן החומר, והצורה, והחומר הראשון הנקרא הילי אשר ממנו נתהוו כל הדברים המורכבים, הוא משותף לכולם, [אף שלפי חילוף והשתנות אופן הרכבת חלקיהם יחד הם מתחלפים ומשתנים בבחינת חמרם הפרטי והקרוב להם,] אבל בבחינת הצורה המיוחדת אשר קבל כל אחד מהנמצאים [לפי מתכונת חמרו הפרטי והקרוב הזה] הם נבדלים ושונים זה מזה, ועולם האמצעי ר"ל עולם הגלגלים והכוכבים יש לו רק ב' התחלות החומר שהוא עצם השמים, אשר בזכותו וטהרתו נבדל ונעלה מאוד מחומר ברואי העולם השפל, והצורה השכלית, אשר יש להם לפי דעת הקדמונים, אבל ההתחל' הג' שהיא ההעדר הקודם להוית כל נמצא אשר ע"כ אחוז בעקבו גם ההעדר המגיע לו באחריתו, אינה נמצאת אצלם, כי בדבר ה' שמים נעשו, ולא מחומר קדום אשר הוצרך להפשיט תחיל' צורתו הקדומ', ללבוש אח"כ צורת השמים (ומה שאחז"ל "שמים מאש ומים" אין הכונה שיהיו אלה השנים החומר אשר מהם נתהוו, כי זה הי' קרוב לאמונת הקדמות אשר ירחיקה כל מאמין אמיתי, כי אם בעבור שאש ר"ל הברק, והמים יורדים לפעמים מן השמים ע"כ נראה כאלו היו שני אלה מתולדת השמים ועצם מעצמיהם) גם אין העדר אחוז בהם כי קיימים הם באישיהם (ומאה"כ "המה יאבדו ואתה תעמוד" הכונה רק שאם גם יצויר שתהי' אפשרות שיאבדו, אתה בכל זאת תעמוד לנצח, וכן "כי השמים כעשן נמלחו" ר"ל אם גם יהי' זאת באפשרות בכל זאת "וישועתי לעולם תהיה" כי יכולת ה' להושיע אין שום אפשרות להעלות על לב שתוכל להבטל לעולם) ועולם השכלים הנעל' והנכבד גם משני עולמות אלה, יש לו רק התחלה אחת והיא הצורה השכלית זיינע גייסטיגע וועזענהייט שיש לכל אחד ואחד הנכנעת לסבת' הראשונה שהוא הי"ת אשר ע"כ הם יראים וחרדים מפניו הנה לפנינו כי כל עוד יתמעטו התחלות הנמצא כן תגדל מעלתו ומדרגתו אשר ע"כ נכבד העולם האמצעי מהעולם התחתון, ועולם השכלים נכבד ונעלה משניהם ונמשך מזה כי הי"ת אשר אין לו התחלה כלל, היא לבדו סיבת כל הסבות ועלת כל העלות, הוא נשגב ונעלה על כל כמאה"כ "לך ה' הגדולה והגבורה" וכו' ומאה"כ "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא" כי מהשמים שהם כסאו הוא עוד נעלה ונשגב שתי מדרגות כי "רם" היא לא לבד מעולם הגלגלים בעבור שאין לו חומר כמוהם, כי אם גם "נשא" מעולם השכלים, בעבור שאין לו התחלה כלל, וע"כ יאמרו ג"כ המלאכים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" להורות כי נעלה הוא מעולם התחתון שיש לו ג' התחלות, בשלש מדרגות קדושה ומעלה.
והנה אנחנו בני ישראל ברואי העולם השפל יש לנו ג"כ ג' הנ"ל החומר, ההעדר, והצור', ובסבת השנים הראשונים היינו פתותי המעל' וקלי הערך כי מצד החומר אנו עלולים להשחית דרכינו המוסרי ולהיות כבהמות שדה וחייתו יער הנוטים רק אל הנאות גופניות וחמריות ומצד ההעדר הקודם להויתנו היינו נכונים ומועדים להיות כלים ג"כ ואובדים באחריתנו בבוא עתנו למות, אבל מחסד הי"ת נתן לנו את תורתו להיישירנו בדרך נכוחה, ולהרחיקנו מפתויי יצרנו לבלתי הלכד ברשת תשוקת החומר, ועי"ז תשאר ג"כ נפשנו בחיים הנצחיים ונמלט מפח ההעדר הטמון לרגלנו, ובאופן זה תוסר ממנו בבחינת מה פחיתות החומר וחסרון ההעדר האחוז בטבענו, ועל יקרת הרעיון הזה רומזים דחז"ל שאמרו "בכל יום מכתירין העליונים לפני הקב"ה שלשה קדושות" וכו' (המורה על היותו נעלה ונשגב ג' מדרגות, ר"ל מחסרון החומר, "ההעדר" וההצטרכות לשום התחלה.) "מה הקב"ה עושה נוטל אחת לעצמו" (ר"ל מעלת מניעת ההצטרכות אל התחלה נשארת לו לבד) "ונותן השתים לישראל הדא הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים" כי ע"י שמירתם חוקי התירה, והתקדשם ע"י מידות ופעולות טובות, ישיגו גם הם שני כתרים הא' הכשרון לזכך ולטהר חמרם, והב' להשאיר נפשם בחיים הנצחיים, ונמשך מזה כי אומתנו הישראלית אשר כל זאת היתה לה למנה היא סגולה מכל העמים, וכן אה"כ "כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" ואמר "ואתם כהני ה' תקראו" הורה בזה כי יחס ישראל אל שאר העמים ויתרון מעלתו עליהם, כיחס הכהן אל שאר העם ומעלתו עליהם, אך עתה יתעורר לנו הספק אחרי שכלל האומה הישראלית נשאת למעלה להיות מוכתרת בשני כתרי הקדושה שזכרנו, במה דגולה ונכבדה עוד יותר משפחת הכהנים? ואיזה יקר וגדולה נעשה לה עוד להדמות לעליון יותר מכל שאר משפחות ישראל? ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי אחרי שכבר כ' המורה פ' ע"ב מח"א כי ע"כ נקרא האדם לבדו בשם עולם קטן (ולא גם החמור והסוס אשר יש לו ג"כ הרבה איברים) יען כי כמו שהעולם מחובר מחלקים רבים פרטים, וכולם ינהיג רצון הי"ת בשכלו שהוא לבלי תכלית, אשר ע"כ נקרא גם כן בלה"ק בשם חי העולם, כמו "וישבע בחי העולם" כן גם האדם מחובר מאיברים שונים וחלקים פרטיים וכולם יונהגו בשכלו ההילאני אשר היא ניצוץ משכל האלקי העליון, ולא ימצא כי אם בו ולא בשום אחד משאר בע"ח, הלוא נוכל להרחיב המשל והדמיון הזה עוד יותר ולאמר, כי יחס ישראל אל שאר העמים ומעלתם עליהם, דומה ליחס עולם הגלגלים לעולם התחתון ומעלתו עליו, ויחס הכהנים אל העם ומעלתם עליהם, כיחס עולם השכלים אל עולם הגלגלים ומעלתו עליו ויחס הכהן הגדול מאחיו שהוא בעל בעמיו, דומה ורומז בבחינה מה אל יחס הי"ת לעולם השכלים כי הוא נעלה ונשגב עליהם ועל כל זולתו, וע"כ נצטווה הכה"ג ללבוש בגדי הקודש לכבוד ולתפארת, ובגדי בד לבן המורים על הנקיות והטהרה ביה"כ להורות לו, כי חובה עליו לא לבד לטהר תמיד ואף כי ביה"כ מידותיו ותכונות נפשו מכל סיג וחלאה מוסרית כי אם גם להתקדש תמיד בקדושה אלקית יותר מכל זולתו עד היותו כמעט דומה רק לעצם רוחני הנפרד מהגוף וכל משיגיו וחסרוניו, וע"כ הוזהר ג"כ לבלתי הטמא לאחד מקרוביו או להתאבל ולהתחונן עליהם, כי האדם האמיתי הוא רק השכל הנקנה לו אחרי צאתו מרחם ע"י העיון וההשכלה, המתאחד והמתעצם עם נפשו הנתונה לו מלידה ומבטן, (עיין ביאורי לשער ו' ול"ב), ולו אין שאר וקרבת בשר עם זולתו, וממנו אה"כ "יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו" ולמה זה יבכה ויתאונן על זולתו? ובזה הוא רומז ג"כ על הי"ת אשר לפניו אין בכיה ועצבון, כי נעלה ונשגב היא על כל אלה התפעליות האדם, כ"א עוז וחדוה במקומו תמיד, וע"כ נאמר בהזהרת הכה"ג לבלתי עשות אחת מפעולות העצבון הנהוגות על מת "את ראשו לא יפרע וכו, "כי נזר משחת אלקיו על ראשו אני ה'" ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומבאר גם שאר המצות המיוחדות לכה"ג (עיין בפנים הספר) והכהנים אשר היתרה להם להטמא לקצת הקרובים ולהתאבל עליהם, והוזהרו על טומאת זולתם דומים בבחינה מה אל המלאכים, אשר בעבור היותם עלולים מהסיבה הראשונ' שהיא הי"ת ותלוים ברצונו, הם יראים וחרדים מפניו כעבד מפני אדוניו, והיראה והחרדה הזאת המסובבת מידיעתם חסרון שלימותם ופחיתות ערכם לעמת הי"ת שהוא יוצרם תסבב להם כעין עצבון רוחני (כי ידיעת חסרון השלימות תסבב תמיד לבעליה עצבון נפש,) ובהפך בבחינת היותם סבה ועלה למה שתחתיהם במדרגה, הם ששים ושמחים, כי ידיעת יקרת מעלת עצמותו והטבתו לזולת ותשמח נפש בעליה, ובעבור קדושתם זאת הוזהרו הכהנים ג"כ לבל יפרעו ראשם ובגדיהם לא יפרומו, כי אם להיות תמיד מסולסלים בגופם ובבגדיהם. וסילסולם זה מורה לכל, כי הם לא לבד בעצמם אנשים יקרים ונכבדים, כי אם גם משרתי אדון יקר ונכבד מאוד שהוא הכה"ג, (כי כן דרך ומשפט כל שר ונגיד שיהיו גם משרתיו ועבדיו מלובשים בבגדי כבוד ויקר) כמו שיורה תיקון מציאות המלאכים לא לבד על שלימות עצמותם כי אם גם על שלימות סבתם שהוא הי"ת אדון כל, וע"כ נאמר גם בהזהרת הכהנים לבלתי חלל קדושתם בלקיחת נשים שאינן הגונות, או ע"י שאר פעולות אשר לא תאותנה להם, הטעם "כי קדוש הוא לאלקיו" ועל דמיון זה של כל כהן בבחינה מה למלאך ה', יורם גם מאה"כ "כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא" וע"ז מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל "משל לכהן" וכו' אשר מדבריו נראה שהכהנים דומים בבחינה מה אל המלאכים, הנבדלים מהם רק בבחינת מדרגת מעלתם עליהם, כהבדל הכהן וישראל אשר שניהם מגזע קודש אחד יצאו רק ממשפחות שונות, וע"כ אמר דרך משל שכמו שאם נחלו שני אלה בחולי הכפיה ( אשר כפי הנודע יבוטל על ידו כח הרגש החולה וידיעתו רק זמן מה ולפי שעה ואח"כ תשוב נפש החולה מהר ורפא לו) ויבואו שניהם אל הרופא ויתן להם קמיע כתוב בשמות קדושים ע"פי חכמת הקבלה לרפאותם על ידו, יען כי לא יוכל חולי זה להרפא כשאר חליים ע"י רפואה טבעית, כלקיחת סמים ועלים לתרופה או שתית מרקחת, כי אם ע"י סגולות מיוחדות, הלוא רק את הישראל יצטרך אז להזהיר מאוד שישמרהו בקדושה ובטהרה, ולא ילך עם הקמיע ההוא לבית הקברות לבלתי חלל קדושתו אפס את הכהן אשר מלבד זה ישמר מבוא שמה. ואף כי מנגוע במת או בקבר, לא יצטרך להזהיר הרבה, כן גם אם תקצר לפעמים השגת המלאך או השכל הנבדל, על נקלה יסיר הי"ת מסוה הסכלות הזאת מעליו לגלות לו את סודו וזש"א "מתוך שאין יצר רע ביניהם די להם באמירה אחת" אפס בני אדם אף שהם כהנים הנגשים אל ה', בכל זאת הלוא נקלה יוכלו להתפתות מנטית יצרם הרע לחלל קדושתם, ע"כ צריך להזהירם על זה בהזהרה גדולה ויתירה, וע"כ בא פה הציווי על שמירת קדושתם וטהרתם, והזהרתם מהטמאות למת באמירה כפולה "אמר ואמרת" וזש"א "אבל התחתונים מתוך שיצר הרע מצוי ביניהם הלואי בשתי אמירות וכו' ורומז בזה גם על ענין אחר יקר מאוד והוא שהמלאכים קנו שלימותם באמירה אחת ר"ל ע"י עצמותם הרוחנית המיוחדת להם כבר מעת בריאתם ויציאת מציאותם אל הפועל בדבר ה' ובמאמרו (כי "בראשית ברא אלקים את השמים וכו' אשר בו נכלל גם בריאת המלאכים נמי מאמר הוא" לדחז"ל, (בר"ה ל"ב ע"א) אפס הסכלים וכו' הלואי בשתי אמירות ויעמודו, ר"ל בני אדם בעלי חומר אשריהם אם יקנו שלימותם הנפשית והמוסרית בשתי אמירות. הא' בעבור היותם בעלי נפש משכלת אשר נבראו בצלם אלקים במאמר "נעשה אדם בצלמינו" וכו'. והב' ע"י אמירת התורה, שנתן הי"ת לישראל להאיר מיני שכלם להיישירם ולהדריכם בדרך הישרה והנכוחה, המתחדשת בכל הדורות לכל איש ואיש מישראל אשר ילמד אותה (ע"ד מחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (עיין ספרי פ' ואתחנן וברכות דף ס"ג, מ"ב) ואשריהם אם לאור שני נרות אלה, נר שכלם הטבעי ונר התורה האלקים ילכו בטח כל הימים, מבלי נטות ימין ושמאל ממעגלי הצדק והמישרים, כי אם יעמדו תמיד על משמרת פקודתם ותעודתם אשר נתן להם ה' עלי תבל ארצה. ומזה הטעם אמרו שהחולי הוא כפיה לומר שמדרך השלמים במושכליהם להיות עליהם אור השכל זורח תמיד ולא יוסר כי אם לעתים רחוקים וקצרים כמו שיקרה לנכפים שאינם בשבושי הכחות והפעולות זמן ארוך כשאר החולים מחלאים אחרים. וזהו לשון החוקר בפ"י מהז' מספר מדות. הרשע דומה לחולי קשה אידרופ"ישיאה או טיס"יקו אמנם החטא לחולי הנופל זהו תמידי וזה אמנם אינו תמידי ע"כ וכמו ששם המשל בענין הרשע והחטא כן הוא ביתר החסרונות בלי ספק ושתפו למלאכים בכפייה הזאת לא למה שיקרה למלאך קיצור מה כמו שבטבעו להשיג אלא על הביטול שהיה להם קודם שימצאו כי שותפים היו כלם בזה והנה על עלוי מדרגתם זאת אמרו שהיה הרפואה של קמיע לא של סמים ועשבים כי הקמיע תחשב רפואה אלהית רוחנית לקוחה מאמרות טהורות ומשמות הקדושים כמו שאמרו (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי. בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגומר (שמות כ׳:כ״א). ושמו את שמי על בני ישראל וגומר (במדבר ו׳:כ״ז). אמנם הוצרך השיווי על הנמשל בישראל שישמר ויזהר בטהרת הקמיע כי אפילו השלם שבמין האנושי צריך זריזות וזהירות גדולה להגיע להשואה הזאת המלאכיית כי למלאך די באמירה אחת כי משעה שנבראו בדבר ה' ועל פי מאמרו מיד נמצאו על שלמותם ולא היה להם עוד צורך אזהרה. ולא שמו מאמר המלאך למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי כי אם לשלמות המשל. אמנם השפלים מצד שהם נמצאים בחומר אשר מחמתו היצר הרע מצוי בהם הלואי בשתי אמירות ויעמודו. הא' היא האמירה הראשונ' כי הוא אמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו וגומר. ושם תקן ענייני בריאתו כמו שהיה נאות אליו כמוזכר שם. והב' אמירת התור' המזהרת לכל איש ואיש המתחדש בכל הדורות ולואי שיוכלו עמוד. ועוד שם במדרש (תנחומא פ' אמור) אמור ואמרת כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר אינו אלא לדרוש, באמירה ראשונ' אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו באמירה שניה וכו'. ואם יבא מת מצוה לידך הטמא לו שבעולם הזה אתם מטמאים במת מצוה אבל לעולם הבא אין אתם מטמאים שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח ונומר. והנה פשט המאמר הוא מבואר שהיו שתי אמירות לשני עניינים הפכיים שיכלכל במאמר ההוא הראשון על איסור הטומאה והשני על התנאי שהטיל על האיסור והוא בהיות המת בעמיו הא אם אינו בעמיו מצוה להטפל בו וזה עקר לענין הדין. אמנם יש בכלל דבריהם כי באמירה ראשונה שהית' במחשבת בריאתו כמו שאמרנו היתה לנפש לא יטמא בעמיו כי לא היתה הכונה רק אל היותו נקי ופרוש מכל טומאות העולם ודבק בשלמותן. אמנם באמירה שנייה נאמר לו כי על עסקי מת מצוה והיא יצר הרע שמצוה להמיתו כמו שאמרו (גיטיו נ"ז:) וזאת התורה אדם כי ימות באהל ודוד אמר (תלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי וחז"ל אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם ימות יחיה שודאי כבר יצטרך להטמא בשבילו שא"א ליותר שלם שבמין האנושי שלא לחטא בעון אחר אמנם שזה יהי' בעה"ז אבל בימות המשיח שלא ימצא יצר הרע כמ"ש (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וגומר ואמרו (שבת קנ"א:) ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח כלומר שלא יהי' בהם חפץ אל החטא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (דברים שם) כי אז תבטל הטומאה לגמרי ולא יהי' עוד לנפשם מות ומשכלת: הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ואולם להשלים קדושתם המחוייבת לפי עבודתם ומעלת מערכתם סמך לזה הרחקת הבעלי מומין והטמאים כי אין ראוי להיות ביושבים ראשונ' לפניו יתע' לא עיף ולא כושל ולא בלתי טהור. ואמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ונתן הטעם ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגומר. כלומר הטעם הוא נרא' ומפורסם מעצמו שלא יתכן שבעלי מומין כאלו יראו לפניו בעבודתו וכמוהו רבים בפרשה שקדמה אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳) ערות אביו גלה (שם) וחבריהם כמו שבארנו שם. ואחר שזכר כל המומים הראשיים עור או פסח או חרום או שרוע ואשר יהי' בו שבר רגל וגו' או גבן או דק וגו'. זכר שאר המומין מהטעם עצמו ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. והנה היה סוג הכיעור מבואר אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתיצב במקום גדולים כל שכן לפני אדון האדונים ואלהי האלהים. אם למה שחוייב מצורך שלמות הגוף ותוכן בנינו וגמר איבריו וחושיו וכחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה כי זהו התועלת הראשון אשר כתבנו בפרשת מילה מהסרת הערלה לפי שהוא כעין מום מותרי באדם וכל שכן שצריך להשמר זה הענין באנשי קדש העומדים בין ה' ובין העם להשפיע על ידם הטוב העליון. *כונתו, כי כמו שאמר החוקר כי הרשע דומה לחולי קשה ותמידי, יען כי האיש אשר בו יקונן הרשע והוא הנטיה למעול מעל בה' ולהרשיע בזדון לב, לא במהרה ועל נקלה יעזוב דרכו הרעה וייטיב מעלליו, אפס החטא שהוא רק בשגגה ובלי דעת, אשר ברשתו יפול האדם רק לפעמים כאשר יחדל להתבונן כראוי על כל מפעליו אינו תמידי, ודומה לחולי נופל אשר רק לעתים ידועים יחלה בו האדם, כן זכר המדרש גם פה במשלו רק חולי הכפיה, להורות כי כמו שהחולי הזה יאריך רק זמן מעט, כן יושר אור השכל וההשגה הברור' מהשלימים האמיתים ככהני ה', ואף כי מלאכיו העומדים לפניו רק לפי שעה כאור שמש זורח אשר לפתע פתאום יחשיכנו לפעמים הענן זמן מה, ואח"כ תעבור הרוח ותטהר הרקיע וישוב אורו להיות בהיר בשחקים כבראשונה.
אמנם וכו' דעת החוקר הוא כי כמו שלא יגונה האדם בעבור כעור גופו, אם היא לו מלידה ומבטן, כי אם בהיותו הוא בעצמו הסיבה לכעורו זה, ד"מ אם יתן לנשים חילו ועי"ז משמן בשרו ירזה ולא תואר לו ולא הדר, או אם יהי' איש ריב ומדון לכל רעיו, עד כי ינצו תמיד עמו ויכוהו הכה ופצוע, עד כי יהי' מאיש משחת מראהו: כן לא יגונה האדם בעבור מדותיו המכוערות כ"א בהיותו הוא בעצמו המסבב אותן או בעבור שהיה בידו להסיר המדות האלה מעליו ולא הסירן אבל לא אם הן דבוקות ואחוזות בו בטבעו ד"מ בעבור רפיון וחולשות גופו, כמו שלא יגנה איש יראת החלש מיד חזק ממנ', או מורך לב הנשים ושאר רפי ידים בטבעם, ועפ"י דברי החוקר האלה יאמר הרב ז"ל, כי אף שהכהנים בעלי מום הורחקו מעבודת הקדש יען כי גם לאיש שחסר' לו רק שלימות גופנית, לא נאוה להיות מליץ בין ה' ובין העם, בכל זאת אחרי שרוב מומי האדם הם בו מלידה ומבטן, או באים לו אח"כ רק שלא ברצונו ולאונסו ע"י מקרה ואסון, הותר להם לאכול בקדשים וזה שאה"כ תחילה דרך חמלה וחנינה "לחם אלקיו וכו' יאכל ואח"כ "אך אל הפרוכת לא יבוא וכו' ולא יחלל וכו'". אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין האלו באנשים לאונסם או כי יולדו עמהם מהתחלתם וכבר כתב החכם בפרק י' מהג' מהמדות זה לשונו. כאשר הם מכוערים לא יגער בהם א' כי אשר הם להתרשלות ורפיון וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידינו הם נמאסים ואשר אינם לא ע"כ. לזה פנה אליהם בעין החמלה ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגומר. ואחר שהבדיל והרחיק הראויים להרחיק מצד מומם הבדיל עוד והרחיק הראויים מצד טומאה הן שתהי' מצד עצמן או מדבר מחוץ ואמר דבר אל אהדן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגומר. אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדשו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה וגומר. ותן לבך איך סדר הטומאות הראויות להמצא בהם לפי מה שהונח מקדושתם הנזכר להוציאם ממה שכתב החכם שהדברים שהם במענה הגוף והם בידינו וכו' שהם נמאסים. והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה כבר ראוי לגעור בהם על כך כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני. ואמר החכם בתחלת הפרק ההוא לא יהיו רעות הנפש לבד רצוניות אבל גם כן קצת מהגשמיות והם אשר נגער בהם אשר הם מכוערים וכו' כדלעיל. והנה לזה זכר באנשים הקדושים האלה טומאות שלא תשלוט עליהם גערה אמר איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והרי הם טומאות הכרחיות מצד טבע או חולי ואף ע"פ שבזיבה אמרו (יומא י"ח.) ארחיה דמיכלא יתיר' לאיתויי לידי זיבה לא בכל שעתא מתרחיש הכי ועל כל פנים לא תהי' הגערה חזקה כמו שלא נגער בסובלי הקדחת למה שיצאו משיטתן בהנהגת הבריאות, גם הנוגע בכל טמא נפש כי אין אדם ניצול מליגע ברוב האנשים הטמאים בנפש אדם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע לאונסו שלא כיון לכך או שהיה בשעת תשמיש הכרחי וכן אמר או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו כי לא באנשים הפחותי' המתעסקי' בטומאות השרצים דבר הכתוב רק במי שיטמא במה שהותר או חוייב אליו להטמא בו כגון שהוכרח להמית את השרץ וליגע בנבלתו להציל עצמו או זולתו או אם יגע באדם שיטמא בשרץ עצמו או בשאר הטומאות ההכרחיות או הבאות באונס כי מעתה אין עליהם אשם על טומאותם ואינן צריכין להביא עליה כפרה רק שיטמאו עד העביר טומאתן מהם כל אחד לפי טומאתו ואחר יוכשרו. והזהירם עוד מהנבלה והטרפ' מהעוף לפי שהותרה מכללה במליקה. והזכיר' הכא מפני שהיא מטמא בגדים בבית הבליעה הצריכים גם כן שמור בטומאתה. והנה זכר בשני העניינים האלה זירוז הדורות הבאים במומין איש מזרעך לדורותם ובטומאה אמור אליהם לדורותם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגומר לפי שהכהנים שהיו באותו הדור היו מועטים וממה שיאמן בבני אהרן ובניהם ובני בניהם הנמצאי' בימים ההם לא היה בהם בעל מום ולא זב ומצורע שכלם היו תמימים וטהורים. וכדי שתזכר מעלת הכהונ' אצל שאר העם צוה בעונש מיתה שלא יאכל מלחם הקדשים כי לחמם הוא ואפי' יהי' הישראל תושב כהן ושכיר. אבל העבד או יליד בית הם יאכלו בלחמו כי כספו הוא. ולא עוד אלא שאפי' בתו של כהן כי תהי' לאיש זר לא תאכל אמנם בשובה אל בית אביה כנעוריה רצוני בלי זרע מהישראל כלל תשוב ללחום מלחם אביה ואם יחטא איש מישראל בזה חייב לשלם אל הקדש ולהוסיף חמישיתו עליו. ואמר והשיאו אותם עון אשמה וגומר. לומר שאם הישראלים יאכלו מקדשי הכהנים כבר ישיאו הכהנים עליהם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ה' מקדשם לכהנים ואשר נא הזהרו בשמירת קדושתם זאת כבר ינרמו להם הכהנים עון אשמה תחת הביא עליהם סליחה וכפרה כמו שישיא האב עון אשר חטא על הבן אשר לא נזהר בכבודו ובמוראו והנה עם זה הפירוש יהי' אותם כפשוטו. ואחר שגמר קדושת הכהנים הקרבים להקריב את אשי ה' סמך מעלת הקרבנות וכשרותם וצוה שכל מה שיקרבו לפניו יתברך אפילו שלא יבואו בתורת חובה רק בתורת נדר או נדבה הן שיקדם הנדר או הנדבה אל המעש' עד שכבר יהי' בזה צד חובה או שהנדבה והקרבן יבאו כא' בכלם צריך שיהי' הקרבן זכר תמים לרצון ולא יהי' בו שום אחד מהמומין אשר זכר עורת או שבור או חרוץ וגו'. אמנם שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעש' אותו להיות דמיו לבדק הבית ולנדר כלומר למזבח לא ירצה. ומעוך וכתות וגו'. אצ"ל שהוא פסול לקרבן אלא שאסור לעשות בארצכם. ונתן הטעם בסוף כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם כמו שאמר הנביא (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך וגו'. ואחרי כן דבר בהכשר הקרבן מצד הזמן ואמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו' ובמדרש (תנחומא שם) משל למלך שנכנס במדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא הבא לכאן לא יראו לפני אלא א"כ יראו פני המטרונא תחלה וכו'. והוא ופירושו נכתבו בפ' שמיני שער נ"ט. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו כי אע"פ שהוטל איסורו על הכל מ"מ רוב המצויין אצל שחיטת הפרים האלים והכבשים והטלאים כהנים הם לצורך הקרבנות ולזה זרזם כי ביום שנשחטה האם לא יוכלו לשחוט הבן או איפכא והרב המורה (ח"ג פ' מ"ח) כתב הטעם כדי שלא ישחטו זה בפני זה משום צער ב"ח כי הם מרגישים בזה כמין האדם ואחר שהזהיר על הכשר הקרבנות והכשר זמן שחיטתן והקרבתן. הזהיר על הכשר זמן אכילתם ואמר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום זבחכם וגו'. ואולי כי להשלים הענין נזכר דין זבח התודה בזה במקום אשר נזכרו כל דיני שאר הקרבנות כמו שכתב דין זבח השלמים בתחלת פ' קדושים לסבה שנזכר' שם. ועל הכל אמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם וגו'. והכונה כי בהיות זאת הקדוש' הנזכרת מתחל' ועד עתה בכהנים בכלל ובכהן גדול בפרט ובזרעם אחריהם מאזהרת המומים והטומאות גם בהכשר הנקרבים מכל הצדדים הנזכרים יהיה שם שמים מתקדש בתוכם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום רצוני שמלאכי השרת מקלסין אותו וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) כמו שזכרנו ראשונ' והכהנים לעומתם משבחים ומקלסין בקדוש' ובטהר' במדרגת הממשל' המלאכיית למעלה. אמנם כללות האומ' הנבחרת אשר זכרנו ראשונ' שנטלו שתי עטרות כמו שנתבאר כבר יהיו דוגמת עולם הגלגלים הקרוב אל עולם המלאכים והרצוף אליו אשר חומרו הזך לא יסבול פחיתות החומר ולא העדרו כמו שהם לא יסבלו' בהישרות האלהיות כאשר זכרנו. והנה כמו שתנועות הגלגלים יהיו על פי מניעיהם כי רוח החיה באופנים ולא יסבו בלכתם (יחזקאל א׳:כ׳) כן הוקבעו הכהנים הלויים אשר הם במדרגת המלאכים ללמד לישראל תורה ומצות שנאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב. ואמר (שם כ"א) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וגו'. וכבר נצטוו שלא לסור מדבריהם כלל כנאמר (שם י"ז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי ה' התורה אשר יירוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והנה עם זה כבר היו ישראל בכלל מי שנאמר עליהם (תלים ק"ג) ברכו יי' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו והם במדרגתם ממש בענין הקיום והנצחיות כמי שאמרנו. ואל זה אמר הכתוב אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג׳:ו׳) ועוד אמר כי אעשה כלה ונו' (ירמיהו ל׳:י״א). לומר כל העכו"ם הם בכלל המדרג' התחתונ' השקוע' בהפסד החומר והפסדו לעד ככל שאר הנמצאות החומריות אמנם בני ישראל לא כאלה חלקם רק כנמצאים העליונים שאינם מקבלים אפיסה והעדר וזה עצמו העיד עליו בלעם הרשע באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כתרגומו של אנקלוס ובעממיא לא יתדנון גמיר'. וכבר ביאר הנביא הדמיון הזה בעינו באומרו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדש' אשר אני עושה עומדים לפני וגו' (ישעיהו ס״ו:כ״ב) אלא שהפליא עוד הפלא ופלא לומר שלא על השמים והארץ הראשונים הוא אומר רק על אותה שזכר תחלה באותה פרשה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנ' הראשונות וגו' ולזה אמר דרך מליצת ההפלג' שאם ישוער שאותם החדשים יהיו יותר קיימים וחזקים מהישנים שנבראו זה כמה אלפי שנים כן גם הם עתידין להתתדש ולהתקיים לפניו שמם וזרעם כמותם, והנכון שיאמר שאם נמשלו לשמים ולארץ יהיה מצד הוייתם וחדושן תמיד לפני לא מצד מה שישוער בהם שום הפסד וכליון כמו שיחוייב מהגזר' האומרת כל הווה נפסד ועל זה הדמיון עצמו אמר ירמיהו כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וככבים לאור לילה וגו'. אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים (ירמיהו ל״א:ל״ו) וכבר נתבאר על פי התורה האלהית שהעולם כלו יתנהג ע"פ מעשה האומה הזאת הנבחרת אם לטוב אם למוטב כמו שיתנהג על פי תנועות השמים כמו שנתרעמו האפיקורסים על זה נאמר (דברים י״א:ט״ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. מה כתיב אחריו וחרה אף ה' וגו'. ואלו ארצכם ואדמתכם לא נאמר. ואין ספק שהדבר כן. ועל זה נאמר בסוף הפרשה ההיא למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. ירצה שמדרגת ישראל על האדמה אשר יהיו עליה תהיה כמדרגת השמים על הארץ כי כמו שהשמים בתנועותיהם הם המחדשים כל הימים והזמנים וכל העניינים הילודים בהם על הארץ כן ישראל בפעולותיהן הן המחדשים כל אשר סודר מהטוב והרע על כל העולם בכללו. וזה נתבאר אמתתו מכל מה שעבר עד הנה מהמלכיות ומהנבואות המיעדות העתידות. והנה על היות זאת האומה הנבחרת התחל' וסבה לכל טוב העולם בכלל אמר המשורר (תלים קי"ז) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים וגו'. ירצה כי להיות חסדו גובר עלינו נמשך לכם מה שנמשך ממנו ואין עול ומשוא פנים במה שיהיה הדבר כן כי אמת ה' לעולם ומעשהו אמת ודינו אמת. כי כן יחיייב מטבע ההשגח' האלהית להיות השפע המושפע אל התחתונים באמצעות העליונים מהם מעלה רוחנית וכן כל מה שיגיע מהטוב והרע אל העכו"ם הוא בהשקפ' שיאות להם לפי מעשיהם של ישראל פעם להכניעם תחתם ופעם להגביהם עליהם עד שיתקיים סוף הנבואות שזכרנו כי אעשה כלה וגו'. הנה מכל זה נתבאר היות באומה עצמה דוגמת הג' ממשלות העליונות והקדושות בהסכמת אלו השתי פרשיות הראשונ' במעלת האומה בכלל' ומדרגתם על האומות עכו"ם כי עליה נטלו השתי עטרות כמ"ש. וזאת שנית בב' מעלות הכהנים אשר בהם היו גבוה מעל גבוה ממלכת מלכים וה' בראשם ומפני שהאיש האלהי הקדוש אב הכהונ' לבוש הבדים ידמה לעליון ונורא קדוש הוא דלבושי' כתלג חיור השוכן בשמי קדשו ומשם ישקיף ברצון טוב לכפר על קדושיו לזה אמר בפ' ואתה תצוה (ש"ר פ' ל"ח) אמר חנינא יבא קדוש ויכנס לקדוש ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים. יבוא קדוש זה אהרן שנאמר (תלים ק"ו) לאהרן קדוש ה'. ויכנס לקדוש זה ב"ה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך, ויקריב לפני קדוש זה הקב"ה שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) כי קדוש אני ה'. ויכפר על קדושים זה ישראל שנאמר (שם) קדושים תהיו כי קדוש אני ה': כי כמו שהקדוש העליון נכנס לבית המקדש של מעלה להתמלא רחמים לכפר על קדושיו כן הקדוש אשר בארץ נכנס לבית המקדש של מטה המכוון כננדו להזדווג בקדושתו ע"י קרבנותיו וסדר עבודתו ויכפר על שתי כתות של קדושים זו למעלה מזו אשר כללם באומרו קדושים תהיו כי הכל בכלל ישראל עם שעל הכהנים נאמר קדושים יהיו לאלהיהם. והנה הוא מכפר על כלם ביום ההוא המיוחד דכתיב (שם ט"ז) וכפר הכהן אשר משח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אתת בשנה וגו'. כמה נפלאים מאמרים אלו שמיחסין אל הכהן הגדול אשר יהיה בכל זמן הכפר' מהמקדש והאהל והמזבח והכהנים והעם כאלו הוא ממש אדון הסליחות ובעל הכפרות העליון ית' שמו וכמו שנאמר פעמים הרבה (שם) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ואם שאלה נדרשים (יומא ל"ו.) לענין הוידויים הרי נאמר (ויקרא שם) וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה וגו'. וזולת זה יש ממה שנתבאר כוונתו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק:
והנה אנחנו בני ישראל ברואי העולם השפל יש לנו ג"כ ג' הנ"ל החומר, ההעדר, והצור', ובסבת השנים הראשונים היינו פתותי המעל' וקלי הערך כי מצד החומר אנו עלולים להשחית דרכינו המוסרי ולהיות כבהמות שדה וחייתו יער הנוטים רק אל הנאות גופניות וחמריות ומצד ההעדר הקודם להויתנו היינו נכונים ומועדים להיות כלים ג"כ ואובדים באחריתנו בבוא עתנו למות, אבל מחסד הי"ת נתן לנו את תורתו להיישירנו בדרך נכוחה, ולהרחיקנו מפתויי יצרנו לבלתי הלכד ברשת תשוקת החומר, ועי"ז תשאר ג"כ נפשנו בחיים הנצחיים ונמלט מפח ההעדר הטמון לרגלנו, ובאופן זה תוסר ממנו בבחינת מה פחיתות החומר וחסרון ההעדר האחוז בטבענו, ועל יקרת הרעיון הזה רומזים דחז"ל שאמרו "בכל יום מכתירין העליונים לפני הקב"ה שלשה קדושות" וכו' (המורה על היותו נעלה ונשגב ג' מדרגות, ר"ל מחסרון החומר, "ההעדר" וההצטרכות לשום התחלה.) "מה הקב"ה עושה נוטל אחת לעצמו" (ר"ל מעלת מניעת ההצטרכות אל התחלה נשארת לו לבד) "ונותן השתים לישראל הדא הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים" כי ע"י שמירתם חוקי התירה, והתקדשם ע"י מידות ופעולות טובות, ישיגו גם הם שני כתרים הא' הכשרון לזכך ולטהר חמרם, והב' להשאיר נפשם בחיים הנצחיים, ונמשך מזה כי אומתנו הישראלית אשר כל זאת היתה לה למנה היא סגולה מכל העמים, וכן אה"כ "כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" ואמר "ואתם כהני ה' תקראו" הורה בזה כי יחס ישראל אל שאר העמים ויתרון מעלתו עליהם, כיחס הכהן אל שאר העם ומעלתו עליהם, אך עתה יתעורר לנו הספק אחרי שכלל האומה הישראלית נשאת למעלה להיות מוכתרת בשני כתרי הקדושה שזכרנו, במה דגולה ונכבדה עוד יותר משפחת הכהנים? ואיזה יקר וגדולה נעשה לה עוד להדמות לעליון יותר מכל שאר משפחות ישראל? ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי אחרי שכבר כ' המורה פ' ע"ב מח"א כי ע"כ נקרא האדם לבדו בשם עולם קטן (ולא גם החמור והסוס אשר יש לו ג"כ הרבה איברים) יען כי כמו שהעולם מחובר מחלקים רבים פרטים, וכולם ינהיג רצון הי"ת בשכלו שהוא לבלי תכלית, אשר ע"כ נקרא גם כן בלה"ק בשם חי העולם, כמו "וישבע בחי העולם" כן גם האדם מחובר מאיברים שונים וחלקים פרטיים וכולם יונהגו בשכלו ההילאני אשר היא ניצוץ משכל האלקי העליון, ולא ימצא כי אם בו ולא בשום אחד משאר בע"ח, הלוא נוכל להרחיב המשל והדמיון הזה עוד יותר ולאמר, כי יחס ישראל אל שאר העמים ומעלתם עליהם, דומה ליחס עולם הגלגלים לעולם התחתון ומעלתו עליו, ויחס הכהנים אל העם ומעלתם עליהם, כיחס עולם השכלים אל עולם הגלגלים ומעלתו עליו ויחס הכהן הגדול מאחיו שהוא בעל בעמיו, דומה ורומז בבחינה מה אל יחס הי"ת לעולם השכלים כי הוא נעלה ונשגב עליהם ועל כל זולתו, וע"כ נצטווה הכה"ג ללבוש בגדי הקודש לכבוד ולתפארת, ובגדי בד לבן המורים על הנקיות והטהרה ביה"כ להורות לו, כי חובה עליו לא לבד לטהר תמיד ואף כי ביה"כ מידותיו ותכונות נפשו מכל סיג וחלאה מוסרית כי אם גם להתקדש תמיד בקדושה אלקית יותר מכל זולתו עד היותו כמעט דומה רק לעצם רוחני הנפרד מהגוף וכל משיגיו וחסרוניו, וע"כ הוזהר ג"כ לבלתי הטמא לאחד מקרוביו או להתאבל ולהתחונן עליהם, כי האדם האמיתי הוא רק השכל הנקנה לו אחרי צאתו מרחם ע"י העיון וההשכלה, המתאחד והמתעצם עם נפשו הנתונה לו מלידה ומבטן, (עיין ביאורי לשער ו' ול"ב), ולו אין שאר וקרבת בשר עם זולתו, וממנו אה"כ "יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו" ולמה זה יבכה ויתאונן על זולתו? ובזה הוא רומז ג"כ על הי"ת אשר לפניו אין בכיה ועצבון, כי נעלה ונשגב היא על כל אלה התפעליות האדם, כ"א עוז וחדוה במקומו תמיד, וע"כ נאמר בהזהרת הכה"ג לבלתי עשות אחת מפעולות העצבון הנהוגות על מת "את ראשו לא יפרע וכו, "כי נזר משחת אלקיו על ראשו אני ה'" ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומבאר גם שאר המצות המיוחדות לכה"ג (עיין בפנים הספר) והכהנים אשר היתרה להם להטמא לקצת הקרובים ולהתאבל עליהם, והוזהרו על טומאת זולתם דומים בבחינה מה אל המלאכים, אשר בעבור היותם עלולים מהסיבה הראשונ' שהיא הי"ת ותלוים ברצונו, הם יראים וחרדים מפניו כעבד מפני אדוניו, והיראה והחרדה הזאת המסובבת מידיעתם חסרון שלימותם ופחיתות ערכם לעמת הי"ת שהוא יוצרם תסבב להם כעין עצבון רוחני (כי ידיעת חסרון השלימות תסבב תמיד לבעליה עצבון נפש,) ובהפך בבחינת היותם סבה ועלה למה שתחתיהם במדרגה, הם ששים ושמחים, כי ידיעת יקרת מעלת עצמותו והטבתו לזולת ותשמח נפש בעליה, ובעבור קדושתם זאת הוזהרו הכהנים ג"כ לבל יפרעו ראשם ובגדיהם לא יפרומו, כי אם להיות תמיד מסולסלים בגופם ובבגדיהם. וסילסולם זה מורה לכל, כי הם לא לבד בעצמם אנשים יקרים ונכבדים, כי אם גם משרתי אדון יקר ונכבד מאוד שהוא הכה"ג, (כי כן דרך ומשפט כל שר ונגיד שיהיו גם משרתיו ועבדיו מלובשים בבגדי כבוד ויקר) כמו שיורה תיקון מציאות המלאכים לא לבד על שלימות עצמותם כי אם גם על שלימות סבתם שהוא הי"ת אדון כל, וע"כ נאמר גם בהזהרת הכהנים לבלתי חלל קדושתם בלקיחת נשים שאינן הגונות, או ע"י שאר פעולות אשר לא תאותנה להם, הטעם "כי קדוש הוא לאלקיו" ועל דמיון זה של כל כהן בבחינה מה למלאך ה', יורם גם מאה"כ "כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא" וע"ז מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל "משל לכהן" וכו' אשר מדבריו נראה שהכהנים דומים בבחינה מה אל המלאכים, הנבדלים מהם רק בבחינת מדרגת מעלתם עליהם, כהבדל הכהן וישראל אשר שניהם מגזע קודש אחד יצאו רק ממשפחות שונות, וע"כ אמר דרך משל שכמו שאם נחלו שני אלה בחולי הכפיה ( אשר כפי הנודע יבוטל על ידו כח הרגש החולה וידיעתו רק זמן מה ולפי שעה ואח"כ תשוב נפש החולה מהר ורפא לו) ויבואו שניהם אל הרופא ויתן להם קמיע כתוב בשמות קדושים ע"פי חכמת הקבלה לרפאותם על ידו, יען כי לא יוכל חולי זה להרפא כשאר חליים ע"י רפואה טבעית, כלקיחת סמים ועלים לתרופה או שתית מרקחת, כי אם ע"י סגולות מיוחדות, הלוא רק את הישראל יצטרך אז להזהיר מאוד שישמרהו בקדושה ובטהרה, ולא ילך עם הקמיע ההוא לבית הקברות לבלתי חלל קדושתו אפס את הכהן אשר מלבד זה ישמר מבוא שמה. ואף כי מנגוע במת או בקבר, לא יצטרך להזהיר הרבה, כן גם אם תקצר לפעמים השגת המלאך או השכל הנבדל, על נקלה יסיר הי"ת מסוה הסכלות הזאת מעליו לגלות לו את סודו וזש"א "מתוך שאין יצר רע ביניהם די להם באמירה אחת" אפס בני אדם אף שהם כהנים הנגשים אל ה', בכל זאת הלוא נקלה יוכלו להתפתות מנטית יצרם הרע לחלל קדושתם, ע"כ צריך להזהירם על זה בהזהרה גדולה ויתירה, וע"כ בא פה הציווי על שמירת קדושתם וטהרתם, והזהרתם מהטמאות למת באמירה כפולה "אמר ואמרת" וזש"א "אבל התחתונים מתוך שיצר הרע מצוי ביניהם הלואי בשתי אמירות וכו' ורומז בזה גם על ענין אחר יקר מאוד והוא שהמלאכים קנו שלימותם באמירה אחת ר"ל ע"י עצמותם הרוחנית המיוחדת להם כבר מעת בריאתם ויציאת מציאותם אל הפועל בדבר ה' ובמאמרו (כי "בראשית ברא אלקים את השמים וכו' אשר בו נכלל גם בריאת המלאכים נמי מאמר הוא" לדחז"ל, (בר"ה ל"ב ע"א) אפס הסכלים וכו' הלואי בשתי אמירות ויעמודו, ר"ל בני אדם בעלי חומר אשריהם אם יקנו שלימותם הנפשית והמוסרית בשתי אמירות. הא' בעבור היותם בעלי נפש משכלת אשר נבראו בצלם אלקים במאמר "נעשה אדם בצלמינו" וכו'. והב' ע"י אמירת התורה, שנתן הי"ת לישראל להאיר מיני שכלם להיישירם ולהדריכם בדרך הישרה והנכוחה, המתחדשת בכל הדורות לכל איש ואיש מישראל אשר ילמד אותה (ע"ד מחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (עיין ספרי פ' ואתחנן וברכות דף ס"ג, מ"ב) ואשריהם אם לאור שני נרות אלה, נר שכלם הטבעי ונר התורה האלקים ילכו בטח כל הימים, מבלי נטות ימין ושמאל ממעגלי הצדק והמישרים, כי אם יעמדו תמיד על משמרת פקודתם ותעודתם אשר נתן להם ה' עלי תבל ארצה. ומזה הטעם אמרו שהחולי הוא כפיה לומר שמדרך השלמים במושכליהם להיות עליהם אור השכל זורח תמיד ולא יוסר כי אם לעתים רחוקים וקצרים כמו שיקרה לנכפים שאינם בשבושי הכחות והפעולות זמן ארוך כשאר החולים מחלאים אחרים. וזהו לשון החוקר בפ"י מהז' מספר מדות. הרשע דומה לחולי קשה אידרופ"ישיאה או טיס"יקו אמנם החטא לחולי הנופל זהו תמידי וזה אמנם אינו תמידי ע"כ וכמו ששם המשל בענין הרשע והחטא כן הוא ביתר החסרונות בלי ספק ושתפו למלאכים בכפייה הזאת לא למה שיקרה למלאך קיצור מה כמו שבטבעו להשיג אלא על הביטול שהיה להם קודם שימצאו כי שותפים היו כלם בזה והנה על עלוי מדרגתם זאת אמרו שהיה הרפואה של קמיע לא של סמים ועשבים כי הקמיע תחשב רפואה אלהית רוחנית לקוחה מאמרות טהורות ומשמות הקדושים כמו שאמרו (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי. בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגומר (שמות כ׳:כ״א). ושמו את שמי על בני ישראל וגומר (במדבר ו׳:כ״ז). אמנם הוצרך השיווי על הנמשל בישראל שישמר ויזהר בטהרת הקמיע כי אפילו השלם שבמין האנושי צריך זריזות וזהירות גדולה להגיע להשואה הזאת המלאכיית כי למלאך די באמירה אחת כי משעה שנבראו בדבר ה' ועל פי מאמרו מיד נמצאו על שלמותם ולא היה להם עוד צורך אזהרה. ולא שמו מאמר המלאך למה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי כי אם לשלמות המשל. אמנם השפלים מצד שהם נמצאים בחומר אשר מחמתו היצר הרע מצוי בהם הלואי בשתי אמירות ויעמודו. הא' היא האמירה הראשונ' כי הוא אמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו וגומר. ושם תקן ענייני בריאתו כמו שהיה נאות אליו כמוזכר שם. והב' אמירת התור' המזהרת לכל איש ואיש המתחדש בכל הדורות ולואי שיוכלו עמוד. ועוד שם במדרש (תנחומא פ' אמור) אמור ואמרת כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר אינו אלא לדרוש, באמירה ראשונ' אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו באמירה שניה וכו'. ואם יבא מת מצוה לידך הטמא לו שבעולם הזה אתם מטמאים במת מצוה אבל לעולם הבא אין אתם מטמאים שאין מיתה לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח ונומר. והנה פשט המאמר הוא מבואר שהיו שתי אמירות לשני עניינים הפכיים שיכלכל במאמר ההוא הראשון על איסור הטומאה והשני על התנאי שהטיל על האיסור והוא בהיות המת בעמיו הא אם אינו בעמיו מצוה להטפל בו וזה עקר לענין הדין. אמנם יש בכלל דבריהם כי באמירה ראשונה שהית' במחשבת בריאתו כמו שאמרנו היתה לנפש לא יטמא בעמיו כי לא היתה הכונה רק אל היותו נקי ופרוש מכל טומאות העולם ודבק בשלמותן. אמנם באמירה שנייה נאמר לו כי על עסקי מת מצוה והיא יצר הרע שמצוה להמיתו כמו שאמרו (גיטיו נ"ז:) וזאת התורה אדם כי ימות באהל ודוד אמר (תלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי וחז"ל אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם ימות יחיה שודאי כבר יצטרך להטמא בשבילו שא"א ליותר שלם שבמין האנושי שלא לחטא בעון אחר אמנם שזה יהי' בעה"ז אבל בימות המשיח שלא ימצא יצר הרע כמ"ש (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וגומר ואמרו (שבת קנ"א:) ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח כלומר שלא יהי' בהם חפץ אל החטא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (דברים שם) כי אז תבטל הטומאה לגמרי ולא יהי' עוד לנפשם מות ומשכלת: הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ואולם להשלים קדושתם המחוייבת לפי עבודתם ומעלת מערכתם סמך לזה הרחקת הבעלי מומין והטמאים כי אין ראוי להיות ביושבים ראשונ' לפניו יתע' לא עיף ולא כושל ולא בלתי טהור. ואמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ונתן הטעם ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וגומר. כלומר הטעם הוא נרא' ומפורסם מעצמו שלא יתכן שבעלי מומין כאלו יראו לפניו בעבודתו וכמוהו רבים בפרשה שקדמה אביו ואמו קלל (ויקרא כ׳:ט׳) ערות אביו גלה (שם) וחבריהם כמו שבארנו שם. ואחר שזכר כל המומים הראשיים עור או פסח או חרום או שרוע ואשר יהי' בו שבר רגל וגו' או גבן או דק וגו'. זכר שאר המומין מהטעם עצמו ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. והנה היה סוג הכיעור מבואר אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתיצב במקום גדולים כל שכן לפני אדון האדונים ואלהי האלהים. אם למה שחוייב מצורך שלמות הגוף ותוכן בנינו וגמר איבריו וחושיו וכחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה כי זהו התועלת הראשון אשר כתבנו בפרשת מילה מהסרת הערלה לפי שהוא כעין מום מותרי באדם וכל שכן שצריך להשמר זה הענין באנשי קדש העומדים בין ה' ובין העם להשפיע על ידם הטוב העליון. *כונתו, כי כמו שאמר החוקר כי הרשע דומה לחולי קשה ותמידי, יען כי האיש אשר בו יקונן הרשע והוא הנטיה למעול מעל בה' ולהרשיע בזדון לב, לא במהרה ועל נקלה יעזוב דרכו הרעה וייטיב מעלליו, אפס החטא שהוא רק בשגגה ובלי דעת, אשר ברשתו יפול האדם רק לפעמים כאשר יחדל להתבונן כראוי על כל מפעליו אינו תמידי, ודומה לחולי נופל אשר רק לעתים ידועים יחלה בו האדם, כן זכר המדרש גם פה במשלו רק חולי הכפיה, להורות כי כמו שהחולי הזה יאריך רק זמן מעט, כן יושר אור השכל וההשגה הברור' מהשלימים האמיתים ככהני ה', ואף כי מלאכיו העומדים לפניו רק לפי שעה כאור שמש זורח אשר לפתע פתאום יחשיכנו לפעמים הענן זמן מה, ואח"כ תעבור הרוח ותטהר הרקיע וישוב אורו להיות בהיר בשחקים כבראשונה.
אמנם וכו' דעת החוקר הוא כי כמו שלא יגונה האדם בעבור כעור גופו, אם היא לו מלידה ומבטן, כי אם בהיותו הוא בעצמו הסיבה לכעורו זה, ד"מ אם יתן לנשים חילו ועי"ז משמן בשרו ירזה ולא תואר לו ולא הדר, או אם יהי' איש ריב ומדון לכל רעיו, עד כי ינצו תמיד עמו ויכוהו הכה ופצוע, עד כי יהי' מאיש משחת מראהו: כן לא יגונה האדם בעבור מדותיו המכוערות כ"א בהיותו הוא בעצמו המסבב אותן או בעבור שהיה בידו להסיר המדות האלה מעליו ולא הסירן אבל לא אם הן דבוקות ואחוזות בו בטבעו ד"מ בעבור רפיון וחולשות גופו, כמו שלא יגנה איש יראת החלש מיד חזק ממנ', או מורך לב הנשים ושאר רפי ידים בטבעם, ועפ"י דברי החוקר האלה יאמר הרב ז"ל, כי אף שהכהנים בעלי מום הורחקו מעבודת הקדש יען כי גם לאיש שחסר' לו רק שלימות גופנית, לא נאוה להיות מליץ בין ה' ובין העם, בכל זאת אחרי שרוב מומי האדם הם בו מלידה ומבטן, או באים לו אח"כ רק שלא ברצונו ולאונסו ע"י מקרה ואסון, הותר להם לאכול בקדשים וזה שאה"כ תחילה דרך חמלה וחנינה "לחם אלקיו וכו' יאכל ואח"כ "אך אל הפרוכת לא יבוא וכו' ולא יחלל וכו'". אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין האלו באנשים לאונסם או כי יולדו עמהם מהתחלתם וכבר כתב החכם בפרק י' מהג' מהמדות זה לשונו. כאשר הם מכוערים לא יגער בהם א' כי אשר הם להתרשלות ורפיון וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידינו הם נמאסים ואשר אינם לא ע"כ. לזה פנה אליהם בעין החמלה ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגומר. ואחר שהבדיל והרחיק הראויים להרחיק מצד מומם הבדיל עוד והרחיק הראויים מצד טומאה הן שתהי' מצד עצמן או מדבר מחוץ ואמר דבר אל אהדן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגומר. אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדשו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה וגומר. ותן לבך איך סדר הטומאות הראויות להמצא בהם לפי מה שהונח מקדושתם הנזכר להוציאם ממה שכתב החכם שהדברים שהם במענה הגוף והם בידינו וכו' שהם נמאסים. והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה כבר ראוי לגעור בהם על כך כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני. ואמר החכם בתחלת הפרק ההוא לא יהיו רעות הנפש לבד רצוניות אבל גם כן קצת מהגשמיות והם אשר נגער בהם אשר הם מכוערים וכו' כדלעיל. והנה לזה זכר באנשים הקדושים האלה טומאות שלא תשלוט עליהם גערה אמר איש איש מזרע אהרן הכהן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל והרי הם טומאות הכרחיות מצד טבע או חולי ואף ע"פ שבזיבה אמרו (יומא י"ח.) ארחיה דמיכלא יתיר' לאיתויי לידי זיבה לא בכל שעתא מתרחיש הכי ועל כל פנים לא תהי' הגערה חזקה כמו שלא נגער בסובלי הקדחת למה שיצאו משיטתן בהנהגת הבריאות, גם הנוגע בכל טמא נפש כי אין אדם ניצול מליגע ברוב האנשים הטמאים בנפש אדם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע לאונסו שלא כיון לכך או שהיה בשעת תשמיש הכרחי וכן אמר או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו כי לא באנשים הפחותי' המתעסקי' בטומאות השרצים דבר הכתוב רק במי שיטמא במה שהותר או חוייב אליו להטמא בו כגון שהוכרח להמית את השרץ וליגע בנבלתו להציל עצמו או זולתו או אם יגע באדם שיטמא בשרץ עצמו או בשאר הטומאות ההכרחיות או הבאות באונס כי מעתה אין עליהם אשם על טומאותם ואינן צריכין להביא עליה כפרה רק שיטמאו עד העביר טומאתן מהם כל אחד לפי טומאתו ואחר יוכשרו. והזהירם עוד מהנבלה והטרפ' מהעוף לפי שהותרה מכללה במליקה. והזכיר' הכא מפני שהיא מטמא בגדים בבית הבליעה הצריכים גם כן שמור בטומאתה. והנה זכר בשני העניינים האלה זירוז הדורות הבאים במומין איש מזרעך לדורותם ובטומאה אמור אליהם לדורותם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגומר לפי שהכהנים שהיו באותו הדור היו מועטים וממה שיאמן בבני אהרן ובניהם ובני בניהם הנמצאי' בימים ההם לא היה בהם בעל מום ולא זב ומצורע שכלם היו תמימים וטהורים. וכדי שתזכר מעלת הכהונ' אצל שאר העם צוה בעונש מיתה שלא יאכל מלחם הקדשים כי לחמם הוא ואפי' יהי' הישראל תושב כהן ושכיר. אבל העבד או יליד בית הם יאכלו בלחמו כי כספו הוא. ולא עוד אלא שאפי' בתו של כהן כי תהי' לאיש זר לא תאכל אמנם בשובה אל בית אביה כנעוריה רצוני בלי זרע מהישראל כלל תשוב ללחום מלחם אביה ואם יחטא איש מישראל בזה חייב לשלם אל הקדש ולהוסיף חמישיתו עליו. ואמר והשיאו אותם עון אשמה וגומר. לומר שאם הישראלים יאכלו מקדשי הכהנים כבר ישיאו הכהנים עליהם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ה' מקדשם לכהנים ואשר נא הזהרו בשמירת קדושתם זאת כבר ינרמו להם הכהנים עון אשמה תחת הביא עליהם סליחה וכפרה כמו שישיא האב עון אשר חטא על הבן אשר לא נזהר בכבודו ובמוראו והנה עם זה הפירוש יהי' אותם כפשוטו. ואחר שגמר קדושת הכהנים הקרבים להקריב את אשי ה' סמך מעלת הקרבנות וכשרותם וצוה שכל מה שיקרבו לפניו יתברך אפילו שלא יבואו בתורת חובה רק בתורת נדר או נדבה הן שיקדם הנדר או הנדבה אל המעש' עד שכבר יהי' בזה צד חובה או שהנדבה והקרבן יבאו כא' בכלם צריך שיהי' הקרבן זכר תמים לרצון ולא יהי' בו שום אחד מהמומין אשר זכר עורת או שבור או חרוץ וגו'. אמנם שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעש' אותו להיות דמיו לבדק הבית ולנדר כלומר למזבח לא ירצה. ומעוך וכתות וגו'. אצ"ל שהוא פסול לקרבן אלא שאסור לעשות בארצכם. ונתן הטעם בסוף כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם כמו שאמר הנביא (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך וגו'. ואחרי כן דבר בהכשר הקרבן מצד הזמן ואמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו' ובמדרש (תנחומא שם) משל למלך שנכנס במדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא הבא לכאן לא יראו לפני אלא א"כ יראו פני המטרונא תחלה וכו'. והוא ופירושו נכתבו בפ' שמיני שער נ"ט. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו כי אע"פ שהוטל איסורו על הכל מ"מ רוב המצויין אצל שחיטת הפרים האלים והכבשים והטלאים כהנים הם לצורך הקרבנות ולזה זרזם כי ביום שנשחטה האם לא יוכלו לשחוט הבן או איפכא והרב המורה (ח"ג פ' מ"ח) כתב הטעם כדי שלא ישחטו זה בפני זה משום צער ב"ח כי הם מרגישים בזה כמין האדם ואחר שהזהיר על הכשר הקרבנות והכשר זמן שחיטתן והקרבתן. הזהיר על הכשר זמן אכילתם ואמר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום זבחכם וגו'. ואולי כי להשלים הענין נזכר דין זבח התודה בזה במקום אשר נזכרו כל דיני שאר הקרבנות כמו שכתב דין זבח השלמים בתחלת פ' קדושים לסבה שנזכר' שם. ועל הכל אמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם וגו'. והכונה כי בהיות זאת הקדוש' הנזכרת מתחל' ועד עתה בכהנים בכלל ובכהן גדול בפרט ובזרעם אחריהם מאזהרת המומים והטומאות גם בהכשר הנקרבים מכל הצדדים הנזכרים יהיה שם שמים מתקדש בתוכם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום רצוני שמלאכי השרת מקלסין אותו וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) כמו שזכרנו ראשונ' והכהנים לעומתם משבחים ומקלסין בקדוש' ובטהר' במדרגת הממשל' המלאכיית למעלה. אמנם כללות האומ' הנבחרת אשר זכרנו ראשונ' שנטלו שתי עטרות כמו שנתבאר כבר יהיו דוגמת עולם הגלגלים הקרוב אל עולם המלאכים והרצוף אליו אשר חומרו הזך לא יסבול פחיתות החומר ולא העדרו כמו שהם לא יסבלו' בהישרות האלהיות כאשר זכרנו. והנה כמו שתנועות הגלגלים יהיו על פי מניעיהם כי רוח החיה באופנים ולא יסבו בלכתם (יחזקאל א׳:כ׳) כן הוקבעו הכהנים הלויים אשר הם במדרגת המלאכים ללמד לישראל תורה ומצות שנאמר (דברים ל״ג:י׳) יורו משפטיך ליעקב. ואמר (שם כ"א) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וגו'. וכבר נצטוו שלא לסור מדבריהם כלל כנאמר (שם י"ז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך על פי ה' התורה אשר יירוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והנה עם זה כבר היו ישראל בכלל מי שנאמר עליהם (תלים ק"ג) ברכו יי' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו והם במדרגתם ממש בענין הקיום והנצחיות כמי שאמרנו. ואל זה אמר הכתוב אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג׳:ו׳) ועוד אמר כי אעשה כלה ונו' (ירמיהו ל׳:י״א). לומר כל העכו"ם הם בכלל המדרג' התחתונ' השקוע' בהפסד החומר והפסדו לעד ככל שאר הנמצאות החומריות אמנם בני ישראל לא כאלה חלקם רק כנמצאים העליונים שאינם מקבלים אפיסה והעדר וזה עצמו העיד עליו בלעם הרשע באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כתרגומו של אנקלוס ובעממיא לא יתדנון גמיר'. וכבר ביאר הנביא הדמיון הזה בעינו באומרו כי כאשר השמים החדשים והארץ החדש' אשר אני עושה עומדים לפני וגו' (ישעיהו ס״ו:כ״ב) אלא שהפליא עוד הפלא ופלא לומר שלא על השמים והארץ הראשונים הוא אומר רק על אותה שזכר תחלה באותה פרשה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנ' הראשונות וגו' ולזה אמר דרך מליצת ההפלג' שאם ישוער שאותם החדשים יהיו יותר קיימים וחזקים מהישנים שנבראו זה כמה אלפי שנים כן גם הם עתידין להתתדש ולהתקיים לפניו שמם וזרעם כמותם, והנכון שיאמר שאם נמשלו לשמים ולארץ יהיה מצד הוייתם וחדושן תמיד לפני לא מצד מה שישוער בהם שום הפסד וכליון כמו שיחוייב מהגזר' האומרת כל הווה נפסד ועל זה הדמיון עצמו אמר ירמיהו כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וככבים לאור לילה וגו'. אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים (ירמיהו ל״א:ל״ו) וכבר נתבאר על פי התורה האלהית שהעולם כלו יתנהג ע"פ מעשה האומה הזאת הנבחרת אם לטוב אם למוטב כמו שיתנהג על פי תנועות השמים כמו שנתרעמו האפיקורסים על זה נאמר (דברים י״א:ט״ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. מה כתיב אחריו וחרה אף ה' וגו'. ואלו ארצכם ואדמתכם לא נאמר. ואין ספק שהדבר כן. ועל זה נאמר בסוף הפרשה ההיא למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. ירצה שמדרגת ישראל על האדמה אשר יהיו עליה תהיה כמדרגת השמים על הארץ כי כמו שהשמים בתנועותיהם הם המחדשים כל הימים והזמנים וכל העניינים הילודים בהם על הארץ כן ישראל בפעולותיהן הן המחדשים כל אשר סודר מהטוב והרע על כל העולם בכללו. וזה נתבאר אמתתו מכל מה שעבר עד הנה מהמלכיות ומהנבואות המיעדות העתידות. והנה על היות זאת האומה הנבחרת התחל' וסבה לכל טוב העולם בכלל אמר המשורר (תלים קי"ז) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים וגו'. ירצה כי להיות חסדו גובר עלינו נמשך לכם מה שנמשך ממנו ואין עול ומשוא פנים במה שיהיה הדבר כן כי אמת ה' לעולם ומעשהו אמת ודינו אמת. כי כן יחיייב מטבע ההשגח' האלהית להיות השפע המושפע אל התחתונים באמצעות העליונים מהם מעלה רוחנית וכן כל מה שיגיע מהטוב והרע אל העכו"ם הוא בהשקפ' שיאות להם לפי מעשיהם של ישראל פעם להכניעם תחתם ופעם להגביהם עליהם עד שיתקיים סוף הנבואות שזכרנו כי אעשה כלה וגו'. הנה מכל זה נתבאר היות באומה עצמה דוגמת הג' ממשלות העליונות והקדושות בהסכמת אלו השתי פרשיות הראשונ' במעלת האומה בכלל' ומדרגתם על האומות עכו"ם כי עליה נטלו השתי עטרות כמ"ש. וזאת שנית בב' מעלות הכהנים אשר בהם היו גבוה מעל גבוה ממלכת מלכים וה' בראשם ומפני שהאיש האלהי הקדוש אב הכהונ' לבוש הבדים ידמה לעליון ונורא קדוש הוא דלבושי' כתלג חיור השוכן בשמי קדשו ומשם ישקיף ברצון טוב לכפר על קדושיו לזה אמר בפ' ואתה תצוה (ש"ר פ' ל"ח) אמר חנינא יבא קדוש ויכנס לקדוש ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים. יבוא קדוש זה אהרן שנאמר (תלים ק"ו) לאהרן קדוש ה'. ויכנס לקדוש זה ב"ה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך, ויקריב לפני קדוש זה הקב"ה שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) כי קדוש אני ה'. ויכפר על קדושים זה ישראל שנאמר (שם) קדושים תהיו כי קדוש אני ה': כי כמו שהקדוש העליון נכנס לבית המקדש של מעלה להתמלא רחמים לכפר על קדושיו כן הקדוש אשר בארץ נכנס לבית המקדש של מטה המכוון כננדו להזדווג בקדושתו ע"י קרבנותיו וסדר עבודתו ויכפר על שתי כתות של קדושים זו למעלה מזו אשר כללם באומרו קדושים תהיו כי הכל בכלל ישראל עם שעל הכהנים נאמר קדושים יהיו לאלהיהם. והנה הוא מכפר על כלם ביום ההוא המיוחד דכתיב (שם ט"ז) וכפר הכהן אשר משח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אתת בשנה וגו'. כמה נפלאים מאמרים אלו שמיחסין אל הכהן הגדול אשר יהיה בכל זמן הכפר' מהמקדש והאהל והמזבח והכהנים והעם כאלו הוא ממש אדון הסליחות ובעל הכפרות העליון ית' שמו וכמו שנאמר פעמים הרבה (שם) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ואם שאלה נדרשים (יומא ל"ו.) לענין הוידויים הרי נאמר (ויקרא שם) וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה וגו'. וזולת זה יש ממה שנתבאר כוונתו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק:
6